שבת הארץ, קונטרס אחרוןShabbat HaAretz, Kuntres Acharon
א׳א. לשון הרמב"ם במנין המצות: א' שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה. תלה את השביתה בארץ, ומזה נראה כדעת רש"ל ומנ"ח, שיש איסור בעבודת הארץ אפילו אם נעבדת ע"י נכרים. ולפ"ז, לא רק שיש איסור תורה אם ישראל עושה את עבודת הארץ ע"י פועלים נכרים, אלא שגם אסור להניח נכרים לעבוד, שהרי בזה שהם עובדים הם מבטלים אותנו ממ"ע דשביתת הארץ. וי"ל עוד שמ"ע דושבתה הארץ, אם נאמר שהיא בפני עצמה אינה שייכה דוקא על בעל השדה אלא היא מצוה כללית לכל ישראל, לפ"ז כל מי שעובר עבירה ועושה עבודת הארץ בשביעית לא רק שהוא בעצמו עובר על עשה ול"ת, אלא הוא מכשיל בזה את כל ישראל, שהכל מבטלים על ידו את מצות ושבתה הארץ.
1
ב׳אמנם ישנן כמה הוכחות, המורות שא"א לומר כן. חדא מהא דתנן (פ"ד מ"ג) שחוכרין נירים מן הנכרים בשביעית ומחזיקין ידי נכרים בשעת עבודתם, ואם נאמר, שיש איסור לישראל במה שהנכרי עובד, לא מסתבר כלל שיהיה מותר להחזיק ידיו וק"ו לחכור נירין ממנו, שעי"ז הוא גורם לו להתחזק בעבודתו, וק"ו לפי דברי הירושלמי (פ"ד ה"ג), שמותר לומר לו: חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא. אמנם אפשר לומר, שבזה עצמו חולקים הם שם בירושלמי, בפירוש של מחזיקין ידי נכרים בשביעית, חד אמר "חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא" וחד אמר "אישר", דלהכי ס"ל מ"ד אישר, שרק זה מותר לומר לו, אבל לחזק את ידיו ממש בעבודה אסור, משום שאע"פ שאין הנכרי מצווה על שביתת הארץ מ"מ, כיון שישראל עובר בכללות על מצות שביתת הארץ, במה שהשביתה מתבטלת ע"י נכרים, ע"כ אסור הוא לגרום בדבורו שיעבוד הגו את הארץ. ולפי זה הי' אפשר לומר, שהרמב"ם שפסק (בפ"ח ה"ח) כמ"ד "אישר", אבל "חרוש בה טבאות" אסור לומר לו, - שכן מדייק לשונו שם: "מחזיקין ידי נכרים בשביעית בדברים בלבד, כגון שראהו חורש או זורע אומר לו: תתחזק או תצליח, וכיוצא בדברים אלו, מפני שאינם מצווים על שביתת הארץ", - הוא מפני שרצה להוציא, שאסור לומר לו "חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא", ויש לומר דמהאי טעמא הכריע כמ"ד דמחזיקין ידי נכרים הוא רק אישר, משום דס"ל דעובר ישראל על שביתת הארץ ע"י עבודת הנכרי, שמ"מ הארץ אינה שובתת. והדבר מוכרע מסוגיא דגיטין (ס"ב א'), דמפרשינן ד"מחזיקין ידי נכרים" הוא "אחזוקי בעלמא", דהיינו "אחזוקו" לרב יהודה או "אשרתא" לרב ששת, אבל לומר "חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא", שהוא גורם לו בדיבורו שירחיב את עבודתו יותר, זה אסור. ואע"ג דמדברי התוס' שם, ד"ה אשרתא, נראה שהי' בדעתם לפרש שבכלל אשרתא אפשר להכניס ג"כ "חרוש בה טבאות", מ"מ נראה שהרמב"ם לא פירש כן והוא סובר דאחזוקו או אשרתא לבד מותר ולא "חרוש בה טבאות". והיינו דלטעמיה אזיל שיש בזה איסור לישראל בעבודתו של נכרי, ע"כ אסור לומר לו באופן הגורם לו להרחבת עבודתו, אמנם להחזיק כחו של נכרי בדברים בעלמא, להראות לו הסברת פנים באופן שאיננו מרחיב ע"י זה את עבודתו, מותר, שמ"מ הנכרי עצמו איננו עובר שום עבירה, שהוא איננו מצווה על שביתת הארץ, ואע"פ שנאמר, שהוא מכשיל את ישראל בזה שהוא מבטל את שביתת הארץ, מ"מ הלא גם על "לפני עור" איננו מצווה, וא"כ הוא לא עביד שום איסורא, וע"כ מותר להחזיק ידיו כל זמן שאותה החזקת הידים איננה מביאה אותנו לידי מכשול. מ"מ הדבר קשה להאמר, שיהי' מותר לחזק ידיו של נכרי, באותה עובדא עצמה שאנחנו עוברים איסור על ידה, ושהי' ראוי לנו לבטלה אם אפשר. גם קשה לחדש מחלוקת באין הכרח, שהרי למ"ד "חרוש בה טבאות ואנא נסב מנך בתר שמיטתא" אין ספק בדבר שאנו צריכים לומר שאין כאן שום איסור לישראל, שהרי הוא גורם לו ממש לחרוש יותר באמירתו, א"כ ראוי לומר שכו"ע ס"ל דאין לישראל שום איסור בחרישתו של גוי, ולא לאפושי בפלוגתא. ומה שאסור לחזק ידיו יותר מאמירת אשרתא זהו רק הרחקה לישראל, שיזכור איסור שביעית ולא יבא לעבוד עמו בידים.
2
ג׳ועוד נראה כן, דאין שום איסור לישראל במה שהנכרי עובד, מהא דכתב הרמב"ם (פ"ד הכ"ט): "נכרי שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והנכרים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם", ואם נאמר שמ"מ אנו עוברים במצות עשה של שביתת הארץ ע"י עבודתם של נכרים - אדרבא היה ראוי לגזור עליהם, כדי שנהיה אנו מוצלים ממכשול. ודברי הרמב"ם הללו מפורשים הם בירושלמי (דמאי פ"ב ה"א): "הרי אלו בשביעית היתר בשאר שבוע דמאי (על המינים השנוים שם קאי). ויהיו בשביעית שביעית, שביעית ישראל משמטין וגוי פטור, וישראל וגוי רבים על כותיים". משמע פשט הלשון, שמשום הכי מותר בשביעית מפני שישראל משמטין, כלומר: אין בידם מגידולי שביעית כ"א משל ששית או משל חוץ לארץ, וגוי פטור, ע"כ מותר בסתם, אע"ג שנמצאים שם, בקיסרין דעסיק בה, כותיים שאינם שומרים שביעית והם חייבים, - דס"ל לירושלמי כאן דגרי אמת הם, מ"מ של גוי ושל ישראל, ששניהם היתר, רבים עליהם. ומזה משמע כדעת הב"י וסיעתו, שאין בפירות של גוי שום קדושה, והרי הם כפירות של שאר שני שבוע, שהרי הוא אומר: "בשביעית היתר" ופריך ע"ז שיאמר: בשביעית שביעית, משמע שלא רק באיסור ספיחין אנו עוסקין כ"א בכלל בקדושת שביעית, והוא היתר מפני שתולין בצירוף של גוי וגוי פטור, - משמע ־פטור מכל דין שביעית. עכ"פ נראים הדברים, שאין שום מכשול לישראל במה שהנכרי עובד את הארץ, עכ"פ מן התורה.
3
ד׳וכיון שכן, אי אפשר לפרש דושבתה הארץ הוא ענין בפני עצמו, שאנו מצווים שהארץ תשבות ולא יעבד בה בשום אופן, (מפני שכתוב במצות עשה זו שלא בלשון נוכח, כמו בלא תעשה דשדך לא תזרע וכרמך לא תזמור דכתיב בהם לשון נוכח, ומשמע דלישראל מזהר רחמנא, אבל בושבתה הארץ, דכתיב סתם, הוי כמו שביתת בהמה שישראל עובר כשהנכרי עובד, וחמיר מינה דשם כתיב למען ינוח שורך, בלשון נוכח, א"כ אין עובר כ"א בעל השור, אבל כאן דכתיב ושבתה הארץ, אם נאמר שזה המקרא לא קאי אשלאחריו, אז כל ישראל עוברים ע"י מה שהנכרי עובד כיון שאין הארץ שובתת). והכי משמע פשטא דקרא, דכתיב: והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם, ואומר: אז תרצה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם, אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. משמע, שכיון שישראל אינם עובדים אותה נקראת שהיא שובתת, אע"פ שנכרים עובדים אותה, שאע"פ שאמרו (שבת קמ"ה ב', יומא נ"ד א'): נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה, מ"מ היו בכלל ארץ ישראל נכרים העובדים את אדמתה *)וע' בירוש' כלאים פ"ט ה"ג: כותיים שבה היו עושין מטליות מטליות., ואמרו: (ברכות נ"ח א') נתקללה שומרון - נתברכו שכניה, שנאמר: ושמתי שמרון לעי השדה למטעי כרם, ונראים הדברים מכאן, שמה שהנכרים עובדים אין זה נקרא מניעת שביתה. וא"כ כונת הכתוב "ושבתה הארץ שבת לד'" היא, שישראל, שהוא המחויב לשבות, לא יעבוד את הארץ. ויש לומר, דקאי אדסמיך ליה, שמפרש מה היא השביתה, -: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, דהיינו שכל אחד מישראל עובר, כשהוא עובד, לבד מל"ת עוד עשה דושבתה הארץ, וכ"מ בירוש' (כלאים פ"ח ה"א) ושבתה הארץ שבת לד', לענין לא תעשה שבו.
4
ה׳אלא שלפי זה צריך ביאור לשון הרמב"ם, שכתב: שתשבת הארץ, ממלאכתה. אמנם דיוק לשונו בפנים ההלכה מורה מפורש, שעיקר החיוב דשביתה הוא אקרקפתא דגברא, ואם בר חיובא עובד הוא מבטל מצות "ושבתה הארץ", - שכתב שם: "מצות עשה לשבת מעבודת הארץ", ולא שתשבת הארץ. ונראה, שצורת המצוה היא כך: שיש מצוה שתשבת הארץ, כדכתיב: ושבתה הארץ, אלא כיון שאין שביתה של הארץ מתבטלת כ"א ע"י מה שבר־חיובא עובד אותה, אבל אם נכרי, שאינו מצווה על שביתה, עובד אותה, הרי היא לגבי שביתת הארץ כאילו עובד אותה קוף בעלמא או שהיא מתעבדת מאליה ע"י איזה כח מכחות הטבע, שאין זה ביטול שביתת הארץ. על־כן אי־אפשר שתהיה מתבטלת שביתת הארץ כ"א ע"י ביטול של ל"ת דשדך ל"ת וגו', דהיינו כשבר־חיובא עובד אותה, וממילא אי אפשר שתהי' נעברת שביתת הארץ רק אם ישראל עובר ע"ז, שהמ"ע בפועל היא אקרקפתא דגברא לשבת מעבודת הארץ, אלא שכשהוא עובר צורת העבירה היא מצד המ"ע לא רק מה שהוא עובד את הארץ אלא גם מה שהארץ אינה שובתת. ועל־כן בהלכה, שבנוגע למעשה הלא אין ציור מיוחד ע"ז על מה שהארץ שובתת, נקט רבינו לשון "לשבות", אבל בציור המצוה, במנין המצות שלפני ההלכות, צייר ציור ע"פ האמת: שתשבת הארץ ממלאכתה, שכשבא לעבור על מצוה זו הקפידא היא על מניעת שביתת הארץ.
5
ו׳וכן משמע נמי מד' התוס' (ע"ז ט"ו ב' ד"ה מי) שכתבו: "ופריך, והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו וכשהיא ביד ישראל אחר יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל". משמע מזה, דדוקא בישראל, דבר חיובא, יש בו איסור תורה, אבל מי שאינו מצווה לא נקראת עבודתו ביטול שביתה כלל. וי"ל דגם רש"י, שהביא שם בד"ה אדם מקרא ד"שנת שבתון יהי' לארץ", גם הוא מודה, שהכונה היא שהמצווים על שביתת הארץ לא יבטלו אותה.
6
ז׳וכן משמע נמי מלשון החינוך (מצוה קי"ב) בדין שמטת הארץ: "לבטל עבודת הארץ בשנה השביעית, שנאמר: בחריש ובקציר תשבת; ובא הפירוש שעל שנה השביעית נאמר, שנצטוינו שלא לעסוק בה כלל בעבודת הארץ". משמע הלשון, שהפירוש של השביתה הוא מה שנצטוינו אנחנו, שלא נעסוק אנו בעבודת הארץ, אבל אם זולתנו הנכרים עוסקים בעבודת הארץ אין זה נקרא כלל ביטול שביתת הארץ, כיון שהיא בטלה מעבודת ישראל. וי"ל שאין עלינו שום חיוב לבטלם, וממילא אם יעסקו בעבודה ע"פ צווינו נכנס בזה בשאלת איסור שבות בדברים שאין בהם כרת, - כאיבעיא דחסום פרתי ודוש בה (ב"מ צ' א'), - אבל לא בעצם מ"ע דשביתה. וממילא יפתחו כאן שערי צידוד להיתר כשהנכרי עובד אדעתא דנפשיה, כדין אריס או בשכירות בהבלעה כהיתר דשבת. וי"ל דמשום מראית־ עין אפילו בדברים שבשבת יש בהם משום מ"ע, אבל כיון שאין זה שבות גמור אין לנו לגזור כלל עפ"ז באיסורים אחרים, אע"פ שמצאנו איסור מ"ע בכמה איסורים, ואפילו במידי דרבנן, מ"מ אין לדמות הענינים זל"ז. ועד כאן לא מיבעיא לן אלא באיסור שבות גמור, שמא גזרו על שאר איסורים, שהם בלאו, כמו בשבת, אבל מה שהוא רק מפני מ"ע י"ל שהוא קל משאר שבות ממש, ודי לנו כשגזרו במ"ע כזה בשבת דאיסור סקילה, ולא נוכל להחמיר מדעתנו בזה גם בשאר איסורים דלאו ועשה. ובאמת הלא בשדה דלאריסותא עביד ליכא מ"ע גם בשבת.
7
ח׳ובספר "מנחת־חינוך" כתב בפשיטות, שיש משום ביטול מ"ע דשביתת הארץ כשעושה הנכרי עבודת הקרקע, אבל לא הביא שום ראי' לדבריו, כ"א שכן פשוט ליה מפשטא דקרא (ומלשון הגמ' ע"ז הנ"ל: "והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית", וקדמו בזה רש"ל בב"מ שם). אבל לפי מה שכתבנו אין זה מוכרח כלל, די"ל דמקרא נדרש לאחריו, שהוא מסיק הכלל להפרטים בלשון נוכח, דקאי על ישראל דוקא, ובמצוה שכ"ט השיג על ד' מוהרי"ט, שהובאה ב"פאת־השולחן" (סי' כ"י סקל"א), שמותר להשכיר שדהו לנכרי בהבלעה, - מיסודו הנזכר, דאסור משום איסור של שביתת השדה. והנה הוא יושב ודורש בזה כמשה מפי הגבורה, אבל הדברים אינם מוכרעים כלל, ונראה דלמהרי"ט הוה פשיטא ליה לאידך גיסא, דלא שייך שביתת שדה כ"א ע"פ הפרטים המפורשים במקרא אח"כ, והיינו שלא יעבוד אותה ישראל, ובאמת לא מצינו כלל שום גילוי בדברי חז"ל, שיהי' חיוב למנע נכרים מעבודת השדה בשביעית, ושפיר פסק מוהרי"ט בודאי, לפי זה, שמותר גם בשביעית כה"ג דמותר בשבת, ודי לנו להצריך הבלעה משום חומרא כיון שמצינו כה"ג בשבת. אע"ג דיש מקום לדון גם על זה, ע"פ מה שכתבנו די"ל דחומר דשכר שבת אין לנו להקיש מעצמנו על איסור שביעית, מ"מ ראוי להחמיר בזה, אבל לחדש דוקא איסור תורה גם בעבודת גוי אין לנו, ולשון הגמ' דע"ז הנ"ל מתפרש כשישראל עובד כמשכ"ל.
8
ט׳וכן מורה ג"כ לשון הרמב"ם בספר המצות: "מצוה קל"ה היא, שצונו לשבות מעבודת הארץ בשנה השביעית, והוא אמרו יתעלה: בחריש ובקציר תשבת, וכבר נכפל זה הצווי פעמים, ואמר: שבת שבתון יהי' לארץ, וכבר קדם לנו (מצוה צ') האי שבתון עשה, ואמר ג"כ: ושבתה הארץ". גם דיוק לשונו מוכיח, שסובר שעיקר המצוה היא רק שישראל לא יעסקו בעבודת הקרקע, במה שדייק וכתב: שצונו לשבת מעבודת הארץ, היינו שאנחנו נהיה השובתים, ואם היתה דעתו, שהאיסור הוא על עבודת הארץ בכלל וביטול השביתה שלה, הי' ראוי לכתב: שנצטוינו, שתשבת הארץ מעבודה. אבל חוץ מזה הדבר מוכרח, דבאמת הי' ראוי למנות את "בחריש ובקציר תשבת" ואת "ושבתה הארץ" לשתי מצות עשה, אלא שכן הוא דרכו ז"ל, שלא למנות בתור מצות מיוחדות את הענינים המכופלים במצוה אחת, כמו שהקדים זה בשרשים, בשרש התשיעי: "שאין ראוי למנות הלאוין והעשין, אבל המוזהר מהם והמצווה בהם", וע"פ יסוד זה אינו מונה במנין מה שנכפלה המצוה כמה פעמים, אבל זה הלא לא שייך אלא במקום שאין חילוק בענין, אבל כשיש בפסוק הנוסף הכפול ענין מחודש אז ודאי צריך למנותו למ"ע בפ"ע. ומעתה אם נאמר דמקרא ד"ושבתה הארץ" הוא כפשוטו, שאסור לנו להניח אפילו נכרים שיעבדו, ואם הם עובדים אנו עוברים בזה בביטול מ"ע זו, א"כ מה שאנו יודעים מ"ושבתה הארץ" הוא ענין מחודש, ואינו כלל זה שאנו יודעים ממקרא ד"בחריש ובקציר תשבת", הנאמר בלשון נוכח, שהוא בודאי לא נאמר רק לישראל, וא"כ הלא הי' ראוי למנות שתי מצות במנין: מצוה אחת בחריש ובקציר תשבת, ועוד אחת מצות "ושבתה הארץ" המונחת על גוף הקרקע, אפילו כשנכרי עובד אותה. אלא מדכלל הכל במנין אחד ש"מ שהענין הוא אחד, ואין כאן כ"א מצות שביתה המוטלת על ישראל. אמנם אפשר לדחוק ולומר, שמטעם זה איננו מונה את שני המקראות, של "בחריש ובקציר תשבת", ושל ו"שבתה הארץ", כל אחד למצוה בפ"ע, משום דנהי דבכלל "בחריש ובקציר תשבת", האמור בלשון נוכח, א"א לכלל את "שביתת הארץ", האמורה בפסוק בלשון נסתר, נגד הארץ, דיש בפשט הלשון גם איסור העבודה של נכרים, מ"מ הלא בכלל "ושבתה הארץ" נכלל ג"כ איסור העבודה של ישראל, על כן לא הוו כ"א מצוה אחת. אבל באמת זה אינו, מתרי טעמי. חדא: דאפילו אם הי' הדבר כן הי' ראוי להרמב"ם למינקט ביסוד המצוה את המקרא של "ושבתה הארץ" שזה הוא לפי זה היסוד הכולל בכללותו את כל צורת המצוה בכל צדדיה, ש"בכלל מאתים מנה", ונכנס בזה גם איסור הגוף של עבודת ישראל. ועוד: דבאמת גם עצם הדבר לא יתכן לומר, דמשו"ה מנם למ"ע אחת, משום שבכלל "ושבתה הארץ" נכללו ביחד איסור עבודת נכרים וגם איסור עבודת ישראל, דמ"מ כשישראל עובד הי' ראוי לנו לדון שמבטל שתי מצות: בחריש ובקציר תשבת - מצד עצמו, וושבתה הארץ - מצד הקרקע, כיון שהי' עובר על מצוה זו אפילו אם אם הי' גוי עובד. אלא ודאי פשוט להרמב"ם ז"ל דבאמת אין חילוק בדבר, ומצות "ושבתה הארץ" ו"שבת שבתון יהי' לארץ" הכל קאי אדמפרש קרא, שיהיו ישראל שובתים, והיינו העולה ממקרא ד"בחריש ובקציר תשבת", שבו מפורש הוא ענין ה"נוכח", ועל כן בחר בו ליסוד המצוה להורות על תכונתה של המצוה.
9
י׳וביותר תהיה ראיה זו יותר מבוארת, אם נאמר דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מקדושת שביעית. שאז יש מקום לשתי המצות להתקיים כל אחת בפני עצמה, שבקרקע של ישראל כשיעבוד אותה נכרי יש בזה ביטול מצות "ושבתה הארץ", וכשעבד ישראל הקרקע של גוי יש כאן משום מצוה ד"בחריש ובקציר תשבת"; אע"ג דמצד עצם הארץ מסתבר שאם הגוי עובד הקרקע שלו אין מי שיעבור על מ"ע. אלא שאין צורך לכ"ז, דפשיטות לשון הרמב"ם בשרשיו מורה מפורש, דאם יש איזה צד לומר ענין נוסף אין להעמיד את המצוה בכפל לשון, וכאן יש ענין נוסף בפשיטות לאסור עבודת נכרי בשל ישראל, וממילא כשישראל עובד בקרקעו יש כאן משום שתי מצות: משום עבודת הקרקע מצד עצמה ומשום עבודת גברא הישראל שעובד בה, והוא דוגמת רבוי הלאוין של פוטיתא ונמלה (לאוין קע"ט), שיש מקום ציור לכל הפרטים. אלא ודאי שאין כאן כ"א מצוה אחת - של עבודת הארץ ע"י ישראל, ולא יותר.
10
י״אובדבר הציור הראשון מכח הראיה הראשונה, דאם מצינו מצות שביתת הארץ בפ"ע אצל נכרי מסתבר הדבר, שגם במצות "בחריש ובקציר תשבת", האמורה בישראל, יש בה ענינים מיוחדים: איסור השביתה של הגוף הישראלי בפ"ע ואיסור שביתת הארץ בפ"ע, שזה אמנם נכלל במקרא של "ושבתה הארץ", - א"כ הם לעולם שני ענינים נפרדים, שהי' ראוי למנותם שתי מ"ע. ויש דוגמא לדבר בעיון פילוסופי, שכתב הרמב"ם במו"נ (ח"ב פ"א עיון שני): "והוא, כשימצא דבר מורכב משני דברים וימצא אחד משני הדברים בפני עצמו חוץ מן הדבר ההוא המורכב, מתחייב מציאות האחר בהכרה חוץ מן הדבר ההוא המורכב גם כן, שאילו היה מציאותם מחייב שלא ימצאו אלא יחד, כחומר והצורה הטבעית, לא היה נמצא אחד מהם בלתי האחר בשום פנים. יהיה א"כ מציאות אחד מהם בפ"ע מורה על העדר החיוב, והנה ימצא האחר בהכרח". - אף אנו נאמר, כיון שנמצא במצות "ובשנה השביעית יהי' לכם שבתון" איסור עבודת הקרקע ואיסור עבודה לישראל, ופרטה תורה ע"ז: ושבתה הארץ, אם נאמר דמשמעו ג"כ בנכרי העושה בשל ישראל, א"כ יש כאן איסור מיוחד לקרקע אע"פ שאין האיסור על האיש. ומזה נלמד גם זה, שבמקום שאמרה תורה: בחריש ובקציר תשבת, יש כאן איסור לאיש אע"פ שאין שם איסור על הקרקע. א"כ הם ממש שני ענינים נפרדים, איסור של האיש ואיסור של הקרקע, והי' ראוי למנותם בשתי מצות, ומדלא מנה כ"א מצוה אחת מוכח, שלא מצינו הענין בנפרד כלל ואין כאן איסור כ"א עבודת הארץ וע"י ישראל דוקא; ובקיבוץ שניהם יחד: עבודת הקרקע של ישראל - וע"י ישראל תצא צורת המצוה האחת של שביתת הארץ, ועיין מ"ש לעיל בבאור דיוק לשון הרמב"ם ושינוי לשונו שברשימת המצות לפני ההלכה לאשר בפנים ההלכה.
