דרשות אל עמי, שלש רגלים ד׳Sermons Unto My People, The Three Festivals 4
א׳ד. חג הסוכות - ומלך המשיח
לחג הסוכות
לחג הסוכות
1
ב׳"אמרו לפניו - אומות העולם - ריבונו של עולם תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקב"ה, שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בע"ש מהיכן יאכל בשבת, אלא אעפ"כ מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה - וכו' - ואמאי קרי לה מצוה קלה משום דלית ביה חסרון כיס, מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא - וכו'. - והא אמר רבא מצטער פטור מן הסוכה? נהי דפטור בעוטי מי מבעטי" (עבודה זרה ג, א-ב).
2
ג׳"א"ר חנינא אין מלך המשיח בא אלא ליתן לאו"ה שתי מצוות כגון סוכה ולולב" (ילקוט שמעוני תהלים כא, רמז תרפב).
3
ד׳הלאומיות והבין-לאומיות.
4
ה׳שאלת הלאומיות היא שאלה עתיקת יומין מאד ושגם עכשיו לא מצאה עדיין תשובה ברורה. בכל הפרלמנטים שבעולם אנו רואים ספסלים מיוחדים לבעלי הימין ולבעלי השמאל, הראשונים דוגלים בשם הלאומיות שלהם, ואין להם בעולמם אלא זו לבד, ולעומתם האחרונים וגם המרכז, שעפ"י רוב יושבים שם הליברליים, מבטלים פחות או יותר את הנימוקים הלאומיים ובאים כנהוג בטענות אנושיות כלליות.
5
ו׳ועם מי מהם הוא הצדק? לכאורה הלא בודאי עם אלה האחרונים, כי באמת הלא אב אחד לכולנו אל אחד בראנו, ובאמת מי יכול להציב גבולים בזה ולאמר שעד אמה זו שייך לעם פלוני ומאמה זו והלאה שייך לעם אלמוני, בעוד שהארץ גופה שעליה הם דנים אינה עושה שום הבדל ופדות ואינה רוצה לדעת מכל ההבדלים המלאכותיים האלה. והראיה שנותנת או אינה נותנת את פריה ואת יבולה במדה שוה גם שם וגם כאן? ובכלל מה זו לכאורה אומה ולאומיות, מי יאמר לך, שמפלוני בן אלמוני שחי לפני מאות שנים או לפני אלפים שנים ממנו דוקא הותחלה היסטוירה מיוחדת, שכל נכדיו וניניו עד סוף כל הדורות יחשבו לחטיבה מיוחדת. ומה חזית שלא תקדים את ההיסטוריה הזו במעט ותתחיל את הספירה מאיזה דורות לפנים ואז יבטלו כל ההבדלים האלה?
6
ז׳כשאנו מתחילים, למשל, ביעקב אז היהודים המה עם מיוחד, והערביים ובני אדום המה שונאים מוחלטים להם, אבל אולי נחוץ להתחיל מאברהם, והוא הלא היה אב המון גוים ובכן כולנו אחים אנחנו? ואולי עוד נחוץ להביט עוד יותר לפנים, לשם חם ויפת, ומדוע לא באמת לנח, ואז כולנו, כל השבעים אומות והלשונות, כולנו בני נח אנחנו?
7
ח׳ובאמת מי גלה לנו, שדוקא טפה סרוחה - "מאין באת מטפה סרוחה" - היא הראש לבית אבות, ובשביל הטפה סרוחה זו יתאבקו בני אדם וילחמו זה עם זה עד סוף כל הדורות?
8
ט׳"לך לך" - יסוד היהדות.
9
י׳ולא לחנם מתחלת היהדות מפרשת לך לך, כי עד פרשת לך לך אנו שומעים רק מבני נח. כי ב"לך לך" אתה מוצא את יסוד היסודות ושרש השרשים של היהדות.
10
י״א"ויאמר ד' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א).
11
י״בוהמפרשים באו על זה בחבילי קושיות. א) הלא כבר נאמר בסוף פרשת נח (בראשית יא, לא) "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו, ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען" ואם כבר יצאו למה להם שוב הצווי של לך לך? ב) כי הסדר הוא מהופך לגמרי, שהוא מובן שמקודם עליו היה לצאת מבית אביו, אח"כ מהמולדת ואח"כ מהארץ, ולמה כתבה התורה דוקא להיפך, מארצך וממולדתך ומבית אביך? ג) אל הארץ אשר אראך אינו מדוייק כלל, דהיה צריך לאמר אראה לך, אבל "אראך" מורה לא על הארץ, אך על אברהם, שהוא יהיה הנראה ולא הרואה?
12
י״גובמדרש רבה אנו מוצאים על זה "ר' יצחק פתח, שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך", ומה חפץ לכאורה המדרש להגיד בזה?
