דרשות אל עמי, שלש רגלים ה׳Sermons Unto My People, The Three Festivals 5
א׳ה. הסוכה - והגלות
לחג הסוכות
לחג הסוכות
1
ב׳"ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל... וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה ויעקב נסע סכתה... על כן קרא שם המקום ההוא סכות".
2
ג׳(בראשית לב, כח; לג, טז-יז).
3
ד׳הלכות הסוכה - הלכות הגלות.
4
ה׳הנה פעמים אחדות בכל יום ויום מחג הסכות אנו מתפללים להשי"ת "הרחמן הוא יקים לנו סוכת דוד הנופלת", ובכן כבר ידוע לכם מזה, רבותי, כי בסוכות שלנו אנו רואים את סמל הגלות, "סוכת דוד הנופלת", והדברים עתיקים, ובכל זאת חושבני, כי לא למותר להתעמק מעט בדבר, ואז אולי נראה, כי לא רק שהיא סמל הגלות, אך גם כן כי כל הלכות הסוכה הן באמת הלכות הגלות, שמורות לנו הלכה למעשה איך להתנהג בגלותא - מס' סוכה הוא פירוש על מס' גלות, כשם שלהיפך מס' גלות - פירוש על מס' סוכה, כי הן מתאימות יחד בכל פרטיהן ודקדוקיהן דבר לא נעדר.
5
ו׳פרי החג.
6
ז׳הנה פרי החג כידוע פוחתים והולכים, ביום הראשון פרים בני בקר שלשה עשר, וביום השני פרים בני בקר שנים עשר וכו' וכו', וכבר עמדו חז"ל על זה ואמרו "מה ראה להיות פוחת בכל יום? אלא למדה התורה דרך ארץ, שאם ילך אדם לאכסניא וקבלו חברו, יום ראשון מאכילו עופות, בשני מאכילו דגים, בשלישי בשר, ברביעי ירק, פוחת והולך, עד שמאכילו קטניות" (מדרש תנחומא פינחס יח).
7
ח׳ולכאורה, מנהג העולם אמנם כך הוא, אבל דרך ארץ מאן דכר שמיה, דרך ארץ הרי דבר גדול הוא "דרך ארץ קדמה לתורה", והאם באמת דרך ארץ הוא לקבל באופן כזה את האורח הבא בצל קורתנו?
8
ט׳אמנם זהו לא דרך ארץ שלנו, אך זהו דרך ארץ של הגוים שבשבילם באו פרי החג "שבעים פרים כנגד שבעים האומות", והאכסנאי הוא ישראל, כי הננו בכל מקום ומקום אכסנאים, אורחים, אם כי לא היינו מעולם אורחים לא קרואים, אדרבא בכל מקום שבאנו הנה לכתחלה קבלו את פנינו בתרועת שמחה, כי מצאו בנו באמת מקור ברכה והצלחה לכל הארץ, אבל כך הוא הדרך ארץ, ודרך כל הארצות שהננו שם בגלתא "יום הראשון מאכילו עופות - וכו' - עד שמאכילו קטניות" וכמובן, שגם זה לא נגמר הדבר, ואם האכסנאי אינו חכם ואינו מבין ברמיזה, אז מראים לו פשוט את הדלת.
9
י׳וכל ההיסטוריה הישראלית בגלות הולכת תמיד עפ"י סדר דרך ארץ הזה, כזה היה בספרד, באשכנז, בצרפת וכו' וכו', ויש לפעמים שחוזר חלילה, זאת אומרת, אחרי שכבר באנו למדרגה האחרונה של גירוש, אז אחרי עבור איזה זמן הננו נקראים שוב באותה הארץ ושוב מתחיל הסדר של "יום ראשון מאכילו בשר עוף".
10
י״אואם מביטים אנו על כדור הארץ ורואים אנו בה איזו נקודות, ששם באנו אל המנוחה, אל נא נהיה מפליגים לכל דבר, כי כל אלה הן מקומות חדשים בעדנו, שזה לא כבר התישבנו שם, והננו שם עדיין במצב האכסנאי שביום הראשון, אבל אחרי יום הראשון בא השני השלישי והסוף ידוע היטב.