11
י״בוכיון, שלפי כל דברינו לעיל אין כאן מניעת שביתת הארץ כ"א בבר חיובא העובד, נראין הדברים, שאין חילוק בין שדה של גוי לשדה של ישראל, שגם בשדה של ישראל אין ישראל עובר כשהגוי עובד, והאיסור הוא איסור שבות כבכל איסורי תורה, וכלשון התוס' (ב"מ צ' ע"א ד"ה אבל), ואע"פ שצדקה הגהתו של רש"ל שם דצ"ל: בשבת, מ"מ הדברים הם אמתיים מצד עצמם, דה"ה בשביעית אין כאן כ"א משום שבות. ונכונים דברי מבי"ט ומוהרי"ט, שהתירו להשכיר בהבלעה בשביעית. ואדם מצווה על שביתת שדהו דאמרינן (ע"ז ט"ו ב') היינו בשישראל עובד, אז יש איסור של שביתת גוף השדה, וכמו שביארו בכה"ג התוס' שם, ד"ה מי, לענינם. ופשוט הוא, דיש בפירות הללו דין קדושת שביעית, אפילו למ"ד דאין נוהגת בשל נכרים, שהרי בעצם הדבר שכירות לא קניא והשדה היא של ישראל, וקדושת פירות שביעית בשדה תליא מילתא, אלא שאין בזה משום איסור ספיחים, והקולות שהקילו בפירות של נכרים אותם המחמירים וסוברים, שנוהגת קדושת שביעית בשל נכרים, דהיינו היתר סחורה ופטור ביעור, יש לומר שהן שייכות ג"כ בזה, דעיקר טעמם הוא משום שבא לישראל ע"י נכרי ודרך סחורה, כד' המבי"ט בתשובתו, וזה שייך בנ"ד ג"כ.
12
י״גובעיקר הענין, שמצריך מוהרי"ט להשכיר דוקא בהבלעה, נראה מלשונו, שיסודו הוא משום שכר שביעית, שאסור כמו שכר שבת. אבל באמת הלא קשה לדמות גזירות חכמים זו לזו וכבר שנינו (ידים פ"ג מ"ב) אין דנים דברי סופרים מדברי סופרים. ודוקא בשבות דאמירה לנכרי הוא איבעיא (בב"מ צ' ע"א) אי אמרינן דה"ה בכהת"כ, ולא נחלק בין איסור לאו לסקילה, ונקטו הפוסקים לחומרא, אבל שארי גזירות יש לומר דאין לנו לחדש מעצמנו משבת אשארי איסורי תורה, ושביעית בכללם, וכמ"ש לעיל. ותו: שכר שבת דאסור הוא לאו מדררא דמלאכה, דנאמר דשביעית דמיא לה, אלא מדררא דמשא ומתן שאסור בשבת, תדע, שהרי אפילו בעד דברים המותרים להעשות ע"י ישראל ג"כ אסור שכר שבת, כשמירה וכיו"ב (ב"מ נ"ח א'), א"כ אין איסור זה שייך כלל לשביעית. ויותר יש לדמות נ"ד להא דאין משכירין כלים שעושין בהם מלאכה לנכרי בערב שבת (שבת י"ט א'), שנקטו הפוסקים טעמא משום דמיחזי כאילו ישראל מצוהו לעשות מלאכה בשבת, וכיון שיש ריוח לישראל מחזי כשלוחו של ישראל, וי"ל שמשו"ה בשדה, שדרך להיות מניחה בורה שנה אחת, אין ריוח לישראל ע"י הבלעה. ומ"מ גם בזה קשה לדמות שבת לשביעית, דסוף סוף גזירה פרטית היא ואינה בכלל שבות, שנאמר שאסור בכל איסורי תורה. ונראה לומר דעיקר איסור שבות, כשאומר לנכרי לעשות לעצמו בדבר של ישראל, במחלוקת הוא שנוי, שלדעת רמ"א (יו"ד רצ"ז סעיף ד' בהגהה), עפ"ד הגהת אשרי, כל שהנכרי עושה להנאת עצמו אין בו משום שבות, אפילו אם הדבר הוא של ישראל, אלא שהש"ך, (שם סק"ד), חולק בשם רוה"פ דנראה דס"ל, דאם הדבר שהנכרי עושה בו המלאכה הוא של ישראל אסור, אפילו אם הנכרי עושה להנאת עצמו. ולפ"ז י"ל, דכשמיחזי כשולחו לעשות מלאכה בכליו בשבת, וה"ה לעבוד בשביעית, אע"פ שהנכרי עושה זה בשביל עצמו, יש כאן משום שבות דאמירה לנכרי, על כן צריך הבלעה, כדי שיהי' אפשר לומר, שאין כונתו של ישראל שיעבוד הגוי בשביעית, אלא בשאר שנים. וי"ל דבשבת לא מהני זה, מפני שלעולם דרך הוא לעבוד בכל יום, אבל בעבודת הקרקע, שדרך הוא להניח איזו שנה או שנים, לא מיחזי בכה"ג כאילו ישראל אמר לו לעבוד בשביעית. וכדאי להזהר להשכיר דוקא בהבלעה, כדנפיק מפומייהו דרבנן קדישי אב ובנו, מבי"ט ומוהרי"ט ז"ל.
13
י״דב. ובמחלוקת הראשונים אם יש קנין לנכרי להפקיע שביעית. הנה מפשטם של דברי רש"י בסנהדרין (כ"ו א') ד"ה אגיסטון, שפירש ללשון ראשון: "שכיר, וקרקע של נכרי הוא", נראה דס"ל דיש קנין לנכרי ומותר גם ישראל לעבוד בקרקע השייכה לנכרי. ויש להעיר, שכן נראה גם מפי' ר"ח, שכתב: "שיכול לומר שדה זו שלו היא ואני אריס בתוכה", - ונראה פשוט שצ"ל: "שדה זו של גוי היא ואני אריס בתוכה", - ומזה למדנו עכ"פ, שגם הר"ח קאי בשיטה זו דיש קנין לנכרי להפקיע מידי שביעית. ומה שהקשו על זה התוס' (סנהדרין שם ד"ה אגיסטין; גיטין ס"ב א' ד"ה אין) מהא דאין עודרין עם הנכרי בשביעית, י"ל בפשיטות, דאדרבא, אם נאמר דלדינא קיי"ל דיש קנין לנכרים, להפקיע מידי שביעית, א"כ בשדה של נכרי אין המשנה של מחזיקין ידי נכרים בשביעית צריכה להשמיענו כלל, כיון שהוא היתר גמור ולית ביה שום דררא דאיסורא, משום דשם הרי זה קאי בש"ס על המשנה ד"מחזיקין ידי נכרים בשביעית, אבל לא ידי ישראל", ואם נאמר דמיירי בקרקע של גוי, ויש קנין לנכרי להפקיע מידי שביעית, א"כ איזו רבותא יש כאן דמחזיקין ידי נכרים ? ועוד יקשה: למה אין מחזיקין ידי ישראל, כיון דעביד בהיתר ? אלא ודאי מוכח מזה גופא דמיירי בקרקע של ישראל, ואע"ג דיש בזה איסורא מצד הישראל, שהוא מניח את הנכרי לעבוד בקרקעו, והוא עובר על מצוה דשביתת הארץ, וכדמשמע פשטא דלישנא דגמרא בע"ז (ט"ו ב'): "והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית", מ"מ כיון שאין הגוי עושה איסור מותר לו להחזיק ידיו, - וע"ז אמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב, שאין עודרים עם הנכרי בשביעית.
14
ט״וואע"ג דהא לכאורה פשיטא, כיון שהקרקע היא של ישראל, וכל עיקר ההיתר להחזיק ידי הגוי באמירת אשרתא, כדמפרש בגמ', הוא רק מפני שאין הגוי עושה איסור, - ואיך יעלה על הדעת שיהי' מותר לישראל לעבוד עם הגוי בכה"ג עד שהוצרך לומר משמי' דרב שאין עודרין עם הנכרי ? אמנם לפי שיטת הרמב"ם (ה' שמיטה פ"א ה"ז), דעידור הוא ממלאכות המותרות לגמרי, ודאי לא קשיא מידי, דבאמת ישראל בשלו מותר לעדור, אלא מתוך שהנכרי עושה באיסור, שהישראל עובר על ידי פעולתו שמבטל מצות שביתת קרקע בשדהו, משו"ה אסרו חכמים שלא יעדור ישראל עמו, אע"פ שמותר בשל ישראל, שעכ"פ לא יחזיק ידי הנכרי כ"כ במה שמכשיל את ישראל באיסור של ביטול שביתת שדהו. ולדעת המתירים להשכיר לנכרי א"ש טפי, דמיירי בהיתר - שהשכיר שדהו לנכרי, מ"מ כיון שהשדה של ישראל החמירו בזה, אלא שלדעה זו יהי' ניחא אפילו למ"ד דיש עידור אסור, ובאיסורא איירי, וקמ"ל דשכירות לא קניא, אלא שהוא דוחק קצת לומר דכל עיקר חידושא הוא דשכירות ל"ק, על־כן י"ל גם לדידהו בעידור של היתר. ולפ"ז, אדרבא, מכאן נוטה הדעת יותר לומר דמיירי בקרקע של ישראל, דיש בזה דררא דאיסורא ומשו"ה יש מקום לחומרא שלא לעדור עמו, אע"פ שמותר בישראל. אבל אם נאמר דמיירי בקרקע הגוי, שאין אחריות איסור על שום אחר מישראל, כיון שאין בעלים ידועים מישראל לשדה זו, יקשה: למה החמירו כן בעידור, מה שהוא מותר אפילו בשדה שהוא של ישראל לגמרי.
15
ט״זואפילו לפירש"י, שכתב בריש מו"ק (ג' א', ד"ה אף), שעידור הוא ממלאכות האסורות, מ"מ הא מוקי לה ג"כ בפירוקא, דהא בחדתי והא בעתיקי, א"כ ישנו ג"כ עידור המותר. - וישראל עם הנכרי גם בכה"ג החמירו ואסרו.
16
י״זובכסף־משנה שם כתב, דרש"י כתב בריש מו"ק דלא גרסינן לה להא דעודרין תחת הגפנים,משום דלעיל קתני: מנין לעידור שהוא אסור. ולפ"ד נראה, דס"ל לרש"י דליכא עידור המותר כלל, ולפ"ד דברי רש"י דסנהדרין מכריעים כגירסתנו, דיש עידור המותר ואותו אסרו עם הגוי בקרקע של ישראל. אבל עם הגוי בקרקעו י"ל דהכל מותר, משום דיש קנין לנכרי להפקיע מידי שביעית, וכשיטת רש"י והר"ח הנ"ל.
17
י״חאמנם ממה שפירש בירושלמי הנ"ל לחד מ"ד, אהא דמחזיקין ידי נכרים, שהוא: "חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא", משמע מזה דמיירי בשדה של נכרי, דא בשדה של ישראל איך יהי' מותר לחזק את ידיו שיחרוש בפועל, כיון שבזה גורם איסור לישראל, במה שע"י חרישתו של גוי מבטל ישראל את המצוה דשביתת קרקע, המוטלת על השדה. וכיון שלפי הירושלמי הדבר מוכרח, דמשנתנו מתוקמא בקרקע של נכרי, אין ראוי לעשות פלוגתא שאינה מוכרחת בין התלמודים, ונאמר כן גם לדעת הבבלי, ולפ"ז יש להביא ראיה מהא דאין עודרים עם הנכרי, דאין קנין לנכרי להפקיע. אלא דעל כרחנו, גם אם נאמר דמיירי בקרקע של נכרי, אם רק נאמר דאין קנין לנכרי, ויש שם איסור על החרישה משום ביטול מ"ע דשביתה, א"כ ביטול זה הריהו חל אפילו כשהקרקע היא של גוי, דמ"מ כיון שאין לו קנין להפקיע א"כ אותם בני ישראל, שע"פ חזקת השבט שלהם קמי שמיא גליא ששייכה היא להם, הלא הם נכשלים בביטול מ"ע זו דשביתה, או שנאמר דאכל ישראל רמיא כמ"ש לעיל, א"כ הדר קשיא למה יהיה מותר לומר "חרוש בה טבאות" ? אלא ודאי גם לד' ירושלמי מוכח דיש קנין לנכרי להפקיע מידי שביעית, וא"כ על כרחין פליגי בזה, דירושלמי, דלא מייתי אמתניתין הא דאין עודרין עם הנכרי, מוקי לה בשל נכרי, ובבלי, דמייתי עלה הא דאין עודרין עם הנכרי, מוקי לה אפי' בשל ישראל, ומשו"ה פי' דמחזיקין ידיהם דוקא באשרתא, אבל לומר "חרוש בה טבאות" אסור, דכיון דבשל ישראל מיירי אסור להכשיל בעבודת קרקע את הישראל שעובר על עשה דשביתה, במה שהנכרי עובד בקרקעו. ולהמתירים בשכירות בהבלעה, דלדידהו ליכא עשה דושבתה כשהגוי עובד בקרקע ישראל, כמשכ"ל, אתי שפיר טפי, די"ל דמיירי בכה"ג, ומצי ישראל לומר: ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא, דהיינו שהשוכר הגוי, ששכורה לו, ישכירה לו אז לישראל זה.
18
י״טוי"ל דמותר לומר לנכרי: "חרוש בה טבאות", למאן דס"ל הכי, אפי' כשחורש בקרקע של ישראל, השכורה לו בהבלעה, לא מבעי אם נאמר דחרישה דשביעית היא מתולדות דרבנן, די"ל שאין כאן מצות שביתת הארץ, משום די"ל שלא גזרו חכמים כ"א אקרקפתא דגברא ולא על שביתת הארץ, דוגמת ריבית דדרבנן, שלא גזרו על הלוה מהא דר"ע גברא רבה הוה ואיסורא לאינשי ל"ה ספי (ב"מ ס"ח ב'), והדין נותן שלא יגזרו דבר שלפעמים יעברו ע"ז באונס בלא דעת הבעלים. ומכש"כ שעיקר איסור דרבנן בשביעית בזמן הזה הוא בא כשכבר הוחלש כח ישראל בא"י, שהדבר עלול שיעשה גוי בקרקע ישראל כרצונו ולא יהי' ביד ישראל לכופו, - ולמה יגזרו להביא לידי מכשול ?. אלא אפי' אם נאמר שיש בחרישה איסור תורה, דהיינו מבחריש ובקציר תשבות, וכדמשמע מסוגיא דירושלמי ריש שביעית, י"ל דמ"מ אין כאן רק מצוה של חובת הגוף דומיא דשבת, אבל מצד שביתת הארץ אינו כ"א בדברים המפורטים אח"כ, דהיינו האבות ותולדות המפורשים: זריעה, קצירה, זמירה ובצירה, וחרישה נשארה רק בעשה לבד, וממילא כשנכרי חורש אפילו בשל ישראל אין איסור לומר "חרוש בה טבאות". ומסתבר שהמשכיר עצמו בעל הקרקע אסור לומר לו חרוש בה טבאות, ולא הותר כ"א לישראל אחר. אלא שדוחק הוא לאוקמי דוקא בחרישה ולא במלאכות המפורשות האחרות.
19
כ׳ולפי כל המבואר לעיל, שהצווי של שביתת הארץ מתבאר ע"י הפסוקים שלאחריו, שהם נאמרו בלשון נוכח, וביטול מ"ע דשביתה אינו אלא כשבר־חיובא עובד את הקרקע, ממילא לא תקשי לן מידי מד' הירושלמי, דבפשיטות אפשר לאוקמי בקרקע של ישראל, ומ"מ מותר לומר לנכרי החורש בה: חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא.
20
כ״אג. בדבר חיוב מ"ע ד"ושבתה הארץ" בעבודת האילן, כך הוא פשוט לשון הרמב"ם, שכל העושה בשנה זו מלאכה מעבודת הארץ או האילנות ביטל מ"ע, והיא מצות עשה ד"ושבתה הארץ" ו"שנת שבתון יהיה לארץ", וכמש"ל, ועל זה כ' הרדב"ז: שעבודת כל האילנות בכלל ו"שבתה הארץ".
21
כ״בלכאורה יש לדון בזה מתוך הסוגיא בברכות (מ' א'), גבי בירך על פירות האילן ב"פ האדמה. שהרי הכי אמרינן שם: "מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא, אמר רנב"י ר' יהודה היא, דתנן: יבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא, ר' יהודה אומר: מביא וקורא", ולפי זה נקראת דוקא הקרקע אדמה לר"י, ופירות האילן נקראים "פרי האדמה" משום שהם יונקים מהקרקע, אבל האילן עצמו אינו נקרא אדמה. וי"ל דהכי נמי אינו נקרא ארץ, כדמשמע מסוגיא דשילוח הקן (חולין קל"ט ב'): "א"ל פפונאי לרב מתנה: מצא קן בראשו של אדם מהו ? אמר להן: "ואדמה על ראשו", ופירש"י, ד"ה ואדמה: אע"פ שהיה בראשו לא אבדה את שמה וכו' והשתא נמי "על הארץ" קרינא ביה", - הרי לנו, שאדמה וארץ שוין הם. א"כ אף אנו נאמר דלר"י דעיקר אילן ארעא הוא, וכשנקצץ האילן לא נקרא שחסרה לו אדמה, א"כ אין האילן נקרא אדמה וכן נמי אינו נקרא ארץ, ולרבנן, דמביא וקורא, משום שהאילן נקרא "אדמה", ה"נ נקרא "ארץ". א"כ הרמב"ם לטעמיה שפסק (ה' בכורים פ"ד הי"ב) כרבנן, דיבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא, וא"כ אילן נקרא אדמה וארץ, לכן יש בעבודתו מ"ע ד"ושבתה הארץ".
22
כ״גוהתוס' (ברכות שם, ד"ה רבי), שכתבו: "נראה דהלכה כר"י, דסתם לן תנא כוותיה "ואם בירך על פירות האילן בפה"א יצא", נראה לכאורה, שלא באו לפסוק הלכה כמותו כ"א בהא דברכות, אבל בבכורים אפשר דס"ל כחכמים. אבל באמת לא משמע כן, מדכתבו: הלכה כר"י, אלא שגם בבכורים סבירא להו כותיה, דזהו עיקר מילתיה דר"י, ולא סיימו בדין ברכות אלא משום שעסוקין בענין זה, ובאמת נראה דהלכה כר"י לענין בכורים, כיון שרנב"י תולה ענינים אלה זה בזה ואין בסוגיתנו שום חולק ע"ז. עכ"פ לפי זה עיקר טעמא במה שיצא, כשבירך על פרי האילן בורא פה"א, הוא משום שהפרי נקרא על שם האדמה - מפני יניקתו ממנה מתוך האילן, ולא משום שהאילן עצמו נקרא "אדמה", וי"ל לפ"ז, דלא מצינו ראי' שיש מ"ע ד"ושבתה הארץ" בעבודת האילנות כלל לדעת תוס'. ונפ"מ לפ"ז, שאפילו אם נודה לסברת רש"ל ומנחת־חינוך, שכתבנו לעיל, שבמצות עשה ד"ושבתה הארץ" יש איסור על גוף הקרקע, ואסור מה"ת אפילו ע"י נכרי, מדכתיב "ושבתה הארץ" ולא נאמר בלשון נוכח לישראל שישבות - אפשר שאין הדברים אמורים אלא בעבודת הארץ ממש, אבל עבודת האילנות לדעת תוס' י"ל שאינה בכלל מ"ע ד"ושבתה הארץ", כ"א בכלל ל"ת של "כרמך לא תזמור ואת ענבי נזירך לא תבצור", שהם אמורים בלשון נוכח ולישראל נאמרו, ואם עובדים ע"י נכרים יש בזה רק מדין שבות לכל הפרטים, וכל הקולות שיכולות להמצא בדיני שבות ישנן גם כאן.
23
כ״דאלא דלפ"ז יהי' קשה: כיון שבאמת אין אסור מה"ת כ"א שתי אבות ושתי תולדות, דהיינו: זריעה, קצירה, זמירה ובצירה, וזמירה ובצירה עבודת אילנות הן, הלא לא נשאר א"כ לעבודת הארץ רק זריעה וקצירה, וגם על קצירה הדבר מסופק אם נקראת עבודת הארץ, שהרי אינו עושה מעשה בגוף הקרקע אלא בגידוליהם - בתבואה הנקצרת, וזה ודאי דחוק לומר, שרק זריעה לבדה נשארה בכלל ושבתה הארץ, דקשה לומר שבמלאכה אחת תהיה כל השביתה נכללת בסתם. ועל־כן צריך לומר, שקצירה היא ג"כ בכלל "ושבתה הארץ", משום שגידולי־קרקע של תבואות וקשין ודאי בטלים הם לגבי קרקע, ונקראים בכלל "ארץ". ולפ"ז י"ל, דלר"י, דס"ל דעיקר אילן ארעא, היינו ג"כ דבטל האילן לגבי קרקע, והוא נקרא ארץ לא מצד עצמו, - דא"כ הי' נקרא אדמה וכשנקצץ היה מביא ואינו קורא, - אלא משום שהוא בטל לגבי הקרקע, על־כן הכל אחד אם ישנו או אינו. וע"פ זה, כל זמן שהאילן הוא מחובר לקרקע נכנסת עבודתו בכלל עבודת הארץ גם לר"י, ושייכא בו מ"ע ד"ושבתה הארץ". וכן מטין דברי הירושלמי דברכות (פ' כיצד מברכין ה"ב) במשנה דבירך על פה"א בורא פה"א יצא: "רבי חזקיה בשם ר' יעקב בר אחא: דר' יודה היא, דר' יודה עביד את האילנות כקשים", - משמע נמי דעיקר טעמא הוא, לפ"ז, משום שהאילנות הם כקשין, ואין להם ערך בפ"ע, ובטלין הם משום הכי לקרקע, וממילא נקראים ג"כ בשם קרקע כ"ז שהם עומדים, וכשנקצצים אין הדבר חסר כלום, משום שהכל הוא על ענין הקרקע. אלא דלפ"ז י"ל, דללשון שני דירושלמי שם, דאמר: "אמר רבי יוסי דברי הכל היא פירות האילן בכלל פירות האדמה ואין פירות האדמה בכלל פירות העץ", - דאילנות אינם כקשים, ואולי אינם נקראים ג"כ בשם הארץ, וי"ל לפ"ז דאין אילן בכלל אדמה, דלר"י י"ל, דעיקר טעמיה הוא משום שהפירות יונקים מן האדמה ולא משום שהאילן נקרא אדמה.
24
כ״האלא, דאליבא דר' יוסי בירושלמי, שאמר על משנתנו: "דברי הכל היא", אין לנו לפסוק כלל כר"י, וע"ז סמך באמת הרמב"ם, שפסק בה' בכורים דלא כר"י ומ"מ לדיני ברכות (ה' ברכות פ"ח ה"י) פסק כסתם משנתנו לפי גירסתנו. וכמו שביאר בכסף־משנה שם, וז"ל: "אבל מצאתי נוסחא שכתוב בה בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, והיא נכונה דאתיא כסתם מתניתין, ואין לדחות גירסא זו ממה שמצינו לרבינו בפרק ד' מהלכות בכורים, שפסק ביבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא, והיינו דלא כר"י, דאיכא למימר, דאע"ג דאמרינן דמתניתיז רבי יהודה היא, אינו מוכרח, דהא בירושלמי איכא מ"ד הכי ואיכא מאן דאמר, דמתניתין דברי הכל היא, ומאחר דאיכא מאן דאמר הכי נקטינן כסתם מתניתין דהכא וכת"ק דבכורים".
25
כ״ווכיון שמצד דברי ירושלמי, דמסיק דמתניתין דברי הכל היא, אין אנו זקוקים לפסוק כלל כר"י, א"כ הדר קיימא לן כחכמים דמביא ואינו קורא, וא"כ נקרא אילן בתורה בשם "אדמה" והכי נמי בשם "הארץ"; וללישנא קמא גם לר"י נקרא בשם "ארץ".
26
כ״זאלא דבעצם הענין קשה, כיון דע"כ לחכמים דר"י נקרא בתורה אילן בשם "אדמה", עד שכיון שנקצץ אינו יכול לומר: "מפרי האדמה אשר נתת לי", א"כ למה קאמר לרנב"י דאיני יכול לומר על פרי העץ בורא פרי האדמה ? וע"כ צריך לומר, דאע"ג דבלשון התורה נקרא גם אילן בשם אדמה, מ"מ כיון דחזינן דרבנן סבירא להו דהפרי נקרא על שם האילן דוקא, ומעתה כיון דבמטבע הברכות חילקו לומר על פרי האדמה בלשון "אדמה" ועל של אילן בלשון "עץ", א"כ רצוי לציין במטבע הברכה את ההתיחדות של הפרי הגדל באילן. וא"כ קראו לחלק אדמה זה בשם מיוחד: עץ, ואם אמר "בורא פרי האדמה' תהי' הכונה דוקא על אדמה של לשון מטבע הברכות, והיינו אדמה ממש לאפוקי אילן, - לכן לא יצא.
27
כ״חאבל מצד לשון תורה ודאי שנקרא לחכמים אילן בשם אדמה ושם ארץ. והכי נמי לר"י ללישנא קמא דירושלמי. אלא דלכאורה קשה: אם נאמר, שאילנות, בכלל ארץ הם בלשון תורה, א"כ למה בסוגיא דשילוח־הקן שם בעי קרא לרבות אילנות מ"בכל עץ", ותיפוק ליה מ"על הארץ", וצריך לומר, כיון דכתיב "בדרך", - שהוצרך אותו לומר לרבות רשות־ הרבים או לרבות קן בים, כדר"י אמר רב שם, - והיכא דכתיב "בדרך" יותר נוטה לומר ש"על הארץ" הוא כמשמעו דוקא ארץ ולא אילנות, ע"כ הוצרך לומר: בכל עץ ביחוד, אבל בכל מקום אילנות בכלל ארץ הם.
28
כ״טלפ"א ה"ב אות ג' ד'.
