שבת הארץ, פתח דברShabbat HaAretz, Preface
א׳משמעות סוגית הגמרא, שהלכה פסוקה כרבי ששביעית בזמן הזה דרבנן
פשטם של דברי הסוגיא דמו"ק (ב' ע"ב) מורה, שעל דברי רבי, שאומר: "בשתי שמטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, - בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים" - אין על זה שום מחלוקת, שכונתו במה שאמר "אין אתה משמט כספים" היינו שאין נוהג אז דין שמיטה, שבה יש השמטת כספים, שזהו מבדיל את השמיטה מן היובל מה שביובל אין השמטת כספים נוהגת, והשביעית משמטת כספים. וכן הוא פסק הרמב"ם (ה' שמטה ויובל פ"י הט"ז): "יתרה שביעית על היובל, שהשביעית משמטת את הכספים ולא יובל". ומקור הדברים הוא ב"תורת־כהנים" (פ' בהר סי' כ"ז): שאין יובל משמט כספים, וכן הוא בספרי (פ' ראה סי' קי"ב), שאין יובל משמט מלוה.
פשטם של דברי הסוגיא דמו"ק (ב' ע"ב) מורה, שעל דברי רבי, שאומר: "בשתי שמטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, - בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים" - אין על זה שום מחלוקת, שכונתו במה שאמר "אין אתה משמט כספים" היינו שאין נוהג אז דין שמיטה, שבה יש השמטת כספים, שזהו מבדיל את השמיטה מן היובל מה שביובל אין השמטת כספים נוהגת, והשביעית משמטת כספים. וכן הוא פסק הרמב"ם (ה' שמטה ויובל פ"י הט"ז): "יתרה שביעית על היובל, שהשביעית משמטת את הכספים ולא יובל". ומקור הדברים הוא ב"תורת־כהנים" (פ' בהר סי' כ"ז): שאין יובל משמט כספים, וכן הוא בספרי (פ' ראה סי' קי"ב), שאין יובל משמט מלוה.
1
ב׳אמנם מדברי הירושלמי (ראש השנה פ"ג ה"ה), שאמר שם ריו"ח: "זו דברי ר' יודא ור' ייסא, אבל דברי חכמים קידוש בית דין ותקיעת שופר והשמט כספים משמיטין", משמע שבפשיטות סבר ששמיטת כספים נוהגת גם ביובל, שלא כהברייתות שבת"כ ובספרי. ונדחקו הרבה המבארים בביאור ד' הירושלמי בזה, ובמה שאמר אח"כ: "ניחא קידוש ב"ד ותקיעת שופר, - השמט כספים לא בסוף הם משמיטין ?", מפני שההלכה היא פשוטה וקבועה, שהיובל חלוק בזה מהשמיטה, שהיובל הוא משמט בתחלתו והשמיטה אינה משמטת אלא בסופה, ע"פ המבואר בערכין (כ"ח ב'): "נמצאת אתה אומר אחד יובל ואחד שביעית משמטין, אלא שהיובל בתחלתו והשמיטה - בסופה", ופסקה הרמב"ם בפשיטות (בה, שמיטה ויובל שם, שם). ויש שבקשו לשבש את לשון הירושלמי בזה ולהגיהו. אבל נראה לפרש פשוט הסוגיא בירושלמי בזה. שאע"פ שבזה חלוקים שמיטה ויובל בזמן ההשמטה שבשמיטה הוא בסופה וביובל - בתחלתה, מכל־מקום מקשה הוא בפשיטות על שמיטת כספים. - שהיא נוהגת גם ביובל לדעת הסוגיא שם: ולא בסוף הן משמטין ? משום דכיון שעיקר שמיטת־כספים בשביעית כתיב ולא ביובל. וסברה הסוגיא שם שבזה נדמה יובל לשמיטה, על־כן אי־אפשר להיות באופן אחר מבשמיטה ואינו משמט ביובל השמט כספים אלא בסופה. כן נראה פשוט לבאר סוגית הירושלמי, אבל אין להוציא בכ"ז את סוגית הגמרא שלנו וברייתא דרבי, שאמר בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים, מידי פשוטן ששביעית בכלל נקראת בשם שמיטת כספים, אם משום ששמיטת כספים אינה נוהגת כ"א בשביעית ולא ביובל, כפשט הברייתות הנ"ל או מטעם שעיקר שמיטת כספים בשביעית כתיב, ואף אם נאמר לדמות בזה יובל לשמיטה הריהו נלמד ממנה בכל דרכיה, אפילו לשנות את מדתו ולשמט בסוף כשביעית, משום שעיקר שמיטת כספים לא נאמר אלא בשביעית.
2
ג׳עכ"פ זהו פשוט, לכאורה, שכונת הברייתא דרבי - "בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים" - שבכלל שביעית אין נוהגת אז מן התורה, לא שמיטת כספים שהיא מיוחדת ומבוארת ביחוד בשביעית, ולא לכל דיני שמיטת קרקע ועבודותיה. וזה אין לומר, שכונת הברייתא היא רק להוציא שמיטת כספים ממש, שאינה נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל בכל דיני שביעית בעבודת הארץ נוהג האיסור גם בזמן הזה לדעת רבי, שהרי על קושית הגמרא שם במו"ק: "אלא שביעית בין למ"ד משום חורש בין למ"ד משום זורע, - חרישה וזריעה בשביעית מי שרי"- מתרץ ע"ז אביי בפשיטות: בשביעית בזמן הזה ורבי היא וכו'. ואין לומר, שזוהי רק דעת אביי לבדו, אבל רבא חולק על זה בפשט דברי רבי, דאם כן למה מתרץ רבא שם את המשנה במו"ק אליבא דרבנן דוקא ? הלא היה לו לומר שאפילו רבי לא סבירא ליה שבזמן הזה דרבנן רק שמיטת כספים ולא איסור עבודת הארץ, ובזה היה עולה לנו, שהתירוץ "אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא" יהיה אליבא דכו"ע וגם אליבא דרבי, אלא ודאי פשוט הוא, שאליבא דרבי בין אביי בין רבא כו"ע מודים ששביעית בזמן הזה לכל פרטיה היא דרבנן, בין בשמיטת כספים בין באיסור עבודה קרקע, מפני שדעת רבי היא ששמיטה ויובל תלויים הם זה בזה מן התורה.
3
ד׳ולפי מה דקיימא לן כסוגיא דגיטין (ל"ו) דתקנתא דהלל בפרוזבול, שהיא הלכה פסוקה ולכולי עלמא אתיא היא אליבא דרבי, כדמתרץ שם אביי וע"ז מודה גם רבא, שהרי שניהם יחד עסוקין שם בקושיא השניה שמקשה שם הגמרא: "ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקינו רבנן דתשמט ?" - ותירץ ע"ז רבא תירוץ אחר, "הפקר ב"ד הפקר", דלא כאביי שאמר משום דשוא"ת הוא, - עכ"פ הלא לכולי עלמא ההלכה פסוקה כרבי. שכן מורה באמת הרצאת לשון הסוגיא, שעל תירוצו של אביי: "בשביעית בזמן הזה ורבי היא" לא פליג רבא כלל, ומה שחלק רבא אח"כ על תירוצו דשב־ואל־תעשה הוא, והוא אמר דמשום הפקר ב"ד - הלא אין זה רק על הקושיא השניה. וכן נראה מתוך התכת הלשון, שגם רבא מסכים לדינא דשביעית בזה"ז דרבנן, - מתוך שהוא מתרץ את הקושיא הנופלת על דעה זו.
4
ה׳א"כ משתי הסוגיות האלו ביחד אנו מוצאים, שהלכה פסוקה היא כרבי, דשביעית בזמן הזה, גם בעבודת הארץ, היא רק מדרבנן.
5
ו׳וכך היא שיטת התוספות שם בסוגיאן דגיטין, בד"ה מי איכא מידי, שכתבו שם: השתא לא בעי רבא לשנויי אהך קושיא: דהפקר ב"ד הפקר, כדמשני בתר הכי, משום דקשיא ליה דלא הי' לו להלל לעקור שביעית שהיא דאורייתא: ואף ע"ג דדרשינן בספרי: "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך - ולא של אחיך בידך, מכאן אמרו: המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין"' מ"מ לא הי' לו לעשות תקנה ללמד לעשות כן, שבטל בכך השמטת כספים שצותה תורה
6
ז׳שיטת רש"י בהכרעה מהירושלמי
הרי נתברר לשיטת התוספות, דקיי"ל דשביעית בזמן הזה דרבנן. אך לשיטת רש"י אין בדבר הכרע, משום שהוא פירש דרבא קאי נמי לשנויי הפירכא "דמי איכא מידי דמדאורייתא משמטא" משום הפקר ב"ד; וגם לרש"י לא מכרעא מילתא וי"ל דלדינא לא פליג רבא אאביי. - ובסמוך יתבאר שגם הראב"ד פירש כרש"י, ומ"מ פסק כרבי.
הרי נתברר לשיטת התוספות, דקיי"ל דשביעית בזמן הזה דרבנן. אך לשיטת רש"י אין בדבר הכרע, משום שהוא פירש דרבא קאי נמי לשנויי הפירכא "דמי איכא מידי דמדאורייתא משמטא" משום הפקר ב"ד; וגם לרש"י לא מכרעא מילתא וי"ל דלדינא לא פליג רבא אאביי. - ובסמוך יתבאר שגם הראב"ד פירש כרש"י, ומ"מ פסק כרבי.
7
ח׳ובמקום שאין סוגית תלמוד בבלי מכרעת צריכין אנו להכריע את הדבר ע"פ הירושלמי, וסוגית הירושלמי מכרעת, דתיקון פרוזבול דהלל איננו על דברי תורה אלא הוא מיוסד על היסוד, ששביעית בזמן הזה דרבנן. וזה לשון הירושלמי (שביעית פ"י ה"ב): "א"ר חונא קשייתא קמיה דרב יעקב בר אחא, כמ"ד מעשרות מד"ת - והלל מתקין על דברי תורה. אמר רבי יוסי: וכי משעה שגלו ישראל לבבל לא נפטרו מן המצות התלויות בארץ, והשמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוץ־לארץ ד"ת. חזר רבי יוסי ואמר: וזה דבר השמיטה שמוט, - בשעה שהשמיטה נוהגת מד"ת השמט כספים נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל ד"ת, ובשעה שהשמיטה נוהגת מדבריהם השמט כספים נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל מדבריהם. תמן אמרין: אפילו כמ"ד מעשרות מדברי תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהם, דתני: וזה דבר השמטה שמוט, רבי אומר: שני שמיטין הללו, שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג דבר תורה, פסקו יובלות שמיטה נוהגת מדבריהם. אימתי פסקו היובלות ? "יושביה" - בזמן שיושביה עליה, לא בזמן שגלו מתוכה. היו עליה אבל היו מעורבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה, יכול יהו היובלות נוהגין? ת"ל: יושביה - לכל יושביה. נמצאת אמר, כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה בטלו היובלות".
8
ט׳וכיון שהדבר ספק לנו אם רבא, שאמר סברת הפקר ב"ד הפקר, קאי ג"כ לתרץ הקושיא שעל עיקר יסוד פרוזבול, - מה שאין נראה כן מהרצאת הסוגיא, דלמה נטר עד כאן ולא תירץ מיד ? וגם עצם הסברא, שיהי' שייך על עיקר פרוזבול הפקר ב"ד, אינה מחוורת כ"כ, כדמקשו התוס' שם שמ"מ לעקור מצוה לגמרי לא מסתבר מטעם הפקר ב"ד, ולא מצינו כה"ג, - לכן יותר ראוי לנו להשוות הבבלי והירושלמי, ולומר שהכל מודים שיסוד הפרוזבול הוא במה ששביעית בזמן הזה הוא מדרבנן. ולא עוד אלא, שכפי הנראה מדברי הירושלמי כאן, וגם מכמה סוגיות בבבלי, הרי יש לנו שני יסודות על שביעית בזמן הזה שהיא דרבנן. היסוד האחד: אם הלכה כרבי דשביעית ביובל תליא, וכיון שפסקו היובלות הרי אין שביעית אלא מדרבנן. והשני: אפילו אם נאמר, ששביעית אינה תלויה ביובל, ודלא כרבי, מ"מ למ"ד דמעשרות בזמן הזה מדרבנן, משום שבטלה קדושת הארץ מן התורה, א"כ גם שביעית היא בכלל בזה"ז, שאינה כ"א מדרבנן.
9
י׳ומזה יבואר עוד בהדיא מלשון סוגיא זאת דירושלמי, שאין לפרש בדברי רבי, שדוקא על שמיטת כספים כונתו שהיא תלויה ביובל ולא על שמטת קרקעות. שהרי הלשון הוא שוה שם בדברי ר' יוסי ובדברי הברייתא דרבי: בתחלה אמר ר' יוסי. "וזה דבר השמטה שמוט - בשעה שהשמיטה נוהגת דבר תורה השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בחו"ל ד"ת, ובשעה שהשמיטה נוהגת מדבריהם השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בחו"ל מדבריהם", ואח"כ הוא אומר שם: תמן אמרין אפילו כמ"ד מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהם, דתני: "וזה דבר השמיטה שמוט, רבי אומר: שני שמיטין הללו, שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג דבר תורה, פסקו יובלות שמיטה נוהגת מדבריהם". וכונת ר' יוסי במלת "שמטה" הלא היא ודאי על שמטה של שביתת קרקעות. חדא, שהלשון מורה כן, שהרי הוא אומר אח"כ: "השמט כספים נוהגת", והלא בהשמטת כספים הוא עסוק, ומה היא שמטה זו, שאמר שהיא נוהגת מה"ת או מדבריהם ? ודאי כונתו היא שמיטת קרקעות בשביתת הארץ. ועוד, שהרי הירושלמי תולה את הדבר בקדושת הארץ ובחיוב תרומות ומעשרות, א"כ ודאי בשביתת הארץ הוא עסוק ב"שמטה" זו שהוא אומר ומתוך שמשוה הלשון לומר גם בדברי רבי שמטה סתם ולא שמטת כספים, משמע, שכמו שמיטה דלעיל, שבדברי ר' יוסי היא שמיטה לכל דבריה, הכוללת ג"כ שמיטת קרקעות, כן הוא גם בדברי רבי. ותו, שכל עיקר היסוד לומר, שלא כפי שמשמע מתוך פשטות הלשון, שרבי לא יאמר שתלויה ביובל רק על שמיטת כספים דוקא, הוא משום שהכתוב המובא הוא מפרש שמטת כספים, - והרי אנו רואים, שר' יוסי דרשו לפסוק זה עצמו גם לענין שמטת קרקעות, א"כ מהיכי תיתי לן לעשות פלוגתא במה שהלשון מורה שהם בחדא מחתא.
10
י״אובדברי רש"י בסוגיא זו בגיטין (ל"ו א'), שכתב וז"ל: "בשביעית בזה"ז והלל כרבי ס"ל, דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן היא, ואע"ג דהלל בבית שני הוה, סבירא ליה לאביי, דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא, ודאמרינן בערכין (דף ל"ב): מנו יובלות לקדש שמיטין - מדרבנן קאמר. ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי, שכתב במסכת גיטין בירושלמי: "מניין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג, שנאמר: וזה דבר השמטה שמוט, אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית", אבל בת"כ ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין היובל נוהג, ואומר אני שהוא מחלוקת. בזמן שאי אתה משמט קרקע. כגון עכשיו, שבטלה קדושת הארץ. אי אתה משמט כספים. ואע"פ שהשמטת כספים חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ, ילפינן בהיקישא דלא נהגא", - נראה שהדברים כפשטם, שמפני שבטלו היובלות בטלה קדושת הארץ לענין השמיטה לדעת רבי. ויש לומר עוד שרש"י סובר, שכל דיני קדושת הארץ גם הם תלויים ביובל, וכדמשמע מלשון הרמב"ם (ה' תרומות סוף פ"א), דתרומ"ע ג"כ תלויים הם בישיבת כל יושביה עליה כמו יובלות, ומתוך כך לא היו נוהגים, לדעתו, בימי עזרא כ"א מדרבנן. ודברי רש"י (כתובות כ"ה א' ד"ה ולא) מורים ששביעית ומעשר הם תלויים זב"ז. וי"ל שיובל, שמיטה ותרומ"ע הם עיקר מצות התלויות בקדושת הארץ. דערלה וכלאים, שיש להם שייכות גם בחו"ל, אעפ"י שהם יותר חמורים בארץ, י"ל שאינם תלויים כ"כ בקדושת הארץ, המשתנה ע"י ביטול יושביה. ולדעת תוס' יבמות (פ"א, א', ד"ה מאי) גם שאר מצות התלויות בארץ בטלות מן התורה משבטלה קדושת הארץ לדין תרומ"ע. ואם נאמר' שלדעת הרמב"ם תלויה קדושת הארץ בכל יושביה, יש לומר, שהוא הדין כל חוב המצות־התלויות־בארץ תלוי בזה מה"ת, כיון דהרמב"ם ס"ל דסתם "כי תבאו" ביאת כולכם משמע, ולפ"ז תהיה גם ערלה נכללת בזה, דכתיב בה: "כי תבאו", רק כלאים י"ל שאינו תלוי בביאת כולכם. עכ"פ ראוי לומר, שרש"י קורא כאן קדושת הארץ את קדושת השמיטה וכן קדושת היובל, שבאלו הקדושות אנו עסוקין כאן. ואין אנו צריכים לומר שרש"י מערב כאן שני ענינים: ביטול השמיטה מה"ת משום ביטול היובלות לפי רבי, ועוד מצד ביטול קדושת הארץ מזמן החרבן ואילך. שאין דבר זה נוגע כלל למה שיסבור רש"י לדעת רבי בעצם דין קדושת הארץ אם קדושה שניה קדשה לשעתה או לע"ל דכאן אנו עסוקין רק בקדושת יובל ושביעית. אמנם בסוגיא דמו"ק שמביא גם שם הגמרא ברייתא זו דרבי, ד"בשתי שמטות הכתוב מדבר", שם איננו נזקקים כלל לומר, שיסבור רבי דשביעית ביובל תליא, ואנו יכולים לפרש כפשוטו, שיש רק ראיה מלשון "בזמן שאי אתה משמט קרקע" שיש זמן שאי אתה משמט קרקע, והוא מסתמא לכה"פ בזמן הזה, ויש לאוקמי שם שבטלה קדושת הארץ מפני החרבן; אבל בסוגיא דגיטין, כיון דחזינן שתיקון פרוזבול מורה, שגם אז בזמן הבית נהגה שמיטה רק מדרבנן, יותר נוח לאוקמי, שגם רבי ס"ל כהלל וכלשון הירושלמי שפירש: שני שמיטין, יובל ושמיטה.
11
י״בומה שכתב רש"י שם: "ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי, שכתב במסכת גיטין בירושלמי: מנין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: "וזה דבר השמטה שמוט", אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית, אבל בת"כ ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין היובל נוהג, ואומר אני שהוא מחלוקת", זה מורה, שרק מכאן הוא אומר שהוא מחלוקת, - בין הירושלמי ותורת־כהנים, אבל מצד עצם הסוגיא, דמטי' להא דפרוזבול אליבא דרבי, אין הכרח לומר שיש מחלוקת בעיקר הדבר, ואיכא למימר בה מצד עצמה דכולי עלמא ס"ל, שבזמן שאין היובל נוהג אין שביעית נוהגת. ולכאורה זה תמוה מאד. שהרי מדאמרינן "רבי היא" משמע עכ"פ שחכמים ס"ל דנוהגת שביעית גם בזמן הזה מן התורה, אע"פ שיובל אינו נוהג, ולכאורה ממה שנשנה הדבר בלשון יחיד אנו מדייקים שחכמים חולקים עליו, ולמה לו לרש"י להכריע שהוא מחלוקת דוקא ע"פ הוכחה מסתירת הירושלמי והתו"כ, כיון שהדבר מוכרע ממקומו כי במחלוקת היא שנויה, שהרי נשנה בלשון יחיד, וכה"ג מצינו במכילתין (פ"ד הלכה ד') דרשב"ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית, ופסק הרמב"ם (פ"א ה"ה): "אין נוטעין אילן סרק בשביעית"' וכתב ע"ז הכסף־משנה: רשב"ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית, משמע דרבנן אסרי".
12
י״גאלא דבאמת אין משם ראיה להוכיח, שבמקום שנשנה בלשון יחיד, ואין עליו מחלוקת בצדו או במקום אחר, שנוכל לדייק, שחכמים חולקים ע"ז, רק מתוך כך שנאמרו הדברים בלשון יחיד. כי מה שמשמע שחכמים פליגי עליה דרשב"ג, בנטיעת אילן סרק, אין צורך לזה כלל בדיוק זה, שהדבר מפורש ומוכרע מעצמו. שהרי כך היא לשון התוספתא המובאה בזה בירושלמי: "אין מציתין את האור באישת של קנים, מפני שהיא עבודה. רשב"ג מתיר; וכן היה רשב"ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית. הרי התוספתא תולה דין זה של רשב"ג, שמתיר לנטע אילן סרק, בדין האמור לפניו, שמתיר להצית את האור באישת של קנים, ואינו חושש משום עבודה, מפני שהקנים אילני סרק הן, - ואין לנו הוכחה גדולה מזו, שחכמים שאוסרים להצית את האש באישת הקנים, אוסרים הם בודאי לנטע אילן סרק בשביעית. ולא שמענו מזה, שעל דבר האמור בלשון יחיד נוכל לומר אף בלא הוכחה ממקום אחר, שרבים חולקים על זה, וגבי דידן, כיון שבמקום שרבי אומר דרשה זו של "וזה דבר השמטה שמוט", ומוכיח מזה שאין שביעית נוהגת בזה"ז מה"ת, לא מצינו שם מפורש שיהיו חכמים חולקים עליו, ויאמרו שנוהגת מן התורה גם בזה"ז, אין כל הוכחה מדברי הגמרא בזה, דפליגי חכמים עלי' דרבי בעצם הדבר של שביעית בזמן הזה. רק אם נאמר שאין הדבר תלוי ביחס שבין יובל לשביעית, אלא בעיקר קדושת הארץ בזה"ז אם היא מה"ת או מדרבנן, י"ל שהדבר תלוי במחלוקת הידועה אם בטלה קדושה שניה או לא בטלה, באין צורך לבקש ע"ז מקורות ממרחק להוכיח שיש בדבר מחלוקת, שהרי כמה סוגיות ערוכות הן במחלוקת של תרומה בזה"ז דאורייתא או דרבנן, ורבי יוסי בסדר עולם הוא דסבר שקדושה שניה לא בטלה (יבמות פ"ב ב'), אבל חכמים. דס"ל שגם בקדושה שניה אמרינן קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל, וכסוגיא דמקריבין בבית חוניו בזה"ז (מגילה י' א'), הם סוברים שבטלה גם קדושה שניה עכ"פ מה"ת, ולכה"פ לדין קדושות אחרות חוץ מתרומה, - אפילו אם נאמר כדעת התוס' שם (ד"ה למה) -,; אבל כאן, שהדבר תלוי ביחס שבין יובל לשביעית, ודאי צריכין אנו לבקש הוכחות ממקום אחר שהדבר הוא במחלוקת. ונכון בזה, שהוכיח רש"י, שענין שבעית בזה"זי תלוי במחלוקת, דוקא מהסתירה שבין הירושלמי והתו"כ.
13
י״דוכן מהא דאל תקניטני בלשון יחיד אני שונה אותה (חולין קכ"ב ב') אין ראיה לדון, שבכל מקום שנאמרה הלכה בשם יחיד פליגי רבים עליה, דשם ניכר מלשון הברייתא דת"ק פליג, ואע"פ שרק פרט אחד מפורש הוא ששנוי במחלוקת אנו לומדים ממנו לאידך, אבל במקום שאין שום ראיה ע"ז י"ל שנאמר דבר בשם אומרו היחיד. גם במקום שאין ע"ז חולק.
14
ט״וואפילו אם נאמר, שכללא הוא בדבר שנשנה בלשון יחיד להחליט מתוך כך מכלל דרבים פליגי עליה, אין זה כ"א כשאותו היחיד אומר הלכה זו כשהוא לעצמה, אבל כשהוא אומר זה על דרשה דקרא אין שום ראי' שיש כאן מחלוקת. ואדרבא, נראה לומר שזה היחיד מוציא הוא עכשיו מקור בתורה על ההלכה שהיתה ידועה מכבר, אבל בעצם ההלכה לא נחלק אדם מעולם. כן גם בנידון דידן יש לומר דכו"ע ס"ל שביעית בזמן הזה דרבנן, בין הסוברים דבטלה קדושת הארץ בין הסוברים דלא בטלה, אלא שכך הוה קים להו ולא היה להם ע"ז מקרא מן התור, עד שבא רבי ודרש, שהדבר נדרש מ"וזה דבר השמטה שמוט". ויש לומר דאע"ג דבכל דוכתי קיי"ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ולא היה ראוי להקל בשביעית בזה"ז בדברים רבים כאלה שהם מלאכות גמורות, כסוגיא דמו"ק בהשקאת בית השלחין ועשיית עוגיות, וגם בפרוזבול לא היה ראוי ללמד לעקור מידי דרבנן דתקינו כעין דאורייתא, מכל מקום כיון שהקולא, שהקילה תורה להוציא שביעית בזמן הזה, נאמרה במקרא, ויש ע"ז דרשה מיוחדת, יותר יש לסמוך להקל בזה, ולא שייך כל־כך ע"ז "כעין דאורייתא תקון" כיון שיש הוכחה בתורה שאינה נוהגת בזה"ז. דוגמא לד' הט"ז (יו"ד סי' קי"ז), דדבר שמפורש בתורה להתיר אין חכמים אוסרים, וגם שזה נאמר על מה שמפורש לגמרי בתורה, ולא על הנלמד בדרך דרשה, מ"מ מהני כמו־כן גם מה שבא בדרך דרשה להיתר, כדי שלא יהיה כ"כ עיקר בדאורייתא, שאז היה ראוי להחמיר עליו גם בדרבנן דכל דתקון כעין דאורייתא תקון, משא"כ עכשיו דאדרבא יש בדברי תורה עיקר להיתר. ולכן מייתי בגמ' דברי רבי במקום שיש להקל בשביעית בזה"ז, משום שהוא דורש מהמקרא להיתר. אע"פ שבעיקר הדין י"ל שאין בו מחלוקת, ויבואר להלן, שבמקום שיש דרשה דקרא להיתר יש לומר שיש להקל אף בלא ב"ד גדול.
15
ט״זוע"פ זה יש לומר, שמה שאמר רבא במו"ק שם "אפילו תימא רבנן" אין הכונה בזה שחולקים חכמים על רבי בעיקר הדין, וסבירא להם שביעית בזה"ז דאורייתא, אלא שהם אינם מודים לרבי בדרשה זו, שמיעטה תורה על ידה מפורש שביעית בזמן הזה. ולפי זה היה ראוי להחמיר לרבנן כעין דאורייתא, אלא שמצאו מקרא מן התורה במקום אחר, - משום ד"אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא", וכיון שעל הקולא של התולדות יש ג"כ דרשא דקרא, אע"ג דחכמים אסרום לא שייך להחמיר בהם כ"כ כעין דאורייתא. ויש לדיק בזה, מה שבסוגיא דגיטין באמת לא הוזכר כלל דבר זה, שישנם חכמים דפליגי עליה דרבי, ואין שם לשון של "אפילו תימא רבנן", כמו בסוגיא" דמו"ק, משום דבפרוזבול די לנו במה שמצינו ששביעית בזה"ז דרבנן, דכיון שהיה צורך גדול בדבר, עד שבא הלל ע"ז בדרך תקנה, אין להקשות ע"ז מדתקון רבנן כעין דאורייתא.
16
י״זהנה לפי דברינו, בגמרא דבבלי אין לנו הכרח כלל לומר, דאיכא מאן דפליג עלי' דרבי וסבר ששביעית בזמן הזה דאורייתא, ומדברי ירושלמי בסוגיא במכילתין ובגיטין (פ"ד ה"ג), מבואר שאין שום מחלוקת בדבר. נשארה רק הברייתא דתו"כ, שמפורש בה אליבא דר"י וחכמים, דסבירא להו תרוייהו ששביעית נוהגת אע"פ שאין יובל. וגם היא אתיא שפיר לכולי עלמא לדעת התוספות (ערכין ל"ב ב'), שפירושה של ברייתא זו, במה שאמרה "ששמיטה נוהגת אע"פ שאין יובל", היינו דוקא כשהארץ היא ראויה ליובל, וחייבים הם לנהוג יובל, אלא שלא קיימו את היובל בחטאם, אז אע"פ שאין יובל שמיטה אינה בטלה, אבל בזמן שאין היובל נוהג משום שבטלה הקדושה ופקע החיוב, מפני שאין כל יושביה עליה ואינה ראויה כלל ליובל, אז י"ל דכולי עלמא גם בברייתא זו מודים שאין שביעית נוהגת. וגם לדעת רש"י שיש בזה מחלוקת בתו"כ, מ"מ מדלא הובאה ברייתא זו בש"ס, - ולפי דבריו כל שכן שהי' להביא ברייתא זו, כמו שהעירו ע"ז בתוס' שם - שמע מינה דלסוגית הגמרא באמת אין מחלוקת בזה. ואפילו למה שפירש"י בסוגיאן בגיטין (שם ע"ב ד"ה רבא) וכתב: "לעולם בין לרבנן, דפליגי אדרבי ואמרי שביעית להשמטת מלוה בזה"ז דאורייתא, ותקן הלל דלא תשמט, ובין לרבי, דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן דתשמט", גם על זה יש לומר שכונתו היא, שעל היחס שבין שביעית ליובל לענין שביתת קרקע אין ראוי לעשות מחלוקת בגמרא דידן עכ"פ, כיון שלא הובאו בה מפורש דברי החולקים ע"ז, אבל לענין שמיטת כספים, אי לאו דרשא דרבי, היה ראוי לומר שהיא נוהגת מן התורה בזה"ז ואינה תלויה כלל ביובל, ולכן סבירא ליה לרש"י דרבא מרמז דרבנן פליגי עליה דרבי. ואמנם בשמטת קרקע י"ל, שגם אי לאו דרשא דרבי היה ראוי לדון את היחס שיש בין יובל לשביעית, כהא דמדמינן להו אהדדי בפשיטות ומחתינן להו בחדא מחתא גבי תפיסת דמים (ע"ז נ"ד ב') מקרא ד"יובל היא קדש תהיה לכם", מה קודש תופס את דמיו ואסור אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה, ולכמה ענינים מדמינן להו להדדי, וכיוצא בזה העירו כבר בסמ"ג וספר יראים, וי"ל דלא בעי כלל הוכחה להוכיח שדין יובל ושמיטה אחד הוא, כיון שהיובל והשביעית הם כ"כ סמוכין בתורה, וכן משמע המשך הלשון בפשיטות, שהתחילה התורה בשמיטה וסיימה ביובל ואח"כ חוזרת לענין "ואם תאמר מה נאכל בשנה השביעית". ולכן דייק רש"י בלשונו וכתב: דפליגי אדרבי ואמרי שביעית להשמטת מלוה בזה"ז דאורייתא, ולא כתב בסתם שביעית בזה"ז דאורייתא, - שבאמת הרי אין חילוק בזה אליבא דרבי בין השמטת מלוה לשביתת הארץ.
17
י״חאולם מלשון רש"י במו"ק מוכח, דאליבא דרבא פליגי רבנן עליה דרבי גם בשמיטת קרקע, וסבירא להו שהיא מן התורה בזה"ז. מ"מ אין הוכחה לומר בזה דהלכה כרבא לגבי אביי, כדכתב הרדב"ז בפירושו להרמב"ם (פ"ט הט"ז), דהא דקיי"ל אביי ורבא הלכה כרבא הוא דוקא כדפליגי אליבא דנפשייהו ולא כדפליגי בתירוצא דמתניתין. ואדרבא, כיון ששיטת הירושלמי מכרעת בזה, שסתם מתניתין כרבי, הדבר מוכרע דהילכתא בזה כאביי.
18
י״טהמשך: בירור סוגיות הירושלמי בזה
וכך מתבאר מתוך כמה סוגיות בירושלמי, שמפורש שם בסתם באין חולק, ששביעית בזה"ז היא מדבריהם, כמו שאמרנו, שבאמת הי' זה בכלל דבר מוסכם ששביעית בזה"ז היא מדרבנן, אלא שבא רבי ולימד ע"ז דרשא דקרא, שעפ"ז, מכיון שיש עיקר בתורה על פטור של שביעית בזמן הזה, יש יותר מקום לנטות בו לקולא בפרטים במקום ספק ודחק.
וכך מתבאר מתוך כמה סוגיות בירושלמי, שמפורש שם בסתם באין חולק, ששביעית בזה"ז היא מדבריהם, כמו שאמרנו, שבאמת הי' זה בכלל דבר מוסכם ששביעית בזה"ז היא מדרבנן, אלא שבא רבי ולימד ע"ז דרשא דקרא, שעפ"ז, מכיון שיש עיקר בתורה על פטור של שביעית בזמן הזה, יש יותר מקום לנטות בו לקולא בפרטים במקום ספק ודחק.
19
כ׳ירושלמי דמאי, פ"ב ה"א: "מה את בעי מר' יוחנן, ריו"ח כדעתי' דאמר ריו"ח קל הקילו בשביעית שהיא מדבריהם". י"ל דמה שתלה לה בשם יחיד, ולפ"ד הפני־משה קאי זה לדעת רבי, - זהו מה שמקילים בזה, יותר מבדינים אחרים, שגם הם מדרבנן, ואפי יותר מדמאי, כמבואר שם, משום כך שיש הכרע ע"ז שהוא מדבריהם מדרשא של תורה. וכן הוא במכילתין (סוף פ"ט) דמייתי בסתמא, גבי ההוא גברא דהוה חשיד אשמיטתא. שאמר שביעית מדר"ג וחביריו. אמנם אין ראיה ברורה מסוגיות אלו, שהן עסוקות בפירות שביעית, ואפשר לומר דקאי רק על היתר של ספיחין או של פירות לאחר הביעור, שזהו מדרבנן. אבל מפשט הלשון של סתם שביעית נראה יותר לומר מזה, שאין בכלל הדבר חולק, וההלכה נקראת על שם רבי רק מפני שהוא הסמיכה למקרא. וכן הרמב"ן בנימוקי תורה בפרשת בהר (כ"ה ט') מסופק בזה, וסיים: "ושמא אותו רשע סבר כדברי רבי, דאמר בשתי שמטות הכתוב מדבר, ושביעית בזה"ז דרבנן אע"פ שחלה דאורייתא" - ולעיל כתב בעצמו: "וכיון שהזכירו חכמים את דבריו נראה שהוא אמת".
20
כ״אירושלמי דמאי פ"א ה"ג ותענית פ"ג ה"א: "רבי בעי משרי שמיטתא. סליק רבי פנחס בן יאיר לגביה א"ל: 'מה עיבורייא עבידין?' א"ל: 'עולשין יפות', 'מה עיבורייא עבידין' - 'עולשין יפות'. וידע רבי דלית הוא מסכמה עימיה". ויסוד רצונו של רבי להתיר שביעית הוא, כמו שפרשו המפרשים, מפני שלדעתו שביעית בזה"ז דרבנן, שלכן יש כח ביד ב"ד להתיר מפני הדחק, שאין הצבור יכולין לעמוד בה, או דחשיב לה לא פשטה ברוב ישראל מפני ש"נחשדו ישראל על השביעית" (גיטין נ"ד א'), או שבמקום שיש לסמוך על מקרא מה"ת יש להתיר בכל גוני, שכן משמע מלשון הירושלמי במכילתין (ריש פ"ק) אהא דשני פרקים שהתיר ר"ג, שמקשה ע"ז: לא כן תנינן "אין ב"ד יכול לבטל את דברי ב"ד חבירו, עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין" ? ומתרץ אח"כ רבי אחא בשם ר' יונתן: "בשעה שאסרו למקרא סמכו בשעה שהתירו למקרא סמכו", דמשמע שאם יש לדרוש מן המקרא להיתר אין צריך ב"ד גדול. ודאי הי' יסוד הדבר מפני ששביעית דרבנן, אלא שצריך ע"ז מנין והסכמת חכמי הדור, ב"ד מתירין, ורבי פב"י לא רצה להסכים ע"ז לפיכך לא נתקיימה מחשבתו של רבי ונשאר הדבר באיסור.
