שבת הארץ, קונטרס אחרון ב׳Shabbat HaAretz, Kuntres Acharon 2
א׳לפ"א ה"ב אות ג' ד'.
1
ב׳א. מדנקט הרמב"ם בהלכה א' לשון הפסוק: בחריש ובקציר תשבת, משמע דס"ל דחרישה אסורה מה"ת, עכ"פ בעשה, ומ"מ מדדייק אח"כ בה"ד וכתב: החופר או החורש לצורך הקרקע וכו' וסיים ע"ז: "מכין אותו מכת מרדות מדבריהם" ולא נקיט סתמא מכת מרדות, נראה דלאשמועינן אתי, דבכל הני דנקיט בכל ההלכה אין לנו דבר שיהיה בו איסור־תורה. דאם היה כאן איסור תורה, אע"ג דאין בו מלקות מפני שהוא רק איסור עשה, הי' די במה שיאמר סתם מכת מרדות ולמה לו לומר שהוא מדבריהם. והדברים נראין כסותרין זא"ז. וביותר קשה מהא דהלכה למשה מסיני, דחורשין בעשר נטיעות עד ר"ה, משמע דאסור באיסור תורה בשביעית גופא, וגם בתוס' שביעית באופן אחר חוץ מעשר נטיעות מפוזרות בתוך בית־סאה. וכן הוא לשון רבנו (פ"ג ה"ה): עשר נטיעות מפוזרות לתור בית סאה חורשין כל ב"ס בשבילן עד ר"ה, "ודבר זה הלכה לממ"ס" כלשון הגמ' (סוכה ל"ד א'); וכבר הקשה כן פר"ח בס' מים חיים. ובדוחק י"ל דחורשין הוא לאו דוקא, והכונה היא שהללממ"ס שמותרין לעשות מה שנדרש לקיומם עד ר"ה, ומותרת בהם זמירה, ונקטו חרישה מפני שמתוך ההלכה שנאמרה, שמותר לעשות עבורם כל מה שנצרך לקיומם עד ר"ה, וחכמים שיערו שלקיומן של נטיעות הללו נצרכת ג"כ חרישה לכל ב"ס שלהן, ע"כ ממילא כלול בכלל ההלכה, שחורשין כל בית סאה עד ר"ה, שמתוך שמותרין במלאכות של תורה ממילא מותרין ג"כ במלאכות דרבנן.
2
ג׳[ותירוצו של הרב בעל פאת השולחן ה' שביעית ס"כ סק"א, דנקט הר"מ האי קרא דבחריש ובקציר תשבת משום קצירת העומר שדוחה שביעית, אין זה כלל מדרכו של הרמב"ם להביא דרשות, שאינן מענין שהוא עוסק בו. אמנם ידוע שלפעמים הוא סומך את ההלכה על הכתוב, גם כשהוא לא ע"פ ההלכה, אלא שכ"ה פשטא דקרא וכמש"כ בעלי הכללים, אבל כאן בחריש ובקציר תשבת הרי הוא מפורש בפסוק לענין שבת ולא לענין שביעית כלל. ונראה דגם כאן אחז הרמב"ם ז"ל את דרכו להביא דרשה פשוטה ממשמעותיה דקרא, ומביא ראיה שכונת הכתוב ושבתה הארץ היא רק שביתה מעבודת הארץ ועבודת האילנות, שהם ג"כ מחוברים לארץ, ולא נאמר שהכונה היא שביתה גמורה מכל המלאכות כשביתת שבת, ומה שכתוב ושבתה הארץ היינו שישבתו יושבי הארץ, כמו וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף (בראשית מ"א נ"ז) וכיו"ב, ע"כ מביא רבנו ראיה ממקרא של בחריש ובקציר תשבת, ששייך לשון שביתה גם ממלאכות מיוחדות, ולפ"ז אין לנו הכרח להוציא את המקרא ממשמעותו ולומר, שבכלל ושבתה הארץ היא שביתה כללית מהמלאכות כולן, שהוא מתפרש יפה כפשוטו שהארץ תשבות, כלומר שישבתו רק מעבודת הארץ, אכן מה היא השביתה מעבודת הארץ זה אנו למדים ממה שפירשה תורה אח"כ, דהיינו שתי אבות ושתי תולדות. אבל אם לא הי' אפשר לנו לומר לשון שביתה על מלאכות מיוחדות, אז היה הכרח לומר דהמ"ע היא על שביתה כוללת, ומה שכתוב אח"כ שדך לא תזרע היא רק לל"ת *) נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא"מ לונץ ז"ל..