29
ל׳א. מדנקט הרמב"ם בהלכה א' לשון הפסוק: בחריש ובקציר תשבת, משמע דס"ל דחרישה אסורה מה"ת, עכ"פ בעשה, ומ"מ מדדייק אח"כ בה"ד וכתב: החופר או החורש לצורך הקרקע וכו' וסיים ע"ז: "מכין אותו מכת מרדות מדבריהם" ולא נקיט סתמא מכת מרדות, נראה דלאשמועינן אתי, דבכל הני דנקיט בכל ההלכה אין לנו דבר שיהיה בו איסור־תורה. דאם היה כאן איסור תורה, אע"ג דאין בו מלקות מפני שהוא רק איסור עשה, הי' די במה שיאמר סתם מכת מרדות ולמה לו לומר שהוא מדבריהם. והדברים נראין כסותרין זא"ז. וביותר קשה מהא דהלכה למשה מסיני, דחורשין בעשר נטיעות עד ר"ה, משמע דאסור באיסור תורה בשביעית גופא, וגם בתוס' שביעית באופן אחר חוץ מעשר נטיעות מפוזרות בתוך בית־סאה. וכן הוא לשון רבנו (פ"ג ה"ה): עשר נטיעות מפוזרות לתור בית סאה חורשין כל ב"ס בשבילן עד ר"ה, "ודבר זה הלכה לממ"ס" כלשון הגמ' (סוכה ל"ד א'); וכבר הקשה כן פר"ח בס' מים חיים. ובדוחק י"ל דחורשין הוא לאו דוקא, והכונה היא שהללממ"ס שמותרין לעשות מה שנדרש לקיומם עד ר"ה, ומותרת בהם זמירה, ונקטו חרישה מפני שמתוך ההלכה שנאמרה, שמותר לעשות עבורם כל מה שנצרך לקיומם עד ר"ה, וחכמים שיערו שלקיומן של נטיעות הללו נצרכת ג"כ חרישה לכל ב"ס שלהן, ע"כ ממילא כלול בכלל ההלכה, שחורשין כל בית סאה עד ר"ה, שמתוך שמותרין במלאכות של תורה ממילא מותרין ג"כ במלאכות דרבנן.
30
ל״א[ותירוצו של הרב בעל פאת השולחן ה' שביעית ס"כ סק"א, דנקט הר"מ האי קרא דבחריש ובקציר תשבת משום קצירת העומר שדוחה שביעית, אין זה כלל מדרכו של הרמב"ם להביא דרשות, שאינן מענין שהוא עוסק בו. אמנם ידוע שלפעמים הוא סומך את ההלכה על הכתוב, גם כשהוא לא ע"פ ההלכה, אלא שכ"ה פשטא דקרא וכמש"כ בעלי הכללים, אבל כאן בחריש ובקציר תשבת הרי הוא מפורש בפסוק לענין שבת ולא לענין שביעית כלל. ונראה דגם כאן אחז הרמב"ם ז"ל את דרכו להביא דרשה פשוטה ממשמעותיה דקרא, ומביא ראיה שכונת הכתוב ושבתה הארץ היא רק שביתה מעבודת הארץ ועבודת האילנות, שהם ג"כ מחוברים לארץ, ולא נאמר שהכונה היא שביתה גמורה מכל המלאכות כשביתת שבת, ומה שכתוב ושבתה הארץ היינו שישבתו יושבי הארץ, כמו וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף (בראשית מ"א נ"ז) וכיו"ב, ע"כ מביא רבנו ראיה ממקרא של בחריש ובקציר תשבת, ששייך לשון שביתה גם ממלאכות מיוחדות, ולפ"ז אין לנו הכרח להוציא את המקרא ממשמעותו ולומר, שבכלל ושבתה הארץ היא שביתה כללית מהמלאכות כולן, שהוא מתפרש יפה כפשוטו שהארץ תשבות, כלומר שישבתו רק מעבודת הארץ, אכן מה היא השביתה מעבודת הארץ זה אנו למדים ממה שפירשה תורה אח"כ, דהיינו שתי אבות ושתי תולדות. אבל אם לא הי' אפשר לנו לומר לשון שביתה על מלאכות מיוחדות, אז היה הכרח לומר דהמ"ע היא על שביתה כוללת, ומה שכתוב אח"כ שדך לא תזרע היא רק לל"ת *) נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא"מ לונץ ז"ל..
31
ל״בולדעת הרמב"ן המובאה בפנים (ה"ד אות יו"ד), דבעושה כל המלאכות הנדרשות באין מחסור מכל השנים עובר בעשה של תורה, י"ל דפירוש "בחריש ובקציר" היינו מתחלת המלאכה הראשונה של עבודת האדמה, שהיא החריש, עד האחרונה שבה, שהיא הקציר, והכונה לשבת בהן שלא יעשה את כולן כמו בכל השנים, וניחא הלשון "בחריש ובקציר" בבי"ת, כלומר: בהם תשבות בקצת מלאכות שביניהם והם בכלל, א"כ י"ל דה"נ בהלל"מ מיירי בחרישה, שאפילו כשהיא משלמת לכל שאר המלאכות הנצרכות, שצריך להיות היכר גם בתוס' שביעית בשינוי מכל השנים, ובהן, בעשר הנטיעות, מותר בזה, או דמיירי הלל"מ באופן שאין דרך לעשות בהן רק חרישה, א"כ זוהי כל מלאכתן בכל השנים ואז אסורה היא בעשה דתשבת.
32
ל״ג[וכן מש"כ בפאה"ש שם לתרץ, הא דהלל"מ דחורשין עד ר"ה, דכיון דאיכא הלל"מ להתיר פרט אחד איך אפשר שתהי' כל מלאכת החרישה דרבנן, משום דדעת הרמב"ם היא שכל הלל"מ הוא מדרבנן, אין התירוץ מספיק, שסוף כל סוף קשה לומר שתבא הלכה למ"מ להתיר מה שאין בו שום איסור מה"ת, וע"ז אין מספיק מה שנאמר שנקרא הלכה למ"מ בשם ד"ס לדעת רבנו, ואפילו אם תאמר שמדרגת החומר שלה תהיה רק כמדת ד"ס. ומשמע שם בד' הרמב"ן, דבשבת ה"ה אפילו בענין של שבות אחד, למשל מקח וממכר בקביעות, י"ל דה"נ באיזו עבודה מעבודת הארץ שעושה אותה בקביעות ה"ז מבטל מ"ע דושבתה הארץ, וחרישה הקבועה כפי הצורך והדרך הרגיל תמיד היא ג"כ בכלל זה. וע"ז באה שפיר הללמ"מ להתיר עד ר"ה, מכלל איסור תוספת שביעית, שדומה בענינו לגוף שביעית, וחורשין כל צרכן] *) נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא"מ לונץ ז"ל..
33
ל״דב. חרישה בשביעית במקום שברור הוא, שאם לא יחרש יהי' איבוד גמור לאילנות, באופן שלא יהי' ע"ז תיקון, יש לומר שמותרת היא לדעת הרמב"ם, שכתב טעם היתר התולדות המנויות להיתר: מפני שאם לא יהיו נעשות תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, - והוא הדין גם בחרישה. אלא די"ל, שהרמב"ם התנה שם הטעם, שהתולדות כולן, - חוץ מהשתים המפורשות, - אינן כ"א מדרבנן, א"כ הדבר תלוי במחלוקת אם איסור חרישה הוא דאורייתא או דרבנן. ואולי י"ל, שראוי לסמוך בשעה"ד אמ"ד שהוא רק דרבנן, וא"כ תהיה מותרת במקום שיש איבוד כל הנטיעות, כגון בשנים הראשונות אחר נטיעתן, שע"פ תכונת הארץ ודרכי גידולי האילנות בזמננו, יאבדו כולן אם לא יחרשו. אלא, שיש לדחות קצת ולומר, שלא התירו חכמים כ"א באותן התולדות המנויות, שהן בדרך רוב זקוקות כ"כ להאילנות ולהקרקע, עד שיהי' איבוד מבלעדן, אבל חרישה, שברובה אינה באופן זה, לא הותרה. מ"מ אין זה דבר ברור, די"ל שכל שהוא בכלל לאוקמי אילנא הותר, אם־כן, אם לפי המצב יאבד האילן לגמרי, ואפי' אם רק יגרע מערכו וירד משויו במניעת החרישה י"ל שהיא מותרת.
34
ל״הויש לדון בלשון הרמב"ם, שכתב הטעם (פ"א הלכה י'): מפני מה התירו את אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה", ולא כתב טעם על היתר שאר התולדות חוץ מהשקאה, ככל אותן המנויות בהלכה ז': "סוקרין את האילן בסקרא וטוענים אותו באבנים ועודרים תחת הגפנים, והמקשקש בזיתים אם לסתום את הפצימים מותר", רק כלל את כל אלה במה שסיים: "והואיל ואיסור הדברים האלה וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו". וי"ל, דהשקאה מתוך שהיא נעשית גם במקום שאין איבוד במניעתה, ואינה כ"א לאברויי אילנא ולהוסיף פריו, משום הכי צריך ע"ז טעם מיוחד, שהתירו בבית השלחין ובשדה האילנות, ע"פ האופנים המותרים, דהיינו כשהם יותר ממטע עשר לבית־סאה ע"י המשכה מאילן לאילן, ובמקורבין זה לזה - בהשקאת השדה כולה; אבל אותן המלאכות המותרות שהן מיוחדות לאוקמי אילנא, - וי"ל דאפילו קשקוש, שיש בו לאברויי אילנא, הוא בצורה אחרת מאותו שהוא לסתומי פילי שהוא מותר, - על אלה די בטעם ההיתר מפני שהוא דרבנן ובמקום הפסד מותר אף אם לא יגיע ע"י מניעתן למדה זו שימות כל עץ שבה. והוא הדין יש לומר גבי חרישה, שאע"פ שברובה היא באופן האסור, שהוא להשבחת הקרקע והאילנות, מ"מ אם המצב הוא עכשו, בפרדסים וכרמים מיוחדים, שע"י מניעת החרישה יהי' איבוד גמור, אז דומה היא להשקאת בית־השלחין, ומותרת למ"ד חרישה דרבנן.
35
ל״וויש להוסיף לזה מה שביארנו בדיוק לשון הרמב"ם במה שסיים בהלכה ד': "מכין אותו מכת מרדות מדבריהם", שבא בזה ללמדנו, שלא רק איסור לאו אין בהם, אלא גם איסור עשה אין כאן מה"ת. ואילו לא הוסיף לומר "מדבריהם" היה מקום לומר, שאע"פ שאינו לוקה בלאו מ"מ אין שייך כ"כ להחליט, ולומר שמכת־המרדות היא מדבריהם, שיש למצוא אותה גם באופן שהיא מה"ת, כגון שאומרים לו: "שבות" ואינו שובת, שאם הי' בזה מ"ע היו בודאי מכין אותו מן התורה, כדמכין אותו עד שתצא נפשו דגבי סוכה ולולב בכתובות (פ"ו) וחולין (קל"ב), דזה הרי ליכא למימר שזה מדרבנן, דא"כ איך יש להם רשות להתיר דמיו של זה ולהכותו עד שתצא נפשו? ואין לך קום ועשה גדול מזה, דקיי"ל שאין כח בזה ביד חכמים לעקור דבר מן התורה רק בשוא"ת (כיבמות צ' א'), וגם זה הוא דוחק גדול לומר שזה הוי למיגדר מילתא, שאז יש כח גם לעבור על דברי תורה, כהא דמכין ועונשין שלא מה"ת, וכמבואר ביבמות שם, שזה שייך רק בדבר היוצא מן הכלל ולא במדה תמידית, אלא ודאי הייתי אומר שהכאה זו היא מה"ת, שהייתי חושב שיש בזה עכ"פ איסור עשה, להכי הוסיף לבאר, שאין בזה שום דררא דאורייתא, וההכאה היא רק מכת מרדות מדבריהם.
36
ל״ז[והתוס' (כתובות פ"ו א' ד"ה פריעת) כתבו בשם רש"י, שאין כופין על מצוה דרבנן, והשיגו ע"ז מכח ראיות דמצינו שכפו ג"כ במצוה דרבנן, ונמצא ג"כ לשון כפיה בהן. מיהו י"ל, שמ"מ אינה דומה כפיה למידי דרבנן לכפיה לשל תורה, שרק בה נאמרו הדברים כופין אותו עד שת"נ; אלא אם נאמר ביחוד שבממרה איכא בל תסור ממש לכו"ע, גם לחולקים על הר"מ בעיקר יסוד זה בכולהו מילי דרבנן, י"ל שבכל אופן זה היינו של תורה. ובירושלמי נזיר (פ"ד ה"ג) נקט "עד שיקבל או עד שת"נ" דייק לשון קבלה משום שעיקר מלקות זה הם על ההמראה, מפני מה שאינו מקבל, ועיין מג"א סי' תצ"ו סק"ב, ודברי הרמב"ם החומ"צ פ"ו הי"ב, ועיין מש"כ בזה בספר קובץ, ומש"כ בתוי"ט נזיר שם ד"ה תספוג ועיין בתוספות רעק"א שם אות כ"ט *) ובכי"ק על הגליון שם נ"ב: וי"ל עוד דשמא בעלמא הוא, שמלקות על חטא נקרא מלקות ארבעים ע"ש מלקות שבתורה, שהוא אב לכולם, ופוחתין מארבעים לפי ראות העין בענין החטא וצורך גירורו).. ולא רחוק לומר שגם הרמב"ם הכי ס"ל ומדויק לשון "מדבריהם", וביחוד בעונש על העבר ודאי אינה דומה מכת־מרדות דרבנן למלקות דאורייתא, וי"ל דה"נ אינה דומה למלקות שעל איסור תורה. אע"פ שאינו מהלוקים מה"ת]. *) נדפס בהשמטות ל"שבת הארץ" הוצאה ראשונה.
37
ל״חוע"פ מה שכתבתי לעיל ע"פ הרמב"ן, שהעושה את כל העבודות בקביעות כדרכו בכל השנים בלא שינוי עובר מ"ע ד"ושבתה הארץ", יש לבאר ע"פ זה את דיוק לשון הרמב"ם, במה שבהלכה ג' כתב: וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב ? לומר לך: על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב, ועל שאר התולדות שבעבודת־הארץ, עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה, אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת־מרדות", - ולא כתב כאן "מדבריהם", כבהלכה שאחריה, וגם כפל הלשון בשתי ההלכות האלו באין צורך לכאורה. וי"ל לפי הנ"ל, שבתחלה, כשדבר על כללות התולדות, ונכללה בהן גם קביעות עבודתן בכל השנה, בלא שינוי מדרך עבודתו בכל השנים, לא רצה לאמר בזה שמכת־מרדות זו היא מדבריהם, שי"ל באמת שהיא מן התורה, כמו דמכין אותו גבי סוכה ולולב, שהרי יש בזה איסור עשה של שביתה כמ"ש, אבל כשפירש הדבר בפרטיות, דקאי על מעשים יחידים שמפרשם: החופר או החורש, על זה שפיר מסיים שמכת מרדות זו היא מדבריהם, וגם חרישה בכלל כמש"כ.
38
ל״טלפ"א ה"ג אות ה' ו' ז'
39
מ׳לשון הירושלמי (ערלה פ"א ה"ב): אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות, דכתיב: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה. ובשביעית צריכה, דכתיב: ושבתה הארץ שבת לד' וכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". והכונה היא, דלשון שדה משמע: ולא מה שבבית, אבל כאן, אצל מ"ע דשביתה, דלא כתיב שדה, יש לומר דיש מ"ע גם בנטעו בתוך הבית, אע"פ של"ת דשדך לא תזרע וכרמך ל"ת אין כאן, דמסתמא אורחא דשדה וכרם שלא יהיו בתוך הבית. ולפ"ז יש לומר, דעל ל"ת לא נסתפקו כלל, דודאי ליתא, וכל עיקר הספק הוא רק על עשה; והיינו אם נאמר שמ"ע דושבתה בפני עצמה קיימא, אז עובר בעשה כשעובד במה שנטוע בתוך הבית, אבל אם נאמר דעשה זו נאמרה לענין ל"ת שבא אח"כ, כד' הירוש' כלאים, המובא לעיל סי' א', אז אמרינן דמ"ע דשביתת הארץ היא דוקא ב"שדך ל"ת וכרמך ל"ת", א"כ היא דוקא בגלוי, דומיא דשדך וכרמך, ולא בתוך הבית. ולפ"ז י"ל, דמלאכות דרבנן, שמצינו שגזרו בשביעית במקום דאיכא ל"ת, אין ראי' מזה דגזרו ה"נ במקום איסור עשה, וי"ל דאע"ג דאמרינן בדאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת (יבמות פ"ב א', קי"ט א') מ"מ, מה לי איסור לאו מה לי איסור עשה לא אמרינן. אך י"ל לאידך גיסא ג"כ דכל עיקר הספק הוא רק אם יש בו ל"ת, משום דאולי כיון שגלתה תורה שבעשה דתשבת לא בעינן דוקא שדה וכרם, ה"ה דבל"ת הם לאו דוקא, אבל מ"ע יש לומר דודאי איכא. ומה שכתב במראה הפנים, דקאי לענין ספיחין שגדלו בתוך הבית, לא מסתבר כלל, דאיך שייך להביא ע"ז המקראות, והלא עיקר ספיחין קיי"ל שהוא מדרבנן, כמש"כ הוא ז"ל בעצמו. ועוד, שהרי באילנות שגדלים מעצמן פסק הרמב"ם דאין בהם איסור ספיחין, כמבואר פ"ד ה"ג, - ועד שהוא מצייר בתלמודן אסור ספיחין באילן שנטעו בתוך הבית, היה לו לצייר זה בזרעים שנזרעו בתוך הבית. אלא ודאי פשוט, דעל עצם איסור שביעית קאי לענין איסור המלאכות, וכמש"כ בפנים, וה"ה לענין קדושת הפירות. וכיון שיש להסתפק, שמא עיקר הבעיא היא אם עובר על ל"ת, אבל בעשה אולי פשיטא דעבר, כיון דלא כתיב בה שדך וכרמך, ע"כ אין להקל שלא במקום הפסד.
40
מ״א[מיהו י"ל מהא דאיתא לעיל (פ"ב ה"ג) אמתניתין דמזהמין את הנטיעות, ועושין להם בתים עד ר"ה, ופירש בסוגיא טעם לאיסור הבתים בשביעית משום דבית עושה לה צל והיא גדלה מחמתו, והי' ראוי לפשוט מכאן דגם בתוך הבית אסורה העבודה בשביעית, דאי מותר מאי איכפת לי מה שגדלה מחמת הצל מאחר שכבר עשה את הבית. ואולי מסופק הוא רק בנטע את האילן בתוך הבית, שלא חל עליו שם שדה וכרם מעולם דמשמעם בגלוי, אבל אם האילן הי' נטוע בתחילתו בגלוי וחל עליו שם שדה או כרם, שוב אינו יוצא מאיסורו ע"י עשית בתים, ומשו"ה בשביעית אסורה עשית בתים שהיא עבודת אילן, מפני שגדלה מחמת הצל. ואפשר לומר דבית שאין בו ד"א, שאינו בית לכל דבר (כסוכה ג' ע"א וע"ב), ה"נ דלא מפיק מכלל שדה וכרם, וי"ל דבתים דמתניתין דידן מסתמא אין בהם ד"א. ולכאורה הי' ראוי לומר גם בכלאים, שאין נוהג במה שנטוע וזרוע בתוך הבית, דה"נ כתיב שדך וכרמך, אלא דתקשה לפ"ז ממתניתין דכלאים (פ"ה מ"ד) והבית שבכרם זורעים בתוכו, דמשמע דוקא זרעים משום דחשיב הפסק, ותיפ"ל דגם שני מינים מותר לזרע בתוך הבית, ואפ"ל דכיון דמין אחד הוא מחוץ לבית גרע, אך לא מסתבר, דכיון דאין איסור בא כ"א ע"י שניהם צריך שיהיו שניהם בכלל איסור. אמנם לפ"ד שבפחות מד"א לא יהי' בכלל בית הי' ניחא, אלא דעצם הדבר דחוק דנהי דאינו בכלל בית, אבל מ"מ מוצא הוא מכלל שדה, והוי כחילוק הגמ' בסוכה שם לענין סוכה, דמ"מ כיון דל"ב דירת קבע חשיבא גם בפחות מד"א, א"כ לא חשיב בכל אופן כיושב בחוץ, וה"נ ל"ח שדה וכרם. וי"ל דמכח הא דירושלמי דפירש עשיית בתים דמתניתין לצל ושקיל וטרי ביה דחי רבינו מהלכה, או לכה"פ פשט ספיקא דשביעית לחומרא, ומשו"ה לא הביא את הספק בזה]. *) נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא"מ לונץ ז"ל..
41
מ״בלפ"א ה"ג, אות ח' ט'
42
מ״גלשון הירושלמי (פ"ז דפאה ה"ז): "הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה, מן הרבעי, ומן העוללות, וחייב בשביעית, ר"ז בשם ר' יוחנן ושבתה הארץ שבת לד', דבר שהוא לד' שביעית חלה עליו". יש לבאר, דעיקר מה שצריך הדרשה דלד' הוא לענין שעובר ג"כ על הל"ת דשדך לא תזרע וגו', דשם הייתי אומר להוציא את ההקדש, כיון דכתיב לשון שמשמעו "שלך", אבל בעשה דשביתה י"ל שאין צריך קרא כלל, אם נאמר דהעשה קיימא בפני עצמה, כמש"כ לעיל סי' א'. ולפ"ז י"ל בהפקר, אע"ג דלא מרבינן לי' מלד', שמשמעו דוקא הקדש לגבוה, מ"מ ממילא בלא ריבויא לא נפיק מכלל עשה דושבתה הארץ, דלא כתיב בה "שלך". רק אם נאמר, דושבתה הארץ קאי אדלקמי' לכל מילי, כמש"כ, יש לומר דהוצרך הריבוי דלד' להקדש גם על עשה דושבתה. וא"כ הפקר, דלית ביה ריבויא, י"ל דממילא משמע שאינו בכלל שדך וכרמך, וכל שאינו בכלל שדך וכרמך יש לומר, עפ"ז, שגם אינו בכלל עשה דשביתה, וכירושלמי כלאים הנ"ל: "ושבתה הארץ שבת לד' - לענין ל"ת שבה".
43
מ״דלפ"א ה"ד
44
מ״ההחופר או החורש לצורך הקרקע. לא היה צריך לומר "החורש לצורך הקרקע", דסתם חורש לצורך הקרקע הוא, ולא הי' מקום להעלות על הדעת כלל דאיירי בחרישה שאינה לצורך הקרקע, דלא שכיחא כלל, כגון לצורך כיסוי־הדם וכיו"ב. אלא דבחופר צריך לבאר: דוקא לצורך הקרקע, לאפוקי בחופר לשם בנין או לבורות שיחין ומערות דמותר, והי' ראוי לכתוב: החופר לצורך הקרקע והחורש, אלא שאז היינו טועים לדקדק, מדנקט גבי חופר לצורך הקרקע וגבי חורש אמר סתמא, דיש חומרא בחורש אפי' שלא לצורך קרקע, כגון באופן רחוק דמשכחת לה חורש שלא לצורך הקרקע, משום כך סדר רבנו בחכמה את לשונו לומר: החופר או החורש לצורך קרקע, דהשתא "לצורך קרקע" אתרוייהו קאי, ועיקרו משום חופר איצטריך ליה.
45
מ״ולפ"א ה"ד
46
מ״ז[במה שהק' ע"ד הרמב"ם, שאיסור נוטע הוא מדרבנן, מהא דגיטין (נ"ג ב') הנוטע בשבת כו' ובשביעית כו' מכדי הא דאורייתא, והא דאורייתא, כבר העירותי במבוא פ' ד', שעיקר החילוק בין זורע לנוטע הוא דוקא בנוטע יחור, שהוא חלוק בצורתו מזריעה שזורעין זרעים ותבואה, אבל אם הוא נוטע אילן ע"י זריעת גרעין, אע"פ שבלשון חכמים ג"ז בכלל נטיעה הוא, ע"ש פעולתו היוצאת שמצמיח אילנות. והבאתי שם מהא דערלה ספ"א נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה, ומ"מ הויא בכלל זריעה כלשון הרמב"ם בה' כלאים פ"א ה"ו. וכ"מ מהא דרבי יאשיה דדריש כרמך לא תזרע כלאים, שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד (ברכות כ"א וכ"ד), כמשפירש"י דהו"ל כלאי זרעים וכלאי הכרם כאחת, והיינו דזריעה דקרא קאי גם אכרם, והויא נטיעה זו בכלל זריעה, ולהיפך בזרעים כה"ג הויא בכלל זריעה. ולפ"ז בירקות שדרכם לזרע זרעוני גינה במק"א בערוגה בדוחק, וכשיצמחו עוקרים אותם ושותלין אותם דרך שתילה בפיזור, הזריעה הראשונה היא מה"ת, והשני' מדרבנן. וסי' לדבר: ויטע ד' אלקים גן בעדן, ואיתא במד"ר בראשית פט"ו על פסוק זה, דויטע ד', ואארזי לבנון אשר נטע, אר"ח כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בתוך ג"ע, שנראה דזריעה ע"י גרעין, אפילו לצורך גידול אילנות, ראוי' להקרא בתורה בלשון זריעה, שמ"מ לענין הפעולה עצמה הרי היא זריעה. ולהיפך בזורע זרעים בדרך שתילה הרי היא שתילה, והוי בכלל נטיעה, כמנחות (ע' ע"א) שמרחה בכרי ושתלה, ובמעשרות (פ"ה מ"ב) העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטעה לתוך שלו, ופשיטא דלענין השם מצד התורה, כשזורע גרעין של אילן, כיון שהוא מחפהו בארץ כדרך כל הזריעות ה"ז בכלל זורע ולא בכלל נוטע והוא אסור מה"ת, ומ"מ בלשון חכמים יוכל הוא להכלל ג"כ בכלל נוטע. ועל כרחנו כך הוא, שהרי כל דיני נטיעה בערלה, וחזרה מעורכי המלחמה, הם ג"כ בנוטע ע"י זריעת גרעינין. משו"ה בנוטע בשביעית, דמשמע, כל אופני נטיעה, ואפילו נטיעה שעל ידי גרעינין, מקשה מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, ולא ניחה לגמ' לתרץ בדוחק, דדוקא בנוטע יחורים מיירי, חדא דהי' לו לפרש, ועוד דיוכל להקשות ליפלוג וליתני בדידיה בשביעית גופא בין נטיעת גרעינים לנטיעת יחורים. אבל בנוטע אילן דרך נטיעה קם דינא דהרמב"ם, דהוה בכלל אבות או תולדות שאינם מפורשים בפסוק להדיא, דלא אסר רחמנא והוי ככל המלאכות האחרות האסורות מדרבנן]. *) נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא"מ לונץ ז"ל...
