שבת הארץ, קונטרס אחרון ג׳Shabbat HaAretz, Kuntres Acharon 3
א׳לפ"א ה"ג אות ה' ו' ז'
1
ב׳לשון הירושלמי (ערלה פ"א ה"ב): אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות, דכתיב: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה. ובשביעית צריכה, דכתיב: ושבתה הארץ שבת לד' וכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". והכונה היא, דלשון שדה משמע: ולא מה שבבית, אבל כאן, אצל מ"ע דשביתה, דלא כתיב שדה, יש לומר דיש מ"ע גם בנטעו בתוך הבית, אע"פ של"ת דשדך לא תזרע וכרמך ל"ת אין כאן, דמסתמא אורחא דשדה וכרם שלא יהיו בתוך הבית. ולפ"ז יש לומר, דעל ל"ת לא נסתפקו כלל, דודאי ליתא, וכל עיקר הספק הוא רק על עשה; והיינו אם נאמר שמ"ע דושבתה בפני עצמה קיימא, אז עובר בעשה כשעובד במה שנטוע בתוך הבית, אבל אם נאמר דעשה זו נאמרה לענין ל"ת שבא אח"כ, כד' הירוש' כלאים, המובא לעיל סי' א', אז אמרינן דמ"ע דשביתת הארץ היא דוקא ב"שדך ל"ת וכרמך ל"ת", א"כ היא דוקא בגלוי, דומיא דשדך וכרמך, ולא בתוך הבית. ולפ"ז י"ל, דמלאכות דרבנן, שמצינו שגזרו בשביעית במקום דאיכא ל"ת, אין ראי' מזה דגזרו ה"נ במקום איסור עשה, וי"ל דאע"ג דאמרינן בדאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת (יבמות פ"ב א', קי"ט א') מ"מ, מה לי איסור לאו מה לי איסור עשה לא אמרינן. אך י"ל לאידך גיסא ג"כ דכל עיקר הספק הוא רק אם יש בו ל"ת, משום דאולי כיון שגלתה תורה שבעשה דתשבת לא בעינן דוקא שדה וכרם, ה"ה דבל"ת הם לאו דוקא, אבל מ"ע יש לומר דודאי איכא. ומה שכתב במראה הפנים, דקאי לענין ספיחין שגדלו בתוך הבית, לא מסתבר כלל, דאיך שייך להביא ע"ז המקראות, והלא עיקר ספיחין קיי"ל שהוא מדרבנן, כמש"כ הוא ז"ל בעצמו. ועוד, שהרי באילנות שגדלים מעצמן פסק הרמב"ם דאין בהם איסור ספיחין, כמבואר פ"ד ה"ג, - ועד שהוא מצייר בתלמודן אסור ספיחין באילן שנטעו בתוך הבית, היה לו לצייר זה בזרעים שנזרעו בתוך הבית. אלא ודאי פשוט, דעל עצם איסור שביעית קאי לענין איסור המלאכות, וכמש"כ בפנים, וה"ה לענין קדושת הפירות. וכיון שיש להסתפק, שמא עיקר הבעיא היא אם עובר על ל"ת, אבל בעשה אולי פשיטא דעבר, כיון דלא כתיב בה שדך וכרמך, ע"כ אין להקל שלא במקום הפסד.
2
ג׳[מיהו י"ל מהא דאיתא לעיל (פ"ב ה"ג) אמתניתין דמזהמין את הנטיעות, ועושין להם בתים עד ר"ה, ופירש בסוגיא טעם לאיסור הבתים בשביעית משום דבית עושה לה צל והיא גדלה מחמתו, והי' ראוי לפשוט מכאן דגם בתוך הבית אסורה העבודה בשביעית, דאי מותר מאי איכפת לי מה שגדלה מחמת הצל מאחר שכבר עשה את הבית. ואולי מסופק הוא רק בנטע את האילן בתוך הבית, שלא חל עליו שם שדה וכרם מעולם דמשמעם בגלוי, אבל אם האילן הי' נטוע בתחילתו בגלוי וחל עליו שם שדה או כרם, שוב אינו יוצא מאיסורו ע"י עשית בתים, ומשו"ה בשביעית אסורה עשית בתים שהיא עבודת אילן, מפני שגדלה מחמת הצל. ואפשר לומר דבית שאין בו ד"א, שאינו בית לכל דבר (כסוכה ג' ע"א וע"ב), ה"נ דלא מפיק מכלל שדה וכרם, וי"ל דבתים דמתניתין דידן מסתמא אין בהם ד"א. ולכאורה הי' ראוי לומר גם בכלאים, שאין נוהג במה שנטוע וזרוע בתוך הבית, דה"נ כתיב שדך וכרמך, אלא דתקשה לפ"ז ממתניתין דכלאים (פ"ה מ"ד) והבית שבכרם זורעים בתוכו, דמשמע דוקא זרעים משום דחשיב הפסק, ותיפ"ל דגם שני מינים מותר לזרע בתוך הבית, ואפ"ל דכיון דמין אחד הוא מחוץ לבית גרע, אך לא מסתבר, דכיון דאין איסור בא כ"א ע"י שניהם צריך שיהיו שניהם בכלל איסור. אמנם לפ"ד שבפחות מד"א לא יהי' בכלל בית הי' ניחא, אלא דעצם הדבר דחוק דנהי דאינו בכלל בית, אבל מ"מ מוצא הוא מכלל שדה, והוי כחילוק הגמ' בסוכה שם לענין סוכה, דמ"מ כיון דל"ב דירת קבע חשיבא גם בפחות מד"א, א"כ לא חשיב בכל אופן כיושב בחוץ, וה"נ ל"ח שדה וכרם. וי"ל דמכח הא דירושלמי דפירש עשיית בתים דמתניתין לצל ושקיל וטרי ביה דחי רבינו מהלכה, או לכה"פ פשט ספיקא דשביעית לחומרא, ומשו"ה לא הביא את הספק בזה]. *) נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא"מ לונץ ז"ל..
3