21
כ״באבל אם היו חכמי הדור חולקים על רבי, והיו סוברים ששביעית בזה"ז מן התורה, איך היה עולה על דעתו כלל להתיר מה שהוא איסור דאורייתא לדעת הרבים ?, ורבי פב"י, שהראה לו רק ברמז שלא רצה להסכים, כפי הנראה מפני כבודו של רבי, הרי הי' לו לומר מפורש שאין לבקש היתר, כיון ששביעית מה"ת גם בזה"ז לדעת הרבים, וכי עד כאן לא שנינו יחיד ורבים הלכה כרבים ? ובמידי דאורייתא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ד'. ודרך חז"ל הלא הי' להקפיד מאד על מי שעובר על דברי הרבים אף אם עושה כדין לפי דעתו, כהא דר"ג בריש ברכות וכמובא בירושלמי שם (פ"א סוף ה"א) כמה עובדי: "והא ר' מאיר פליג על רבנין ולא עבד עובדא כותיה, והא ר' עקיבא פליג על רבנין ולא עבד עובדא כותיה". ומסיק עוד שם: והן אשכחנן דרבי שמעון פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה, כיי דתנינן תמן רבי שמעון אומר, כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהן בירקות שדה, וחכ"א כל הספיחין אסורין. רבי שמעון בן יוחי עבד עובדא בשמיטתא. חמא חד מלקט בשביעית אמר לי' 'ולית אסור, ולאו ספיחין אינון ?', א"ל 'ולית את הוא שאת מתיר ?', אמר ליה 'ואין חברי חולקין עלי?' וקרי עלוי: 'ופורץ גדר ישכנו נחש' וכן הות ליה"; ועל רבן גמליאל מסיק שם, שמשום שלא היה אפשר לעשות כדברי חכמים התיר להם לעשות כדבריו, והיינו משום ביטול ק"ש, או שהוא לשינון. ובית שמאי שעשו כדבריהם נגד דעת בית הלל שהיו הרוב והלכה כוותייהו, הוא משום דהוו מחדדי טפי כדאמר בגמרא: "ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו, הכא בית שמאי מהדדי טפי" (יבמות דף י"ד). ואיך הי' עושה רבי כדעתו אם היו הרבים חולקים עליו בעיקר הדבר, - אלא, שהדברים מוכיחים, שהי' פשוט באמת ששביעית בזה"ז דרבנן, ורבי רצה להקל יותר מפני שנמצא, לדעתו, ההיתר מפורש בתורה, ומפני הדחק ומפני תיקון החשודים רצה להמנות להתיר לגמרי. והדבר היה תלוי באמת בחכמי הדור, וכיון שלא הסכימה דעתו של רפב"י, שהי' גדול הדור וקדוש עליון, ראו שמן השמים הוא, שלא יותר דין שביעית, וישאר הדבר עומד בקדושת הארץ מד"ס עד ביאת גואל צדק, שישובו כל הדברים לאיתנם מה"ת. וזה ודאי רחוק מאד, להעמיד את כל האמור שם בסתם שמיטתא, שהוא מכוון רק על פירות שביעית ולא על עבודת קרקע, שהאיך היו סותמים את הדבר מבלי לפרש "פירות שביעית", וביחוד שמסתבר הוא, מה שדוקא רבי בקש להתיר, משום דאזיל לטעמיה דשביעית בזמן הזה דרבנן גם בשביתת קרקע, כמבואר בסוגיא דגיטין. וכן פשיטא להו למפרשי הירושלמי הידועים, דמיירי בכללות השביעית. גם בשביתת קרקע.
22
כ״געוד שם, בירושלמי דתענית: כשם שמתריעין עליהן בשאר שני שבוע כך מתריעין עליהן בשביעית, מפני פרנסת אחרים. מהו מפני פרנסת אחרים ? חברייא אמרי מפני פרנסת עכו"ם, ר' זעירא אמר מפני פרנסת חשודים, - אתיא דרבי זעירא כרבי ודחברייא כר"פ בן יאיר. דר"ז כרבי: חד ספר הוה חשוד על פירות שמיטתה, אייתוניה קמי רבי' אמר לון: ומה יעביד הדין עלובא, בגין חייו הוא עביד', ודחברייא כר"פ בן יאיר: רבי בעי משרי שמיטתה וכו' עד ידע רבי דלית הוא מסכמה עימיה". נראה מזה, שפרנסת חשודים היינו החשודים על הזריעה ועבודת הארץ. כמו שפרנסת עכו"ם היינו שיגדלו ע"י הגשמים הפירות הנזרעים מאת העכו"ם, שהרי הם זורעים בודאי, אלא שלרבי הכל הוא בחדא מחתא, דכיון דסבר, שבאמת היה ראוי להתיר מפני הדחק, למד זכות על העוברים מפני דחקם והצריך גם להתפלל עליהם שיצליחו למצא את מחיתם. אע"פ שהם עושים באיסור, - שעיקר מחיתם תלוי במה שזרעו בשביעית באיסור. שהרי אם נאמר, שגם על מה שנמצא מגידולי שביעית ראוי להתריע מפני שסומכין עליהם בשביעית. א"כ לכתחילה לא קשיא כלל למה מתריעין, שהרי ישנם ספיחין המותרין, שהם העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע כמבואר כדברי הרמב"ם (פ"ד ה"ד) ובירושלמי (כלאים פ"ב ה"ג ובבא בתרא פ"ה ה"א), וגם פירות־האילנות והעשבים, שאין רוב בני אדם זורעין אותם, הרי הם מותרין כמבואר בד' הרמב"ם (שם ה"ג). אלא ודאי, כיון שמ"מ אין גידולים הללו מספיקים לכל מחיתם, והם צריכים על כרחם לסמוך על המוכן משנה הששית או על הנקנה מחוץ לארץ בזמן שאין הברכה מצויה, כבזמן הזה, על־כן אין סברא להתריע עליהן, כיון שסוף־סוף אינם יסוד המחיה, והעברינים החשודים על הספיחים גם הם אינם סומכים עליהם לגמרי, כיון שאינם עושים את העבודה כדרכן של כל השנים, לכן נראה דמיירי באמת בחשודין על עבודת קרקע, והם כל מחיתם תלויה בפירות שביעית שזרעו באיסור, - ומתריעין עליהן. אך יש לדחות, דחשודים דהכא היינו חשודים על גידולי שביעית ולא על עבודת קרקע, ומה שאין מספיקים גידולי שביעית לבדם לפרנסת השנה, בלא צואת הברכה של השנה הששית, כמפורש בכתוב: וצויתי את ברכתי בשנה הששית, - זהו רק על הכלל כולו, אבל להחשודים על הספיחים מספיקים להם הספיחים האסורים בצירוף המותרים, אחרי שהכשרים, שהם הרבים, נוהגים איסור בספיחים. לכאורה היה אפשר לומר כך מצד זה. אבל מתוך דיוק הלשון, שבתחלה גבי ההוא ספר, מפורש שהיה חשוד על פירות שמיטתא ואח"כ בעובדא דרבי אמר "דבעי משרי שמיטתא" ולא אמר: "פירות שמיטתא". - שמע מינה דבעי להתיר גוף השמיטה לכל פרטיה, דהיינו עבודת־קרקע ג"כ, והיינו דאזיל לטעמיה, וכדפירשו מפרשי הירושלמי.
23
כ״דוגם כאן מוכח כן, שבעיקר הדבר הודו לו החכמים, והיה מוסכם ששביעית בזמן הזה מדרבנן, מדלא אמר לו רפב"י, שא"א להסכים ע"ז משום דרבים פליגי עלי', וסוברים ששביעית בזה"ז דאורייתא, ואין מקום למנין של היתר. אלא שלא רצה רפב"י להסכים על ההיתר, כדי שלא תשתכח תורת שביעית מישראל או משום טעמים אחרים, שהיו ידועים לו. וכדבר האמור.
24
כ״ההמשך ברור דברים, בבאור הברייתות דתורת־כהנים וספרי וישוב דברי בעל העיטור מתוך כך וסתם סוגית הגמרא כרבי
והנה הברייתא דתורת־כהנים הנזכרת לעיל בפרש"י בסוגיאן דגיטין, - זה לשונה: מנין עשה שביעית אע"פ שאין יובל? ת"ל: 'והיו לך ימי שבע שבתות השנים', ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית ת"ל: 'לתשע וארבעים שנה', - דברי רבי יהודה. והחכמים אומרים: שביעית נוהגת אע"פ שאין יובל והיובל אינו נוהג אא"כ יש עמו שביעית". ולשיטת רש"י, שהוא מפרש את האמור בברייתא זו שאין שמיטה תלויה ביובל דהיינו שאינה תלויה בחובת היובל ואע"פ שאינם חיבים ביובל מ"מ חיבים הם בשביעית, אפשר לפי זה לכוון את הדברים בסוגיא דגיטין (דף נ"ג ב') ולישב בזה את דברי בעל העיטור, שמשמע לו משם שסוגית הגמרא שם היא דשביעית בזה"ז דאורייתא.
והנה הברייתא דתורת־כהנים הנזכרת לעיל בפרש"י בסוגיאן דגיטין, - זה לשונה: מנין עשה שביעית אע"פ שאין יובל? ת"ל: 'והיו לך ימי שבע שבתות השנים', ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית ת"ל: 'לתשע וארבעים שנה', - דברי רבי יהודה. והחכמים אומרים: שביעית נוהגת אע"פ שאין יובל והיובל אינו נוהג אא"כ יש עמו שביעית". ולשיטת רש"י, שהוא מפרש את האמור בברייתא זו שאין שמיטה תלויה ביובל דהיינו שאינה תלויה בחובת היובל ואע"פ שאינם חיבים ביובל מ"מ חיבים הם בשביעית, אפשר לפי זה לכוון את הדברים בסוגיא דגיטין (דף נ"ג ב') ולישב בזה את דברי בעל העיטור, שמשמע לו משם שסוגית הגמרא שם היא דשביעית בזה"ז דאורייתא.
25
כ״וכי אע"פ שסיים בעל העיטור שנהוג עלמא כרבי דהא רבי יוסי קאי כותי', כדגרסינן, א"ר יוסי, וזה דבר השמיטה שמוט, בזמן שהשמיטה נוהגת בארץ דבר תורה השמטת־כספים נוהגת בחו"ל ד"ת וכו', מ"מ הוא מוכיח מסוגיא הנ"ל דגיטין, דסתמא דתלמודא נסיב לה דשביעית היא דאורייתא. מדאמרינן שם, ורמי דרבי מאיר אדרבי מאיר בדאורייתא, דתנא הנוטע בשבת בשוגג יקיים, במזיד יעקור, ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, דברי ר"מ וכו', ופרכינן שם, ולטעמיך תקשה לך היא גופא, מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, מ"ש שבת ומ"ש שביעית ?". ואי אמרינן שביעית בזה"ז דרבנן הלא הי' לו לדחות, בשביעית בזה"ז ובדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד. ועל זה יש לומר, דלא ניהא ליה לגמרא לאוקמי הכי, דמיירי דוקא בשביעית בזה"ז דרבנן, משום דא"כ מצי פריך, אדמחלק בין שבת לשביעית, דבשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, ליפלוג וליתני בדידה: בד"א דבשוגג יעקור בשביעית בזה"ז דמדרבנן, אבל בזמן שהיא נוהגת מן התורה בשוגג יקיים. מיהו זה יש לדחות, שאין סברא לומר ליפלוג וליתני בדידה על דבר שהוא הלכתא למשיחא, שהרי אם נאמר דשביעית בזמן הזה דרבנן הלא אינה עתידה לחזור ולהיות מה"ת אלא בביאת המשיח, בביאה שלישית, שאז כשישובו אליה כל יושביה יתחילו למנות יובלות, כד' הרמב"ם (פי"ב הט"ז), על־כן אם איתא דס"ל לסתמא דגמרא דשביעית בזה"ז דרבנן לא הי' מקום לקושיא זו של "מאי שנא שבת ומאי שנא שביעית". משום דהוה מצי לאוקמי לה בשביעית בזה"ז דרבנן, דפירכא דליפלוג וליתני בדידה לא שייך בזה, וא"כ שפיר הוכיח מזה בעל העיטור דשביעית בזה"ז דאורייתא לסתמא דגמרא. ואין להעיר דבסוגיא דתרומה בזה"ז דאורייתא או דרבנן (יבמות פ"א א') איתא קושית "לפלוג וליתני בדידה" כה"ג. ולא הייש למה שהוא הלכתא למשיחא, דפריך: לפלוג וליתני בדידה במד"א בתרומה דרבנן אבל בתרומה דאורייתא לא, - דשם כיון דבלא"ה איירו בחו"ש דהוא מענין הבית, שפיר פריך לפלוג וליתני בדידה' אבל בהא דגיטין לא שייך זה.
26
כ״זאבל לפי דברי הברייתא דתו"כ הנ"ל אתי שפיר. שהרי חכמים דר' יהודה היינו ר' מאיר, - כדרגילינן בעלמא למימר -, וחכמים דר"י הלא סבירא להו דאין שביעית תלויה ביובל א"כ היא מן התורה גם בזמן הזה, דלא כרבי התולה שמיטה ביובל ושפיר פריך בפשיטות: "הא דאורייתא והא דאורייתא" אליבא דר"מ שם, ותו לא היה יכול לומר על ר"מ דשביעית בזה"ז דרבנן, עכ"פ מצד הפלוגתא בשביעית בזה"ז אי הויא מדאורייתא או מדרבנן, מטעם היחס שיש בן יובל לשביעית. אלא אם יש להוכיח מסוגיא זו יש רק להוכיח, דס"ל לר"מ שקדושה שניה לא בטלה, כרבי יוסי דסדר עולם, ולדעת תוס' (יבמות פ"ב ב' ד"ה ירושה) הויא ירושה שניה לכולי עלמא מה"ת, וכיון דלא בטלה הויא מה"ת אפילו לאחר חורבן בית שני, וזה שלא כד' הרמב"ם. דס"ל (ה' תרומות פ"א הכ"ו) שלדין תרומ"ע הויא קדושה שניה מדרבנן.
27
כ״חכן י"ל לשיטת רש"י הנ"ל בפירושו למה שאין שמיטה תלויה ביובל האמור בברייתא זו בתורת כהנים. אבל לדעת התוספות (ערכין ל"ב ב', ד"ה מנו), ששביעית אע"פ שאין יובל היינו שאין השמיטה תלויה בקיום היובל ואע"פ שלא קיימו את היובל והניחוהו בחטאם ולא קדשוהו, מ"מ אין זה מעכב את השמיטה בכל אופן ולא פקע מהם חיובה; אם כי כשלא קיימו את המצוות המכשירות את היובל בטל היובל לרבי יהודה ורבי יוסי, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה (ראש־השנה ט' ב'): 'יובל היא' - אע"פ שלא שמטו ואע"פ שלא תקעו. יכול אע"פ שלא שלחו ? ת"ל: 'היא', דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: יובל אע"פ שלא שמטו ואע"פ שלא שלחו, יכול אע"פ שלא תקעו? ת"ל: 'היא', - לפי זה, לפי' התוספות, י"ל שבביטול חיוב היובל בטלה גם השמיטה באמת, ובהא אפשר הוא שתסבור גם ברייתא זו דתורת־כהנים כרבי, דבזמן שאין יובל נוהג אין שמיטה נוהגת. ושוב יש לומר, דמדלא דחינן שם בגמרא דמיירי בשביעית בזה"ז דרבנן שמע־מינה דלא סברה הכי סתמא דגמרא. ואת האמור בברייתא זו דתו"כ: "ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית" אי אפשר לכאורה לפרשו באופן אחר, כ"א כפי' תוספות, דהיינו אע"פ שלא נתקימה שביעית ולא שמרו אותה בחטאם; כי אי־אפשר לפרשו עשה יובל אע"פ שלא נתחייבו שביעית, - שאיך אפשר לחיוב של יובל שלא יהי' אז קודם לו גם חיוב של שביעית ? (וכן העיר בספר "בית הלוי").
28
כ״טאבל באמת יש לומר, שיש לפרש "עשה יובל אע"פ שאין שביעית" - אע"פ שאין חיוב שביעית, ע"פ דברי תורת־כהנים, שפירשו שם בתנאי חיוב השמיטה והיובל: מנין אתה אומר כבשו אבל לא חלקו, חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות, חלקו לבתי אבות ואין כל אחד מכיר את חלקו, - יכול יהיו חיבים בשמיטה? ת"ל: 'שדך' שיהיה כ"א ואחד מכיר שדהו; 'כרמך', שיהא כ"א ואחד מכיר את כרמו". וכהאי גונא איתא לקמן גבי יובל: 'יושביה', בזמן שיושביה עליה ולא בזמן שגלו מתוכה. היו עליה, אבל היו מעורבבים שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה יכול יהא היובל נוהג? - ת"ל: 'יושביה'. ותנאי זה, שלא יהיו מעורבבין, מפרשו הרמב"ן (בספר הזכות, גיטין פ, השולח, ובחידושיו שם), שזה נוהג תמיד ולא רק בהתחלת כניסת ישראל לארץ, שאז לא יתחיל היובל לחול עד שיקבע כל שבט על נחלתו, ומזה הכריע שלא הי' אפשר שיהיה היובל נוהג מה"ת בבית שני, מפני שאפילו אם נאמר שהי' הקבוץ מכל השבטים ונקרא זה ג"כ בשס "כל יושביה עליה", - אבל מעורבבין בודאי היו שלא ישב כל אחד על נחלתו; ואע"ג שיש לדחות ולומר, שהוא רק על התחלת הביאה לארץ, אבל מכיון שכבר נקבעו השבטים כל אחד בנחלתו שנתבררה ע"י גמר החלוקה, וכבר חלה חובת יובל שוב לא יתבטל היובל בכך אפילו אם היה מזדמן שיתערבו זה בזה, - מ"מ לא כך משמע ליה להרמב"ן, אלא שכיון שלענין יובל יש קפידא שלא יהיו מעורבבים לכן צריך תמיד שלא יהיו מעורבבין בישיבתם. ומעתה יש לומר, שכל זמן שהיתה מזדמנת בו איזו ערבוביה בישיבת השבטים כבר הי' בטל היובל מה"ת, וכן גם כאן גבי שמיטה, אם היתה מזדמנת, אפילו באמצע יובל איזו ערבוביה בארץ, מפני מלחמות וגייסות וכיו"ב משבושי מדינה, עד שנתבטל סדר החלוקה ואין כ"א מכיר את חלקו, אז באותו הזמן השמיטה בטלה, ומ"מ כשמגיע מנין השנים מהיובל שעבר, וכבר נתישב הדבר וחזרו איש על מקומו, הם כבר חיבים ביובל אע"פ שהיו פסורים מהשמיטה, וכיון שהוחל יובל להמנות מראשית השמיטה הראשונה י"ל שאין הפסק מעכב. ובזה מתפרשת היטב ברייתא זו דיובל אע"פ שאין שמיטה כדעת חכמים דר' יהודה, דאמרי: "שביעית אע"פ שאין יובל", דהיינו אע"פ שאין חיוב יובל ודלא כרבי, והיובל אינו נוהג אא"כ יש עמו שביעית ־ היינו חובת שביעית. ומשום הכי לא רצו לתרץ אליבא דר"מ, דשביעית בזה"ז דרבנן משום שאין יובל וזהו רק לדעת ר"מ, אבל סתמא דתלמודא י"ל דכרבי סבירא ליה, מדלא הובאה ברייתא זו בגמרא
29
ל׳אלא דבלא"ה קשה על מאי דאמר כאן בפשיטות "הא דאורייתא והא דאורייתא": הלא בנוטע קיימינן ואנן הרי קיימא לן, שרק שתי האבות זריעה וקצירה, ושתי תולדותיהן, זמירה ובצירה, רק הן אסורות מן התורה, אבל כל יתר האבות והתולדות שלהן אינן אסורות כ"א מדבריהם, כד' הרמב"ם (פ"א ה"ב ג'), וכן מבואר שם (בהלכה ה') בדברי הרמב"ם, שנטיעה היא מהעבודות שאם עשה אותן מכין אותו מכת-מרדות, א"כ איך אמר על הנוטע בשביעית "הא דאורייתא והא דאורייתא" ? ויש לומר, שבכלל נטיעה כלולים שני אופני הנטיעה: נטיעת עץ ע"י ענף ושרש הנשתל בקרקע, וגם ע"י גרעין או פרי שהם מוציאים את האילן. - שניהם הם בכלל נטיעה. וכן הוא לשון המשנה (ערלה פ"א מ"ט): נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה". ונטיעה זו, שע"י גרעין או פרי, פשוט הוא שהיא נקראת זריעה לגבי איסור שביעית, כיון שהיא דרך זריעה ולא דרך נטיעה, - כלשון הרמב"ם (כלאים פ"א ה"ו); וכן מותר לערב זרע אילנות ולזרעם כאחד", - ומדלא מחלק כאן בגמרא בנוטע גופיה בין נוטע יחור לנוטע אגוז וכיו"ב, שמע מינה, דבחדא מחתא מחתינהו ובכל גוני, בין בשוגג בין במזיד יעקור ומקשה שפיר: "הא דאורייתא והא דאורייתא".
30
ל״אוברייתא דספרי (פ' ראה סי' קי"א) גם היא נראית דאזלא אליבא דרבי, ומצטרפת להוכיח דהכי הויא סוגיא דעלמא. דהכי תנינן התם "שבע שנים, - יכול שבע שנים לכל אחד ואחד ? הרי אתה דן: חייב שבע שנים בשמיטה, וחייב שבע שנים במלוה, מה 'שבע־שנים' האמור בשמטה שבע שנים לכל העולם אף 'שבע־שנים' האמור במלוה שבע שנים לכל העולם. או כלך לדרך זו: חייב שבע שנים בעבד עברי וחייב שבע שנים במלוה, מה 'שבע־שנים' האמור בעבד עברי שבע שנים לכל אחד ואחד אף 'שבע־שנים' האמור במלוה שבע שנים לכל אחד ואחד. נראה למי דומה: דנין דבר שתלוי ביובל מדבר שתלוי ביובל ואל יוכיח עבד עברי שאין תלוי ביובל". הרי מוכח דהיא נמי אזלא בהא שיטתא, דשביעית ביובל תליא; וה"ק: דנים דבר התלוי ביובל היינו שמיטת־כספים, שהיא תלויה ביובל ע"פ ההיקש דשמיטת כספים לשמיטת קרקע דיובל מדבר התלוי ביובל היינו שמיטת קרקע, שגם היא תלויה ביובל ואל יוכיח עבד עברי שאינו תלוי ביובל היינו אע"ג דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (ערכין כ"ט א') מ"מ אין יציאתו תלויה ביובל שאם קנה עבד עברי בזמן שהיובל נוהג והוא נתעכב אצלו אחר ביטול היובל י"ל שלא נפקעה משום כך עבדותו ולא זכותו לצאת בשנה השביעית, משא"כ בחובת הפקעת המלוה, וחובת שביתת הקרקע מצד אפקעתא־דמלכא דשביעית, שפעולת המצוה בעצמה תלויה ביובל.
31
ל״בכן הוא לפי הגירסא הישנה בברייתא זו בספרי. אבל הגר"א ז"ל הגיה "שמיטה" במקום "יובל", וכתב על זה בספר "בית־הלוי", שהגהה זו מוכרחת מצד שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהנ והוא א"כ דבר התלוי ביובל - ומצד זה איני רואה כל הכרח לפי, שכמו שנתבאר, תתפרש כראוי הגירסא של "יובל", ולאידך גיסא גירסא ד"שמיטה" צריכה ביאור, דכיון שהוא מסופק מתחלה שמא שבע שנים דמלוה היינו שבע שנים לכל אחד ואחד, א"כ הלא אין "שבע־שנים" דמלוה תלוי בשמיטה כלל וכונת מה שאמר "שתלוי בשמיטה" היא לפי זה, בהכרח, שהשמטת מלוה תלויה בחובת שמיטת קרקעות, מפני ההיקש ואל יוכיח עבד עברי, שאינו תלוי בחובת שמיטת קרקעות. ואם נאמר שהכרח הגהה זו הוא ממה שקשה על גירסא דיובל מדאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, א"כ הלא בודאי כבר נוהגת גם שמיטה מכיון שהיובל נוהג' כשנוהג דין עבד עברי, שהרי אי אפשר כלל להצטייר שום חיוב של יובל בלא חובת שמיטה, - אלא אם נאמר כמ"ש לעיל לפרש את לשון התו"כ, דמשכהת לה חובת יובל בביטול חובת שמטה, ע"י בלבולי המדינה וערבוב נחלותיהם של היושבים בא"י, כשזה מזדמן באמצע היובל.
32
ל״געוד יש אולי לפרש מה שתלוי בשמיטה, כי כשם שבהשמטת כספים מצוה לומר "משמט אני", כדילפינן מ"וזה דבר השמטה" וכדתנן (פ"י מ"ח): המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני" ולדעת חרא"מ ב"ספר יראים" אין החוב נשמט כלל עד שאומר לו "משמט אני", אלא שהתורה הטילה עליו חובת אמירה זו, כמו־כן בפירות שביעית יש חיוב להשמיט, כיון שכתוב: "תשמטנה ונטשתה". ויהי' מזה סמך לד' ב"י בתשובות "אבקת רוכל" (סי' כ"ד), שצדד לומר שיש מצוה להפקיר פירות שביעית, ודוקא ע"י זה הם פטורים ממעשר.
33
ל״דעכ"פ, לפי הגירסא הישנה בספרי נראה ומוכח, דאתיא כרבי ושביעית ביובל תליא.
34
ל״השיטת הרמב"ם
זה לשון הרמב"ם בהלכות בית־הבחירה (פ"ו ט"ו וט"ז): "לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלם אע"פ שאין שם הומות, שהקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ובקדושת שאר א־י, לענין שביעית, מעשרות וכיוצא בהן,לא קדשה לעתיד לבא ? לפי שקדושת המקדש וירושלם מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם, ואמרו חכמים: אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדין", אבל חיוב הארץ בשביעית ומעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש־רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית, שהרי אינה מן ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא, השני', הוא מקודש היום, ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה". -
זה לשון הרמב"ם בהלכות בית־הבחירה (פ"ו ט"ו וט"ז): "לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלם אע"פ שאין שם הומות, שהקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ובקדושת שאר א־י, לענין שביעית, מעשרות וכיוצא בהן,לא קדשה לעתיד לבא ? לפי שקדושת המקדש וירושלם מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם, ואמרו חכמים: אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדין", אבל חיוב הארץ בשביעית ומעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש־רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית, שהרי אינה מן ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא, השני', הוא מקודש היום, ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה". -
35
ל״ולמדנו מדבריו אלה, שהוא, ז"ל, סבירא ליה שכל המצוות התלויות בארץ דינן שוה, וכיון שבטלה קדושת הארץ, כשנלקחה מהם, כולן בטלות, וקדושת עזרא לא חייבה בתרומות ומעשרות כ"א מדרבנן, וא"כ ה"נ בשביעית חיובה רק מדרבנן ולא מן התורה. הרי הדברים מפורשים, שהחיוב שחייבה קדושת עזרא בתרומות ומעשרות הוא "על דרך שביארנו בהלכות תרומה", ומפורש שם בהלכות תרומה (סוף פ"א) שחיובם הוא מדבריהם, וכשם שבטלה הקדושה לענין שביעית כמו לענין תרומות ומעשרות, בחרבן ראשון, כך כשחזרו חיובים אלה בימי עזרא חזרו לענין שביעית רק מדרבנן, כמו שחזרו גם לענין תרומ"ע מדרבנן; ובפרט, שגבי שביעית כתיב "כי תבאו" שמסמיך הרמב"ם לגבי תרומה; ואף אם היה ספק הרי יש לנו חזקת היתר לגבי חומר של תורה, כיון שביטול הקדושה בחרבן ראשון הוא ודאי, וראוי יותר לומר דלא נתחייבו עוד מה"ת. והוא כסברת התוספות ביבמות (פ"א א' ד"ה מאי), שנראה שהיה להם הדבר בפשיטות, שאם תרומות ומעשרות דרבנן, שבטלה קדושת הארץ, הוא הדין בכלאי הכרם, ונראה שה"ה בשאר מצוות התלויות בארץ, וכן הי' פשוט להמשנה־למלך (ה' מאכלות אסורות פ"י הי"א). - ועיין בזה לקמן בביאור "איסור לא תחנם במכירת הקרקע לנכרי". ולמה שכתב הכסף־משנה, שהרמב"ם מפרש לה לברייתא דרבי "בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים" שהוא רק על שמטת כספים ממש, וכמו שיתבאר בדברינו להלן, אין מקום לפי זה. וכבר העיר בזה המשנה־למלך (פ"ד הכ"ה), כדמוכח נמי בהדיא מסוגית הגמ' דמו"ק, שאין כונת הברייתא דרבי על שמטת כספים לבד כ"א על כלל השביעית.
36
ל״זבהלכות שמטה ויובל (פ"ד הכ"ה): "אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר "כי תבאו אל הארץ" וגו'. ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית". כתב על זה הכ"מ דמשמע מכאן שסובר הר"מ שאין שמיטה תלויה ביובל והדבר תמוה, שהיכן מצינו שהלשון "שלא בפני הבית" יהי' משמע שלא בזמן שהיובל נוהג ? ומה ענין זה לזה, והיובל הלא היה נוהג אף קודם שנבנה בית המקדש מאחר שכבשו וחלקו, וכן יהיה נוהג אף קודם בנין בית המקדש לכשיתקבצו כל יושביה עליה כמאז ויהיו מסודרין בה לא מעורבבין שבט בשבט. והרי כתב הרמב"ם גם בהלכות תרומות (פ"א ה"א) שנוהגת "בין בפני הבית בין שלא בפני הבית", ובהלכה כ"ו שם הרי כתב מפורש, שהתרומה אינה נוהגת בזה"ז כ"א מדרבנן ואפי' בימי עזרא לא נהגה, לשיטתו, כ"א מדרבנן מפני שלא היו כל יושביה עליה. וכן פירש שם דבריו הכ"מ בעצמו שהרמב"ם כשאמר, שהשמיטה נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, בא ללמדנו רק זה, שכן הדין בשמטה - כמו בתרומה - שאין השמיטה תלויה בקדושת בית־המקדש, שהיא נהגה גם לפני בנין בית המקדש אחר שכבשו וחלקו וכן תהא נוהגת לעתיד קודם שיבנה בית המקדש ולעולם דוקא אם כל יושביה עליה וכשהיובל נוהג, שאין השמיטה תלויה אלא ביובל ולא בבית המקדש. ואין זה נוגע כלל לדברי רבי. וכן הבין הרדב"ז בהלכה זו בפירושו. ואם היתה כונת הרמב"ם לומר כאן, שאין השמיטה תלויה ביובל הי' צריך לפרש: בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאין היובל נוהג.
37
ל״חושם (פ"ט ה"ב): "אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף. ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים: בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בכל מקום, בין בארץ בין בחו"ל ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמט כספים אפילו בארץ". כתב על זה הכסף־משנה: "אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה וכו' בפרק השולח (גיטין ד' ל"ו) וכרבי. ונראה מדברי רבינו, שמפרש שמה שאמרו שם "בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים" ליובל קרי משמט קרקע, שהרי שדות חוזרות לבעלים, וכמו שכתב בסופ"י, אבל שמיטת קרקע אף בזמן הזה נוהגת מן התורה". הנה כל עיקר ראיתו נראה, שממה שפרט הרמב"ם דוקא שמטת כספים ש"מ דסבר שדוקא שמיטת כספים תלויה ביובל ולא שאר מצות השמיטה, שאם היו שאר מצות השמיטה לענין שביתת קרקע ג"כ תלויות ביובל למה פרט דוקא שמיטת כספים. ובאמת אין זה ראיה, כי הוצרך לפרט שמיטת כספים ולפרש חידושה שגם היא תלויה ביובל משום שכיון שאינה מצוה התלויה בארץ והיא חובת הגוף הייתי אומר שאינה תלויה כלל ביובל; אבל פשיטא שמצות שביעית בשביתת קרקע ודאי תלויה ביובל וככל מצות התלויות בארץ, ועדיפא מכולהו בזה דבכמה דברים תלינן להו הא בהא, וכן נמי נראה פשטא דקרא שהשמיטה היא הצעה קודמת ליובל כמ"ש לעיל.
38
ל״טועוד שם פ"י ה"ט: "ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי ודין בתי ערי חומה ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה; ובזמן שאין היובל נוהג, אינו נוהג אחד מכל אלו,חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם, כמו שביארנו". כתב ע"ז בכ"מ: "ומה שכתב חוץ משביעית בארץ וכו' לא קאי אלא לשמיטת כספים, דאילו שביעית בארץ אף בזמן הזה הוא מה"ת, כמו שכתבתי ברפ"ט". ובאמת הלא פשט הלשון מורה בהדיא, שגם שביעית בשביתת קרקע, חוץ מהשמטת כספים, תלויה היא ביובל' שאינה נוהגת בזמן שאין היובל נוהג כ"א מדבריהם. שאם היא היתה נוהגת מן התורה, אפי' בזמן שאין היובל נוהג, למה הי' צריך כלל למינקט שביעית בארץ בכלל הדברים שנוהגים בזמן שהיובל נוהג, וכי מונה הוא כל המצות הנוהגות לעולם ? הרי אינו מונה כ"א אותן המצוות התלויות ביובל אלא ודאי, שגם שביעית בארץ, חוץ משמטת כספים, ביובל היא תלויה.
39
מ׳וביחוד אי אפשר כלל לומר, שתהי' שביעית של שביתת הארץ בזה"ז מן התורה לדעת הרמב"ם, לפי מנהג חשבוננו. שהרי כך כתב בפ"י ה"ג: שבעה־עשר יובלים מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו וכו'. כיון שחרב הבית בטל מנין זה, ומשבטל נשארה הארץ חרבה שבעים שנה, ונבנה בית שני וכו', ובשנה השביעית מבנינו עלה עזרא, והיא הביאה השניה וכו', ומנו שבע שמטות וקדשו שנת החמשים; אע"פ שלא היה שס יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמטות". דבריו אלה הלא מראים ברור שהוא פוסק כחכמים, ששנת חמשים אינה עולה מן המנין, ומוכרח הדבר למנות יובלות כדי לקדש שמיטין, כדברי רש"י בערכין (ל"ב ב' ד"ה מנו) שמנו יובלות כדי שיבואו שנות השמיטין במקומן. וכיון שלדינא קיי"ל כחכמים, וכדמשמע פשטא דסוגיא בראש־השנה (ט' א') לאפוקי מדר"י, ודלא כד' התוס' (שם, ד"ה ולאפוקי: עבודה־זרה ט' ב', ד"ה האי) שכתבו דקיי"ל כר"י, ופסק הרמב"ם לדינא דלא כר"י, א"כ איך הסכים אח"כ למנין הגאונים, שבזמן הזה אין מונים יובלות בפ"ע ? בשלמא אם שביעית בזמן הזה דרבנן בודאי יש לומר, דכיון שאין זה רק זכר עשו זכר לשביעית ולא עשו זכר ליובלות, כמו שכתבו התוס' (גיטין ל"ו ב', ד"ה ותקון): שלא להטריח על הצבור בשביתת קרקע שתי שנים רצופות, אבל אם שביעית בזמן הזה מן התורה, ומ"מ אע"פ שאינה תלויה ביובל בקדושתה הרי היא תלויה בו במנינה, - שהרי כן עשו בבית שני, לדעת הרמב"ם, שמנו יובלות לקדש שמיטין, ואין ע"ז שום חולק בסוגיא דערכין, אליבא דחכמים שאין שנת חמשים עולה מן המנין, - איך אפשר הוא לעקור את המנין של תורה ? אלא ודאי פשיטא, שלכל מילי שביעית בזה"ז היא מדרבנן. והם אמרו והם אמרו, שבזמן הזה אין לעשות זכר כ"א לשמטה. ואע"פ שהרמב"ם סובר, לפי דעת הגאונים שגם בבית שני לא מנו יובלות, היינו משום דסבירא־ליה שגם בבית שני לא הי' נוהג יובל כ"א מדרבנן, לכן לא חשו לאותו המנין הקבוע מן התורה, כיון שאין כאן כ"א זכר לשמיטה של תורה.