47
מ״חלפ"א ה"ד אות יו"ד
48
מ״טלכאורה יש לומר, דהא דאין איסור לאו כ"א באבות ותולדות דאסר רחמנא בתורה, אבל שאר תולדות רק מדרבנן אסירי, וקרא אסמכתא בעלמא, כלשון הגמ' (מו"ק ג' א'): 'אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא"; והא דתניא: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח ? ת"ל: שדך לא כרמך לא - לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך", דמסיק שם דהוי אסמכתא בעלמא, - זהו דוקא שאם עושה בדרך אקראי בשביעית, אז אין כאן באלה התולדות אלא איסור דרבנן, אבל אם עשה בשביעית בקביעות עבודת הארץ כדרכו בכל השנים, אפילו אם הוא עוסק רק באותן המלאכות שהן תולדות דרבנן, מ"מ עובר הוא על מ"ע דשביתה והוי איסור תורה. ומה שאמרו בגמ' דהוי אסמכתא בעלמא, - והיינו כדאמרן רק על אקראי, - ולא תירצו דהיינו על כלל השביתה, כשאינו שובת בתולדות בכלל שנת השביעית, י"ל דהיינו משום דבאמת יש ע"ז שתי ברייתות בת"כ: האחת היא אותה שהובאה בסוגיא הנ"ל, והשנית נאמרה להלן על פסוק "שבת לד'": כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לד' כך נאמר בשביעית שבת לד'. "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור - כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך", וי"ל את הכפל של שתי הברייתות האלו, ע"פ קצת שנוי הלשון שביניהם, דכונת הברייתא השניה, שלא פרטה את פרטי המלאכות וכללה "כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך" בכלל אחד, היא על כללות השביתה של כל השנה, שהמבטלה לגמרי בקביעות אפילו בתולדות דרבנן עובר על מצות השביתה מה"ת, וזה למדנו מהיקש של שבת לד', ואינו באמת אסמכתא אלא דין־ תורה גמור. אבל הברייתא הראשונה, שעוסקת בפרטי המלאכות ורוצה לאסרם אפילו בפעם אחת כדין מלאכה של תורה, עליה אמרו דהויא אסמכתא בעלמא.
49
נ׳ודברים אלו מתבארים יפה בדברי הרמב"ן, בפי' התורה פ' אמור (כ"ג כ"ד): "ובמכילתא ראיתי בפרשת החודש: "ושמרתם את היום הזה למה נאמר? והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם. אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה, דברים שהם משום שבות מנין? תלמוד לומר: ושמרתם את היום הזה, להביא דברים שהם משום שבות. יכול אף חולו של מועד יהא אסור משום שבות - והדין נותן - תלמוד לומר: ביום הראשון שבתון". והנה ידרשו "שבתון" לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינם מאבות מלאכות ותולדותיהן, אבל לא נתברר לי זה, שאם תאמר שהיא אסמכתא מה טעם שיאמרו בלשונם בלשון הזה, כי שבות בלשונם נאמר לעולם על שם דבריהם, - והאיך יתכן לומר דברים שהם אסורים משום שבות של דבריהם: מנין שיהיו אסורין מן הכתוב? ודרך האסמכתות לשנות שהם מן התורה, לא שיאמרו: דבר זה שהוא מדברי סופרים מנין מן התורה ? אבל הי' לו לומר: דברים שאינן מלאכה מנין? ת"ל שבתון. ונראה לי, שהמדרש הזה לומר, שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביו"ט אפילו מדברים שאינם מלאכה, ולא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו ביו"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשולחנים על שולחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימים למלאכתם ומשכירים עצמן כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, - והותרו הימים הטובים האלו ואפי' השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה ולא יום טורח ממלאכה וכו'. אבל פירוש שבתון כך הוא, שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל, כמו שביארנו וכו'. והנה הוזהרו על המלאכות בלאו ועונש כרת ומיתה, והטרחים והעמל בעשה הזה וביו"ט המלאכה בלאו והטורח בעשה, וממנו אמר הנביא: מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, וכן "שבת שבתון יהי' לארץ" - שבת של מנוחה, שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל".
50
נ״אונראה פירוש דבריו, שאע"פ שאין לנו מן התורה בשביעית כ"א אותם האבות השנים ותולדותיהן, וחרישה יש בה מקום עיון לדינא אם היא מה"ת או מדרבנן, לבד שאר עבודות שמפורש שהן מדרבנן, מ"מ כללות השביתה היא מן התורה בכולן, והעובר עליה בכלל שנת השביעית בקביעות עבר אדאורייתא. ובאמת י"ל בכלל זה בכה"ג על כמה איסורים מה"ת, שיש בהם איסורים דרבנן מאסמכתא, שהם מדרבנן רק בעושה דרך אקראי, שהוא כעין דאורייתא אפילו בפ"א, אבל אם הוא עובר ע"ז בקביעות הוי מן התורה.
51
נ״בויש להציב דוגמא לזה בקריבה דעריות, דלדעת הרמב"ם (פכ"א מה' איסורי ביאה) הוי דאורייתא מלאו ד"לא תקרבו לגלות ערוה". שכן הוא כדברי הרמב"ב לשון הברייתא דסיפרא: "לא תקרבו לגלות ערוה", אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב ? ת"ל: ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. אין לי אלא נדה שהיא בבל־תקרב ובל־תגלה, מנין לכל העריות שהן בבל־תקרב ובל־תגלה ? תלמוד לומר: "לא תקרבו לגלות". ושם אמרו: "ונכרתו הנפשות העושות" מה תלמוד לומר לפי שנאמר: "ולא תקרבו" יכול יהיו חייבים כרת על הקריבה? ת"ל: העושות ולא הקרבות וכו'. והרמב"ן השיג על הרמב"ם בזה הרבה בס' המצות (ל"ת שנ"ג), והוא טען, שמד' הגמ' (שבת י"ג א') צריך לומר שהוא איסור דרבנן, ואלה המקראות הם אסמכתא בעלמא, והא דקשה מהלשון "לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי־עריות בלבד", דמשמע דאיסור דרבנן מיהא יש אפילו לר' פדת, ולתנאי דפליגי עליה ופסקינן כותייהו איכא ע"כ איסור דאורייתא, זה מפרש הרמב"ן דפשטא דלישנא "לא אסרה תורה" היינו דגם איסור דרבנן אין כאן, אלא דהחולקין על ר"פ, ודפסקינן הלכה כמותם, ס"ל דיש כאן איסור דרבנן. ועוד קשה טובא קושית הרמב"ן: למה לא הביא בגמ' הך ברייתא דת"כ להקשות על ר' פדת.
52
נ״גולפי המבואר לעיל י"ל, דבאמת הא דת"כ הוא אסמכתא בעלמא, אבל זהו רק לענין דרך אקראי, שאסרו חכמים הקריבה אפי' בפ"א, כמו עצם גילוי עריות, אבל בדרך קביעות הוא אסור באמת מה"ת, ומשום הכי לא יכול להקשות מתו"כ אר' פדת, משום די"ל דרבי פדת קאי על אקראי, וי"ל דהוא בבגדו והיא בבגדה כיון שיש כאן שינוי דומה הוא לאקראי, די"ל שאין בזה איסור תורה. ואותו תלמיד י"ל, לפי זה, שעבר על איסור תורה מפני הקביעות, וזהו שאמרו בגמ' שם: "מטה חדא הואי". ואולי י"ל, שזהו שאמרו שם: סינר הי' מפסיק בינו לבינה, דמשו"ה לא הי' כאן איסור תורה אפילו בקביעות, כיון שיש שינוי.
53
נ״דולפ"ז י"ל, שזהו יסוד השנויים שאנו מוצאים בכמה מלאכות, שהותרו בשביעית, שאם היו נעשים בקביעות ובלא שינוי היינו באים לידי איסור תורה של עשה דשביתה, כה"ג דשבותין וטורחין קבועים ביו"ט לדעת הרמב"ן.
54
נ״הלפ"א ה"ה, אות י"א
55
נ״ובירושלמי (פ"ד ה"ד): "אין מציתין את האור באישת של קנים, מפני שהיא עבודה. רשב"ג מתיר; וכן היה רשב"ג אומר: נוטעין אילן סרק בשביעית". מזה נראה דחכמים פליגי עלי' וס"ל דאין נוטעין אילן סרק, וכאן ברושלמי לא התנה באיזה אילן סרק מיירי רשב"ג המתיר. אמנם בתוספתא (פ"ג הי"א) איתא: "וכן היה רשב"ג אומר: מותר אדם ליטע אילן סרק כדי לעשות סייג". ולהרמב"ם, שלא כתב בהאיסור, "כדי לעשות סייג", היה נ"ל לומר, שדוקא נוטע כדי לגדל לעצים דמי לזורע, אבל כדי לעשות סיג מותר, ונראה שתופס את לשון הירושלמי לעיקר נגד התוספתא. אבל י"ל דבתוספתא רבותא קמ"ל, שהרי באמת אסור לבנות גדר בשביעית, רק שהתירו בינו לבין ר"ה אבל בינו לבין חבירו אסור, כמבואר בירוש' (פ"ג ה"ז), וי"ל דרשב"ג קמ"ל רבותא, דאפלו במקום האסור לבנות גדר, אם הוא נוטע אילן סרק כדי לעשות סייג, כיון שאינו בונה בפועל כ"א ע"י נטיעה שאח"כ הוא מתגדל מאליו ונגדר הגדר, מותר. א"כ ירושלמי דנקיט סתמא, ועלה משמע דחכמים פליגי ואסרי, י"ל דק"ו דאסרי לנטוע לסייג, דאיכא תרתי: בנין גדר ונטיעה, ע"כ נקיט רבנו סתמא לחומרא.
56
נ״זלפ"א ה"ה, אות י"ב י"ג
57
נ״חהר"ש פירש מיבלין: שחותכין ענבים יבשים. והייתי סבור לומר, שהוא טעות סופר וצ"ל: ענפים יבשים, ולדעת הרמב"ם חתיכת מה שיבש מן האילן הוא בכלל "מפסלין", ולהר"ש יש שני פירושים ל"מפסלין": א' נטילת הפסולת, ב' קציצת כל הענפים כדי שיתעבה האילן, - וי"ל שחתיכת ענפים יבשים היינו "מיבלין". אבל קשה להגיה כל הספרים שלפנינו, ותו שבמזרדין פירש הר"ש שהוא חתיכת ענפים לחים ובמקרסמין - שהוא חתיכת זמורות וענפים, כמו זימור בכרם, א"כ משמע שהקירסום הוא חתיכת ענפים יבשים, וא"כ אין להגיה במיבלין חתיכת "ענפים" יבשים, אלא כמו שהוא בנוסחאות שלפנינו - ענבים יבשים. וצריך לומר, שהענבים שנתיבשו ע"ג האילן, על ידי מחלה שלא כדרך הגידול, הם מונעים את בריאות האילן כל זמן שהם מחוברים אליו. אלא דקשה מאד לומר, שיהיה איסור בלקיחת איזה ענבים מן האילן לצורך אכילה, ולא אישתמיט חד תנא להודיענו שצריך לדקדק בין לחין ליבשין, וע"כ מסתבר הוא, שאם נפרש שמיבלין הוא נטילת ענבים יבשים, נאמר שזהו דוקא כשמכוין לתקון האילן ולא כמכוין לאכילה כדרכו.
58
נ״טוי"ל שזהו כונת הרמב"ם (פ"ד הכ"ב) שכתב: ו"אם בצר לעבודת האילן לוקה", הרי שיש מציאות לבצירה שהיא בשביל תיקון האילן, וי"ל דמיירי בכה"ג דהר"ש כאן.
59
ס׳אלא דקשה מסוכה (ל"ג ע"ב) גבי הדס שהיו ענביו מרובין מעליו, דת"ר: אין ממעטין ביו"ט, משום ראב"ש אמרו ממעטין, ופריך והא קא מתקן מנא ביו"ט ומשני אר"א כגון שלקטן לאכילה, ומסיק דמ"מ אסור משום פסיק־רישא ולא הותר רק בדאית לי' הושענא אחריתי. א"כ אם נאמר, שיש בלקיטת ענבים יבשים תיקון האילן, לא מהני מה שילקטם לאכילה. אלא שבעיקר הענין, אם אנו אומרים דין פסיק־רישא בדבר שאינו מתכוין בשביעית, איכא לעיונא טובא. הן אמת, דמד' התוס' (סנהדרין כ"ו א' ד"ה לעקל), שכתבו, אהא דאמרי' שם שיכול לומר על הזמירה: לעקל בית הבד אני צריך, וקשה דמ"מ מה בכך מ"מ הוא משביח הכרם, דהכי אמרינן בפרק כלל גדול: הזומר וצריך לעצים חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע, ותירצו דעביד ליה באותו ענין דודאי קשי ליה, דליכא לחייבו משום נוטע, משמע שאם רק יש בו תיקון, אע"פ שאינו מתכוין כ"א לצורך העצים, לעקל בה"ב, אסור. והיינו ע"כ משום פסיק־רישא, ומזה נראה, דדמי שביעית לשבת בענין פסי"ר. ומדברי הרמב"ם בפיה"מ (פ"ד מ"י) משמע, דלא ס"ל כהתוס' דסנהדרין הנ"ל, אלא דבשביעית לא איכפת לן בפסי"ר, וכל שאינו מתכוין מותר. שכן כתב שם, אהא דהמזנב בגפנים והקוצץ קנים, ר' יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח ור"ע אומר קוצץ כדרכו, בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה: - "והענין שאין צריך שינוי בכרתו, וזה כשלא נתכוין לזמור". והנה כאן אי אפשר לומר כד' התוס', דעביד לי' בענין דודאי קשי לי', שהרי מפורש נאמר שקוצץ כדרכו ואינו צריך לשום שינוי כלל, ועיקר טעמא הוא רק משום שאינו מתכוין, א"כ שמע מינה דהרמב"ם ס"ל דבשביעית לא איכפת לן משום פסי"ר. וצריך לומר לשיטה זו, שמה שמצינו לפעמים שהחמירו לשנות זהו רק משום מראית־עין, ואין למדים בזה דברי־סופרים מדברי־סופרים. ונראין הדברים, שעבודה הרגילה להעשות בצורתה ע"פ רוב לשם עבודת־האילן - החמירו בה, משום מראית עין, לעשות דוקא בשינוי גם כשצריך לעצים, אבל עבודה שיש עושין לשם אילן, ויש עושין לשם עצים, אין כאן מראית־עין, על כן במזנב בגפנים, שהדבר שקול הוא, אם הוא לשם זמירה או לשם עצים, מותר לד' הרמב"ם כשאינו מכוין לזמר, אבל בקציצת בתולת־השקמה נראה שרוב הקציצה היא לשם השבחת האילן (והכי דייק לשון המשנה: "אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה"), לכן אסור לעולם אפילו כשמתכוין לעצים, עד שיעשה בשינוי כזה דודאי קשי לי', דאז יוצא מכלל מראית־עין. וגם לדעת התוס' דהכא מוכרחים אנו לומר סברא זו, שמה שצריך בקציצת בתולת שקמה, שיהי' ודאי קשי לי' (בב"ת פ' ע"ב), הוא משום מראית עין, דאי משום פסיק־רישא לבד די במה שיהי' ספק אי מעלי לי', ושוב אין כאן פסי"ר, אלא ודאי דסברת מ"ע פשוטה היא בלאו הכי, אלא שלדעת התוס' יש כאן ג"כ איסור פסי"ר. [וי"ל עוד דמה שהוא ספק בידיעה אינו מבטל את ערך פסי"ר, די"ל שודאי מעלי לי' אלא שאין אנו יודעים]. ולהרמב"ם נראה שאין כאן משום פסי"ר, וזהו גם בדבר שהוא שקול, אם הוא נעשה לטובת האילן או לעצים וכיו"ב, וק"ו הדברים במה שדרך עשיתו הוא יותר שלא לטובת האילן, כה"ג דלקיטת ענבים יבשים, שהוא רגיל ודאי יותר לאכילה מלטובת האילן, אין כאן חשש מ"ע, וכשמתכוין לאכילה שפיר־דמי.
60
ס״אלפ"א ה"ה, אות י"ז
61
ס״ב[ולא יעשן. י"ל דתולעים הללו הם מזיקים רק שלא יתגדל האילן, והויא מניעת פעולתם בכלל אברויי אילנא, אבל אם הם מזיקים כ"כ עד שמגרעים את האילן, אז הוא בכלל לאוקמי אילנא דשרי, מיהו אם הם מפסידים רק את הפירות ולא את גוף האילן אז בכל אופן אסור. אמנם בפאה"ש סי' כ' סקי"א מבאר הרהמ"ח דעתו לפרש שיטת הרמב"ם, דבעבודת האילן גופיה אפילו לאוקמי אילנא ג"כ אסור. אלא שכל יסודו הוא משום דפשיטא ליה דזיהום, כדי שלא יאכל העוף הנטיעות כשהן רכות, הוא לאוקמי אילנא, ואין זה פשוט, די"ל דמה שהעוף אוכל מהנטיעות חוזר הוא וצומח, אלא שמתוך שהוא אוכל קצת מהעץ אינו יכול להוסיף ולאברויי יותר בשנה זו, והוי בכלל לאברויי. ועל כרחינו צריכין אנו לומר כן, מהא דהתוס' בע"ז שם (כ' ע"ב ד"ה ואין), שכתבו דמיירי בדבר שאינו אבד, דאל"כ הי' מותר ג"כ בחוה"מ, ואם הי' האילן מתקלקל עי"ז הרי זה דבר האבד, א"ו שרק אינו משתבח. ובחנם השיג לפ"ז הרהמ"ח שם על מרכבת המשנה, ושפיר י"ל דרבינו סמך דזיהום הוה אברויי אילנא' ומה שהקשה הרהמ"ח שם דא"כ ל"ל לאוקמי מתניתין כרבי, דגם כרבנן אתיא, דאברויי גם רבנן ס"ל דאסור, כמו עשיית הבתים, נראה דכונת הירושלמי לחלק באברויי אילנא גופא בשני אופנים, אופן אחד הוא שעושה פעולה שבזה האילן מוסיף כח, זהו אברויי דאסור לכו"ע, והב' הוא שמסיר מניעה של קלקול, שהוא ראוי להיות מתתקן מאיליו, אלא שע"י שיהי' כח הצומח עסוק בתקון הקלקול לא יוסיף האילן כח, ובזה פליגי רבי ורבנן, דלרבי, דסתם מתניתין כותיה, גם כה"ג, דהיינו זיהום הנטיעות, בכלל לאברויי אילנא הוא כיון דהחסרון של אכילת העוף לא יזיק לאילן בעצם, אלא שעי"ז לא יתוסף כחו הטבעי, ונמצא דהסרת מניעה זו דאכילת העוף אינה כ"א לאברויי אילנא, וחכמים ס"ל דאין זה בכלל אברויי אילנא, ואין אברויי אילנא לדבריהם כ"א כשעושה מעשה שזו הפעולה בעצמה משבחת היא, אבל כשהפעולה היא רק מסירה המניעה, שלא יתקלקל האילן, ה"ז כמושיב שומר. ומדויק עוד המשל שאמרו בירוש', שהוא כמושיב שומר, שאע"פ שהאברויי בא מאליו, אין פעולתו כ"א הגנה בעלמא, והבתים הם עושים צל להשביח את האילן ע"י צילם, ולא להסיר הנזק. ולפ"ז אין לנו יסוד לומר שיש איסור גם בלאוקמי אילנא בעבודת האילן לדעת הרמב"ם. ולפ"ז מש"כ הרהמ"ח שם: וכן אין עושין להם בתים להגן עליהם מן הגשם והשמש, ע"פ פירוש הר"מ במשנה, נכון הוא לדינא, ולא מטעמיה, דהוא ז"ל ס"ל שכך היא הכונה בירושלמי, בחילוק שבין בתים, דמודים חכמים לאסור, לבין זיהום, דאסור רק לרבי. ולפי דברינו, לרבנן דרבי הבתים שהם רק לתכלית מניעת ההיזק מותרין הם בכל גווני, ואע"ג דע"י מניעת ההיזק יבא אברויי אילנא הוי דומיא דזיהום דשרי לדידהו. והא דאסרי בבתים היינו באופן שהצל שלהם הוא משביח, והוי אברויי אילנא גמור, או שהוא כן בכל האופנים, אבל זהו הטעם, אלא דלדידן דקיי"ל כרבי, דזיהום אסור, ואע"ג דמסיר ההיזק, כיון שבא עי"ז אברויי אילנא, אסור בבתים גם להסיר ההיזק של הגשם והשמש, משום דעי"ז בא ממילא אברויי אילנא] *) נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא"מ לונץ ז"ל...
62
ס״גלפ"א ה"ה, אות ל"א ל"ב
63
ס״דהזמירה הנהוגה אצלנו, דהיינו שכורתין את כל הענפים ומשאירים רק את גוף הגפן, נראה שאינה הזמירה האסורה מה"ת אלא היא מהתולדות. ונראה שהיא ה"פיסול", כמבואר בפ"ב מ"ג: "מפסלין עד ר"ה, ופי' הרע"ב והר"ש בשם י"מ: לשון "פסל לך", שחותכים כל הענפים שבאילן, כדי שיתעבה", ופשוט, דכדי שיתעבה לאו דוקא ואורחא דמילתא נקט, וה"ה אם כורתים כל הענפים כדי שישאר האילן ויאריך זמן קיומו, דהיינו עיקר פעולת הפיסול. אבל הזמירה מימי קדם, שהיא נאסרה בתורה, היתה רק לחתוך רק חלקים מהזמורות ולא כולם, וכיון שיש לזה שם אחר כבר אינה בכלל זמירה האמורה בתורה.
64
ס״הולפי דברי המומחים בדבר, אינה באה הזמירה הזו הנהוגה בזמננו, שהיא קציצת כל הענפים, להרבות את הפירות ולהשביח את האילן, כ"א כדי להאריך קיום האילן, ע"י קציצת הענפים שהם יונקים את לחותו, וי"ל שהוא בכלל לאוקמי אילנא. ואע"פ שבדבר שאיסורו מפורש בתורה אין לנו חילוק בין לאוקמי אילנא לבין לאברויי, שחילוק זה לא נאמר כ"א בתולדות דרבנן, מ"מ הלא כאן הסברא מסייעא, כמו שאמרנו, לחלק בין הזמירה שהיתה נהוגה מקדם ושנאסרה בתורה, שהיא קציצת ראשי הענפים בהשארת חלקים מהם, - וזה הוא למען הרבות הפירות בענפים הנשארים, - לבין הזמירה של עכשיו, שהיא קציצת כל הענפים כדי להאריך את ימי האילן. וכיון שבשביעית אנו מדייקים לאסור דוקא מה שנאמר מפורש בתורה, י"ל שאין זה בכלל, וגם הרי הן מחולקות בתועלתן ובמטרתן, ועכ"פ אינה הזמירה שלנו אלא בכלל תולדות דרבנן.
65
ס״וואם נחליט, שמכיון שעיקר הכונה בזמירה הוא להאריך ימי האילן הוי בכלל לאוקמי אילנא, י"ל דאיסור דרבנן נמי אין כאן. ואין זה צריך כ"כ לעניננו, שחפצנו בזה רק לברר מהו אסור מה"ת ומהו מדרבנן, כדי שנדע לעשות את הדברים האסורים מה"ת, ע"י המכירה, דוקא ע"י נכרים, ואת האסורים מדרבנן נהגו להתיר גם ע"י ישראל במקום הפסד ודחק.
66
ס״זוכן נראה מלשון הר"ש בפירוש המשנה (פ"ב מ"ג), שכיון שיש חילוק בשם ובדרך העבודה אין זאת אותה המלאכה שבתורה. שעל מקרסמין פירש: "מלשון "קרסמוה נמלים" והיינו זימור, אלא שלשון קירסום באילן וזימור - בכרם, מלשון זמורות, שמחתך ענפים של גפן", ואח"כ פי' על מפסלין: "שנוטל כל הענפים". משמע לפ"ז שאין זה בכלל זמירה, ולכן לא יהי' בכלל איסור תורה, ואם יהי' לאוקמי אילנא י"ל שיהי' מותר לגמרי.