13
י״דברם שהמדרש בא בזה לפרש פשוט את פשט הכתוב, כי לא על ההליכה הגופנית הכתוב מדבר, אך על ההליכה הרוחנית.
14
ט״וכי אמנם אברהם גם טרם ששמע את קול ד' הקורא אליו לך לך כבר יצא ביחד עם תרח אביו מאור כשדים ללכת ארצה כנען, אלא שהליכה זו לא היתה נכרת רק ברגליו לבד, אבל עדיין לא השפיעה על מוחו ולבבו.
15
ט״זכי גם האדם המעלה איננו בן חורין מוחלט במהלך מחשבותיו ודעותיו, כי תמיד "פרנס לפי הדור" ולא רק "דור לפי הפרנס" - האדם נמצא תמיד במצב היפנוזי שמטילים עליו ביחוד המשפחה, המולדת והארץ, ואברהם לא היה יכול להכיר את בוראו אם לא היה בן חורין מוחלט, בלתי תלוי לגמרי בשום דעת אחרים.
16
י״זולזה התכוון השי"ת באמרו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", זאת אומרת, כי אם אמנם כבר יצאת מארץ כשדים אבל כיון ש"ויקח תרח את אברם בנו" עדיין הנך משועבד שיעבוד הנפש לתרח וסיעתו, והבורא עוד רחוק ממך כרחוק מזרח ממערב, ואם תרצה להתקרב אליו, אז ראשית כל "לך לך", שתהיה נמצא לך, ברשותך, וזה אי אפשר רק כשתשחרר את עצמך מכל ההיפנוז של ארצך ומולדתך ובית אביך.
17
י״חומובן שהשחרור אינו בא בפעם אחת, כי אם לאט לאט מן הקל אל הכבד, ואם היציאה הגופנית היתה אצל אברהם כמו אצל כל האנשים מתחילה מהבית אב, אח"כ מעיר המולדת ואח"כ מהארץ - מהמדינה, הנה היציאה הרוחנית הולכת לגמרי בסדר מהופך "מארצך ומולדתך ומבית אביך" והמדרש מפרש זאת "שכחי עמך ובית אביך" כי השכחה שהיא דבר רוחני הולך דוקא בסדר הזה.
18
י״טוכשנסתכל בדבר היטב נראה, כי ה"לך לך" הוא לא רק פרוזדור לטרקלין, הקדמה להחיבור, כי אם זהו הטרקלין, החבור גופא, כי בזה לבד כבר מונח בטול האלילות לגמרי והכרת הבורא באמת.
19
כ׳נקודת ההשקפה של האלילות.
20
כ״אכי מה היתה נקודת ההשקפה של האלילות ואיך נואלו בני אדם כל כך להאמין בזה?
21
כ״בעל זה כבר נתן תשובה נמרצה חכם אחד מחכמי או"ה, שהראה בראיות ברורות, כי לא ההשתוממות על הדר הטבע ופלאי חזיונותיה הביאה לראשונה את האדם להכיר את בוראו, כי אם הפחד והבהלה מפני המקרים הרעים המתרחשים בעולם.
22
כ״גומקרים רעים ראה האדם הקדמוני משני צדדים, מצד הטבע ומצד האדם, הוא נפגש מחד גיסא במכשולים רבים בכל אשר פנה מתהפוכות הטבע שמתנהג עמדו מעין "להכעיס", ומאידך גיסא סבל צרות רבות ורעות גם מאדם רעהו, כי סדרים קבועים ומשפטים צדיקים טרם היו בארץ ובני אדם היו משפחות משפחות, עדר עדר לבדו, ומלחמת עולם, מלחמה של כליה שררה בין משפחה ומשפחה.
23
כ״דוראה לו האדם הקדמוני בכל צרה וצרה איזה רוה נסתר העומד לו לשטן, וחשב לו שאפשר גם להם, כמו לבני אדם, לפיסם בדברים ולכפר פניהם במנחה.
24
כ״הומשני מיני הרעות נולדו לו שני מיני אלילים, אלילי הטבע ואלילי העמים, אלילי הטבע היו משותפים כמעט לכל בני אדם, כמו אלהי האש אלהי המים אלהי הרוח, הברק וכדומה, ואלילי האומה היו מיוחדים לכל אומה ואומה, וכך נתהוו אלהי אשור, אלהי ארם, אלהי פרס, אלהי מדי וכו' וכו'.
25
כ״וד' ואלקי העברים.
26
כ״זורק בזה אפשר לנו להבין את הפסוקים בפ' שמות (ה, א-ג): "ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה, כה אמר ד' אלקי ישראל, שלח את עמי ויחגו לי במדבר, ויאמר פרעה מי ד' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ד', וגם את ישראל לא אשלח. ויאמרו, אלקי העברים נקרא עלינו". ולכאורה תשובת משה רבינו אינה מספיקה כלל פרעה, כי אם איננו יודע מי ד', וכדברי חז"ל "שפשפש בפנקסו ולא מצא את שם ד'", הרי באותם הפנקסאות לא ימצא בודאי גם את שם אלקי העברים ומה הועיל בתשובתו?