3
ד׳ולדעת הרמב"ן המובאה בפנים (ה"ד אות יו"ד), דבעושה כל המלאכות הנדרשות באין מחסור מכל השנים עובר בעשה של תורה, י"ל דפירוש "בחריש ובקציר" היינו מתחלת המלאכה הראשונה של עבודת האדמה, שהיא החריש, עד האחרונה שבה, שהיא הקציר, והכונה לשבת בהן שלא יעשה את כולן כמו בכל השנים, וניחא הלשון "בחריש ובקציר" בבי"ת, כלומר: בהם תשבות בקצת מלאכות שביניהם והם בכלל, א"כ י"ל דה"נ בהלל"מ מיירי בחרישה, שאפילו כשהיא משלמת לכל שאר המלאכות הנצרכות, שצריך להיות היכר גם בתוס' שביעית בשינוי מכל השנים, ובהן, בעשר הנטיעות, מותר בזה, או דמיירי הלל"מ באופן שאין דרך לעשות בהן רק חרישה, א"כ זוהי כל מלאכתן בכל השנים ואז אסורה היא בעשה דתשבת.
4
ה׳[וכן מש"כ בפאה"ש שם לתרץ, הא דהלל"מ דחורשין עד ר"ה, דכיון דאיכא הלל"מ להתיר פרט אחד איך אפשר שתהי' כל מלאכת החרישה דרבנן, משום דדעת הרמב"ם היא שכל הלל"מ הוא מדרבנן, אין התירוץ מספיק, שסוף כל סוף קשה לומר שתבא הלכה למ"מ להתיר מה שאין בו שום איסור מה"ת, וע"ז אין מספיק מה שנאמר שנקרא הלכה למ"מ בשם ד"ס לדעת רבנו, ואפילו אם תאמר שמדרגת החומר שלה תהיה רק כמדת ד"ס. ומשמע שם בד' הרמב"ן, דבשבת ה"ה אפילו בענין של שבות אחד, למשל מקח וממכר בקביעות, י"ל דה"נ באיזו עבודה מעבודת הארץ שעושה אותה בקביעות ה"ז מבטל מ"ע דושבתה הארץ, וחרישה הקבועה כפי הצורך והדרך הרגיל תמיד היא ג"כ בכלל זה. וע"ז באה שפיר הללמ"מ להתיר עד ר"ה, מכלל איסור תוספת שביעית, שדומה בענינו לגוף שביעית, וחורשין כל צרכן] *) נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא"מ לונץ ז"ל..
5
ו׳ב. חרישה בשביעית במקום שברור הוא, שאם לא יחרש יהי' איבוד גמור לאילנות, באופן שלא יהי' ע"ז תיקון, יש לומר שמותרת היא לדעת הרמב"ם, שכתב טעם היתר התולדות המנויות להיתר: מפני שאם לא יהיו נעשות תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, - והוא הדין גם בחרישה. אלא די"ל, שהרמב"ם התנה שם הטעם, שהתולדות כולן, - חוץ מהשתים המפורשות, - אינן כ"א מדרבנן, א"כ הדבר תלוי במחלוקת אם איסור חרישה הוא דאורייתא או דרבנן. ואולי י"ל, שראוי לסמוך בשעה"ד אמ"ד שהוא רק דרבנן, וא"כ תהיה מותרת במקום שיש איבוד כל הנטיעות, כגון בשנים הראשונות אחר נטיעתן, שע"פ תכונת הארץ ודרכי גידולי האילנות בזמננו, יאבדו כולן אם לא יחרשו. אלא, שיש לדחות קצת ולומר, שלא התירו חכמים כ"א באותן התולדות המנויות, שהן בדרך רוב זקוקות כ"כ להאילנות ולהקרקע, עד שיהי' איבוד מבלעדן, אבל חרישה, שברובה אינה באופן זה, לא הותרה. מ"מ אין זה דבר ברור, די"ל שכל שהוא בכלל לאוקמי אילנא הותר, אם־כן, אם לפי המצב יאבד האילן לגמרי, ואפי' אם רק יגרע מערכו וירד משויו במניעת החרישה י"ל שהיא מותרת.
