דרשות אל עמי, שלש רגלים ו׳Sermons Unto My People, The Three Festivals 6

א׳ו. ענני כבוד וסוכות ממש
"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו, דברי ר' אליעזר, ר"ע אומר סוכות ממש עשו להם (סוכה יא, ב).

ב׳רבותי הנכבדים! אם לקחתי היום לנושא הדרוש את המאמר הנ"ל, אל תביטו עלי בתמהון, כי גם המאמר הזה, אף על פי שבהשקפה שטחית הוא עוסק בדבר שאין בו נפקא מינה כלל לא להלכה ולא למעשה ואפשר לשאול לכאורה "מה דהוה הוה" ואיך יתכן פלוגתא בזה? אכן באמת כשנחדור מעט לתוך עומקם של הדברים, נראה, כי זוהי מחלוקת לא במה שהיה, אך במה שיהיה, המחלוקת נוגעת לכל תקותינו ומשאת נפשינו בעתיד. והמחלוקת הזו עתיקה מאד, עוד הרבה דורות לפני ר"א ור"ע, ועדיין היא נמשכת גם עכשיו ותמשך גם הלאה עד שיבוא תשבי שיתרץ כל הקושיות והאיבעיות.

ג׳הכהנים והנביאים.

ד׳יודעים אנו, כי הכהנים והנביאים לא היו מעולם בדעה אחת, ולפעמים לא רחוקות דברו קשות אלו כנגד אלו, ובמה היה הפרוד ביניהם?

ה׳בזה שהנביאים היו סמל האמת והכהנים - סמל השלום.

ו׳משה רבנו הוא סמל הנבואה, ואהרן הכהן - סמל הכהונה.

ז׳אהרן כידוע היה "אוהב שלום ורודף שלום", ומאהבתו הרבה להשלום יצא גם העגל, כי לא היה יכול להשיב את פני העם ריקם, וכשאמרו לו "עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", השיב להם "למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" - אבל משה רק האמת נר לרגליו וכששמע את דברי אהרן הללו הוא עומד בשער המחנה ואומר "מי לד' אלי.. שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו" (שמות לב, כו-כז)., הנביא שקול ד' מדבר מתוך גרונו הוא בעל צד אחד, הוא רואה רק את מה שצריך להיות, ואיננו מתחשב כלל במה שאפשר להיות, הוא יודע מה שצריך להיות, ואיננו מתחשב כלל במה שאפשר להיות, הוא יודע רק מהלכתחלה ואיננו מתפשר כלל עם הדיעבד, אינו יכול להבין בשום אופן איך אפשר שיהיה "הלכה ואין מורין כן", כי ההלכה והמעשה היתה אצלו דבר אחד שאי אפשר להפרד ביניהם אף כחוט השערה. בקיצור, הנביא אינו רואה את העולם אלא דרך אספקלריא של האמת והצדק וכל חפצו ועמלו להגשים אלו בשלמותם בכל חזיונות החיים, והוא נלחם בעד זה עד כמה שידו מגעת, ואמנם הוא יודע שבעד זה הוא "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ" ולא עוד אלא שמכל העברים מראים עליו באצבע וצועקים "אויל הנביא משוגע איש הרוח" (הושע ט, ז), אכן הוא לא יחת מקולם ואיננו מתפעל מלעגם והולך לו בדרכו הסלולה. אבל הכהן אם גם כן כוונתו לשם שמים, אך באשר בתוך העם הוא חי ומהתרומות ומעשרות שלו הוא מתפרנס ומוכרח גם לפעמים, אמנם נגד רצונו, להיות ככהן המחזיר על הגרנות, הוא יודע ומרגיש גם כן, כי "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" ואי אפשר הדבר לבלי להתחשב כלל עם המציאות, וע"כ הוא שם בחשבון גם את מה שאפשר להיות, ומפריד לפעמים בין הלכתחלה ובין הדיעבד, בין ההלכה למעשה.

ח׳ואמנם שיטת הנביאים היא האמתית, כמובן, אבל מאידך גיסא שיטת הכהנים היא המתקבלת, וע"כ כתיב גבי אהרן (במדבר כ, כט) כשמת "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל" - ובמשה כתיב (סוף דברים) "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה" והדברים ידועים.

ט׳ואליהו הנביא שהצטיין ביותר עוד מכל הנביאים בה"יקוב הדין את ההר" בהקצוניות שלו שתפס ארבע מאות איש נביאי הבעל "ויורידם אל נחל קישון וישחטם שם", הנה אנו מוצאים אחרי זה "והנה ד' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ד', לא ברוח ד' ואחרי הרוח רעש ולא ברעש ד', ואחרי הרעש אש, לא באש ד' ואחרי האש קול דממה דקה... והנה אליו קול ויאמר מה לך פה אליהו" (מלכים א י״ט:י״ג) - ובזה הראה לו השי"ת, כי לפעמים דוקא לא ברוח ולא ברעש ולא באש ד', אך דוקא בקול דממה דקה, כי אין הקב"ה חפץ במיתתם של רשעים, אך שישובו מדרכם ויחיו, והקול דממה דקה פועל הרבה פעמים יותר מהקול רעש גדול.

