שבת הארץ, קונטרס אחרון א׳Shabbat HaAretz, Kuntres Acharon 1

א׳א. לשון הרמב"ם במנין המצות: א' שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה. תלה את השביתה בארץ, ומזה נראה כדעת רש"ל ומנ"ח, שיש איסור בעבודת הארץ אפילו אם נעבדת ע"י נכרים. ולפ"ז, לא רק שיש איסור תורה אם ישראל עושה את עבודת הארץ ע"י פועלים נכרים, אלא שגם אסור להניח נכרים לעבוד, שהרי בזה שהם עובדים הם מבטלים אותנו ממ"ע דשביתת הארץ. וי"ל עוד שמ"ע דושבתה הארץ, אם נאמר שהיא בפני עצמה אינה שייכה דוקא על בעל השדה אלא היא מצוה כללית לכל ישראל, לפ"ז כל מי שעובר עבירה ועושה עבודת הארץ בשביעית לא רק שהוא בעצמו עובר על עשה ול"ת, אלא הוא מכשיל בזה את כל ישראל, שהכל מבטלים על ידו את מצות ושבתה הארץ.

ב׳אמנם ישנן כמה הוכחות, המורות שא"א לומר כן. חדא מהא דתנן (פ"ד מ"ג) שחוכרין נירים מן הנכרים בשביעית ומחזיקין ידי נכרים בשעת עבודתם, ואם נאמר, שיש איסור לישראל במה שהנכרי עובד, לא מסתבר כלל שיהיה מותר להחזיק ידיו וק"ו לחכור נירין ממנו, שעי"ז הוא גורם לו להתחזק בעבודתו, וק"ו לפי דברי הירושלמי (פ"ד ה"ג), שמותר לומר לו: חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא. אמנם אפשר לומר, שבזה עצמו חולקים הם שם בירושלמי, בפירוש של מחזיקין ידי נכרים בשביעית, חד אמר "חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא" וחד אמר "אישר", דלהכי ס"ל מ"ד אישר, שרק זה מותר לומר לו, אבל לחזק את ידיו ממש בעבודה אסור, משום שאע"פ שאין הנכרי מצווה על שביתת הארץ מ"מ, כיון שישראל עובר בכללות על מצות שביתת הארץ, במה שהשביתה מתבטלת ע"י נכרים, ע"כ אסור הוא לגרום בדבורו שיעבוד הגו את הארץ. ולפי זה הי' אפשר לומר, שהרמב"ם שפסק (בפ"ח ה"ח) כמ"ד "אישר", אבל "חרוש בה טבאות" אסור לומר לו, - שכן מדייק לשונו שם: "מחזיקין ידי נכרים בשביעית בדברים בלבד, כגון שראהו חורש או זורע אומר לו: תתחזק או תצליח, וכיוצא בדברים אלו, מפני שאינם מצווים על שביתת הארץ", - הוא מפני שרצה להוציא, שאסור לומר לו "חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא", ויש לומר דמהאי טעמא הכריע כמ"ד דמחזיקין ידי נכרים הוא רק אישר, משום דס"ל דעובר ישראל על שביתת הארץ ע"י עבודת הנכרי, שמ"מ הארץ אינה שובתת. והדבר מוכרע מסוגיא דגיטין (ס"ב א'), דמפרשינן ד"מחזיקין ידי נכרים" הוא "אחזוקי בעלמא", דהיינו "אחזוקו" לרב יהודה או "אשרתא" לרב ששת, אבל לומר "חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא", שהוא גורם לו בדיבורו שירחיב את עבודתו יותר, זה אסור. ואע"ג דמדברי התוס' שם, ד"ה אשרתא, נראה שהי' בדעתם לפרש שבכלל אשרתא אפשר להכניס ג"כ "חרוש בה טבאות", מ"מ נראה שהרמב"ם לא פירש כן והוא סובר דאחזוקו או אשרתא לבד מותר ולא "חרוש בה טבאות". והיינו דלטעמיה אזיל שיש בזה איסור לישראל בעבודתו של נכרי, ע"כ אסור לומר לו באופן הגורם לו להרחבת עבודתו, אמנם להחזיק כחו של נכרי בדברים בעלמא, להראות לו הסברת פנים באופן שאיננו מרחיב ע"י זה את עבודתו, מותר, שמ"מ הנכרי עצמו איננו עובר שום עבירה, שהוא איננו מצווה על שביתת הארץ, ואע"פ שנאמר, שהוא מכשיל את ישראל בזה שהוא מבטל את שביתת הארץ, מ"מ הלא גם על "לפני עור" איננו מצווה, וא"כ הוא לא עביד שום איסורא, וע"כ מותר להחזיק ידיו כל זמן שאותה החזקת הידים איננה מביאה אותנו לידי מכשול. מ"מ הדבר קשה להאמר, שיהי' מותר לחזק ידיו של נכרי, באותה עובדא עצמה שאנחנו עוברים איסור על ידה, ושהי' ראוי לנו לבטלה אם אפשר. גם קשה לחדש מחלוקת באין הכרח, שהרי למ"ד "חרוש בה טבאות ואנא נסב מנך בתר שמיטתא" אין ספק בדבר שאנו צריכים לומר שאין כאן שום איסור לישראל, שהרי הוא גורם לו ממש לחרוש יותר באמירתו, א"כ ראוי לומר שכו"ע ס"ל דאין לישראל שום איסור בחרישתו של גוי, ולא לאפושי בפלוגתא. ומה שאסור לחזק ידיו יותר מאמירת אשרתא זהו רק הרחקה לישראל, שיזכור איסור שביעית ולא יבא לעבוד עמו בידים.

