דרשות אל עמי, שלש רגלים י״טSermons Unto My People, The Three Festivals 19
א׳יט. שלשה מיני חרות
"והלחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחות, אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב).
"והלחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחות, אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב).
1
ב׳"כדתניא, זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע" (שבועות כ, ב).
2
ג׳"מא"ר יודן, זכור נתן לאומות העולם, שמור נתן לישראל" (פסיקתא רבתי פרשה כג).
3
ד׳הרב באמצע.
4
ה׳שלשה חגים יש לנו, חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות, וכולם אהובים כולם ברורים, אבל אין שום ספק שחג השבועות עולה במעלה על כל שאר החגים ולא לחנם הוא בא באמצע, בין חג הפסח ובין חג הסוכות, כי הלכה פסוקה היא אצלנו "שלשה שהיו מהלכין בדרך, הרב באמצע, גדול בימינו וקטן בשמאלו, וכן מצינו בשלשה מלאכי השרת שבאו לאברהם, מיכאל באמצע, גבריאל לימינו ורפאל לשמאלו" (ע"פ יומא לז, א) וחג השבועות לעומת שאר החגים הוא בבחינת רב, שלמען הכבוד ניתן לו מקום חשוב באמצע.
5
ו׳אמנם כולם המה ימים טובים לישראל, ובכל זאת הנה בחג הפסח לא הזכירה לנו התורה מאומה מחיוב השמחה שבו, ורק בחג השבועות וחג הסוכות צותה לנו התורה לשמוח, אבל בחג הסוכות כל השמחה היא "כי יברכך ד' אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך" (דברים טז, טו), זו היא שמחה על התבואה ועל מעשי ידיו של האדם בעצמו, בעוד שבחג השבועות השמחה היא שמחה עילאה "ושמחת לפני ד' אלקיך", ושמחה של האחרונה, כמובן גבוה מזו של הראשונה כגבוה שמים מעל הארץ.
6
ז׳ואמנם כן חג השבועות הוא המרכז של כל החגים שהם נחשבים להקפיו.
7
ח׳ספירה.
8
ט׳התורה מצוה לנו "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה... והקרבתם מנחה חדשה לד'" (ויקרא כג, טו-טז).
9
י׳ולכאורה בזמננו שיש ב"ה לוחות ממינים שונים, הנדפסים בכל שנה למאות אלפים בכל הלשונות שבעולם, הלא כל הטורח הזה לספור בכל יום בקול רם את הימים והשבועות אך למותר הוא? "וכל יתר כנטול דמי"?
10
י״אאכן כל "פקודי ד' ישרים", וכשאנו מתבוננים בדבר נראה, כי הפסירה אמנם נחוצה בזה.
11
י״בכי כנהוג אנו סופרים את הימים והשבועות כשעינינו מיחלות להופעה חדשה משמחת ונראה לנו שזו היא תוחלת ממושכה יותר מדי, וכדי למהר את הקץ, אנו מונים את הימים, וידמה לנו, כי על ידי זה אנו ממהרים את מרוצת הזמן.
12
י״גככה מונה האסיר הנדון לשבת זמן קבוע בבית האסורים, ככה מונה האכר שזרע בדמעה את הימים שעליו לחכות עד שיקצור ברנה, וככה מונה מי שהניח יסוד לבנין רם ונשא ושמחכה לברך על המוגמר.
13
י״דומעין כל אלה היא גם הספירה שלנו.
14
ט״והראשון שהתחיל לספור את ימי הספירה היה משה רבנו, שתיכף כששמע מפי הקב"ה שדעתו להוציא את בנ"י מארץ מצרים, שאל לו בתמהון "וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים?", כלומר, איזו תועלת תצמח מזה" וכשהשיב לו הקב"ה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", וזה כל התכלית של יציאת מצרים, הנה אמנם נרגע רוחו מהתשובה הזו אבל מה קשה היה לו החכוי בזה, ומה מאד היה חפץ לדחוק את השעה ולראות כבר בעיניו את ההר הנפלא הזה, וכדי להקל את צערו, הצער של תוחלת ממושכה, החל לספור את הימים והשבועות ובעקבותיו הלכו כל בני ישראל והתורה הנהיגה זאת לדורות.
15
ט״זחג האביב וחג הבכורים.
16
י״זלחג הפסח וחג השבועות יש עוד שני שמות: חג האביב וחג הבכורים, ואמנם כשמם כן תהלתם.