י׳ואמנם "ויעל אליהו בסערה השמים" (מלכים ב ב, יא), כי עלמא הדין אינו מסוגל לאיש שכזה, כי סוף סוף עלמא דשיקרא הוא, והוא ישוב עלינו רק בימות המשיח, שאז "עולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה".

י״אכי בעולם הזה נאמר (זכריה ח, יט) "והאמת והשלום אהבו", ואמנם לפעמים רבות המה תרתי דסתרי, ואם אמת יש כאן שלום אין כאן, ולהיפך אם שלום יש כאן אמת אין כאן, כי האמת היא רק יחידה והשקרים המה כל כך מרובים, ואם אנו מוכרחים לאהוב את שניהם, בעל כורחנו עלינו לפשר ביניהם ולנטות מעט הצדה כדי לצאת ידי חובת שניהם, ולכן לעתיד לבוא, בעולם שכולו אמת, אז לא יצטרכו בני אדם לשום פשרות, ואז יקוב הדין את ההר.

י״בשמאי והלל.

י״גואמנם גרמו העוונות ו"אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא בקרבנו ולא אתנו יודע עד מה" ובכל זאת המחלוקת בין הכהונה והנבואה לא פסקה בתוכנו, והננו רואים אותה חוזרת ונעורה שוב על ידי ראשי המדברים - שמאי והלל.

י״ד"הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה... שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (אבות פ"א, מט"ו).

ט״וולכאורה הלא ידוע הוא ששמאי והלל נחלקו כל ימיהם, והפעם אנו רואים אותם שניהם מדברים כמעט בסגנון אחד, אם כי בשנוי הלשון, כי מה הנפקא מינה בין האוהב את הבריות של הלל ל"הוי מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות" של בית שמאי, או בין עשה תורתך קבע של שמאי לה"מקרבן לתורה" של הלל?

ט״זאכן כשנעמיק מעט בדבר נראה, כי לא רק שיש נפקא מינה רבתי ביניהם, אך גם כי לא לחנם נקבעו המאמרים האלה באבות. כי כפי שנתבאר אצלנו במקום אחר, נקראה המס' בשם זה מפני שכל המאמרים שהובאו שם המה אבות לכל שאר המימרות שבש"ס של אותו "מאן דאמר", שכולן נחשבות לתולדות המסתעפות ממילא מאותה המימרא שבאבות, זאת אומרת שכל המאמרים באבות לכל תנא ותנא המה כללים, ואידך, שאר מאמריו גם בהלכה וגם באגדה המה רק פירושים לזה, שעליהם נאמר "ואידך פרושא היא זיל גמור".

י״זואמנם שמאי והלל, ואח"כ בית שמאי ובית הלל חלקו בכמה וכמה הלכות ואגדות, אבל המקור בית אב לכל אלו, נקודת המרכז שממנה יצאו כל הפרטים האלה, המה מאמריהם באבות הנ"ל.

י״חכי אמנם בגופא דעובדא הלא אתה מוצא בשני המאמרים האלה דברים שוים לגמרי, אך הבדל יש בסדור הדברים.

י״טשמאי מתחיל "מעשה תורתך קבע" ומסיים ב"והוי מקבל את כל אדם" וכו', והלל להיפך, במה שבר פלוגתיה מסיים הוא מתחיל "אוהב שלום ורודף שלום", ומסיים במה ששמאי מתחיל - בתורה "ומקרבן לתורה".

כ׳ואמנם מהסדר הזה כמה הלכתא גבורתא איכא למשמע מינייהו.

כ״אכי אמנם תכונת שני מאורי עולם אלה היתה שונה זו מזו תכלית השנוי, אם כי כוונת שניהם היתה רק לשם שמים, כאשר חז"ל בעצמם מספרים עליהם במס' שבת (לא, א):

כ״ב"ת"ר, מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אומר לו, כמה תורות יש לכם, אמר לו שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אמר לו, שבכתב אני מאמינך ושבע"פ איני מאמינך, גיירני, על מנת שתלמדני תורה שבכתב, גער בו והוציאו בנזיפה, בא לפני הלל גייריה - וכו' - שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר ליה גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל גייריה, א"ל מאי דעלך סני - וכו'.

כ״גשוב מעשה בעכו"ם אחד, שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד, אמר הללו למי? אמרו לו לכהן גדול, אמר אותו עכו"ם בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כה"ג, בא לפני שמאי א"ל גיירני ע"מ שתשימני כה"ג, דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל גייריה - וכו' - לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה".