40
מ״אנשארה כאן לפי־זה האפשרות לומר ששביעית בזה"ז מן התורה רק אליבא דר' יהודה, דסבר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, שאז המנין על מקומו עומד, וזוהי דעת בעל התרומה שכתבו תוס' (ע"ז שם) בשמו, - ובעל־התרומה בעצמו, שלפי הכרעתו היתה אפשרות לומר ששביעית בזה"ז מן התורה, מצד חשבון המנין, הוא עצמו סובר בפשיטות ששביעית בזה"ז דרבנן מצד ביטול קדושת הארץ.
41
מ״באלא שדברי הרמב"ם קשים, דארכבה אתרי ריכשי. שהרי מהלכות תרומות (פ"א הכ"ו) מבואר, שביטול תרומות ומעשרות מה"ת - שבכלל זה, כמ"ש לעיל הם לכלול כל שאר המצות התלויות בארץ, בהשואת הרמב"ם והתוספות - לדידיה הוא משגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה, שגם בימי עזרא לא נתחייבו כ"א מדרבנן, א"כ הוא תלוי בכל יושביה עליה,
42
מ״גולפי זה אפילו אם תשאר א"י כולה ביד ישראל כיון שאין כל יושביה עליה אין שם דין תרומ"ע מה"ת, וכן מורה פשט הלשון של דבריו בה' שמיטה ויובל הנ"ל דהוא הדין לענין שביעית, - ובה' בית הבחירה הנ"ל כתב, שהכל תלוי בכבוש הארץ ונתן טעם לביטול קדושת הארץ לדין שביעית ומעשרות מן התורה משום שנלקחה הארץ מידיהם, שהרי אינה מן ארץ ישראל והרי זה לכאורה תרתי־דסתרן. אך על שביעית הי' אפשר לומר, שמכאן ראי' לדעת הכסף־משנה, שבאמת שביעית בזה"ז מה"ת ואינה תלויה בכל יושביה כ"א בעצם הויית ארץ, ישראל אבל הלא הרמב"ם כלל בחדא מחתא שביעית ומעשרות, ובמעשרות הלא מסיק להכריע בסברתו דדמי לתרומה, שכבר תלה אותם בביאת כולם ובכל יושביה ולא בלקיחת הארץ מידם. לכך נראה, שמלבד עצם דין ביטול חיוב המצות התלויות בארץ, שבזה י"ל שהרבה מהן תלויות בביאת כולם, כמו יובל ודדמי ליה, יש עוד דין מיוחד של ביטול הקדושה דהיינו שאפילו כשיתמלאו תנאי חיוב המצות התלויות בארץ יהי' צריך עדיין קידוש חדש שתחזור קדושת הארץ. והרמב"ם בהלכות בית־הבחירה לא עסיק ע"ד חיוב המצות ופטורן מצד עצמן כ"א ע"ד קדושת הארץ הצריכה לזה, וע"ז אמר, שאע"פ שמשגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטל חיוב היובלות והמצות הדומות להם, מ"מ קדושת הארץ לא בטלה כלל ואם היו חוזרים כל יושביה לא היו צריכים לקידוש חדש, כיון שבכלל ארץ ישראל היתה מוחזקת בידם; וי"ל, שגם החלק הנכבש אין צריך קידוש חדש, ואפי' אם נאמר שאותו החלק יהי' צריך קידוש חדש אבל החלק הנשאר ביד ישראל אע"פ שכ"ז שלא היו כל יושביה עליה הופקעה גם ממנו חיוב כמה מצות התלויות בארץ מה"ת, מ"מ כיון שחזרו נתחייבו ולא יהי' צריך כלל שיחזרו ויקדשו אותו. ולריו"ח שאמר (ערכין ל"ג א') "ירמיה החזירן ויאשיה מלך עליהן" לא היו צריכים. לפי זה, קידוש חדש וממילא חזרו חיובי הארץ כולם ורק ע"י הכיבוש בטלה קדושה ראשונה באופן שצריך כיבוש חדש - וע"ז אמר הרמב"ם שם, שדין זה של צורך קידוש חדש אינו נוהג בקדושת המקדש וירושלם מפני שהיא מפני השכינה, וממילא מובן שכן לא הי' זה נוהג משגלה ראובן וגד וחצי המנשה, שמ"מ קדושת־הארץ לא בטלה ולא צריך קידוש חדש. וקדושת עזרא אם שהיתה מה"ת או מדרבנן הכל אחד לענין זה, אבל לא נתקדשה ע"י כיבוש כ"א ע"י הקידוש בצירוף ישיבת אנשים מישראל על־כן כל־זמן שישבו בה ישראל אם מעט ואם הרבה, הוי דומיא דקדושת־עזרא, ואינה בטלה. וכל איש א' מישראל שהוא יושב בארץ ישראל חזרה אתו קדושה זו.
43
מ״דשיטת הראב"ד
על פסק הרמב"ם (ה' שמיטה ויובל פ"ט הט"ז) ש"אין הפרוזבול מועיל אלא בשמטת־ כספים בזמן הזה, שהיא מדברי סופרים, אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה", כתב על זה הראב"ד בהשגה: "זה אינו מחוור, דאביי הוא דאמר הכי, אבל רבא פליג ואמר הפקר ב"ד הפקר והלכך נוהג בכל זמן". מכאן נראה, שלא השיג רק על זה שתלה הרמב"ם את יסוד וטעם הפרוזבול במה ששביעית בזה"ז מדרבנן, אבל לא על עיקר הדבר שיש שם זמן שאין שביעית נוהגת בו מן התורה, וע"ז מודה הוא כנראה. וזה ע"כ מטעם שפסק כאן כרבי, אע"ג שאין לו הכרה לפסוק כמותו מסוגיא דגיטין, שהרי לפי מה שמפרש כפירש"י נראה דרבא לא ס"ל כרבי, עכ"פ מצד ההיקש של שביעית ליובל ומצד קדושת הארץ, שהרי סבר הראב"ד (בה' תרומות פ"א הכ"ו בהשגה). שקדושת הארץ בכלל נוהגת גם בזמן הזה מה"ת, ולא הוציא מן הכלל כ"א חלה, דבעינן בה "ביאת כלכם"; ולשונו "שנוהג בכל זמן" מורה שהוא מודה שיש שם זמן, שאין שמטת כספים נוהגת כ"א מדרבנן. ולחלק בין שמטת כספים לשמטת קרקעות בחילוק של תורה ודאי לא מצינו ע"ז שום יסוד, א"כ גם דעת הראב"ד כדעת הרמב"ם, ששביעית בזה"ז מדבריהם גם בעבודת קרקע. (ולפ"ז גם הר"ש שכתב בפירושו גבי פרוזבול שטעמו של פרוזבול הוא משום שביעית בזה"ז דרבנן ומטעמא דרבי, וכד' הר"מ בפיה"מ, גם הוא אזיל בשיטה זו ששביעית בזה"ז דרבנן לכל מילי).
על פסק הרמב"ם (ה' שמיטה ויובל פ"ט הט"ז) ש"אין הפרוזבול מועיל אלא בשמטת־ כספים בזמן הזה, שהיא מדברי סופרים, אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה", כתב על זה הראב"ד בהשגה: "זה אינו מחוור, דאביי הוא דאמר הכי, אבל רבא פליג ואמר הפקר ב"ד הפקר והלכך נוהג בכל זמן". מכאן נראה, שלא השיג רק על זה שתלה הרמב"ם את יסוד וטעם הפרוזבול במה ששביעית בזה"ז מדרבנן, אבל לא על עיקר הדבר שיש שם זמן שאין שביעית נוהגת בו מן התורה, וע"ז מודה הוא כנראה. וזה ע"כ מטעם שפסק כאן כרבי, אע"ג שאין לו הכרה לפסוק כמותו מסוגיא דגיטין, שהרי לפי מה שמפרש כפירש"י נראה דרבא לא ס"ל כרבי, עכ"פ מצד ההיקש של שביעית ליובל ומצד קדושת הארץ, שהרי סבר הראב"ד (בה' תרומות פ"א הכ"ו בהשגה). שקדושת הארץ בכלל נוהגת גם בזמן הזה מה"ת, ולא הוציא מן הכלל כ"א חלה, דבעינן בה "ביאת כלכם"; ולשונו "שנוהג בכל זמן" מורה שהוא מודה שיש שם זמן, שאין שמטת כספים נוהגת כ"א מדרבנן. ולחלק בין שמטת כספים לשמטת קרקעות בחילוק של תורה ודאי לא מצינו ע"ז שום יסוד, א"כ גם דעת הראב"ד כדעת הרמב"ם, ששביעית בזה"ז מדבריהם גם בעבודת קרקע. (ולפ"ז גם הר"ש שכתב בפירושו גבי פרוזבול שטעמו של פרוזבול הוא משום שביעית בזה"ז דרבנן ומטעמא דרבי, וכד' הר"מ בפיה"מ, גם הוא אזיל בשיטה זו ששביעית בזה"ז דרבנן לכל מילי).
44
מ״האולם דברי הראב"ד לעיל (בהשגה להלכה י"א בפ"א) נראים שהם סותרים ללשונו בהשגה זו, דגבי שמיטת כספים, וכן העיר בספר בית־הלוי, שעל דברי הרמב"ם שם: "משרבו האנסין התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכים להן עבדי המלך בלבד", כתב ע"ז בהשגה: "אנו קבלנו: האנסין - ארנונא, שנוטל המלך חומש מפירות הארץ ומי שאינו עובדה גוזלין אותה ממנו, והמקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל ולא היתה שביעית נוהגת בהם אלא מדבריהם, בהם התירו לעבוד מפני האונס, אבל לא במה שהחזיקו", ומזה נראה שסובר, שבמקום שהחזיקו עולי בבל הוי מה"ת גם בזמן הזה. אבל באמת, מכיון שהלא לא נמצא מפורש בלשון ההשגה בפ"ט, גבי שמיטת כספים, שבזה"ז היא נוהגת מדרבנן, - רק שעל דברי הרמב"ם, שאין פרוזבול מועיל כ"א על הזמן שהיא מדרבנן, כתב הוא, שלדידן דקיי"ל כרבא הוא מועיל בכל זמן, אפילו בזמן שהיא מן התורה, - לפיכך אפשר לומר לאידך גיסא, שהראב"ד קאים בשיטתו שבהשגתו על הרי"ף בגיטין פרק השולח, שבזמן הזה אין שמטת כספים נוהגת כלל אפילו מדרבנן, משום דבעי לחיוב דין שמיטת כספים שיהיה יובל נוהג, אם מן התורה או עכ"פ מדרבנן, - וזה היה רק כל זמן שהיו ב"ד הגדול שבא"י מונים ומקדשין ותוקעין ומשלחין עבדים.
45
מ״וומזה נראה לומר בשיטתו של הראב"ד. שאע"פ שבכלל קיי"ל כרבי, ששמיטה ביובל תליא ו"בזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים", - וה"ה שאין שמיטת קרקע נוהגת אז, כיון שעניני השמיטה תלוים זה בזה, וכיון שאפילו שמטת כספים, שאינה נוהגת ביובל תלויה היא בו, ק"ו לשמיטת קרקעות שהיא שוה ממש בשמיטה כביובל שבודאי תלויים הם זה בזה, - אבל מחלקתם של רבי וחכמים בעצם מציאות שמטה דרבנן, אם נאמר שנמצאו חולקים על רבי וסוברים ששביעית בזה"ז דאורייתא, י"ל שתלויה היא בענין אחר.
46
מ״זשהרי מצינו לדעת רבינו־תם בתוס' (גיטין ל"ו ד"ה בזמן), שנהג יובל בבית שני מה"ת, משום דחשיב כל יושביה, שאחרי שירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהן (ערכין ל"ג א') נתקבצו שוב מכל ישראל בא"י, ומאותו הקיבוץ באו ונתקבצו עם עזרא מכל שבט ושבט, וכיון שלא חסר אז משום שבט הוי כל יושביה עליה. ע"פ זה יש מקום לומר, שהחולקים על רבי אין חולקים עליו בעיקר ההיקש של שמיטה ליובל אלא בהא גופא פליגי רבי ורבנן, אם בזמן בית שני וכמו־כן אחר החורבן, שהיו שם מקבוץ כל השבטים מקצת מכל שבט ושבט ולא כולם ממש, אם זה חשיב כל יושביה עליה או לא. רבי, דמשמע לן מדבריו, שיש שם שביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן, סובר שאין זה כל יושביה עליה, שצריך שיהיו באמת כל ישראל בארץ, וכאן היו רק מקצת מכל שבט ושבט, ולכן יובל לא נהג אז מן התורה אלא מדרבנן, וממילא גם שביעית היא מדרבנן, כיון שמ"מ יש שם מקצת מכל שבט ושבט ונמצא ב"ד הגדול, שמנה יובלות וקיים כמה דברים התלוים בהם כדי לקדש שמיטין. וחכמים, דמשמע לן דפליגי עליה ואמרי שביעית בזה"ז דאורייתא. סבירא להו, שכיון שהיו מקובצים מכל השבטים בימי עזרא, וגם אחר חורבן בית שני מ"מ נשארו רבים מישראל נאחזים בארץ, עד שבירושלמי (דמאי פ"ב ה"א) נחלקו ר' אלעזר וריו"ח אם רוב קרקעות של ארץ ישראל בימיהם הם של ישראל או של נכרים, הרי זה נחשב הקיבוץ של עזרא לכל יושביה עליה. ובזה - לא על דבר עצם ההיקש של שמטה ליובל - ס"ל להראב"ד, דלא קיי"ל כרבי אלא כרבנן, שבזמן שנמצאו מקובצים בארץ מכל השבטים, ולא חסר משום שבט, הכל נוהג מה"ת. וסבר הראב"ד, שכבימי בית שני' ששיעבוד מלכיות גבר עליהם גם אז באמת ברוב הימים, כן אחר חורבנו ובימי האמוראים הראשונים, שהי' עדיין קיבוץ ישראל בא"י בתקפו קרוב לכמו שהיה בימי בית שני, ולכן היו נוהגים מה"ת שמיטות ויובלות והיו ב"ד קוראים דרור ומקיימים כל המצות התלויות בשמיטה ויובל מה"ת, על כן א"א לומר, שרבי ינאי, שבימיו דהיינו בימי ר' יוחנן הי' אפשר לומר שרוב ארץ ישראל היא ביד ישראל יאמר "פוקו וזרעו" ויתיר מפני ארנונא איסור של תורה. גם לא מסתבר להראב"ד לאוקמי לרבי ינאי בהא כרבי, ששביעית תהי' רק מדרבנן בזמן שהי' עדיין קיבוץ ישראל וב"ד הגדול בא"י ולא יחשב אז כל יושביה עליה, משום דסבר דהוי דלא כהלכתא, ומכש"כ דבסוגיא דסנהדרין (כ"ו א') מוכח, שגם בימי המשנה, בדורו של ר"ש, שהוא דור החרבן, הי' נוהג דין היתר ארנונא, ולא מסתבר לו שכל זה אליבא דרבי, כיון דמשמע לי' דבהא לית הילכתא כותי'. לפיכך מפרש הראב"ד להא דרבי ינאי וכן להא דר"ש שם במשנה, שהוא דוקא במקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל אבל במקומות שהחזיקו בהם עולי בבל היתה נוהגת אז שמיטה מה"ת. ומדוייק ע"פ זה לשונו של הראב"ד, שכתב בלשון עבר: "ולא היתה שביעית נוהגת בהן אלא מדבריהם", שלכאורה הי' צריך לכתוב: ואין שביעית נוהגת בהן כ"א מדבריהם, כי האם עכשיו נוהגת שם שביעית מן התורה ? - אלא דלטעמיה אזיל בזה הראב"ד, שאפילו במקומות שכבשום עולי בבל אין שביעית נוהגת כלל כ"א כ"ז שהיובל נוהג, ובזמן הזה, כיון שאין ב"ד מקדש שנים ליובלות ולשמיטין, אין שביעית נוהגת כלל אפילו מדרבנן. ובימי ר' ינאי הי' באמת הכל מה"ת, אלא שבמקומות שלא החזיקו עולי בבל נהגה שביעית מדרבנן, והתירו מה שהתירו משום ארנונא; ואדרבא לדעת רבי היתה נוהגת שביעית מדרבנן, אע"פ שנתבטל היובל מה"ת, אבל לדברי חכמים, שסוברים שלא נתבטל אז היובל כלל לא נמצא כלל שביעית דרבנן, וכ"ז שנהג נהגה מה"ת וכשנתבטלה נתבטלה לגמרי.
47
מ״חע"פ זה אין לנו שום הוכחה, שתהי' דעת הראב"ד לחלק בין שמטת כספים לשמטת קרקעות, בפרט במדה מן התורה, שאין ע"ז יסוד בגמרא, ואין ראיה לומר שסובר ששמיטת קרקעות גם בזה"ז מה"ת. אדרבא, יותר נראה לומר דאזיל לשיטתו בהשגה על הרי"ף, שבזה"ז אין שביעית נוהגת כלל רק ממדת חסידות, כמו שמיטת כספים לדעתו בהשגה הנ"ל כיון שאין לנו ב"ד הגדול. ובדברי הראב"ד שם הכרח הוא לפרש כן, דאע"ג דקיי"ל כרבי בעיקר הדבר, ששמיטה ביובל תליא, מ"מ לא קיימא לן כדבריו בשמיטה דרבנן. כמבואר לעיל, אלא בשעה שהיא נוהגת היא נוהגת מן התורה וכשאינה מה"ת אינה נוהגת כלל כ"א במדת חסידות. דאם־ לא־כן איך הוא אומר, שכיון דקיי"ל כרבי ועכשיו אין יובל נוהג אין שמטת כספים נוהגת כלל - והרי מפורש נאמר בסוגיא דגיטין הנ"ל שתקינו רבנן זכר לשביעית בזמן שאין היובל נוהג ? אלא ודאי סבירא־ליה שזהו רק אליבא דרבי, שבישיבת ישראל בא"י בזמן בית שני, ואח"כ כשנשארו מכח קיבוצם הראשון עם ב"ד הגדול בקביעותו, לא הי' יובל נוהג אז מן התורה, משום שאין זה חשוב לו כל יושביה, ומנו יובלות וקדשו שמיטין מדרבנן, אבל לדידן לא קיי"ל בהא מילתא כרבי, א"כ לא מצאנו כלל תקנת חכמים בשמיטה, אלא שהיתה נוהגת מה"ת, כ"ז שהיה ב"ד קבוע וישוב א"י נוהג ובא מימי עזרא ואילך, ואח"כ כשנתבטלה מן התורה נשארה רק במדת־חסידות, ואין לנו לחדש מדעתנו לחלק בין שמיטת כספים לשביתת הארץ נגד דברי הירושלמי ופשטות הסוגיא דמו"ק, כמו שכתבנו לעיל.
48
מ״טכל־זה שאמרנו נתן להתפרש לדעת הראב"ד, כדי להשוות דבריו בשתי ההשגות, גבי אנסין בשמטת־קרקעות (פ"א הי"א) וגבי שמטת־כספים (פ"ט הט"ז), די"ל שסובר שאין כלל מציאות של שמטה דרבנן אליבא דחכמים דפליגי עליה דרבי. אבל מלשון הר"ן, שמביא בגיטין בפרק השולח את דעת "יש־חכמים" שהיא ממש דעת הראב"ד, נראה ברור, שסובר שהיתה שמטה נוהגת מדרבנן; אלא שהם אומרים, שזהו דוקא כ"ז שהי' יובל נוהג מדרבנן, וס"ל שקימו כל דיני יובל מדרבנן כל זמן שהי' ב"ד הגדול בארץ ישראל. ואם נבא להתאים את דברי הראב"ד עם הדברים האלה, המובאים שם בהר"ן בשס "יש־חכמים", שגם כשהי' היובל נוהג, בזמן בית שני ואח"כ, היה כל זה מדרבנן, אפשר לומר שיתפרשו דברי הראב"ד בהשגתו בפ"א ה"א באופן אחר: דלא מסתבר לו להראב"ד לומר, שמפני אונס זה של ארנונא, שהיתה גזירה כללית על כל הארץ, יתירו מצות שביעית באפן שתבטל לגמרי. ואף אם שביעית דרבנן הלא תעקר תקנת חכמים לגמרי אם יתירו העבודה לגמרי בכל השדות, שעל כולם היתה הארנונא, והא קיי"ל דתקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן (כתובות ג' ב'), וגם לחלק בין מה שצורך לארנונא ליותר מזה, כמו שפי' הרמב"ם, לא מסתבר לו לתן בזה תורת כ"א ואחד בידו. לכן חלק בין המקומות, שיש מקומות שהתירו בהם משום ארנונא ויש מקומות שלא התירו והיתה שביעית נוהגת שם בכל פרטיה, כדי שלא תעקר תקנתא דרבנן מכל ארץ ישראל וכיון דתרומ"ע היא בזה"ז מן התורה לדעת הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם (הלכות תרומות סוף פ"א), שזהי בודאי דוקא במקומות שהחזיקו בהם עולי בבל דסוגיאן דעלמא היא שקדושה ראשונה לא קדשה לעיל הרי מצינו שיש חילוק בין קדושת המקומות שהחזיקו בהם עולי בבל לבין קדושת המקומות שלא ההזיקו בהם רק עולי מצרים ולא עולי בבל לכן השאירו תקנת שביעית במקומות שהחזיקו בהם עולי בבל משום עיקר הקפידא שלא תעקר מקמי גזירתא דארנונא, ובמקומות שלא החזיקו בהם התירו משום ארנונא. וכשאמר הראב"ד, שבמקומות שלא החזיקו עולי בבל לא היתה שביעית נוהנת אלא מדבריהם, לא מסיים על זה, שבמקומות שהחזיקו היתה נוהגת אז מן התורה, ואין כונתו למידק מינה שהוא דוקא על מקומות שלא החזיקו, ובמקומות שהחזיקו נהגה מן התורה, אלא קושטא דמילתא נקט, שלא היתה נוהגת בהם שביעית אלא מדבריהם, ולכן הקילו בהם, אחרי שהם מחולקים מכל ארץ ישראל במה שכבשום עולי בבל ונשאר בזה חלק מתקנת חכמים בקיומו - במקומות שהחזיקו, אלא שיש בהם במקומות שהחזיקו דברים יתרים בקדושה מבמקומות שלא החזיקו, שלפיכך הניחו את חיוב השביעית, כדי שלא לעקור התקנה דוקא באלה המקומות, ולא שייך לומר ע"ז "מאי חזית".
49
נ׳הלשון הוא אמנם נדחק קצת ע"י זה; אבל אם נרצה להתאים את דברי הראב"ד בהשגותיו עם אותם הדברים שלדעת "חכמים" שבהר"ן, שיהיו מותאמים ג"כ ע"פ סוגית הגמרא דמו"ק וסוניות הירושלמי דשביעית ודגיטין הנ"ל שבזה אנו צריכין לדברי הראב"ד בהשגות על הרי"ף דגיטין, - נהי' צריכים לדוחק זה ומוכרחים לסבול אותו. אך באמת אפשר לומר. שב"יש חכמים" אין כונת הר"ן ע"ד הראב"ד כלל בזה, ודעת אלה החכמים המוזכרים בר"ן בשם "יש־חכמים" אינה מתאמת כלל עם שיטת הראב"ד בזה. דעת הראב"ד היא באמת, כמ"ש, שכשהיה נוהג יובל היה נוהג מן התורה, וזה הי' עד זמן ביטול ב"ד הגדול וכשנתבטל נתבטל לגמרי, שלא מצינו שתקנו חכמים שמיטה רק למ"ד שנהגה בזמן בית שני מדרבנן, אבל לדידן, דלדעת הראב"ד סבירא לן בהא מילתא כחכמים ובעיקר הדבר שיובל ושמיטה תלויים זה בזה כולי עלמא ס"ל כרבי, אין לנו כ"א שמיטה של תורה לבדה. ודעת חכמים אחרים היתה, שבזמן בית שני הי' נוהג יובל מדרבנן, וה"ה לאחר החורבן כ"ז שהי' קבוע ב"ד הגדול ואחר־כך נתבטל לגמרי, ועל סברתם הוא שמדבר שם הר"ן.
50
נ״אאולם הגאון בעל ס' בית־הלוי הקשה לדעת הראב"ד מסוגיא דערכין (ד' ל"ב), דאמרינן שם: מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי־חומה אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, ופרכינן בגמ' אח"כ: ומי מנו שמיטין ויובלות, השתא משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות, - עזרא, דכתיב ביה, כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים, הוה מני ?, ולדעת הראב"ד, שכשאין יובלות אפילו מדרבנן אין גם שמיטה אפי' מדרבנן, הלא אפשר הי' לתרץ, שמנו יובלות לקדשם כדי שיוכלו להנהיג גם שמיטין, והיו שניהם שוים מדרבנן. ומכאן רצה להוכיח שם, שלדעת הראב"ד תהי' סוגיא זו סוברת, דמה"ת אפשר לשמיטה להיות בלא יובל וכל הסוגיא דהכא בדאורייתא עסקה, לכך פריך ומי מנו שמיטין ויובלות, ומשום דאפשר לשמיטה להיות בלא יובל מה"ת על־כן מתרץ רק שמנו יובלות לקדש שמיטין, כדי שיהי' חשבון השמיטין וסדרם במקומו, אבל משום קדושת שמיטין אפשר לה להיות בלא יובל גם מה"ת. אכן על זה י"ל, כי המנין של השמיטין והיובלות מצוה בפני עצמה הוא באמת, כדאמרינן בתורת־כהנים: "וספרת לך - בב"ד", וכמו גבי מצות המנין של ספירת העמר דאמרינן (מנחות ס"ו א') "אמר אביי, מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי" - כן גם כאן י"ל ששתי מצות הן: למנות לשנות השמיטה ולמנות לשנות חיובל, ואמרינן בתו"כ: "ומנין שיספר לשני שבוע ? ת"ל: "והיו לך שבע שבתות השנים", מנין שיספר לשני יובל ? ת"ל: "והיו לך תשע וארבעים שנה". וכן כשם שבספירת העמר אמרינן במנחות שם: "אמימר מני יומי ולא מני שבועי, זכר למקדש הוא", דהיינו משום דס"ל שספירת העמר בזמן שאין מקדש היא רק מדרבנן לכן אין חובה למנות שני המספרים, ואולי נכון לא למנות רק מספר אחד כדי להראות כאן חילוק בין דאורייתא לדרבנן. ומטעם זה מדיק ג"כ בגמרא דערכין שם, שמנו שמיטין ויובלות כדי לקיים מצות ספירה המסורה לב"ד, ופריך "ומי מנו", דכיון שבודאי לא הי' נוהג מה"ת, אפי' אם הנהיגו מדרבנן את שניהם, מ"מ המנין צריך להיות רק זכר ליובלות, ולא הי' צריך למנות רק שנות היובל לבדם, ומתרץ שבאמת רק "מנו יובלות לקדש שמיטין", והמנין שלהם הי' רק לשנות היובל וממילא שמרו ע"י מנין זה גם קדושת שמטה, אבל לא מנו אותה בפני עצמה כיון שהמנין הוא מדרבנן. ובזה תתאים שיטת הראב"ד בפירוש סוגיא זו לשיטת רש"י בגיטין, שהוא מפרש שם הא דמנו יובלות לקדש שמיטין שהוא מדרבנן, אלא שלשיטת הראב"ד לא אתי זה לאפוקי שקדשו רק את השמיטין, ואת היובלות לא קדשו מדרבנן, כ"א רק שלא היה המנין בשמיטין: ביובלות היה מנין וגם קדושה ובשמיטין היתה קדושה לבדה בלא מנין, כערך מנין יומי בלא שבועי בספירת העמר. ויותר נכון לומר, שמנו יובלות ושמיטין ממש, לפי שאין זה דומה לספירת העמר, שמשום שאין צריכין בה שני המנינים אלא מפני המצוה לבדה לכך די באחד מהם לזכר למקדש כשאינה נוהגת מן התורה, אבל כאן, שצריך מנין היובלות לענין בפני עצמו ומנין השמיטין לענין בפני עצמו, כיון ששנת־חמשים אינה עולה מן המנין, לכך ראוי למנות יובלות כהלכה כדי לקדש שמיטין ולקבעם בזמנם. כן הוא לחכמים, אבל לר"י כיון דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן הרי זה דומה ממש לספירת העמר, ולא הי' ראוי למנות שניהם אם הוי מדרבנן, לפיכך מסיק שבאמת הוא דלא כר"י.
51
נ״בעוד הקשה בבית-הלוי מסוגיא דהתם בערכין לשיטת הראב"ד, דפריך שם אהא דמנו יובלות לקדש שמיטין; "הניחא לרבנן דאמרי שנת חמשים אינה מן המנין, אלא לר"י, דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, למה לי, בשמיטין סגי", ולהראב"ד יש להקשות: שמא מנו יובלות מדרבנן, כדי להנהיג שמיטין, כיון שכשאין יובל אף מדרבנן אין גם שמיטה אפילו מדרבנן. אבל גם זה לא קשיא, שהרי כל יסוד התחברות שמיטה ויובל הוא אליבא דרבי, דנקטינן כותי' לדעת רבים מרבותינו, משום שהסוגיות בתלמוד בבלי וירושלמי נוטות לדעתו לפי דבריהם וכמו שבארנו לעיל, אבל רבי יהודה אמר בספרא, שאין שייכות ליובל ושמיטה בהדי הדדי, ופשיטא שאין מקום לומר לדידיה, שיהי' הכרח לקדש יובל מדרבנן בשביל שמיטה. והראב"ד יפרש "שמיטה אע"פ שאין יובל" לא כהתוס', שהוא אע"פ שלא נתקיים דין היובל בחטאם, אלא כפי' רש"י, שהוא אע"פ שלא היה נוהג יובל מצד הדין. א"כ לר"י שפיר פריך בסוגיא דערכין, וי"ל דה"ה לחכמים דיליה כמשכ"ל בכה"ג.
52
נ״גועוד שם בספר בית־הלוי הוא מצדד לומר, שהראב"ד, שכתב שבזה"ז אין שמטה נוהגת כלל כ"א ממדת־חסידות, לא כתב כן כ"א על שמטת כספים ולא על שמטת קרקע, שבה סובר, לדעתו, הראב"ד, שגם בזה"ז היא מן־התורה. ולא כן נראה מלשון הרמב"ן בספר הזכות בגיטין שם. שהוא לא הבין כן דעת הראב"ד. שהרי נראה ברור מלשונו, במה שסיים בשמטת כספים שהוא עסוק בה שם: "וראיה מכרעת בשמטת כספים שנוהגת, שהרי שנת שמיטה ידועה ומפורסמת בארץ־ישראל ומנהג אבותיהם בידיהם לנהוג בה קדושת שביעית", - שכוונתו להביא ראיה, ששמטת כספים נוהגת בזמן הזה, ממה שקדושת שביעית בשמיטת קרקע נוהגת בא"י. כי לשון "קדושת שביעית" לא מצאנו כלל בשמטת כספים רק בשמיטת קרקעות, דשייכא בה קדושה, ומדמינן בזה שביעית ליובל דכתיב בה "קודש", וכמ"ש לעיל מלשון הגמרא. וכיון שהרמב"ן, בהשגתו על הראב"ד, מוכיח ששמטת כספים נוהגת בזמן הזה מתוך שבא"י נוהגת קדושת שמטת קרקע, משמע שלהראב"ד, דסבר אין שמטת כספים נוהגת בזמן הזה, הוא־הדין שגם בקרקעות אין נוהגת קדושת שביעית. ועוד, שהרי הוא מוכיח שדין שביעית קים גם בזמן הזה, ממה שבארץ ישראל מפורסמת היא השנה ע"פ מנהג אבותיהם שבידיהם, ואם לא היתה שביעית נוהגת לא היה נשמר המנין והיתה השנה משתכחת, - וראיה זו אין לה מקום רק אם נאמר, שלדעת הראב"ד אין שום דין של שביעית נוהג בזמן הזה, לא בשמטת כספים ולא בשמטת קרקע, שאם היה נוהג איזה דין מדיני שביעית, וביחוד שמטת קרקעות וקדושת הפירות התלויה בה, ודאי אין שום ראי' מפרסום השנה, על שמטת כספים שנוהגת, שהרי נשתמר המנין ונתפרסמה השנה ע"י הנהגת קדושת שביעית בשמיטת קרקעות ובפירות. וכן מורה גם לשון הר"ן שם, שמביא את הדעה הזאת, וכתב על־זה: "ויש מן החכמים מקילין ואומרים, שעכשיו אין שמטת כספים נוהגת כלל' ואין אנו צריכים לפרוזבול, לפי שאומרים דקיי"ל כרבי' דאמר שאין השמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג. דכיון דחזינן קולי טובי בפרוזבול משמע דשמטה בזמן הזה דרבנן היא, דאי דאורייתא וכרבנן דפליגי עלי, דרבי לא היו מקילין בה כ"כ, וכיון שהשמטה תלויה ביובל דבר תורה אף מדבריהם אינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, ובימי רבותינו היה ב"ד קבוע בארץ־ישראל שהיו מקדשין היובל והיו תוקעין ומשלחין עבדים ושדות חוזרות לבעליהן זכר ליובל, ולפיכך היתה שמטה נוהגת מדבריהם בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים, אבל עכשיו, שאין שם ב"ד שמקדשין אותו ולא תוקעין, אין היובל נוהג כלל שדברים אלו מעכבין ביובל כדאיתא בפ"ק דר"ה (דף ה':), וכיון שבטל היובל לגמרי אפילו מדבריהם אף השמטה אינה נוהגת כלל". ואח"כ משיג הר"ן על דעה זו כעין דברי הרמב"ן בהשגתו על הראב"ד. נראה כאן ברור, שידע דעתם של חכמים אלה, שהראב"ד, דקאים בשיטתם, מסתמא הוא מכללם, - שלדבריהם אין שמטה נוהגת כלל בזה"ז אפילו מדרבנן, לא בשמטת כספים ולא בשביתת קרקע. שהרי כך הוא אומר: "ולפיכך היתה שמטה נוהגת מדבריהם בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים", וסיים ע"ז: "אף השמטה אינה נוהגת כלל".
53
נ״דאך הרמב"ן כתב על דברים אלה של הראב"ד, שחזר בו הראב"ד מדעתו זו, כי בפירושו למס' ע"ז, גבי שמעתא דרב הונא בריה דרב יהושע (שם, ט' ב'), כתב, שגם בזמן־הזה נוהגת שמטת כספים, עכ"פ מדרבנן. הנה בעיקר חזרה זו אנחנו לא נדע אם דברי הראב"ד אלה ראשונים הם או אחרונים, כי מסדר הש"ס, שדבריו לחומרא הם בעבודה־זרה, שהיא מאוחרת בסדר הש"ס אחרי מס' גיטין, ששם כתב דבריו לקולא, ודאי שאין מזה הוכחה שדבריו בע"ז כתב אחרי דבריו בגיטין, ו"אין סדר למשנה". ובפרט כיון שדבריו בע"ז הם בפירושיו על הגמרא וכאן הם בספר ההשגות על הלכות הרי"ף, היה מסתבר לומר, לולא דברי הרמב"ן. שמקודם כתב פירושיו על הש"ס ואחר־כך שם לבו לכתוב השגות על הלכות הרי"ף.