67
ס״חועל זה יש להביא ראי' גם מדברי הערוך (ערך כסח), שהזמירה הנהוגה אינה בכלל "כרמו לא תזמור" שאסרה תורה. שכך כתב שם: כסח. "אם ניכש או כיסח" (כלאים פ"ב). "לא תזמור" - תרגומו, לא תכסח. ויש מפרש כיסוח בעשבים שחותך הרעים מן הטובים, ולא היינו ניכוש, שניכוש עוקר מן העיקר וכיסוח מחתך מלמעלה". הרי דעיקר הכיסוח, - שהוא התרגום של זמירה -, הוא שאינו נוטל מן העיקר. א"כ י"ל, שכמו שהוא מחולק בשם בזרעים, בין עוקר מן העיקר לכורת ומשייר, כך באילן לא מיקרי זומר רק כשמשייר מקציצת הענפים, אבל כשנוטל את כל הענפים עד העיקר, שזה נקרא מפסל, אינו בכלל זומר.
68
ס״טומהא דסנהדרין (כ"ו א'), מעובדא דר"ח בר זרנוקי ור"ש בן יהוצדק עם רשב"ל: "תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי, א"ל כהן וזמר, א"ל יכול לומר: לעקל בית הבד אני צריך", דמשמע לכאורה שנקרא כיסוח וזימור לא רק כשנוטל ראשי ענפים כ"א ענפים ארוכים הראוים לעקל בית הבד, - לא קשה מזה כלום. כי גם בזמירה, שהיתה נהוגה בימים הקדמונים, הי' אפשר להיות חתיכת הענף המחותך ארוכה וראויה לעקל בית הבד, וביחוד בגפנים המודלים, שיש להן ענפים ופארות ארוכים, ומ"מ אין זה כ"א זמירה ולא פיסול, משום שאין מסירים את הענפים לגמרי ומניחים את האילן ערום, אלא משיירים עליו ענפים קצרים. וכן העיד לי בקי בדבר, מהעובדים בכרמים, שכן דרך הערבים, שהם עובדים בכרמיהם ע"פ הדרך הישן, והם כורתים ראשי הענפים ומקצתם, אבל משיירים ענפים גם באילן, שע"י כריתת הענפים ירבה לישא פירות בענפים הנשארים, - ובענפים הנכרתים שלהם נמצאים ענפים ארוכים. ולא כן הזמירה הנהוגה עכשיו בכרמי ישראל, העובדים ע"פ הסדרים החדשים, שהיא הפיסול.
69
ע׳אבל התוס' כתבו שם בסנהדרין ד"ה "לעקל בית הבד אני צריך": "וקשה, דמ"מ מה בכך מ"מ הוה משביח הכרם, דהכי אמרי' פרק כלל גדול (דף ע"ג) הזומר וצריך לעצים חייב שתים, משום קוצר ומשום נוטע, ה"נ ליחייב משום עבודת נוטע, וי"ל דעביד ליה באותו ענין דודאי קשה ליה, דליכא לחייבו משום נוטע כדאמרי' גבי שבת, דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא איתעבידא מחשבתו, אבל גבי שביעית אין לאסור אלא היכא דמשביח הקרקע, אבל הכא קשיא ליה וכה"ג שרי, כדאיתא פרק המוכר את הספינה" (ד' פ' ע"ב). מדבריהם אלה משמע קצת, שאפילו באופן הזמירה שקשה לאילן נקרא בשם זמירה, ועל כרחין היא משונה בפעולתה מצורת הפעולה של הזמירה הנהוגה, וא"כ זה סותר למה שכתבנו, שאם היא משונה בצורתה מאותה הזמירה כבר אינה בכלל איסור תורה של זמירה. וי"ל שדוקא שינוי כזה, שבין כריתת כל הענפים לכריתת מקצתם, הוא מוציא את הפעולה משם זמירה, אבל בעובדא דההוא גברא י"ל שהי' שינוי אחר, ובאמת חתך רק מקצת הענפים, אלא שחתך אותם באופן כזה שאינו מועיל לגוף האילן. והכרח הוא לומר כן, שהרי קורא זה כיסוח. ואולי היתה, ע"פ מנהגם בעבודת הכרם, צורה ידועה, או מדה ידועה, בהנחת הזמורה הנשארת, שאז הי' בחזקה שמועיל לאילן, ובאופן אחר הי' מוחזק שאינו מועיל. אמנם זה דוחק גדול, שאם הי' כן היינו מוצאים חילוק להיתר גם בלא סברא של "לעקל בית הבד הוא צריך". ובאמת אין כ"כ הכרח לומר כאן ע"פ דעת התוס', שהיתה דוקא זמירה האסורה מה"ת. ואפילו אם נאמר, שמצד שינוי צורתה יצאה מכלל זמירה, ומ"מ אם לא היתה קשה לאילן, - שזהו לדעת התוס' עיקר הכונה של "לעקל בית הבד הוא צריך", - הי' עדיין אסור עכ"פ מדרבנן, ואז לא היו ממליצים עליו עדיין, דכונת מליצתם היתה שעושה בהיתר, בלא צורך לסברת "אגיסטון אני בתוכה", - וא"כ גם איסור דרבנן אין כאן, ועל־כן מוכרחים לומר, שהי' באופן המזיק לאילן. אבל אין הכי נמי, שכיון שיש כאן שינוי בצורת הזמירה, י"ל שאין זאת הזמירה האסורה מן התורה.
70
ע״אובזמירה הנהוגה, שהיא הפיסול, דהיינו כריתת כל הענפים עד גוף הגפן, שהכונה בזה היא להאריך את ימי האילן, אם נאמר שדה נקרא לאוקמי אילנא, י"ל שאפילו אם ממילא תהי' בזה גם השבחה לגוף האילן נמי מותרת, שכיון שאין זאת כונת העבודה, הוי דבר שאינו מתכוין, ואע"פ שהוא פסיק־רישא.
71
ע״בויש לדון בזה. שהרי בפ"ד דמכילתין מ"ד תנן: "המדל בזיתים, בית שמאי אומרים, יגום, וב"ה אומרים ישרש, ומודים במחליק - עד שיגום. איזה הוא המידל, אחד או שנים. המחליק, שלשה זה בצד זה. בד"א מתוך שלו, אבל מתוך של חבירו אף המחליק ישרש". ופי' על זה הר"ש והרע"ב: "המדל בזיתים. כשהזיתים מקורבים זה לזה יותר מדאי, נוטל אחד ומניח שנים או נוטל שנים ומניח אחד, כדי שיגדל ויתעבה". והתיו"ט תמה על זה וכתב: "וצריך לחלק בין מדל לזירוד ופיסול דפ"ב מ"ג, דלא שרינן אלא עד ר"ה, ואין טעם יפה לחלק כיון דזימור וכריתת האילן מדאורייתא בין בכרם בין בשאר אילנות, כמש"כ הרמב"ם בריש הלכות שמיטה וכנראה מדברי הר"ב במשנה דלקמן, ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל הוא או שכורת אילן אחד כדי שיגדל השני. הלכך נראה כפי' הרמב"ם, שכתב: המדל בזיתים הוא שיכרתם להיות עצים לאש, וכ"כ בחבורו. ואולי, שגם הר"ש והר"ב סוברין כן, אלא דמדל דעלמא פירשו דהוא כך, וכדלעיל משנה ה' פ"ז דפאה, אבל אין הכי נמי דבכאן צריך שלא יעשה בשביל שיעבה ויגדל, אלא שיכרות לעצים. וקצת יש לדקדק כן בדבריהם בסוף המשנה, שכתבו: "מתוך של חברו כו' דלא עביד אינש שיתקן קרקע חבירו, וידוע דלעצים הוא מכוין", שמע מינה דאי לאו דמכוין לעצים הוה אסור, ואם בשל חברו כך בשל עצמו לא כ"ש. ומ"מ הי' להם לפרש כן ברישא".
72
ע״גהנה מה שרצה לומר התיו"ט, שגם הר"ש והרע"ב הולכים בשיטת הרמב"ם, דאם מתכוין להעבות את האילן הנשאר אסור, ומה שנקטו כאן "כדי שיגדל ויתעבה" היינו במדל דעלמא, זהו דוחק מבואר. וכמעט מן הנמנע לפרש כן, שיאמרו הר"ש והרע"ב בלשון שמביא לידי תקלת איסור בכאן, רק כדי לפרש לשון מדל דעלמא, שאינו שייך כאן, ומה ששייך כאן לדינא, דהיינו שהוא נוטלם לצורך עצים, זה ישמיטו ויחסרו מן הספר. ובפרט שאין לנו שום צורך לעניננו הפירוש לאיזה טעם עושים את פעולה זו, שנקראת מדל, בעלמא. ומה יתן ומה יוסיף אם יפרשו ידיעה זו של דרך העבודה, אשר אינה נוגעת כלל אל הענין, ועוד היא מכשלת את הקורא. ועל מה שכתב, שקצת יש לדקדק כן מדבריהם בסוף המשנה וכו', סיים: "ומ"מ הי' להם לפרש כן ברישא", - ולכן באמת אין לדקדק מדבריהם כלל, ועל־כן באמת לא פרשו כך ברישא, מפני שאין זו כונתם כלל מסיומם בסיפא להוכיח על הרישא, שצריך שתהי' כונתו לעצים.
73
ע״דאבל פירוש הדבר פשוט הוא: ישנם כאן שני דינים: א) דין מדל, נחלקו בו בית שמאי ובית הלל, וב') דין מחליק, שהכל מודים עד שיגום, אבל לשרש אסור. ההפרש שביניהם בזה כך הוא: מדל הוא אחד או שנים, וע"ז כתבו הר"ש והרע"ב ברישא, שכשהזיתים מקורבים זה לזה יותר מדאי נוטל אחד ומניח שנים, או נוטל שנים ומניח אחד, כדי שיגדיל ויתעבה. הרי בזה יש מקום רק לעבודת האילן, ולא לעבודת קרקע, כי הוא אינו חפץ להשתמש בזה בקרקע, רק לתן להזיתים, שהם נטועים בדוחק ומקורבים זה לזה יותר מדאי, את הריוח הצריך להם, כדי שיגדלו ע"פ טבעם. ובזה יש לומר, שכיון שדוחק המקום שלהם הלא הוא מזיק להם, שאינם יכולים להתפשט ביניקתם, כראוי להם ע"פ הטבע, א"כ כשנוטל אלה הזיתים, כדי שלא ידחקו את שיעור יניקתם של האחרים, ולמען יהיו לו זיתים בריאים, שמתגדלים כפי טבעם הקבוע, בהיות להם שיעור יניקה והתפשטות כראוי, אין זה בכלל לאברויי אילנא. כי אברויי אילנא הוא דוקא שהוא משביח, ע"י פעולות ידועות, את האילן יותר משיעור גידולו ע"פ הטבע, אבל כאן, שהגידול הטבעי דורש, שכל אילן יהי' לו שיעור יניקה כדי צרכו, וכאן נתעותה המלאכה ונטעו הזיתים זה בגבולו של זה, ואין לכ"א שיעור יניקה כדי צרכו, סברת הר"ש והרע"ב היא, שכשהוא עוקר אלה הזיתים, כדי שתהיה להם לזיתיו העיקריים היניקה הראויה להם, זה נקרא לאוקמי אילנא, כלומר, להסיר ממנו ההיזק ולהעמידו על דרך גדולו הטבעי. שבודאי כשעושים פעולה של לאוקמי אילנא פועל ע"ז כח הצומח להוסיף עליו לפי טבעו, וגם זהו כן.
74
ע״האבל זה אינו שייך רק במדל, דהיינו בעקירת אחד או שנים, שמזדמן לפעמים, בדרך רחוק, שבאו גם שנים בתוך גבול שיעור היניקה הנדרשת להאחר. אבל במחליק, שהוא עקירת שלשה זה בצד זה, סבירא להו שאין סברא כלל שהוא עושה זה כדי להשיב את הזית על טבע גידולו, אלא הוא עושה זה להשביח את הקרקע, לנטע או לזרע גידולים אחרים במקומם, והרי זו ודאי עבודת הקרקע האסורה. על־כן כתבו על דברי המשנה "מתוך של חבירו אף המחליק ישרש", - שזהו ההיתר שצריך להיות נשנה אליבא דבית הלל ג"כ, על של חבירו, -: "דלא עביד איניש שיתקן קרקע חבירו וידוע דלעצים הוא מכוין". כי במחליק, אם אינו מכוין לעצים, אין כאן כ"א עבודת־האדמה פשוטה, באין שום היתר. לכן סיימו דצריך לעצים, ואין זה נוגע כלל לדבריהם ברישא, שהם עסוקים שם במדל; אשר ע"כ דייקו בלשונם, שהוא אינו להרוחה בעלמא, אלא כשהזיתים מקורבים יותר מדאי, שאין האילן יכול להיות גדל כפי טבעו, וגרעונו נחשב הוא לגרעון ומארה חוץ לטבע, לכן כשהוא מפנה לו את מקומו הוא מקימו על טבעו והוי בכלל לאוקמי אילנא.
75
ע״וומ"ש התיו"ט, ש"אין טעם יפה לחלק, כיון דזימור וכריתת האילן מדאורייתא בין בכרם ובין בשאר אילנות וכו', ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל הוא או שכורת אילן אחד כדי שיגדל השני", - זהו ודאי תמוה. דמשמע מדבריו אלה, שפשוט לו שזה שכורת אילן אחד כדי שיגדל השני הוא ג"כ איסור דאורייתא, וזה בודאי ליתא, שהרי קיי"ל שרק אותן שני אבות ותולדות הם מה"ת, ושאר תולדות, אפילו אם הן דומות להם ממש בתועלתן, אינן אסורות כ"א מדרבנן; ולא עוד אלא אפילו תולדה המפורשת בתורה ויש לה, לתולדה זו, אב, שאינו מפורש, אין אסור זה האב שלה כ"א מדרבנן. שהרי זמירה אסורה מן התורה והיא תולדה מכלל זריעה, - וכדכתב הרמב"ם בפ"א ה"ג, - ולענין שבת היא בכלל נוטע ג"כ, ונוטע הוי בודאי אב לגבה, ומ"מ בשביעית, שפרטה תורה אבות ותולדות, דוקא זמירה אסורה מן התורה ונוטע ממש אינו אסור כ"א מדרבנן, וכמבואר בד' הרמב"ם בפ"א ה"ד, שהנוטע מכין אותו מכת מרדות מדבריהם, אע"פ שהפעולה היוצאת מהזמירה, דהיינו התעבות האילן או שבח הפירות, הלא כיוצא בזה ויותר מזה יוצא ע"י הנטיעה, מ"מ אינה אסורה כ"א מדרבנן. לכן דבריו אלה של תיו"ט אינם מדויקים, ולא עדיף מה שנוטל, ביחוד מה שהוא נוטל ולא כורת אותו, כציור התיו"ט, אילן אחד כדי שיגדל השני, מנטיעה גמורה, שבודאי היא כדי שיגדל האילן, ומ"מ כיון שהיא משונה בצורתה מהזמירה הוי מדרבנן, ואע"פ ששינויה הוא לשבח, והי' ראוי לדון דין ק"ו לאסור מה"ת, מ"מ אין לנו כאן שום סברא, שע"כ פרטה התורה דוקא את אלה האבות והתולדות, לומר הני אסר רחמנא ואידך שרו ומדרבנן בעלמא הוא דאסירא. על־כן אפילו אם ניתן להתוי"ט סברא דילי', שגם הר"ש והרע"ב סבירא להו כשיטת הרמב"ם, דבעי גבי מדל שיתכוין לעצים דוקא, מ"מ אין כאן איסור מה"ת אלא מדרבנן, ככל יתר העבודות השנויות לאיסור, שחוץ משני האבות והתולדות שבתורה.
76
ע״זשוב ראיתי, שבתו"ח העיר בשם הר"ז על תכן דחית דקדוקו של תוי"ט. ומ"מ אין ביהמ"ד בלא חידוש. וכן במשנה ו', המזנב בגפנים והקוצץ קנים, פי' הרע"ב: "מקטע זנבות הגפנים, כדי שיעבה הגזע ויגדל ויגבר כחו, וכן הקוצץ קנים, כדי שיתעבו ויוסיף כחם". לכאורה מזנב זה הוא ממש זומר, ולפ"ד תוי"ט, שעל פי התועלת היוצאת מן הפעולה נדון דהויא בכלל זמירה מה"ת, הרי כאן זימור ממש - ואיך הי' מותר ? א"ו משמע, שמ"מ כיון שאין הפעולה דומה ממש לפעולת הזימור אין זה איסור תורה, ומשו"ה ישנם דברים שהתירו חכמים. והרע"ב לטעמיה, דס"ל דגבי מדל מותר אפי' כשמתכוין כדי שיתעבה האילן, משום שאינו נראה כ"כ כעבודה, ונראה שגם במזנב גפנים הוא הטעם, שלא גזרו חכמים אפי' כשמתכוין לשם הגדלת האילן להעבותו, משום שאין כאן איסור תורה, שאין זה בכלל זימור. וכיון שגם הצריכים לעצים עושים כן, היינו טעמיה דר"י הגלילי שצריך איזה היכר של הרחקת טפח, שיהיה נראה שאינו עושה זה לשם עבודה, כי העושים לשם עבודה היו גוממים לגמרי, ור' עקיבא ס"ל דמותר לגמרי, דכיון שאין כאן משום מראית עין, משום שיש לתלות דלעצים קא מכוין, על־כן לא חשו בזה משום עבודה, כיון שאין כאן איסור תורה, שהרי אין זה אותו הזימור שאסרה תורה.
77
ע״חולדעת הרמב"ם, דס"ל גבי מדל דבעינן דוקא שמתכוין לעצים, לכאורה ה"נ גבי מזנב בגפנים וקוצץ קנים צ"ל דמיירי כשמתכוין לעצים, ואם מכוין לעבודה י"ל דאסור. אבל גם בפי' המשנה וגם במשנה תורה לא הזכיר כאן גבי המזנב בגפנים, דבעינן דוקא שצריך לעצים. ואולי סמך על מה שפרש במדל. ומ"מ אינו מוכרח, דיש לומר, שגם הוא מודה באמת, שאין כאן כ"א איסור דרבנן ובמקום שאין כאן מראית־עין של עבודה לא גזרו, אלא דס"ל דבמדל ניכר הדבר שהוא משום שבח האילן, שהרי אין דרך, וגם איסור הוא ע"פ רוב, לעקור אילני מאכל לעצים, מלבד באופנים רחוקים, כגון דקלא דלא טעין קבא וכה"ג כב"ק צ"א ב', לכן אסור מדרבנן משום עבודה, אבל במזנב, שאינו עוקר ואין שם הוכחה שאינו מתכוין לעצים, יש לומר שלא גזרו ע"ז חכמים. ואינה דומה עבודה זו, של זינוב הגפנים, לכל העבודות השנויות בברייתא, שאמרו עליהן שאסורות מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, כגון אין מזבלין, ואין מפרקין, ואין מאבקין, ואין מעשנין באילן, וכן לא יקשקש תחת הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים, ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות (מו"ק ג' א'), שכל אלו ניכרות שהן לעבודה, אבל זינוב הגפנים, כיון שאינו ניכר שהוא לעבודה, - ואולי עוד הי' רוב פעולה כזו לעצים, או עכ"פ מחצה למחצה, - י"ל שלא גזרו על זה. עכ"פ מוכח מכ"ז, שאם יש שינוי בצורת הזמירה הוא מוציא את זמירה זו מכלל איסור תורה. שבודאי אם הי' איסור תורה, לא מיבעי שלא הי' שום מקום להתיר כיון שהוא מתכוין לצורך עבודה, כד' הרע"ב, ומסתמא גם הר"ש אזיל בשיטה זו, אלא שסמך על מה שפי' במשנה ד' בהמדל, - וכ"כ גם הגר"א ב"שנות אלי'" כד' הרע"ב: "המזנב היינו שמקצץ זנבות הגפנים כדי שיעלה הגזע ויגביר" -, אלא אפי' אם הי' מכוין לעצים אין מקום להתיר באיסור תורה עכ"פ לשיטת התוספות (סנהדרין כ"ו) דלעיל, דמ"מ כיון שהוא משביח בזה את האילן איכא איסורא. (ותוס' לטעמייהו אזלי דס"ל דאמרינן פסיק־רישא בכל איסורי תורה, דמוכח דהכי סבירא להו מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים (שבת כ"ט ב'), שכתבו על זה (שם ד"ה ובלבד): "ובענין דלא הוי פסיק רישא, כגון שהוא לובש מלבושים אחרים להגין עליו מפני החמה ומפני הצינה"). א"כ בשלמא באיסור דרבנן י"ל דלא גזרו רבנן בכה"ג, או אולי לא אמרינן כלל פסיק־ רישא גבי איסור דרבנן באינו מתכוין, או עכ"פ בשביעית באופן זה לא גזרו, אבל אם נאמר, שהכל הוא בכלל איסור זמירה של תורה, כדמשמע מפשטם של דברי תוי"ט, ולא איכפת לן כלל בשינוי שיש בצורת העבודה, אז לא היה מועיל כלל בשו"א מה שהוא מתכוין לעצים, וביחוד מוכרח הוא לפי דברי ר' עקיבא, דקיי"ל כותי', שקוצץ בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה. אלא מוכרח הדבר, שאין זו זמירה כלל, אע"פ שהיא עבודה לצורך האילן, מפני שזמירה יש לה צורתה המיוחדת. א"כ זמירה הנהוגה בימינו, שהיא משונה מזמירה שהיתה נוהגת בימים הראשונים, היא יותר דומה לפיסול או לזינוב, דמותר לד' הרע"ב אפי' אם מכוין לעבות העץ ולהגביר כחו, שזהו באמת עיקר הכונה. ועכ"פ אף לדעת האוסרים אין כאן לתא דאורייתא והויא ככל מלאכות דרבנן..
78
ע״טנוסף ע"ז דעת רש"י בריש מו"ק דזימור הוא רק קציצת ענפים יבשים, ושאר אפני כריתת ענפים אינם לפ"ז בכלל זימור.
79
פ׳[מיהו י"ל, כיון שהזינוב, שחותכים לשם הארכת ימי האילן, הוא משונה בצורתו מהזמירה האמורה בתורה, שהיא היתה כריתת ראשי הענפים, וזה מועיל רק להרבות הפירות, אבל קציצת כל הענפים והשארת חלק קטן של מקצתן מועילה בעקרה להאריך ימיו של האילן, שלא יחרב, פשוט דהוי כלאוקמי, דהיינו להעמידו על ימיו הקצובים לו בטבעו, כשיסירו ממנו את המונעים, הממהרים את קץ גדולו ופסקו לחיותו. וביותר מסתבר לומר דהוי לאוקמי בגפנים המורכבים, שהגזע מצד עצמו הוא עץ חזק בטבעו, אלא שהוא עושה פירות מועטים וכחושים, והי' מתקיים מצד עצמו זמן גדול, אלא שהכחות, שענבי ההרכבה שואבים ממנו, גורמים לו לקרב קצו, שנכון הדבר לומר שההצלה ע"י כריתת הענפים, כשהיא מכוונת לתן לגזע את מעלת טבעו ולהבריח ממנו את הנזק הבא מצדם, הויא בכלל לאוקמי אילנא. ומחולק זימור זה מזמירה של תורה, שעיקרה היא קציצת ראשי הענפים, כדי להרבות את הפירות של שנה זו. ויפה העירני ידידי הרב המאור הגדול מו"ה זלמן ש"ך נ"י חד מרבני בד"צ שי', מדברי הרמב"ן במלחמות, פרק לולב הגזול גבי הדס שנקטם ראשו, שכתב שם לענינו: "שהענפים הגדולים, שדרכן של כורמים לזמור אותן ולקוץ ראשן בכל שנה, כדי שיוסיפו, הן הנקראים 'דליות', והענפים השלמים נקראים 'בדים' או 'פארות' במקרא ויונתן ב"ע תרגם: 'ועוברתיה', וכן תרגם אונקלס זמורה והוא הענף שכסחו ראשו ועל שם שנזמר נקרא כן, וכן תרגומו - על שם שהעבירו ממנה קצתה נקראת עוברתא. ומן הלשון הזה של 'דליות' אמרו חכמים 'המדלה בגפנים' וכולם לשון זימור וכיסוח". נראה שהיה דבר פשוט, שהזמירה היא דוקא חתיכת ראש הענף, שהיא כדי להוסיף פריו של הגפן, וכך היא באמת עד היום שיטת הזמירה הישנה הנהוגה אצל הערבים. אבל מה שחותכין את כל הענף, ומשאירים רק מקצתו, עיקר החיתוך הוא כדי לשמור על בריאותו של האילן ואורך ימיו, ויש לומר שאין בזה אותו חומר של הזמירה האמורה בתורה. ומ"מ צריך ודאי לשנות, מדרך החתיכה של שאר השנים. וחקרתי על דרכי שינויים האפשריים להעשות בזה, באופן שלא יתקלקלו הגפנים, ואך את זה מצאתי לאפשר: דהיינו, מה שדרך חתיכת הזמירה של כל השנים היא חתיכה ישרה, כחותך את הצנון וכיוצא בזה, יעשה בשביעית את החתך באלכסון כקולמוס; והוי כה"ג דירושלמי דמכילתין (פ"ד הלכה ה'): "מקום שנהגו להחליק ידריג, לדרג יחליק", וה"נ דכותה. אמנם בספרי־לעז ממומחים לחכמת־הנטעים ראיתי, שהזמירה הנהוגה כעת ע"פ השיטה החדשה, שהיא לקצץ את כל הענף, ולהשאיר ממנו רק חלק קטן, הכל לפי שנותיו של הגפן, היא ג"כ מיוחדת להוסיף פירות. אבל מומחים ונאמנים מאחינו האכרים בארצנו הקדושה העידו לי מפי הנסיון, שהפירות יותר מרובים הם בשנה זו עצמה בלא זמירה זו, אלא שהגפן נחרב לשנים הבאות. וביחוד נסה זאת בפועל ידידי הרה"ג המפורסם בתו"י מו"ה צבי הירש קאהן נ"י, כורם ויוקב במושבה רחובות ת"ו. ואולי שונה בזה טבע הגידול של גפני אה"ק מטבע הגידול האירופי, שחכמי העמים מטפלים בו. ועכ"פ אין ראוי לסמוך ע"ז כ"א במקום הפסד גדול ושעת הדחק, כשא"א בענין אחר, ועם זה כל היכי דאפשר ראוי ליתן לפועלי ישראל אותן העבודות המותרות בלא פקפוק, ועכ"פ שאין עליהן לתא לאורייתא, לאותם הסומכים על היתר ההפקעה ע"י המכירה הנהוגה, ומלאכות כאלה שיש בהן חששות של איסור, וביחוד חשש איסור מלאכה של תורה, נכון לתן אותן לחלק הנכרים שכפי הנהוג עכשיו עובדים גם הם במושבות ישראל] *) נדפס בהשמטות ל"שבת הראץ" הוצאה ראשונה..