ג׳ועוד נראה כן, דאין שום איסור לישראל במה שהנכרי עובד, מהא דכתב הרמב"ם (פ"ד הכ"ט): "נכרי שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והנכרים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם", ואם נאמר שמ"מ אנו עוברים במצות עשה של שביתת הארץ ע"י עבודתם של נכרים - אדרבא היה ראוי לגזור עליהם, כדי שנהיה אנו מוצלים ממכשול. ודברי הרמב"ם הללו מפורשים הם בירושלמי (דמאי פ"ב ה"א): "הרי אלו בשביעית היתר בשאר שבוע דמאי (על המינים השנוים שם קאי). ויהיו בשביעית שביעית, שביעית ישראל משמטין וגוי פטור, וישראל וגוי רבים על כותיים". משמע פשט הלשון, שמשום הכי מותר בשביעית מפני שישראל משמטין, כלומר: אין בידם מגידולי שביעית כ"א משל ששית או משל חוץ לארץ, וגוי פטור, ע"כ מותר בסתם, אע"ג שנמצאים שם, בקיסרין דעסיק בה, כותיים שאינם שומרים שביעית והם חייבים, - דס"ל לירושלמי כאן דגרי אמת הם, מ"מ של גוי ושל ישראל, ששניהם היתר, רבים עליהם. ומזה משמע כדעת הב"י וסיעתו, שאין בפירות של גוי שום קדושה, והרי הם כפירות של שאר שני שבוע, שהרי הוא אומר: "בשביעית היתר" ופריך ע"ז שיאמר: בשביעית שביעית, משמע שלא רק באיסור ספיחין אנו עוסקין כ"א בכלל בקדושת שביעית, והוא היתר מפני שתולין בצירוף של גוי וגוי פטור, - משמע ־פטור מכל דין שביעית. עכ"פ נראים הדברים, שאין שום מכשול לישראל במה שהנכרי עובד את הארץ, עכ"פ מן התורה.

ד׳וכיון שכן, אי אפשר לפרש דושבתה הארץ הוא ענין בפני עצמו, שאנו מצווים שהארץ תשבות ולא יעבד בה בשום אופן, (מפני שכתוב במצות עשה זו שלא בלשון נוכח, כמו בלא תעשה דשדך לא תזרע וכרמך לא תזמור דכתיב בהם לשון נוכח, ומשמע דלישראל מזהר רחמנא, אבל בושבתה הארץ, דכתיב סתם, הוי כמו שביתת בהמה שישראל עובר כשהנכרי עובד, וחמיר מינה דשם כתיב למען ינוח שורך, בלשון נוכח, א"כ אין עובר כ"א בעל השור, אבל כאן דכתיב ושבתה הארץ, אם נאמר שזה המקרא לא קאי אשלאחריו, אז כל ישראל עוברים ע"י מה שהנכרי עובד כיון שאין הארץ שובתת). והכי משמע פשטא דקרא, דכתיב: והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם, ואומר: אז תרצה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם, אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. משמע, שכיון שישראל אינם עובדים אותה נקראת שהיא שובתת, אע"פ שנכרים עובדים אותה, שאע"פ שאמרו (שבת קמ"ה ב', יומא נ"ד א'): נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה, מ"מ היו בכלל ארץ ישראל נכרים העובדים את אדמתה ^*)וע' בירוש' כלאים פ"ט ה"ג: כותיים שבה היו עושין מטליות מטליות., ואמרו: (ברכות נ"ח א') נתקללה שומרון - נתברכו שכניה, שנאמר: ושמתי שמרון לעי השדה למטעי כרם, ונראים הדברים מכאן, שמה שהנכרים עובדים אין זה נקרא מניעת שביתה. וא"כ כונת הכתוב "ושבתה הארץ שבת לד'" היא, שישראל, שהוא המחויב לשבות, לא יעבוד את הארץ. ויש לומר, דקאי אדסמיך ליה, שמפרש מה היא השביתה, -: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, דהיינו שכל אחד מישראל עובר, כשהוא עובד, לבד מל"ת עוד עשה דושבתה הארץ, וכ"מ בירוש' (כלאים פ"ח ה"א) ושבתה הארץ שבת לד', לענין לא תעשה שבו.

ה׳אלא שלפי זה צריך ביאור לשון הרמב"ם, שכתב: שתשבת הארץ, ממלאכתה. אמנם דיוק לשונו בפנים ההלכה מורה מפורש, שעיקר החיוב דשביתה הוא אקרקפתא דגברא, ואם בר חיובא עובד הוא מבטל מצות "ושבתה הארץ", - שכתב שם: "מצות עשה לשבת מעבודת הארץ", ולא שתשבת הארץ. ונראה, שצורת המצוה היא כך: שיש מצוה שתשבת הארץ, כדכתיב: ושבתה הארץ, אלא כיון שאין שביתה של הארץ מתבטלת כ"א ע"י מה שבר־חיובא עובד אותה, אבל אם נכרי, שאינו מצווה על שביתה, עובד אותה, הרי היא לגבי שביתת הארץ כאילו עובד אותה קוף בעלמא או שהיא מתעבדת מאליה ע"י איזה כח מכחות הטבע, שאין זה ביטול שביתת הארץ. על־כן אי־אפשר שתהיה מתבטלת שביתת הארץ כ"א ע"י ביטול של ל"ת דשדך ל"ת וגו', דהיינו כשבר־חיובא עובד אותה, וממילא אי אפשר שתהי' נעברת שביתת הארץ רק אם ישראל עובר ע"ז, שהמ"ע בפועל היא אקרקפתא דגברא לשבת מעבודת הארץ, אלא שכשהוא עובר צורת העבירה היא מצד המ"ע לא רק מה שהוא עובד את הארץ אלא גם מה שהארץ אינה שובתת. ועל־כן בהלכה, שבנוגע למעשה הלא אין ציור מיוחד ע"ז על מה שהארץ שובתת, נקט רבינו לשון "לשבות", אבל בציור המצוה, במנין המצות שלפני ההלכות, צייר ציור ע"פ האמת: שתשבת הארץ ממלאכתה, שכשבא לעבור על מצוה זו הקפידא היא על מניעת שביתת הארץ.

ו׳וכן משמע נמי מד' התוס' (ע"ז ט"ו ב' ד"ה מי) שכתבו: "ופריך, והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו וכשהיא ביד ישראל אחר יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל". משמע מזה, דדוקא בישראל, דבר חיובא, יש בו איסור תורה, אבל מי שאינו מצווה לא נקראת עבודתו ביטול שביתה כלל. וי"ל דגם רש"י, שהביא שם בד"ה אדם מקרא ד"שנת שבתון יהי' לארץ", גם הוא מודה, שהכונה היא שהמצווים על שביתת הארץ לא יבטלו אותה.