כ״דאמנם מי שמתאר את שמאי בדמות איש קפדן ורגזן פשוט שאינו מוציא מתחת ידו את אמת הבנין אינו אלא טועה, כי הלא זהו שמאי שהפתגם שלו היה "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" אלא שהיה איש שלא ויתר מדעותיו אף כחוט השערה, כל דבר שהחזיק היה אצלו חוק ולא יעבור שממנו לא זז בשום אופן.

כ״הוזהו שאמר "עשה תורתך קבע", מלשון קבוע, שתורתך תהיה קבוע במסמרים, העיקרונים שלך יהיו מוצקים, כמחיצות של ברזל שאינם נעים ונדים, ואם יבוא אליך איש אז "אמור מעט" באר לו בדברים קצרים את הקבועות שבתורתך, ורק אז "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".

כ״ואבל הלל מהפך את הסדר! אם אמנם הוא יודע גם כן, כי בתורה אי אפשר לעשות פשרות, כי המה דברים "חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים", אבל אפשר להביא זאת באמצעים אחרים, לא ע"י אמת הבנין שביד, אך להיפך ע"י "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות" שמזה יבוא גם הסוף "ומקרבן לתורה".

כ״זכי אמנם משלשת המעשות הנ"ל אנו רואים כי גם הלל לא היה ותרן, וכל האומר הקב"ה וותרן הוא יותרון חייו", אך הוא דוקא ע"י ענוותנותו הביא לזה ששלשת הנכרים הנ"ל וותרו על תנאיהם וסוף דבר היה שקבלו גם את התורה שבכתב וגם את התורה שבע"פ ולא נעשו לכהנים גדולים ונוכחו אח"כ, כי לא רק שברגל אחת אי אפשר ללמוד את כל התורה כולה, אך גם כל ימי חיי האדם לא יספיקו לזה.

כ״חבקיצור, אם כי שניהם שמאי והלל דברו בכאן בסגנון אחד, אבל שנוי הסדר בדבריהם מראה על השינוי העיקרי בהשקפתם על החיים.

כ״טשמאי היה על צד הנבואה, והלל - על צד הכהונה, הראשון סובר שעל כל אחד להיות מתלמידיו של משה "עשה תורתך קבע" והאחרון סובר "הוי מתלמידיו של אהרן", דייקא.

ל׳בית שמאי ובית הלל.

ל״אוכשם שעל צד משה היו בני הנביאים ועל צד אהרן בני אהרן הכהנים, כך אנו רואים אח"כ את גלגוליהם בשמאי והלל שנעשו לבתים שלמים, בתים מיוחדים בית שמאי ובית הלל.

ל״בוידוע שב"ש היו המחמירים וב"ה המקילים, ואמנם יש גם יוצא מן הכלל ובמשנה עדיות (ד, וה') חשבו את הקולי ב"ש וחומרי ב"ה, אבל, כבר נאמר, שכל יוצא מן הכלל מחזק את הכלל.

ל״גואמנם אלו ואלו דברי אלקים חיים "ואע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה - וכו' - לא נמנעו ב"ש לישא נשים מב"ה - וכו' - ללמדך שחיבה ורעות נוהגין זה בזה, לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו" (יבמות יד, א), כי ע"י שניהם ביחד נתקיימו הדברים במלואם, האמת והשלום, ב"ש החזיקו בסמל האמת של הנביאים ובהקצוניות שלהם, וב"ה בסמל השלום של הכהנים, ב"ש היו מחדדי טפי וב"ה היו המרובים, ומפני דרכי שלום הוא ש"אחרי רבים להטות".

ל״דהאמת המופשטה והאמת המציאותית.

ל״הובאמרנו, שבית הלל נטו יותר אחרי השלום אין כוונתנו חלילה לומר, שנטו מדרך האמת אף כחוט השערה, אלא שיש באמת שני מינים, אמת מופשטת, ואמת מציאותית, הראשון היא אמת שאינה מתחשבת עם תנאי המציאות, אך דנה באופן מופשט אבסטרקטי על מה שצריך להיות על הבכח, והשני היא אמת השוקלת גם את תנאי האפשרות, את הדבר באשר הוא שם, שאינה מסיחה הדעת, כי מלבד הבכח יש גם הבפועל שלפעמים אינם מתאימים יחד וזה ההבדל בין האמת של ב"ש להאמת של ב"ה.