11
י״בוכבר המליצו על זה את מאמר חז"ל בבבא בתרא (עג, ב) "ואמר רבה בר בר חנא, זימנא חדא הוה קא אזלינן בספינתא וחזינן לההוא כוורא דיתבא ליה חלתא אגביה וקדח אגמא עילויה, וסברינן יבשתא היא, וסלקינן ואפינן ובשלינן אגביה, וכד חם גביה איתהפך, ואי לאו דהוה מקרבא ספינתא הוה טבעינן", כי כל זה נאמר על ישראל. ולא רק רבב"ח חזה זאת, אך כולנו הננו עדי ראיה לזה, ואם לא באנו ח"ו למדרגה של "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני" הוא רק מפני "דמקרבא ספינתא", כי הספינה שלנו עומדת מוכן ומזומן אצל החוף, כדי שנוכל לקיים בכל עת ובכל שעה את המצוה של "לך לך". ואם נדמה לנו לרגע, כי יושבים אנו בנוה שאנן על היבשה הוא רק מקסם שוא, כי באמת בכל ימי גלותנו נאמרו עלינו הדברים "אחינו בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה העומדים בין בים ובין ביבשה". הננו תמיד בין המצרים, בין הים והיבשה, פורחים באויר תולים על בלימה, אלא שלפעמים מטעה לנו ההוא כוורא - "ותעשה אדם כדגי הים" שהגדול בולע את הקטן - שנסבור יבשתא היא, ואז הננו יושבים עליו בהרחבת הדעת כמנהג גוברין יהודאין האוהבים להתראות כבני מלכים והננו אופים ומבשלים עליו כיד המלך, אלא שדא עקא "וכד חם גביה איתהפך" וכל בנינינו המה רק קורי עכביש, קיקיון דיונה שבן לילה היה ובן לילה אבד.
12
י״גבקיצור, שעלינו להחזיק תמיד את הספינה בקרבת מקום היותר אפשרי, ממש בהד' אמות שלנו, כדי שתהיה לנו מוכנת ומזומנת תמיד בכל עת ובכל שעה.
13
י״דכל האזרח בישראל.
14
ט״ו"כל האזרח בישראל ישבו בסכת למען ידעו דרתיכם, כי בסכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג, מב).
15
ט״ז"למען ידעו דרתיכם" ואמנם ידיעה זו מועילה לנו בכל הדורות ובכל הזמנים שהננו בגלות, אל נשלה את עצמנו בדמיונות שוא ותעתועים, אל נרמה את עצמנו להראות באצבע כי בארץ פלונית ואלמונית הננו נחשבים לאזרחים גמורים, ככל אזרחי המדינה, כי באמת גם "כל האזרח ישבו בסכות" - כולנו בנעורינו ובזקנינו גם בהארצות הנאורות, וגם בהארצות החשוכות, הננו יושבים בסוכות שעומדות בנס, ואינן מתקימות בפני כל רוח שאינה מצויה.
16
י״זובמס' סוכה (כז, ב) אנו מוצאים בזה "תניא רבי אליעזר אומר, כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט הראשון של חג בלולבו של חבירו - וכו' - כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו, דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים משלך, וחכמים אומרים, אע"פ שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט הראשון בלולבו של חברו, אבל יצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" ועי' ברש"י שם "דמשמע סוכה אחת לכל ישראל שישבו בה זה אחר זה, ואי אפשר שיהא לכולם דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא ע"י שאלה".
17
י״חואמנם ר"א וחכמים הלכה כחכמים, כי "מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת", ולא רק שאנו ראויים, אך אנו יושבים בפועל ממש בסוכה אחת, גם המיליונרים וגם המלירדרים שלנו המה יושבים כל זמן שהם בגלות רק בסוכה "דלא מטי שוה פרוטה לכל חד", כל העשירות שלנו בגולה אינה שוה פרוטה, כי ביום אחד כי יעבור אפשר שתתהפך הקערה על פיה ויצאו ערומים כיום הולדם, ועל כן אי אפשר לומר שאין אדם יצא בסוכה שאולה, כי כל מהותה של הסוכה היא שאין בה ה"לכם", כי הכל, הכל שאול הוא בידנו משל אחרים, ויש לנו בזה רק רשות הישיבה לאיזה זמן קצר או ארוך ולא יותר.
18
י״טסוכה ישנה.
19
כ׳ובסוכה (ט, א) אנו מוצאים מחלוקת נושנה של בית שמאי ובית הלל "סוכה ישנה בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין", ואמנם קיימא לן, כי אע"ג שב"ש וב"ה הלכה כב"ה, בכל זאת "אלו ואלו דברי אלקים חיים", ולכתחילה בודאי טוב ונכון לעשות בכל שנה ושנה סוכה חדשה.
20
כ״אוכהלכות הסוכה כך הלכות הגלות, כי אם הגלות כשהיא לעצמה הוא דבר רע בהחלט, הנה שבעתיים תוגדל הרעה לגלות ישנה, עתיק יומין, כי "קשה עתיקא מחדתא", ועל כן מוטב לנו לבחור את הרע במיעוטו ולבקש מזמן לזמן גלות חדשה "ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר", כדי להיות בתור "פנים חדשות" בכל מקום ומקום, עד שתבוא העת המאושרת וגם אנחנו נהיה בעל הבית על אדמתנו.
21
כ״במחיצות של ברזל.
22
כ״גאכן לכאורה, הרי אנו נותנים בעצמנו בזה פתחון פה לשונאינו בנפש, שונאי בני שם, כי אם כך הרי הצדק אתם ששוללים את זכיותנו ומקפחים את פרנסתינו בכל אשר יש לאל ידם, כי הלא המה באים בזה רק להזכיר לנו את המ"ע מן התורה "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל" וגם "האזרח בישראל" איננו רק כאורח נטה ללון, ואם יתנו לנו זכיות אזרחיות הרי עלולים אנו להסיח דעת לגמרי מהידיעה הנחוצה הזו?