17
י״חכי מהו ההבדל בין אביב ובין בכורים?
18
י״טבאביב אנו מוצאים פרחים, וביום הבכורים - פירות, האביב משמש בזה בתור אמצעי וביום הביכורים כבר אנו רואים את התכלית.
19
כ׳ואמנם כן, חג הפסח הוא חג הפרחים של האומה הישראלית, אבל חג השבועות הוא חג הבכורים שלה, כי גם משוחרר בלי תורה, הוא כמו פרחים כל פירות, הפרחים מרהיבים את העין, אבל אין בהם כדי שביעה, לא כן הפירות שאם אמנם חוש הראיה אינו מרגיש בהם טובת הנאה, אבל לעומת זה לחוש הטעם המה דברים הכרחיים, ורק במתן תורה נתבשלו הפירות. בקיצור, יציאת מצרים הוא האמצעי ומתן תורה - התכלית.
20
כ״אמנחת עומר ושתי הלחם.
21
כ״בואם אנו מקריבים בחג הפסח מנחת העומר של שעורים, מאכל בהמה, בחג השבועות מקריבים שתי הלחם מחטים, מאכל אדם, הנה גם בזה יש נמוק נכון, כי חג הפסח הביאנו לחֵרות. "זמן חרותנו", וחג השבועות הביאנו לחָרות ל"חָרות על הלוחות" ואמנם כל בעלי חיים אשר על פני אדמה ולא רק האדם לבד שואפים לחרות ואינם סובלים עול זרים. אבל את ה"חָרות על הלוחות הנה רק האדם לבד הוא מסוגל להבין ולהרגיש זאת.
22
כ״גלא ככל הגוים בית ישראל.
23
כ״דועל ידי הספירה אנו עושים חבור וקשר בין שני הימים טובים הללו. כי אם אמנם "לא ראי זה כראי זה", אבל הצד השוה שבהם, שהאחד בלי השני לא יתכן, ולא רק שכל אחד בלי השני איננו דבר שלם, אך גם חצי דבר איננו.
24
כ״הכי לא ככל הגוים בית ישראל, אצלם חגי החֵרות לחוד וחגי החָרות לחוד, כי אין שום קשר ביניהם, בין הדת ובין הלאומיות, לא כן אצלנו ש"ישראל ואורייתא וקוב"ה חד הוא", אצלנו החֵרות והחָרות המה כמו "קרי וכתיב".
25
כ״וואם יאמרו המתבוללים שהם מחזיקים רק בדת משה לבד, עלינו להזכיר להם, כי אין אצלנו במציאות דת משה לבד, אנחנו יודעים רק מ"דת משה וישראל" ואם אתם מוחקים את הישראל תו אין לכם כלל. עלינו להזכיר להם, שאי אפשר לבכורים בלי אביב, ואי אפשר לתכלית בלי אמצעים.
26
כ״זואם נתרבו אצלנו "לאומיים" חדשים אשר לא שערו אבותינו ואבות אבותינו, שמעמידים את כל היהדות על ד' מאות פרסה של ארץ ישראל לבד, אז עלינו להעיר להם כי במחילת כבודם אינם יודעים גם לספור כהוגן, והראיה כי אינם יודעים מ"הספירה" המקשרת את היציאת מצרים והמתן תורה, את החירות והחרות לדבר שלם אחד, שלא ניתן להתחלק כלל.
27
כ״חאבל גם את היהודים הטובים שלנו, אלה המאמינים בני מאמינים שמחכים בצדק בליל שבועות לפתיחת שערי שמים ולשמוע משם "קול מבשר מבשר ואומר", גם את אלה עלינו להזכיר שאמנם שבועות הוא חג הקציר, אבל אי אפשר לבוא לה"ברינה יקצורו" טרם נקיים את ה"זורעים בדמעה".
28
כ״טבקיצור, הספירה מורה לנו, כי היהדות צריכה ליהודים שלמים, ולא ליהודים למחצה, לשליש ולרביע.
29
ל׳"שבע שבתות תמימות תהיינה" רק כשנעמוד על סוד הספירה נשיג את התמימות של היהדות, שהיא חטיבה אחת בעולם, ואי אפשר למוד אותה באמת המדה של הגוים.
30
ל״אהספירה ותלמידי ר' עקיבא.