27
כ״חאמנם זהו אשר אמרנו, כי עובדי האלילים ידעו משני מיני אלילים, מאלילי הטבע ואלילי האומה, הראשונים היו משותפים לכל בני אדם והאחרונים אליל מיוחד לכל אומה, ועל כן לא היה יכול פרעה בשום אופן להבין, כי יש ד' שהוא הויה, אלקי הטבע - ושיהיה ביחד עם זה אלקי ישראל, הוא פשפש בפנקסו ולא מצא אלקים כזה, ואי אפשר היה לו באמת למצוא מפני שאלקים כזה אין במציאות לפי מושגי האלילות. אכן באשר למשה היה העיקר המטרה שישלח את בני ישראל מארצו לא נכנס עמדו בוכוחים יתרים, אך השיב לו לפי דבריו "אלקי העברים", ומאלקי העברים ידע גם פרעה וסיעתו, כי זאת הבינו היטב, כי כשם שיש במציאות אלהי מצרים מיוחד, כך יש גם כן אלקי העברים מיוחד.
28
כ״טבזמן השופטים.
29
ל׳ולא רק שפרעה לא הבין זאת, אך היו זמנים שגם הרבה מבני ישראל לא היו יכולים לרדת לתוך עומקו של דבר.
30
ל״אלמשל, בזמן השופטים אנו מוצאים תקופה שלמה בישראל, כי בכל פעם שהיו צריכים להלחם באויביהם היו פונים תמיד אל ד' אלקי אבותיהם שהוא יעמוד בעדם ויפיל את שונאיהם לפניהם, וכאשר רק תפלתם נתמלאה שבו בכל פעם לעבוד אלהים אחרים, "ולא זכרו את ד' אלקיהם המציל אותם מיד כל אויביהם מסביב" - שלכאורה "אטו בשופטני עסקינן"? אבל באמת לא שופטני היו אבותינו, אך מנקודת השקפתם האלילית אי אפשר היה להם להתנהג אחרת, כי כל עובדי האלילים היו מתנהגים כך, הם היו פונים לאלהי האומה רק בעת שהרגישו בצער האומה, זאת אומרת, כשנלחמו עם אומות אחרות, אבל בזמן ששלום בעולם הרי לא היו זקוקים לאלהי האומה, אך לאלהי הטבע - ובני ישראל אז בזמן השופטים ידעו גם כן רק מאלקי העברים ולא ידעו שהוא ג"כ אלקי העולם.
31
ל״בהמדבר - שם הר האלקים.
32
ל״ג"וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו - וכו' - ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה, אל המדבר אשר הוא חנה שם הר האלקים" (שמות יח, א-ה).
33
ל״דובהדברים האחרונים קלעה התורה להראות לנו לא רק את הנקודה המקומית ששם עמד יתרו, אך גם את הנקודה הרוחנית שעליה עמד בעת שהכיר את בוראו האמתי.
34
ל״הכי כבר אמרו חז"ל (מדרש רבה במדבר פרשה א, ז) במדבר "למה במדבר סיני? מכאן שנו חכמים בשלשה דברים ניתנה תורה, באש, במים, במדבר, באש מנין? והר סיני עשן כולו, ובמים מנין? גם העבים נטפו מים, ובמדבר מנין? וידבר ד' אל משה במדבר סיני, ולמה ניתנה בג' דברים הללו? אלא מה אלו חנם לכל באי עולם, כך דברי תורה חנם הם, שנאמר הוי כל צמא לכו למים; ד"א וכו', כל מי שאינו עושה את עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה" וכו'.
35
ל״וזאת אומרת, כי כדי להכיר את אחדות הבורא נחוץ להכיר מקודם את אחדות הבריאה, אבל דא עקא, כי בני אדם מבטלים על ידי הבדלים מלאכותיים את האחדות הזו, המה מציבים גבולות ופוסקים פסקי פסקי את כדור הארץ, וכל אחד מוצא מקו להתגדר בו ולהניח עליו את חותמו הפרטי. וע"כ אם רצוננו להכיר את מי שאמר והיה העולם, עלינו לנוס לאיזה זמן קצר המדברה ששם לא שלטו בני אדם בההבדלים המלאכותיים שלהם, שם במקום הפקר שאינם דורשים ממנו לא תעודות מסע ושכר דריסת הרגל וכדומה, שם במקום שכל מה שאנו משיגים שם אנו משיגים בחנם אין כסף, שם אחרי התבוננות שעה קלה אפשר להשיג את הבורא.