ל״ולמשל "בית שמאי אומרים הראיה שתי כסף והחגיגה מעה כסף, ובית הלל אומרים, הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף" (חגיגה ב, א) ופלוגתתם היא כדמפרש בגמ' שם (ו, א) "ב"ש אומרים, הראיה שתי כסף, שהראיה עולה כולה לגבוה מה שאין כן בחגיגה - וכו' - וב"ה מאי טעמא לא אמרי כב"ש? דקא אמרת ראיה עדיפא, דעולה כולה לגבוה, אדרבא חגיגה עדיפא דאית בה שתי אכילות" - ושניהם הולכים לשיטותיהם ונקודת השקפותיהם על החיים בכלל, כי אמנות האמת המופשטה אומרת בודאי כי העיקר הוא "כולה לגבוה", כי אמנם כך נאה ויאה וכך צריך להיות, ובכן ראיה עדיפא דכולה לגבוה, אכן האמת המציאותית לא תוכל לדאבוננו להסכים ע"ז, כי במציאות אי אפשר בעולם הזה להנהגי את ה"כולה לגבוה", את אכילת המזבח לבד, אם לא שתהא ביחד עם זה גם אכילת אדם, ולכן חגיגה עדיפא דיש בה שתי אכילות.

ל״זאו מחלוקתם שם בחגיגה (יב, א) "ת"ר, בית שמאי אומרים, שמים נבראו תחלה ואח"כּ נבראת הארץ, שנאמר בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ ובית הלל אומרים, ארץ נבראת תחלה ואח"כ שמים, שנאמר ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים", כי כידוע הארץ היא סמל החומר והשמים הם סמל הרוח, ואמנם בודאי צריך האדם להיות שמימי יותר מארצי, אבל בפועל ממש הנה סוף סוף אין הדבר כן, והוא מרגיש את הארץ יותר מכפי שהוא מרגיש את השמים בקרבו, ולמה נקרא שמו אדם מפני שהוא "עפר מן האדמה" אם כי בודאי יש בו גם "נפש חיה".

ל״חואם כי חז"ל סתמו ושנו סתם "ת"ר שני שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה, הללו אומרים, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים, נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא" (ערובין יג, ב) ולא פרשו מי הם "הללו" - הוא מפני שהדבר מובן מאליו כי ב"ש המה בעלי הדעה הראשונה וב"ה בעלי הדעה האחרונה, כי זוהי תכונתה של האמת המציאותית, שאינה חושבת הרבה עם מה שהיה יתכן או בלתי יתכן להיות או לא להיות, אך מביטה על הדבר באשר הוא שם, וכיון שבין כך ובין כך האדם כבר נברא אל לנו לחשוב במופלא ממנו, ומסתמא כך נוח לו, לא כן האמת המופשטת שאינה מסתפקת בהדיעבד אך מבקשת ביחוד את הלכתחלה, ואם אי אפשר להכחיש שסוף סוף כבר נברא האדם, אבל בכל זאת האמת נתנה להגיד שנוח לו שלא נברא.

ל״טהאמצעי והתכלית.

מ׳הנה בעולם המעשה בודאי האמצעי קודם להתכלית, שהרי כשאדם רוצה לבנות לו בית הנה מכין הוא מקודם את החומר והלבנים שהם האמצעי להתכלית, אבל בעולם המחשבה הרי הוא להיפך שהתכלית באה מקודם, שהרי כשהולך להכין את החומר ולבנים כבר חשב והחליט בדעתו לבנות לו הבית.

מ״אועל כן בית שמאי שהיו קרובים יותר לעולם המחשבה בכרו תמיד את התכלית על האמצעים, ובית הלל שקרובים יותר לעולם המעשה בכרו להיפך את האמצעים.

מ״בולכן אנו מוצאים במס' ביצה (טז, א) "תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר, זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים שנאמר, ברוך ד' יום יום", כי כידוע השבת המרמזת על עולם שכולו שבת, זו היא התכלית נגד ימות החול שהם האמצעים, "ומי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת" וע"כ שמאי היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת ולא חשב רק ע"ד התכלית לבד, אכן הלל מדה אחרת היתה לו, בכל השקפותיו על החיים, ובהיותו נוטה יותר לעולם המעשה הרגיש, כי מקודם צריך להיות האמצעי וכל מעשיו לשם שמים.

מ״גובזה הוא גם מחלוקתם בברכות (נא, ב) "ב"ש אומרים, מברך על היום ואח"כ מברך על היין, וב"ה אומרים, מברך על היין ואח"כ מברך על היום", כי גם שם היין הוא האמצעי להתכלית "יין ישמח לבב אנוש" ועל ידי זה ירגיש בשמחת היום וב"ש לשיטתם, שמתחילים כל דבר מהתכלית שבו וב"ה לשיטתם, שסדר העולם הוא מהופך מתחילה בא האמצעי ואח"כ התכלית.

מ״דהיחידים והמרובים.