54
נ״הלבד זה, אפילו אם נחליט שדבריו בפירושו לע"ז נאמרו באחרונה באמת לא החליט שם בודאי ההפך מדעתו האמורה כאן בגיטין, אלא בדרך ספק. שכך כתב שם: "קמ"ל רב הונא, דשמיטת כספים נוהגת אע"פ שאין שמיטת קרקעות נוהגת, דלא ס"ל כרבי, וא"נ ס"ל כותיה נהי דמדאורייתא לא נהגא מדרבנן מיהא נהגא, ואפילו בחו"ל". הרי הפירוש הראשון, דרב הונא לא סבר כרבי, מתאים לדבריו שבכאן, שהוא מפרש שלדעת רבי הדבר תלוי בשמטת קרקעות, דהיינו קדושת היובלות, וכפי' התוס' דגיטין הנ"ל שאין שמטה נוהגת כלל אחרי שבטל היובל אפילו מדרבנן; ומזה, שרב הונא בריה דרב יהושע לא סבר כרבי, הלא לא מוכח עדיין שאין הלכה כרבי, שהרי הראב"ד סובר בעיקר הדין כרבי, שבזמן הזה לפחות אין שמטת קרקעות מן התורה, כדמוכח מלשונו בהשגה על הרמב"ם גבי פרוזבול וכמו שכתבתי לעיל, אע"פ שלדעתו שם רבא לא מוקים לתקנתא דהלל כרבי ונראה מזה דרבא לא סבר כרבי. וי"ל בזה עוד דסמיך על זה שהירושלמי דמכילתין (פ"י ה"ב) מסיק לדרבי בלשון "תמן אמרין", שנראה שהוא סתמא דמתיבתא דבבל א"כ כח לשון זה הוא כמו סתם סוגית הש"ס, והוא מכריע, לפי זה, גם אם רב הונא בריה דר"י לא סבר כותיה. אלא שבפירוש השני, האמור בלשון "אי נמי", חדש הראב"ד, שאע"ג דמדאורייתא לא נהגא מדרבנן מיהא נהגא ואפילו בחו"ל. ומ"מ אין מזה הוכחה שנוהגת גם שביתת קרקעות מדרבנן, די"ל שתקנו חכמים רק בשמטת כספים לבדה. ומלשון הסמ"ע (בסי' ס"ז סק"ב), בדבריו על מה שכתב שם בשולחן־ערוך: "ומדברי סופרים, שתהא שמטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום", נראה שגם הוא הבין כן לדעת התוספות בסוגיין דגיטין הנ"ל. וזה לשונו של הסמ"ע שם: "וטעמם, כדי שלא תשתכח תורת שביעית מישראל אבל חרישה וזריעה לא אסרו בשביעית וביובל כדי שלא תשתכח, שלא היו רוב הצבור יכולין לעמוד בו לאסור בעבודת־קרקע שתי שנים. - כ"כ התוס' בפרק השולח (דף ל"ו, ע"ש), דדוקא בזמן שהיה דין שמטה ויובל נוהג מן התורה היה מקויים בהם הברכה לגדל בשנה ששית לשלשת שנים. ולע"ד היה נראה טעם אחר והוא דכיון דקדושתן תלוי' בארץ ולא שייכא בחו"ל וכיון דלא שייכא לעשות בהו דבר בחו"ל גם בארץ ישראל לא תקנוהו, מה שא"כ שמטת כספים, שהיא חובת חגוף". עכ"פ אין זו סברא רחוקה לומר, שתקנו שמטת כספים ולא שמטת קרקעות' ולפי־זה אפילו אם אח"כ נאמרו דברי הראב"ד בפירושו לעבודה־זרה, ובדבריו אלה חזר באמת ממה שכתב בספר ההשגות בגיטין, אין ראיה עדיין שחזר בו גם משמטת קרקעות, שהחליט מתחלה שאינה נוהגת כלל בזמן הזה. ואע"פ, שבעצם דבריו אלה של הסמ"ע רחוקים הם מכונת דברי התוספות דגיטין שנסמך עליהם, שלא עלה שם על דעתם כלל לדבר ע"ד שמטה בזה"ז ולא אמרו רק טעם על מה שלא עשו זכר ליובל; אבל עצם סברתו נתנה להאמר, שאפשר להשוות על ידה דעת הראב"ד בזה.
55
נ״ובירורם של דברי הראב"ד, שמנהג דורות האחרונים בקדושת שביעית הוא ממדת חסידות, השגת הרמב"ן על זה ודברי הרמ"א, ע"פ זה, שאין מהם שום הוכחה לחלק בדין שמטה בין כספים לקרקע
הראב"ד כתב בהשגות על הרי"ף שם, על פי שיטתו הנ"ל שמה שנהגו בדורות האחרונים לקיים מצות שמטה בארץ־ישראל זהו רק מצד מדת־חסידות, שהרי מעיקר הדין לא נתחייבו בה לדעתו. ועל זה השיב הרמב"ן, שם בספר הזכות, שאין שייכת בזה כלל מדת חסידות, והרי "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט".
הראב"ד כתב בהשגות על הרי"ף שם, על פי שיטתו הנ"ל שמה שנהגו בדורות האחרונים לקיים מצות שמטה בארץ־ישראל זהו רק מצד מדת־חסידות, שהרי מעיקר הדין לא נתחייבו בה לדעתו. ועל זה השיב הרמב"ן, שם בספר הזכות, שאין שייכת בזה כלל מדת חסידות, והרי "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט".
56
נ״זוהנה באמת הדעת נוטה, שמי שמחייב את עצמו במצוה, שאינו חייב בה, אינו בכלל הדיוט, ואדרבא הריהו מקבל שכר. ובירושלמי דמכילתין (פ"ו ה"א) אמרינן: "אמר ר' אלעזר: מאליהן קבלו עליהן את המעשרות. מה טעם ? 'בכל זאת אנו כורתים אמנה וכותבים על החתום שרינו לויינו וכהנינו'. מה מקיים ר"א 'ואת בכרות בקרנו וצאנינו' ? מכיון שקבלו עליהן דברים שלא היו מחויבים עליהן, אפילו דברים שהיו מחויבים עליהן העלה עליהן כאילו מאליהן קבלו עליהן. מה מקיים ר' יוסי ב"ר חנינא 'ובכל זאת' מכיון שקבלו עליהן בסבר פנים יפות העלה עליהן הכתוב כאילו מאליהן קבלו עליהן". - משמע מזה, שמי שמקבל על עצמו מאליו מצוה שאינו חייב בה נוספת בו מעלה גדולה יותר ממי שחיבתו תורה על זה; ולא פליגי, לפי זה, ר"א ור"י בר חנינא אדר' חנינא, רבו ואביו, דאמר "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". כי המצווה ועושה עדיף מצד עצם קיום המצוה, אבל מצד ערך הקבלה שבלב גדול יותר המקבל על עצמו מאליו, שבזה מורה על אהבת השם יתברך ואהבת מצותיו הנטועה בלבו, ולא כן העושה מה שהוא מחויב בו, שהוא מוכרח לעשותו, מפני שחיבתו תורה בכך. ואע"ג, שלברך על המצוה, שהוא מחייב את עצמו ומצד הדין הוא פטור ממנה, חולקים בזה רבים על התו' (ר"ה ל"ג א' ד"ה הא), שכתבו שיש לברך עליה, מ"מ בעיקר הדבר אינם חולקים, דמצוה הוי.
57
נ״חאך בהשגת הרמב"ן יש לומר, שבאמת כלל זה ש"כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט" הוא הולם יותר את שמטת כספים בזמן הזה, דהיינו הזהירות בפרוזבול, שהרי סוף־ סוף אין זה חיוב מצוה כ"א הפקעת מצוה, שכותבים פרוזבול ומפקיעים בזה את המצוה של תורה כדי שלא לעבור עליה, ואדרבא האמר שמואל על הפרוזבול שהוא "עולבנא דדייני", אלא שעל צד ההכרח הוזקק הלל לתקן תקנה זו, - מה שאין כן בשמטת קרקע. ומ"מ יש לומר שכיון שרצו להחזיק במצות שביעית במדת־חסידות, מצד חבת־הקדש של המצות התלויות בארץ, באו להחזיק משום כך גם בתקנת פרוזבול בחוץ־לארץ, כאמוראי בתראי דבבל. ובודאי גם אחרי הכרזתו של רבי ינאי: "פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא", נמצאו עוד רבים שלמי אמוני ישראל שלא השתמשו בהיתר זה למעשה, והחמירו על עצמם לקיים את השביעית כהלכתה, אע"פ שהיה עליהם עול הארנונא, ועליהם אמרו במדרש רבה (פ' ויקרא פ"א): "גבורי כח עושי דברו, אלו שומרי שביעית: חמי חקליה ביירה, כרמיה ביירה, ?ויהב ארנונא ושתיק", ולגבייהו בודאי הוי מדת־חסידות. ואע"פ, שבמקור־הדין של "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט", בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ט; שבת פ"א ה"ב) משמע מפורש, שאפילו במצוה גמורה, שנפטר האדם ממנה ע"י איזה תנאי, אמור כלל זה, דאמרינן ליה התם גבי המחמיר על עצמו להתפלל באמצע סעודתו, אע"פ שאמרו חכמים: "ואם התחילו אין מפסיקין". וכן מדמה שם לחתן הפטור מק"ש אם קורא, - הנה יש לחלק, שבמצוה שהפטור שלו ממנה הוא מקריי, ועוד יבא זמנו להתחיב בה מן הדין, יש בזה הדיוטות במה שהוא עושה בזמן הפטור, שמורה שכל אפין שוין לדידיה שגם בעת החיוב אינו ניכר שעושה מפני הצווי; אבל אם הפטור הוא לגמרי, שאין לו לפי המצב לקיים המצוה כלל ונפשו צמאה לדבר ה' לקיים המצוה אע"פ שאינו מצווה, אין זה הדיוט אלא טוב וישר, ויש בזה ודאי מדת חסידות, ודומה הדבר לאבות שקימו כהת"כ עד שלא נתנה. ואצ"ל כשהפטור הוא מפני הדחק, וגבורי כח עושי דבר ה' מתגברים על הדחק לקיים המצוה. והוא דומה לטומאה דחויה בצבור, דכל מה דמצינן לאהדורי אטהרה מהדרינן. גם הא ד"כל הפטור מה"ד ועושהו נקרא הדיוט" במחלוקת הוא שנוי, ותימא שהרמב"ן הביאו בפשיטות כדבר מוחלט.
58
נ״טובזה יתישרו גם דברי הרמ"א. מה שבחשן־משפט (סי' ס"ז ס"א בהגהה) מביא דעת הרז"ה והראב"ד, בלמוד־זכות על האנשים שאין עושין פרוזבול שעל דעת זו הם סומכין, שבזמן הזה גם מדרבנן אינו משמט, - וביורה־דעה (סי' של"א, סי"ט) כשפסקו הטור והמחבר, ששנת־השביעית היא כולה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל לא הגיה מאומה ולא חשש לדעתם של המקילין בפרוזבול שעליהם סמכו אותם שלא עשו פרוזבול. ומזה מביא ראיה בס' בית־הלוי, שהרמ"א סובר, ששמטת קרקעות יותר נוהגת בזמן הזה משמטת כספים, שאפילו לדעתם של המקילין בפרוזבול משום שאין יובל בזמן הזה אף מדרבנן, רק שמטת כספים תלויה ביובל ולא שמטת קרקעות, ולכן לא הביא דעתם גבי קרקעות.
59
ס׳ולע"ד אין מזה ראיה כלל לחלק בין שמטת כספים לשמטת קרקעות, והרמ"א שפיר עביד שלא הגיה כאן כלום אפילו להחמיר מצד "יש-אומרים" אלה, שאמר שעליהם סמכו, בפרוזבול להקל. שהרי כמו שהעיד הרמב"ן על המנהג המפורסם, הלא לא היו סומכים כלל בארץ־ישראל על המקילין בשמטת הארץ בזה"ז, א"כ בשל ישראל הלא היו נוהגים להפקיר כדין פירות שביעית, וממילא שוב אין כאן חיוב תרומות ומעשרות. שהרי ההפקר הבא ממילא, מרצונו להפקיר גם בלא צד המצוה, גם הוא פוטר מן המעשרות, כדאמרינן (ר"ה ט"ו א'): "אמר רבה אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור". ופריך: "פטורה מן המעשר אמאי, דאמרינן זיל בתר חנטה, אי הכי תיחייב במעשר, א"ל: יד הכל ממשמשין בה - ואת אמרת תיחייב במעשר ?" וכן פירש"י על זה: "יד הכל ממשמשין בה, נהי דלא מיחייב לאפקורה, דלא נהגא בה שביעית, מיהו כל שדות ופרדסות הפקר הן בשביעית ואין אתרוג זה נשמר בו לבדו, ועל כרחו הכל ממשמשין בו והפקר פטור מן המעשר", והדברים ק"ו, שמה שמפקירים באמת הפקר גמור, מפני שמקימים בו מצות שביעית, הוא פטור מן המעשרות אף לדעת הפוטרים אותו ממצוה זו, א"כ כל פירות של ישראל הרי הם הפקר ופטורים מן המעשרות אף לדעת המקילין, ולכן הלא לא היה לו לרמ"א להזכירם גבי שמיטת קרקע, לענין חיוב תרומ"ע. ופשוס, שגם המקילים לא ערערו על המנהג, שנהגו ישראל בארץ־ ישראל לקיים ממדת־חסידות, כמו שאמרנו לעיל, את מצות השמטה, מחביבות המצוה שהרי הם מודים שמדת־חסידות ישנה אפילו בשמטת כספים וק"ו בשמטת־קרקעות, שבודאי יש בה משום מדת־חסידות הרבה יותר מבשמטת־כספים, משום שבשמטת-קרקעות קימו בזה מצוה בפעל. נשארו, איפוא, רק פירות של נכרים, שלדעת המחיבים קדושת־שביעית בשל נכרים, - והם הלא אינם מופקרים, - היה צריך להיות עליהם חיוב מעשרות לדעת המקילי בשביעית, והיה ראוי לחוש לדעתם. אבל גם משום זה לא היה צריך להגיה מאומה, שהרי כבר הגיה כדעת הפוטרים קרקעות של נכרים ופירותיהם מקדושת שביעית, ולכך חיבים הם בתרומ"ע.
60
ס״אומצד יסוד ההלכה נראה, שאע"פ שבאמת אין לנו מקור מפורש בדברי חז"ל שבזמן הזה שאין יובל גם מדרבנן אין שביעית נוהגת כלל אין זה רק אם נפסוק הלכה כרבי יהודה ששנת־ החמשים עולה לכאן ולכאן, שאז אין סדרו של מנין השנים נהרס ע"י ביטול היובל. אבל אם נפסוק כחכמים, כראוי למיזל בתר רבים, והראיות נוטות הן לכאן ולכאן, - וכמו שפסקו כן כמה מרבותינו הראשונים, ולפ"ד נראה, שגם הרז"ה והראב"ד סברו כותייהו וכן פסק גם הרמב"ם מעיקר הדין, - הלא כיון ששמטה אחרת לא היתה נהוגה רק אותה שתלויה ביובל שבלא סדר של יובל הלא נהרס מנין השנים, נמצא, לדעתם, שאין השמטה במקומה, ולכן סבירא־להו לאלה הפוסקים בפשיטות, שזה אי־אפשר אפילו מדרבנן. שהרי לא תקנו חכמים אלא כעין דאורייתא, לפיכך אין זה שייך רק על אותה השנה, שהיא מן־התורה שביעית אם היו התנאים מתמלאים; אבל כיון שאין יובל כלל ואנו צריכים לשנות את סדר השנים, אין אז שום שמטה כלל. ולפי־זה יש בא מת מהא דאמרינן בסוגיא דערכין "מנו יובלות לקדש שמיטין" יסוד גדול לסברתם, שהכל הי' מדרבנן וכרבי סבירא־להו, שהמנין הוא מוכרח, כדי שתהיה עכ"פ שמיטה נוהגת מדרבנן, וכשאין מנין של יובלות, כדי להעמיד שמטה במקומה, אז אינה נוהגת גם מדרבנן. ולזה המנין סבירא־להו שצריך ב"ד הגדול, והוא לאו דוקא ב"ד שבלשכת־ הגזית, כמו שצריך בדיני נפשות שיהיו ב"ד יושבין בלשכת הגזית, ומשגלתה סנהדרין וישבה לה בחנויות פסקו לדון דיני נפשות (שבת ט"ו א'), אלא ב"ד סמוך ומובהק לישראל שראוי לקדש שנים ולמנות יובלות. וב"ד כזה הי' באמת עד דורם של אביי ורבא, שהיו מקדשים ע"פ הראיה והולכים אחרי קביעות ארץ ישראל כמבואר בדברי הרמב"ם (ה' קידוש החדש פ"ה ה"ג). ובזה סרו השגותיו של הרמב"ן על הראב"ד, מהא דפסקו סנהדרין מלשכת הגזית בדורות היותר קדומים, שאעפ"כ נהגה שמטה, משום שאין המנין שייך דוקא ללשכת הגזית אלא לב"ד סמוך ומומחה לכל ישראל וזה היה בכל זמן הנשיאות.
61
ס״בומה שהגאון בית־הלוי מצדד לומר, דכל עיקר שביעית דרבנן נתן להאמר, רק אם זה שיובל בזמן הזה הוא מדרבנן הוא בא מכח ביטול הקדושה שלאחר החורבן, אבל אם נאמר, שקדושה שניה לא בטלה, ומה שהשביעית היא דרבנן הוא רק מכח בטול היובל והארץ בקדושתה עומדת, אז הוי כמידי דאורייתא. הנה עצם הדבר אינו מוכרע, והסברא, שאם בטלה קדושת הארץ שוב אין שייך חיוב המצות לענין של תורה, משום דהויא כחו"ל ואם לא בטלה קדושת הארץ, אלא שאין אנו מקיימים שמיטה מפני ביטול היובלות, אז המצוה שייכת לנו בעיקרה, ומה שאנו מקימים אותה גם מצד תקנת חכמים הוי כמידי דאורייתא, - אין זו סברא ברורה. דממה־נפשך: אם ניזיל בתר כללות קדושת הארץ, הרי הדבר ברור - וכדלקמן בד' כפתור־ופרח - שלעולם עומדת היא ארץ ישראל בקדושתה הכללית, אפילו אם המצות מופקעות ממנה, כמו שהיתה עומדת בקדושתה מעולם ובימי האבות אע"פ שלא נתחיבה עדיין במצות התלויות בארץ. ואפילו אם נאמר, שהיחש הרוחני לקדושת המצות עושה את חיובנו דמדרבנן כחיוב של תורה, הרי אפילו בימי האבות יש יחש לקדושת המצות עם ארץ־ישראל וכדברי הרמב"ן (בראשית כ"ו ה') שעיקר מה שקימו האבות כהת"כ היה בארץ ישראל שמפני קדושתה שייכת היא לקדושת המצות לעולם, וכמו־כן היא שייכת יותר לקדושתן גם אחר שנתבטלה ע"י החרבן הקדושה הנוספת; ממילא משמע שכשנבא לדון מצד היחש הכללי של קדושת הארץ אין הבדל אם ביטול חובת השמיטה הוא מפני ביטול היובל או מפני החורבן. ואם עיקר הדבר, שתעשה כאן תקנת חכמים כמידי דאורייתא, הוא תלוי בביטול קדושת המצות בפרטיות, אף אנו נאמר שכל מצוה שבטלה בטלה קדושתה הפרטית וכמשכ"ל וכשבטלו היובלות בטלה קדושת־הארץ הפרטית שלגבי יובלות, וכשבטלו השמיטין מן־התורה ע"י ביטול היובלות בטלה קדושת־הארץ הפרטית שלגבי שמיטין. ואם נאמר בכל מצוה, שביטולה מה"ת בא ע"י ביטול קדושת־הארץ, שכשהיא נוהגת מדרבנן אין לדון אותה בחומר של־תורה לדיני ספקות וכיוצא־בזה, הוא־הדין שאין לדון כן בשביעית לכל הדעות, בין לדעת האומרים שביטולה מה"ת בא מפני ביטול היובל ובין לדעת האומרים שהוא מפני החורבן. ואפילו לפי דבריו של הגאון ביה"ל ז"ל אין סברתו שייכת רק אם נאמר, שהשמיטה חלה באותה שנה עצמה, שהיתה ראויה לחול בה אם היתה נוהגת מן־ התורה, וזהו רק להפוסקים כר"י, אבל להפוסקים כחכמים הרי שנת־השביעית הנהוגה אצלנו, ע"פ מדת התורה, היא שנה של חול ברוב השנים של השמיטות, כיון שחסרה שנת היובל א"כ בודאי אין לה חומר של־תורה כלל ודמי כאילו היה הביטול מצד החרבן, לפי סברתו.
62
ס״גוכן הרמב"ן שטען על הראב"ד, שמה שנהגו בדורות האחרונים לקיים מצות שמיטה אין זה ראוי להיות בכלל מדת־חסידות, ד"כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט", נראה שכתב כן, לפי שלדעת הסוברים שבטלה שמטה לגמרי, משבטלו יובלות, מפני שאין ב"ד ראוי לכך, הרי הלכה כחכמים, ששנת־השמטה היא לעולם אותה שנה החלה ע"י אמצעיות מנין היובל ולפי זה הלא אין שום יסוד למנהגנו למנות שמטה בלא יובל ודומה כאילו עשינו שנה של חול לשנת־שמטה, - לפיכך אין זה כלל מדת־חסידות, והם ז"ל י"ל שהיו סבורים, שהאמוראים החמירו בשביעית, אחר זמן ביטול הב"ד, לפי חשבונם ע"פ סדרי היובל.
63
ס״דבירור דבר השבועה האמורה בנחמיה י', שאינה מוציאה את חיוב השמטה בזמן הזה מידי דרבנן
הגאון בעל בית־הלוי ז"ל בא לחדש, שרק אז אפשר לדון את השביעית בזמן הזה למידי דרבנן, אם נאמר שקדושה שניה בטלה, שקודם חורבן־הבית היתה מן התורה ואח"כ נשארה, לחייב המצות התלויות בארץ, רק מדרבנן. אבל לדעת האומרים, שקדושה שניה קדשה לעתיד לבא, אי־אפשר לדון אותה לדרבנן בכל אופן, אפילו אם נאמר שמפני שאין היובל נוהג אין שביעית נוהגת מן התורה, - מפני שכבר קבלו עליהם בימי עזרא אלה ושבועה כאמור בספר נחמיה י', על קיום כללות התורה, ופרטו שם כמה פרטים ובתוכם: "ונטוש את השנה השביעית". וכיון שהקדושה לא בטלה ולא נשתנה בזה מאומה מאז, הרי יש עלינו עתה בשביעית חומרא של דברי־קבלה, שהם חמורים מסתם מידי דרבנן וספיקם להחמיר. ועוד יש בה דין של קבלת שבועה שקבלו עליהם אבותינו, שהיא מן התורה.
הגאון בעל בית־הלוי ז"ל בא לחדש, שרק אז אפשר לדון את השביעית בזמן הזה למידי דרבנן, אם נאמר שקדושה שניה בטלה, שקודם חורבן־הבית היתה מן התורה ואח"כ נשארה, לחייב המצות התלויות בארץ, רק מדרבנן. אבל לדעת האומרים, שקדושה שניה קדשה לעתיד לבא, אי־אפשר לדון אותה לדרבנן בכל אופן, אפילו אם נאמר שמפני שאין היובל נוהג אין שביעית נוהגת מן התורה, - מפני שכבר קבלו עליהם בימי עזרא אלה ושבועה כאמור בספר נחמיה י', על קיום כללות התורה, ופרטו שם כמה פרטים ובתוכם: "ונטוש את השנה השביעית". וכיון שהקדושה לא בטלה ולא נשתנה בזה מאומה מאז, הרי יש עלינו עתה בשביעית חומרא של דברי־קבלה, שהם חמורים מסתם מידי דרבנן וספיקם להחמיר. ועוד יש בה דין של קבלת שבועה שקבלו עליהם אבותינו, שהיא מן התורה.
64
ס״האכן דבריו אלה מפליאים מאד, ויש עליהם כמה תשובות.
65
ס״וא) שהרי אם נאמר, שיש לחוש בחיוב שביעית מצד השבועה הזאת שמימי עזרא, הלא תקשה טובא בסוגיאן דפרוזבול בגמרא דגיטין. כשמתרץ שם אביי, על קושית הגמ': "ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא והתקין הלל דלא משמטא" - בשביעית בזמן הזה דרבנן, ולפירש"י סבר הלל כרבי, ואע"ג דהוה הלל בבית שני מ"מ סבר אביי שגם בבית־שני לא נהגו שמיטין מדאורייתא כיון שלא היה יובל נוהג, וגם לפי' ר"ת שבזמן בית שני היה יובל נוהג מה"ת, כפי מסקנת הגמרא דערכין הנ"ל הלל תקן את תקנתו על אחר החורבן וזה נקרא "לדריה", לדור החרבן, א"כ מדהוצרך להסמיך יסודו של הלל על ההיקש של שמטת קרקע ושמטת כספים בביטול היובל שמע־מיניה דס"ל עכשו שעצם קדושת הארץ קימת, ואם־כן הלא קים עדיין כח השבועה ההיא, ובה התחיבו גם בשמטת כספים כבשמטת קרקעות, שהרי מפורש שם, אחרי "ונטוש את שנת השביעית" - "ומשא כל יד" דהיינו שמטת כספים, כדכתיב באורייתא: "שמוט כל בעל משה ידו", וכמו שפירשו המפרשים שם בנחמיה, - ומה הועיל אביי בתירוצו והרי סוף־סוף יש כאן דין שבועה שהוא מן התורה, וגם על דברי-קבלה קשה לומר, שיבא הלל ויבטל אותם, ועדיין איך התקין הלל דלא משמטא ? ואף לרבא, דמתרץ הפקר ב"ד הפקר, יקשה מ"מ, שחיוב השבועה להיכן הלך, אלא שי"ל דדמי כאילו חיבוהו ב"ד ממון אחר, אחר שעברה שביעית ע"פ ב"ד. אבל לאביי ודאי קשיא.
66
ס״זב) ועוד קשה טובא, לפי־זה, בסוגית הירושלמי דשביעית ודגיטין הנ"ל. על הקושיא "והלל מתקין על דבר תורה?", מתרץ שם: כמאן דאמר מעשרות מדבריהם, שמאליהן קבלו עליהן את המעשרות, - ומאי מהני דקאמר שהוא מן דבריהם? הרי יש כאן חיוב שבועה וגם דברי קבלה. ואין לישב כפי פי' ר"ת, שתקנת הלל היתה על אחר החורבן ולכן יהא ניחא, שאם מעשרות מדבריהם לאחר חורבן בית שני הלא נחלש מאז חיובן של המצות התלויות בארץ, ובטל דינן מן התורה, וע"י כך בטל גם חיוב השבועה מעליהן. שהרי אמר שם על־זה: "אמר רבי יוסי, וכי משעה שעלו לבבל לא נפטרו מן המצות התלויות בארץ ?", א"כ הרי היו פטורים גם קודם חרבן בית שני ונמצא חומר־הדין של זמן הבית וזמן החורבן שוה, ואיך הוקל הדבר כיון שיש בזה חיוב־שבועה, שהוא דבר־תורה ?
67
ס״חלכאורה היה אפשר לישב ע"פ דברי התוס' (גיטין שם, ד"ה מי), שמוסר שטרותיו לב"ד מן התורה אינו משמט; כי כל עיקר הקושיא על תקנת הלל היא, שאין ראוי ללמד לרבים להפקיע הובת שביעית של תורה. וע"פ זה יש לומר עוד, שמצוה הבאה מכח שבועה שקבלו מאליהן אינה כ"כ חמורה בזה כמו גוף דברי תורה, אע"פ שמצד השבועה היא מן התורה, שהרי באמת אין כאן העברה על השבועה. ודמי למה שכתבו התוס' (תמורה ו' א', ד"ה והשתא), שבאיסור שבדה מאליו וקבל עליו בשבועה לא אמר רבא מילתיה, דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, כן גם גבי דידן לא שייך לומר באיסור כזה, שבדו מאליהם וקבלוהו עליהם בשבועה, שאין ראוי ללמד להפקיע איסורו. וסמך לדבר יש לומר, שכן הערימו על השבועה, מפני צרך השעה, גבי עובדא דבני בנימין ע"י המחוללות (שופטים כ"א), משום שהיה איסור הבדוי מלב, דקיל בזה, ובאיסור אחר של תורה י"ל שלא היו עוברים עליו מפני תיקונם של אותם האנשים הנשארים, אפילו ע"י הערמה. אבל כל זה אינו מעלה ארוכה כלל לפי מה דמסקי כאן התוס' ע"פ רש"י, שמה שמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט אין זה מן התורה, א"כ הוי כאן העברת דברי־תורה ממש.
68
ס״טשוב ראיתי, שהמחבר עצמו ז"ל הרגיש בדבר זה ולכן כתב, שיש בשבועה זו, מלבד חיוב של אלה ושבועה, עוד חיוב של תקנות ב"ד, שהוא עומד באיסורו וצריך ב"ד גדול ורק מחיוב האלה והשבועה התיר הלל מה שהתיר ע"י תקנתו, כדין חרמי צבור, כמבואר ביו"ד (סי' רכ"ח סכ"ה) שניתרין בלא פתח וחרטה, ולא שייך בהם דין נדר שהותר מקצתו הותר כולו כמבואר בדברי הש"ך (שם סקפ"א), והוא־הדין שאין צריך ב"ד גדול בחכמה ובמנין, דלא נזכר זה גבי חרמי צבור. אבל לע"ד הדברים דחוקים לומר, שבדבר שנתקן ע"י אלה־ושבועה יהיו בו שני דברים מיוחדים: תקנה ושבועה, מכיון שנשבעו הלא הם סומכין כולם על השבועה ־ ולמה להם לדון על זה עוד, חוץ מהשבועה, בכח של תקנה, ולאיזו מטרה ? ולומר, שמשום כך הוסיפו על השבועה את חיוב התקנה, לפי שחשו שיבא איזה דור לבטל את השבועה, לכן הוסיפו עוד את חיוב התקנה שאעפ"כ ישאר נאסר בכח חיוב זה, זהו דוחק גדול. כי למה להם לקשר כל־כך את הדורות הבאים יותר מכחה של האלה והשבועה ? ואם יראו כולם שיש צורך בהיתר הלא בודאי יהיה ראוי להתיר, ומה איכפת להם שיתינו אז? ועוד, הלא עצם הדבר תמוה, שלהיתר שבועה לא יהי' צריך ב"ד גדול, ולהיתר התקנה צריך. העיקר פשוט הוא, שהדין מחולק בין תקנת הקהל לתקנת ב"ד: תקנה שהקהל מקבלים עליהם מעצמם, הם עצמם חוזרים בהם וכך היתה דעתם, והוא־הדין בתקנה בלא חרם ושבועה כמו ע"י חרם ושבועה די בהתרת הקהל אבל בתקנה, שנתקנה לא מאת הקהל עצמו כ"א מגזרת ב"ד, שבה גם המתירים הם ב"ד, בין שהיא מטעם תקנה בין שהיא מטעם חרם ושבועה, צריך ב"ד גדול. ואפילו בחרם פרטי יש אומרים, שצריך שיהיו המתירים גדולים כמו האוסרים (שם סי' של"ד סכ"ה). ומלבד זה, הלא התקנה והשבועה של המעשר והשמטה היא דבר שנהגו כל ישראל דלא שייך כלל התרה על זה, כדברי רש"ל בתשובה כמבואר בש"ך (שם סי' רי"ד, סק"ד).
69
ע׳אלא שאין אנו צריכין לכל זה והקושיות הנ"ל שבבבלי ובירושלמי אתיין שפיר, מפני שבאמת א"א כלל לחיוב של שבועה זו שיחול בזמן הזה, מפני כמה טעמים, כמו שיתבאר להלן.
70
ע״אג) ראשית-דבר, הרי כתוב שם בקרא לשון שבועה, ושבועה אינה חלה כלל על הדורות הבאים כדקיי"ל ע"פ תשובת הרא"ש, שאי־אפשר כלל לגזור בה על הנולדים אח"כ כי־אם בלשון חרם ונידוי (שם סי' רכ"ה סל"ה). ונראה לומר דסבר כן גם הרמב"ם ולכן כתב (הלכות מעשר, פ"א ה"ד): "עזרא קנס את הלוים בזמנו, שלא יתנו להם מעשר־ראשון, אלא ינתן לכהנים. לפי שלא עלו עמו לירושלים", - שכבר בקשו למצא מקור לדבריו מהיכן למד, שהקנס הזה היה רק לזמנו, - משום שאותו הכתוב "והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים", שממנו למדו רש"י (חולין קל"א ב', ד"ה לבתר) ותוס' (יבמות פ"ו ב' ד"ה מפני) את הקנס של עזרא, הוא בין כל התקנות שבפרשה זו של כריתת האמנה, שנאמרה בלשון שבועה, שהיא אינה חלה רק על אותו הדור בלבד. ומשום־הכי לא היה דבר זה מכח השבועה כ"א באותו הדור, ומה שנמשך אח"כ לא נמשך כלל מכח דברי־קבלה, וק"ו שלא מכח שבועה, כ"א מה שקבלו מאליהם והניחו מנהג אבותיהם בידיהם והוי לכל דבר ככל דברי־סופרים, לפיכך לא נזכר בשום מקום איזה יחס של חיוב שבועה, מצד תקנה זו.
71
ע״באך הט"ז הסביר (שם סי' רכ"ח ס"ק מ"ג) טעם החילוק בזה בין שבועה לחרם ונידוי, שהיא אינה חלה על הנולדים אח"כ והם חלים, וכך כתב: "נראה הטעם, דשבועה אוסר נפשיה אחפצא ואין בידו לאסור נפש אחר על שום חפץ, אבל נדוי וחרם הוה קללה על כל מי שיעשה כך וכך, ושום אדם לא יכניס עצמו בתוך הקללה". לפי זה יש לדון, ששבועה שיש בה אלה תהיה כמו חרם ונדוי, מפני שאלה לשון קללה הוא כמו שפירש"י (שביעית ל"ה ב', ד"ה וכן ה"א כו' ופרכינן) ושייכא גם על הנולדים אח"כ, כמו חרם ונדוי, - וכאן בקרא דנחמיה, בכריתת־אמנה, כתיב: "באלה ובשבועה". מ"מ לא משמע כן, שהרי אמרינן שם בגמרא (ל"ו א'): "מנין לאלה, שהיא שבועה", משמע שיש לה כל דין שבועה ולא דין נדוי וחרם. ונראה, שעיקר אלה היא שבועה שאוסר נפשיה אחפצא, אלא שכלולה בה גם קללה על כל מי שחל עליו איסור זה והוא עובר, ולפיכך כיון שאין שבועה חלה על הנולדים גם הקללה שבאלה אינה חלה עליהם, אבל בחרם ונדוי הקללה היא על עצם הפעולה ואינה קשורה בחלות האיסור. ומניעת חלות האלה על הנולדים דמי להא ד"מנה אין כאן משכון אין כאן" (קדושין ח' ב'), דהיינו לפי שחסר יסוד ההשתעבדות אין למשכון על מה לחול (עין שם תוס' ד"ה מנה), והכא נמי אין לצד הקללה שבאלה על מה לחול בנולדים אח"כ, כיון שאין חל עליהם צד השבועה שבה שהוא יסוד הקללה, לפי שהוא איסור חפצא.