36
ל״זויתרו שהיה עובד אלילים, שכבר עבד את כל עבודה זרה שבעולם ונפשו היתה שקועה בנ' שערי טומאה של אלילי הטבע ואלילי האומה, מהיכן זכה הוא לקבלת פני השכינה?
37
ל״חפשוט, על ידי ש"ויבא יתרו אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלקים", ע"י שהבין סוף סוף כי הר אלקים אינו נמצא לא במצרים ולא בבבל, לא בסדום ולא בעמורה, אך דוקא במדבר, במקום הפקר. ומהמדבר הזה בא להאלקים והבין, כי אין לא אלילי הטבע ולא אלילי האומה, שכל אלה המה דברים מלאכותיים שבדו להם בני האדם, אך יש אלקי העולם מן העולם ועד העולם.
38
ל״טאל הארץ.
39
מ׳אמנם יתרו בא אל המדבר רק אחרי שכבר שמע מקודם את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, אבל אברהם, שלא שמע עוד לא ממשה ולא מישראל מהיכן בא הוא אל נקודה ההשקפה המדברית?
40
מ״אמפני ששמע את קול ד' גופא שאמר לו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". כי אמנם אין ארצך במציאות, אך יש הארץ בה' הידיעה, ואיפה היא הארץ הזאת? "אל הארץ אשר אראך" בכל מקום שאתה נראה שם, הלאה הגבולים והלאה המצרים, כי רק גבול ומצר אחד יש והוא הארץ, כדור הארץ. והמבין יבין מאליו כי כשם שאין ארצך, כך אין מולדתך ואין בית אביך, אך יש מולדת ויש בית אב משותף לכל מין האנושי, זהו "אב אחד לכולנו, אל אחד בראנו".
41
מ״באלקי העולם ואלקי ישראל.
42
מ״גואעפ"כ, כל המדמה כי היהדות היא נגד הלאומיות לגמרי באופן מוחלטת, אינו אלא טועה, שהרי אנו רואים מאידך גיסא, שיש לנו לא רק אלקי העולם, אך גם אלקי ישראל שבחר בנו מכל העמים ורוממנו מכל הלשונות. ולא עוד אלא שכתוב הדר הוא "אף חובב עמים", וזה מורה כי אלקי ישראל רוצה בכלל בחיים לאומיים, שכל עם ועם יחיה ויתפתח עפ"י צביונו ותכונתו המיוחד.
43
מ״דולכאורה איך יתכנו תרתי דסתרי האלה, אלקי העולם ואלקי ישראל, האם אין זה שני הפכים?
44
מ״האולם אותו אברהם בעצמו ששמע את קול ד' הקורא אליו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", וכביאורנו הנ"ל, הנה אותו אברהם שמע אח"כ את דברי ד' אליו "ואתנה בריתי ביני ובינך... והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם, להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך" (בראשית יז, ב-ז), הרי שיחד הקב"ה את שמו בזה רק על בית אב מיוחד? כאילו הוציא את כל העולם כולו מן הכלל?
45
מ״ואמנם שאלה זו איננה חדשה, כי כבר שאל אותה אברהם אבינו בעצמו, וזהו שנאמר תיכף כששמע אברהם את אלה הדברים האחרונים "ויפל אברם על פניו", מרוב פליאה, כי זה היה לו סתירה גלויה לכל הכרתו הפנימית ושיטת חייו עד הנה - ואם "חכמת אדם תאיר פניו", הנה כשהאדם נמצא במבוכה של איזו "מדרש פליאה", אזי פניו נופלים "ויפול אברם על פניו".
46
מ״זאכן שאלתו זו לא נשארה בתיקו, ועל זה באה תשובה כהלכה של השי"ת, ושוב הוארו פניו, ואחרי "ויפול אברם על פניו" כתוב: "וידבר אתו אלקים לאמר, אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים, ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, כי אב המון גוים נתתיך, והפרתי אותך במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו".
47
מ״חהלאומיות שלנו.
48
מ״טכי הלאומיות שלנו אינה דומה אף במשהו להלאומיות שלהם, וגם ע"ז נאמר "מה ביני לבין חמי", כי הלאומיות שלנו אינה מביאה לנו לצרות עין - שוביניזם בלע"ז - אך להיפך לידי הרחבת הדעת. ואם מחזיקים אנו את עצמנו לבני מלכים הנה מרגישים אנו בזה, כי לא שררה אנו נוטלים בזה, אך עבדות אנו נוטלים, ואם חושבים אנו את עצמנו לעם הנבחר מכל העמים, הנה לא זכות אנו נוטלים לעצמנו בזה אך חובה אנו נוטלים, החובה של "והיית לאב המון גוים", זאת אומרת, לפטרון ולאפטרופוס שלהם לשמרם כבבת עינינו וללמדם כל דבר טוב ומועיל כיד ד' הטובה עלינו. ואם כי יודעים אנו למפרע, שהם ישלמו לנו את השכר למוד בכל מיני מדוה, הנה אנחנו לא נחדול לעמוד על המשמר ולהיות מלמדים להועיל, כי יודעים אנו שעל זה נאמר (ירמיה מח, י) "ארור עשה מלאכת ד' רמיה".