מ״הבין כך ובין כך, ב"ש בכרו את היחידים, יחידי סגולה בני עליה המעטים, וראו בעולם רק אמת אחת, האמת של אלה הבני עליה, וב"ה העריכו יותר את המרובים, כי אם אמנם "צדיק יסוד עולם" אבל גם זה לעולם הוא צריך ובלי זה אי אפשר לו להתקיים, ואם אמנם "שקול משה כנגד ששים רבוא" הרי מזה גופא מוכח גם כן, כי עכ"פ שקול ששים רבוא כנגד משה, וממילא לא רק אמת אחת יש, אך אמתות הרבה, כי הכל תלוי לפי נקודת ההשקפה שממנו אנו יוצאים לדון על הדבר.

מ״ו"ת"ר, היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם, ב"ש אומרים, כל אחד מברך לעצמו וב"ה אומרים, אחד מברך לכולן, משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך. בשלמא ב"ה מפרשי טעמא, אלא ב"ש מאי טעמא? קסבר מפני בטול בית המדרש" (ברכות נג, א). והדברים בולטים ומובנים מאליהם, כי אמנם כך היו מוכרחים לאמר לשיטתם, לב"ה העיקר הוא ה"ברוב עם" שראו בזה ההדרת מלך וההדרת עם ביחד, ולב"ש בית המדרש דוחה הכל וגם ה"ברוב עם" נדחה מפני זה.

מ״זוזוהי מחלוקתם שם גם בזה "ב"ש אומרים, שברא מאור האש וב"ה אומרים בורא מאורי האש" וטעמייהו "דב"ש סברי חדא נהורא איכא בנורא וב"ה סברי, טובי נהורי איכא בנורא", כי אמנם כן לב"ש יש רק חדא נהורא לא רק בנורא אך גם בכל העולם כולו, אמת אחת ולא יותר, וב"ה ראו טובי נהורי בכל מקום אשר פנו.

מ״חלעתיד לבא - הלכה כב"ש.

מ״טאולם כל המדמה כי כיון שהלכה כב"ה שוב כל דברי ב"ש היא משנה שאינה צריכה אינו אלא טועה גמור.

נ׳ברם הדבר, כי טובים השנים מן האחד וזה בלי זה, לו גם ב"ה בלי ב"ש לא יתכנו כלל, כי את זה לעומת זה עשה לנו אלקים, נתן לנו נביאים ונתן לנו כהנים נתן לנו ב"ש, ונתן לנו ב"ה, ולא עוד אלא שהנבואה היתה סבה להכהונה, ושיטת ב"ש - סבה לשיטת ב"ה.

נ״אכשיש כתה ידועה שדוגלת בשם האמת בקצוניותה הנפרזה, אזי מביאה זאת גם למתנגדיה שימצאו את שביל הזהב, אם הראשונה מכרזת תמיד על מה שצריך להיות, אז גם האפשר להיות של הצד השני מקבל אופי אחר, הלכתחילה היא סבה להדיעבד שבא בתור מסובב מזה, ואמנם טוב ונכון הדבר שיהיו קומץ אנשים שיתחשבו רק עם הלכתחילה, עם הבכח לבד מבלי להתחשב כלל, אם הדבר יכול להיות גם בדיעבד ולצאת מכח אל הפועל, כדי שגם הבעלי דיעבד יושפעו מזה, וע"י שניהם יחד "תסתיים שמעתתא".

נ״בבקיצור "האמת והשלום אהבו", והאמת באה תמיד בראשונה כי השלום הוא המסובב ממנה.

נ״גוזהו גם הטעם שבכל מקום הקדימו את בית שמאי לפני בית הלל, אם כי ההלכה היא תמיד כפי דעת האחרון, אבל ס"ס ב"ש היו הסבה לב"ה, ועל זה נאמר "אלו ואלו דברי אלהים חיים".

נ״דואמנם לא תמיד תהיה הלכה כב"ה, ולפי דברי המקובלים הנה לעתיד לבוא ההלכה היא דוקא כב"ש.

נ״הכי אמנם עכשיו מוכרחים בני האדם להתנהג לא כל כך עפ"י האמת המופשטה, אך על פי האמת המציאותית, אבל לעתיד לבוא, בעולם שכולו אמת אזי תקח האמת הראשונה את משפט הבכורה, ואז הלכה כב"ש שבהאמת הזאת דגלו.

נ״ובעולם המעשה אמנם האמצעי קודם להתכלית, אבל בעולם המחשבה הרי להיפך התכלית קודמת להאמצעי, כשאדם בונה בית, הנה אמנם במעשה הוא מכין את החומר והלבנים - האמצעי - ואח"כ הולך ובונה לו הבית - התכלית - אבל במחשבה הרי החליט מתחילה ע"ד הבית ורק אז הולך לבקש את החומר והלבנים.

נ״זואם עכשיו בעולם המעשה הלכה כב"ה שהקדימו את האמצעי להתכלית, הנה לעתיד לבוא, בעולם המחשבה, הלכה דוקא כב"ש.