23
כ״דע"ז נשוב, כי כבר אנו מוצאים בזה שקלא וטריא בגמ', אמנם השקלא וטריא סובבת בהלכות סוכה, אבל הלא כאמור, הלכות סוכה והלכות גלות תאומות הן.
24
כ״ההלא זה לשון הגמ' בסוכה (ב, ב) "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה... רבא אמר מהכא, בסוכות תשבו שבעת ימים אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע, אמר ליה אביי, אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל וסיכך על גבן הכי נמי דלא הוה סוכה? א"ל הכי קאמינא לך, עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי, כי עביד ליה דירת קבע נמי נפיק, למעלה מעשרים אמה דאדם עושה דירתו דירת קבע, כי עביד ליה דירת עראי נמי לא נפיק".
25
כ״וואמנם הקושיא "אלא מעתה עשה מחיצה של ברזל" וכו' זו היא הקושיא שעל ידה באים עלינו בעקיפין כל אלה הרוצים להצר לנו, ולדחוק את רגלינו, ולהם לא נאה ויאה הדבר שהננו קונים שביתה באיזה מקום על יסודות נאמנים במחיצה של ברזל והמה שואלים לנו, היתכן הדבר, הרי עליכם לשבת בכאן בדירת עראי ולא בדירת קבע?
26
כ״זאבל התשובה של רבא, מספקת גם לשאלה זו "עד עשרים אמה אדם עושה דירת עראי, כי עביד ליה דירת קבע נמי נפיק", כי אמנם יודעים אנו היטב, שעלינו לקיים את ה"למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי" ולבלי להסיח דעת אף לרגע, כי זו היא רק דירת עראי, לזמן ידוע או בלתי ידוע, אבל לכה"פ לא לעולם ועד, אכן אין זאת אומרת שבמשך זמן שבתנו עלינו לדור בבנינים כאלה שהפרוץ מרובה שם על העומד, ושיהיו הפקר לדריסת הרגל של כל צרוע וכל זב, כי אמנם, גם את הדירת עראי שלנו אפשר לסדר מעין דירת קבע כמו שאמר לנו הנביא בשם ד' עוד בהיותנו בגלות בבל (ירמיה כט, ה) "כה אמר ד' צבאות אלקי ישראל לכל הגולה אשר הגליתי מירושלים בבלה, בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין, קחו נשים והולידו בנים ובנות... ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ד', כי בשלומה יהיה לכם שלום".
27
כ״חסוכה שתחת סוכה.
28
כ״טכי גם זאת על האומות, שהננו בגלות אצלן, לדעת, שהלכה פסוקה היא במשנה סוכה (ט, ב) "סוכה על גבי סוכה העליונה כשירה והתחתונה פסולה" וילפינן זאת מקרא שנאמר "בסכת תשבו ולא בסוכה שתחת סוכה", ואם נגזר עלינו גזירת גלות, אבל לא נגזרה עלינו גלות בתוך גלות, אם עלינו להיות עבדים לאדונים אין לנו להיות עבדים לעבדים, ודא עקא, שדוקא "עבדים משלו בנו פורק אין מידם". ובשביל זה לא רק שמותר לנו אך גם חובה עלינו לעשות את כל הטצדקאות שבעולם כדי להשתחרר מהעבדים האלה המכבידים עלינו את אכפם ואם נשבענו מחד גיסא שלא נמרוד במלכיות, הרי נשבעו גם הן מצדן שלא ישתעבדו בנו יותר מדאי.
29
ל׳ואת האמת אנו מגידים בפומבי ובריש גלי לפני כל העולם כולו, כי גם בגלות אנו רוצים לשבת בהסוכה העליונה ולא בהתחתונה, כי ברכת השי"ת שברך אותנו "ונתנך ד' אלקיך עליון על כל גויי הארץ", אי אפשר שלא תתמלא במלואה.
30
ל״א"הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו" היא שוב משנה מפורשת בסוכה (כ, ב), וגם בהסוכה לא נרצה להיות תחת המטה, אך על המטה, וכל התחבולות של שונאינו בנפש לא יועילו להביא אותנו תחת המטה, על אפם ועל חמתם, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד.
31
ל״בתשבו כעין תדורו.
32
ל״גוחז"ל (ע"פ סוכה כו, א) דורשים על הכתוב "בסכות תשבו שבעת ימים - תשבו כעין תדורו".
33
ל״דואמנם זוהי תכונתה של הגלות, שאנו מקיימים בה את התשבו כעין תדורו, כלומר, שאי אפשר לומר שיש לנו שם דירה ממש, אך רק מעין דירה, ולא עוד אלא שעל הכל חותם ה"מעין" טבוע, החיים בגלות המה מעין חיים, האורה ושמחה שמה המה מעין אורה ומעין שמחה וכו' וכו'. -
34
ל״המפני שהגלות כשהיא לעצמה היא נגד הטבע, באופן שעפ"י דרך הטבע אי אפשר כלל לשום אומה להתקיים בגלות זמן ארוך, וגם אנחנו לא היינו יכולים להתקיים לולי המצאנו את ההמצאה הזו להסתפק בכל דבר ב"מעין" לבד.