72
ע״גד) גם בלאו־הכי נראה, ששבועה זו כולה אינה שייכת רק לזמן בית המקדש, כיון שכתובים בה עניני בית המקדש ונסתימה בזה: "ולא נעזב את בית אלהינו". וזה עדיף יותר מהא דעשר נסיעות, דמדסמיך ליה דין ניסוך־המים ילפינן, דהוי דוקא בזמן שבית המקדש קים אבל בזמן הזה לא (מו"ק ד.). ואפילו להסוברים, שאין שום שייכות לקדושת שביעית עם קדושת בית המקדש, מ"מ ודאי, שקדושת-הארץ - אע"פ שנשארה הקדושה לכמה דברים, אבל - נתמעטה באיזו מדרגה ע"י חורבן הבית וגלתה שכינה, על־כן אין פלא אם נאמר, דמסתבר לחכמי הדורות, שכל עקרה של שבועה וקבלה זו לא היה רק בזמן הבית. אמנם לא תתורץ בזה דעת הרמב"ם, שמפורש בדבריו, שגם בזמן הבית הי' מדרבנן בעלית עזרא ולא הזכיר כלל מחיוב השבועה, וצריך לומר, כאמור לעיל, שלא הי' כ"א לאותו הדור, וכמה שיתבאר עוד להלן ה) באמת עיקר השבועה הלא הי' לשמור את מצות ד' ככתוב: "ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה עבד האלהים", לכן י"ל שאין שבועה חלה לקיים את המצות ולא הוי אלא לזרוזי נפשיהו, כהא דרב גידל אמר רב: "מנין שנשבעין לקיים את המצוה" (נדרים ח' א'), א"כ כל מה שנמשך אח"כ דמי להתפסה, שנאמר בְוָיו־הָעִטוּף, וגם על הדברים שנזכרו שם, שלא היו חייבים בהם וקבלום עליהם בכלל שבועה זו, לא הי' בזה כח של שבועה ממש, כיון שכח זה לא חל על הדבר הראשון, שהוזכר בעיקר סמוך לשבועה. ואין שייך לומר כאן משום כולל, שתחול גם על קיום התורה שבועה ממש, כמו כולל דברים המותרים עם דברים האסורים דמהני, לפחות, למאן דאית ליה באיסור כולל איסור־חל־על־איסור (שבועות כ"א ב', ועיין פרש"י שם ד"ה בכולל), דה"נ השבועה תהני ע"י מה שכללו דברים שלא נצטוו בהם עם דברים שנצטוו בהם, כדברי הירושלמי דמכילתין (פ"ו ה"א) הנ"ל. שהרי אין נחשב איסור כולל רק בפעולה אחת, כה"ג דשבועות הנ"ל שכלל יחד דברים המותרים עם דברים האסורים כשנשבע: "שבועה. שלא אוכל", - וכדיוק לשון רש"י שם וכן כתב הריב"ש בתשובה קנ"ט והרחיב הדברים קצת במשנה־למלך (ה' שבועות פ"ה הי"ח). - אבל כאן הלא הם דברים נפרדים, שאינם כלולים בכלל אחד, כי "ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה" משמע מילי דאורייתא, שנצטוו עליהם ביד משה, וכדדייק הרמב"ם בספר־המצות בשרשים (שורש א') שלשון "תרי"ג מצות נאמרו למשה" מוציא מכלל זה מצות דרבנן; ואם נאמר, שגם מצות דרבנן כלולות במאמר זה, הרינו קרובים בזה לדעת מוהר"ל ן' חביב, המובאה בש"ך (סי רל"ט סק"כ), דמידי דרבנן, כיון שיש בהם לאו ד"לא־תסור", הוי ממש מן התורה ואין שבועה חלה עליהם, מיהו היה אפשר לומר, שכללו גם מה שהסמיכו חכמים ולמדו ממדרש הפסוקים, ועל זה חיילא שבועה לפ"ד, אבל מתוך שפרטו אח"כ כמה פרטים נראין הדברים כפשוטם, דהיינו תורה־שבכתב ממש ולא חיילא שבועה כ"א לזרוזי. מ"מ נראה, שמה שהוא דרשא דקראי ממש, אע"פ שאין בו לאו, ודאי נכלל הוא בכלל "ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה", ולפ"ז לדעת הרמב"ם, דסבירא־ליה (ה' שבועות, פ"ה ה"ז) ששבועה חלה על חצי שיעור, והוא־הדין לכל מה שהוא דאורייתא אע"פ שאין בו לאו, יש לדון גבי דידן דין איסור כולל בחדא מילתא. אמנם לדעת הרשב"א בתשובה תרי"ו, המובאה בש"ך (סי' רל"ח סק"ו), אין בחצי שיעור, - ונראה, דה"ה בכל מידי דאורייתא דאתיין מדרשא, - משום איסור שבועה. והתוספות (שבועות כ"ב ב', ד"ה אהיתירא) נראים כמסופקים בזה; ואח"כ (שם כ"ג ב', ד"ה דמוקי) נראה דפשיטא להו, דהיכא דליכא אפילו איסור עשה, אף שהוא דאורייתא, שבועה חלה עליו. ותמיהא לי מה שנראה מדברי הש"ך שם, שמהתוס' שם נראה, דחשיב גבי חצי שיעור מושבע ועומד, בדרך ודאי.
73
ע״דו) ובעיקר הדבר נראה, ששבועה זו היתה בכתב, וכבר קהו בה אקהייתא מרבנן בתראי בדין שבועה בכתב, ועוד כנראה משם הלא רק חתמו את שמותיהם על נוסח השבועה, "באו על החתום", ואין בזה כלל משום שבועה מצד הדין והוי רק לזרוזי ובכלל תקנת־חכמים. ובכהאי גונא י"ל דקיל מדברי קבלה בעלמא, כיון שע"פ דין לא חשיבא שבועה בהא והוא רק ספור־ דברים מה שקבלו עליהם בכח תקנת־חכמים. ואע"פ שהיו מהמיסדים בעלי רוה"ק הרי זה כמו תקנת נביאים (ואפילו תקנת משה רבנו), דהוי רק דרבנן, כמו שנתבאר בכסף־משנה (הלכות מגלה וחנוכה, פ"ג ה"ו). ובמד"ר רות פרשה ג': "ר' שמעון בר אבא בש"ר יוחנן אמר, כיון שגלו נפטרו והם חייבו עצמן מאיליהן. מה עשו אנשי כנסת הגדולה ? כתבו ספר ושטחוהו בעזרה ובשחרית עמדו ומצאוהו חתום, הה"ד: ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום". ולפ"ז הי' נראה, שלא הי' כאן רק ענין של דברי קבלה ורוה"ק ולא שבועה ממש, ואפילו בכתב, אלא שאח"כ משמע, שבאו ג"כ על החתום כפשוטו, דמסיים שם במדרש: "כתוב אחד אומר ועל החתום וכתוב אחד אומר ועל החתומים, האיך, אלא - ועל החתום זה ב"ד של מעלה, ועל החתומים זה ב"ד של מטה". אמנם הדברים עתיקים אם בבא בחתימה על השבועה נכללת בכלל שבועה, אפילו כדין שבועה בכתב. ואין כאן מקום לבירור זה.
74
ע״הז) אם היינו באים למדה זו, לאמר, שמה שנזכר בכתב־האמנה שבנחמיה יש בו משום חיוב שבועה, אז היה מקום לדון, שהיו צריכים להיתרו שאלה, לא כמו שאר חרמי צבור ושבועותיהם, שהם ניתרים בהכרזת־הקהל לבדה. שהרי היו כאן, בקבלת שבועה זו, דברים יתרים על כל תקנות צבור, חרמיהם ושבועותיהם. שלא מצינו כלל שיהיו באים בכתב וחותמים בקבלתם, ודמי בזה להא דתשובת הרשב"א המובאה ביורה־דעה (סי' רכ"ח סכ"ה), שאם הוסיפו בהטלת־החרם דברים יתרים מכפי המנהג הקבוע בזה, אינו ניתר כ"א ע"י שאלה. ואם נאמר, שהתרתו של הלל ג"כ היתה ע"י שאלה, ־ שוב אנו חוזרים לדין של "נדר שהותר מקצתו הותר כולו"' שהרי כל עיקר מניעת דין זה של "הותר מקצתו הותר כולו" גבי חרמי צבור הוא מפני שאינם צריכים שאלה והתרתם היא רק מכאן ולהבא, כמבואר בש"ך (סי' רכ"ח הנ"ל ס"ק פ"א), אבל כאן, כיון שהוצרכו שאלה שוב יש בהן דין "הותר מקצתו - הותר כולו", ולא ישארה כלל חובת שבועה.
75
ע״וח) ומה שכתב מצד ספק בדברי-קבלה להחמיר, עדיין אינו מוחלט כלל דבר זה בעיקרו:
76
ע״זמפשטם של דברי הר"ן במגילה בשם הגאונים, בהא דחזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר, שכתבו שהוא מצד מדת־חסידות, וכן נוטים גם דברי הגר"א בביאוריו (ארח־חיים סי' תרפ"ח סק"ח), - משמע דפשיטא להו, שגם ספק דברי קבלה להקל. ומה שהשיג על זה ה"טורי־ אבן" מהא דבין־השמשות של תשעה־באב אסור (פסחים נ"ד ב'), דמשמע לו שהוא משום ספק דברי־קבלה לחומרא, - זה אינו מוכרח כלל. שהרי משמע בגמ' שם, שגם בתענית־צבור, שב"ד גוזרין על הגשמים, בין־השמשות שלו אסור, כל היכי שאוכלין ושותין מבעוד יום, וכן הוא במג"א (סי' תקע"ה סק"ב), אלמא שהוא חומרא בכל תענית־צבור גמור, לא משום דברי־ קבלה. ואולי משום שהוא דומה ליום־הכפורים בהפסקה מבעו"י, גזרו משום יום־הכפורים. ובטו"א עצמו נחית לסברא דגזירה בתשעה־באב לפי דרכו, שהוא דן: גזרו בדליכא שמד, שאז תלוי ברצון והוי דרבנן ממש, (כמבואר בראש-השנה י"ח ב'), אטו בדאיכא שמד, שאז הוי דברי־קבלה.
77
ע״חוכן תפלה ראויה היא להיות, לכאורה, בכלל דברי קבלה, לא מיבעיא לפי גירסא דידן (ברכות כ' ב'), שהסכימו לה התוס' (שם, ד"ה בתפלה): "מהו דתימא, כיון דכתיב בה "ערב ובקר וצהרים" כמ"ע שהזמן גרמא דמי, קמ"ל", הרי הוזכרו עכ"פ שלש התפלות בדברי קבלה, אלא אפילו לדעת רש"י, דלא גריס לה התם, מ"מ הלא בפרק אין־עומדין (ל"א ב') יליף פרטי התפלה מקראי דדניאל וחנה וכן מהאי קרא דדוד: "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי", ומ"מ הרי קיי"ל (ברכות כ"א א'): "ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל". נראה, דספק ד"ק דינו ככל ספק דרבנן. אלא שיש לדחות, דלא הויא מצוה מדברי קבלה רק מה שחובתה על הכלל מפורשת בדברי קבלה, כמו פורים לדעת טו"א הנ"ל אבל מה שבדברי קבלה נמצא רק שיחידים עשו כך, אע"פ שחכמים הסמיכו על זה את תקנתם לכל ישראל אין זה מצוה־ מדברי־קבלה אלא דרבנן גמור. ודברי הר"ן בשם הגאונים והסכמת הגר"א מורים, שגם כי האי גונא, שהחיוב הוזכר בהדיא בדברי קבלה, לא נפיק מכלל מידי דרבנן.
78
ע״טוהא דשטרא דהוה כתיב ביה אחריות נכסים (גיטין ל"ז א'), דפליגי שם רב ושמואל ורבי יוחנן ור"ל, ואע"ג דריו"ח סבר שאינו משמט וגם תניא כותיה מ"מ כשבאה עובדא לפניו אמר: משמט, ועל שאלת רב אסי: "והא מר הוא דאמר אינו משמט ?" א"ל: "וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ?", דחה מזה הרמב"ן סברת הסוברים שביעית בזמן הזה דרבנן, דבמידי דרבנן ראוי לעשות מעשה ע"פ סברא ומדמין ועושין מעשה. ובבית־הלוי רוצה להסתיע מזה, לומר שהוא מדברי קבלה וחמור כדאורייתא. אבל בפשיטות יש לומר, שעיקר החומרא בזה הוא משום שבאה השאלה לפני יציאת שנת השביעית והיה עדיין זמן לכתב פרוזבול וכיון דאיכא לתקוני בהיתר ודאי אין לסמוך על שום דמיון, ודמי לדבר שיש לו מתירין. וכה"ג דאמר להו רבי ינאי להשואלים ע"ד ספק־טומאה ברשות־הרבים (ע"ז ל"ז ב'): "האי מיא בשיקעתא דנהרא, זילו טבולו". שכן ראוי תמיד, אפילו במידי דרבנן וק"ו במה שיש הרבה אומרים שהוא מה"ת אפילו אם נכריע כהמקילין בזה, בכל מה דאיכא לאהדורי אחר היתירא בלא הפסד, שלא לסמוך על סברא ואומדנא להקל
79
פ׳ט) וע"פ קושית הכסף־משנה על הרמב"ם (ה' תרומות פ"א הכ"ו) דפסק תרומה בזמן הזה דרבנן משום שהצריך לחיוב תרומה ביאת כולם, שהקשה למה מביא ראיה ר' יוחנן בפלוגתיה עם ר"ל אליבא דר' יוסי (יבמות פ"ב), שר' יוסי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא מדקאמר: "ירושה ראשונה ושניה יש להם, שלישית אין להם", דקדושה שניה לא בטלה, ומה ראיה היא זו, אפילו תימא קדושה שניה לא בטלה מ"מ הוי תרומה דרבנן משום שלא היתה ביאת כולם, - כתב בבית־הלוי, שמתוך כך מוכרחים אנו לומר, שלר' יוסי דסבר קדושה שניה לא בטלה הוי תרומה בזמן־הזה דאורייתא, משום שחל עליה חיוב השבועה האמורה בספר נחמיה, שהיא מן־התורה לפי דעתו.
80
פ״אובאמת אין כאן ראיה. שהרי לא נשבעו בשבועה ההיא על התרומה רק לתן את התרומה ולהביאה לבתי־האוצר שתקנו שם, ואיך תהיה התרומה מקודשת מן־התורה ע"י זה, באפן שגם איסור אכילת זרים יהי' נחשב לדאורייתא, עד שנלמד מזה, מתוך שהאנדרוגינוס מאכיל בתרומה, שהוא מאכיל גם בחזה ושוק? וכן לא שייך לאמר, שאיסור אכילת טבל יהיה מן־התורה, מצד שבועה זו, שלא נזכר בה כלל איסור אכילת טבל אלא חובת נתינת התרומה. ובסוגיא דמופלא־סמוך־לאיש (נדה מ"ו ב') אמרינן: "ת"ש, קטן שלא הביא שתי שערות, רבי יהודה אומר אין תרומתו תרומה, רבי יוסי אומר עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה, משבא לעונת נדרים תרומתו תרומה. סברוה קסבר ר' יוסי תרומה בזה"ז דאורייתא, אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתי גברא דאורייתא ומתקן טבלא דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן אתי גברא דרבנן ומתקן טבלא דאורייתא ? לא, קסבר ר"י תרומה בזה"ז דרבנן. והתניא בסדר־עולם: 'אשר ירשו אבותיך וירשתה, ירושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן', ואמר ר' יוחנן: 'מאן תנא סדר־עולם ר' יוסי?'". ואם נאמר שעיקר תרומה דאורייתא לר' יוסי הוא מפני השבועה, אין שייך זה לאיסור הטבל כלל אלא נותנים תרומה לכהן כדי לקיים השבועה שהיא מה"ת לדעתו, ואיסור הטבל הרי אינו כלול בשבועה זו רק יכול לבא אח"כ בתור תקנה בפ"ע, - ואם-כן הלא שפיר אתי גברא דרבנן ומתקן טבלא דרבנן.
81
פ״באלא ודאי, דהא דסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא אין זה כלל ואי אפשר להיות, משום חיוב אותה השבועה. וטעמא דר' יוסי ודבריו של הרמב"ם יתישבו במה שיתבאר להלן.
82
פ״גלכאורה היה מקום לחלק בין לשון "בבאכם" לשאר לשונות של ביאת הארץ, ולומר שדוקא בבאכם משמע ביאת כולכם, אבל במשמעות שאר לשונות של ביאת הארץ הוי אפילו ביאת מקצתכם. ולפי זה הי' ראוי לחייב בתרומה גם בביאת מקצתם. חדא, דלא כתיב בה ביאה כלל ולפיכך אין לנו מקום ללמוד בה ביאת כולם. ועוד, אפילו אם נקיש תרומה ומעשרות להדדי ונלמד ממה דתליא מעשר בשמטה, דכתיב שנת המעשר ע"פ סדר מנין השמיטין, כדברי רש"י (כתובות כ"ה א' ד"ה ולא), עדיין כתיב "כי־תבאו" בשמטה, דאפשר לומר שהוא ביאת מקצתם. ומהא דשבע שכבשו ושבע שחלקו לא נתחייבו בשמטה אין ראיה כלל שמניעת החיוב היא משום דלשון "כי תבאו" משמע דוקא ביאת כולם, אלא משום שהי' צריך להיות שדך וכרמך המיוחד לך לכאו"א, כמבואר בתורת־כהנים. אם־כן יש לומר, שלשון "כי־תבאו" ביאת מקצתכם משמע מצד משמעות הלשון של ביאה־בארץ, וגבי תרומה, דלא בעינן שדך וכרמך המיוחד לך, משום דסתמא כתיב: "כל חלב דגן", יש לומר, שנתחיבו בביאת מקצתם. ומהאי קרא דכתיב בחלה: "כתרומת גרן כן תרימו אותה" שהוקשו בזה תרומה וחלה אהדדי, לא קשיא כלל, דהכי קאמר קרא: כמו שאתם חייבים - וחיוב זה הוא משנכנסו מקצתכם - בתרומת גרן, כן תהיו חיבים מעתה בזו ותרימו אותה מראשית עריסותיכם. ושפיר שייך למתלי את החיוב המאוחר בחיוב הקודם.
83
פ״דאבל דברי הרמב"ם בהלכות תרומות (שם, שם) מבוארים הם, שהוא סובר שאין קפידא בלשונות של ביאה־בארץ בין "בבאכם" ל"כי־תבאו". אשר על־כן לא דקדק בדבר וכתב שם: "שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ־ישראל בלבד ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר: כי, תבאו, - ביאת כולכם", ולשון זה אינו אמור כלל גבי תרומה, דבתרומה לא מצאנו כלל שום לשון של ביאה; אלא שבחלה כתיב לשון ביאה ולא "כי-תבאו" אלא בבאכם, ויתכן לומר דמקשינן תרומה משום האי קרא: "כתרומת גרן כן תרימו אותה", וכה"ג כתב בכסף־משנה. ואם נאמר, שכמו שמשמע לשון אחד של ביאה־בארץ, שהוא משונה, להורות ביאת כולכם, כן משמעם של כל הלשונות של ביאה־בארץ כך הוא באופן אחד: ביאת כולכם, אז אין מקום לחלק בין חלה לתרומה. והנה בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב), אמתניתין שם, דתנן: עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע, פטור. נטעו, אע"פ שלא כבשו, חייב", אמרינן שם. "נטעו אע"פ שלא כבשו חייב, - וכרבי ישמעאל דאמר: 'כל ביאות האמורות בתורה לאחר ארבע־ עשרה שנה נאמרו: שבע שכבשו ושבע שחלקו'? (הוא תמה בזה, דלר' ישמעאל היאך הם חיבים מיד כשבאו, אע"פ שלא כבשו). רבי הילא בשם רבי לעזר: מודה רבי ישמעאל בחלה ובערלה, ותני כן בבואכם, לפי ששינה הכתוב משמעו שינו חכמים חיובו. (פני־משה פירש "דגבי חלה כתיב "בבאכם", וגבי ערלה, אע"ג דכתיב "כי תבאו", ילפינן מדרשא ד"כל עץ" לרבות ביאת מקצתם, כדמשמע כן קצת בתורת־כהנים. ואולי י"ל, ד"כי תבאו" אחד הוא עם "בבאכם", ששניהם לשון רבים, והחלוק הוא רק בין לשון רבים ללשון יחיד: "כי־תבואו" ו"כי־ יביאך". וע"פ זה יהי' צורך להגיה בברייתא דספרי, המובאה בפירש"י (כתובות שם, ד"ה נתחייבו): "שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולי נאמר: כי־תבא, כי־יביאך", תחת הגירסא הקודמת: "כי־תבאו, כי־יביאך"). רבי יונה בעי מיחלפא שיטתיה דרבי ישמעאל: תמן הוא אומר: 'היא הקמה (צ"ל: "היא הויה היא הקמה" לגירסת פני־משה), היא שבירה היא נתיצה, היא גאולה היא פדייה', - והכי הוא מחלק בין לישן ללישן". וברייתא זו דרבי ישמעאל בתרייתא, דלא מחלק בין לישן ללישן, זאת היא עצמה ברייתא דרבי ישמעאל המובאה בבבלי (מכות י"ג ב'; ועוד כמה וכמה מקומות) בפשיטות, דאין ספק דקיי"ל כותיה: "תנא דבי רבי ישמעאל זוהי שיבה זו היא ביאה". א"כ יש לומר, שהרמב"ם מודה, ד"בבאכם" משמע ביאת כולם, ומזה ידענו עכשו שגם כלם הם ביאת־כולם, ולאו דוקא לשון ביאה אלא כל מקום שאנו מבינים בו שתלוי בביאת הארץ ביאת־כולם הוא, כדמשמע מלשון "היא הויה היא הקמה", שדורשין את הענין ולא את המלות. וממילא אין פלא מה שפסק הרמב"ם דלא כרב הונא בריה דרב יהושע (כתובות שם), ולא חלק בין חלה לתרומה. גם לשון הרמב"ם (הלכות מעשר־שני ונטע־רבעי, פ"י ה"ט) מוכיח כן, שכתב: "זה שנטעו נכרים עד שלא באו אבותינו לארץ, פטור. אבל משבאו לארץ, אף מה שנטעו נכרים חייב", שלא פירש לומר: "אע"פ שלא כבשו", אע"פ שהוא לשון המשנה, היינו משום דסבר כירושלמי הנ"ל אליבא דרבי ישמעאל שאין לחלק בין לישן ללישן, וכיון שנמצאו לשונות שמשמעם הוא ודאי אחר ירושה וישיבה, שלאחר כיבוש וחילוק, אין לחלק בין השוים, והוא־הדין נמי לגבי ביאת כולם, שאין לחלק, ומדמינן תרומה לחלה, וה"ה למעשרות, וה"ה לערלה, ויש לומר שהוא־הדין גם לכל המצות התלויות בארץ.
84
פ״הומשום־הכי יש לומר, דרבי יוסי, דדריש (יבמות פ"ב) "אשר ירשו אבותיך וירשתה - ירושה ראשונה ושניה יש להם, שלישית אין להם", על כרחין ס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא, דמשמעותה של "ירושה" היא שתהי' ביאה חדשה לגבי איזה חיוב מהמצות התלויות בארץ. ומדאמר ר' יוסי "שלישית אין להם" ש"מ שהוא סובר, שנתחיבו בירושה שניה בכל חיובי המצות שבארץ, ומשום זה לא חשיבא ירושה שלישית ירושה חדשה כלל שהכל נמשך כבר מירושה שניה, לפיכך אין לומר שיסבור ר' יוסי שתרומה בזה"ז דרבנן משום חסרון ביאת־ כולם. שהרי אם יש דבר שלא נתחיבו בו בירושה שניה, אע"פ שהיתה ירושה לכמה דברים, - שנתקדשה ארץ ישראל עכ"פ לדברים התלויים בירושלים ובמקדש, - אם־כן אע"פ שחשיבא ודאי ירושה אבל מ"מ הלא יש עדיין ירושה שלישית לחיובי שמטות ויובלות, אלא שמעת מינה, שירושה שניה עשתה את הכל ואין להם ירושה שלישית. וי"ל דסבר ר' יוסי סברת רבנו־תם, דאפילו יובלות נהגו אז בירושה שניה, מעיקר הדין, והפסק זה שהופסק יש לומר שהוא רק מחסרון קיום המצות התלויות ביובל משום שאין ב"ד, ומצד עצמו לא חשיב הפסק ירושה כלל. אבל אף אם נאמר שהפסק היובלות לא חשיב הפסק ירושה ואולי הוא־הדין בהפסק השמיטין, מכל־מקום זהו פשוט, שאם ע"י ביטול כל יושביה עליה נתבטלה חובת תרומה, וכיון דלא מחלקין בין לישן ללישן הוא־הדין גם בכל אלו המצות, אם־כן הלא ישנה ירושה שלישית לגמרי, ור"י דסבר שאין כאן כי־אם שתי ירושות על כרחין ודאי סבר תרומה בזה"ז דאורייתא. ומלבד דיוק הלשון של "ירושה שלישית אין להם", גם מדדריש קרא לירושה שניה מוכח, שהיתה ירושה לחיוב כל המצות שבארץ מן התורה וממילא כיון דקדשה לעתיד לבא הוי הכל מה"ת. והרמב"ם באמת לא סבר כלל שטעם של מניעת ביטולה של ירושה שניה הוא מן התורה, משום דסבר, שעיקר חיובם בהמצות לא היה בירושה שניה מן־ התורה, אלא שסובר, שעיקר טעם ביטול ירושה ראשונה ע"י הגלות הוא מפני שאותה הקדושה נתקדשה ע"י הכיבוש וכיון שבטל כח הכיבוש בטלה הקדושה, אבל ירושה שניה לא נתקדשה ע"י כיבוש אלא ע"י ישיבתם של ישראל לכן בכל עת שמתישבים בארץ אנשים מישראל יחידים או רבים, הרי היא עומדת באותה המדרגה של הירושה השניה. על זה מוכיח גם לשונו בהלכות תרומות (פ"א ה"ה): "כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה, כיון שגלו בטלה קדושתו, שקדושה ראשונה, לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד, קדשה לשעתה ולא לעתיד לבא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שניה, העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד־לבא", - ולא הזכיר כלל דרשא דר' יוסי, משום דסבר דהיא אתיא כמאן דאמר דחיילא קדושה שניה מה"ת, והוא סבר שאינה אלא מדרבנן, כמו שבאר שם בסוף הפרק. וכמו כן דייק בלשונו שם (בהלכה כ"ו): "וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית" שתהיה לנו ירושה שלישית, ולכן עכשו אין נוהגת תרומ"ע מה"ת והוא-הדין שמיטה ויובל, ועתידות הן לחזור בביאת כולם בירושה שלישית, מן־התורה.
85
פ״וי) עוד כתב בזה בבית־הלוי, ע"פ מה שהאריך לבאר המשנה־למלך (ה' תרומות פ"ז הי"ז), שאע"ג דקיי"ל לפ"ד הרמב"ם תרומה בזמן הזה דרבנן, מ"מ אינה דומה תרומה לשאר מילי דרבנן דלא אמרינן בה ספיקא דרבנן לקולא, שבספקות מחמירים בה כבדאורייתא, וכן בשאר חומרות שמחמירים גבי דאורייתא (מלבד מה שמקילים בכהני־חזקה, שמותרים לאכול תרומה בזמן הזה, כמ"ש הרמב"ם (ה' איסורי־ביאה, פ"כ), וכן בספקות של תערובות, כמו שבאר שם הרמב"ם (ה' תרומות פי"ג) מפני טעמים מיוחדים), - ובבית־הלוי תלה טעם חומרא זו, דגבי תרומה בזמן־הזה, משום דהוי דאורייתא מצד חיוב השבועה שבנחמיה, שלפיכך מחמירין בספיקה גם בזה"ז, ולפי־זה הוא־הדין בשביעית. אבל באמת גם דברי משנה־למלך עצמם בזה אינם מוכחים כלל ועוד, אפילו אם היינו אומרים בזה כדברי המשל"מ עדיין אין מהם שום ראיה, לדברי בית־הלוי, שהחומרא הוא מפני השבועה, כאשר מתבאר כל זה בפרק שלפנינו.
86
פ״זהמשך בירור־דברים, שאין חומרא יתרה בתרומה בזמן הזה מצד חיוב השבועה, וגם בכלל אין להחמיר בה יותר מבשאר מילי דרבנן
עיקר יסודו של המשנה־למלך לומר, שתרומה בזה"ז חמורה מכל מילי דרבנן ולא אמרינן בספיקה ספק דרבנן לקולא, התחיל על מה שכתב הרמב"ם שם (ה' תרומות, פ"ז הי"ז): "וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק". שעל דבריו אלה של הרמב"ם כתב הכסף־משנה: "אהא דתנן (יבמות פ"א א'): 'אנדרוגינוס כהן, שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה אמר ריש לקיש: בתרומה בזמן הזה, שהיא דרבנן, הוא מאכילה ואינה מאכילה בחזה ושוק, דהוי דאורייתא, וריו"ח אמר: אף מאכילה בחזה ושוק, דתרומה בזמן־הזה דאורייתא' (כך צ"ל; וטעות יש שם בכס"מ, שהועתק שם שפלוגתא דר"ל וריו"ח היא על סריס חמה כהן שנשא בת ישראל, ובאמת קאי כ"ז רק באנדרוגינוס כהן שנשא בת־ישראל, ועל סריס־חמה לא שייכא כלל שום מחלוקת, שהרי פריך על זה בגמרא: פשיטא, ומתרץ רק דהוא־אמינא מוליד מאכיל שאינו מוליד אינו מאכיל, קמ"ל), ופסק רבנו כריו"ח, ותמה שהרי בפרק ראשון (הכ"ו) פסק כר"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן, ולפי זה הלא אינו מאכיל לה האנדרוגינוס הכהן לנשואתו לבת ישראל בחזה ושוק, ואזיל ליה כללא דכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק.
עיקר יסודו של המשנה־למלך לומר, שתרומה בזה"ז חמורה מכל מילי דרבנן ולא אמרינן בספיקה ספק דרבנן לקולא, התחיל על מה שכתב הרמב"ם שם (ה' תרומות, פ"ז הי"ז): "וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק". שעל דבריו אלה של הרמב"ם כתב הכסף־משנה: "אהא דתנן (יבמות פ"א א'): 'אנדרוגינוס כהן, שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה אמר ריש לקיש: בתרומה בזמן הזה, שהיא דרבנן, הוא מאכילה ואינה מאכילה בחזה ושוק, דהוי דאורייתא, וריו"ח אמר: אף מאכילה בחזה ושוק, דתרומה בזמן־הזה דאורייתא' (כך צ"ל; וטעות יש שם בכס"מ, שהועתק שם שפלוגתא דר"ל וריו"ח היא על סריס חמה כהן שנשא בת ישראל, ובאמת קאי כ"ז רק באנדרוגינוס כהן שנשא בת־ישראל, ועל סריס־חמה לא שייכא כלל שום מחלוקת, שהרי פריך על זה בגמרא: פשיטא, ומתרץ רק דהוא־אמינא מוליד מאכיל שאינו מוליד אינו מאכיל, קמ"ל), ופסק רבנו כריו"ח, ותמה שהרי בפרק ראשון (הכ"ו) פסק כר"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן, ולפי זה הלא אינו מאכיל לה האנדרוגינוס הכהן לנשואתו לבת ישראל בחזה ושוק, ואזיל ליה כללא דכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק.
87
פ״חוהמשנה־למלך תמה שם על הכסף־משנה: אמאי לא הקשה לרבנו במ"ש לעיל (הי"ד): "טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלין, אבל לא נשותיהן". דנהי דקיי"ל כרב, דאמר (שם פ"ג א'): ליתא למתניתין מקמי ברייתא, דתניא "ר' יוסי אומר, אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם הוא זכר או נקבה", מ"מ - נהי דספיקא הוי - כיון דקיי"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן, ניזיל לקולא ותיכול דאימור זכר הוא. א"כ מה שאמר רב "ליתא למתניתין מקמי ברייתא" היינו משום דסבר תרומה בזמן הזה דאורייתא, ומשום־הכי ספיקא לחומרא ואין אנדרוגינוס מאכיל. אבל לפי האמת, דקיי"ל תרומה בזמן הזה דרבנן, הלא רבי יוסי דמתניתין, דאמר מאכילה בתרומה, ורבי יוסי דברייתא, דאמר ספיקא הוי, - הם דברים אחדים, דאע"ג דספיקא הוי מכל־מקום מאכילה בתרומה, דספק דרבנן הוא, והדרא קושיא על פסקו של הרמב"ם בהלכה י"ד. ובא המשנה־למלך ליישב את הדברים, דקושיא מעיקרא ליתא ובירורם של דברים כך הוא: ריש לקיש וריו"ח נחלקו בסברת ר' יוסי ור' שמעון דמתניתין, דאמרו אשת אנדרוגינוס אוכלת בתרומה, ר"ל סבר דטעמא הוא, דנהי דס"ל דאנדרוגינוס ספיקא הוא מ"מ אשתו אוכלת בתרומה, משום דתרומה בזה"ז דרבנן ואזלינן בה לקולא, לכן אינו מאכילה רק בתרומה ולא בחזה ושוק, שהוא דאורייתא. *) ממוצא דבר שמענו מזה ראיה לשיטת הרמב"ם, שכשאנו אומרים תרומה בזה"ז דרבנן, היינו אפילו בזמן בית שני מימי עזרא, שלא היתה אז ביאת כולם, ובתרומה צריכין ג"כ כל יושביה עליה כמו ביובלות. שאם נאמר שתרומת בזה"ז דרבנן הוא רק על אחר החורבן, אבל כל זמן שבית המקדש קים מצד ירושה שניה הוי תרומה מן־ התורה, א"כ איך משכחת-לה שתאכל בתרומה ולא בחזה ושוק, - הלא כל זמן שנוהג דין חזה ושוק הויא גם תרומה דאורייתא, וכשנוהגת תרומה רק מדרבנן, דהיינו אחר החורבן, אז אין חזה־ושוק במציאות? אלא ודאי, שיש תרומה דרבנן אפילו בזמן שיש מקדש ועבודה, דהיינו בימי עזרא שלא היתה ביאת כולם. ועל אותו זמן צריך ללמד, שמאכילה בתרומה, מפני שהיא דרבנן, ואינו מאכילה בחזה ושוק. וריו"ח פליג עליה והוא סבר, דרבי יוסי דמתני' מפשט פשיטא ליה, דאנדרוגינוס ודאי זכר הוא, ומשום־הכי הוא אמר, דמאכילה אף בחזה ושוק ולאו דוקא תרומה, ותרומה בזה"ז דאורייתאו דינה אחד עם חזה ושוק: הא דאורייתא - הא דאורייתא. אבל באמת אין חלוק לסברת ר' יוחנן אם תרומה בזמן הזה דאורייתא אם היא דרבנן, דרבי יוחנן סבר, דאפילו אם תרומה בזמן הזה דרבנן אגדרוגינוס אינו מאכיל את אשתו אלא למאן דאמר ודאי זכר הוא, ולא למאן דמספקא ליה, דחלוק זה לא אמרו אלא ר"ל אבל אליבא דר' יוחנן ליתיה. ומה שאמר ר' יוחנן, דרבי יוסי סבר תרומה בזה"ז מן־התורה. ואמר לריש לקיש: "מי סברת תרומה בזה"ז דרבנן ?", דמשמע דאי הוה ס"ל הכי היה מחלק בין תרומה בזה"ז לחזה ושוק, נראה שהכונה בזה כך היא: ר"ל דס"ל תרומה בזה"ז דרבנן, ראה דנקט ר' יוסי במתניתין, דאשת אנדרוגינוס אוכלת בתרומה, והוקשה לו למה נקט ר' יוסי תרומה, שהיא מדרבנן, ליתני חזה ושוק דמדאורייתא והוי רבותא טפי. לפיכך הוצרך לומר דסבר רבי יוסי, דאנדרוגינוס ספיקא הוי ומשום־הכי נקט תרומה, דדוקא בתרומה, שהיא מדרבנן, אזלינן לקולא, אבל בחזה־ושוק שהם מדאורייתא לא. ועל זה השיב לו רבי יוחנן: "מי סברת תרומה בזה"ז דרבנן ?", ולכך נדחקת לחלק אליבא דר' יוסי בין תרומה דרבנן לחזה ושוק, הא ליתא, אלא דרבי יוסי אית ליה תרומה בזה"ז דאורייתא, ונקט תרומה, שהיא חמורה כחזה ושוק (כן נראה להגיה תחת הנדפס במל"מ: "שהיא חמורה מחזה ושוק". דמאי חומר יש בתרומה יותר מבחזה ושוק ? אדרבא, חזה ושוק חמורים טפי, שהם נאכלים דוקא בירושלים ותרומה נאכלת בכל מקום בגבולין, ושפיר קאמר שהיא חמורה כחזה ושוק, שכיון ששניהם דאורייתא הרי חם חומר אחד לגבי דינא דספיקא) וטעמא דרבי יוסי משום דס"ל דהוי זכר ודאי, ולעולם אפילו מאן דאמר דהוי ספק הוא נמי סבר, שאין אשתו אוכלת אף בתרומה בזה"ז דרבנן. שאין לחלק בין תרומה לחזה ושוק, אפילו אם נאמר תרומה בזה"ז דרבנן.