ז׳וכן משמע נמי מלשון החינוך (מצוה קי"ב) בדין שמטת הארץ: "לבטל עבודת הארץ בשנה השביעית, שנאמר: בחריש ובקציר תשבת; ובא הפירוש שעל שנה השביעית נאמר, שנצטוינו שלא לעסוק בה כלל בעבודת הארץ". משמע הלשון, שהפירוש של השביתה הוא מה שנצטוינו אנחנו, שלא נעסוק אנו בעבודת הארץ, אבל אם זולתנו הנכרים עוסקים בעבודת הארץ אין זה נקרא כלל ביטול שביתת הארץ, כיון שהיא בטלה מעבודת ישראל. וי"ל שאין עלינו שום חיוב לבטלם, וממילא אם יעסקו בעבודה ע"פ צווינו נכנס בזה בשאלת איסור שבות בדברים שאין בהם כרת, - כאיבעיא דחסום פרתי ודוש בה (ב"מ צ' א'), - אבל לא בעצם מ"ע דשביתה. וממילא יפתחו כאן שערי צידוד להיתר כשהנכרי עובד אדעתא דנפשיה, כדין אריס או בשכירות בהבלעה כהיתר דשבת. וי"ל דמשום מראית־ עין אפילו בדברים שבשבת יש בהם משום מ"ע, אבל כיון שאין זה שבות גמור אין לנו לגזור כלל עפ"ז באיסורים אחרים, אע"פ שמצאנו איסור מ"ע בכמה איסורים, ואפילו במידי דרבנן, מ"מ אין לדמות הענינים זל"ז. ועד כאן לא מיבעיא לן אלא באיסור שבות גמור, שמא גזרו על שאר איסורים, שהם בלאו, כמו בשבת, אבל מה שהוא רק מפני מ"ע י"ל שהוא קל משאר שבות ממש, ודי לנו כשגזרו במ"ע כזה בשבת דאיסור סקילה, ולא נוכל להחמיר מדעתנו בזה גם בשאר איסורים דלאו ועשה. ובאמת הלא בשדה דלאריסותא עביד ליכא מ"ע גם בשבת.

ח׳ובספר "מנחת־חינוך" כתב בפשיטות, שיש משום ביטול מ"ע דשביתת הארץ כשעושה הנכרי עבודת הקרקע, אבל לא הביא שום ראי' לדבריו, כ"א שכן פשוט ליה מפשטא דקרא (ומלשון הגמ' ע"ז הנ"ל: "והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית", וקדמו בזה רש"ל בב"מ שם). אבל לפי מה שכתבנו אין זה מוכרח כלל, די"ל דמקרא נדרש לאחריו, שהוא מסיק הכלל להפרטים בלשון נוכח, דקאי על ישראל דוקא, ובמצוה שכ"ט השיג על ד' מוהרי"ט, שהובאה ב"פאת־השולחן" (סי' כ"י סקל"א), שמותר להשכיר שדהו לנכרי בהבלעה, - מיסודו הנזכר, דאסור משום איסור של שביתת השדה. והנה הוא יושב ודורש בזה כמשה מפי הגבורה, אבל הדברים אינם מוכרעים כלל, ונראה דלמהרי"ט הוה פשיטא ליה לאידך גיסא, דלא שייך שביתת שדה כ"א ע"פ הפרטים המפורשים במקרא אח"כ, והיינו שלא יעבוד אותה ישראל, ובאמת לא מצינו כלל שום גילוי בדברי חז"ל, שיהי' חיוב למנע נכרים מעבודת השדה בשביעית, ושפיר פסק מוהרי"ט בודאי, לפי זה, שמותר גם בשביעית כה"ג דמותר בשבת, ודי לנו להצריך הבלעה משום חומרא כיון שמצינו כה"ג בשבת. אע"ג דיש מקום לדון גם על זה, ע"פ מה שכתבנו די"ל דחומר דשכר שבת אין לנו להקיש מעצמנו על איסור שביעית, מ"מ ראוי להחמיר בזה, אבל לחדש דוקא איסור תורה גם בעבודת גוי אין לנו, ולשון הגמ' דע"ז הנ"ל מתפרש כשישראל עובד כמשכ"ל.

ט׳וכן מורה ג"כ לשון הרמב"ם בספר המצות: "מצוה קל"ה היא, שצונו לשבות מעבודת הארץ בשנה השביעית, והוא אמרו יתעלה: בחריש ובקציר תשבת, וכבר נכפל זה הצווי פעמים, ואמר: שבת שבתון יהי' לארץ, וכבר קדם לנו (מצוה צ') האי שבתון עשה, ואמר ג"כ: ושבתה הארץ". גם דיוק לשונו מוכיח, שסובר שעיקר המצוה היא רק שישראל לא יעסקו בעבודת הקרקע, במה שדייק וכתב: שצונו לשבת מעבודת הארץ, היינו שאנחנו נהיה השובתים, ואם היתה דעתו, שהאיסור הוא על עבודת הארץ בכלל וביטול השביתה שלה, הי' ראוי לכתב: שנצטוינו, שתשבת הארץ מעבודה. אבל חוץ מזה הדבר מוכרח, דבאמת הי' ראוי למנות את "בחריש ובקציר תשבת" ואת "ושבתה הארץ" לשתי מצות עשה, אלא שכן הוא דרכו ז"ל, שלא למנות בתור מצות מיוחדות את הענינים המכופלים במצוה אחת, כמו שהקדים זה בשרשים, בשרש התשיעי: "שאין ראוי למנות הלאוין והעשין, אבל המוזהר מהם והמצווה בהם", וע"פ יסוד זה אינו מונה במנין מה שנכפלה המצוה כמה פעמים, אבל זה הלא לא שייך אלא במקום שאין חילוק בענין, אבל כשיש בפסוק הנוסף הכפול ענין מחודש אז ודאי צריך למנותו למ"ע בפ"ע. ומעתה אם נאמר דמקרא ד"ושבתה הארץ" הוא כפשוטו, שאסור לנו להניח אפילו נכרים שיעבדו, ואם הם עובדים אנו עוברים בזה בביטול מ"ע זו, א"כ מה שאנו יודעים מ"ושבתה הארץ" הוא ענין מחודש, ואינו כלל זה שאנו יודעים ממקרא ד"בחריש ובקציר תשבת", הנאמר בלשון נוכח, שהוא בודאי לא נאמר רק לישראל, וא"כ הלא הי' ראוי למנות שתי מצות במנין: מצוה אחת בחריש ובקציר תשבת, ועוד אחת מצות "ושבתה הארץ" המונחת על גוף הקרקע, אפילו כשנכרי עובד אותה. אלא מדכלל הכל במנין אחד ש"מ שהענין הוא אחד, ואין כאן כ"א מצות שביתה המוטלת על ישראל. אמנם אפשר לדחוק ולומר, שמטעם זה איננו מונה את שני המקראות, של "בחריש ובקציר תשבת", ושל ו"שבתה הארץ", כל אחד למצוה בפ"ע, משום דנהי דבכלל "בחריש ובקציר תשבת", האמור בלשון נוכח, א"א לכלל את "שביתת הארץ", האמורה בפסוק בלשון נסתר, נגד הארץ, דיש בפשט הלשון גם איסור העבודה של נכרים, מ"מ הלא בכלל "ושבתה הארץ" נכלל ג"כ איסור העבודה של ישראל, על כן לא הוו כ"א מצוה אחת. אבל באמת זה אינו, מתרי טעמי. חדא: דאפילו אם הי' הדבר כן הי' ראוי להרמב"ם למינקט ביסוד המצוה את המקרא של "ושבתה הארץ" שזה הוא לפי זה היסוד הכולל בכללותו את כל צורת המצוה בכל צדדיה, ש"בכלל מאתים מנה", ונכנס בזה גם איסור הגוף של עבודת ישראל. ועוד: דבאמת גם עצם הדבר לא יתכן לומר, דמשו"ה מנם למ"ע אחת, משום שבכלל "ושבתה הארץ" נכללו ביחד איסור עבודת נכרים וגם איסור עבודת ישראל, דמ"מ כשישראל עובד הי' ראוי לנו לדון שמבטל שתי מצות: בחריש ובקציר תשבת - מצד עצמו, וושבתה הארץ - מצד הקרקע, כיון שהי' עובר על מצוה זו אפילו אם אם הי' גוי עובד. אלא ודאי פשוט להרמב"ם ז"ל דבאמת אין חילוק בדבר, ומצות "ושבתה הארץ" ו"שבת שבתון יהי' לארץ" הכל קאי אדמפרש קרא, שיהיו ישראל שובתים, והיינו העולה ממקרא ד"בחריש ובקציר תשבת", שבו מפורש הוא ענין ה"נוכח", ועל כן בחר בו ליסוד המצוה להורות על תכונתה של המצוה.