35
ל״וולא רק להשי"ת בלבד אנו פונים בתפלתינו "יהי רצון, שתהא אמירה זו מרוצה לפניך כאילו הקרבתי חטאת", או "כאילו הקרבתי עולה" - או פשוט, "שתהא חשובה מצוה זו לפניך כאילו קיימתיה בכל פרטיה ודקדוקיה וכוונותיה" וכו', אך גם בינינו לבין עצמנו אנו משתמשים תמיש ב"כאילו" ואם הדבר באמת לא היה בפועל ואי אפשר כלל שיהיה בפועל, לא איכפת לנו הרבה, ואחת היא לנו, כיון שאנו חושבים אותו כאילו ישנו במציאות.
36
ל״זלבוד וגוד אסיק מחיצתא.
37
ל״חוהלכה עתיקה מאד, הלכה למשה מסיני, כי בסוכה אמרינן לבוד, דופן עקומה וגוד אסיק מחיצתא, זאת אומרת, אף על פי שכמובן למה נקראה סוכה מפני שמסוככת בסכך, אבל מה נעשה שבאמצע הסכך יש פרוץ פחות מג' טפחים? אין אנו נתפעלים מזה הרבה והננו מסככים את הפרוץ הזה - בלבוד, שאנו חושבים את מקום הפרוץ למסוכך ממש וחסל; הסוכה צריכה להיות של שלשה דפנות, או לכל הפחות, שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, אבל מה יעשה היהודי ואין לו רק ד' קונדיסין לבד? יעמיד את הד' קונדיסין על שפת הגג ואנו אומרים: גוד אסיק מחיצתא, או מה יעשה היהודי כשרואה שחלק מן הסכך שלו הוא סכך פסול? יניחנו מן הצד סמוך להדפנות והסוכה כשירה דאמרינן דופן עקומה, דהיינו לומר שאנו רואים כאילו הכותל נעקם ויחשב סכך הפסול מגוף הכותל.
38
ל״טואמנם הלכות גדולות יש בזה, הלכות הנוגעות לא רק לשבוע אחד בשנה, בחג הסכות, אך לכל השנה. זה יותר מח"י מאות שנה שהננו בגלות, שהננו משתמשים בהלכות אלו למעשה היום יומי.
39
מ׳כי רק הודות לזה אנו מחזיקים מעמד בגלות, יען שהננו מומחים לסתום את פרצותינו - בלבוד, לישר את ההדורים שלנו - בדופן עקומה, ולהחזיק את מגדלינו הפורחים באויר ותלויים על בלימה - ע"י גוד אסיק מחיצתא, ובזה כל כוחנו וגבורתינו.
40
מ״אלוז של שדרה.
41
מ״בכן הדבר מה שלכל העולם כולו הוי מומא הנה אצלנו דוקא למעלה תחשב.
42
מ״גדופן עקומה והיש לך לכאורה דבר מכוער יותר מזה? אבל בחיי הגלות שלנו אדרבא כאמור, רק על זה, על הדופן עקומה, אנו נשענים ובזה אנו מחזיקים מעמד עד היום הזה.
43
מ״דוכבר עמדו חז"ל על זה באמרם "מאי דכתיב נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, טובה קללה שקלל אחיה השילוני את ישראל מברכה שברכם בלעם הרשע, אחיה השילוני קללן בקנה אמר להם לישראל, והכה ד' את ישראל כאשר ינוד הקנה, מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהם, דוממו הרוחות עמד הקנה במקומו, אבל בלעם הרשע ברכן בארז וכו', מה ארז אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שרשיו מרובין וכו', וכיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו" (תענית כ, א).
44
מ״הכי אמנם לו נסינו להשתמש בברכותיו של בלעם הרשע והיינו כארזים בעלי קומה זקופה וגרון נטוי כבר היה באה רוח דרומית ועוקרת והופכת אותנו על פנינו, אלא שלאשרנו שמענו יותר לקללה של אחיה השילוני והיינו כאשר ינוד הקנה במים ושמנו כארץ גוונו ונפלנו כורעים לפני כל זד יהיר, עד שמרוב הכריעות השגנו "דופן עקומה", אבל זה הועיל לנו שאפילו כל הרוחות שבעולם לא הזיזו אותנו ממקומנו אלא הלכנו ובאנו עמהן וכיון שדוממו הרוחות עמדנו שוב במקומנו.
45
מ״ווכבר המליצו על זה את אחד הנסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש "עומדים צפופים ומשתחוים רוחים" (אבות ה, ה) כי את הנס הזה אנו רואים בכל ימי גלותינו גם כן, כי בעת שהיינו רוצים להיות עומדים בקומה ישרה כארזים, אז היינו צפופים לכל רע - וכיון שנעשינו למשתחוים, אז, דוקא אז, רוחים.