80
פ״אלפ"א ה"ה, אות ל"ה ל"ו
81
פ״ב[כל מה שהוא בשביל הפירות אסור לעשות גם עבודה של לאוקמי, דהפירות של שנה זו רחמנא אפקרינהו, ולכן אין מעשנין את האילן להמית התולעים, דאיירי בתולעים המזיקים להפירות, וכמ"ש הר"מ בפירושו. והא דהתיר ר"ש הסרת עלה מהאשכול כבר פי' הגר"א בש"א ע"פ הירושלמי, שהסרת העלה היא פעולה שלא יתקלקל האילן. ולפ"ד ה"ר יהוסף ז"ל, המובא בפי' מלאכת שלמה שם ספ"ב שממרסין באורז מיירי בהשריש מערב שביעית, י"ל דה"נ מיירי באשכול שצמח בע"ש, ודייק אשכול שוא עבודת פרי דוקא, והר"ז בכלל פטומי פירי. אבל לפרות שביעית עכ"פ אסור, ואין חלוק בזה אם התולעת או הקוץ כבר ישנו על הפרי או לא.
82
פ״גוכן כל השקאת ירקות וזרעים יש להתיר דוקא כשהיא לצורך הקרקע, שאם לא ישקוה תעשה מלחה ותהי' גרועה גם לשנה הבאה, או שיש צורך להוצאת ירקות למוצאי שביעית, אבל בשביל הירקות עצמן שהם שביעית לא מצינו היתר. וכ"נ בדשאים ושושנים, שיש להשקות דוקא אם הם מתקיימים גם בשנה שאחר שביעית, או שיצאו ונגמרו כבר בע"ש, אך לא למה שיוצא בשביעית, דרחמנא אפקרי' ול"ש להתיר עבודה בשביל הפסדם. וכ"מ במו"ק ו' ע"ב רש"י ד"ה כדי]. *) נדפס בהערות לקונט' הלכות שביעית להרב ר"מ טוקוצינסקי שליט"א..
83
פ״דלפ"א ה"ז
84
פ״ה[ההיתר בעידור גפנים הוא בסתמא, דכל סתם הוא לאוקמי, וכשיודע שא"צ לעידור י"ל דמודה הרמב"ם להאוסרים אבל בסתם וק"ו כשיודע שהוא לאוקמי כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו, ובפרט כי חפירה ודאי דרבנן, אף אם נאמר דחרישת מן התורה, ולפ"ז גם בשאר אילנות אם הוא יודע שאם לא יחפור סביבותם, שמותר לחפור, והנ"מ בין גפנים לשאר אילנות הוא רק בסתמא]. *) נדפס בהערות לקונט' הלכות שביעית להרב ר"מ טוקוצינסקי שליט"א..
85
פ״ולפ"א הי"ג, אות ע"ח
86
פ״ז[מה שכ' הרהמ"ח בפאה"ש, ביש"ר סי' כ' סקל"ד, ע"ד הרע"ב, שפירש שנתקווצה שנטלו קוציה, ושניטייבה היינו שחרש היטב, שכל העם חורשין פ"א והוא חרש שתי פעמים, ומיירי בשעה שהמלכות אונסת בשביל ארנונא, שהם דברי שגגה, ל"נ לע"ד. וכל מה שהרחיק את פירוש הרע"ב אינו מוכרח, דאע"ג דבירושלמי מביא שני פירושים על שנתקווצה: "תמן אמרינן כשנטלו קוציה. ורבנן דהכא אמרין בשחרש", ואח"כ מקשה על דעתייהו דרבנן דהכא: "איזהו הטייב, כל העם חורשין פ"א והוא חורש שתי פעמים", אין זה מוכרח שאם נפרש שנתקווצה שנטלו קוציה אין לפרש שניטייבה על חרישה של שתי פעמים, אלא שאם נפרש שנתקווצה שחרש, והיינו חרישה אחת להסרת הקוצים, מוכרחים אנו לומר שטייבה שחרש שתי פעמים, אבל היה מקום לפרש שחרש ג"כ אפילו פ"א, אבל גם לרבנן דתמן, שמפרשים שנתקווצה שניטלו קוציה, שהוא הפירוש הפשוט ביותר, שהכריע כן הרע"ב לפרש ע"י פשט המשנה, מ"מ אין אנו מוכרחים לעשות פלוגתא חדשה בפירוש של ניטייבה, וי"ל שגם הם מודים, שניטייבה משמע דוקא חרישה של שתי פעמים, אלא שקשה הדבר למה מחלקים בין חרישה של פ"א לחרישה של שתי פעמים, ומשו"ה מפרש דמיירי שהמלכות אונסת משום ארנונא, ואז התירו כפי ההכרח חרישה של פ"א, כדי נטילות הקוצים וזריעה של הכרח. וכזה פירש ג"כ הרידב"ז בצדק במקומו, והעיר שהוא מקור לדברי הרמב"ם, שבמקום אנסין התירו רק כפי מה שצריכין עבדי המלך בלבד, דהיינו זריעה מועטת. ותמוה מאד מה שהקשה שם הרהמ"ח בפאה"ש, דאיך שייך לפרש ענין שהמלכות אונסת על זמן המשנה, משום שהיא עובדא שחידש רבי ינאי, שהי' אח"כ, - והרי בסוגיא דסנהדרין, שהובא ג"כ בדבריו, מפורש הוא שהגמ' עצמה מפרש משרבו האנסין, האמור במתניתין, משום ארנונא, וסמיך לה על כדמכריז רבי ינאי, וע"כ שהיו אונסין כאלה ג"כ בדורות הקודמים, והיו נוהגין כן, ואח"כ פסקו האונסין ושוב נתחדשו בימי רבי ינאי, והוצרך להכריז להזכיר את ההוראה הישנה. ולדינא שמעינן מינה, דלכי נקיט במתניתין החרישה בלשון של טיוב כדי להורות על חרישה טובה של שתי פעמים, לפחות, משום דמיירי כשהמלכות אונסת, ופ"א הותר משום ארנונא, א"כ בשאר שנים, שאין בהן משום ארנונא, גם בפ"א ג"כ לא תזרע, ומשו"ה סתם ג"כ הרמב"ם כאן סתם החורש את שדהו] *) נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא"מ לונץ ז"ל..
87
פ״חלפ"א הי"ד, אות פ"ה
88
פ״ט[מה שמפרש הרהמ"ח בפאה"ש סי' כ' ס"ק ל"ח ל"ט, במעביר קוצים וסקל אבנים, לדעת הרמב"ם ג"כ, דמיירי דוקא בתלושים ולא במחוברים, אינו מוכרח, וכל כה"ג דרכו של רבינו לפרש. ובאמת החילוק שבין דאורייתא לרבנן, שנראה בדברי התוס' במו"ק ובבכורות ובגיטין שם, לא נראה לדעת הרמב"ם, דנקיט כרבא, דכל התולדות ושאר אבות חוץ מהמפורשים אינם אסורים כ"א מדרבנן, ועל כרחינו אנחנו צריכין לחילוק אחר. ונראה שהר"מ מפרש החילוק, לענין גזירה זו שלא תזרע למו"ש, בין אם המלאכה שנעשתה בשביעית הכינה כבר את הקרקע לנטיעה, ואז אסור לזרע במו"ש, ואם עדיין חסר הכשר של היתר לעשות במו"ש לא גזרו ע"ז בכה"ג. ומדויק הלשון שבחורש או נרה או זבלה בשביעית כתב "שתהא יפה לזריעה", ובהיתר של העברת קוצים וסיקול אבנים כתב "כדי לתקנה במו"ש", דמשמע שתיקן אותה, אבל מ"מ עדיין אינה יפה לזריעה, וצריכה הכשרים אחרים, ומשו"ה לא קנסו בזה שלא תזרע למו"ש]. *) נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא"מ לונץ ז"ל..
89
צ׳לפ"ב ה"א
90
צ״א[כל מה שהאריך הרהמ"ח בפאה"ש בביש"ר סי' כ"א סק"א, למצא מקור ללשון הרמב"ם, שהקדים לפרטי ההלכות, שמתבארים והולכים בפרק זה, בענין הוצאת זבלים ואופן האשפתות, את הכלל שלא יוציא אדם זבלים, אינו מחוור. והעיקר הוא כד' הכס"מ, שנלמד ממה שיבא, דהיינו שמתוך הפרטים של אופני ההיתר אנו למדים שיש איסור להוציא זבלים, ולתן לתוך השדה, אפלו להניחם שם שלא לשם זבול השדה. אמנם מה שדייק רבינו לכתוב "מחצירו", זהו חידוש מפני שהי' מקום לאמר שיאמרו לנקר חצירו הוא צריך, ולא יהי' כאן משום מראית העין, כה"ג דחולין (מ"א ב') בשוחט והדם יורד לגומא, קמ"ל דלא אמרינן הכא היתר זה, וגם מחצירו אסור. וזה באמת למד רבינו מסוגית הירוש', דבעי מהו שיהא מותר לעשות אשפה על פתח חצירו, וש"מ דגם מה שחצרו לפניו י"ל דלא מהני, וק"ו להוציא לשדהו, דודאי לא מהני מה שההוצאה היא מן החצר, זולתי ע"פ האופנים המותרים, שמתבארים והולכים לפנינו. ומ"מ ממה שכתב הרמב"ם "ויתן בתוך שדהו" למדנו, שאין איסור כ"א בנתינה לתוך השדה, ולא בעשית אשפה על פתח חצירו, וממילא מש"כ "ואם הוציא להעמיד ממנו אשפה מותר" כונתו, שאפילו בשדה מותר, ואח"כ מבאר מתי מותר, דהיינו משיפסקו עובדי עבודה, עד שיעבור זמן שמזבלין בו לעבודת הארץ. ולא מסתבר כלל לפרש הא דהעמיד ממנו אשפה מותר, דלא על שדהו כמו שביאר הרהמ"ח שם, דל"ל להרמב"ם לומר היתר, ועדיין לא אמר איסור כלל כ"א על שדהו, ותו דעיקר חסר מן הספר ולא הזכיר כלל דמיירי במק"א. אמנם הדברים הם כמשמעם כמש"כ, ולא שייך לומר גבי ההיתר "בתוך שדהו", דק"ו דשלא בתוך שדהו אין כאן שום איסור, רק אח"כ, כשמגדיר באיזה אופן אסור, חזר לשנות שלא יעשה אשפה בתוך שדהו, רק בזמן המותר ובאופן המותר].*) נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא"מ לונץ ז"ל..
91
צ״בלפ"ד ה"ו
92
צ״ג[י"א, שאין שום זמן להיתר ספיחי שביעית אלא שהם אסורים לעולם, אלא שאם לא נעקרו ונתגדלו אח"כ בשמינית עד שרבו גידולי היתר על האיסור אז הן מותרין, ובעל דעה זו סובר שאין לנו גבול של היתר לאותן הספיחין עצמן שכבר נאסרו, אלא לתבן ולקש של שביעית, שלאחר שתרד רביעה שניה מותרין הן, ובטלה מהם קדושת שביעית, מפני שכל מה שנמצא מהן בשדה נסרח ע"י הגשמים. זוהי דעת הראב"ד, שהבאתיה בפנים הספר במקומה (פ"ד ה"ו), והרהמ"ח בפאה"ש סכ"ב ס"ו שלא חש להביאה, נראה משום שטעם השגתו היא מפני שכתב שלא מצא דין זה כלל, לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי, וכיון שהוא שנוי לפנינו בפ"ב דדמאי בירושלמי אין לחוש לדעה זו. ומ"מ לא נפלאת היא לומר, שהראב"ד ידע מד' ירושלמי הללו, אלא דלא ניח"ל להעמיד אותם כלל בדין ספיחי שביעית, שאז משמע פשט הענין, שעצם האיסור חוזר להיתר, מה שהוא רחוק מהסברא, ומפרש שכל הענין עסוק בדמאי לענין בית שאן, דעסוק שם בסוגיא דירושלמי בזה, וס"ל דגם המינים האסורים יש בספיחים שלהם זמנים שהם של היתר, שאם מכיר שהם ספיחים חזקתם שהם באים מבית שאן עצמה, שאין דרך להביא ספיחין מא"י לבית שאן, כ"א מראש השנה עד חנוכה, ומשו"ה אז הוא איסור ספיחין משום דמאי, ומהחנוכה עד העצרת לא הי' הדרך להביא מא"י, ומתוך כך אז האיסור מרובה על ההיתר, ואין כאן ענין לשביעית כלל. וכן מוכיחין קצת הדברים בענין זה, שאמר למעלה שם: וקפלוטות מן העצרת עד חנוכה איסור רבה על ההיתר, מן החנוכה עד העצרת היתר רבה על האיסור, היינו שמעצרת עד חנוכה דרכן להביא מא"י, ומהחנוכה עד העצרת אין דרכן להביא כ"כ, וה"ה בספיחין, שאין דרכן להביא תמיד, שי"ל שאינם יפים כ"כ כמו פירות הנזרעים, ע"כ אין דרכן להביאם כ"א בזמנים שאין השוק מלא כ"כ מהפירות שהוציאו מהאוצרות. עכ"פ, כיון שיש דרך לישב, שהראב"ד לא נעלמו ממנו דברי הירושלמי, והמחלוקת תלויה בפירושים, ראוי להביא ג"כ את דעתו ז"ל, ככל דברי רבותינו הראשונים ז"ל, ואלו ואלו דא"ח.] *) נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא"מ לונץ ז"ל..
93
צ״דלפ"ד הי"ב
94
צ״ה[תפוה"ז והלימונים אע"פ שגם הם צריכים להשקאה כמו האתרוג בכ"ז הרבה הם חלוקים זמ"ז, א) תפוח־הזהב והלימון כשיתגדל בשעורו לא יוסיף עוד להתגדל משא"כ האתרוג שצומח וגדל בכל משך השנה וגם בשנה השני', ב) וגם בהחנטה נשתנה אילן אתרוג שחונט כמעט בכל השנה וגם בעת שיגדלו ויקצרו פירותיו. ולכן יש להקל לילך בהם רק אחר החנטה, דכנראה כל עיקר גדולם הוא מהעלאת שרף האילן של שנת החנטה כמו שאר פירות האילן, משא"כ אתרוג שדומה לירקות, וע' רש"י ר"ה י"ד.] *) נדפס בהערות לקונט' הלכות שביעית להרב רי"מ טוקצינסקי שליט"א..
95
צ״ולפ"ד הי"ט
96
צ״ז[ביארתי ע"פ הר"ש, שדוקא בקרדומות מותר לעקרן, שאע"פ שהם של מתכת מ"מ יש כאן קצת שינוי, משום שדרך עבודת הארץ היא במרא וחצינא או במעדר, אלא שאין זה שינוי גדול כ"כ, כמו מארופות של עץ. ונראה לי שדוקא בזה האופן של השינוי מותר, דהיינו שינוי בצורתו של הכלי, שהוא פועל על אופן העבודה, שהדרך הוא לחפור בארץ בכלי שאינו כצורת הקרדום, וזהו חשוב שינוי ניכר, ואע"פ שהחומר הוא אותו החומר עצמו, שעושים בו את כלי העבודה בכל השנים, דהיינו מתכת, אין בכך כלום, אבל אם יחפור במארופות, שהן בצורה זו עצמה, שדרך לחפור בה בעבודת הקרקע של כל השנים, אע"פ שהוא עושה שינוי בחומר הכלי, שבכל השנים היא של מתכת, ועכשיו של עץ, אין שינוי זה חשוב כ"כ להתיר על ידו, שעיקר תכונת העבודה תלויה היא בצורתו של הכלי שעובד בו, ולא בחומר שלו. והנה כ"ז הוא לשיטת הר"ש, דס"ל דטעמא דקרדומות משום שינוי הוא, וכ"ה מבואר מדבריו במשנה ה' פ"ה, דאהא דר"י מתיר ליקח לוף במוצאי שביעית מיד מייתי הא דירושלמי, מ"ט דר"י גזרו על הלוף ולא על הירק, פירוש מ"ט דר"י, מ"ש דפליג הכא, ומ"ש גבי ירק פ"ו מ"ד, דאסרינן ליקח ירק במוצאי שביעית עד שיעשה כיוצא בו, ולא פליג ר"י, ומשני גזרו על הלוף שלא יעקור אותו בשביעית אלא בשינוי, במארופות של עץ לב"ש ובקרדומות לב"ה, הלכך מוצאי שביעית לא שכיח דאיסורא ע"כ. עכ"פ למדנו, שגם לב"ה בעינן שינוי, אלא דסגי בשינוי קטן של קרדומות, אע"פ שהם של מתכת. אבל מלשון הרמב"ם בפיה"מ, שכתב בטעמא דמארופות של עץ כדי שישנה, נראה דס"ל דלב"ה ל"ב שינוי כלל, וקרדומות של מתכת א"ז שינוי, ולשון הר"ש, שכתב דב"ש חיישי לעבודת הארץ וב"ה לא חיישי, הוא מקוצר מאד, דלשיטתו א"א לומר דב"ה לא חיישי לעבוה"א, שהרי גם קרדומות שינוי הוא. ובס' משנה ראשונה האריך לבאר, דלב"ה א"צ שום שינוי כלל, ולא חיישי כלל לעבודת הארץ בעקירת לוף, וקרדומות, לאו דוקא אלא דאורחא דמילתא נקיט, וקושיתו אלימא מאד, דלפי' הר"ש צריך לומר דבלוף בעינן שינוי משום שחוששין לעבודת הארץ, ובשאר ירק לא בעינן שינוי, ולא הובררה לנו שום סברא לומר שיש חילוק בענין איסור עבודת הארץ בין לוף לשאר ירק. אמנם לפי מה שכתב הוא עצמו בדבריו לעיל משנה ב' שם, דלוף דרכו לצמח יותר, י"ל דשיערו חכמים, שמה שנשאר מהלוף ג"כ משתבח הוא ע"י עקירתו חלק ממנו, ע"י מה שמרפה הארץ, והיא יותר קרובה לעבודה מבשאר ירקות, שאין כח צמיחתם גדול כ"כ. *) נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא"מ לונץ ז"ל..
97
צ״חפרק ד' הלכה כ"ט
98
צ״טבעיקר דין פירות שבקרקע של נכרים משמע פשטם של דברי הברייתא דת"כ (סי' י"א), שאין קדושת שביעית נוהגת בהם. דתנינן שם: "לכם ולא לאחרים", ומשמע פשט הלשון, דקאי על כל מאי דמפרש אח"כ מענין קדושת הפירות, דדייקינן מקרא דלאכלה, וגם אלקמי' מ"שבת הארץ", דאמר ע"ז (בסי' יו"ד): מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן המשומר". וכבר העיר בביאור "התורה והמצוה", שאי אפשר לפרש "לכם ולא לאחרים" שיהיה אסור להאכיל פירות שביעית לאחרים [מה"ת], שהרי מפורש אח"כ שם בברייתא (סי' י"ד): ולשכירך ולתושבך - מן העכו"ם; הגרים עמך - לרבות את האכסניא"; אע"ג דיש לדחות, שתושב מיירי בעבד כנעני, שהוא מן העכו"ם ומ"מ הרי הוא כישראל שחייב בכל המצוות שהאשה חייבת בהן, - אבל הלא גם אכסניא מיירי בעכו"ם, כמבואר בירושלמי דמאי (פ"ג ה"א).
99
ק׳אמנם אפשר הי' לכאו' לפרש, שההיתר להאכיל לנכרים בשביעית הוא דוקא לנכרים כאלה, שיש להם איזו שייכות לישראל, שהם שכירים שלהם או תושבים ואכסניא, אבל סתם נכרים דעלמא לא, ותעלה עליהם כונת המיעוט של "לכם ולא לאחרים" שלא להתיר להאכילם מפירות שביעית. אבל הא לא מסתבר כלל לומר, שהאיסור להאכיל לנכרים, מצד קדושת שביעית, יותר ע"י מה שהם שכירים ותושבים או אכסניאתם של ישראל. וכ"ז שיש לנו לפרש את הפסוקים באופן היותר נאות לסברא ולסתימות דברי חכמים, בודאי עלינו לעשות כן. ע"כ נראה, שעיקר הכונה, במה שהוצרכנו לרבות תושב ושכיר ואכסניא, הוא שלא נאמר, שיהי' כפורע חוב מפירות שביעית. לפ"ז, שאר נכרים, שאין בהם משום חוב, הלא ודאי מותר להאכילם מה"ת, אלא שיש ע"ז איסור דרבנן משום מעלת קדושת שביעית, ולא גזרו בתושב ושכיר ואכסניא, ולא צריך ריבויא כלל לזה. ובאמת יש אופנים שאסור להאכיל את השכיר, ואז אסור גם לשכיר ישראל, כמבואר בתוספתא (פ"ה דשביעית) שהובאה בביאור "התורה והמצוה" (סי' י"ד), וכמו שפי' שם דהיינו משום פורע חובו בשביעית, ושפיר קמ"ל להכי קרא באופנים המותרים שאין בהם משום פריעת חוב, ושאר נכרים מותר לפי זה להאכילם מה"ת. וע"כ צריך לפרש את כונת הברייתא, שממעטת לכם ולא לאחרים, דהיינו שאין להם קדושת שביעית. ועוד י"ל לפ"ז, שאפילו למ"ד אין קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר, מ"מ נמי סבר, שיש קנין להפקיע מידי שביעית, דכתיב קרא ע"ז.
100
ק״אאך כל זה הוא מה"ת, אבל מדרבנן אסור להאכיל לנכרי, כמבואר בתוס' הנ"ל ובד' הרמב"ם (פ"ה הי"ג). ובזה א"ש, שלא נעשה מחלוקת, בין תוס' שאין מאכילין לעכו"ם לתו"כ שמאכילין לתושבך עכו"ם, והוא הדין אכסניא של עכו"ם, וכירושלמי דדמאי הנ"ל. ומסתבר, שחילוקים אלה מדרבנן, וקרא אתי לפטור של נכרי מקדושת שביעית מן התורה.
101
ק״בוי"ל לפי הנ"ל, דאפילו האוסרים פירות שביעית של נכרים וס"ל, דנוהג דין שביעית בקרקעו שבארץ ישראל, גם זהו אליבא דכו"ע איסור דרבנן. וי"ל, שעיקר הגזירה באה רק כשהיו רוב השדות של ישראל והיתה מתקימת שבת הארץ כראוי, ורק ע"י מיעוט השדות של הגוים תתבטל שבת הארץ, ולא יהי' ניכר הבדל משל ישראל לשל נכרים, ויבאו עי"ז לזלזל בפירות של ישראל ובקדושת שביעית של ישראל בקרקעותיהם. אבל בזמננו, שרוב השדות עדיין ביד נכרים ומיעוטא דמיעוטא הוא ביד ישראל, ורוב היושבים הם ג"כ נכרים, בעוונותינו, ואין שבת הארץ ניכרת כלל בהמיעוט של ישראל נגד הרוב של נכרים, י"ל דאין מקום לגזור על של נכרים משום של ישראל, על הרוב משום המיעוט. ואדרבא יש לומר שיותר עדיף מה שנהוג כעת בהוראת שעה להפקיע את דין קדושת שביעית גם מהמיעוט של ישראל, ע"י מכירה לנכרים בדרך היתר, כדי שלא יכשלו בקדושת שביעית של המיעוט של ישראל, עד אשר ישיב ד' שבותנו ויהיה רוב השדות של ישראל ורוב יושבי הארץ מישראל, ואז על ידי זכר לשביעית של המכירה ושל פרטי הדינים שיהיו נשמרים, כפי האפשרי, תשוב לנו כל קדושת השביעית, לנהוג בהם כדינם ולהחמיר גם בשל נכרים, לפי המחמירים בשל נכרים, שכפי הנראה מפשטן של דברים בכמה מקומות כך היו נהוגים בימים מקדם, כשהי' רוב ישוב א"י ביד ישראל.