49
נ׳ה"ברית" והכנסת אורחים.
50
נ״אולא לחנם מספרת לנו התורה את הספור מהכנסת אורחים של אברהם אבינו דוקא תיכף אחרי פרשת המילה, שביום השלישי למילתו "וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו" (בראשית יח, ב), ללמדך, כי הברית שלנו איננה בניגוד כלל להכנסת אורחים שלנו, או במלים אחרות, שהלאומיות שלנו איננה סתירה כלל להאנושיות, לההשקפה הקוסמופליטית שלנו.
51
נ״ב"וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה", ובעוד שאצל כל העמים מביאה הלאומיות לידי שנאה לכל מי שאינו מאנ"ש, לידי שוביניזם, הנה אצלנו מביאה זאת דוקא לאהבה, כי הברית מטלת עלינו חובה לרוץ לכל נדכה וקשה יום, יהיה מאיזה עם שיהיה ולהשתחוות לפניו ארצה ולאמר "אל נא תעבור מעל עבדך".
52
נ״גוזה שאמרו חז"ל "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה" (שבת קכז, א), כי כאמור, הסדרה לך לך כמו סותרת את עצמה מראשה לסופה, כי היתכן לכאורה שני הפכים כאלו "לך לך מארצך וממולדתך" וכו' לפי ביאורנו הנ"ל עם הברית שמבדלת אותנו מכל העמים. ולזה באה פרשת וירא שמוצאת את שביל הזהב שביניהם, זאת אומרת, כי גם הברית שלנו הוא לא לכבודנו ולא לכבוד בית אבא שלנו, אלא לכבוד כל האנושיות כולה.
53
נ״דבקיצור, פרשת הכנסת אורחים מורה לנו את אחדות הבריאה ומאחדות הבריאה אנו באים ממילא לאחדות הבורא, וכאשר בכל דבר הסיבה גדולה מן המסובב, הנה יפה אמרו חז"ל "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה", כי הכנסת אורחים היא הסיבה היותר נכונה, שמביאה אותנו לקבלת פני השכינה.
54
נ״ההתעודה שלנו.
55
נ״וכי אמנם יש לנו "תעודה" בתבל, זו היא התעודה של אברהם אבינו לרוץ לקראת כל הגוים, להשתחוות לפניהם ארצה ולאמר להם בתחנונים רבים "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ". אינכם חלים ואינכם מרגישים לדאבוננו מה חסר לכם, חסר לכם מעט מים, כי אבק רב נצבר ברגליכם, ודא עקא שאתם אינכם רואים זאת, כי ע"כ שמעו נא בעצתנו והרי קל הוא הדבר מאד ותחי נפשכם, רק מעט מים קחו, ואז והשענו תחת העץ, וכדברי חז"ל "אין עץ אלא תורה" (מדרש רבה בראשית פי"ב, ו) כשתתרחצו מעט מהאבק של עבודה זרה אזי גם אתם יכולים להשען בצל העץ, בצל התורה, וגם לכם יהיה חלק לעוה"ב בתור חסידי אומות העולם.
56
נ״זהאהל שלנו.
57
נ״חוירא אליו ד' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל כחום היום (בראשית יח, א).
58
נ״טכי אם אמנם גם לנו יש, על ידי מילה ושארי הדברים המבדילים אותנו מן כל העמים, אהל מיוחד, הנה משונה הוא אופיו של האהל שלנו רחוק הרבה מאופיו של האהלים שלהם. כי רק בשלנו יש פתח האהל, בעוד שאצלם אין כלל פתח ואם ישנו הם יושבים על כל פנים רחוק ממנו בתכלית הריחוק, ורק אנחנו לבדנו יושבים פתח האהל.
59
ס׳איננו צרי עין, איננו מצומצמים אך ורק בהד' אמות שלנו, איננו קצרי הראות לראות רק את התקרה שעל אהלנו, אך הננו יושבים פתח האהל, ומבעד הפתח הזה הפתוח לרוחה, הננו רואים את כל העוברים ושבים יהיה מי שיהיה, ולכולם הננו פונים ברחמים ובתחנונים "אל נא תעבור מעל עבדך". -
60
ס״א"והוא יושב פתח האהל כחום היום". מרגישים אנו, כי כשם שחום היום משותף לכל הבריות, כך גם כן כל הקנינים הארציים משותפים לכולם, ואסור לנו לסגור את השערים בשום אופן.
61
ס״בהסוכה סמל הלאומיות שלנו.