46
מ״זואולי זה המרומז ג"כ בהוכוח שבין אדרינוס ור' יהושע בן חנניא כמסופר במדרש רבה ויקרא (פרשה יח, א) "אדרינוס שחיק עצמות שאל את ר' יהושע בן חנינא, אמר לו מהיכן הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבוא? אמר לו, מלוז של שדרה, א"ל מן אן את מודע לי? איתי יתיה קומוי נתנו במים ולא נמחה, נתנו בריחים ולא נטחן, נתנו באש ולא נשרף, נתנו על הסדן והתחיל מקיש עליו בפטיש, נחלק הסדן ונשבר הפטיש ולא הועיל ממנו כלום".
47
מ״חכי מלבד הכווונה הפשוטה - כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו - כלול בזה גם וכוח על דבר תחית המתים של האומה בתור אומה, שאדרינוס שחיק עצמות חשב בודאי כי האומה הישראלית כבר חנטו חנטיא וספדו ספדיא וקברו קבריא ואין כל תקוה ואפשרות שתקום בזמן מן הזמנים לתחיה, אבל ר' יהושע בר חנינא הראה לו, כי עוד לא אבדה תקותנו - מלוז של שדרה.
48
מ״טכי הנה חז"ל אומרים בבבא קמא (טז, א) "שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש והני מילי דלא כרע במודים", והוא מדה כנגד מדה, כי לולי הלוז של שדרה שבאדם, לא היה יכול לכרוע מעולם, והיה עומד כל ימי חייו רק בקומה זקופה לבד - ורק זה - הלוז - נותן לו את האפשרות לכרוע, וכיון שלא השתמש בזה במודים, הוא נענש שנעשה נחש.
49
נ׳ואמנם יש לעם ישראל כשירצה וכשהוא מוכרח לזה את התכונה של לוז שבשדרה, והוא כורע במודים לא רק לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, אך גם - להבדיל - לפני מלכי בבשר ודם שונים וסתם שררות שבעולם, ובזה הוא הסוד שהננו שונים מכל העמים אשר על פני האדמה "נתנו במים ולא נמחה טחנו בריחים ואל נטחן" וכו' ואמנם אדרינוס שחיק עצמות צחק גם מתשובתו של אותו יהודאי, הוא צחק עד שנשחקו עצמותיו באמת, אבל לנכדיו כבר אין זכר ושריד, בעוד שנכדי ר' יהושע בן חנינא קוראים עד היום את דבריו ורואים בחוש, כי למרות מה שכבר טחנו אותנו בריחים שרפו אותנו באש נתנו אותנו במים והכו אותנו בפטיש שעל הסדן, הנה אנחנו ת"ל חיים וקיימים עד היום הזה בעוד שהסדן כבר נחלק, הפטיש כבר נשבר והריחים כבר נופצו לרסיסים, וכל זה למה? בשביל שיש לנו הלוז של שדרה ויודעים אנו איך להשתמש בו לפעמים ולכרוע במודים עד יעבור זעם.
50
נ״אואמנם כן הדבר, בסוכה גם דופן עקומה כשירה, כי פעמים רבות הוא דוקא דבר הצריך לגופו ומועיל לקיומה של הסוכה, סוכת דוד הנופלת.
51
נ״בסכך מדובבל.
52
נ״גאבל אל נא נהיה מפריזים על המדה יותר מדאי, אל נאמר שכיון שגם דופן עקומה כשר בסוכה הנה מצוה להדר דוקא אחרי זה.
53
נ״דואכן דא עקא, כי יש הרבה הטועים בזה, וגם במקום שאפשר להשתמש בדפנות ישרות, הנה הם בוחרים דוקא את העקומה וחושבים שדוקא ע"י זה הם נעשים למהדרים מן המהדרים במצוות.
54
נ״הואמנם זהו פרי הגלות, שהביאה אותנו גם לידי גלות הנפש, מתחילה כרענו לפני הגוים מאונס, ואח"כ מרצון, מתחילה מיראה, ואח"כ מאהבה, גם בשעת הצורך וגם שלא בשעת הצורך - כרענו ורקדנו לפני כל פריץ וזד יהיר ושרנו לפניו שירת "מה יפית". והדופן העקומה הביאה גם לידי העקמומיות שבלב ושבמוח, ושוב לא היה ביכלתנו להבין כלל את הישרות שבחיים, ובכרנו דוקא את העקמומיות, והדברים עתיקים.
55
נ״וובגופא דעובדא הלא רק דופן עקומה כשרה בסוכה, אבל לא סכך עקום, כי בזה הלא פסקינן בשו"ע או"ח (תרל"א סק"ה) "היה הסיכוך מדובלל (פי' מבולבל) והוא הסיכוך שהיה מקצתו למעלה ומקצתו למטה כשר ובלבד שלא יהא בין העולה והיורד ג' טפחים" - ובכן הסכך המבולבל הרבה בין אחד לשני ג' טפחים פסולה, כי לכל הפחות צריך להיות סדר במה שלמעלה ממך, ולכה"פ זה לא יהיה מבולבל הרבה.