31
ל״בולפי המסורה נהרגו כל תלמידי ר' עקיבא במספר כ"ד אלף איש בימי הספירה והננו נוהגים בשביל זה אבלות בימים ההם.
32
ל״גאבל האם רק מקרה היה בזה, שהם נהרגו דוקא בימי הספירה?
33
ל״דעל זה נשיב, כי באמת אנו מוצאים קשר הגיוני חזק בין שני הדברים הללו, בין הספירה ומיתת תלמידיו דר' עקיבא.
34
ל״הכי כמו שמספרים חז"ל הנה עיקר הסיבה של מפלת בר כוכבא, שכידוע עמדו תלמידי ר' עקיבא במערכות הצבא שלו, זה הגבור הנערץ שלא היתה דוגמתו בעולם, היה ביחוד מפני שהם הדגישו רק את ה"לחרות ישראל" שרשמו זאת גם כן על המטבעות שלהם, אבל לא הדגישו כלל את ה"לד' הישועה" כמו שעשו זאת הגבורים הקודמים להם, מתתיהו החשמונאי ובניו - ולא עוד אלא שבסוף העיזו עוד לומר להקב"ה "לא תסעוד ולא תכסוף" והראתה להם ההשגחה העליונה, כי בלי ישועת ד' אי אפשר שתבוא גם כן חרות ישראל. בקיצור, כל אסונו היה בזה שלא עמדו על סוד הספירה המשרישה בקרבנו את ההכרה, שאי אפשר להפריד בין הדבקים, ושלא יתכן ה"זמן חירותנו" בלי ה"מתן תורה".
35
ל״וכי אמנם אנו אומרים בהגדה של פסח "אלו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו" אבל אין אנו אומרים להיפך "אלו הכניסנו לארץ ישראל ולא נתן לנו את התורה דיינו", והדברים עתיקים.
36
ל״זמספר יחוסי ומספר סכומי.
37
ל״חואולי בזה נמצא ישוב מספיק גם על שאלת בעל "התניא" בסידור, מדוע אנו מונים במספר סכומי "יום אחד, שני ימים, שלשה ימים" וכו' ולא במספר יחוסי "יום הראשון, השני השלישי" וכו' שהיה יותר נאה לצחות הלשון?
38
ל״טמפני שבמספר יחוסי אפשר לטעות ולדמות, שיחוס האחד גדול מהשני, בעוד שכל עיקר הספירה בא להדגיש על התמימות שכולם שוים לטובה, וגם בעת שנספור את היום האחרון אין אנו עושים מהימים הקודמים רק עבר לבד "יום אתמול כי יעבור", אך אנו אומרים "היום תשעה וארבעים יום", כלומר, שכל המ"ט ימים נמצאים ברשותנו היום, ואם הימים בעצמם כבר עברו ובטלו מן העולם, אבל התוכן שלהם נשאר בלבנו, זה התוכן המקשר את שני החגים.
39
מ׳זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.
40
מ״אובכן, רבותי, נגענו הפעם בשאלת "הדת והלאומיות" שלנו, זו היא שאלה שכבר דשו בה רבים, וכל מי שיש לו פה לדבר מרבה בזה להג הרבה, ואני, שונא מאד את הקמחא טחינא, ואם נגעתי בזה הוא רק בשביל מה שאני רוצה לחדש בזה.
41
מ״בכי "מעיקרא דדינא פרכא", כי כל עיקר המושגים של דת ולאומיות שהכניסו לתוך המחנה שלנו מופרך מעיקרו, כי כל השמות הללו מבבל עלו ולא מארץ ישראל... שאלו את המדה מהגוים ורוצים למוד בה את היהדות, הצועקת לא בי הוא... בראו מטה של סדום ורוצים להניח בה את היהדות החיה, בתור אורח, בעל כרחה, וכשהיהדות גדולה הרבה יותר מכפי המטה שבראו ואי אפשר לצמצם אותה בה, המה עושים שוב מעשי סדום וקוצצים מהיהדות איברים שלמים וגם איברים כאלה, שהנשמה תלויה בהם.
42
מ״גכי באמת היהדות החיה אי אפשר לצמצם אותה לא במסגרת דתית ולא במסגרת לאומית וגם לא בשתיהן יחד. היהדות כאמור זוהי חטיבה אחת בעולם, היהדות זוהי השקפה עולמית מיוחדה שאין דוגמתה, ואותה נחוץ למדוד דוקא באמת המדה שלה.