נ״חרבי אליעזר ורבי עקיבא.

נ״טואמנם דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, אבל מחלוקת ב"ש וב"ה הננו רואים שהיא מתגלגלת מדור לדור, ועד היום לא פסקה המחלוקת הנ"ל בתוכנו.

ס׳והנה כידוע ר' עקיבא החזיק בשיטת בית הלל ור' אליעזר שמותי הוא מתלמידי ב"ש.

ס״אוכשבאו שניהם להכתוב "למען ידעו דרתיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", שהדברים בעצמם מוכיחים, כי אין אנו יוצאים בישיבת הסוכה לבד, אם לא תביא זאת גם לידיעה איך להתנהג לנו בעתיד, ולכן אנו אומרים בכל חג הסוכות "הרחמן, הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", אבל איך ובאיזה אופן אפשר לנו לבוא לזה, שסוכת דוד הנופלת, ארץ ישראל, תקום שוב לתחיה? בזה נתעוררה מחלוקת עצומה בין ר"א ור' עקיבא.

ס״בהראשון השמותי, תלמיד בית שמאי, שהחזיק בכל תוקף ועוז בשיטת רבו שה"כולה לגבוה" עדיף מה"שתי אכילות", שאנו צריכים להביא בחשבון רק את האמת המופשטה ולא את האמת המציאותית, שהתכלית קודם להאמצעי - החליט בודאות גמורה, כי ענני כבוד היו - כך היו וכך יהיו גם לעתיד, ענני השכינה, כולה לגבוה, רוחניות שברוחניות, ורק לזה אנו צריכים להשתוקק ולזה אנו צריכים לשאוף, וממילא מובן, כי לזה אנו צריכים לחכות על מי שיבוא ב"ענני שמיא" ויבנה לנו את בית המקדש של מעלה בית המקדש של אש. אכן ר"ע תלמיד בית הלל, שסובר ששתי אכילות עדיפי מכולה לגבוה, ושיודע כי האמצעי צריך להיות קודם התכלית, הנה אע"פ שאין ספק כלל, כי התכלית הקיצונה הם הענני כבוד, אבל בכל זאת לעתיד לבא אי אפשר להסיח דעת גם מ"סוכות ממש", ונחוץ לנו להשתדל בכל מאמצי כוחותינו ועד מקום שידינו מגעת להקים את סוכת דוד הנופלת באופן פשוט וממשי, וזה יביא להתכלית הנרצה, להענני כבוד שיבואו בהקדם או באיחור.

ס״גנאה ודרשים ונאה מקיימים.

ס״דוהם, התנאים ככל חכמי ישראל האמתים לא היו רק נאה דורשים אך גם נאה מקיימים, ור"ע שפירש "סכות ממש" נסה להראות זאת הלכה למעשה, להקים את סוכת דוד הנופלת בפועל ממש.

ס״הוכשנראה הגבור הנערץ בר כוכבא היה ר"ע הראשון שעמד לימינו לאמצו ולסעדו, מידו בא לו השם בר כוכבא, כי באמת שמו העצם הוא בר כוזיבא על שם עירו, ור"ע הכתיר לו בשם הזה לרמז עליו את המקרא "דרך כוכב מיעקב", ובראות אותו ר"ע בראשונה בכל תפארת גבורתו והוד מראהו נרעש לבו ויקרא "זהו מלך המשיח" (ירושלמי תענית דף כד), אך הוא, ר"ע לא הסתפק בדרשותיו לבד, כי ידע כי "לא המדרש עיקר אלא המעשה" ונסע למרות זקנתו וחולשתו לכרכי הים בכל מקומות של פזורי ישראל בימים ההם (עי' ר"ה כו, א יבמות קכא א וקכב א ועוד) לעורר את היהודים נדחי ישראל למרוד ברומא ולכונן שנית ממלכה ביהודה, ובלב תלמידיו שהיו כ"ד אלף במספר נטע את התשוקה הגדולה לקנא את קנאת ד' ועמו ולעמוד בשורה הראשונה במערכת המלחמה של בר כוכבא.

ס״וואמנם אי אפשר היה לו להתיחס להתנועה הזו באופן אחר כי כיון שהכתוב אומר "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל" הן סוכות ממש, הנה זו היא מצוה הנוהגת לדורות, ובכל זמן ועדן כשרק נראה איזו שעת הכושר להקים את סוכת דוד הנופלת, הנה מחויבים כל בני ישראל למסור את נפשם עליה.

ס״זואמנם חכמים רבים התנגדו גם אז לר"ע, ור' יוחנן בן תורתא אמר לו בדברים קשים למאד (ירושלמי שם) "יעלו עשב בלחייך ועדיין בן דוד אינו בא", כי היו ג"כ רבים שסברו כר"א כי "ענני כבוד" היו ויבחרו לנפשם יותר להיות בזה בגדר שב ואל תעשה אך להמשיך הלאה את הענני כבוד שלא פסקו בתוכנו לעולם, זהו העמוד הענן שהולך לפנינו תמיד לנחותנו הדרך מסוף העולם ועד קצהו.

