שבת הארץ, קונטרס אחרון ד׳Shabbat HaAretz, Kuntres Acharon 4
א׳לפ"א ה"ג, אות ח' ט'
1
ב׳לשון הירושלמי (פ"ז דפאה ה"ז): "הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה, מן הרבעי, ומן העוללות, וחייב בשביעית, ר"ז בשם ר' יוחנן ושבתה הארץ שבת לד', דבר שהוא לד' שביעית חלה עליו". יש לבאר, דעיקר מה שצריך הדרשה דלד' הוא לענין שעובר ג"כ על הל"ת דשדך לא תזרע וגו', דשם הייתי אומר להוציא את ההקדש, כיון דכתיב לשון שמשמעו "שלך", אבל בעשה דשביתה י"ל שאין צריך קרא כלל, אם נאמר דהעשה קיימא בפני עצמה, כמש"כ לעיל סי' א'. ולפ"ז י"ל בהפקר, אע"ג דלא מרבינן לי' מלד', שמשמעו דוקא הקדש לגבוה, מ"מ ממילא בלא ריבויא לא נפיק מכלל עשה דושבתה הארץ, דלא כתיב בה "שלך". רק אם נאמר, דושבתה הארץ קאי אדלקמי' לכל מילי, כמש"כ, יש לומר דהוצרך הריבוי דלד' להקדש גם על עשה דושבתה. וא"כ הפקר, דלית ביה ריבויא, י"ל דממילא משמע שאינו בכלל שדך וכרמך, וכל שאינו בכלל שדך וכרמך יש לומר, עפ"ז, שגם אינו בכלל עשה דשביתה, וכירושלמי כלאים הנ"ל: "ושבתה הארץ שבת לד' - לענין ל"ת שבה".
2