י׳וביותר תהיה ראיה זו יותר מבוארת, אם נאמר דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מקדושת שביעית. שאז יש מקום לשתי המצות להתקיים כל אחת בפני עצמה, שבקרקע של ישראל כשיעבוד אותה נכרי יש בזה ביטול מצות "ושבתה הארץ", וכשעבד ישראל הקרקע של גוי יש כאן משום מצוה ד"בחריש ובקציר תשבת"; אע"ג דמצד עצם הארץ מסתבר שאם הגוי עובד הקרקע שלו אין מי שיעבור על מ"ע. אלא שאין צורך לכ"ז, דפשיטות לשון הרמב"ם בשרשיו מורה מפורש, דאם יש איזה צד לומר ענין נוסף אין להעמיד את המצוה בכפל לשון, וכאן יש ענין נוסף בפשיטות לאסור עבודת נכרי בשל ישראל, וממילא כשישראל עובד בקרקעו יש כאן משום שתי מצות: משום עבודת הקרקע מצד עצמה ומשום עבודת גברא הישראל שעובד בה, והוא דוגמת רבוי הלאוין של פוטיתא ונמלה (לאוין קע"ט), שיש מקום ציור לכל הפרטים. אלא ודאי שאין כאן כ"א מצוה אחת - של עבודת הארץ ע"י ישראל, ולא יותר.

י״אובדבר הציור הראשון מכח הראיה הראשונה, דאם מצינו מצות שביתת הארץ בפ"ע אצל נכרי מסתבר הדבר, שגם במצות "בחריש ובקציר תשבת", האמורה בישראל, יש בה ענינים מיוחדים: איסור השביתה של הגוף הישראלי בפ"ע ואיסור שביתת הארץ בפ"ע, שזה אמנם נכלל במקרא של "ושבתה הארץ", - א"כ הם לעולם שני ענינים נפרדים, שהי' ראוי למנותם שתי מ"ע. ויש דוגמא לדבר בעיון פילוסופי, שכתב הרמב"ם במו"נ (ח"ב פ"א עיון שני): "והוא, כשימצא דבר מורכב משני דברים וימצא אחד משני הדברים בפני עצמו חוץ מן הדבר ההוא המורכב, מתחייב מציאות האחר בהכרה חוץ מן הדבר ההוא המורכב גם כן, שאילו היה מציאותם מחייב שלא ימצאו אלא יחד, כחומר והצורה הטבעית, לא היה נמצא אחד מהם בלתי האחר בשום פנים. יהיה א"כ מציאות אחד מהם בפ"ע מורה על העדר החיוב, והנה ימצא האחר בהכרח". - אף אנו נאמר, כיון שנמצא במצות "ובשנה השביעית יהי' לכם שבתון" איסור עבודת הקרקע ואיסור עבודה לישראל, ופרטה תורה ע"ז: ושבתה הארץ, אם נאמר דמשמעו ג"כ בנכרי העושה בשל ישראל, א"כ יש כאן איסור מיוחד לקרקע אע"פ שאין האיסור על האיש. ומזה נלמד גם זה, שבמקום שאמרה תורה: בחריש ובקציר תשבת, יש כאן איסור לאיש אע"פ שאין שם איסור על הקרקע. א"כ הם ממש שני ענינים נפרדים, איסור של האיש ואיסור של הקרקע, והי' ראוי למנותם בשתי מצות, ומדלא מנה כ"א מצוה אחת מוכח, שלא מצינו הענין בנפרד כלל ואין כאן איסור כ"א עבודת הארץ וע"י ישראל דוקא; ובקיבוץ שניהם יחד: עבודת הקרקע של ישראל - וע"י ישראל תצא צורת המצוה האחת של שביתת הארץ, ועיין מ"ש לעיל בבאור דיוק לשון הרמב"ם ושינוי לשונו שברשימת המצות לפני ההלכה לאשר בפנים ההלכה.