43
מ״דולכן לאו דוקא מי שאומר שאין לו בהיהדות אלא דת או לאומיות בלבד, שלזה אין כלום. אך גם האומר, שיש לו בהיהדות שני הדברים האלה יחד, אך על כל פנים מבין בזה שני דברים, כי גם זה אין לו אף דבר אחד של היהדות.
44
מ״הזהו מה שרציתי לחדש לכם בזה, אבל החדוש הזה כבר נתחדש לפני יותר משלשת אלפים שנה על הר סיני.
45
מ״ושם שמענו את ה"זכור" ואת ה"שמור", וההבדל בין זכור לשמור הוא לא רק בהמלה, אך גם בהתוכן, כי בזכור כתיב "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי על כן ברך ד' את יום השבת ויקדשהו" (שמות כ, יא) ובשמור כתיב "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ד' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה, טו). ובלשון המודרני שלנו הננו אומרים שבהדברות הראשונות נותנת התורה נמוק דתי ובהאחרונות נמוק לאומי. והנה, כמובן, שמי שאיננו מאמין בשתיהן, בהדברות הראשונות והאחרונות יחד, שלזה אין חלק ונחלה באלקי ישראל, אך גם האמונה בשתיהן יחד לא תספיק אם לא נדע ביחד עם זה כי "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", כי אצלנו אינם כלל וכלל שני דבורים מיוחדים, אך הוא דבור אחד ממש.
46
מ״זזכר ליציאת מצרים.
47
מ״חוגם על זה אנו צריכים, רבותי, לשום לב.
48
מ״טהנה שלש הרגלים אף על פי שלכל אחת מהן יש אופי מיוחד, פסח - זמן חרותנו, שבועות - זמן מתן תורתנו, וסוכות - זמן שמחתנו, יש להן צד השוה, שכולן באות זכר ליציאת מצרים.
49
נ׳ולא רק הרגלים, אך גם חלק גדול משאר המצוות, כמו מזוזה, ציצית תפילין, שבת ועוד ועוד, בא בשביל זכר ליציאת מצרים, ולא עוד אלא כשנגלה הקב"ה על הר סיני לא התפאר במה שברא את השמים ואת הארץ, אך רק בזה, ש"אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
50
נ״אולכאורה אין אנו מבינים מה כל הרעש הגדול שאנו מרעישים בזה, "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא", הרבה עמים יש שלא היו עבדים מעולם, ובכל זאת אינם מתיחסים בזה כל כך כמו אנחנו שהננו רק עבדים משוחררים. והאם באמת עבד משוחרר הוא יחסן גדול כל כך, הלא אנו יודעים להיפך שבהעשרה יוחסין שעלו מבבל הנה חרורי ממזרי ונתיני עומדים במדרגה שוה?
51
נ״באכן ישוב מספיק לזה יוכל לתת לנו רק הזמן הזה שהננו חיים כעת.
52
נ״גהזמן הזה הוא הפרשן היותר גדול להמאמר "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" ולא רק בשביל דרשת חז"ל הוכחת חז"ל "אל תקרא חרות אלא חירות", כי באמת צדקת הדבר הזה אפשר להוכיח לא רק מהלוחות של ספר התורה, אך גם מהלוחות של ספר החיים.
53
נ״דהזמן האחרון מראה בעליל, כי מלבד החָרות על הלוחות אין חֵרות במציאות.
54
נ״הובזה נבין, שאם אנחנו הננו עבדים משוחררים, הנה כל העמים אשר על פני האדמה הנם עדיין עבדים עד היום הזה.
55
נ״ועולם הפוך.
56
נ״זהנני חפץ מקודם לשאול לכם, רבותי, שאלה אחת קטנה וגדולה היא אצלי.
57
נ״חהתדעו, כי הנכם חיים בממלכה חופשית, בריפובליקה בת חורין על פי כל התגין המודרניים האחרונים?
58
נ״טהנני רואה, כי הנכם מביטים עלי בתמהון, כי באמת אינכם מרגישים כלל את ההבדל בין ממשלת... המושל היחידי, ששמו היה למפלצת לכל העולם כולו ובין הריפובליקה החדשה... העריצית נשארה כמקדם, אלא שבמקום הקוזק... בא החַם ה...