56
נ״זאך דא עקא, כי הגלות הביאה בלבול גם בזה, גם הראש שלנו נעשה מבולבל בהרבה ענינים ו"אין סדר לישראל", הננו מפורדים ומפוזרים לא רק במקום אך גם בדעות ומחשבות זה עולה וזה יורד, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן והמרחק מזה לזה הוא יותר מג' טפחים "ונתתי לך לב רגז" זוהי התוכחה היותר גדולה של הגלות.
57
נ״חוכבר עמד על זה יוסף הצדיק ואמר לאחיו "אל תרגזו בדרך" (בראשית מה, כד) וחז"ל היורדים לעומק הפשט מפרשים זאת שאמר להם, שאל ירגזו בדבר הלכה ואל יפסיעו פסיעה גסה (תענית כ, ב), כי אמנם אע"פ שלכל עם ועם יש מפלגות מיוחדות, שכל אחת מהן יש לה ה"אני מאמין" שלה ואינה רוצה בה"אני מאמין" של חברתה, אבל אנו רואים בנו את הרגז בדבר הלכה לבד, בדבר הלכה, כי באמת אין שום נפקא מינה בזה למעשה כלל, רק הלכה לשם הלכה, רוגז לשם רוגז לבד, וגם זוהי רעה חולה שנדבקה בנו שאנו פוסעים פסיעה גסה, חסר לנו השביל הזהב, הדרך הממוצע, רחוב המלך, אך אוהבים אנו את הקצוניות, את הצדי-דרכים, את הקפיצה והדלוג מהר לעמק וכל זה בא לנו מ"בדרך", מפני שזה כאלפים שנה שהננו יושבים בסוכות בדירות עראי, ויוסף הצדיק מתחנן אצלנו "אל תרגזו בדרך", אך שומע אין לו.
58
נ״טהסכך קודם הסוכה.
59
ס׳גם זו היא הלכה פסוקה בסוכה ש"אין לעשות הסכך קודם שיעשה הדפנות (או"ח תרל"ה), ואי אפשר מבלי להודות על האמת, כי לא שמרנו בגלותנו המר גם את ההלכה הפשוטה הזו.
60
ס״אכי לכאורה כלום יש הלכה יותר פשוטה מזו, הלא כך מחייב השכל הפשוט, שאדם בונה מקודם את הדפנות ואח"כ את התקרה, הוא מתחיל מן היסוד ואח"כ הוא בא אל הגג, ואמנם פשוט הדבר עד למאד, אבל תכונתה של הגלות היא לעשות את ההיפך מן הפשוט, בגלות הננו רואים מהפרד"ס, רק את הרד"ס, זאת אומרת, רמז, דרוש, סוד, אבל לא את הפשט, הננו אוהבים את הפלפול ולא את הפירוש, את החדוד ולא את הלבון, הננו בוחרים יותר לעקור הרים מללכת על הכביש ולכן יש לנו נטיה דוקא להתחיל מן הגג ואח"כ לעשות את הדפנות, ואם כי בנין כזה איננו דבר של קימא אין אנו שמים לב לזה.
61
ס״בולא לחנם שאלו סבי דבי אתונא לריב"ח "בני לן ביתא באוירא דעלמא", כי אמנם זוהי תכונתו של היהודי להתחיל את בנינו דוקא באוירא.
62
ס״גאמרנו "זוהי תכונתו של היהודי" כי כך סברו סבי דבי אתונא עלינו, אבל באמת לא היהדות גרמה לכך, אך ורק הגלות היתה בעוכרנו, ואלה ועוד כאלה המה התוצאות השליליות של הגלות.
63
ס״דתעשה ולא מן העשוי.
64
ס״הואי אפשר לנו מבלי להודות על האמת ג"כ, כי בסוכה הגדולה שלנו, הגלות הגדולה מסוף העולם ועד סופו, אין אנו נזהרים ככל הראוי בההלכה המפורשת הזו.
65
ס״והנה הכתוב אומר מפורש "חג הסכת תעשה לך", וזהו באמת עומק פשוט של מקרא מה שהוסיפו חז"ל על זה, כמבואר בסוכה (יא, ב) "תעשה ולא מן העשוי מכאן אמרו הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך על גבה פסולה", ושם (יב, א) החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה, משום תעשה ולא מן העשוי, ואמנם בה"תעשה" לא עשו חכמים שיעור בדבר, ואף במעשה כל דהו סגי ובשביל זה אמרו "תקרה שאין עליה מעזיבה ב"ה אומרים, מפקפק או נוטל את מבינתים" (סוכה טו, א).