6
ז׳ויש לדון בלשון הרמב"ם, שכתב הטעם (פ"א הלכה י'): מפני מה התירו את אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה", ולא כתב טעם על היתר שאר התולדות חוץ מהשקאה, ככל אותן המנויות בהלכה ז': "סוקרין את האילן בסקרא וטוענים אותו באבנים ועודרים תחת הגפנים, והמקשקש בזיתים אם לסתום את הפצימים מותר", רק כלל את כל אלה במה שסיים: "והואיל ואיסור הדברים האלה וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו". וי"ל, דהשקאה מתוך שהיא נעשית גם במקום שאין איבוד במניעתה, ואינה כ"א לאברויי אילנא ולהוסיף פריו, משום הכי צריך ע"ז טעם מיוחד, שהתירו בבית השלחין ובשדה האילנות, ע"פ האופנים המותרים, דהיינו כשהם יותר ממטע עשר לבית־סאה ע"י המשכה מאילן לאילן, ובמקורבין זה לזה - בהשקאת השדה כולה; אבל אותן המלאכות המותרות שהן מיוחדות לאוקמי אילנא, - וי"ל דאפילו קשקוש, שיש בו לאברויי אילנא, הוא בצורה אחרת מאותו שהוא לסתומי פילי שהוא מותר, - על אלה די בטעם ההיתר מפני שהוא דרבנן ובמקום הפסד מותר אף אם לא יגיע ע"י מניעתן למדה זו שימות כל עץ שבה. והוא הדין יש לומר גבי חרישה, שאע"פ שברובה היא באופן האסור, שהוא להשבחת הקרקע והאילנות, מ"מ אם המצב הוא עכשו, בפרדסים וכרמים מיוחדים, שע"י מניעת החרישה יהי' איבוד גמור, אז דומה היא להשקאת בית־השלחין, ומותרת למ"ד חרישה דרבנן.
7
ח׳ויש להוסיף לזה מה שביארנו בדיוק לשון הרמב"ם במה שסיים בהלכה ד': "מכין אותו מכת מרדות מדבריהם", שבא בזה ללמדנו, שלא רק איסור לאו אין בהם, אלא גם איסור עשה אין כאן מה"ת. ואילו לא הוסיף לומר "מדבריהם" היה מקום לומר, שאע"פ שאינו לוקה בלאו מ"מ אין שייך כ"כ להחליט, ולומר שמכת־המרדות היא מדבריהם, שיש למצוא אותה גם באופן שהיא מה"ת, כגון שאומרים לו: "שבות" ואינו שובת, שאם הי' בזה מ"ע היו בודאי מכין אותו מן התורה, כדמכין אותו עד שתצא נפשו דגבי סוכה ולולב בכתובות (פ"ו) וחולין (קל"ב), דזה הרי ליכא למימר שזה מדרבנן, דא"כ איך יש להם רשות להתיר דמיו של זה ולהכותו עד שתצא נפשו? ואין לך קום ועשה גדול מזה, דקיי"ל שאין כח בזה ביד חכמים לעקור דבר מן התורה רק בשוא"ת (כיבמות צ' א'), וגם זה הוא דוחק גדול לומר שזה הוי למיגדר מילתא, שאז יש כח גם לעבור על דברי תורה, כהא דמכין ועונשין שלא מה"ת, וכמבואר ביבמות שם, שזה שייך רק בדבר היוצא מן הכלל ולא במדה תמידית, אלא ודאי הייתי אומר שהכאה זו היא מה"ת, שהייתי חושב שיש בזה עכ"פ איסור עשה, להכי הוסיף לבאר, שאין בזה שום דררא דאורייתא, וההכאה היא רק מכת מרדות מדבריהם.