ס״חוזה שמספרים לנו בסנהדרין (סח, א) כשחלה ר"א נכנסו ר"ע וחבריו לבקרו - וכו' - נכנסו וישבו לפניו מרחוק ד' אמות, א"ל למה באתם? א"ל ללמוד תורה באנו, א"ל ועד עכשיו למה לא באתם? אמרו לו, לא היה לנו פנאי, אמר להם, תמה אני אם ימותו מיתת עצמן, אמר לו ר"ע שלי מהו? א"ל שלך קשה משלהן" כי אמנם כן היו ימים שר"ע וחבריו לא היה להם פנאי, כי טרודים היו בעבודת המלחמה הנוראה נגד הרומיים תחת פקודת בר כוכבא השר צבא האדיר, כי כאמור, ר"ע לשיטתו ש"סוכות ממש" צריך להיות ור"א השמותי כעס ולבו מלא חמה לשמוע כי מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, מניחים את הענני כבוד ועוסקים בסוכות ממש, ומרוב שיחו וכעסו קללם קללה נמרצת "תמה אני אם ימותו מיתת עצמן", ולר"ע אמר "שלך קשה משלהן" וגרמו העוונות ונבואתו נתקיימה במלואה.

ס״טפלוגתא ישנה - חדשה.

ע׳יש פלוגתות רבות שהן חוזרות ונעורות מזמן לזמן, ואף אם כבר נפסקה הלכה כחד "מאן דאמר", אין זאת עדיין הלכה פסוקה לעולם, ולפעמים בהמשך הזמנים כשחוזרת ונעורה שוב, ואז יש שמורין בזה דוקא את ההיפך.

ע״אככה היה הדבר גם במחלוקת של ר"א ור"ע, אם ענני כבוד היו או סוכות ממש, בתחילה ידעו כי הלכה כר"ע מחבריו - ורוב העם, רוב מנין ורוב בנין נהג כוותיה לעמוד בשורות המערכות של צבאות בר כוכבא, והכל רמזו עליו באצבע לאמר זהו שאמר הכתוב דרך כוכב מיעקב, אכן לאחר המפלה הנוראה שלו, והבר כוכבא נהפך לבר כוזיבא פשוט, חזרה ונתרבה שוב אותה המחלוקת, ונתקבלה ההלכה בכל תפוצות ישראל דוקא כר"א, כי רק ענני כבוד היו, וכמעט לא עלה על הדעת להתעסק להקים את סוכת דוד הנופלת בסוכות ממש. ואמנם התשוקה לעלות לארץ ישראל לא פסקה בתוכנו מעולם, אבל רק בשביל לשבת שם על התורה ועל העבודה, להמשיך את שלשלת הענני כבוד שלנו ולא יותר.

ע״בעד שבאה התקופה האחרונה, והמחלוקת הנ"ל חזרה ונעורה שוב בכל תקפה, ופסק ההלכה הובא שוב לרויזיה, ואם כי לא הובא הדבר למנין, אבל כל הרואה יראה, כי רוב מנין ורוב בנין מתחיל שוב לפסוק כר"ע, והוחזרה העטרה ליושנה.

ע״גאכן באמת עגם על זה נאמר "אלו ואלו דברי אלקים חיים" וכל המבין יבין כי "טובים השנים מן האחד" ובא זה ומסייע לזה, ו"למען ידעו דרתיכם" נאמר על שניהם ממש, גם על ענני כבוד וגם על סכות ממש, ולו לא עסקו אבותינו זה שנות אלפים בענני כבוד לא היה בידינו כעת אף לחלום על דבר סוכות ממש, ואף עכשיו המה, הענני כבוד, הכח המעמיד של הסוכות ממש שלנו.

ע״דהר, שדה בית.

ע״ה"ואנו מוצאים בזה אגדה יפה לחז"ל בפסחים (פח, א): "ואמר ר"א, מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלקי יעקב וגו' אלקי יעקב ולא אלקי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם, שכתוב בו הר, שנאמר אשר יאמר היום בהר ד' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה, אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל".