י״בוכיון, שלפי כל דברינו לעיל אין כאן מניעת שביתת הארץ כ"א בבר חיובא העובד, נראין הדברים, שאין חילוק בין שדה של גוי לשדה של ישראל, שגם בשדה של ישראל אין ישראל עובר כשהגוי עובד, והאיסור הוא איסור שבות כבכל איסורי תורה, וכלשון התוס' (ב"מ צ' ע"א ד"ה אבל), ואע"פ שצדקה הגהתו של רש"ל שם דצ"ל: בשבת, מ"מ הדברים הם אמתיים מצד עצמם, דה"ה בשביעית אין כאן כ"א משום שבות. ונכונים דברי מבי"ט ומוהרי"ט, שהתירו להשכיר בהבלעה בשביעית. ואדם מצווה על שביתת שדהו דאמרינן (ע"ז ט"ו ב') היינו בשישראל עובד, אז יש איסור של שביתת גוף השדה, וכמו שביארו בכה"ג התוס' שם, ד"ה מי, לענינם. ופשוט הוא, דיש בפירות הללו דין קדושת שביעית, אפילו למ"ד דאין נוהגת בשל נכרים, שהרי בעצם הדבר שכירות לא קניא והשדה היא של ישראל, וקדושת פירות שביעית בשדה תליא מילתא, אלא שאין בזה משום איסור ספיחים, והקולות שהקילו בפירות של נכרים אותם המחמירים וסוברים, שנוהגת קדושת שביעית בשל נכרים, דהיינו היתר סחורה ופטור ביעור, יש לומר שהן שייכות ג"כ בזה, דעיקר טעמם הוא משום שבא לישראל ע"י נכרי ודרך סחורה, כד' המבי"ט בתשובתו, וזה שייך בנ"ד ג"כ.

י״גובעיקר הענין, שמצריך מוהרי"ט להשכיר דוקא בהבלעה, נראה מלשונו, שיסודו הוא משום שכר שביעית, שאסור כמו שכר שבת. אבל באמת הלא קשה לדמות גזירות חכמים זו לזו וכבר שנינו (ידים פ"ג מ"ב) אין דנים דברי סופרים מדברי סופרים. ודוקא בשבות דאמירה לנכרי הוא איבעיא (בב"מ צ' ע"א) אי אמרינן דה"ה בכהת"כ, ולא נחלק בין איסור לאו לסקילה, ונקטו הפוסקים לחומרא, אבל שארי גזירות יש לומר דאין לנו לחדש מעצמנו משבת אשארי איסורי תורה, ושביעית בכללם, וכמ"ש לעיל. ותו: שכר שבת דאסור הוא לאו מדררא דמלאכה, דנאמר דשביעית דמיא לה, אלא מדררא דמשא ומתן שאסור בשבת, תדע, שהרי אפילו בעד דברים המותרים להעשות ע"י ישראל ג"כ אסור שכר שבת, כשמירה וכיו"ב (ב"מ נ"ח א'), א"כ אין איסור זה שייך כלל לשביעית. ויותר יש לדמות נ"ד להא דאין משכירין כלים שעושין בהם מלאכה לנכרי בערב שבת (שבת י"ט א'), שנקטו הפוסקים טעמא משום דמיחזי כאילו ישראל מצוהו לעשות מלאכה בשבת, וכיון שיש ריוח לישראל מחזי כשלוחו של ישראל, וי"ל שמשו"ה בשדה, שדרך להיות מניחה בורה שנה אחת, אין ריוח לישראל ע"י הבלעה. ומ"מ גם בזה קשה לדמות שבת לשביעית, דסוף סוף גזירה פרטית היא ואינה בכלל שבות, שנאמר שאסור בכל איסורי תורה. ונראה לומר דעיקר איסור שבות, כשאומר לנכרי לעשות לעצמו בדבר של ישראל, במחלוקת הוא שנוי, שלדעת רמ"א (יו"ד רצ"ז סעיף ד' בהגהה), עפ"ד הגהת אשרי, כל שהנכרי עושה להנאת עצמו אין בו משום שבות, אפילו אם הדבר הוא של ישראל, אלא שהש"ך, (שם סק"ד), חולק בשם רוה"פ דנראה דס"ל, דאם הדבר שהנכרי עושה בו המלאכה הוא של ישראל אסור, אפילו אם הנכרי עושה להנאת עצמו. ולפ"ז י"ל, דכשמיחזי כשולחו לעשות מלאכה בכליו בשבת, וה"ה לעבוד בשביעית, אע"פ שהנכרי עושה זה בשביל עצמו, יש כאן משום שבות דאמירה לנכרי, על כן צריך הבלעה, כדי שיהי' אפשר לומר, שאין כונתו של ישראל שיעבוד הגוי בשביעית, אלא בשאר שנים. וי"ל דבשבת לא מהני זה, מפני שלעולם דרך הוא לעבוד בכל יום, אבל בעבודת הקרקע, שדרך הוא להניח איזו שנה או שנים, לא מיחזי בכה"ג כאילו ישראל אמר לו לעבוד בשביעית. וכדאי להזהר להשכיר דוקא בהבלעה, כדנפיק מפומייהו דרבנן קדישי אב ובנו, מבי"ט ומוהרי"ט ז"ל.

י״דב. ובמחלוקת הראשונים אם יש קנין לנכרי להפקיע שביעית. הנה מפשטם של דברי רש"י בסנהדרין (כ"ו א') ד"ה אגיסטון, שפירש ללשון ראשון: "שכיר, וקרקע של נכרי הוא", נראה דס"ל דיש קנין לנכרי ומותר גם ישראל לעבוד בקרקע השייכה לנכרי. ויש להעיר, שכן נראה גם מפי' ר"ח, שכתב: "שיכול לומר שדה זו שלו היא ואני אריס בתוכה", - ונראה פשוט שצ"ל: "שדה זו של גוי היא ואני אריס בתוכה", - ומזה למדנו עכ"פ, שגם הר"ח קאי בשיטה זו דיש קנין לנכרי להפקיע מידי שביעית. ומה שהקשו על זה התוס' (סנהדרין שם ד"ה אגיסטין; גיטין ס"ב א' ד"ה אין) מהא דאין עודרין עם הנכרי בשביעית, י"ל בפשיטות, דאדרבא, אם נאמר דלדינא קיי"ל דיש קנין לנכרים, להפקיע מידי שביעית, א"כ בשדה של נכרי אין המשנה של מחזיקין ידי נכרים בשביעית צריכה להשמיענו כלל, כיון שהוא היתר גמור ולית ביה שום דררא דאיסורא, משום דשם הרי זה קאי בש"ס על המשנה ד"מחזיקין ידי נכרים בשביעית, אבל לא ידי ישראל", ואם נאמר דמיירי בקרקע של גוי, ויש קנין לנכרי להפקיע מידי שביעית, א"כ איזו רבותא יש כאן דמחזיקין ידי נכרים ? ועוד יקשה: למה אין מחזיקין ידי ישראל, כיון דעביד בהיתר ? אלא ודאי מוכח מזה גופא דמיירי בקרקע של ישראל, ואע"ג דיש בזה איסורא מצד הישראל, שהוא מניח את הנכרי לעבוד בקרקעו, והוא עובר על מצוה דשביתת הארץ, וכדמשמע פשטא דלישנא דגמרא בע"ז (ט"ו ב'): "והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית", מ"מ כיון שאין הגוי עושה איסור מותר לו להחזיק ידיו, - וע"ז אמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב, שאין עודרים עם הנכרי בשביעית.