62
ס״גואם אנו רוצים להבין היטב את סמל לאומיותנו, אנו צריכים לראות בעינים פקוחות את הסוכה שלנו, שיש לה כל האופי של אהלו של אברהם אבינו.
63
ס״דהסוכה זו היא רשות היחיד הלאומי שלנו "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" (סוכה כז, ב) כי אמנם גם לנו יש רשות היחיד מיוחדה, כמו לכל העמים, אבל בזה משונה הרשות היחיד שלנו משלהם, כי בשלנו נאמר "דרך הסיכוך להיות קל כדי שיראו ממנו הכוכבים הגדולים" (שו"ע או"ח תרל"א ס' ג) ועי' בלבוש וב"ח שפוסלים בדיעבד כשאין המטר יוכל לירד בה - וכל זה למה? מפני שאסור לנו להסיח דעת אף לרגע, כי יש מלבד הרשות היחיד שלנו גם רשות הרבים גדולה מאד מאד ושם יש כוכבים הרבה.
64
ס״ה"ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אותם" (בראשית טו, ה).
65
ס״וואמנם גם כשאנו יושבים בהרשות היחיד המצומצמה שלנו, בהסוכה הקטנה של ז' על ז' טפחים, איננו באים בכל זאת לקטנות המוחין ולצמצום ההשקפה ולצרות העין, כי מרגע לרגע אנו מביטים עין למעלה, החוצה ושם הננו רואים את השמים וכל צבאם, והננו באים ממילא להרחבת הדעת, ולהתפשטות המחשבה.
66
ס״זואם כי הסוכה שלנו צריכה להיות צלתה מרובה מחמתה, אכן עכ"פ גם חמה צריכה להיות נראה בה ולא רק צל לבד "והוא יושב פתח האהל כחום היום".
67
ס״חשבעים פרים כנגד שבעים אומות.
68
ס״טאבל אין אנו יוצאים בהבטה החוצה לבד, כי "בראיה בעלמא לא קנה", אך זה מטיל עלינו חובה להיות "אב המון גוים" בפועל ממש וכאב עלינו "לגדלם לחנכם ולחכמם" - בכל אשר יש לאל ידינו, ובשביל זה אנו מקריבים דוקא בחג הסוכות, שאנו יושבים בה תחת הסכך שהכוכבים נראים מתוכו, שבעים פרים כנגד שבעים אומות, להראות לכל העולם כולו, שאין אנו מבדילים בין אומה לאומה, וכולן תעמודנה על הברכה.
69
ע׳אבל מאידך גיסא, מזה גופא אנו רואים סוף סוף כי "אף חובב עמים", השי"ת דעתו נוחה מהחיים הלאומיים, ואם יש שבעים אומות עלינו להקריב בעד כל אומה ואומה, כי אמנם הלאומיות גופא נחוצה להבין לאומיות, כי כשם ש"אין מושיבין סריס בסנהדרין", מפני שהוא לא ידע רחם, ודוקא בעל משפחה שיש לו לדאוג בעד משפחתו הוא מבין ומרגיש גם בצערם של אחרים, ככה בל יאמר איש הנני קוסמופוליטי לבד ואינני מכיר בשום אומה ולשון, כי זהו סריס גם כן באופי הנפשי שלו, אם כי יש לו אשה ובנים.
70
ע״אכי זהו כלל גדול בדין מכללי דר' ישמעאל "כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, פרט וכלל בא כלל ומוסיף על הפרט" (ע"פ פסחים ו, ב), זאת אומרת, כי אם אנו מתחילים תיכף בכלל, אז נבוא לאין בכלל אלא מה שבפרט, וישאר רק פרט לבד, ולהיפך כשמתחילים מפרט אז נבוא ממילא מן הפרט אל הכלל והכלל יוסיף הכל.
71
ע״בואי אפשר לנו לתפוס בטיסה אחת את האנושיות כולה, אם לא נתפוס מקודם את העם שבו אנו יושבים לכה"פ.
72
ע״גאכן פרי החג פוחתים והולכים מיום ליום עד שלבסוף נשאר רק פר אחד, להראות כי מן הפרט אנו צריכים לבוא אל הכלל, וסוף דבר הכל נשמע כי "ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד", אז יתוקן עולם במלכות שדי, ועולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה ואז יעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו, ואם מתחילים משבעים, אבל הסוף יהיה שישאר רק אחד לבד.
73
ע״דועד היום ההוא, היום שיהיה באחרית הימים, הנה "חלק ד' עמו, יעקב חבל נחלתו" ועלינו לעמוד על המשמר להקריב בעד כולם קרבנות כי "יצב גבלת עמים למספר בני ישראל" (דברים לב, ח-ט).
74
ע״החג הסוכות ומלך המשיח.