102
ק״גונראה שזה היה גם טעם מנהגם של ישראל בשנים קדמוניות בא"י, שגם המחמירים לנהוג קדושת שביעית בשל נכרים מעיקר הדין גם הם העידו, שלא הי' כן המנהג בימיהם, וכמו שכתב המבי"ט בתשובתו (ח"א סי' כ"א), שרפו ידיהם מלנהוג איסור בפירות שביעית של נכרים, אלא שהוא תולה הדבר בספק של שנת השמיטה, וכן בתשובתו המובאה בס' "אבקת־רוכל" להב"י (בסי' כ"ה), שהשיב בה על דברי הב"י (בסי' כ"ד). שם כתב הב"י: "ומעתה יש לתמוה על שעלה על דעתו לחייב בביעור פירות שדה גוי, שזרעה גוי, אפילו אם היו כמה ראיות, מאחר שרבינו שמשון מורה להיתר. ואף מי שלא ראה דברי רבינו שמשון, מאחר שהרמב"ם, הוא מאריה דארעא, כתב להתיר, היאיך יעלה על דעת לאסור מפני דברי הגהה אחת, אף אם היה לה טעם, כ"ש שכבר נתבאר ביטולה, וגם נתבאר, שהוא דברי ספר כפתור ופרח שכתב לתמוה על דברי הרמב"ם, וכבר נתבאר ביטול תמיהותיו ועמדו דברי הרמב"ם; וכ"ש שהוא עצמו חתם דבריו, שלדברי הרב יש לו לשמע, והראיות שהביאו לחייב הביעור כולם נדחו, ואדרבא יש ראיות לפיטור. וכ"ש במקום שהמנהג פשוט להיתר, כי מעולם לא נשמע על שום אדם בשום עיר מא"י, שנהג ביעור בשביעית, והא קיי"ל דכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג, כ"ש במקום שהלכה מסכמת למנהג, כמו שנתבאר. וכיון שהוא דבר פשוט, שהם פטורים מן הביעור, האיך ימצא ידיו ורגליו הפוטרם מהמעשרות. ואם העלם יעלים עיניו מכל הכתוב ויאמר לא כי אלא הם חייבים בביעור, ועל כן אני פוטרם ממעשרות, נאמר לו אי אתה נאה מקיים, דאנן סהדי שמימיך לא נהגת חיוב ביעור, דא"כ קלא הוה לה למילתא. וזהו דבר שאין עליו תשובה". ועל זה השיב שם המבי"ט, המחמיר בשביעית ומיקל בתרומ"ע (בסי' כ"ה): "ואין לי פה להשיב על קושי זה כי אם בענין הביעור, שאנו מקילים וסומכים על דברי רבינו שמשון הזקן, שכתב, דאע"ג שיש כאן קדושת שביעית, כדמוכח בדוכתי טובא, איסור הוא ודאי דלא פקע, אלא ביעור הדבר תלוי בממון להפקר ולחלק לעניים, ומצי למימר קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיה, כדאמר בשלהי פ"ק דבכורות גבי לוקח טבלים וכו'. ונראה לי, דמהאי טעמא נמי נקל בדיני סחורה בפירות שביעית, דהא דילפינן "לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה" היינו בפירות ישראל, שזכו מן הפקר שדות ישראל, להכי הוא לאכלה ולא לסחורה, אבל מי שלקח בדמים פירות שביעית של גוי הרי תחילתו בסחורה ומצי למימר אתינא מכח גברא וכו'".
103
ק״דהרי הדברים מבוארים דים כמה נדחק הוא ז"ל לקיים את המנהג, שהי' פשוט להקל בדין קדושת שביעית בקרקע של גוי, מה שהי' לפי דעתו נגד ההלכה.
104
ק״הולדברינו יותר ראוי לומר, שהדבר תלוי בשינוי המצב בין זמן חכמי הש"ס לבין הדורות המאוחרים, שאז בזמנם הי' רוב השדות, - או רבים עכ"פ, כדמוכח מירושלמי דמאי (פ"ב ה"א), במחלוקת ר' אלעזר ור' יוחנן, - של ישראל, ועכ"פ לא נתבטל הישוב היהודי בא"י מכפי החזקה הקודמת, שהי' רוב השדות של ישראל, לפיכך היו הולכים המנהגים ע"פ ההלכה הנובעת מגזירה של גוים אטו של ישראל, דהוי גזירת מיעוטא אטו רובא; אבל עתה, שבעוה"ר נתבטל הישוב לגמרי הרבה שמיטות ויובלות, ורוב הקרקעות הם ביד גוים, אין סברא לגזור רובא משום מיעוטא שביד ישראל. ורק ממדתו של רבי מאיר, דחייש למיעוטא, הוא לגזור מרובים אטו מועטים, אבל פשוט, דלדידן, דלא חיישינן למיעוטא, לא גזרינן בכה"ג; ואם לא הי' מתבטל הישוב של ישראל בא"י מאז החלה הגזירה להיות בקרקע של גוים, שאנו צריכים לומר שנגזרה משום רובא דישראל, אז הי' מקום לומר שאע"פ שבטל הטעם לא בטלה הגזירה, אבל כיון שמאז נתבטל הישוב ונפסק כח הגזירה בפועל י"ל שפיר, שעכשיו כשחזרו ישראל, כל זמן שהם מועטים וקרקעותיהם מועטים לגבי הגוים, לא שייך לומר שתחול עתה הגזירה, שהיתה בזמן שהמצב הי' אז הפכי ממה שהוא עתה, והי' אז הרוב מישראל. ורק כשיבא הדבר לידי כך, שישוב מצב הישוב לכמו שהיה בעת שהחלה הגזירה, ויהיה רוב הקרקעות שבא"י של ישראל, אז יהיה צורך לדון בדבר, אם הגזירה, שנתבטלה ע"י ביטול הישוב, חשיבא מבוטלת, באפן שצריך מנין חדש עליה, או שהיא תשוב ותחול ממילא, מאחר שהיא ראויה לחול מצד הישוב, שחזר להיות כמאז בזמנה.
105
ק״ווהנה יש מערערים על "היתר־המכירה" ואומרים: בזמן חכמי המשנה והגמרא לא נשמע מעולם שהיו מפקיעים דין שביעית, אלא שהיו זהירים בכל הדינים, ואע"פ שהיו אז הרבה חשודים כדאמרינן (גיטין נ"ד): נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות; ובירושלמי (סוף פ"ט דשביעית): חד בר נש הוה חשיד על שמיטתא, אמר לאתתי' אפקין חלתא. א"ל ההוא גברא חשיד על שמיטתא - ואת אמר אפקין חלתא. א"ל חלתא מדברי תורה שביעית מדרבן גמליאל וחבריו", עכ"פ ודאי שנמצאו רבים חשודים על השביעית, ומ"מ לא חשו חז"ל להפקיע הקדושה ע"י מכירה, - ואיך נחדש זה אנחנו. תלונה זו שקטה לה לפי דברינו למעלה, כי אז, כשהיו רוב או לכה"פ חלק גדול מאד מהקרקעות של ישראל, הי' נוהג איסור שביעית, - לכה"פ בדרבנן, משום גזירה מיעוטא אטו רובא דשל ישראל, - גם בשל נכרים, לכן לא הי' אפשר להתנהג בעצה זו של ההפקעה ע"י המכירה; אבל עכשיו, אחרי שרוב ורובא דרובא של קרקעות א"י הם בעונינו בידי נכרים, ואחרי שהישוב של ישראל בא"י נתבטל מאחרי חלות הגזירה בשל נכרים, יש אפשרות להתנהג בעצה זו, וכיון שהדחק גדול עתה עד לאין שיעור, ואם יתנהגו עכשיו עם הפרדסים, הכרמים וכל הפירות העומדים רק לסחורה, שהם העיקר הגדול בפרנסת הארץ ועובדי אדמתה, בכל קדושת שביעית, יתרבה ההפסד באין שיעור ועומד הישוב להתבטל לגמרי חלילה, - בעת כזאת בודאי חובה ומצוה עלינו להתנהג בהוראת שעה ע"פ הסכמת ב"ד יפה בעצה של היתר המכירה, עד אשר ירחיב ד' את גבול עמו, ונוכל לקיים כל המצות התלויות בארץ כולן בלא שום הפקעה והערמה כלל.
106
ק״ז- וזה נראה פשוט לכאורה, שאם נגזרה גזירה באיזו עיר ונהרס שם הישוב ונתבטל, אם חזרה ונתישבה אח"כ בדורות אחרים שוב אינם חייבים מחדש בגזירת הראשונים, עד שיחדשו עליהם את קבלת הגזירה. והכא נמי דכותיה.
107
ק״חלפ"ה ה"א
108
ק״ט[הדברים עתיקים אם יש מצוה באכילת פירות שביעית. עי' רמב"ן בסה"מ אחר העשין מצוה ג' ובמג"א שם. ומל' הירושלמי פ"ח ה"ב ותוספתא פ"ו ה"א "אין מחייבין אותו לאכול פת שעפשה" נראה אמנם שהיא מצוה בראוי לאכילה, אך י"ל שהוא אשגרתא דלישנא דפ"ט דתרומות הי"א, ושם מצוה ודאית ודמי לעבודת ביהמ"ק כפסחים ע"ג ומברכין עליו כרמב"ם שלהי ה' תרומות, ודרך אגב נשנית גם בשביעית בלשון זה. אבל בנ"ד הכוונה בפת שעפשה שמותר לאבדה כיון דלא חזיא לו או להאכילה לבהמה, וכ"נ מפי' מנחת בכורים. ואם יש מצוה באכילת פ"ש י"ל שאסור לשבת בתענית רשות מי שיש לו פ"ש כ"ז שלא אכלו]. *) נדפס בהערות לקונט' הלכות שביעית להרב רי"מ טוקצינסקי שליט"א..
109
ק״ילפ"ה ה"ג
110
קי״א[ראוי לעורר שאין למלא כוס ההבדלה (מיין של שביעית) יותר ממדתו לסימן ברכה, שנשפך ומאבד פ"ש, וכן בד' כוסות במנהג שפיכת היין בסימני דצ"ך, דמבואר בשקלים פ"ג ה"ג דיוצאין ביין ש"ש, ונראה דה"ה בכל מצוה הטעונה כוס דיוצאין, ואין כאן משום א"ע מצות חבילות חבילות. ולפי"ד משנה ראשונה פ"ח מ"ז דעיקר טעמא דממעט באכילתן איכא גם בשביעית, י"ל דלכתחילה אין להבדיל על יין שביעית משום שנוהגין נשים שלא לשתות מכוס ההבדלה וחשיב ממעט באכילתו אם אין המבדיל שותה כל הכוס, ותלוי בדיוק אם דבר מועט מותר לכתחילה, דמד' הרמב"ם פ"ה ה"ד ע"כ ד' ירושלמי סותרין הדיוקים זא"ז]. *) נדפס בהערות לקונט' הלכות שביעית להרב רי"מ טוקצינסקי שליט"א..
111
קי״בלפרק ה' הלכה י"ג
112
קי״גבדין הוצאת פירות שביעית לחו"ל, שנינו משנה שלמה (שביעית פ"ו מ"ה): "אין מוציאין שמן שרפה ופירות שביעית מהארץ לחו"ל". וכתב ע"ז הר"ש: "שמן שריפה" - שמן תרומה שנטמא ולשריפה עומד, כדאמר בפרק במה מדליקין (ד' כ"ג ע"ב), ואשאר שנים קאי דבעי' שריפתו בארץ, ומעלה בעלמא משום גבי קדשים דשרפתם במקומם. וכן בפירות שביעית בעינן ביעור בארץ וסתמא כרשב"א, דתניא: פירות שביעית שיצאו מחו"ל לארץ [ - מא"י לחו"ל, כצ"ל; וכן הוגה בהגהות הר"י לנדא] מתבערין במקום שהן, דברי רבי. רשב"א אומר מביאין בארץ ומבערין, שנאמר: "בארצך תהיה כל תבואתה לאכל". ודבר תימה למאן דפסק בפרק מקום שנהגו (ד' נ"ב ע"ב) הלכה [ - אין הלכה צ"ל, וכן הוגה בהנ"ל] כרשב"א, - היכא שבק מתניתין? ושמא לכתחילה אפילו רשב"א [ - רבי, כן הוגה בהנ"ל] מודה דאין מוציאין אפילו קודם הביעור. ורב ספרא דאפיק גרבא דחמרא מא"י לחו"ל שוגג הי', וברוב ספרים גרסינן: "רב ספרא נפק מא"י לחו"ל הוה בהדי' גרבא דחמרא דשביעית", משמע דלאו אדעתי'". - ונראה מריהטא דלישניה שהפירוש הפשוט הוא, שמשנתנו אתיא כרשב"א, דס"ל שאם יצאו מחזירין, אבל מ"ד דאין מחזירין אלא מתבערין במקומם, מפני שלא דריש ליה לבארצך או דלא עביד מעלה זו בהו, אם נאמר בארצך הוי רק אסמכתא, ה"נ דהוא סבר שמותר להוציא. וי"ל דמאן דפסק דלא כרשב"א ס"ל, דכיון דמוכח מברייתא דסתם מתניתין כרשב"א אתיא, ורבי, דהלכה כמותו מחבירו, פליג עליה, ראוי לפסוק הלכה כרבי, וי"ל נמי לדידיה, דבאמת אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד. ולפ"ז, י"ל לדידן, דקיי"ל דמתבערין במקומן, וכדפסק הרמב"ם (ה' שמיטה פ"ז הי"ב), ולא חיישינן למאי דקרי עלה רב יוסף שם: ומקלו יגיד לו ־ כל המיקל לו מגיד לו, הכי נמי י"ל דמותר להוציא.
113
קי״דואולי י"ל עוד, דאע"ג דבאמת אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד, ומ"ד דמתבערין במקומן לא ס"ל ג"כ איסור הוצאה כלל, מ"מ אנן חיישינן, מפני הספק אם יש לסמוך הלכה כרבי מחברו גם נגד סתם מתני' ופסקינן בלכתחילה כמ"ד דחוזרין למקומם, ובדיעבד סמכינן אמ"ד מתבערין במקומם בחו"ל. ולפ"ז, כיון דקיי"ל שעה"ד כדיעבד דמיא (כתובות י"ד ב'), והרי אין לנו שעת־הדחק גדולה מזו, שבהוצאת פירות א"י בזמננו לחו"ל תלוי יסוד הכלכלה של יושבי ארץ־ישראל, א"כ ודאי כדיעבד דמי, וכיון דהוא בדיעבד קיי"ל דמתבערין במקומו בשעה"ד ואפילו לכתחילה מוציאין.
114
קי״הואפילו אם היינו אומרים, דלא קיי"ל כרבי גם בדיעבד, מ"מ שייך לומר תו בכה"ג כדאי הוא רבי לסמוך עליו בשעה"ד, כדאמר רבי גופיה כה"ג על ר' אלעזר כדאי הוא לסמוך עליו בשעה"ד (נדה ט' ב').
115
קי״ווחוץ מכ"ז הלא כתבו התוס' (פסחים נ"ב ב' ד"ה רב) אהא דרב ספרא אפיק גרבא דחמרא: "הקשה ריב"א, דתנן בפ"ו דשביעית: "אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מן הארץ לחו"ל. ותירץ, דהתם מיירי לאכילה ורב ספרא אפיק לסחורה, דיש סחורה המותרת, א"נ בשוגג הוה". הנה לפי התירוץ הראשון לסחורה המותרת מותר להוציא, ואחד מאופני היתר הסחורה הוא ע"י הבלעה, כדאמרינן (סוכה ל"ט א':) מבליע לו דמי אתרוג בלולב (ועיין תוס' שם ד"ה וליתיב מש"כ ע"פ הירושלמי) א"כ מותר בשעה"ד גם להבליע דמי יין בקנקנים וכיו"ב, ובפרט כשמצורף לזה מה שאין מוכר הלוקט עצמו כ"א אחר, שע"פ התוספתא, ודיוק לשון תוספות שם, מוכח שע"ז בעצמו יש לסמוך שאין איסור סחורה, רק שלא ימכור כל שעה על ההוא אתרא. וי"ל, שבצירוף מה שאין הלוקט עצמו מוכר, ביחד עם הבלעה, קיל טפי, והוי בכלל סחורה המותרת שאין עליה איסור הוצאה.
116
קי״זוטעמא דמילתא, של היתר ההוצאה לסחורה המותרת, י"ל ע"פ דברי ש"ך (יו"ד סי' פ"ז סק"ג), על דברי המחבר שם סעיף ג': ואינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, אבל בשר טהורה בחלב טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה מותרין בבישול ובהנאה", שכתב ע"ז הש"ך: "לשון הטור: אבל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה, ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה, אינו אלא מדרבנן, ומותר בבישול ובהנאה עכ"ל. וכתב הב"י שלשון שאינו מכוון הוא, דמ"ש אינו אלא מדרבנן לא מצי קאי אלא לחיה ועוף בחלב טהורה, דאי לבשר טהורה בחלב טמאה או איפכא לא אשכחן שאסרוה חכמים באכילה משום בשר בחלב, וגם לא היה ענין לאסרו מדבריהם, אחר שכבר הוא אסור ועומד מן התורה משום בשר טמא או חלב טמא וכו' עכ"ל. לכך תיקן הלשון ויפה כיון, אלא שהב"ח השיג עליו ופירש, דהטור אתא לאשמועינן דמ"מ מדרבנן אסורה משום בשר בחלב, ונ"מ לענין חתיכה נעשית נבילה, דס"ל (לקמן סי' צ"ב) דאינו אלא בבשר־בחלב וכן לענין חתיכה הראויה להתכבד ע"ש, וכן פי' הפרישה וכו'. ולפע"ד זה אינו, דודאי לא אשכחן בשום דוכתא וגם לא אשתמיט חד מהפוסקים לכתוב כן. וגם מפרש"י והר"ן (פ' כל הבשר דף קי"ג ע"א במשנה) משמע להדיא, דלית בהו איסור משום בב"ח כלל אפילו מדרבנן. וגם אין טעם כלל שחכמים יאסרוהו משום בב"ח, דבשלמא בשר עוף שייך שפיר גזירה, שאם היו אוכלים בשר עוף בחלב היו אוכלים ג"כ בשר בהמה בחלב, וכדכתב הרמב"ם שם, אבל מה ענין לגזור, שבשר בהמה טהורה בחלב טמאה או איפכא יאסר משום בב"ח, דהא בלאו הכי ליכא למיחש למידי, כיון דבלאו הכי אסור משום בשר או חלב טמאה. וזה נראה כונת הב"י במש"כ: וגם לא היה ענין לאסרו וכו', דלא כמו שכתוב בלשון הב"ח: דהא כבר אסור באכילה מה"ת ולא הוצרכו לגזור עליו, - והבין שהב"י בא לומר, דאין נפ"מ בדבר אם הוא אסור משום בשר בחלב או לאו, כיון שכבר אסור מן התורה, ולכד השיב דנפ"מ וכו' - אלא כונת הב"י כדפרשתי וכן עיקר. ע"כ.
117
קי״חעיקרם של דברי הש"ך הללו הוא, שאין לנו לומר שיגזרו חכמים איסור בדבר, שיש עליו כבר בכללותו איסור אחר מן התורה. ואע"ג, שהרי ישנם אפנים כאלה, שיהיה אפשר שיסולק האיסור של תורד ולא יהי' שייך בהם, ואז הלא יוכל למצא מקום האיסור של דברי חכמים, מ"מ כיון שהוא רק באופן פרטי לא מסתבר לומר, שמשום כך יגזרו חכמים דבריהם, ודמי למילתא דלא שכיחא דאמרינן בעלמא דלא גזרו חכמים. א"כ אף אנו נאמר כאן שאיסור סחורה בפירות שביעית בלאו הכי אסור הוא מה"ת, ולא הוצרכו חכמים לגזור האיסור של דבריהם, שלא להוציא מא"י לחו"ל שהיא רק מעלה בעלמא לד' הר"ש, ואע"ג דמשכחת לה אופן פרטי בהבלעה וכה"ג, שהסחורה מותרת בו, לא מצאו ענין לגזור בשביל אופן פרטי כזה. על־כן נשארה הוצאה לסחורה בכלל איסור של סחורה, ובמקום שמותר מצד איסור סחורה, כגון בשעה"ד ובהבלעה כנ"ל, אין שם ג"כ משום איסור דהוצאה.
118
קי״ט[ולשיטת תוס', שמותר למכור בהבלעה שלו ושל חבירו, הה"נ פשוט שיכול למכור פ"ש בהבלעה עם פירות ששית או עם דבר אחר. ומעתה יש לצרף שני ההיתירים ביחד, שאחר ימכור וגם ע"י הבלעה היינו שהמחיר יוקח רק בעד המכשירים והטורח, ולא בעד עצם הפרי. ועשיתי חותמות כאלה לחתום על הפרייזקוראנטין של שביעית' שהמחיר הוא רק בעד המכשירים והטורח. ובמקום הדחק יש לסמוך על דברי התוס' פסחים נ"ב ע"ב ד"ה ר"ס, די"א שלסחורה המותרת מותר להוציא לחו"ל. ובזה אנו מוצאים תקנה לסחר אה"ק בשביעית בזה"ז] *) נדפס בהערות לקונט' הלכות שביעית להרב רי"מ טוקצינסקי שליט"א..
119
ק״כלפ"ז ה"ה
120
קכ״א[דינו של אתרוג הוא כאילן העושה ב"פ המבואר בר"מ פ"ז ה"ה וה"ה אתרוגים, ודינם משכלך פירות הקיץ דאין סומכין על הסתווניות, וק"ו שאין סומכין על פירות שנה אחרת. וכיון שכלו אתרוגים של גידולי שביעית ה"ז זמן בעורם]. *) נדפס בהערות לקונט' הלכות שביעית להרב רי"מ טוקצינסקי שליט"א..
121
קכ״בלפ"ה ה"ז
122
קכ״גומ"מ י"ל, שאע"פ שאין לנו טהרות בזה"ז, מ"מ מפני כבוד קדושת שביעית אין לסוך גם עכשו את השמן של שביעית כ"א בידים טהורות ע"י נטילת ידים, כשם שתקנו נטילת ידים לסעודה וסמכו ג"כ על המקרא של "והתקדשתם אלו מים ראשונים" (ברכות נ"ג ב), וכש"כ שכשר הדבר לדון כן בשמן של שביעית, שנקרא קודש, והמקדש עצמו בזה לקיים הלכה זו גם בזמן הזה תבא עליו ברכה. ונראה לע"ד, שהנוטל ידיו לפירות שביעית כולם, מפני כבוד קדושת שביעית, משום שם קודש שנקרא עליהם, אין זה בכלל "הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח" (חולין ק"ו א'). וכה"ג כתבו רבוותא בתראי (או"ח סי' קנ"ח ס"ה) במי שנוטל משום כבוד הברכה.
123
קכ״דלפה סוף הט"ז
124
קכ״הומ"מ אין זה ברור שי"ל שהתורה אסרה מלוגמא כמו שאסרה הפסד, שאע"פ שהן נפסדין מאיליהן אסור להפסידן בידים, וה"נ י"ל שאסור לעשות מהן מלוגמא אע"פ שעבר ותלשן קודם שיהיו ראויים לשום אכילה.
125
קכ״ולפ"י ה"א
126
קכ״זשיטת הרא"ם בספר יראים היא, שהשמטת חוב בשביעית היא רק מצוה על המלוה שישמיט, אבל כל זמן שלא אמר המלוה "משמט אני" חייב הלוה לפרוע החוב, וכ"ז שאינו מחזיר החוב הוא בכלל לוה רשע. אלא שכשהלוה תובע את המלוה לב"ד, שיקיים מצותו וישמט, אז כופין ב"ד את המלוה שיאמר: משמט אני, כמו שכופין על כל מ"ע שבתורה. אלא שחידש שם עוד הרא"ם, שאין כופין ע"ז כ"א ב"ד סמוכין, הראוים לדון דיני קנסות, מפני שעיקר הכפיה דיני־קנסות היא, ואין דנים דיני קנסות כ"א סמוכים, ואפילו ד"מ אין דנים כ"א דבר שיש בו חסרון־כיס ומילתא דשכיחא. וסבר הרא"ם, שמה שישלם הלוה את חובו אינו נקרא חסרון־כיס, שהרי באמת ראוי הוא שיפרע חובו, אלא שהתורה חדשה שהוא אינו צריך לפרע, ע"י הפקעת שמטה, וכיון שמה שפטרתו תורה, לפי דעתו של הרא"מ, הוא רק אחר שיאמר המלוה משמט אני, אבל קודם לכן לא פטרה כלל, א"כ כשמשלם אינו מפסיד מאומה, והוא משלם את מה שראוי לו לשלם, אלא שע"י הכפיה, ב"ד יכולים לזכות את הלוה בריוח, אבל אין זה נקרא דבר שיש בו חסרון־כיס. גם י"ל דזה הוי מילתא דלא שכיחא, כיון שאינו נוהג אלא בשביעית.