66
ס״זאבל מה נעשה ועובדא היא, שבגלות המר הורגלנו דוקא לבקש את ההיפך, לבקש דוקא אחרי העשוי, מה שעשוי ע"י אחרים זהו טוב, אהוב וחביב לנו, בעוד שמה שנכנס בסוג ה"תעשה" שלנו לא ירצה כלל ופיגול הוא בעינינו גופא.
67
ס״ח"וידו אוחזת בעקב עשו" נתקיימו אצלנו בגלותא הדברים כפשוטם, זאת אומרת, שכל מה שאנו עושים הוא בעקבותיו של עשו, גם מה שהוא, עשו, דש בעקבו יקר וחביב לנו.
68
ס״טואע"פ שתכונה טבועה בנפש כל אדם שהוא "רוצה בקב שלו יותר מעשרה קבין של חברו" הנה הגלות הביאה אותנו לתכונה מתנגדת לגמרי, שאנו רוצים יותר בקב של אחרים מעשרה קבין שלנו, ויפה לנו יותר שיחה בטלה שלהם מתורה שלמה שלנו.
69
ע׳תעשה ולא מן העשוי, אבל הלא בגלות אנו עוסקים רק בסרסרות לבד, סרסרים אנחנו לא רק בעניני ממונות, אך גם בעניני הרוח, מלאכתנו נעשית תמיד ע"י אחרים אלא שאנו מסייעים בזה, שאנחנו מזווגים את המוכר והקונה יחד, והוא הדבר גם בעניני הרוח, שבמשך ימי גלותנו היינו כמעט רק מתווכים בין הזרמים השונים, המעתיקים מכלי אל כלי, המפרשים לשיטות פילוסופיות שונות, אבל שיטות מקוריות כמעט שלא יצרנו. בקיצור, לקחנו הכל מן העשוי ולא קיימנו את ה"תעשה".
70
ע״אבל תהי מצות סוכה קלה בעיניך.
71
ע״בובכל זאת ואחרי כל אלה אל תהי מצות סוכה קלה בעיניך - וגם היהדות הגלותית אל תהי קלה בעינינו, ולא צדקו אלה הבאים בהסיסמא של שלילת הגלות מעיקרה, כי אמנם גם הגלות היתה לנו בית ספר טוב שנצרפנו בו כבכור הזהב.
72
ע״גגם בהסוכה וגם בהגלות יש דברים חיוביים ומועילים.
73
ע״דאם הסוכה צלתה מרובה מחמתה, והחשך מרובה על האור והצער מרובה על הנחמה, הנה חביבים יסורים, ודוקא על ידי זה שעם ישראל סבל יותר יסורים מכל העמים אשר על פני האדמה, דוקא זה חדד את מוחו ועשה אותנו לעם סגולה מכל העמים.
74
ע״הבסוכה יש מחלוקת "ת"ר, שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח רבי שמעון אומר שלש כהלכתן ורביעית אפילו טפח" והמחלוקת היא "אם יש אם למקרא או יש אם למסורת" (סוכה ו, ב), אבל על כל פנים אלו ואלו מודים, כי גם על פי המקרא וגם על פי המסורת הנה דופן אחד יכול להיות משל טפח לבד והשאר פתוח לרוחה, ואמנם זהו כחה של היהדות הגלותית שקיימנו את המאמר (באבות א, ה) "יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך" במלא מובן המלים האלה, והנחנו תמיד דופן אחד פרוץ לכל עובר ושב ו"כל דכפין יתי וייכול" ורק ע"י זה החזקנו מעמד, ואם שלפעמים רבות השתמשנו בההלכה הפסוקה בשו"ע אור"ח (תרכ"ח, ב), כי הסוכה כשירה גם כשהיא בראש העגלה או בראש הספינה, והרבה שנות גלותנו עברו עלינו בנדודנו בראש העגלה או בראש הספינה וגם למטה מן העגלה ולמטה מן הספינה, אכן מאידך גיסא השתמשנו גם בהלכה זו המבוארת שם (תר"ל סעיף יד) "יכול לעשות מחבירו דופן לסוכה להכשירה ואפילו ביו"ט ובלבד שלא ידע אותו שהועמד שם, שבשביל מחיצה הועמד שם", ואמנם כן היה לנו דפנות מבעל חיים, כל אחד מסר את נפשו בעד חבירו והגין עליו בגופו ממש עד טפת דמו האחרונה, ולא עוד אלא "שלא ידע אותו שהועמד שם" שחבירו המשתמש בו צריך להיות לו אסיר תודה, כי כבר הושרשו בנו המדות של חסד ורחמים, עד שנעשה כבר אצלנו לדבר טבעי לרגש אינסטינקטי המובן מאליו.
75
ע״ושבת וסוכה.
76
ע״זואנו מוצאים עוד חדוש בסוכה, כי אפשר שתהא כשרה ליום השבת לבד ולא לשאר הימים והוא "סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי או על גבי באר שיש לו פסין הרי זו סוכה כשירה לאותה שבת שבתוך החג בלבד, מתוך שלחי זה ופסין אלו מחצית לענין שבת נחשוב אותם כמחיצות לענין סוכה" (שם תר"ל ז).