75
ע״וומכל האמור עד כה כבר אפשר לכם, רבותי, להבין היטב כי המאמר "אין מלך המשיח בא אלא ליתן לאומות העולם סוכה ולולב" איננו אגדה בעלמא, אך דברים כפשוטם וכמשמעם.
76
ע״זכי אמנם כבר נבאו הנביאים שזהו כל תעודתו של המשיח המקווה.
77
ע״ח"ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה... ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו" (ישעיה ב, ד, כ.
78
ע״טובמה אפשר להאנושיות לבוא למדרגה זו? ומה הן ההוכחות של המשיח שעל ידן יוכיח לעמים רבים, כי כך צריך להיות הלכה למעשה? רק ע"י סוכה ולולב. הלולב שבכללו כל הד' מינים ישפר את חיי האדם הפרטי ויביאו לידי תכלית השלמות, להמעלה היותר עליונה האפשרית, כאשר כבר בארנו זאת למדי בדרשותינו הקודמות - ע"י הד' מינים יתרגל לבכר את הפרי על הפרחים, את הלב על כל שאר האיברים, את ה"תפארת לעושיה על התפארת לו מן האדם", את ההידור "לכם" מההידור לאחרים וכו' וכו', ואז יוכרח האדם לבוא למדרגה זו להשליך את אלילי כספו ואת אלילי זהבו, והסוכה הקטנה תשפוט בין הגוים ותאכפם שיכתתו את חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, כי דא עקא שכל העמים שעל פני האדמה אינם דרים בסוכה כשירה, הסכך שלהם מעובה כמין בית, ולא רק שאין הכוכבים נראים שם, אך גם החמה אינה נראית. המה רואים בהסוכה שלהם רק את הרשות היחיד, ושוכחים שם לגמרי מהרשות הרבים כאילו איננה כלל במציאות, ובשביל זה יש להם כל כך חרבות וחניתות, ובשביל זה המה עוסקים ערב, בוקר וצהרים רק בלמודי מלחמה.
79
פ׳מסקלים מרשות היחיד לרשות הרבים.
80
פ״א"מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרה"ר ומצאו חסיד אחד, אמר לו, ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך? לגלג עליו, לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך ברה"ר ונכשל באותן אבנים, אמר יפה אמר לי אותו חסיד, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך" (בבא קמא נ, ב).
81
פ״בוכמעשה האדם אחד מתנהגים כל האומות שאינן יושבות בסוכות כשירות, המה רואות את הרה"ר רק כשהן צריכות לסקל את האבנים וכל מיני אשפה מרשותן, כי אזי הן נותנות אלו במתנה גמורה להרה"ר, ואינן שומעות ולא רוצות כלל לשמוע את דברי החסידים הפונים אליהן מזמן לזמן במוסר, מפני מה אתן מסקלות מרשות שאינה שלכן לרשות שלכן. אבל באחרית הימים יראו ויוכחו כולן כי יפה אמר אותו חסיד ואז יבא מלך המשיח וינהיג סוכה כשירה וד' מינים מובחרים לכל באי עולם, ויביא בזה את אחרית הימים שנכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים.
82
פ״גזמן שמחתנו.
83
פ״דרק בחג הסוכות נאמר זמן שמחתנו ולא בשאר החגים, והידעתם מדוע?
84
פ״הכי חמשה ימים טובים מן התורה יש לישראל, והם הולכים בסדר זה פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות, ואם "זקני ת"ח כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהן" הנה העם חכם ונבון לא כל שכן שכל זמן שמזקין דעתו מתישבת - בפסח ושבועות אנו מרימים על נס רק את זה שבחר בנו מכל העמים, והוציא אותנו מארץ מצרים, ונתן לנו את תורתו, בראש השנה ויום הכיפורים כבר אנו מתחילים לדאוג ולהתפלל בעד כל העולם כולו "ובכן תן פחדך אלקים על כל מעשיך... ויעשו כולם אגודה אחת... ועולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה" וכו', אבל בחג הסוכות שהוא האחרון עפ"י הסדר להחגים, הנה אחרון אחרון חביב שבו אנו כבר באים להכרה, כי לא רק בתפלה לבד אנו יוצאים את חובתנו, אך נחוץ עוד להקריב בפועל ממש קרבנות בעד כל העולם כולו. וע"כ רק חג הסוכות נקרא סוכת שלום כי בה כלול כבר השלום של כל האנושיות כולה. ובו, רק בו אפשר לומר זמן שמחתנו, כי אין שמחה שלמה אצלנו רק כשינהרו כל הגוים אל הר ד' וכולם יתענגו מרוב טובו, כי בלי זאת לשמחה מה זו עושה, "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה".
85
פ״וכל אחד מבעט בסוכתו ויצא.