8
ט׳[והתוס' (כתובות פ"ו א' ד"ה פריעת) כתבו בשם רש"י, שאין כופין על מצוה דרבנן, והשיגו ע"ז מכח ראיות דמצינו שכפו ג"כ במצוה דרבנן, ונמצא ג"כ לשון כפיה בהן. מיהו י"ל, שמ"מ אינה דומה כפיה למידי דרבנן לכפיה לשל תורה, שרק בה נאמרו הדברים כופין אותו עד שת"נ; אלא אם נאמר ביחוד שבממרה איכא בל תסור ממש לכו"ע, גם לחולקים על הר"מ בעיקר יסוד זה בכולהו מילי דרבנן, י"ל שבכל אופן זה היינו של תורה. ובירושלמי נזיר (פ"ד ה"ג) נקט "עד שיקבל או עד שת"נ" דייק לשון קבלה משום שעיקר מלקות זה הם על ההמראה, מפני מה שאינו מקבל, ועיין מג"א סי' תצ"ו סק"ב, ודברי הרמב"ם החומ"צ פ"ו הי"ב, ועיין מש"כ בזה בספר קובץ, ומש"כ בתוי"ט נזיר שם ד"ה תספוג ועיין בתוספות רעק"א שם אות כ"ט *) ובכי"ק על הגליון שם נ"ב: וי"ל עוד דשמא בעלמא הוא, שמלקות על חטא נקרא מלקות ארבעים ע"ש מלקות שבתורה, שהוא אב לכולם, ופוחתין מארבעים לפי ראות העין בענין החטא וצורך גירורו).. ולא רחוק לומר שגם הרמב"ם הכי ס"ל ומדויק לשון "מדבריהם", וביחוד בעונש על העבר ודאי אינה דומה מכת־מרדות דרבנן למלקות דאורייתא, וי"ל דה"נ אינה דומה למלקות שעל איסור תורה. אע"פ שאינו מהלוקים מה"ת]. *) נדפס בהשמטות ל"שבת הארץ" הוצאה ראשונה.
9
י׳וע"פ מה שכתבתי לעיל ע"פ הרמב"ן, שהעושה את כל העבודות בקביעות כדרכו בכל השנים בלא שינוי עובר מ"ע ד"ושבתה הארץ", יש לבאר ע"פ זה את דיוק לשון הרמב"ם, במה שבהלכה ג' כתב: וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב ? לומר לך: על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב, ועל שאר התולדות שבעבודת־הארץ, עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה, אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת־מרדות", - ולא כתב כאן "מדבריהם", כבהלכה שאחריה, וגם כפל הלשון בשתי ההלכות האלו באין צורך לכאורה. וי"ל לפי הנ"ל, שבתחלה, כשדבר על כללות התולדות, ונכללה בהן גם קביעות עבודתן בכל השנה, בלא שינוי מדרך עבודתו בכל השנים, לא רצה לאמר בזה שמכת־מרדות זו היא מדבריהם, שי"ל באמת שהיא מן התורה, כמו דמכין אותו גבי סוכה ולולב, שהרי יש בזה איסור עשה של שביתה כמ"ש, אבל כשפירש הדבר בפרטיות, דקאי על מעשים יחידים שמפרשם: החופר או החורש, על זה שפיר מסיים שמכת מרדות זו היא מדבריהם, וגם חרישה בכלל כמש"כ.
10