ט״וואע"ג דהא לכאורה פשיטא, כיון שהקרקע היא של ישראל, וכל עיקר ההיתר להחזיק ידי הגוי באמירת אשרתא, כדמפרש בגמ', הוא רק מפני שאין הגוי עושה איסור, - ואיך יעלה על הדעת שיהי' מותר לישראל לעבוד עם הגוי בכה"ג עד שהוצרך לומר משמי' דרב שאין עודרין עם הנכרי ? אמנם לפי שיטת הרמב"ם (ה' שמיטה פ"א ה"ז), דעידור הוא ממלאכות המותרות לגמרי, ודאי לא קשיא מידי, דבאמת ישראל בשלו מותר לעדור, אלא מתוך שהנכרי עושה באיסור, שהישראל עובר על ידי פעולתו שמבטל מצות שביתת קרקע בשדהו, משו"ה אסרו חכמים שלא יעדור ישראל עמו, אע"פ שמותר בשל ישראל, שעכ"פ לא יחזיק ידי הנכרי כ"כ במה שמכשיל את ישראל באיסור של ביטול שביתת שדהו. ולדעת המתירים להשכיר לנכרי א"ש טפי, דמיירי בהיתר - שהשכיר שדהו לנכרי, מ"מ כיון שהשדה של ישראל החמירו בזה, אלא שלדעה זו יהי' ניחא אפילו למ"ד דיש עידור אסור, ובאיסורא איירי, וקמ"ל דשכירות לא קניא, אלא שהוא דוחק קצת לומר דכל עיקר חידושא הוא דשכירות ל"ק, על־כן י"ל גם לדידהו בעידור של היתר. ולפ"ז, אדרבא, מכאן נוטה הדעת יותר לומר דמיירי בקרקע של ישראל, דיש בזה דררא דאיסורא ומשו"ה יש מקום לחומרא שלא לעדור עמו, אע"פ שמותר בישראל. אבל אם נאמר דמיירי בקרקע הגוי, שאין אחריות איסור על שום אחר מישראל, כיון שאין בעלים ידועים מישראל לשדה זו, יקשה: למה החמירו כן בעידור, מה שהוא מותר אפילו בשדה שהוא של ישראל לגמרי.

ט״זואפילו לפירש"י, שכתב בריש מו"ק (ג' א', ד"ה אף), שעידור הוא ממלאכות האסורות, מ"מ הא מוקי לה ג"כ בפירוקא, דהא בחדתי והא בעתיקי, א"כ ישנו ג"כ עידור המותר. - וישראל עם הנכרי גם בכה"ג החמירו ואסרו.

י״זובכסף־משנה שם כתב, דרש"י כתב בריש מו"ק דלא גרסינן לה להא דעודרין תחת הגפנים,משום דלעיל קתני: מנין לעידור שהוא אסור. ולפ"ד נראה, דס"ל לרש"י דליכא עידור המותר כלל, ולפ"ד דברי רש"י דסנהדרין מכריעים כגירסתנו, דיש עידור המותר ואותו אסרו עם הגוי בקרקע של ישראל. אבל עם הגוי בקרקעו י"ל דהכל מותר, משום דיש קנין לנכרי להפקיע מידי שביעית, וכשיטת רש"י והר"ח הנ"ל.

י״חאמנם ממה שפירש בירושלמי הנ"ל לחד מ"ד, אהא דמחזיקין ידי נכרים, שהוא: "חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא", משמע מזה דמיירי בשדה של נכרי, דא בשדה של ישראל איך יהי' מותר לחזק את ידיו שיחרוש בפועל, כיון שבזה גורם איסור לישראל, במה שע"י חרישתו של גוי מבטל ישראל את המצוה דשביתת קרקע, המוטלת על השדה. וכיון שלפי הירושלמי הדבר מוכרח, דמשנתנו מתוקמא בקרקע של נכרי, אין ראוי לעשות פלוגתא שאינה מוכרחת בין התלמודים, ונאמר כן גם לדעת הבבלי, ולפ"ז יש להביא ראיה מהא דאין עודרים עם הנכרי, דאין קנין לנכרי להפקיע. אלא דעל כרחנו, גם אם נאמר דמיירי בקרקע של נכרי, אם רק נאמר דאין קנין לנכרי, ויש שם איסור על החרישה משום ביטול מ"ע דשביתה, א"כ ביטול זה הריהו חל אפילו כשהקרקע היא של גוי, דמ"מ כיון שאין לו קנין להפקיע א"כ אותם בני ישראל, שע"פ חזקת השבט שלהם קמי שמיא גליא ששייכה היא להם, הלא הם נכשלים בביטול מ"ע זו דשביתה, או שנאמר דאכל ישראל רמיא כמ"ש לעיל, א"כ הדר קשיא למה יהיה מותר לומר "חרוש בה טבאות" ? אלא ודאי גם לד' ירושלמי מוכח דיש קנין לנכרי להפקיע מידי שביעית, וא"כ על כרחין פליגי בזה, דירושלמי, דלא מייתי אמתניתין הא דאין עודרין עם הנכרי, מוקי לה בשל נכרי, ובבלי, דמייתי עלה הא דאין עודרין עם הנכרי, מוקי לה אפי' בשל ישראל, ומשו"ה פי' דמחזיקין ידיהם דוקא באשרתא, אבל לומר "חרוש בה טבאות" אסור, דכיון דבשל ישראל מיירי אסור להכשיל בעבודת קרקע את הישראל שעובר על עשה דשביתה, במה שהנכרי עובד בקרקעו. ולהמתירים בשכירות בהבלעה, דלדידהו ליכא עשה דושבתה כשהגוי עובד בקרקע ישראל, כמשכ"ל, אתי שפיר טפי, די"ל דמיירי בכה"ג, ומצי ישראל לומר: ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא, דהיינו שהשוכר הגוי, ששכורה לו, ישכירה לו אז לישראל זה.