59
ס׳אמנם לא רק אנחנו היהודים השעיר לעזאזל בכל המדינות איננו חלים ואיננו מרגישים שום הבדל לטובה, אך גם עם הארץ שלכאורה נשתחרר זה עתה מעול זרים, ויושב כעת על אדמתו כבעל הבית מכובד, גם הוא איננו חדל להתאונן, כי הכל נשאר כדאשתקד, וכשם שהיה מקודם משועבד תחת שבטו של הזנדר ה... כך הוא משועבד כעת תחת שבטו של הזנדר ה... ולפעמים האחרון עוד עולה במעלה על הראשון, שאם הראשון יסר בשוטים הנה האחרון מיסר בעקרבים.
60
ס״אולכאורה מי באמת מעכב את הגאולה של עם הארץ, הלא הוא כעת שורר בביתו ו"שבת נוגש שבתה מדהבה" אצלו ומי מפר כעת לתקן את עולמו באופן נאות?
61
ס״באכן באמת זוהי מכת מדינה, או, יותר נכון, מכת מדינות כי כולן יודעות באופן היותר טוב רק להחליף את הרעז'ים האבסולוטי בהרעז'ים הריפובליקני, אבל סוף סוף מידי רעז'ים הלוחץ והנוגש עד למחנק אינם משתחררים כלל.
62
ס״גכי גם בהריפובליקות החופשיות באמת, שכבר יש להן מסורה של חרות מכמה עשרות ומאות שנים, גם שם אמנם התושבים חופשיים מעול מלכות, אבל לעומת זה מרגישים הם במדה יותר מרובה את העול דרך ארץ, ובמקום מלך אחד, יש שם מלכים רבים - מלך של מלח, מלך של נחושת, מלך של ברזל וכדומה, וכל אחד הוא מושל יחידי במקצוע שלו, ויכול לנצל את כל העובדים בזה כמה שלבו חפץ באין מפריע, זו היא מלכות הטרעסטים הידועה, שאלפי בני אדם יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל עובדים כשורים וחמורים בעד המלכים היחידים שאוכלים את פרי עבודתם.
63
ס״דואמנם אנו רואים מחזה חדש בשנים האחרונות, כי נתעוררו ברוסיא אנשים נלהבים שהרבה מהם המה ממקור ישראל, שנסו להשליך גם את העול מלכות וגם את העול דרך ארץ, זהו הבלושוביזם הידוע.
64
ס״האבל האם היה זה בכלל נסיון שהצליח? תבוא המציאות המרה ותשיב על זה.
65
ס״ובמציאות אנו רואים כי במעשה יצא ממש ההיפך משל מחשבה תחילה. במקום החירות שרצו להביא הביאו עבדות שלא היתה כמוה גם בהימים היותר קשים של ממשלת היחיד, בטלו לא רק את חופש הדבור, אך גם את חופש המחשבה בטלו, וכל איש שם איננו בן חורין גם במחשבתו. כל הטרח שטרחו היה, כביכול, בשביל לבטל את המעמדים השונים ולהביא שוין ואחוה בעולם, ובשביל זה שפכו כל כך דם ואמנם עלתה בידם לעשות את העולם לעולם הפוך, שעליונים למטה ותחתונים למעלה, אבל ס"ס נשארו עדיין עליונים ותחתונים, והעליונים של עכשיו מדכאים את התחתונים עוד באכזריות יותר נוראה מכפי שדכאו העליונים שלפנים.
66
ס״זומדוע קרה כזאת באמת?
67
ס״חשלשה מיני חירות.
68
ס״טעל זה נשיב, כי שלשה מיני חרות יש, א) פוליטית, ב) איקונומית, ג) מוסרית.
69
ע׳הראשון משחרר את העם מעול זרים, השני מביא לזה שלא יצטרכו בני אדם זה לזה, והשלישי בא לשחרר את היחיד כשהוא לעצמו מכל האופקים בני רגע השונים, מכל ההשפעות הארעיות הזרות, שאינן באות מתוך מעמקי הנפש פנימה, ובשביל זה האדם מלא חרטות מהן.
70
ע״אוכדי להשריש בקרבנו את שלשת מיני החרות הללו באו שלשת החגים שלנו, חג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות.