88
פ״טעד כאן דברי המשנה־למלך.
89
צ׳ולע"ד תמוהים הם מאד. כי איך אפשר לעשות מדעתנו פלוגתא חדשה בין ר' יוחנן וריש לקיש שלא נזכרה כלל בגמרא, לומר, שחוץ ממה שנחלקו שם אם תרומה דאורייתא או דרבנן נחלקו עוד, גם אם תרומה דרבנן, אם מקילינן בספיקה או לא, ולחדש עוד מכח זה כלל מחודש נגד הכלל המוחזק בידינו: "ספק דרבנן להקל", במה שאין לנו על זה שום יסוד ?.
90
צ״אובעיקר הדבר, גם קושיתו של הכסף־משנה וגם תמיהתו של המשנה־למלך על הכס"מ מפליאות הן במה שעמדו על דברי הרמב"ם. כי הלא ידוע דרכו של הרמב"ם לסדר את ההלכות ע"פ דברי חכמים ולא חלק בפרטים וחידושים כי־אם במקומות מועטים. ומהיכן יש לנו הוכחה, לומר במקום שהוא מדבר בסתם, תרומה, שכונתו היא דוקא תרומה בזמן־הזה ? ע"כ אין ספק בדבר, שההלכה הי"ד דטומטום ואנדרוגינוס אתרומה דאורייתא קאי, ולפרש שבתרומה דאורייתא עסיק לא הוצרך, כי בלא זה ידענו, שספק דרבנן לקולא וספק דאורייתא רק הוא לחומרא. וסתם הרמב"ם בהלכות אלו ולא חלק מדעתו כל־זמן שלא מצא חילוק בדברי־חכמים. כי סמך על המבין, שידע שאם הדין הוא בדבר של ספק ונפסק לחומרא ודאי בתרומה דאורייתא הדברים אמורים ולא בתרומה דרבנן. וגבי שתי קופות (דתרומות פי"ג) פירש הדברים. שיש חילוק בין תרומה דאורייתא לתרומה דרבנן, מפני שבסוגיא דגמרא שם (יבמות פ"ב א') מוכח מפורש דבדרבנן לא בעינן ריבויא, לכן באר את הדין היוצא מהסוגיא; אבל בכל המקומות, שהם סתומים במשנה וגמרא, סתם גם הוא. וכיון דאיירי הכא בתרומה דאורייתא שפיר כתב: "כל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק", ובזה הכל מודים, ולא מצא שום נפקא־מינה בדינא ממחלוקתם של ריו"ח ור"ל רק מה שהם חולקים בתרומה בזמן־הזה אם היא דאורייתא או דרבנן, - ובזה ודאי פסיק כריש לקיש, מפני הטעמים שכבר נתבארו בזה במפרשי הרמב"ם. והמשנה, האומרת שאשת אנדרוגינוס אוכלת בתרומה, הוכרח ריש לקיש, דסבר דאנדרוגינוס ספיקא הוי, לאוקמה בתרומה דרבנן, וריו"ח אוקמה בתרומה דאורייתא, דהוא סבר דאנדרוגינוס זכר ודאי, אבל לדידן, דפסקינן כרב, דליתא למתניתין ואשת אנדרוגינוס אינה אוכלת בתרומה, נקטה הרמב"ם למסקנא זו, דאנדרוגינוס אינו מאכיל בתרומה, ופשוט דבתרומה דאורייתא איירי, וכך אינו מאכיל בחזה ושוק. אבל בתרומה בזה"ז, אם היא דרבנן, ודאי כולי־עלמא סבירא־להו שאוכלת, שעל זה לא מצאנו שום חולק על ריש לקיש, מלבד בזמן שיש תרומה דאורייתא, דאמרינן בסוגיא שם, שאינה אוכלת אז אפילו בתרומה דרבנן, גזירה אטו תרומה דאורייתא.
91
צ״בואפילו אם היינו אומרים כדברי משל"מ, שאין אשת אנדרוגינוס אוכלת בתרומה דרבנן, גם אז לא היינו צריכים לבא על זה מטעם איסור השבועה כדעת בית־הלוי, אלא פשוט יש לומר, שיש לה חזקת איסור לגבי תרומה מקודם שנתקדשה. אמנם לפי האמת צריך לומר, שע"י מה שנתקדשה איתרע לה עכ"פ חזקת איסור דידה, וכהאי גונא דדברי תוס' כתובות כ"ג, ד"ה תרווייהו והוי ככל ספק דרבנן ולקולא, שאין בזה שום חולק כלל.
92
צ״גוהנה ראיה לדבריו, שספק תרומה דרבנן דינו כדין ספק דאורייתא לחומרא, הביא המשנה־למלך, מהא דאמרינן (יבמות ע"ב א'): "טומטום אינו אוכל בתרומה, נשיו ועבדיו אוכלין", ופריך שם בגמ': "נשיו לטומטום מנא ליה ? אילימא דקדיש דתניא: טומטום שקדש קדושיו קדושין וכו' ־ אימר דאמר לחומרא לקולא מי אמרינן, ספק אשה הוא ואין אשה מקדשת אשה", ומאי קושיא, דילמא האי תנא סבר תרומה בזה"ז דרבנן ואזלינן לקולא: אימר זכר הוא וקדושיו קדושין, והאריך בזה. אבל באמת ראיה זו אין לה מקום רק אם נאמר, שברייתא זו דטומטום במידי דרבנן איירא, ודבר זה הלא קשה להאמר, שהרי טומטום אינו ראוי לביאה ואינו בר חופה, וממילא ליכא גביה נשואין אלא אירוסין, וארוסה הרי אינה אוכלת כ"א מן־התורה אבל מדרבנן לא אכלה, שהרי אמרו חכמים: "אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, עד שתכנס לחופה" (קדושין י' ב').
93
צ״דוקושיא זו שהוקשתה להם להתוספות בסוגיאן (ד"ה מבחוץ), הביאתם לחדש דכיון דראוי לקרע הוי בר חופה, מה שהוא דוחק גדול, דהא מחוסר מעשה הוא, ומחוסר מעשה הרי גרוע בכל דוכתא ממחוסר זמן, וכיון שפחותה מכת שלש השיבא אינה־ראויה־לחופה וכן פחות מבן ט' (שם ס"ז ב') - ק"ו במחוסר מעשה כזה. אלא, שהם הוכרחו להדחק בזה ע"פ הגירסא שלפנינו, דאהא דאמר רב הונא: דבר תורה משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו, מפני שנראה כערל, אמרינן על זה: "מיתיבי 'טומטום אינו אוכל בתרומה, נשיו ועבדיו אוכלין, משוך ונולד כשהוא מהול הרי אלו אוכלין וכו", קתני מיהת "משוך ונולד כשהוא מהול הרי אלו אוכלין", תיובתא דרב הונא, תיובתא". שלפי גירסא זו עיקר הקושיא היא דקתני הרי אלו אוכלין היינו מדרבנן, ולא גזרו על המשוך, ומשום־הכי הוי תיובתא דר"ה שאמר דגזרו על המשוך, שלפי זה שפיר עסקה ברייתא זו בתרומה דרבנן, ומ"מ טומטום אינו אוכל, ועל נשיו פריך בגמ' למה הן אוכלות, ומוכח מכאן, דספק תרומה דרבנן חמיר טפי משאר ספיקא דרבנן והוי כדאורייתא.
94
צ״האבל הלא כתבו רש"י ותוס' שם, שיש עוד גירסא אחרת, אשר הכריח רש"י שזוהי עיקר: "לימא מסייע ליה טומטום אינו אוכל וכו', והאי אוכלין דמשוך ונולד מהול מדאורייתא קאמר, וסייעתיה דרב הונא". גם מה שכתבתי לעיל, שהסברא הפשוטה היא, שהטמטום כיון שאינו ראוי לביאה אין בו כ"א אירוסין, וממילא אין היתר אכילה שלו כ"א מת"ת, ואין אנו עסוקין במידי דרבנן כלל, לפיכך אי־אפשר כלל לאוקמי בתרומה דרבנן, ושפיר פריך: "נשיו לטומטום מנ"ל, אילימא דקדיש לקולא מי אמרינן", שהרי בתרומה דאורייתא איירינן, ואיך אוכלת והיא רק ספק מקודשת לו ? - גם זה הוא באמת סיועא רבה לגירסא זו, האחרונה; ומכש"כ דשפיר ניחא מה שהוא בעצמו אינו אוכל, שהכל מיירי בתרומה דאורייתא, אבל תרומה דרבנן דינה ככל ספק דרבנן, וכר"ל, דליכא מאן דפליג עליה בהא.
95
צ״וגם אם היינו צריכים לדחוק ולתרץ, שלא תהיה סתירה אהא דריש לקיש מסוגיא זו לפי הגירסא שלפנינו, היא הגירסא הנדחית, יש לומר, שבאמת הי' ראוי ללכת בתר חזקה, וספק דרבנן במקום חזקת איסור הלא קיי"ל דאסור, כמבואר בסוגיא דספק עירוב (עירובין ל"ו א'), וסברא זו שאמרנו, שהקידושין עצמם שקידש מבטלים הם את החזקה שלה ומריעים אותה, אין זו ברורה כל־כך, די"ל דכיון שהספק הוא עליו שמא אשה הוא אם־כן אין מעשה הקידושין כלום ואינם מריעים כלל כחה של חזקה. אך במה דברים אמורים, כל זמן שלא נשתנה הגוף, אבל אם נשתנה הגוף, כמו גבי אנדרוגינוס, שהוא ראוי לביאה, ושם עסיק בנשא בת ישראל, וסתם נשואין בחזקת שבעל, והוי נשתגה גופה שעשה מעשה בגופה, - כי האי גונא מרע לחזקה, לכן אמר ר"ל שאוכלת בתרומה דרבנן, אפילו אם נאמר דאנדרוגינוס ספק איש ספק אשה הוא, אבל בקדושין של טומטום י"ל, שאין זה מעשה כלל שראוי שיחשב להיות ריעותא בחזקה, לכן פריך שפיר, דאפילו אם נוקמה בתרומה דרבנן ראוי לחוש משום חזקת שאינה מקודשת. אך באמת אין אנו אחראים כלל לתרץ גירסא שלפנינו, שאינה עיקרית; ומהגירסא העיקרית הרי מוכח מפורש דבדאורייתא מיירי, כמו שכתבנו.
96
צ״זעוד הביא המשנה־למלך שם ראיה לדבריו, מהא דנתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת (קדושין מ"ה ב'), רב אסי אמר: אינה אוכלת, שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע", והוה עובדה וחש לה רב להא דרב אסי, וכיון דתרומה בזמן הזה דרבנן אמאי חשו רב ורב אסי שמא ימחה האב ? הלא ספק דרבנן לקולא. אבל אין מזה שום ראיה, דודאי יש לומר, שבספק כזה, שאפשר שיתברר לפנינו ויתגלה אז לכל שאכלה זרה תרומה אין אנו מתירין בזה גם בספק דרבנן. וכמו שכתב הר"י בטעם בדיקת הריאה, דאע"ג דסמכינן בכל דוכתא ארובא מ"מ הצריכו כאן בדיקה, מפני שיתברר הדבר למפרע ע"י שימצאו בגלוי טריפות בריאה, כי טריפות הריאה יכולות להתגלות מאליהם כשיראו סירכא אסורה וכדומה, ויהי' גנאי, שנאכל איסור, למפרע. ועוד, די"ל דמילתא דשכיחא הוא שימחה האב כשנשאת שלא מדעתו.
97
צ״חוי"ל גם כן בזה שאפילו אם היה מקום להוכיח מסוגיא זו, שנאמר כאן חומר בספק תרומה דרבנן יותר מבשאר ספקות דרבנן, עדיין אין אנו יכולים להביא מכאן יסוד לדברי בית־הלוי, שהחומרא היא מפני השבועה או מדברי קבלה. כי כבר העיר כאן המשנה־למלך, שיש כאן מידי דרבנן לבד הספק דרבנן של תרומה, אם דהוי דרבנן בזה"ז; שהרי בארוסה אנו עסוקין, שכל איסור אכילתה אינו אלא מדרבנן, ובחומר זה אי־אפשר לומר שהוא משום השבועה, דאטו משום השבועה תאסר הארוסה בזה מן־התורה, יותר ממה שהיא אסורה בתרומה דאורייתא, שגם בה אינה אסורה רק מדרבנן ? אלא ודאי, שאם נאמר כדברי משל"מ להחמיר יותר בספק תרומה דרבנן, אין זה משום שבועה ודברי־קבלה אלא מפני שיש לומר דחשיב יש לו עיקר מה"ת, כדכתבו תוס' גבי מעשר פירות האילן (עירובין ל"ב א' ד"ה תאנים), דאע"ג דסבר שהוא מדרבנן מ"מ חשיב לה עיקר מן התורה. ועוד, שאם היה חומר זה מצד השבועה, איזה טעם הי' לחלק בין ספק תערובות לספק אחר, והרי גם בספק תערובת מיירי בספק ממש שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה, ושם הוא אפילו כשלא רבו חולין על התרומה, שאם הי' בזה משום איסור שבועה שהי' מצד זה אסור מן־התורה לא הי' מקום להקל כלל. וגם מאיזה טעם שיהי' אין לחלק בין ספק לספק בענין כזה, אבל לא נתן לדון על כגון דא משום איסור שבועה אפילו לדעת משנה־למלך.
98
צ״טובמה שהביא ראי' מהא דספק בן תשע ספק שאינו בן תשע פוסל (יבמות ס"ז ב'), דמוקי לה בתרומה דרבנן, נמשך לשיטתו שהי' סבור בכל הענין הזה, שבכל מקום שאנו עסוקין בתרומה צריכין לישבו בתרומה דרבנן. וכ"כ הי' לו הדבר פשוט, עד שאפילו בדברי התנאים הי' אומר כן. אבל באמת אין ראי' על זה, די"ל שדוקא בתרומה דאורייתא פוסל. ולע"ד אנו רואים, שלא זו בלבד שבדברי התנאים אין שום הכרע לומר שאנו עסוקים דוקא בתרומה דרבנן אלא אפילו בדברי הרמב"ם כן הוא, כמו שכתבתי לעיל. וכן מה שהביא מהא דחרש בפקחת (קי"ג א') וכן גבי קטנה (צ' א') שאוכלת בגינו תרומה, שאמר בגמרא בשניהם לשון: בתרומה דרבנן, דמשמע ליה מזה שלא אמר: בזמן הזה, שדוקא בתרומה דרבנן ישנה קולא זו, דהיינו בתרומת פירות האילן וירק או להרמב"ם בירק לבד, דתרומת פרי האילן הוי לדידיה דאורייתא (כמבואר בה' תרומות פ"ב ה"א וה"ו), אבל מצד תרומה בזה"ז לא, - אין כדאי דיוק זה ליסד עליו חידוש כזה, כי לשון תרומה דרבנן הוא כולל את הכל, בין תרומה בדה"ז למ"ד שהיא דרבנן ובין תרומת הדברים שאינם חייבים אלא מדרבנן. ואם נאמר כד' תוס' והפוסקים דסבירא־ להו תרומת פרי האילן דרבנן, אין בהם קולא מצד השבועה ודברי קבלה פחות מכלל תרומה בזה"ז, שהרי גם פירות האילן נכללים בשבועה' שנאמר בה גבי תרומה: כל פרי עץ.
99
ק׳כמו־כן תמיהא לי על הגאון משנה־למלך ז"ל, שהוקשה לו בלשון הרמב"ם במה שכתב (ה' תרומות' פ"ח הי"ב): "כל אלו כשם שאין מאכילין בתרומה של תורה כך אין מאכילין בתרומה של דבריהם, גזירה שמא יאכילו בשל תורה", שהרי בספקות קאי בזה, שמנה אותם בהלכה י"א הקודמת, ומשמע להדיא מלשון זה של הרמב"ם, שדוקא בתרומה של דבריהם כשיש תרומה של תורה אינם אוכלין משום גזירה, אבל בתרומה בזה"ז אוכלין. אשר זהו מכוון ממש עם דברי הגמרא דסוגיאן הנ"ל (פ"א א'), דמפרש להא ד"מאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק" -: מאכילה בתרומה בזמן הזה דרבנן ואינה מאכילה בזמן חזה ושוק אפילו בתרומה דרבנן, דילמא אתיא לאכול בתרומה דאורייתא. א"כ פשוט הוא שהדברים הם בדיוק, והם בודאי נגד הכלל דכייל לן הגאון משל"מ ומסייעין לדברי הכסף־משנה, שכתב בכמה מקומות בפשיטות דתרומה הוי ככל ספק דרבנן וכסוגיין דעלמא דספק דרבנן להקל. אבל המשנה־למלך הוכרח להדחק בלשון זה וכתב, שכונת הרמב"ם באמרו: "בתרומה של תורה", היינו: בדבריהם שנוהגין בהם כשל תורה וכו', אבל בתרומה בזמן הזה לא איצטריך לטעם, דהא תקנה קבועה היתה ועשו אותה כשל תורה. וכל זה נגד משמעות הסוגיא והלשון, ואין דברי הרמב"ם יוצאין מידי פשוטם כלל.
100
ק״אוכשנדחק הגאון משנה־למלך ז"ל במה שכתב הרמב"ם (ה' א"ב פ"כ), שהואיל והתרומה בזה"ז היא דרבנן אוכלין אותה כהנים שבזמננו, שהם בחזקה, שזהו נגד הכלל שספק תרומה בזה"ז להחמיר, - הוכרח לתרץ דחזקה שאני, שאם לא היו חכמים מתירין תרומה בזה"ז לכהני חזקה היתה תקנת התרומה לבטלה, שהרי בזמן הזה כל הכהנים הם של חזקה וכהנים מיוחסים אינם שכיחים כלל. אבל דברים אלה תמוהים הם, שהרי התחלת תיקון תרומה דרבנן היא לדעת הרמב"ם מימי עזרא, שאז הלא נמצאו כהנים רבים מיוחסים, והם הם שעבדו עבודה בבית המקדש ואכלו קדשים, כמבואר בסוגיא (כתובות כ"ד ב'): "גדולה חזקה, שנאמר: 'ומבני הכהנים, בני חביה בני הקוץ, בני ברזילי, אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי אשה ויקרא על שמם, - אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה. ויאמר התרשתא להם, אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים'. אמר להם: הרי אתם בחזקתכם; במה הייתם אוכלין בגולה בקדשי הגבול אף כאן בקדשי הגבול", ומסיק שם: "בתרומה דרבנן אכול בתרומה דאורייתא לא אכול", אם כן הלא היו כהנים מיוחסים רבים, ואם היה צורך להחמיר בתרומה בזמן הזה הלא אין מקום לומר מעתה, שאם לא נתיר לכחני חזקה אין מקום לתקנה, שהרי התקנה קדומה היא, ובזמנה הי' לה מקום בודאי, גם אם לא נתיר לכהני חזקה, ונשרוף את התרומה, כמו שאנו שורפים באמת בזה"ז מפני הטומאה. אלא ודאי פשוט, שדין תרומה בזה"ז ככל מידי דרבנן וספיקא לקולא, ואפילו אם היה הכרח לומר בזה כדברי משנה־למלך, הרי כבר בארנו מתוך דבריו עצמם, שאי־אפשר לומר כלל שהטעם הוא מפני השבועה, בין במה שנכנס בתוך כלל החומרא, כמו בארוסה דהוא דרבנן, שאין הומרא שלה שייכת לענין השבועה, ובין במה שיוצא מן הכלל להקל, כמו תערובות וחזקה, שאין לחלק ביניהם מצד השבועה כלל.
101
ק״במה שסומכין בשעת הדחק וצרך צבור על יחיד כנגד רבים
בכל־זאת לדינא אין שום נפ"מ בזה להורות היתר לבטל מצות שמטה מישראל בא"י, חלילה, לא מיבעי אם נאמר שיש כאן איסור דרבנן הרי חמורין דברי־סופרים כדברי תורה, ויותר מד"ת לפעמים, ואפילו לדעת הרז"ה וסיעתו, המקילין לגמרי, לא נפקא־מינה מידי, שהרי הנהיגו ישראל עצמם בארץ ישראל לקיים מצות שביעית גם בשמטת קרקע מקדם־קדמתה, וחלילה להורות היתר בזה לבטל מכללות עם ד' השבים לאה"ק את המצוה הקדושה והחביבה הזאת, ביחוד לעת כזאת, שחדת היא לנו ב"ה לזכות בקיום המצות התלויות בארץ במדה מרובה, מעת אשר החל רוח ד' לפעם בלב פזורי ישראל, לשא עין ולב לארץ חמדה, לרצות את אבניה ולחונן את עפרה, ולשדד עמקיה ולעבוד את אדמתה באהבה וחבה יתרה.
בכל־זאת לדינא אין שום נפ"מ בזה להורות היתר לבטל מצות שמטה מישראל בא"י, חלילה, לא מיבעי אם נאמר שיש כאן איסור דרבנן הרי חמורין דברי־סופרים כדברי תורה, ויותר מד"ת לפעמים, ואפילו לדעת הרז"ה וסיעתו, המקילין לגמרי, לא נפקא־מינה מידי, שהרי הנהיגו ישראל עצמם בארץ ישראל לקיים מצות שביעית גם בשמטת קרקע מקדם־קדמתה, וחלילה להורות היתר בזה לבטל מכללות עם ד' השבים לאה"ק את המצוה הקדושה והחביבה הזאת, ביחוד לעת כזאת, שחדת היא לנו ב"ה לזכות בקיום המצות התלויות בארץ במדה מרובה, מעת אשר החל רוח ד' לפעם בלב פזורי ישראל, לשא עין ולב לארץ חמדה, לרצות את אבניה ולחונן את עפרה, ולשדד עמקיה ולעבוד את אדמתה באהבה וחבה יתרה.
102
ק״גאלא שמצינו לפעמים, אפילו במקום שמורות כמה משניות וסוגיות להחמיר ונהגו כן בודאי דורות רבים, מ"מ כשסמכו על יחיד להקל לא מיחו בהם. כמו שכתב הרא"ש בהלכות־ קטנות (כלאים סימן ד') בשם הר"י, אהא דר' יאשיה: "אע"פ שכמה משניות וברייתות וסוגיות דתלמודא דלא כרבי יאשיה, ההוא 'דהמעביר עציץ נקוב בכרם קדש' (כלאים פ"ז), וההוא ד'המסכך גפנו על גבי תבואה של חברו קדש', ועוד כמה משניות במסכת כלאים, וסוגיא דתלמודא ההיא דשבת פרק תולין (ד' קלט): 'שלחו ליה בני בשכר ללוי כשותא בכרמא מהו ? שלה להו כשותא בכרמא עירובא. ולישלח להו כרבי טרפון, דכשותא בכרמא אין כלאים ?' - ולא קאמר ולישלח להו כרבי יאשיה, וכן קאמר התם בפרק תולין: 'מכריז רב האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא ליזרע כרבי טרפון' אבל כרבי יאשיה לא קאמר, - אפ"ה בדורות אחרונים חזרו להיות עושין כרבי יאשיה. וכן הא דאמר כרבי אילעאי בראשית־הגז, ופירש"י ה"ה במתנות, דחד טעמא איכא בתרוייהו, משום דילפינן נתינה נתינה מתרומה, - וחזינן לכולהו אמוראי שהיו נותנים מתנות לכהן; ורב נחמן בר יצחק גופיה, דפסק כרבי אילעאי, קאמר התם (חולין דף קל"ב), דקנס אטמא, אחד שלא נתן מתנות לכהן קנס אותו ולקח ממנו אטמא ונתנו לכהן. וכן הא דפסק כרבי יהודה בן בתירה בטבילה, כולהו תנאי ואמוראי סברי בפרק מי שמתו (דף כ"ב) דלא כרבי יהודה בן בתירה. אלא שבדורות האחרונים, בסוף ימיו של רב נחמן בר יצחק, חזרו לנהוג קולא באלו שלשה, וחברם רב נחמן בר יצחק יחד ואמר: והאידנא נהוג עלמא ונשתנה בהם המנהג, כי עד הנה לא נהיגי כן". וצריך לומר, שמה שלא מיחו חכמים בדבר היינו משום שהי' שעת הדחק וצרך צבור, וכיון שיש לצבור על מי לסמוך לא ראו למחות בדבר.
103
ק״דוכענין זה הם דברי הט"ז ביו"ד (סי' רצ"ג סק"ד), - שאע"פ שנהגו מעולם להחמיר ע"פ דעת רבים, כשסמכו אחר־כך, בשעת הדחק וההכרח וצרך צבור, על דעת שנדחתה מהלכה לא מיחו חכמים בדבר, - בלימוד־זכות שלו על היתר חדש: "דבגמרא לא איפסקא הילכתא בזה וכו', אלא דפסקו הרי"ף והר"ש כר"א וכו' ופסקו לחומרא כסתמא דערלה. וא"כ יש לנו לדון ולומר, דבמדינות אלו, שהוא שעת הדחק, דחייו של אדם תלוי בשתיית שכר־ שעורים ושבולת־שועל, כדאי הוא הת"ק לסמוך עליו בשעה"ד, כיון דלא אפסיקא הלכה בפירוש בגמרא כר"א". וסיים: "הרי לפנינו, דכל שאין הלכה פסוקה, אלא שיש לומר דהלכה כרבים, אתי שעת הדחק ודחי למילתא דרבים כו'. והפוסקים שלא חשו לשעת הדחק בזה, דבארצות שלהם אין זה דחק כל עיקר, דהם היו בארצות החמים ובהרבה שנים לא יזדמן שיהי' באותה שנה איסור חדש, אבל בארצות שיש בהם קרירות וזמן החורף נמשך עד פסח ודאי מודים שיש לסמוך להקל בזה, כיון שהייו של אדם תלוי ממש בזה, שעיקר שתייה שלהם הוא שכר שעורים וכיוצא בו". - מדברים אלה יש לנו ללמוד על־אחת־כמה־וכמה במה שנוגע בתדירות לחיי הפרט וחיי הכלל יותר הרבה מחסרון שכר שעורים, שאינו אלא צרך אחד, פרטי וארעי, וכן כיו"ב.
104
ק״הובתה"ד, בשו"ת סי' ד"ש, כתב כה"ג על דין שמיטת כספים שהיו נוהגים להקל בלא פרוזבול, שנדחק לישב ע"פ תירוץ הר"י בחד שינוייא, וז"ל: "אכן אנן אשינוייא דר"י סמכינן לענין שמיטה. וגדולה מזו אשכחן לגבי כלאים, דנהוג עלמא כרכי יאשיה דאינו חייב עד שיזרע חטים ושעורים במפולת יד, וכתב ר"י דאע"ג דאיכא כמה סתמים דלא כרבי יאשיה, מ"מ בדורות אחרונים, בימי רב נחמן בר יצחק, הקילו לנהוג כרבי יאשיה. הא קמן, דאפילו באיסור דאורייתא סמוכים דרי בתראי אחד תנא נגד כמה סתומים, כל שכן במאי דתקון רבנן רק לזכר שביעית, דנוכל לסמוך אחד שינויא דגאון, אע"ג דגאוני קמאי לא בעו לסמוך עליה".
105
ק״ווכן יסוד נטיתם של הראשונים, כהרז"ה והראב"ד עכ"פ קודם חזרה לפי דעת הרמב"ן, להקל כ"כ בשמטה בזמן הזה, עד שבאו לדון שאפילו מדרבנן אינה נוהגת, והשיגו מזה על הרי"ף, שהעתיק דיני פרוזבול לחיוב, שהם דנו שאין זה אלא מדת־חסידות, - נראה לומר שהוא לפי שהיו סוברים, דלא כתבינן פרוזבול אלא בבי דינא דרב אמי ורב אסי, שכן היא שיטת בעל־העיטור וגם רבנו־תם לפני חזרה כמבואר בדברי הרא"ש (גיטין פ' השולח סי' י"ג), ולא הקילו כ"א בב"ד גדול בדור, והי' הדבר קשה מאד, על כן היה הכרח לחתור למצא איזה סמך להקל.
106
ק״זואע"פ שעל דבריו אלה של הט"ז השיג הש"ך בנקודות־הכסף וכתב, שלא נאמר דבר זה כ"א במידי דרבנן ולא במידי דאורייתא, הנה כל עיקר יסודו של הש"ך הוא משום דאזיל לטעמיה בקונטרס הנהגת הוראת איסור והיתר, שלסימן רמ"ב, שהשיג שם על הב"ח בסברא זו וכתב, דאי אפשר לומר שיהיה מותר לסמוך על יחיד כנגד רבים במידי דאורייתא, אפילו בשעה"ד, כיון דהא דהלכה כרבים הוא מן התורה מקרא ד"אחרי רבים להטות", - לכן מוקים לה להך כללא למידי דרבנן. אבל אי משום הא לא איריא, שעיקרא דכללא של "אחרי רבים להטות", שהוא מן התורה, הוא דוקא בב"ד שיושבים במושב אחד ודנים אלו כנגד אלו, אבל מה שאנו באים לדון בדור אחר, ע"פ מה שאנו מוצאים מדברי היהידים והרבים, שנאמרו בדורות שלפנינו, אין זה מה"ת בכלל "אחרי רבים להטות", - וכבר החליטו חילוק זה הפוסקים, (וע' קו' הכללים בס' גט פשוט) - אלא שראוי לנו ללכת אחרי הרבים, דמסתברא דהלכתא כותייהו, אבל אין זה סברא דאורייתא כלל, לפיכך בשעה"ד שפיר יש לסמוך על היחיד. ואין לדחות במה שדחה הש"ך סברת הב"ח, מהא דאמר רבי: "כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק", (נדה ט' ב'), דהתם מידי דרבנן הוי, שכן גם עיקר סמיכתנו על הרבים במקום היחיד, שלא נחלקו במעמד אחד, ג"כ הוי מידי דרבנן. גם מדסתם רבי ולא פירש "כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעה"ד מדבריהם", משמע שהיא מדה כוללת. ואפשר לומר, שסובר הש"ך, ששם ביחיד ורבים שבמשנה, שמסתבר שחלקו זע"ז במעמד אחד, הויא ההכרעה של הרבים דבר־תורה, אבל במה שאנו באים להכריע ע"פ מה שאנו מוצאים בדברי הפוסקים מפוזרים, ואין אנו יודעים כלל אם נחלקו במעמד אחד, י"ל דכולי־עלמא מודים שהוא רק מידי דרבנן; וגם הש"ך בעצמו כתב, שאם ימצאו עוד צדדים להיתר, או שאם ימצאו אח"כ עוד בספרים כסברת היחיד, שפיר־ דמי לסמוך גם על יחיד במקום רבים אפילו במידי דאורייתא. גם כל זה אם הי' ברור לנו לדעת המחמירין דהוי מידי דאורייתא, אבל הדבר ידוע וכבר צדדנו בזה שכמה וכמה פנים בהלכה מראים לדעת הסוברים דהוי מידי דרבנן, שלפיכך היה נראה שלא הי' מקום להרהר על המקילין, אבל ישראל קדושים הם וחפצים בכל לבם ונפשם לקיים קדושת המצוה התלויה בקדושת הארץ, על־כן במקום שהדחק הוא גדול סומכים על איזה דרך, כדי להפקיע את האיסור, בהשתדלות עם זה לקיים כל מה דאפשר ולהשמר בכל אפן ממה שהוא ביסודו איסור דאורייתא.
107
ק״חאמנם עכשו, שיש דרך היתר להפקעת האיסור ע"י המכירה, כנהוג מאז, אין כאן שעת־ הדחק כלל, וחלילה למישבק היתירא ולאכול איסורא. אבל כמו־כן חלילה לערער על יושבי ארץ חמדה במנהגם, שהונהג ע"פ גדולי חכמי ישראל בדורם, ואשר כמש"ל הוא מיוסד גם על־פי רוב קמאי ובתראי, דפשיטא להו ששביעית בזמן הזה דרבנן, דחזו לאיצטרופי בשעה"ד עם דעת הרז"ה וסיעתו, אלה הם שקוראם הר"ן "יש חכמים" בלשון רבים, דודאי לאו קטלי קני באגמא הוי, ועכ"פ מאן ספין ומאן רקיע לומר על גדולי הראשונים, שאין דעתם מצטרפת גם לסניף עם הרבים, דס"ל שבזמן הזה הוא דרבנן. והרי ההשגות של הרמב"ן עליהם, כמ"ש, אינן מכריעות כ"כ, עד כדי לבטל דעת רבוותא קמאי, שעמדו על דעתם בתקף גדול כ"כ, עד שהשיגו מזה על הרי"ף על מה שפסק להפך בשמטת־כספים. אמנם אבותינו בימים הראשונים שבאו יחידים לארץ־ישראל, וכל ישעם וחפצם היה לבקש ולרדוף אחרי המצות התלויות בארץ, ולא רצו בזה רק להחמיר, לכן קימו באהבה כל אשר מצאו שיש בו מקום למדת חסידות, ולא היה הדבר קשה עליהם כ"כ, כי עובדי־אדמה מעטים היו אז, ואף שהיו רבים זהירים גם בפירות של נכרים בקדושת שביעית לא הי' הדבר קשה עליהם כ"כ, כי המסחר מעט היה בארץ, ולשמור קדושת שביעית במה שהיו לוקחים לאכילתם אין זה דבר קשה. ואח"כ כאשר נתרבו בימים האחרונים אחרי גירוש ספרד ובאו בשפע לארץ ישראל, אע"פ שלא הופיעה עוד התחלת הישועה להאחז בעבודת־האדמה, מ"מ כבר קשתה עליהם מאד הזהירות בשל נכרים ונמנו וגמרו אז בצפת, בימי הב"י, וקימו עליהם בכל תקף, שלא תהי' קדושת שביעית בשל נכרים. ובודאי כפי ההכרח והדחק הגדול של עכשו ראוי לסמוך על היתר המכירה שהונהג מאז, ואין רשות לשום אדם להרהר אחריו.
108
ק״טיסוד היתר־המכירה - אם יש קנין לנכרי להפקיע או לא, מחלוקת הב"י והמבי"ט בדין קדושת שביעית בשל נכרים
יסוד היתר המכירה הוא בעיקרו ע"פ רוב קמאי ובתראי, דסבירא להו ששביעית בזמן־ הזה דרבנן, שזהו יסוד דברי רש"י (סנהדרין כ"ו א', ד"ה אגיסטון), שבקרקע של נכרי מותר לחרוש ולעשות כל עבודה, וכך היא דעת הר"ח בפירושו שם, כמבואר למעיין בדבריו כמו שביארתי מזה בקונטרס־אחרון, וכן דעת בעה"ת והערוך והפוסקים הסוברים שהיא בזמן־הזה מדרבנן. שהרי פשוט הוא בסוגיא דגמרא (גיטין מ"ז א'), דהא דאמר רבה שאין קנין לנכרי בארץ־ישראל להפקיע מידי מעשר הוא דוקא במידי דאורייתא, אבל במידי דרבנן אמרינן יש קנין לנכרי להפקיע. כדמסקינן שם, דאפירכא מברייתא: "ישראל שלקח שדה מנכרי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש, חייבת במעשר שכבר נתחייבה, - נתחייבה אין לא נתחייבה לא, - משני: הכא במאי עסקינן בסוריא וקסבר כיבוש־יחיד לא שמיה כיבוש", ופירש"י: בסוריא, דמעשר דידה דרבנן ושם יש קנין ביד נכרי להפקיע. והוא־הדין אם נאמר ששביעית בזה"ז דרבנן, שהיא דומה אז לסוריא, ויש כח ביד נכרי להפקיע.