ע״ווברם הדבר שלאגדה זו היינו בעצמנו עדי ראיה לפני ארבעים-חמשים שנה. ראינו רק את הזקנים עולים לארץ ישראל לבכות על כותל המערבי ולמות על הר הזיתים, כי אמנם אז ידעו רק מהר הזיתים ומכותל החרב, האידיאל שלהם היה למות בארץ ישראל ולחיות בזמן תחית המתים, ומי שלא עלה בידו הדבר להקבר בהר הזיתים הסתפק במעט עפר של א"י שיכסו את עיניו בהם אחרי מותו, כי בכלל היתה אז א"י ענין של עולם הבא ולא של עולם הזה, ענין רק לאלה שסוברים כרשב"י לקיים מה שנאמר "והגית ביום ובלילה" כפשוטם ממש, אבל לא לאלה העוסקים בהויות העולם. בקיצור, ארץ ישראל היתה להם רק מקום של אויר נשמות ולא יותר.

ע״זוכאשר כל קצוניות מחד גיסא מביאה לקצוניות מאידך גיסא, ובאו הצעירים לפני איזו עשרות שנים ולחמו בהזקנים והתחילו לגרש מא"י את אויר הנשמות ולהביא שם אויר של פריז וכדומה, אויר החומריות והגשמיות, קראו את עצמם בשם ביל"ו, ר"ת מהכתוב "בית יעקב לכו ונלכה" ושכחו כי בהכתוב שם יש עוד שתי מלים המוכרחות לגוף הענין: "באור ד'", והלכו סתם כדי ליסד שם קלניות ולהיות עם הארץ ככל הגוים אשר על פני האדמה.

ע״חאכן לאשרנו הננו רואים שמתחיל להתרקם דרך הממצע בין שני הקצוות האלו, שארץ ישראל היא להם גם מקום של אויר נשמות וגם מקום של אויר יפה לגוף, יודעים, ששם השכינה שרויה גם על מי שעוסקים בתורה ועבודה וגם על מי שעוסקים בהויות העולם ואוכלים את חוליהם על טהרת הקודש. ויודעים, כי יש שם גם הר הזיתים וגם הר ציון, גם כותל המערבי, וגם בית, בית לאומי ישבנה בעזהי"ת במהרה בימינו, ואמנם מצוה גדולה היא למות שם, כי כל המת שם הוא מת על קדוש השם, אבל עוד מצוה יותר גדולה לחיות שם על קדוש השם. בקיצור, בילוי"ם עם "באור ה'" כלומר המכרזת על כל המקרא מראשו לסופו "בית יעקב לכו ונלכה באור ד'", והתנועה מתחלת למלאות את כל העולם הישראלי.

ע״טואיזו הדרך היא היותר נכונה?

פ׳בזה נשתמש בלשון חכז"ל "לא כאברהם שקרא לו הר", והוא קרא אז בשם הזה, מפני שעסק אז בעולה שכולה כליל, בשעה ששמע את קול ד' הקורא אליו "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה" (בראשית כב, ב), ומאליו מובן, שראה באותו מעמד את ארץ ישראל כהר, שקשה לטפס עליו כי "מי יעלה בהר ד'", אבל "לא כאברהם שקרא לו הר", כי אי אפשר לעם שלם שיצטרך בכל ימי חייו לטפס על הר, כי לא הכל ראויים וזוכים לכך. אבל גם "לא כיצחק שקרא לו שדה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה", והוא הלך אז לפגוש את רבקה ולחיות עמה כדרך כל הארץ, כי כשם שאי אפשר לאומה שלמה שתתקיים כשתצטרך תמיד למסור את נפשה ולטפס על ההר, ככה אי אפשר לאומה הישראלית, שלא תהיה לה בעולמה אלא שדה, כי אמנם ארץ ישראל היא לא רק הר לבד, אבל גם לא שדה פשוט, כפי שטועים רבים, שדה של ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, מין בולגריא או סרביה וכדומה, כי זהו חלול הקודש שאין כמוהו.

פ״אארץ ישראל איננה לא הר ולא שדה, ארץ ישראל היא בית, בית אל, בית, בית דירה היא, אמנם במצבה של עכשיו היא סוכת דוד הנופלת, אבל אפשר להקימה, ולמרות מה שהיא קטנה מאד אפשר לקיים בה מה שנאמר בסוכה "תשבו כעין תדורו" דירה ממש של בני בשר ודם, אבל אף לרגע אחד אין לנו להסיח דעת, כי בית אל היא ששם השכינה שרויה והכל, גם החולין, צריכים להיות על טהרת הקודש, כי הלא "אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים" ו"מקדש של מטה מכוון כנגד מקדש של מעלה" ואם חרב המקדש של מטה ולא חרב המקדש של מעלה, ואפילו "אם קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא" הנה הכל מודים ש"קדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא", ובכן אל תהינו לבזות את הקודש.

פ״בבקיצור, עלינו לדעת כי "אלו ואלו דברי אלקים חיים" והכתוב "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל" הכוונה גם על ענני כבוד וגם על סכות ממש, ועלינו לדעת ולזכור זאת בלי הרף, לבל להסיח דעת אף לרגע, ואז נשמע בקרוב במהרה בימינו את הפסוק:

פ״ג"ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית-אל".