71
ע״בחג הפסח מובן שזהו מבטא את החרות הפוליטית, השחרור מעול זרים. שבועות, זמן מתן תורתנו זהו מביע את החופש המוסרי, את החרות על הלוחות המביאה לידי חירות המוסרית. וחג הסוכות, חג האסיף "באספך מגרנך ומיקבך" זאת אומרת שלכל אדם מישראל כשישבנו על אדמתנו היה הגרן והיקב שלו, מבטיח לנו גם את החרות האיקינומית.
72
ע״גואם חג השבועות, הוא החג האמצעי בין פסח וסוכות, זהו מפני שהוא באמת גולת הכותרת של כל החגים.
73
ע״דאי אפשר שיהיה חג הסוכות אצלנו אם לא יוקדם מקודם חג השבועות, כי אי אפשר שתבוא חרות איקונומית בעולם, אם לא תוקדם לה מקודם חרות מוסרית, כי בלי החרות האחרונה תהפך החרות הראשונה לחרות של "איש את רעהו חיים בלעו", אבל גם חג הפסח שהוא אמנם הבכור לכל החגים זקוק ותלוי הוא בחג השבועות, ועל זה באה הספירה.
74
ע״הוטעות מרה טעו הבולשיביקים שרוצים להקדים את חג הסוכות לפני חג השבועות.
75
ע״ומהות היהדות - החרות המשולשת.
76
ע״זואם תרצו לדעת את מהות היהדות כשאתם עומדים על רגל אחת, אראה לכם על החרות המשולשת הנ"ל, זו היא כללא ואידך פירושא היא.
77
ע״חולא לחנם אנו מדגישים כל כך על כל צעד וצעד את יציאת מצרים, ולא לחנם מתפאר אלקי ישראל כל כך בעובדא זו, כי אמנם בזה אנו מוצאים את סמל היהדות כולה.
78
ע״טואמנם החרות זוהי התכונה הלאומית הראשית שלנו, וזו היא שעשתה לנו לעם קשה עורף היותר גדול, שנכון למסור נפשו גם על ערקתא דמסאני אם הוא מרגיש כנגדו איזו כפיה מן החוץ.
79
פ׳ועד היום הזה ועד בכלל אנו רואים שבראש כל המהפכות שהתרחשו בכל המדינות לטובת החרות עמדו אנשים ממקור ישראל, לפעמים בגלוי ולפעמים בסתר, אבל עכ"פ במסירות נפש נפלאה, כי כל זה בא להם בירושה מאבותיהם שנחה עליהם רוח זו עוד מימי מתן תורה.
80
פ״אאך דא עקא, כי היורשים האלה ירשו רק את החרות החיצונית ולא את הפנימית, את הקליפה של החרות למדו אבל את התוך שלה לא למדו, ובשביל זה עדיין רחוקה ישועתנו לבוא וצדקתנו להגלות.
81
פ״בזכור ושמור - תרתי דסתרי לאומות העולם.
82
פ״גושוב אנו באים להמאמר "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", כי זהו באמת רק לישראל ולא לאומות העולם, כי אצלן הנה לא רק שאינם בדבור, אך המה כמו תרתי דסתרי. אלה שמחזיקים בזכור, בהנמוק הדתי "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ", הרי לוחמים המה בהשמור, בהנמוק הסוציאלי "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ד' אלקיך", ופוק חזי בכל המדינות, שכהני הדת שלהן הקלריקליים, המה נושאי דגל העבדות והעריצות, ונלחמים נגד כל שנוי לטובה, ולהיפך בעלי "השמור" הסוציאליים הנלחמים בעד ה"שביתה" וכנגד המשטר הרכושני, נלחמים גם כן עם הדת.
83
פ״דואצלנו הנה לא רק שאינם תרתי דסתרי, אך גם בדיבור אחד נאמרו, שהם משלימים זה לזה.
84
פ״הובצדק אמרו חז"ל "זכור ניתן לאו"ה", כי את הזכור, את הנמוק הדתי יכולים להבין כל האומות, כי אין לך עם בעולם שלא תהיה לו דת איזו שהיא, אבל "שמור ניתן לישראל" את ההבנה שזכור זקוק לשמור אינם מבינים זאת או"ה.
85
פ״ווישועת העולם כולו תוכל לבוא רק אז, כשירגישו כולם, כי זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.
86
פ״זאז כשילחמו נושאי דגל החופש והחרות בכל מקום בשם - אנכי ד' אלקיך.
87
פ״חאז ירגישו את החרות המשולשת, שרק זו יכולה להביא תיקון העולם כולו.
88