יסוד היתר המכירה הוא בעיקרו ע"פ רוב קמאי ובתראי, דסבירא להו ששביעית בזמן־ הזה דרבנן, שזהו יסוד דברי רש"י (סנהדרין כ"ו א', ד"ה אגיסטון), שבקרקע של נכרי מותר לחרוש ולעשות כל עבודה, וכך היא דעת הר"ח בפירושו שם, כמבואר למעיין בדבריו כמו שביארתי מזה בקונטרס־אחרון, וכן דעת בעה"ת והערוך והפוסקים הסוברים שהיא בזמן־הזה מדרבנן. שהרי פשוט הוא בסוגיא דגמרא (גיטין מ"ז א'), דהא דאמר רבה שאין קנין לנכרי בארץ־ישראל להפקיע מידי מעשר הוא דוקא במידי דאורייתא, אבל במידי דרבנן אמרינן יש קנין לנכרי להפקיע. כדמסקינן שם, דאפירכא מברייתא: "ישראל שלקח שדה מנכרי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש, חייבת במעשר שכבר נתחייבה, - נתחייבה אין לא נתחייבה לא, - משני: הכא במאי עסקינן בסוריא וקסבר כיבוש־יחיד לא שמיה כיבוש", ופירש"י: בסוריא, דמעשר דידה דרבנן ושם יש קנין ביד נכרי להפקיע. והוא־הדין אם נאמר ששביעית בזה"ז דרבנן, שהיא דומה אז לסוריא, ויש כח ביד נכרי להפקיע.
109
ק״יולשיטת הסוברים ששביעית בזמן־הזה דרבנן ואינה תלויה ביובל שלדעתם מוכרחים אנו לומר, שיסוד יש קנין לנכרי ואין קנין תלוי בקדושת־הארץ דאורייתא או דרבנן, הנה לשון קדושת הארץ שייך גם על פרט מיוחד כמו שהוא שייך על הכלל כולו כמו שמתבאר בסמוך. ולשיטת תוספות יבמות (פ"א א' ד"ה מאי) נראה, שקדושת כל המצות התלויות בארץ בחדא מחתא מחתינהו, ואם תרומה בזה"ז דרבנן, משום שבטלה קדושת הארץ, הוי גם כלאי הכרם דרבנן, אבל לשיטת תוספות מגילה (י' א' ד"ה למה) יש חילוק בין פרטי הקדושות ויש שלקדושה אחת בטלה וקדושה אחרת קימת. וכן בדברי הרמב"ם יש לומר כן, דהא לא מצאנו שיאמר שבזמן הזה אין דין כלאים נוהג בא"י מן־התורה, ומדסתם לה סתומי משמע שהוא מה"ת. ואע"ג דיש לומר שסובר הרמב"ם, שקדושת עזרא היא קדושה שלמה מן־התורה לגבי הדברים שאינם צריכים ביאת־כולם, מ"מ מדלא כתב בשום מקום, שאין דין כלאים נוהג מן־ התורה במקומות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל נראה דסבר שאין הקדושות תלויות כולן זו בזו, וכן בערלה לא נראה דמחלק בין זמן שהיובל נוהג לזמן הזה, שלא חלק רק בין ארץ־ישלאל לחו"ל בנוטע לרבים (ה' מעשר־שני ונטע־רבעי, פ"י ה"ד). ותוכן־הדבר הוא, שאין כל הקדושות שוות, וכשאנו מדברים באיזה ענין שנפקע חיובו הרי זה נקרא שלגבי דידיה בטלה קדושת הארץ, אע"פ שהיא קימת לגבי שאר דברים. ואם קדושה זו היא מן־התורה אז אין קנין לנכרי להפקיעה, ואם היא מדרבנן יש קנין לנכרי להפקיעה. על־כן לא מיבעי להסוברים, שמשחרב בית־שני בטלה קדושה שניה, ונשארו חיובי המצות התלויות בארץ רק מדרבנן, דודאי דמיא שביעית בזמן־הזה לסוריא ונכרי מפקיעה מידי חיוב, אלא אפילו להסוברים, שקדושה שניה קימת ומ"מ שביעית בזמן־הזה דרבנן משום דמן־התורה ביובל היא תלויה, וכרוב הראשונים דסבירא־להו כרבי ע"פ פשטא־דמילתא, אע"ג דלשאר דברים, כמו תרומ"ע ושאר מצות התלויות בארץ, הוי לדידהו מן־התורה ואין קנין לנכרי להפקיע, מ"מ בקדושה זו של שביעית יש קנין לנכרי להפקיע כיון שקדושה זו היא מדרבנן. ולא שייך כלל לומר, שאין להפקיע קדושה לחצאין, שכך היא המדה, שבדבר שנשארה בו קדושת־הארץ מן־התורה אין קנין לנכרי להפקיעה ובמה שנשארה בו מדרבנן יש קנין להפקיע.
110
קי״אומה שכתב בבית־הלוי שלדעת הסוברים שקדושה שניה לא בטלה, אע"ג דלדידהו שביעית בזמן־הזה מדרבנן, מ"מ מדלא בטלה קדושת־הארץ לעניני תורה גם בהא מילתא שהוא דרבנן לא בטלה, איני רואה שום הכרח לזה, כי האיך אפשר לנו להשוות את מה שחלקה תורה, וכיון דלהא מילתא דשביעית הקדושה היא דרבנן הרי היא יכולה להיות נפקעת ע"י קנין נכרי. ואין ראיה מהא דאין עודרים עם הנכרי בשביעית (גיטין ס"ב א'), ועידור מלאכה דרבנן היא כדמשמע בסוגיא דמו"ק (ג' א'). חדא, דאין לנו ראיה דהתם מיירי בשדה של נכרי, וי"ל דמיירי בשדה של ישראל, אפילו עידור המותר אסרו שלא להחזיק ידיו, ואין להוכיח בזה מלשון הרמב"ם, שהוא סתם הדברים (פ"ח ה"ח), וכן מצד דברי הגמרא כשהם לעצמם אין הכרח שרב סובר כרבא, דאבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא, וי"ל דהוא סבר דהוי הכל מן־התורה, ויש צידוד לכך מלשון הסוגיא דגיטין (נ"ג ב'), שאמר בנוטע סתם דהוי דאורייתא די"ל שהוא דלא כרבא, (וע' לעיל ע' י"ב). ומכש"כ שיש לומר דעידור היינו חרישה, ויש בה איסור עשה. ואולי סבר רב כרבי אלעזר בסוגיין דמו"ק, וכהכרעת הירושלמי (כלאים פ"ח ה"א) דר' אלעזר סבר שכל עבודה אסורה מן־התורה, שהרי רצה לומר, שאפילו חפירת בורות שיחין ומערות, תהיה אסורה. ועוד שבעיקר הדבר אין צד דוגמא לומר, שאם נאמר כד' בעה"ת ותירוץ אחד שבתוספות בסוגיין דסנהדרין וגיטין הנ"ל, שלמ"ד שביעית בזמן־הזה מן־התורה אפילו המלאכות דמדרבנן אסורות, - שאז כיון שהארץ עומדת היא בקדושתה לדין שביעית הרי היא כאילו היא של ישראל, ולאיזה צד אפשר להיות מלאכות דמדרבנן מותרות בה.
111
קי״באבל אם קדושת שביעית בכללה היא דרבנן, א"כ יסוד הקדושה שלה הוא דרבנן וקדושה דרבנן נפקעת היא ע"י קנין הנכרי.
112
קי״גובספר "הלכות־ארץ־ישראל" המיוחס להטור (לונדון תר"ס) כתוב בדין קדושת הארץ (ס"ב) בזה הלשון: "אין שביעית נוהגת לענין איסור זריעה וחרישה בארץ ישראל מדאורייתא אלא מדרבנן. ואנו צריכין לברר מתי היא שנת שביעית, שיזהר בה האדם מלחרוש ולזרוע בארץ בזמן הזה, וכן מלאכות שבשדה. ובשדה ישראל הוא אסור, אבל לא בשדה הגוי; ואם משדה ישראל נותנים למלך מקצת מכל שדה ושדה מותר לזרוע, דמכריז רבא (כך היא הגירסא שם. וגירסתנו היא: רבי ינאי, ולפי מה שכתבתי בקונטרס־אחרון יש בזה נפקא־מינה לדעת הרז"ה והראב"ד, די"ל שבזמן רבי ינאי היה נוהג עדיין יובל מדרבנן): 'פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא'. ואין צריך להפקיר הפירות בשנה השביעית בא"י בזמן הזה, ואין אסור לעשות מהם סחורה כיון שאין הארץ מיוחדת להם. ואין עודרין עם הגוי בשביעית". - הספר הזה נדפס מתוך כתב־יד והמו"ל מיחסו להטור, מכח הוכחה ממה שמצאו את כתב־היד הזה כתוב ביחד עם טור ארח־חיים על קלף. (אמנם מלבד מה שראיה זו אינה מכרעת, כמובן, אין מסתבר כלל לומר שהמחבר הוא הטור, כי לא נזכר בו הרא"ש בשום פעם, וגם ממה שכתב שאין חיוב להפקיר הפירות בזמן הזה, ובטור סי' של"א כתוב כהרמב"ם שבשביעית פטור מתרומ"ע,- ולפי דבריו הלא יהא חיב בתרו"מ אפילו של ישראל; ואין כאן מקומו של בירור זה). כן סגנונו מוכיח עליו, שהוא לחד מרבוותא קמאי, ומ"מ אין לנו לסמוך עליו במה שמקיל יותר מהפוסקים המפורסמים הידועים אצלנו, אבל זה נראה מדבריו שמפרש הא דאין עודרין עם הנכרי בשביעית, שהוא בקרקע של ישראל. שהרי החליט בתחלה שבקרקע הגוי מותר לעשות כל המלאכות כולן, ואיך יהיה אסור לעדור עם הנכרי בקרקעו, אלא ודאי בשדה ישראל מיירי, שהגוי עובד בה בשביל עצמו או ע"י שכירות, וכמו שפירשתי לעיל, ־ ובזה אין לנו הוכחה להפך מדבריו, ויש לומר שגם הרמב"ם והסמ"ג כך פירשו. ולגבי ארנונא נראה שהוא סובר, שטעם ההיתר אינו מפני האונס. אלא משום שכיון שהמלך מקבל ארנונא הרי זה נחשב כשדה שלו, וממילא הויא קרקע של נכרי ונפקעת מידי שביעית, ונפקא־מינה טובא, דלדעת הרמב"ם שהוא מפני האונס אין היתר רק כשיעור ארנונא, וגם נראה שבפירות נוהגת כל קדושת שביעית, אבל לדעת בעל הלכות אלו, שהטעם הוא משום דחשיב שדה של נכרי, מותר לזרוע כדרכו ואין בפירות משום קדושת שביעית.
113
קי״דולדעת הרז"ה והראב"ד וסיעתם, דסברי שהי' נוהג גם יובל מדרבנן בימי התנאים והאמוראים הראשונים, שהי' עדיין ב"ד קבוע בארץ־ישראל, ומפורש יוצא מדבריהם. שבזמן ר' חייא ורב הי' עדיין ב"ד גדול קבוע, יש לומר שהי' עדיין קים בימי רבה. כי הוא הלא הי' בזמן ר' יוחנן כמו דשלחו ליה אחוהי לרבה שיעלה לארץ־ישראל: "שמא תאמר אין לך רב ? - יש לך רב ומנו ר' יוחנן" (כתובות קי"א א'), ורבי יוחנן הלא הי' ממתיבתא דרבי (כמבואר חולין נ"ד א'), ופשוט שהי' בימיהם ב"ד מקדש שנים וקובע חדשים, שהרי הלכו רבי חייא בר זרנוקי ור"ש בן יהוצדק לעבר שנים בעסיא ופגע בהו ריש־לקיש (סנהדרין כ"ו א'), א"כ יש לומר דהכי־נמי נהג יובל מדרבנן, ולפיכך אמר רבה שאין קנין לנכרי להפקיע, שהרי הפסוק "כי לי הארץ" גבי יובל כתיב: "והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ", וזה נוהג רק בזמן שהיובל נוהג, שאז יש איסור של מכירה לצמיתות. וקשה לומר שמהאי קרא, דעיקרו בזמן שהיובל נוהג, נוכיח דין שינהוג גם בזמן שאין היובל נוהג, ובסוגיא דערכין (כ"ט א'), כל הני דילפינן התם מקראי, שאין נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, היינו משום שאנו מוצאים בהם פרט אחד דקאי דוקא ביובל, שזה מועיל כבר להוציא את כל הענין שלא ינהוג אלא בזמן שהיובל נוהג, וללמד ממנו בזה גם לדינים אחרים. כדאמרינן שם: "אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: עד שנת היובל יעבוד עמך. ואין שדה־החרם (שדה־ אחוזה, לפי גירסת הילקוט העיקרית) נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: ויצא ביובל ושב לאחוזתו, אין בתי־ערי־חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: לא יצא ביובל. ר"ש בן יוחי אומר: אין שדה־חרמין נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: והיה השדה בצאתו ביובל קדש לד' כשדה החרם. ר"ש בן אלעזר אומר: אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, אמר רב ביבי: מ"ט אתיא טוב טוב: "כתיב הכא: כי טוב לו עמך, וכתיב התם: בטוב לו לא תוננו". הרי, שגם ממה שפרט אחד אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אנו למדים מזה, שכולו אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ואע"ג שיציאת־היובל אינה רק בנרצע וסתם עבד־עברי יוכל להיות שאינו נרצע, ולא עוד שהרי לדעת חכמים, דפליגי עליה דרבי אלעזר יודן בריבי (קדושין כ"א ב'), אין עבד עברי כהן נרצע כלל ומ"מ אין זה מעכבו מלהיות עבד עברי, ומה שאין היובל נוהג חמיר טפי, שאע"פ שבחסרון היובל אינו מחוסר אלא בזמן יציאת הנרצע אין עבד עברי נוהג ע"י זה כלל, וכן יתר הפרטים השנוים שם יחושם ליובל הוא רק פרטי, ביציאתם וגאולתם, ומ"מ אין נוהגים כלל כשאין היובל נוהג. א"כ קשה טובא, דהא האי קרא "כי לי הארץ" כתוב דוקא בזמן שהיובל נוהג, כמו שפירש רש"י שהוא לאו שלא יהיה הלוקח כובש את השדה ביובל, ובזמן שאין היובל נוהג אין אזהרה זו נוהגת כלל, ואיך אפשר לדון דין זה שאין קנין לנכרי, דילפינן ליה מהאי קרא דכתיב ביובל, - שינהוג אף בזמן שאין היובל נוהג ? אמנם הסוגיא תוכל להתפרש אל נכון, אם נאמר שהיו אז עדיין יובלות מדרבנן, שהחלוק בזה בין סוריא לארץ־ישראל אינו משום דהא דאורייתא והא דרבנן, שלפי זה היה ראוי לומר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכיון שמן התורה אין קנין לנכרי להפקיע הכי־נמי בקדושה דרבנן, - אלא יסוד החלוק הוא מפני שכשקדושת היובל נוהגת והתורה אמרה: כי לי הארץ, וקדושה זו נוהגת כל זמן שהיובל נוהג, לפיכך כשם שכל מצות היובל נוהגות לדעתם מדרבנן גם בזמן החרבן, כל זמן שהיה ב"ד־גדול קבוע בארץ־ישראל, שיקיים את המצות שהיובל צריך להן לקדושתו, כמו־כן נוהגת מצוה זו, שאין הנכרי יכול להפקיע קדושת הארץ. וסוריא, כיון שכיבוש־יחיד לאו שמיה כיבוש, אינה נוהגת בדיני יובלות, וכן משמע מלשון הרמב"ם (פי"א ה"א), שאיסור המכירה לצמיתות הוא בארץ־ישראל המתחלקת לשבטים, וסוריא אינה בכלל זה, שאינה מתיחסת לחלקים של שבטים מיוחדים כמו שהיה בחלוקת יהושע, לכן אין יובל נוהג בה. ולפ"ז פשיטא, שלדידן, דאין יובל נוהג כלל, יש קנין לנכרי להפקיע אפילו מאותה מדת־ חסידות, לדעתם, הנהוגה ממנהג־אבותינו מאז לנהוג לדעתם שמטה גם בזמן הזה. - ובאמת נראה מכאן ראיה נכונה לסברתם, שהי' נוהג דין של יובל מדרבנן בימי האמוראים.
114
קי״הוהנה אם נחלק בין זמן הבית לאחר החרבן בקדושה שניה ונאמר, שבזמן הבית היה היובל נוהג, והיתה שביעית מן־התורה, כדעת ר"ת, אף לרבי דיובל ושמטה מישך שייכי אהדדי, או שנאמר דקיימא־לן כחכמים ושמטה אינה תלויה ביובל, ומ"מ קדושה שניה היתה מן־התורה ובטלה ע"י החורבן, נמצא שבזמן בית שני היתה השמטה מן־התורה אע"פ שהיא עכשו מדרבנן, ולפי־זה, כיון דבמידי דאורייתא אין קנין לנכרי להפקיע ורק במידי דרבנן יש קנין לזה, כדמחלקינן מטעם זה בין סוריא לארץ־ישראל בגיטין בסוגיא דרבה, הרי בזמן הבית היתה נוהגת קדושת שביעית בשדה של גוים, ורק אח"כ, שבטלה הקדושה מן־התורה ונשארה רק מדרבנן, אז הוחל להיות כח הנכרי מפקיע. אמנם לפי מה שכתבתי שלהסוברים שהי' היובל נוהג בבית שני מן־התורה, דהיינו שאותו הישוב בזמן בית שני חשיב כל יושביה מפני שהיה שם מקצת מכל שבט, לדידהו יש לומר שגם אחר החורבן, כל זמן שהי' קבוע בארץ־ ישראל ב"ד גדול ומנו יובלות, והיה קבוץ גדול של ישראל קרוב לכמה שהיה בזמן בית שני, היתה גם אז שביעית נוהגת מן־התורה. ולכאורה יש לזה ראיה גדולה מדאמרינן במתני' (כלאים פ"ז מ"ה), כשאחד זרע את כרמו בשביעית: "בא מעשה לפני ר' עקיבא ואמר: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו", דהיינו משום ששביעית היתה אז מן־התורה כאמור, דאם היא מדרבנן איך תועיל קדושת שביעית להתיר כלאים מן־התורה. ואין סברא לומר כאן "הפקר־ב"ד הפקר", דהא ניחא לרבא דסבר סברא דהפקר־ב"ד לגבי איסורא, אלא לאביי, דמדמוקי לפרוזבול כרבי נראה דסבר שאין הפקר־ב"ד מועיל לגבי איסורא, מאי איכא למימר, ולפיכך צ"ל ששביעית מן־התורה לרבי עקיבא. אלא, שלדעת התוספות דיבמות הנ"ל בסוגיא דמאכילה בתרומה, שבביטול קדושת הארץ ע"י החרבן גם כלאים אינם מן־התורה, יש לישב שהרי אם בטלה קדושת הארץ הוי גם כלאים מדרבנן כשם ששביעית היא מדרבנן. ואע"ג דיש־לומר, דעיקר סברת אביי, שלא לדון בפרוזבול דין הפקר־ב"ד, אינה משום שאין הפקר־ ב"ד מועיל גבי איסורא, אלא משום שאין סברא לומר שע"י הפקר־ב"ד יפקיעו לעקור בקביעות מצוה של־תורה, ולפי־זה לא שייכא הא מילתא אלא בפרוזבול, שהוא דבר קבוע, אבל בהא עובדא דאדם אחד שזרע את כרמו בשביעית, שהוא דבר מקרי, שפיר מהני על־זה הפקר־ב"ד אליבא דכולי־עלמא לחשוב לדבר־שאינו־ שלו את הכרם ואת התבואה, כמבואר בירושלמי שם, - מ"מ לא מסתבר באמת לדון את זה בטעם הפקר־ב"ד לדבר־שאינו־שלו. שהרי אין הנידון הזה דומה כלל לפרוזבול, דהתם עיקר התקנה של ב"ד בפרוזבול הוא ההפקר, שהפקירו ממונו של לוה, שזכתה לו תורה ע"י הפקעת שביעית, שלא תועיל לו הפקעה זו ויהיה מחויב לשלם, אבל גבי קדושת שביעית דקרקע לא היו ב"ד צריכים לתקן כל דבר בפרטיות, אלא שתקנו קדושת שביעית וממילא חל ההפקר מכח קדושת שביעית, בזה יש לומר שלא הפקירו ב"ד ממון זה ביחוד והוי רק תקנת־חכמים בעלמא, שהי' ראוי לומר שלא יועיל להקל על דבר תורה, אלא שבירושלמי (פאה פ"ה ה"א; שקלים פ"א ה"ב) מבואר, ששייך הפקר־ב"ד גם על הפקר של פירות שביעית אע"פ שלא בא מטעם הב"ד דין ההפקר ביחוד, אלא הוא חל ע"י מה שקדשו ב"ד את הזמן בקדושת שביעית, דאיבעיא להו התם אם מצד הפקר־ב"ד פטור גם מן המעשרות, ומביא ראיה מהא ד"אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית, ואם עברוה מעוברת יחודש אחד שהוסיף הרי הוא פטור מן המעשרות", שמע־מינה שהפקר־ב"ד פטור מן המעשר, ולפי־זה יש־לומר, שכשם שמועלת סברת הפקר־ב"ד לפטור מן המעשר כך היא מועלת שלא יהי' נחשב כשלו, אפילו לגבי כלאים של־תורה. אבל באמת ראיה זו מהא דירושלמי אינה ברורה, כי אין הפקר ב"ד זה של עיבור־השנה דומה כלל להפקר־ב"ד דעלמא, שהרי התורה נתנה רשות לב"ד לעבר את השנה, ולאידך גיסא מה שאין מעברין בשביעית זהו רק תקנתא דרבנן, כדי שלא להמשיך איסור שביעית יותר מהשנה הקצובה (כמבואר בסנהדרין י"ב א' בפירש"י). וא"כ הלא חזרו הדברים שאין לומר בהא עובדא דכלאים הנ"ל משום הפקר־ב"ד. אלא צריך לומר משום שבימי ר' עקיבא היתה נוהגת עדיין שביעית מן־התורה, כנ"ל.
115
קי״וואולי יש להביא ראיה מכאן, מהירושלמי הנז', לשיטת הב"י שבשביעית המצוה היא שכל אחד יפקיר את פירותיו ובזה חל ההפקר, ואם שמר את פירותיו ביטל מהם ההפקר של שביעית אע"פ שעבר על מ"ע של־תורה. שלפי־זה יש־לומר, שבדיוק מביא שם ראי' מהא דאין מעברין את השנה בשביעית ואם עברוה מעוברת, כי בודאי כל אחד מישראל עושה כדין תורה ומפקיר את שדהו בשביעית. ובסתם דעתו בודאי על השנה הקצובה בלא חדש־העיבור, כיון שלכתחלה אסור לעבר בשביעית, ואח"כ כשב"ד מודיעים שעברוה היא מעוברת, וכאמור הלא לא היתה דעתו על חדש־העיבור, ושיהיה חיוב חדש על כל אחד ואחד שיפקיר עתה את שדהו מחדש לשם חדש־העיבור - זה לא מצינו כלל, ואיך הוא פטור מן המעשרות והלא בכלל הפקר הראשון לא הי' ? אלא ודאי שהפקר־ב"ד הפקר, שהם כללוהו ע"י עיבורם בכלל הפקר הראשון וזהו דוקא מכח הפקר־ב"ד ממש. לפ"ז הרי מכאן ראיה, מדברי ירושלמי הללו, לשיטת הב"י, דבעינן בשביעית הפקר מפורש; וזהו היפך מדברי ידידי הגאון ר' יעקב דוד רידב"ז שי', בקונטרס־השמיטה אשר לו, שהביא מדברי ירושלמי זה ראיה לשיטת המבי"ט, שההפקר בשביעית ממילא הוא. ופשטן של דברים הם, שאפילו נאמר שיש חיוב להפקיר, מ"מ הרי אנן סהדי שאינו מפקיר אלא מפני שהיא שנת השמיטה עדיין גם בחודש העיבור ע"פ ב"ד, ואם לא היתה שמיטה לא הי' מפקיר, ושתהי' שנת השמיטה נמשכת גם בחודש זה הוא מעשה ב"ד, ודבר זה מקיים את ההפקר, והוכיחו מזה שהפקר ב"ד הפקר, ועכ"פ לא קשיא מזה על שיטת ב"י.
116
קי״זוהנה הגאון הזה שי' האריך בקונטרסו זה, לחזק, דעת המבי"ט ומוהרי"ט, שיש קדושת שביעית גם בפירות של נכרים, וממילא אין תועלת במכירה. את יסוד ראיותיו אלה בנה ע"פ דברי הב"י בתשובתו על דברי המבי"ט, שהמבי"ט כתב להב"י, שעל־ידי מה שהוא סובר שאין נוהגת קדושת שביעית בשל נכרים חייב אותם בתרומ"ע כשמרחם ישראל, ולהמבי"ט פטורים מן המעשרות, כיון שהם בכלל קדושת שביעית, "ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר, שהם פירות ישראל, אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבים, - לא היא דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירו בשנת השמיטה יתחייב במעשרות וכו' *)(אבקת רוכל סי' כ"ב).", ועל־זה השיב הב"י: "מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר. ולא נפטרו פירות שביעית אלא מטעם הפקר, וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות, ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר כו' יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת" *)(שם סי' כ"ד) וכו' ע"פ זה הביא הגאון הנ"ל שליט"א ראיות, שאין חיוב מעשרות בשביעית, ובכלל הפקר של שביעית אינו תלוי כלל במה שיפקירו הבעלים, ולפיכך פירות של נכרים צריכים להיות פטורים מתרומ"ע, ושמע־מינה שנוהגת קדושת שביעית גם בשל נכרים. ומשמע מתוך דבריו של ידידי הגאון שליט"א, שהוא הבין שדעת הב"י כך היתה, שאין בשביעית דין הפקר עד שיפקיר מפורש, וכל־זמן שהוא לא הפקיר אין ההפקר חל מאיליו, - ועל יסוד זה בנויות כמה מראיותיו לשיטת המבי"ט.
117
קי״חאמנם אם מחלוקת זו של הב"י והמבי"ט היתה תלויה בעיקרה בסברא זו שכתב הב"י, שפטור תרומות ומעשרות בשביעית תלוי הוא בהפקרם של בעלים, אז היה לנו לאמר, שאם יתאמת לנו שהפקר של שביעית הוא אפקעתא דמלכא, והפקרם של בעלים אינו מעלה ומוריד בה, יצא מזה הדין שנוהגת קדושת שביעית בשל נכרים. אבל באמת מחלוקתם של הב"י והמבי"ט, בעיקר הדין אם נוהגת קדושת שביעית בשל נכרים, אינה תלויה כלל בסברא זו, שהרי אפילו אם אין פטור המעשרות בשביעית תלוי בהפקר הבעלים, מ"מ אפשר להיות שקדושת שביעית אינה בשל נכרים מצד־עצמה, מפני שיש קנין לגוי להפקיע בשביעית בזמן־הזה וממילא אינם פירות שביעית כלל, ואינם הפקר לא משום דעת הבעלים, שהנכרי אינו מפקירם, וגם לא מצר אפקעתא דמלכא, שהתורה לא הפקיעה את קנינו, כיון שיש כח לנכרי להפקיע מקדושת שביעית בזמן־הזה. אלא הב"י אזיל שם לטעמיה דמבי"ט, שהוא סובר שיש קדושת שביעית בשל נכרים, ומ"מ חשב שיש מקום להעלות על הדעת שתהיה חייבת בתרומות ומעשרות מפני שהגוי לא הפקירה, - על זה כתב הב"י, שכיון שקדושת שביעית יש בה אין חיוב בה מפני מניעת ההפקר. וכתב הב"י, שחוץ מה שלדעתו עיקר־הדין הוא שאין קדושת שביעית נוהגת כלל בשל נכרים, וממילא אינם פירות שביעית כלל, ופשיטא שהם מתחייבים בתרומ"ע כשמרחם ישראל, אלא אפילו אם נסכים לדעת המבי"ט, שנוהגת קדושת שביעית בשל נכרים, גם אז ראוי לחייבם במעשרות, מטעם שאין לנו פסוק מפורש לפטור שביעית מן המעשרות, וכל מה שאנו פוטרים הוא רק משום שהפירות הם הפקר; ולפיכך מי שעבר ולא הפקיר יש לומר, שאע"פ שעבר על איסור־תורה במה שלא הפקיר, מ"מ אין לפטור אותם מן המעשרות, דלא שייך בזה "ידו ויד כל אדם שוים בו", כדדרשינן על הפקר: "יצא הפקר, שידו וידך שוים" (ירוש' מעשרות פ"א ה"א שהרי אין יד כל אדם שוה בהם, כיון שלא הפקיר. ובאמת לא היתה כלל דעת הב"י כך, שאין שום דין הפקר בשביעית עד שיפקיר הוא בעצמו מפורש, אלא בסתמא אין ספק שכל ההפקר הוא כאן מאפקעתא־דמלכא, וממילא יד הכל שוה בו ופטור מן המעשרות, ורק אם גדר את כרמו והראה בפועל בפירוש שאינו מפקירו, בזה נוטה הב"י לחדש דיש־לומר, שאע"פ שעבר על איסור־תורה מ"מ מועלת חזקתו להחזיק בשלו ויצא מדין הפקר, וממילא חייב במעשרות. וביותר יש לצדד דעת הב"י דמיירי כשגדר את כרמו קודם שגדלו בו הפירות, שמשבאו הפירות לעולם באו ברשותו ולא נעשו הפקר מעולם, אבל אם באו הפירות לעולם ולא גדר את כרמו, אפילו אם חזר וגדרו אח"כ הוי כזוכה מן ההפקר, שאינו חייב במעשר, שהרי קיי"ל: "המפקיר את כרמו והשכים בבוקר ובצרו, חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשר" (בבא־קמא כ"ח א'). - ונראה שהוא סובר, שמי שגדר את כרמו ואינו מפקיר, יש לומר שאסור לקחת ממנו בעל־כרחו, אלא שב"ד כופים אותו שיפקיר, כי זהו עיקר המצוה שישמיט, ולא שיקחו ממנו בעל־כרחו, קודם שהפקיר כדין.
118
קי״טועתה לפי דברינו הלא לא שייך כלל לשיטתו של הב"י ענין זה של הפקר כלל, וממילא לא שייכא כאן גם סברא שכתבנו לעיל, להביא ראיה מדברי ירושלמי, מכח ההפקר הסתמי של השנה הקצובה, כיון שההפקר חל מאליו מכח אפקעתא דמלכא, אם רק לא גלה דעתו לא להפקיר ולא לזכות. וצריך לומר בביאור דברי הירושלמי, שהוא מביא ראיה: מאחר שאנו מוצאים שהתורה נתנה כח לב"ד לעבר את השנה, אע"פ שע"י זה ימצא כח ההפקר שהוא פוטר ממעשר, אף אנו נאמר, שכל הפקר שב"ד מפקירין, שהוא ג"כ ברשות התורה, שהרי אנו למדים ממקרא שנתנה להם תורה רשות להפקיר, ממילא הוא פטור גם מן המעשרות. אך לפי־ זה יש לומר, שגבי עיבור, שהרשות שנתנה תורה הוא שיהיה הפקר מן התורה, שהרי שנת־ השביעית ועיבורה דין אחד להם מן־התורה, כשהשביעית נוהגת מן־התורה, לכן אנו אומרים בו דין הפקר אפילו לגבי דבר של־תורה, אבל בשביעית בזמן־הזה, שאין אנו צריכים לההפקר שיהיה מן־התורה, יש לומר שאינו מועיל רק למידי דרבנן, ומן־ התורה איננו הפקר כלל, שלא הוצרכו חכמים כלל להמשיך את תקנתם לפי מדת התורה.
119
ק״כאך ע"פ זה יקשה: למה יהיו מותרין ע"י שביעית דרבנן הכלאים האסורים מן־התורה (בפ"ז דכלאים הנ"ל) ? ודוחק לומר, דר' עקיבא סבר כר' יאשיה. דלא אסרה תורה אלא חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, דהא משמע דר"י יחידאה הוא, שלפיכך קאמר רב נחמן בתורת חידוש דנהוג עלמא כתלת סבי כר"י בכלאים (ברכות כ"ב א'). וכן דוחק לומר דמיירי בכלאים דרבנן, וכהא ד"קנבוס ולוף אסרה תורה" (מנחות ט"ו ב'), דפשטא דמילתא משמע דמיירי בזרעים האסורים מן־התורה, ורק שם במנחות י"ל שמדייק מלשון זרעים דמשמע דלא מיירי בקנבוס ולוף. על־כן מסתבר לומר, כמש"ל, דר' עקיבא סבר שבזמן הבית השני, וכן אח"כ כ"ז המשך הישוב הקבוע מאז וב"ד הגדול היתה שביעית מן־התורה, ולא מצינו להביא מזה ראיה על שביעית בזמן־הזה, דהיינו אחר החרבן ואחר פיזור ישראל וביטול ב"ד הגדול.
120
קכ״אעכ"פ ע"י חילוק זה אזדו להו כמה ראיות, שהביאו הסוברים שנוהגת קדושת שביעית בשל נכרים, דיש לומר בכל אלה המקומות, שנראו הדברים נוטים לשיטתם, דהתם מיירי בזמן הבית, ואז כיון שהיתה שביעית מן־התורה אין קנין לנכרי להפקיע מקדושת שביעית, אבל בזמן־הזה שפיר יש כח בקנינו להפקיע ומותר לעבוד בקרקעו, כדעת רש"י ובעה"ת וכנ"ל. - הראי' הראשונה מביא המבי"ט מהא דתנן (ידים פ"ד מ"ג), במחלוקת ר' טרפון ור' אלעזר ב"ע אם עמון ומואב מעשרים מעשר־עני או מע"ש בשביעית, דמר גמר ממצרים ומר גמר מבבל,- ואם נאמר, שאינה נוהגת קדושת שביעית בשל־נכרים וממילא הרי הם חייבים במעשרות, למה לא למדו משל־נכרים בארץ־ישראל ? אבל לפי דברינו, כיון שכל זמן הבית לא היה נוהג בשל גוי שום מעשר בשביעית, לא הי' יכול כלל להביא שם ראי' ממנהג, שהרי הם היו או בזמן הבית או סמוך לחורבן ועדיין לא נקבע המנהג, ומכש"כ לפי מה שכתבתי דיש לומר שכל־זמן שהיו ישראל במעמדם הקבוע בארץ עוד היה להם דין אחד כמו לפני החורבן, שלפי־ זה הלא הי' גם אח"כ מן־התורה, עד הפיזור האחרון אשר הכביד. וכן ברייתא ד"נכרי המוכר פירות ואמר פירות הללו של עזקה הם" שפירשוה: כרם מעוזק, והוי שמור, האסור בשביעית, או עזקה - עיר בארץ־ישראל, ומשמע שנוהגת קדושת שביעית בשל גוי, יש לומר דמיירי ג"כ בזמן הבית, וכן מה שהביא מתוספתא (אהלות פי"ח ה"ט), בעובדא דקיסרין שהותרה שלא במנין, שכשהלכו נכרים לקרקסאות שלהם הניחו שוק מלא פירות, ובאו ישראל ובזזום ולא אסרום משום שביעית, ודאי יש לומר דבזמן הבית הוה. אמנם נשארה הראיה מירושלמי (מכילתין פ"ו ה"ב), דעל מתניתין דעושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר: "רבי יוסי ב"ר בוי בעי קומי רבי מנא מהו לטחון עם הגוי בארץ ?", שבזה דוחק לומר דמיירי בזמן הבית, דסתמא דמלתא רבי יוסי ורבי מנא אזמנם שקלו וטרו. ועל־זה י"ל רק לשיטת הראב"ד, שכל־זמן שהיה ב"ד קבוע וקבוץ ישראל מרובה וקבוע בארץ־ישראל מקרי "כל־יושביה עליה", ואין מזה ראיה לשביעית של עכשו, דבטלה קדושת הארץ. אכן הב"י כבר אוקמה, דמיירי בספיחין שגדלו בשדה־ישראל, שלקטם גוי.