י״טוי"ל דמותר לומר לנכרי: "חרוש בה טבאות", למאן דס"ל הכי, אפי' כשחורש בקרקע של ישראל, השכורה לו בהבלעה, לא מבעי אם נאמר דחרישה דשביעית היא מתולדות דרבנן, די"ל שאין כאן מצות שביתת הארץ, משום די"ל שלא גזרו חכמים כ"א אקרקפתא דגברא ולא על שביתת הארץ, דוגמת ריבית דדרבנן, שלא גזרו על הלוה מהא דר"ע גברא רבה הוה ואיסורא לאינשי ל"ה ספי (ב"מ ס"ח ב'), והדין נותן שלא יגזרו דבר שלפעמים יעברו ע"ז באונס בלא דעת הבעלים. ומכש"כ שעיקר איסור דרבנן בשביעית בזמן הזה הוא בא כשכבר הוחלש כח ישראל בא"י, שהדבר עלול שיעשה גוי בקרקע ישראל כרצונו ולא יהי' ביד ישראל לכופו, - ולמה יגזרו להביא לידי מכשול ?. אלא אפי' אם נאמר שיש בחרישה איסור תורה, דהיינו מבחריש ובקציר תשבות, וכדמשמע מסוגיא דירושלמי ריש שביעית, י"ל דמ"מ אין כאן רק מצוה של חובת הגוף דומיא דשבת, אבל מצד שביתת הארץ אינו כ"א בדברים המפורטים אח"כ, דהיינו האבות ותולדות המפורשים: זריעה, קצירה, זמירה ובצירה, וחרישה נשארה רק בעשה לבד, וממילא כשנכרי חורש אפילו בשל ישראל אין איסור לומר "חרוש בה טבאות". ומסתבר שהמשכיר עצמו בעל הקרקע אסור לומר לו חרוש בה טבאות, ולא הותר כ"א לישראל אחר. אלא שדוחק הוא לאוקמי דוקא בחרישה ולא במלאכות המפורשות האחרות.

כ׳ולפי כל המבואר לעיל, שהצווי של שביתת הארץ מתבאר ע"י הפסוקים שלאחריו, שהם נאמרו בלשון נוכח, וביטול מ"ע דשביתה אינו אלא כשבר־חיובא עובד את הקרקע, ממילא לא תקשי לן מידי מד' הירושלמי, דבפשיטות אפשר לאוקמי בקרקע של ישראל, ומ"מ מותר לומר לנכרי החורש בה: חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא.

כ״אג. בדבר חיוב מ"ע ד"ושבתה הארץ" בעבודת האילן, כך הוא פשוט לשון הרמב"ם, שכל העושה בשנה זו מלאכה מעבודת הארץ או האילנות ביטל מ"ע, והיא מצות עשה ד"ושבתה הארץ" ו"שנת שבתון יהיה לארץ", וכמש"ל, ועל זה כ' הרדב"ז: שעבודת כל האילנות בכלל ו"שבתה הארץ".

כ״בלכאורה יש לדון בזה מתוך הסוגיא בברכות (מ' א'), גבי בירך על פירות האילן ב"פ האדמה. שהרי הכי אמרינן שם: "מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא, אמר רנב"י ר' יהודה היא, דתנן: יבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא, ר' יהודה אומר: מביא וקורא", ולפי זה נקראת דוקא הקרקע אדמה לר"י, ופירות האילן נקראים "פרי האדמה" משום שהם יונקים מהקרקע, אבל האילן עצמו אינו נקרא אדמה. וי"ל דהכי נמי אינו נקרא ארץ, כדמשמע מסוגיא דשילוח הקן (חולין קל"ט ב'): "א"ל פפונאי לרב מתנה: מצא קן בראשו של אדם מהו ? אמר להן: "ואדמה על ראשו", ופירש"י, ד"ה ואדמה: אע"פ שהיה בראשו לא אבדה את שמה וכו' והשתא נמי "על הארץ" קרינא ביה", - הרי לנו, שאדמה וארץ שוין הם. א"כ אף אנו נאמר דלר"י דעיקר אילן ארעא הוא, וכשנקצץ האילן לא נקרא שחסרה לו אדמה, א"כ אין האילן נקרא אדמה וכן נמי אינו נקרא ארץ, ולרבנן, דמביא וקורא, משום שהאילן נקרא "אדמה", ה"נ נקרא "ארץ". א"כ הרמב"ם לטעמיה שפסק (ה' בכורים פ"ד הי"ב) כרבנן, דיבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא, וא"כ אילן נקרא אדמה וארץ, לכן יש בעבודתו מ"ע ד"ושבתה הארץ".

כ״גוהתוס' (ברכות שם, ד"ה רבי), שכתבו: "נראה דהלכה כר"י, דסתם לן תנא כוותיה "ואם בירך על פירות האילן בפה"א יצא", נראה לכאורה, שלא באו לפסוק הלכה כמותו כ"א בהא דברכות, אבל בבכורים אפשר דס"ל כחכמים. אבל באמת לא משמע כן, מדכתבו: הלכה כר"י, אלא שגם בבכורים סבירא להו כותיה, דזהו עיקר מילתיה דר"י, ולא סיימו בדין ברכות אלא משום שעסוקין בענין זה, ובאמת נראה דהלכה כר"י לענין בכורים, כיון שרנב"י תולה ענינים אלה זה בזה ואין בסוגיתנו שום חולק ע"ז. עכ"פ לפי זה עיקר טעמא במה שיצא, כשבירך על פרי האילן בורא פה"א, הוא משום שהפרי נקרא על שם האדמה - מפני יניקתו ממנה מתוך האילן, ולא משום שהאילן עצמו נקרא "אדמה", וי"ל לפ"ז, דלא מצינו ראי' שיש מ"ע ד"ושבתה הארץ" בעבודת האילנות כלל לדעת תוס'. ונפ"מ לפ"ז, שאפילו אם נודה לסברת רש"ל ומנחת־חינוך, שכתבנו לעיל, שבמצות עשה ד"ושבתה הארץ" יש איסור על גוף הקרקע, ואסור מה"ת אפילו ע"י נכרי, מדכתיב "ושבתה הארץ" ולא נאמר בלשון נוכח לישראל שישבות - אפשר שאין הדברים אמורים אלא בעבודת הארץ ממש, אבל עבודת האילנות לדעת תוס' י"ל שאינה בכלל מ"ע ד"ושבתה הארץ", כ"א בכלל ל"ת של "כרמך לא תזמור ואת ענבי נזירך לא תבצור", שהם אמורים בלשון נוכח ולישראל נאמרו, ואם עובדים ע"י נכרים יש בזה רק מדין שבות לכל הפרטים, וכל הקולות שיכולות להמצא בדיני שבות ישנן גם כאן.