127
קכ״חועכ"פ פשוט הוא, דמודה הרא"מ, דהא דקיי"ל שבשאר מצות מכין אותו עד שתצא נפשו זה נוהג גם בזמן הזה, שהרי משום הכי מעשינן אגיטי משום דשליחותייהו קא עבדינן. ודברים כאלה נעשים גם בב"ד בזה"ז, שהם נקראים "יש בהם חסרון כיס" ו"שכיח", כקבלת גרים ועישוי גיטין, וכד' התוס' (גיטין דף פ"ח ב' ד"ה במילתא), ולא אמר הרא"מ כלל זה שאין כפיה נוהגת בזמן הזה, אלא בעניני ממון, - וע"ז יש לנו כללא דבעינן מילתא דשכיחא ויש בו חס"כ, אבל בשאר מצות ודאי כופין בכ"מ. ודלא כבעל פירוש "תועפות ראם" לספר יראים, הנדפס מכ"י פארמא, שנדחק לדעת הרא"ם: איך כפו בבבל על כיבוד או"א, ורצה לחדש שהיתה הכפיה על כאו"א והעונש - על העבר, ובאמת לא מצינו כלל במ"ע עונש על העבר רק כפיה על להבא *) ובכי"ק "באר אליהו" לביאור הגר"א חו"מ סי' א' ס"ק כ"ה כ' בזה"ל:
והנה בביאור הענין בחילוקי הקנסות, בין אותן שדנין בזה"ז לאותן שאין דנים אותם, נראה שדברי הרי"ף שכתב בהגוזל קמא, בסוגיא דההוא גברא דגזל פדנא דתורא, שדנין כל קנס כיו"ב, ובפ' השולח, בקנס של מוכר עבדו ובהמתו, כתב בשם גאון שאין דנין כזה בחו"ל, שמשמע מזה שדוקא קנס של שעה דנין ולא קנס קבוע, אע"פ שהוא מדרבנן, ודברי המרדכי, שכתב בשם רבינו ברוך, שכל קנסות של חכמים שקנסו ע"י תקנתם גובין דמשמע אפילו קנס קבוע, כגון ההוא דמוכר עבדו ובהמתו לנכרי, אינם סותרים זה את זה ביסוד שלהם ובעיקר סברתם, אע"פ שיש מחלוקת ביניהם בענין הקנס ההוא של מוכר עבדו ובהמתו לנכרי. והיינו שמתחילה הביא במרדכי שם דעת הרא"מ בספר יראים, ששיטתו היא שחובת המלוה לומר משמט אני בחוב שעבר עליו שביעית, וכל שלא אמר כן אין החוב משמט, וגובין מהלוה, אלא שב"ד חייבין לכוף את המלוה לומר משמט אני, ואם אינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו, כדין עשה לולב ואינו עושה סוכה ואינו עושה, וכתב שהך דינא, לכוף במכות על דבר של ממון, אין דנין בחו"ל, כיון שאינו בכלל מידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס. ולכאורה נראה דתרתי קאמר: א) שאין לכופו במכות בכל מילי, אפילו כשאינו דבר שבממון, משום דס"ל כמו שביארו תוס' פרק המגרש דפ"ח ב', ד"ה לפניהם, דבמידי דעישוי בעינן ב"ד סמוכין, והיינו אפילו כשאינו דבר של ממון, כהא דמעשי' לגיטין, אע"ג שגיטין בעצמן אינם צריכים ב"ד מדינא, מ"מ כשהוא בא לעישוי צריך ב"ד דוקא, דהיינו מומחין. וכ"כ ביתר ביאור בסנהדרין דף ב' ע"ב ד"ה ליבעי וז"ל: ונראה לפרש, דבגיטין לענין מילי דכפיה איירי, דאהכי מייתי לה דאביי אשכח לרב יוסף דהוה יתיב וקא מעשה אגיטין, א"ל והא אנן הדיוטות אנן (כלומר וזה נלמד מדכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות), אבל אלהים לאו אמידי דעישוי מיירי, אלא בדין דעלמא, והא דמשמע לי' מילי דעישוי מלפניהם, משום דדרשינן לקמן אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים, דשייך בהו שימה", ע"כ. א"כ לכוף, שהוא עישוי, אין לדעת הרא"מ לב"ד שבחו"ל, אפילו על מידי דלאו ממונא הוא, אע"ג דודאי חייבים לומר ולחייב מטעם תוכחה המוטלת על כל ישראל, אבל כפי', ע"י הכאה עד שת"נ, לדעתו מוטלת היא רק על ב"ד, ובעינן ע"ז ב"ד סמוך, כמו בעישוי דגיטין, אם לא היו בכלל שליחותייהו קא עבדינן, וס"ל שאין אנו למדין לומר שליהותייהו קא עבדינן ממה שאין לנו מפורש בו דעבדינן שליחותייהו, ע"כ אין לנו לדון מגיטין אמילי אחריני. ובזה הדרנא בי ממה שכתבתי בביאור דברי הרא"מ הללו בקו"א לס' "שבת הארץ", שביארתי שם שלא אמרה למילתי' כ"א בענינים שבממון. וכעת אני רואה, שהנכון הוא כדעת מי שפירשו דבריו כפשטן, דאכל מידי דמצוה קאי, אלא שהטעם הוא משום דמידי דעישוי צריך ב"ד, אפלו אם אינו דבר שבממון, ואפילו אם הוא דבר שכשהוא לעצמו אינו זקוק לב"ד, מ"מ כשבא לכלל עישוי צריך דוקא ב"ד סמוך. וב) חוץ מדברים שבעישוי אמר שקנס דממון א"א לחייב ולדון בב"ד בזה"ז, וא"כ אין לדון כלל לחייב את המלוה שיאמר משמט אני, שבזה אנו מחייבין אותו ממון לותר את חובו אל הלוה, וזהו ענין הכלול בקנס, שהוא מידי דממונא חוץ מהודאות והלואות, או כל מידי דשכיחי ואית בהו חס"כ, וכאן לא שכיח ולא אית ביה חסרון כיס, או עכ"פ חד מהני תרתי אית ביה. והנה סבר הרא"מ, שבכל כה"ג, אע"פ שיש בתקנת חכמים, אם שמיטה מדרבנן בזה"ז, או אפילו בשל תורה, אם נאמר שהיא מד"ת, ענין של חיוב ממון, שיש בו ג"כ ענין של מצוה, ובמידי דמצוה לא שייך לומר שאין דנין בזה"ז, דכל הכלל הוא רק על מידי דממונא, מ"מ כיון שיש בו ממונא הולכים אחר צד הממון שבו, ואין ב"ד יכולין לחייבו, אע"פ שהוא מחויב, ולא מבעי שאסור להכותו עד שת"נ, שזה הוי עישוי, שאסור לדעתו, לאינם סמוכין, גם בדבר שאינו של ממון, אלא שגם בלא כפי' אסור לדון, כמו שאסור לדון כל מדי דל"ש או לית ביה ח"כ, דחשיב כקנסא. ונראה שהמרדכי, שסמך ענין להא דהרא"מ על דין קנס של מוכר עבדו ובהמתו, ס"ל דה"נ בחיוב שיש לפדותם כיון דפתיך ביה ענין של ממון שבין אדם לחבירו, שהרי סוף כל סוף מחייבין אותו ליתן הממון להלוקח, יהי' מי שיהי', חשוב כדין ממון במלתא דלית ביה ח"כ או לא שכיח. ור"ב י"ל דס"ל, שהולכין אחר יסוד התקנה של קנס זה, שאינו כלל ענין של משפט ממון, שאין הכונה לזכות את הקונה בממון או לחייב את המוכר, אלא לקיים את המצוה לפדות הבהמה ועבד מיד נכרי, ואע"ג דפתיך בי' מידי דממון לית לן בה. וכיון שאנו מוצאים, שלגמרי אין כח ב"ד משולל מלחייב ממון בזה"ז אפילו בקנסא, ואפילו במידי דל"ש ולית ביה ח"כ, כגון במכין ועונשין שלא מה"ת, ה"נ אע"פ שאם היה כאן קנס קבוע של ממון, שכונת הקנס היא כמו משפט שבין אדם לחבירו, היה הדבר יוצא מכח ב"ד דזה"ז, ככל ד"מ דל"ש ול"ב ח"כ, שהם בכלל קנסא, אבל כיון שעיקר אלה הדברים הוא צד המצוה שבהם, לא הי' מקום לסלק יד ב"ד מצד ממון הפתוך בו, כ"א אם לא היה שום אפשרות לב"ד בזה"ז לדון בעניני קנס, אפילו בדרך רחוקה, אבל כיון שבאיזה צד שיהי' יש בכחם לדון, אז אנו מדמין ג"כ צד הממון, המעורב בהצד של חיוב המצוה, דוגמת דין שלמגדר מלתא, דשליחותייהו קא עבדינן. וי"ל דה"ה לדבריו צד העישוי, שיש במצוה שאין בה ממון, הוא ג"כ מטעם זה, שהוא דומה לדבר הבא משעה לשעה לפי הצורך. וי"ל דהיינו טעמא דאמרינן ג"כ בעישוי דגיטין שליחותייהו קא עבדינן בהמגרש שם, שהעישוי הוא צד מעורב עם עצם חובת המצוה, לתן גט מרצונו במקום שהדין נותן, ומשו"ה י"ל דבקנס אחר קבוע, שעיקר הקנס הוא לחייב את עושה העולה, ולזכות את מי שנעשה לו, שזהו ממש ענין אדם באדם, ככל נזקין, וכיון שהוא יוצא מכלל מידי דשכיח או יש בו ח"כ באמת לא עבדינן שליחותייהו, ומשו"ה פסקינן לקמן בס"ס שפ"ב שאין דנין בזה"ז דין הקנס למי שחטף מצוה מחבירו, כהא דרבן גמליאל שחייבו עשרה זוז. חולין דף פ"ז ע"א, שזהו דיני ממונות ממש, וכיון שהוא דבר קבוע אין דנין אותו, בזה"ז, כשא"ב חסרון כיס או שאינו שכיח]. גם פשוט, שהיו נוהגים גם בבבל לכפות על המצות שהדין נותן לכפות עליהן, שבודאי אין לנו חס"כ ונעילת־דלת יותר מזה, כשיתבטל כל כח ב"ד למצות המחויבות לכל ישראל. אלא, שהעיקר הוא, כמו שכתבנו, שלא אמר הרא"מ את דברי חידושו כ"א לענין דבר התלוי בממון כמו השמטת החוב, - ולא בשאר מצות.
והנה בביאור הענין בחילוקי הקנסות, בין אותן שדנין בזה"ז לאותן שאין דנים אותם, נראה שדברי הרי"ף שכתב בהגוזל קמא, בסוגיא דההוא גברא דגזל פדנא דתורא, שדנין כל קנס כיו"ב, ובפ' השולח, בקנס של מוכר עבדו ובהמתו, כתב בשם גאון שאין דנין כזה בחו"ל, שמשמע מזה שדוקא קנס של שעה דנין ולא קנס קבוע, אע"פ שהוא מדרבנן, ודברי המרדכי, שכתב בשם רבינו ברוך, שכל קנסות של חכמים שקנסו ע"י תקנתם גובין דמשמע אפילו קנס קבוע, כגון ההוא דמוכר עבדו ובהמתו לנכרי, אינם סותרים זה את זה ביסוד שלהם ובעיקר סברתם, אע"פ שיש מחלוקת ביניהם בענין הקנס ההוא של מוכר עבדו ובהמתו לנכרי. והיינו שמתחילה הביא במרדכי שם דעת הרא"מ בספר יראים, ששיטתו היא שחובת המלוה לומר משמט אני בחוב שעבר עליו שביעית, וכל שלא אמר כן אין החוב משמט, וגובין מהלוה, אלא שב"ד חייבין לכוף את המלוה לומר משמט אני, ואם אינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו, כדין עשה לולב ואינו עושה סוכה ואינו עושה, וכתב שהך דינא, לכוף במכות על דבר של ממון, אין דנין בחו"ל, כיון שאינו בכלל מידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס. ולכאורה נראה דתרתי קאמר: א) שאין לכופו במכות בכל מילי, אפילו כשאינו דבר שבממון, משום דס"ל כמו שביארו תוס' פרק המגרש דפ"ח ב', ד"ה לפניהם, דבמידי דעישוי בעינן ב"ד סמוכין, והיינו אפילו כשאינו דבר של ממון, כהא דמעשי' לגיטין, אע"ג שגיטין בעצמן אינם צריכים ב"ד מדינא, מ"מ כשהוא בא לעישוי צריך ב"ד דוקא, דהיינו מומחין. וכ"כ ביתר ביאור בסנהדרין דף ב' ע"ב ד"ה ליבעי וז"ל: ונראה לפרש, דבגיטין לענין מילי דכפיה איירי, דאהכי מייתי לה דאביי אשכח לרב יוסף דהוה יתיב וקא מעשה אגיטין, א"ל והא אנן הדיוטות אנן (כלומר וזה נלמד מדכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות), אבל אלהים לאו אמידי דעישוי מיירי, אלא בדין דעלמא, והא דמשמע לי' מילי דעישוי מלפניהם, משום דדרשינן לקמן אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים, דשייך בהו שימה", ע"כ. א"כ לכוף, שהוא עישוי, אין לדעת הרא"מ לב"ד שבחו"ל, אפילו על מידי דלאו ממונא הוא, אע"ג דודאי חייבים לומר ולחייב מטעם תוכחה המוטלת על כל ישראל, אבל כפי', ע"י הכאה עד שת"נ, לדעתו מוטלת היא רק על ב"ד, ובעינן ע"ז ב"ד סמוך, כמו בעישוי דגיטין, אם לא היו בכלל שליחותייהו קא עבדינן, וס"ל שאין אנו למדין לומר שליהותייהו קא עבדינן ממה שאין לנו מפורש בו דעבדינן שליחותייהו, ע"כ אין לנו לדון מגיטין אמילי אחריני. ובזה הדרנא בי ממה שכתבתי בביאור דברי הרא"מ הללו בקו"א לס' "שבת הארץ", שביארתי שם שלא אמרה למילתי' כ"א בענינים שבממון. וכעת אני רואה, שהנכון הוא כדעת מי שפירשו דבריו כפשטן, דאכל מידי דמצוה קאי, אלא שהטעם הוא משום דמידי דעישוי צריך ב"ד, אפלו אם אינו דבר שבממון, ואפילו אם הוא דבר שכשהוא לעצמו אינו זקוק לב"ד, מ"מ כשבא לכלל עישוי צריך דוקא ב"ד סמוך. וב) חוץ מדברים שבעישוי אמר שקנס דממון א"א לחייב ולדון בב"ד בזה"ז, וא"כ אין לדון כלל לחייב את המלוה שיאמר משמט אני, שבזה אנו מחייבין אותו ממון לותר את חובו אל הלוה, וזהו ענין הכלול בקנס, שהוא מידי דממונא חוץ מהודאות והלואות, או כל מידי דשכיחי ואית בהו חס"כ, וכאן לא שכיח ולא אית ביה חסרון כיס, או עכ"פ חד מהני תרתי אית ביה. והנה סבר הרא"מ, שבכל כה"ג, אע"פ שיש בתקנת חכמים, אם שמיטה מדרבנן בזה"ז, או אפילו בשל תורה, אם נאמר שהיא מד"ת, ענין של חיוב ממון, שיש בו ג"כ ענין של מצוה, ובמידי דמצוה לא שייך לומר שאין דנין בזה"ז, דכל הכלל הוא רק על מידי דממונא, מ"מ כיון שיש בו ממונא הולכים אחר צד הממון שבו, ואין ב"ד יכולין לחייבו, אע"פ שהוא מחויב, ולא מבעי שאסור להכותו עד שת"נ, שזה הוי עישוי, שאסור לדעתו, לאינם סמוכין, גם בדבר שאינו של ממון, אלא שגם בלא כפי' אסור לדון, כמו שאסור לדון כל מדי דל"ש או לית ביה ח"כ, דחשיב כקנסא. ונראה שהמרדכי, שסמך ענין להא דהרא"מ על דין קנס של מוכר עבדו ובהמתו, ס"ל דה"נ בחיוב שיש לפדותם כיון דפתיך ביה ענין של ממון שבין אדם לחבירו, שהרי סוף כל סוף מחייבין אותו ליתן הממון להלוקח, יהי' מי שיהי', חשוב כדין ממון במלתא דלית ביה ח"כ או לא שכיח. ור"ב י"ל דס"ל, שהולכין אחר יסוד התקנה של קנס זה, שאינו כלל ענין של משפט ממון, שאין הכונה לזכות את הקונה בממון או לחייב את המוכר, אלא לקיים את המצוה לפדות הבהמה ועבד מיד נכרי, ואע"ג דפתיך בי' מידי דממון לית לן בה. וכיון שאנו מוצאים, שלגמרי אין כח ב"ד משולל מלחייב ממון בזה"ז אפילו בקנסא, ואפילו במידי דל"ש ולית ביה ח"כ, כגון במכין ועונשין שלא מה"ת, ה"נ אע"פ שאם היה כאן קנס קבוע של ממון, שכונת הקנס היא כמו משפט שבין אדם לחבירו, היה הדבר יוצא מכח ב"ד דזה"ז, ככל ד"מ דל"ש ול"ב ח"כ, שהם בכלל קנסא, אבל כיון שעיקר אלה הדברים הוא צד המצוה שבהם, לא הי' מקום לסלק יד ב"ד מצד ממון הפתוך בו, כ"א אם לא היה שום אפשרות לב"ד בזה"ז לדון בעניני קנס, אפילו בדרך רחוקה, אבל כיון שבאיזה צד שיהי' יש בכחם לדון, אז אנו מדמין ג"כ צד הממון, המעורב בהצד של חיוב המצוה, דוגמת דין שלמגדר מלתא, דשליחותייהו קא עבדינן. וי"ל דה"ה לדבריו צד העישוי, שיש במצוה שאין בה ממון, הוא ג"כ מטעם זה, שהוא דומה לדבר הבא משעה לשעה לפי הצורך. וי"ל דהיינו טעמא דאמרינן ג"כ בעישוי דגיטין שליחותייהו קא עבדינן בהמגרש שם, שהעישוי הוא צד מעורב עם עצם חובת המצוה, לתן גט מרצונו במקום שהדין נותן, ומשו"ה י"ל דבקנס אחר קבוע, שעיקר הקנס הוא לחייב את עושה העולה, ולזכות את מי שנעשה לו, שזהו ממש ענין אדם באדם, ככל נזקין, וכיון שהוא יוצא מכלל מידי דשכיח או יש בו ח"כ באמת לא עבדינן שליחותייהו, ומשו"ה פסקינן לקמן בס"ס שפ"ב שאין דנין בזה"ז דין הקנס למי שחטף מצוה מחבירו, כהא דרבן גמליאל שחייבו עשרה זוז. חולין דף פ"ז ע"א, שזהו דיני ממונות ממש, וכיון שהוא דבר קבוע אין דנין אותו, בזה"ז, כשא"ב חסרון כיס או שאינו שכיח]. גם פשוט, שהיו נוהגים גם בבבל לכפות על המצות שהדין נותן לכפות עליהן, שבודאי אין לנו חס"כ ונעילת־דלת יותר מזה, כשיתבטל כל כח ב"ד למצות המחויבות לכל ישראל. אלא, שהעיקר הוא, כמו שכתבנו, שלא אמר הרא"מ את דברי חידושו כ"א לענין דבר התלוי בממון כמו השמטת החוב, - ולא בשאר מצות.
128
קכ״טמתוך כ"ק של הגה"צ האדר"ת ז"ל:
129
ק״לב"ה יום טוב לישראל שנת תרס"ב. - בענין היתר שביעית
130
קל״אהאב ובנו שראו את החידוש להתיר בהבלעה, כמבואר במביט ומהרי"ט, ואחריהם פסק ג"כ הפאה"ש. אמנם משמע רק בהבלעת איזה שנים עם שהש"מ. ויוכל להיות שיתירו גם עתה עם שלש או ארבע שנים שאחרי השמיטה, ומ"מ. אמנם ע"ז השיג המנ"ח מסוגיא דע"ז (טו:), שאנו מצווים על שביתת שדינו בשביעית, כמו בש"ב בשבת. ואני עני לא כן עמדי. וראיותי, א) ממה של"כ הר"מ כן, בה' שמו"י, שאסור להשכיר לעכו"ם כמו בשבת, שכ"כ סמוך ונראה למ"ע דש"ב. ובאמת לא אשתמיט תנא ואמורא ופוסקים רו"א להשמיענו עיקר הזה, של ש"ש בשביעית כמו ש"ב בשבת. ולעניותי ל"מ בתלמודים ובתוספתות ובשו"מ, וכה"ג פריך הגמ' ביבמות (ע"ג) וכריתות (כ"ה.) ועוד ש"מ. - (והט"א מביא ראיות כאלו בכ"מ). ב) מהא דאסרו חז"ל שכירות שדות בא"י משום הפקעת תרומ"ע, וא"כ בשנת השביעית יהא מותר, ולא עוד דאפכא הל"ל דאסור בכל שנות השמיטה, מפני שנת השמיטה, ובודאי עדיף לגזור גזירה זאת, המובנת לכל, וכי בודאי הם נכשלים מפני ההפסד הרב, מלגזור משום הפקעת תרומ"ע, שהירושלמי מקשה ע"ז א"כ קמח לא נמכור משום מצות חלה כו' וכו'. א"ו דאין שום איסור שביתה לישראל כשא"י יעשה בשדהו בשביעית, וי"ל נהפוך הוא שחז"ל לא החמירו כ"כ בזה גם מדרבנן להשכירו לא"י, לאשר לכל היותר אין בזה רק שבות, והרי גם בשבותי שבת התירו בהפסד גדול, וא"כ ק"ו בשבותי שביעית, שכל עיקר מספק"ל בב"מ (צ.) אם יש בלאו שבות דאמירה, אלא שי"ל דלא התירו משום הפסד רק לפעמים ולא כה"ג דשביעית, שנה שלמה, ובפומבי, ואין לדמות גזירות חז"ל זל"ז, וגם בשבותי שבת כ' המג"א שאין ללמוד זמ"ז.
131
קל״בשוב נזכרתי, שד"ז, אם שביתת שדה כש"ב בשבת, כבר נחלקו בזה אדירי עולם, הרש"ל והמהר"ם שם בב"מ, ושניהם ל"ז ד' הגמ' ע"ז (ט"ו:). (וד' הרש"ל תמוהים).
132
קל״גבשו"ת שמן המור כ' מסקנתו (אחר רב אריכות כמה ניירות) זאת תורת העולה בנ"ד, שהוא בשדה הכרם שא"א לעשות תיקון השכירות, שבודאי יעשה (הגוי) עבודת הכרם בשביעית, יש לעשות כן: א) או למכור את הכרם מכירה גמורה וחלוטה גוף הקרקע, בשטר מפורש לשתי שנים, שנה שקודם השמיטה ושנת השמיטה עצמה, כמה ששוה הכרם להיות קנוי לאדם להיות מושל בו בגוף הקרקע והאילנות כקונה קנין עולם, ושיחזיר לו את כרמו תיכף לאחר השביעית, אם אין לבו בטוח לעשות עם הגוי מכירה סתמית לפום דינא, ובשטר ושישמע לו הגוי אחר הקני' להטיב להתחייב שלאחר השביעית יחזיר לו את כרמו והוא יחזיר לו מעותיו. ב) או שיתנה עם הגוי החכור שלו, שבשנת השביעית לא יעשה שום עבודה כלל ע"מ לוותר להגוי מחלקו בפירות, עד שיתרצה, ואח"כ יפקיר כרמו בפני שלשה, ויפרש שאינו מפקיר רק לשנת השמיטה לבד, וכשילך לכרמו בשנת השמיטה יכוין שלא לזכות בו, ואחר הז' יזכה בו תיכף כראוי. (וכמדומני שבס' עיקרי דינים ביו"ד העתיק דבריו אלו, והמעיין יראה דבריו).
133
קל״דואמנם שם הביא ד' הגר"מ גלאנטי, שהשיב בפשיטות, שלפ"מ שכל המכירות [של] שדות הן לשלם ארנונא למלך מתחילה אינם נקראות כלל שדות ישראל, ול"ש בזה דין שביעית מדכ' שדך כו' כו', - וכן שמעתי מהרי"מ סאלאמאן שי', שבכל הקושאנעס של הערכאות כ' מפורש כמעט, שהן של המלך לשלם מהם העשור, ואם ישלמו אין למלך עליהם כלום. וכבר העירו רבותינו הראשונים בע"ז כ"א על ההיתר הזה, ולא אבין מדוע החמירו כ"כ המחמירים בזה, ומאי כולי האי אם ימכרום לשנים אחדות באופן בטוח שיחזור לנו אח"כ, שלכאו' ל"ש בזה כלל לא תחנם, ובשגם כל עיקר הלאו הוא כמובן כדי שתהיה לנו אחיזה באה"ק ולא להם, ואם נחמיר כ"כ הרי א"א ח"ו שתהי' לנו. וסברא זו מצאתי' גם בשמן המור שם.
134
קל״הוילה"ס ג"כ אם בזה"ז, שבטלה קה"א להר"מ ז"ל, יש הלאו דלת"ח כלל."
135
קל״וועוד במכ"ק: "והסכים הגרי"ל דיסקין ז"ל (להוראת היתר המכירה לשביעית של הרר"נ הירץ ז"ל הרב דעה"ק יפו ת"ו) - וכדאי הוא הגריל"ד ז"ל לסמוך עליו בשעת הדחק כנד"ד".
136