77
ע״חואמנם גם אמיתת ההלכה זו אפשר לראות בתוך הסוכה הגדולה, הגלות הארוכה, שלנו, כי כל הגלות שלנו אומרת את המגו של רבא "מגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה", כי לולא השבת כבר לא היתה לנו שום תקומה בארצות לא לנו - ויפה אמר אותו חכם על הכתוב "ושמרו בני ישראל את השבת", כי יותר ממה ששמרו ישראל את השבת שמרה השבת את ישראל. ולא לחנם נקראה "שבת מלכתא" כי אמנם השבת היתה לנו הממלאת מקומה של המלוכה שבטלה אצלנו, ולא עוד אלא שעוד יפה כחה מזו, כי אין מלך בלי עם ובלי מדינה, אכן השבת תופסת אצלנו גם מקומה של המדינה והיא היא שעושה אותנו לעם - ואם באים האויבים ומפילים למשואות את דפנות הסוכה זו אחרי זו, ונעשה הפרוץ מרובה על העומד, הנה בל יפול רוחנו, כי כל זמן שהשבת שוררת אצלנו הנה "מגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה".
78
ע״טשחורה אני ונאוה.
79
פ׳כי גם על הסוכה הקטנה וגם על הסוכה הגדולה שלנו אפשר לומר את דברי שיר השירים "שחורה אני ונאוה" שחורה מבפנים ונאוה מבחוץ.
80
פ״א"כיצד מצות ישיבה בסוכה... כלים הנאים ומצעות הנאות בסוכה... המנורה בסוכה... וקדרות וקערות חוץ לסוכה" (שו"ע או"ח תרל"ט, א), ואותם הדברים נאמרו גם על הסוכה הגדולה, הגלות שלנו "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש" ו"אל תסתכלו בקנקן - הגלות - אלא במה שיש בו", וכשתסתכלו בו היטב תראו, כי מלא הוא כלים הנאים ומצעות הנאות, ועל כולם המנורה הטהורה, שכולה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה, ובה הנר תמיד, הנר מצוה ותורה אור.
81
פ״בשחורה אני ונאוה...
82
פ״גנסוך המים.
83
פ״דומצוין הוא חג הסוכות מכל שאר החגים - בנסוך המים.
84
פ״הוכבר שנו לנו חכמים במשנה עתיקה מאד "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו... מנורות של זהב היו שם... ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה, חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפניהם באבוקות של אור בידיהן ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתיים ובחצוצרות וכלי שיר" וכו' וכו' (סוכה נא, א וב).
85
פ״ווהידעתם, רבותי, מדוע הפליגו כל כך בשמחת בית השואבה?
86
פ״זכי הוא מפני חדושו, שבכל השנה והחגים בכלל עסקו בנסוך היין, ורק בחג הסוכות בא נסוך המים.
87
פ״חונאמר (ישעיה יב, ג) "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", מים דוקא.
88
פ״טכי אמנם זהו כחנו לאלקינו. כל העמים יודעים רק מ"יין ישמח לבב אנוש", ואנחנו שע"י הגלות נעשינו כמעט נזורים מכל תענוגות החיים, האם תדמו, כי ע"י זה עלינו להנזר גם משמחת החיים? לא ולא, כי אין לך עם שמח יותר מעם היהודים, מפני שאצלנו גם "ושאבתם מים בששון" הננו מרגישים טעם ששון בהמים יותר מהטעם שמוצאים כל העמים בהיינות היותר מובחרים.
89
צ׳ושמחת בית השואבה, זוהי השמחה המצויה אצלנו, זהו כאלפים שנה, כשהננו הולכים מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, ועוסקים בנסוך המים לבד.
90
צ״א"ושאבתם מים בששון".
91
צ״בולכן רק חג הסוכות נקרא זמן שמחתנו, כי זוהי, רק זו, שמחתנו המיוחדת לנו, הששון האופיי שלנו.
92
צ״גהגלות והגאולה.
93
צ״דואמנם גדולה היא הגאולה, גאולת ישראל, גדולה כיום בריאת שמים וארץ, אכן בשביל זה אין לנו למעט גם את דמותה של היהדות הגלותית, כי כשם שאי אפשר לגלות בלי גאולה כך אי אפשר לגאולה בלי גלות, הגלות היתה לנו לפרוזדור טוב כדי שנוכל להכנס לטרקלין.
94
צ״הואם אנו נקראים ישראל מפני שעלינו נאמר "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", הנה עלינו להודות בזה רק על ידי מה ש"ויעקב נסע סכתה" בעוד ש"וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה" - הוא, עשו, אינו יודע רק את דרכו הסלולה לבד, ואם נדחף מדרכו הוא נעקר מגדולו, לא כן יעקב שיודע מסכות ובכל מקום שהוא הולך, סוכתו עם הענני כבוד הולכת עמדו.
95
צ״ועד שתתמלא תפלתנו "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת"...
96