כ״דאלא דלפ"ז יהי' קשה: כיון שבאמת אין אסור מה"ת כ"א שתי אבות ושתי תולדות, דהיינו: זריעה, קצירה, זמירה ובצירה, וזמירה ובצירה עבודת אילנות הן, הלא לא נשאר א"כ לעבודת הארץ רק זריעה וקצירה, וגם על קצירה הדבר מסופק אם נקראת עבודת הארץ, שהרי אינו עושה מעשה בגוף הקרקע אלא בגידוליהם - בתבואה הנקצרת, וזה ודאי דחוק לומר, שרק זריעה לבדה נשארה בכלל ושבתה הארץ, דקשה לומר שבמלאכה אחת תהיה כל השביתה נכללת בסתם. ועל־כן צריך לומר, שקצירה היא ג"כ בכלל "ושבתה הארץ", משום שגידולי־קרקע של תבואות וקשין ודאי בטלים הם לגבי קרקע, ונקראים בכלל "ארץ". ולפ"ז י"ל, דלר"י, דס"ל דעיקר אילן ארעא, היינו ג"כ דבטל האילן לגבי קרקע, והוא נקרא ארץ לא מצד עצמו, - דא"כ הי' נקרא אדמה וכשנקצץ היה מביא ואינו קורא, - אלא משום שהוא בטל לגבי הקרקע, על־כן הכל אחד אם ישנו או אינו. וע"פ זה, כל זמן שהאילן הוא מחובר לקרקע נכנסת עבודתו בכלל עבודת הארץ גם לר"י, ושייכא בו מ"ע ד"ושבתה הארץ". וכן מטין דברי הירושלמי דברכות (פ' כיצד מברכין ה"ב) במשנה דבירך על פה"א בורא פה"א יצא: "רבי חזקיה בשם ר' יעקב בר אחא: דר' יודה היא, דר' יודה עביד את האילנות כקשים", - משמע נמי דעיקר טעמא הוא, לפ"ז, משום שהאילנות הם כקשין, ואין להם ערך בפ"ע, ובטלין הם משום הכי לקרקע, וממילא נקראים ג"כ בשם קרקע כ"ז שהם עומדים, וכשנקצצים אין הדבר חסר כלום, משום שהכל הוא על ענין הקרקע. אלא דלפ"ז י"ל, דללשון שני דירושלמי שם, דאמר: "אמר רבי יוסי דברי הכל היא פירות האילן בכלל פירות האדמה ואין פירות האדמה בכלל פירות העץ", - דאילנות אינם כקשים, ואולי אינם נקראים ג"כ בשם הארץ, וי"ל לפ"ז דאין אילן בכלל אדמה, דלר"י י"ל, דעיקר טעמיה הוא משום שהפירות יונקים מן האדמה ולא משום שהאילן נקרא אדמה.

כ״האלא, דאליבא דר' יוסי בירושלמי, שאמר על משנתנו: "דברי הכל היא", אין לנו לפסוק כלל כר"י, וע"ז סמך באמת הרמב"ם, שפסק בה' בכורים דלא כר"י ומ"מ לדיני ברכות (ה' ברכות פ"ח ה"י) פסק כסתם משנתנו לפי גירסתנו. וכמו שביאר בכסף־משנה שם, וז"ל: "אבל מצאתי נוסחא שכתוב בה בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, והיא נכונה דאתיא כסתם מתניתין, ואין לדחות גירסא זו ממה שמצינו לרבינו בפרק ד' מהלכות בכורים, שפסק ביבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא, והיינו דלא כר"י, דאיכא למימר, דאע"ג דאמרינן דמתניתיז רבי יהודה היא, אינו מוכרח, דהא בירושלמי איכא מ"ד הכי ואיכא מאן דאמר, דמתניתין דברי הכל היא, ומאחר דאיכא מאן דאמר הכי נקטינן כסתם מתניתין דהכא וכת"ק דבכורים".

כ״ווכיון שמצד דברי ירושלמי, דמסיק דמתניתין דברי הכל היא, אין אנו זקוקים לפסוק כלל כר"י, א"כ הדר קיימא לן כחכמים דמביא ואינו קורא, וא"כ נקרא אילן בתורה בשם "אדמה" והכי נמי בשם "הארץ"; וללישנא קמא גם לר"י נקרא בשם "ארץ".

כ״זאלא דבעצם הענין קשה, כיון דע"כ לחכמים דר"י נקרא בתורה אילן בשם "אדמה", עד שכיון שנקצץ אינו יכול לומר: "מפרי האדמה אשר נתת לי", א"כ למה קאמר לרנב"י דאיני יכול לומר על פרי העץ בורא פרי האדמה ? וע"כ צריך לומר, דאע"ג דבלשון התורה נקרא גם אילן בשם אדמה, מ"מ כיון דחזינן דרבנן סבירא להו דהפרי נקרא על שם האילן דוקא, ומעתה כיון דבמטבע הברכות חילקו לומר על פרי האדמה בלשון "אדמה" ועל של אילן בלשון "עץ", א"כ רצוי לציין במטבע הברכה את ההתיחדות של הפרי הגדל באילן. וא"כ קראו לחלק אדמה זה בשם מיוחד: עץ, ואם אמר "בורא פרי האדמה' תהי' הכונה דוקא על אדמה של לשון מטבע הברכות, והיינו אדמה ממש לאפוקי אילן, - לכן לא יצא.

כ״חאבל מצד לשון תורה ודאי שנקרא לחכמים אילן בשם אדמה ושם ארץ. והכי נמי לר"י ללישנא קמא דירושלמי. אלא דלכאורה קשה: אם נאמר, שאילנות, בכלל ארץ הם בלשון תורה, א"כ למה בסוגיא דשילוח־הקן שם בעי קרא לרבות אילנות מ"בכל עץ", ותיפוק ליה מ"על הארץ", וצריך לומר, כיון דכתיב "בדרך", - שהוצרך אותו לומר לרבות רשות־ הרבים או לרבות קן בים, כדר"י אמר רב שם, - והיכא דכתיב "בדרך" יותר נוטה לומר ש"על הארץ" הוא כמשמעו דוקא ארץ ולא אילנות, ע"כ הוצרך לומר: בכל עץ ביחוד, אבל בכל מקום אילנות בכלל ארץ הם.