86
פ״זבקיצור, באחרית הימים ינהיג המשיח סוכה כשירה לכל האומות, אבל לעת עתה, עד אחרית הימים, אע"פ שאין לך לכאורה מצוה קלה ממנה "ואמאי קרי לה מצוה קלה דלית בה חסרון כיס", כי המצוה הזו כשמקיימים אותה בשלמותה מביאה לזה שלא יהא שום חסרון לכל השבעים אומות שעל פני האדמה, כי סוכת שלום היא כנ"ל, אכן דא עקא, כי "כל אחד הולך ועושה סוכתו בראש גגו" - כל אחד חפץ שתהיה סוכתו גבוה משל חבירו, וכל אחד דואג לא כל כך על "מי ישפל" אך על "מי ירום", ואם רואה שראש גגו של פלוני גבוה משלו הוא נכוה מכבודו של חבירו, באופן, שהסוכת שלום גופא מביאה לכל תקלה וכל קטטה.
87
פ״חומה עושה הקב"ה? "מקדיר עליהם חמה כבתקופת תמוז וכל אחד מבעט בסוכתו ויצא".
88
פ״טכי הנה לכאורה נדמה לנו שהאלילות כבר פשטה את הרגל לגמרי, ואם בימי קדם נואלו בני אדם להאמין, כי יש אלילי הטבע ואלילי האומה מיוחדים, הנה כעת הכל מודים בבורא אחד, אבל זהו רק לכאורה, ובאמת האליליות עדיין מתקיימת, אלא שפשטה צורה ולבשה צורה אחרת.
89
צ׳והצורה של האלילות הישנה היא הלאומיות החדשה, המודרנית, כי בה טמון במעמקים אותם אלילי האומות, שכל עם האמין באלילו המיוחד, כי הוא המושיע לו מכף אויביו שיש להם אלילים אחרים.
90
צ״אוכשם שלפנים אם נפל איזה עם במלחמתו והנצחון היה על צד שכנגדו קלל לא רק במלכו אך גם באלקיו, ככה אנו רואים גם היום, כי כשעם אחד מנוצח במלחמתו, אז לא רק מלכו נופל, אך גם אלקיו ירד מגדולתו לגמרי, לא רק בעיני אחרים, אך גם בעיני עצמו, הקלטורה שלו שהרימוה הכל מקודם על נס וכולם הראו באצבע עליה כי אין כמוה, הנה כעת אחרי שירד מגדולתו גם היא נעשה מושפלת עד שאול תחתיה ומתבישים גם להזכיר את שמה, כי נעשית לסמל הכעור והמגונה, ודוגמאות לזה - אך למותר, די להראות על תוצאות המלחמה העולמית האחרונה.
91
צ״בוזה מראה, כי כל הלאומיות המודרנית נוסדה רק על יסוד רגש הכבוד להתקיף שלפניו יכרעו ברך, שזה היה גם מקור האלילות שהעריצה רק את העריצות לבד ולא יותר.
92
צ״גוע"כ אין כל פלא בדבר, אם אותם הגוים בעצמם שרצו כל אחד לעשות סוכתם בראש גגם על גפי מרומי קרת, הנה כשתקרה להם עת צרה, כשהקב"ה מקדיר עליהם חמה והם מתחילים לסבול מעט מקרני השמש הלוהטים, אז "כל אחד מבעט בסוכתו", באותה הסוכה גופא שעמדה מקודם אצלו בראש הגג "ויצא".
93
צ״דועל זה אפשר לנו לומר בצדק "ראו מה בין בני לבן חמי".
94
צ״ה"והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה? נהי דפטור, בעוטי מי מבעטינן".
95
צ״וכי אמנם גם אנחנו יצאנו מן הסוכה, מהרשות היחיד שלנו, מארץ ישראל זה אלפים שנה, אבל מעולם לא בעטנו בה, להיפך מצטערים היינו תמיד וגם עכשיו ע"ז "לבכות ענותך אני תנים ועת אחלום שיבת שבותך אני כנור לשיריך", ולא עוד אלא שהננו רואים אצלנו ממש להיפך מכל העמים, שדוקא בעת שאנו יורדים הנה אלקינו מתעלה בעינינו, וה"לאומיות" שלנו עוד נעשה חביבה יותר בעינינו, אבל הם, האו"ה, אינם מצטערים כלל במקרה שכזה, אך להיפך בעוטי מבעטי המה בעצמם, מבעטים בהרשות היחיד שלהם, מבעטים ויוצאים בשויון נפש לגמרי.
96
צ״זוכל זה למה? מפני שהם שקועים עדיין בע"ז שירושה להם מאבותיהם וטבועה עדיין בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם, ואנחנו בשם ד' אלקינו נדגול עוד מימי אברהם שהכיר את בוראו.
97
צ״חאבל סוף סוף עוד מעט ויבא מלך המשיח, ויתן לכל האו"ה סוכה כשירה, סוכת שלום.
98