121
קכ״בוהנה יסוד שיטת הב"י, שפירות של נכרים אין בהם משום קדושת שביעית, הוא משום שסובר שדעת הרמב"ם היא, דהא דאמרי' אין קנין לנכרי בארץ־ישראל אינו אלא שאם ישראל חזר וקנה ממנו, אז אינו נחשב כבבוש יחיד, ואין דינה כסוריא אלא כגוף עיקר ארץ־ישראל, אבל כל זמן שהיא ביד הנכרי הרי היא מופקעת מקדושתה; ומטי לה מדברי הרמב"ם (ה' תרומות פ"ד). אמנם מדיוק לשון הרמב"ם (ה' שמטה פ"ד הכ"ט): "נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה - והנכרים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם", משמע לו מזה להכסף־משנה, שעיקר הטעם הוא מפני שזרעה הגוי בקרקע שלו והוי תרתי למעליותא: הקרקע היא של נכרי והמלאכה נעשתה ע"י נכרי, ומשמע הא אם היתה הזריעה ע"י ישראל, אע"פ שהקרקע היא של נכרי, הפירות אסורין. ולכאורה קשה כיון שסובר, שכל־זמן שהקרקע היא ביד הנכרי הרי היא מופקעת מקדושתה, א"כ הרי היא לגבי חובת המצות כחו"ל, ולמה לא תהיה העבודה מותרת לישראל, - וכמו שבאמת כך היא שיטתם של רש"י, הר"ח, הערוך, תוספות לחד שינויא, בעה"ת והלכות־ארץ־ישראל, - ולמה דייק הרמב"ם דוקא כשזרעה הגוי והלא גם כשזרעה ישראל היה הדין נותן להתיר הפירות ? לפיכך נראה לומר, דסבר הרמב"ם שחכמים אסרו לחזק ידי הגוי יותר מבדברים בעלמא, כדפסק כן הרמב"ם (פ"ח ה"ח) וכמשכ"ל, אבל לסייעו בידים אסור, ונראה שאסרו זה להרחיק את ישראל מעבודת השדה בשביעית, כדי שלא יבא לעבוד בתוך שדהו, לכן אם היה הישראל בעצמו זורע שדה של גוי בשביעית, כיון שעבר על דברי חכמים, ראוי לאסור משום קנס. ולפי־זה נאמר, שכל פלוגתתם, של הרמב"ם וספר־התרומות וסיעתו, היא רק במידי דרבנן; דמן־התורה הרי סובר גם הרמב"ם, שכל־זמן שהיא ביד גוי היא מופקעת מקדושתה, אלא שגזירת־חכמים היא שלא לחזק את ידם במעשה, ולכן אסור לישראל לעבוד בקרקע זו, ולדעת בעה"ת אין כאן שום איסור, דמוקי הא דאין עודרין עם הנכרי דוקא למ"ד שביעית בזמן־הזה דאורייתא ואין קנין לנכרי להפקיע, וסובר שאינו מפקיע אפילו כשהיא תחת ידו, אבל בזמן הזה, שיש קנין להפקיע, אין איסור כלל להזקו ומותר גם לעדור עמו ולעבוד הישראל בעצמו בשדהו של נכרי. - ועכ"פ נראה, שמחלוקת שלהם היא ספיקא במידי דרבנן, דמן־התורה גם להרמב"ם אין שום איסור כשיעבוד ישראל בקרקע המופקעת מקדושתה, כל זמן שהיא תהת יד הנכרי.
122
קכ״גאיסור "לא תחנם" במכירת קרקע לנכרי
בענין "לא תחנם", שאסור למכור לגוי קרקע בארץ ישראל, יפה העיר חד מבי דינא הרה"ג ר"ז שך נ"י, די"ל דבגוי שבלא"ה יש לו חניה בקרקע אין התוספת, מה שמוסיפים עליה עתה, אסורה מה"ת; ויותר נכון לפ"ז לבחור בגוי שכבר יש לו קרקע בא"י. אע"ג דיש לומר, שאם יקנה ממנו ישראל הקרקע הקודמת אז הלא תצא החניה מתחת ידו, ונמצא אז שבקרקע זו הנמכרת לו כעת נתנה לו חניה בקרקע. מ"מ יש לומר דבתר השתא אזלינן, ועכשו הוא אינו נותן לו חניה בקרקע, שהרי כבר יש לו מקודם, והוא מקושר לארץ ישראל בלא"ה ע"י קרקע שיש לו מכבר.
בענין "לא תחנם", שאסור למכור לגוי קרקע בארץ ישראל, יפה העיר חד מבי דינא הרה"ג ר"ז שך נ"י, די"ל דבגוי שבלא"ה יש לו חניה בקרקע אין התוספת, מה שמוסיפים עליה עתה, אסורה מה"ת; ויותר נכון לפ"ז לבחור בגוי שכבר יש לו קרקע בא"י. אע"ג דיש לומר, שאם יקנה ממנו ישראל הקרקע הקודמת אז הלא תצא החניה מתחת ידו, ונמצא אז שבקרקע זו הנמכרת לו כעת נתנה לו חניה בקרקע. מ"מ יש לומר דבתר השתא אזלינן, ועכשו הוא אינו נותן לו חניה בקרקע, שהרי כבר יש לו מקודם, והוא מקושר לארץ ישראל בלא"ה ע"י קרקע שיש לו מכבר.
123
קכ״דונראה שיש להעיר ע"ז מסוגיא דהמצניע (שבת צ"ד ב'): תנן התם "התולש סימני טומאה והכוה המחיה עובר בל"ת. איתמר: אחת משתים - חייב, אחת משלש - רב נחמן אמר חייב, רב ששת אמר פטור. רב נחמן אמר חייב, אהנו מעשיו, דאי מישתקלא חדא אחריתי אזלא לה טומאה, רב ששת אמר פטור, השתא מיהת הא איתא לטומאה". א"כ לרב ששת, דאזלינן בתר השתא ואין דנין לומר, שכיון שאם ילקח עוד אחד מהסימנים אזלא טומאה ויהיה חייב משום זה, ה"נ אין לומר שאם ימכור הגוי את שאר הקרקע תהיה חניתו־בקרקע ע"י זו הקרקע, דהשתא מיהא הא ליתא, ויש לו חניה בלאו הכי, ואינו מוסיף במכירתו שום חניה לגבי גוי זה.
124
קכ״הונראה, דאפילו לרב נחמן ג"כ שייך לומר, דביש לגוי קרקע הרבה לא שייך איסורא דאורייתא דחניה בקרקע. דאמרינן בסוגיין: "א"ר ששת מנא אמינא לה, דתנן וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה חייב, הא חצי זית פטור, - והתניא חצי זית חייב. מאי לאו הא דתניא חייב דאפיק חצי זית מכזית והא דתנן פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצה. ורב נחמן אידי ואידי חייב והא דתניא פטור - דאפיק חצי זית ממת גדול". הרי לנו, לרב נחמן, דהיכא דמיעט השיעור, כיון שאין עכשו שום הפרש ותועלת בפעולה, לא אמרינן דנחשוב שכשימעט מיעוט אחר מיעוט את המת הגדול הלא יוכל אז לבא לידי מיעוט שיעור, ואם הי' אז הכזית הי' משלים, אלא דלא אזלינן כ"א בתר מה שלפנינו או קרוב לזה. א"כ בגוי שיש לו אחיזה רבה בקרקע, י"ל שאין כאן איסור דאורייתא במה שמוסיפין למכור לו קרקע, דבלא"ה יש לו חניה.
125
קכ״ואך לפי מש"כ התוס' (שם בסד"ה והא): "אבל כזית ממת גדול חייב, אע"ג דאי מישתקלא זית אחר לא אזלא לה טומאה, מ"מ אהני מעשיו, דמשחתכו לא גריר בתר המת, וכשיוציאו המת מן הבית וישאר כזית זה יטמא כל הבית, ונמצא שעתה בהוצאה זו גורם טהרה," - משמע מזה שאפילו כשצריך לאיזו פעולה קודמת, כדי לגרום התועלת בפעולה זו, חשבינן בתועלת כאילו כבר נעשתה אותה הפעולה הגורמת ואזלינן בתר אח"כ, ויש לומר לפ"ז דהכא נמי חניה בקרקע של עכשיו דומה לכזית שלם ממת גדול, שיש בזה גופא שיעור חניה, ואם מישתקלא מיניה הקרקע שיש לו מקודם יהיה לזה שמוכרים לו עכשיו דין חניה בקרקע. מיהו י"ל שאינו דומה, דהתם במוציא כזית ההוצאה היא הוצאה וכשיעורה, אלא שהחסרון הוא משום דלא אהני, ע"כ אמרינן, כיון שאם ינטל המת תהיה מועלת, שחשובה תועלת וכאהנו מעשיו וקיימא הוצאה בדוכתא, אבל כאן, אם נאמר שהכונה דחניה בקרקע היא אחיזה בא"י ע"י קנין קרקע, וזהו עיקר הקפידא, א"כ י"ל כיון שיש לו כבר אחיזה בארץ לא שייך לומר כלל על זה שמוכר לו עכשיו, שהוא נותן לו בזה חניה בקרקע; ואע"פ שאם ימכור הקודמת תהי' לו אז חניה בקרקע ע"י קרקע זו, י"ל דבתר השתא אזלינן ולא מיקרי אלא גרמא לענין חניה בקרקע.
126
קכ״זאמנם מלשון הש"ס, (שם ק"ך ב') דאמר: "שאני התם דאמר קרא לא תעשון כן לד' אלקיכם - עשי' הוא דאסר, הא גרמא שרי," משמע דבכל מקום דליכא קרא למידרש פעולת איסור, אפי' גרמא ג"כ בכלל האיסור. אלא די"ל שאינו בכלל גרמא בהאי גונא אלא כשהאיסור נעשה ממילא אחר הפעולה הגורמת, כמו מחיקה ע"י טבילה וכיבוי ע"י העמדת כלים מלאים מים כנגד הדליקה אבל במקום שצריך עוד לפעולה הנעשית ע"י אדם ורק אז יבא האיסור, כה"ג החני' בקרקע, שדוקא אז תהיה כאן נתינת חניה בקרקע אם ימכור עוד את מה שיש לו, י"ל דלא חשיב כלל אפילו גרמא. ואולי הוי בכלל ריבוי בשיעורא ותליא בפלוגתא אי הוי דאורייתא או דרבנן, דלדעת תוס' (מנחות ס"ד א' סד"ה שתים) הוי רק אסור מדרבנן, ולהר"ן בפ"ב דביצה ריבוי בשיעורא אסור מה"ת. מיהו י"ל כיון שכתב שם הר"ן "דודאי רבויי שיעורא בשבת מדאורייתא מתסר, ואפילו הכי לא דמי רבויי בשיעורא ביו"ט לרבויי שיעורא בשבת, שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה, ולפיכך כל שהעיקר מלאכה אסור אף תוספתו כמוהו ומתסר מדאורייתא, אבל יו"ט, שאוכל־נפש הותר בו, דאפי' אפשר מערב יו"ט שרי, כל שהוא מרבה על העיקר, ובלבד שיהא בטורח אחד, תוספתו כמוהו", א"כ י"ל דהוא־הדין הכא, דהעיקר שכבר יש לו הלא לא נעשה על זה שום איסור, שזה יש לו מכבר, אלא שנבא לדון כאן דמה שמוסיפין לו עתה, - אע"ג דהוי בפעולה אחרת ולא שייך באופן הפשוט של ריבוי בשיעורא דמיירי בפעולה אחת, מ"מ מצד שאין כאן איסור מצד התכלית יחשב רק כריבוי בשיעורא, - א"כ הלא צריך הוא להחשב כמו ריבוי בשיעורא של יו"ט. דמה לי אם העיקר הוא מצד עצמו מותר או שלא נעשה בו שום אופן של איסור, כיון שלא בא לידו עכשיו ע"י ישראל, סוף־סוף אין דררא של איסור בעיקר, וי"ל דלכו"ע תוספת בשיעורא כה"ג לא הוי כ"א מדרבנן. ואם הוי דרבנן י"ל, שכיון שאנו צריכים לזה משום תיקון ישוב א"י, הוי כמו שבות דאמירה לנכרי, דלא גזרו.
127
קכ״חואפילו אם נחלק לומר, דדוקא איסורא דלית ביה מעשה, כשבות דאמירה לנכרי, לא גזרו משום ישוב א"י, אבל בשאר דיני שבות גזרו, כדמחלקינן כה"ג בעירובין (דף ס"ח א'). מ"מ י"ל דבמקום מצוה לא גזרו כלל בריבוי שיעורין באיסורין, וכה"ג דשרי טלטול מת ע"י ככר ותינוק (שבת קמ"ב). ובכלל י"ל, דנהי דלגבי איסור תורה יש מקום לומר, שאע"פ שעיקר המכירה אין עושין רק להפקיע איסורא, ולא שתשאר הקרקע באמת לנכרי, מ"מ אין לנו לחלק מסברא לצאת מגזירת התורה, שכיון שבכלל מכירה הוא הוי ג"כ בכלל איסור, אבל באיסור דרבנן י"ל דלא גזרו רק במקום ששייך עיקר האיסור באמת, כשמוכר ממש מכירה קימת להעמיד ביד נכרי, אבל כשמוכר להפקיע איסורא לא גזרו כלל, ומכ"ש באיסור זה שעקרו הוא משום תיקון ישוב ישראל בארץ ישראל ודאי צריך לומר דלא שייכא גזירה, דוגמת הא דאמרינן "הוא עצמו מחזר עליו לשרפו - מיכל קא אכיל מיניה" (פסחים י"א א').
128
קכ״טובריבוי בשיעורא בכלל י"ל שיחשב לגבי הריבוי מתעסק, כיון שהוא צריך ומתכון רק להשיעור הראשון, העיקר, ובאכילת איסורים י"ל דאפי' בבליעה בבת־אחת, שנעשית הפעולה כאחת, לא שייכא קולא דריבוי בשיעור, כיון דמתעסק בחלבים ועריות חייב, שכן נהנה (סנהדרין ס"ב ב') (ובזה ניחא קושיא רבה על הסוברים דריבוי בשיעורא הוא רק דרבנן, ואפי' להסוברים שהוא דאורייתא, דמשמע לדידהו שאין בזה כרת, סקילה וחטאת, דקשיא לכאורה מהא דמס' שבועות (י"ח א'): הי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב, דיציאתו הנאה לו כביאתו, דאפי' למ"ד משמש מת בעריות חייב הכא פטור משום דאנוס הוא, ואע"פ שאנוס הוא על היציאה, מ"מ חייב כשפירש מיד, משום שהי' לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה, - והרי אין כאן לכאורה כ"א ריבוי בשיעורים ? - דמשמע מפשטות לשון הש"ס, שאמר שהחיוב הוא משום ההנאה, שזה אינו משום דחשיב כמוסיף שיעור אח"כ, - שהי' ראוי לכאורה לומר כך מדחשיב לה בכלל דרך קצרה וארוכה דומיא דקצרה וארוכה בבא אל הקדש ונטמא, - אלא שעצם האיסור בא משום ההבדל שבין הנאה מועטה למרובה, וזה הלא הוא לכאורה רק ריבוי בשיעורים, - ולפי דברינו לא שייך כלל בעריות דין ריבוי בשיעורים, כיון דמתעסק חייב).
129
ק״לוע"פ זה י"ל, דלא שייך כלל קולא דריבוי בשיעורים גבי "לא־תחנם" בנ"ד, כשיש לו כבר חניה בקרקע, כיון שבאמת הרי הוא עושה את האיסור בפעולה מיוחדת, דלא שייך כלל בכה"ג ריבוי שיעורא. אלא דנימא שמ"מ לא יהיה יותר חמור מריבוי שיעורא, כיון שכבר יש לו סוף־סוף מעיקרא חניה בקרקע, ולפי זה יהיה דומה כמו שבשעת המכירה הי' מוכר חלק אחד בהיתר, די"ל דעל הריבוי שבב"א לית לן בה מה"ת, אבל כאן באמת מכר זה בפני עצמו, אלא שנחשוב שיהי' לענין דין הקל כריבוי בשיעורא - זהו רק בעצם העובדא, אבל מ"מ מתעסק אינו, וכיון שנאמר שיסוד ריבוי בשיעורא הוא מטעם מתעסק לגבי הריבוי, לא שייך כלל בנ"ד כיון שמ"מ הוא עושה בפ"ע.
130
קל״אולכאורה נראה לומר, שאיסור "לא־תחנם" דחניה בקרקע, כיון שהוא נאמר דוקא בארץ ישראל, א"כ בזמן הזה, למ"ד דבטלה קדושת הארץ לחיובי המצות התלויות בארץ, הוא הדין נמי דבטלה לענין חני' בקרקע, ואינה אלא מדרבנן.
131
קל״באמנם דעת הרמב"ם משמע קצת שאינה כן, וז"ל (בה' ע"ז פ"י ה"ו): "אסור לנו להניח עובד כוכבים בינינו, אפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה, ולא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני־נח, שנאמר: לא ישבו בארצך. ואפי' לפי שעה. ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב; ואין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד". ושלא בזמן היובל היינו משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה כמו שכתב (בה' שמטה ויובל, פ"י ה"ח), שמאז בטלה, לדעתו, קדושת הארץ גם לענין תרומ"ע כמבואר (בה' תרומות פ"א הכ"ו), וכיון שכתב, שבזמן שאין היובל נוהג אין מקבלין גר תושב לדין ישיבת הארץ, נראה דס"ל, דאע"ג דבטלה קדושת הארץ לתרומ"ע ושמיטה ויובלות, מ"מ לדין ישיבת נכרים לא בטלה, וי"ל דה"ה לענין איסור חניה בקרקע.
132
קל״גולא כן משמע דעת התוספות. שכך כתבו (יבמות פ"א א' ד"ה מאי): וא"ת לר"ל, כיון דתרומה בזה"ז דרבנן אלמא בטלה קדושת הארץ, א"כ כלאי הכרם נמי דרבנן, ואמאי תני כל שדרכו - הא בדרבנן אין אסור "כל שדרכו" ? ואין לומר דלר"מ תרומה בזה"ז דאורייתא, דהא שמעינן לי' לר"מ דעיגול בעיגולים עולה (בריש מסכת ביצה ג' ב', גבי ליטרא קציעות). וי"ל. דכלאי הכרם חדא דרבנן, דבזמן ביהמ"ק הוי דאוריתא, אבל עיגול תרתי דרבנן, חדא דבטלה קדושת הארץ ועוד, דאפילו בזמן בית המקדש תרומת תאנים דרבנן". נראה מזה, שהי' פשוט להם, שאם תרומ"ע דרבנן הוא הדין בכלאי הכרם, ונראה דה"ה בכל שאר המצות התלויות בארץ. וכן הי' פשוט גם ל"משנה־למלך" (בה' מאכלות אסורות פ"י הי"א), שכך כתב על דברי תוס' דיבמות הנ"ל: "ונראה דה"ה לחדש, אליבא דמאן דאית לי' דחדש בחו"ל מדרבנן, דה"ה בזה"ז אף בא"י לא אסור כ"א מדרבנן, וכן ערלה, דקיי"ל דבחו"ל ספקה מותר, משום דכך נאמרה הלכה למשה מסיני, בזה"ז אף בא"י ספקה מותר משום דבטלה קדושת הארץ". ולפי זה הוא הדין נמי בשאר מצות התלויות בארץ, דבטלו בזה"ז ואינן עכשיו כ"א מדרבנן.
133
קל״דובדעת הרמב"ם יש עוד לדייק ולדון בדבר, דהנה בה' תרומות סוף פ"א כתב: "וכן יראה לי, שהוא הדין במעשרות, שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם, כתרומה". משמע מזה ג"כ, דלא תלי שאר כל המצות התלויות בארץ בתרומה, כסברת התוס' יבמות הנ"ל, שהוא מדמה לתרומה רק את המעשרות ולא שאר המצות התלויות בארץ. דאי היתה סברתו כסברת התוס'. שאם תרומה מדרבנן ה"ה כל שאר המצות התלויות בארץ, אפילו אותן שאין להם דמיון לתרומה, למה חרד את כל ההרדה הזאת, להקיש ע"י סברתו דוקא מעשרות לפטור בזה"ז מן התורה כתרומה, כיון שכל המצות כולן התלויות בארץ בטלות הן מן התורה? אלא ודאי נראה, דס"ל שאין ללמוד שאר מצות התלויות בארץ מתרומה, וה"ה לענין איסור הושבת נכרים בא"י וחניה בקרקע הדומה לו אין חילוק בין זמן שהיובל נוהג לזמן הזה. ומשום הכי אזיל לטעמיה ופירש בדין הושבת נכרים בא"י, שאין מושיבין כ"א גר תושב ואין גר תושב נוהג כ"א בזמן שהיובל נוהג, ומינה דבזמן שאין היובל נוהג שאין גר תושב נוהג ואסור להושיבו בא"י. מיהו כל זה אינו מוכרח כ"כ, דיש לומר דמדרבנן מ"מ אסור, ועל זה אמר הרמב"ם דבזמן שאין היובל נוהג אסור להושיב גר תושב, והיינו מדרבנן. וזה הוי נמי לשיטתו של הרמב"ם בהלכות בית־חבחירה (פ"ו, ט"ו וט"ז), כמו שנתבאר לעיל משם, שהוא ז"ל סבירא ליה ג"כ כסברת תוס' הנ"ל, שכל המצות התלויות בארץ דינן שוה וכיון שבטלה קדושת הארץ כולן בטלות, וקדושת עזרא לא חייבה בתרומות ומעשרות כ"א מדרבנן, וא"כ הוא הדין בנידון דידן. ויותר נראה להשוות בזה דברי הרמב"ם עם דברי התוס' דיבמות הנ"ל, דכל המצות התלויות בארץ הא בהא תליין, והא דהוצרך לומר, בהלכות תרומות, ולפרש "יראה לי" לגבי מעשרות, היינו משום מעשר שני. שהרי בלא זה הייתי דן לומר, שכיון שאכילת מע"ש תלויה בקדושת ירושלים וקדושת ירושלים היא משום שכינה ולא בטלה, ואם הייתי אומר שמע"ש לא בטיל, שוב יש לומר שהייתי מקיש את המעשרות להדדי, והייתי אומר ששום מעשר לא בטל מה"ת, משום הכי הוצרך לומר מסברתו, שמ"מ נראה שגם לגבי המעשרות ג"כ בטלה הקדושה ואינו נוהג כ"א מדרבנן. אבל ה"ה נמי דפשיטא דלכל המצות התלויות בארץ, וכן שביעית, וכן נמי דין חניית הארץ דנכרים, שהכל הוי רק מדרבנן.
134
קל״האמנם אין לדמות לגמרי שיטת הרמב"ם לשיטת התוספות לענין זה. כי שיטת התוס' בזה בנויה היא רק על יסוד זה: אם בטלה קדושת הארץ שע"י כיבוש או לא, וזה משמע שאינו שייך רק על חלק הארץ הנכבש, לכן הם תולים את הדבר בזמן בית המקדש, כלומר בענין כיבוש כלל הארץ, וממילא כל הדינים שוים אם נאמר דבזה"ז דרבנן הוא מטעם חסרון הכיבוש. ולשיטת הרמב"ם, בהלכות תרומות, שהפטור של תרומה בזה"ז הוא משום שאין כל יושביה עליה, י"ל שאין קדושת הארץ בכללה בטלה, רק במה שמצינו דתלוי בכל יושביה, והיינו יובל וכל התלוי בו, כמבואר בה' שמיטה ויובל (פ"ט ה"ב ופ"י ה"ט). ושביעית נראה ג"כ דדמי בהא ליובל, משום שגם בה כתוב: "כי תבאו": אבל לענין כללות המצות התלויות בארץ צריך לפי זה דיוק בלשון של כל אחת מהן, אם משמע ביאת כולכם, וצריך ביאור ביחוד אם "כי יביאך" דמי ל"כי תבאו" בהא, וגבי לא־תחנם "כי יביאך" כתיב.
135
קל״וובירושלמי (ערלה פ"א ה"ב) אמר, דלרי"ש דאמר: היא שבירה היא נתיצה, אין חילוק בין לשונות של ביאה. ונראה שע"ז סמך הרמב"ם בסוף פ"א מה' תרומות, שהרי קיי"ל כר' ישמעאל, דאמר "זו היא שיבה זו היא ביאה" (עירובין נ"א א' ודוכתי טובי), וכבר הארכתי בזה לעיל בדברינו בס"ד.
136
קל״זדין ההערמה במכירה לשנת השמיטה
מצד שהמכירה הזו, שמוכרים לשמיטה את הקרקעות והמחובר להם - לגוי, היא מכירה של הערמה, יש לדון אי מהני מכירה זו על כך.
מצד שהמכירה הזו, שמוכרים לשמיטה את הקרקעות והמחובר להם - לגוי, היא מכירה של הערמה, יש לדון אי מהני מכירה זו על כך.
137
קל״חבהערמה בכלל מצינו לפעמים, שהתירוה גם במילי דאורייתא ולפעמים החמירו בה אפילו במידי דרבנן, ונראה שאין כ"כ ללמוד בזה דבר מדבר וראוי לדון כל ענין בפני עצמו לפי גודל הצורך, ובירושלמי (ביצה פ"ג ה"ד) אמרו, שכדי לחוס על נכסיהן של ישראל מותר להערים, ובמקום של הכרח גדול, כנידון דידן בשאלת השביעית, לפי המצב של עכשו, ראוי, לפי זה, להקל.
138
קל״טאלא שיש לדון, כיון דבקרקע בעינן סמכא דעתי' במכירה, ואפילו מכירה גמורה לא מהני בדלא סמכה דעתי', (וכן משמע מדברי רש"י (קדושין כ"ו א'), אהא דאמרי' שם: בכסף מנלן וכו' ? אמר רב: ל"ש אלא במקום שאין כותבין את השטר, אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה", שפירש"י על זה (בד"ה לא קנה): "דכיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתי' דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא"), א"כ י"ל דקנין של הערמת, דודאי לא סמכא דעתי', אין זה קנין כלל.
139
ק״מולפ"ז יקשה נמי, איך סומכין בקנין של הערמה במכירת־חמץ ובבכור. ואולי י"ל, דלא מצינו זה, שלא יחול הקנין - אע"פ שהוא קנין גמור מצד עצמו - ע"י מה דלא סמכא דעתי', אלא גבי קרקע, שהוא קנין חשוב וקיים, ולכן מבטל אותו מה דלא סמכא דעתי', אבל בקנין מטלטלין י"ל דה"נ דמהני אע"ג דלא סמכא דעתי'. והדעת נותנת כן, משום שמטלטלין יכול לקחתם ברשותו ויהיה ניכר עליהם קנינו, לכן לא שייך כ"כ שיבטל קנינם משום מה דלא סמכה דעתי', אבל בקרקע, שבמקומה עומדת, והיא צריכה להעתק מרשות בעלים הראשונים לרשות בעלים החדשים, ואין ניכר עליה שום שינוי במעמדה, י"ל דכל דלא סמכא דעתי' בטל הקנין. וי"ל ע"פ זה, דבמכירת־חמץ, שנוהגין למכור בה גם את המקומות, שמונח שם החמץ, כדי שיקנה הנכרי בתורת חצר, יותר טוב להשכיר, דבשכירות ודאי י"ל דלא שייך לא סמכא דעתי', דכיון שהוא לזמן שפיר סמכא דעתי' ולא עדיף בזה ממטלטלין. ומשו"ה אמרי' נמי, דבשכירות מהני כסף בלא שטר, כדברי הרמ"א (סי' קצ"ה סעיף ט' בהגהה בשם ב"י) וכמש"כ סמ"ע (שם סק"כ), דסמכה דעת השוכר בלא שטר כיון דלימים קצובים שכרוהו; וי"ל דה"ה לענין הערמה.
140
קמ״אומשום הכי יהא ניחא בעובדא דרבן גמליאל וזקנים (ב"מ י"א ב'), שאמר: "ומקומו מושכר לו" וקבלו זה מזה שכר, וכתבו התוספות (שם ד"ה מקומו): "וא"ת אמאי קבלו שכר ? היה לו להשאיל להם או להשכיר בחליפין. וי"ל דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין". ובאמת קנין חליפין הוא היותר פשוט ומורגל מימי קדם כידוע, וכעדות הכתוב: "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה שלף איש נעלו", שזהו מקור־הדין של קנין־חליפין (כמבואר בב"מ מ"ז א'), וקשה לפ"ז, שהי' לו להקנות להם המקום בקנין גמור לא בדרך שכירות והי' מועיל קנין חליפין; ואפילו אם נאמר, שהי' מקום שנהגו לכתוב שטר, וא"כ היו צריכים דוקא קנין שטר הקשה יותר משכירות, מ"מ הלא מהני במתנה אי בעינא בכספא איקני (כמפורש בקדושין כ"ו א'). ועוד: הרי כמה מרבוותא קמאי ס"ל, דבקנין סודר מהני בלא שטר אפי' במקום שכותבין שטר (כמבואר בתשובת "חוט־המשולש" סי' ד', הובאו דבריו בפתחי־תשובה סי' ק"ץ סק"א, בשם הרמב"ן והרשב"א) והי' ראוי ונכון להקנות בק"ס את הקרקע לחלוטין. א"ו משום דקנין־חלוטין הלא הי' בזה קנין של הערמה ולא סמכו על זה, משום דחשיב לא סמכה דעתי'.
141
קמ״באמנם אין זה ראי' ברורה, די"ל דאין ה"נ בדלא אפשר מהני גם קנין של הערמה, ומ"מ כשאפשר בקנין שאינו בדרך הערמה ודאי עדיף טפי, ומשום הכי טרחו לקבל שכר זמ"ז, ולהשכיר בקנין של שכירות לזמן בלא הערמה. בר מן דין י"ל, דכיון שיש מצוה רבה בקנית קרקע בא"י ובודאי כל המוסיף לקנות מוסיף מצוה (וכתוב ב"אבן־עזרא" (בראשית ל"ג י"ט). שחשוב כאילו יש לו חלק עוה"ב), י"ל שלא רצה רבן גמליאל שתצא מתחת ידו קרקעו שבא"י אפילו לשעה בדרך מכר, כשם שאין למכור ס"ת אפילו י"ל כמה ס"ת, - אלא שזהו מצד הדין וזה מצד הקדושה, - לכן עשה בדרך שכירות.
142
קמ״גאלא, שבכלל אין נראה שהא דלא סמכא דעתי' יהי' מעכב רק בקרקע, ומסתבר דאם באמת לא סמכא דעתי' בכל דבר לא מהני, והא דלא סמכא דעתי' שהוא משום קנין אחר הבא אח"כ, כדנקט רש"י (קדושין, הנ"ל) משום שסופו לכתוב אשטר עיקר דעתי' אשטרא, - זה מצינו כה"ג גם במטלטלין גבי דין קנין ד' אמות (ב"מ י' א') "כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא ליה דליקני, בד"א לא ניחא ליה דליקני", ואע"ג שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים אי קיי"ל כן לדינא (כמבואר בחו"מ סי' רס"ח סעיף א' בהגהה) מ"מ לא מחלקינן בזה בין קרקע למטלטלין. ואם נאמר, דבהערמה מקרי לא סמכא דעתי' לא מצינו ידינו ורגלינו גם במכירת־ חמץ ובכור, ועוד כמה דברים שהתירו בהם חז"ל בקנין דרך הערמה, כהא דמע"ש (פ"ד משנה ד' וה'), דהוי רק מתנה של הערמה כדי לצאת ידי חובת הדין ומ"מ שפיר דמי. א"ו דצ"ל, דבמקום שעושה קנין לשם עסק ודאי עיקר כונתו הוא קיום העסק, וכיון שאינו בטוח בקיום העסק או שהוא מתכוין לחזקו בדבר יותר אלים אין דעתו סומכת כלל לקנות בזה, אבל במקום שכל עיקר הקנין הוא כדי להפקיע האיסור, וקנין כזה גמר המקנה להקנות והקונה - לקנות, שפיר סמכא דעתי'.
143
קמ״דוחוץ מה שאין לומר סברת "לא סמכא דעתי'" גבי המכירה בהיתר השמיטה, משום שהקנין של מכירה זו, הוא, ע"פ הנהוג, קנין לזמן, וי"ל דדמי לשכירות לענין סמכא דעתי', כסברת הסמ"ע דכיון שהוא לימים קצובים סמכא דעתי' גם בלא שטר, ומשמע אפי' אם נהגו לכתוב שטר. (אלא שאין זה ענין לנידון דידן, דאם בהערמה לא סמכה דעתי' א"כ לא סמכה דעתי' כלל ולא אהני בזה מה שהוא לזמן, אלא דעכ"פ י"ל דלא גרע בזה ממטלטלין, וכיון דבמטלטלין ע"כ אנו צריכין לומר דאין חוששין ללא סמכא דעתי' בהערמה ה"נ במכירה לזמן) - חוץ מכל זה, העיקר הוא כאמור דלא שייך כלל כאן לא סמכא דעתי', דעל מה שהוא בא לקנות, דהיינו שתחשב שלו לענין הפקעת דין שביעית, ע"ז ודאי סמכא דעתי' וניחא ליה לישראל להקנות ולנכרי לקנות בכה"ג ואין לנו לדון כ"א על דין הערמה בעיקריה.
144
קמ״הובעיקרא דמילתא דהערמה י"ל דתלי בפלוגתא דבירושלמי אמתניתין דמערימין על מעשר שני (מע"ש פ"ד ה"ג), דאמרי' שם: רבי אבין אומר איתפלגון רבי לעזר ור"י בר"ח; חד אמר למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה, וחרנה אמר למה פודין אותו כשער הזול מפני שכתוב בו ברכה". מחלוקתם היא אם צריך טעם להיתר הערמה, או שהיתר הערמה אין צריך טעם, כ"א מה שהוא נפדה בשער הזול צריך טעם, כפי' הפני־משה בבירור. ולפ"ז י"ל דהוה לה ספיקא דדינא בלא הכרעה, ואם נאמר דברכה שנאמרה בו דרשינן לה רק לפדיה בשער הזול, א"כ הא דמערימין היינו משום דמותר להערים בכל מילי, ונראה דאפי' במידי דאורייתא, דהא חומש מן התורה הוא. ומסתבר לומר, שגם למ"ד אסור להערים, עד שיצטרך ללמוד ממקרא דברכה, מ"מ אין האיסור מה"ת, וי"ל דמקרא דברכה הוי אסמכתא בעלמא, וא"כ עיקר המחלוקת הוא במידי דרבנן וספיקא לקולא. אך י"ל לאידך גיסא, כיון דכתיב קרא ודרשינן מיניה היתירא לית לן לומר שהוא אסמכתא, וי"ל דהוי איסור להערים מה"ת, ויש בזה, לפי זה, פלוגתא בדאורייתא; וי"ל לכאורה, דאפילו מ"ד מערימין משום ברכה מ"מ נלמד ממע"ש לכהת"כ, דהרי אין כאן שני כתובים.
145
קמ״וועכ"פ במידי דרבנן, כשביעית בזה"ז, י"ל מעיקר הדין, דסמכינן אמ"ד דהערמה מותרת ואין צריך קרא ע"ז.
146
קמ״זונראה, דאע"ג שיש לפעמים שהחמירו לאסור הערמה אפילו בדרבנן, ולפעמים התירו גם בדאורייתא, אך במצוה כזאת, שעיקר עשייתה הוא משום זכר, בודאי מותר לעשות הערמה, שגם בהערמה, כיון שעושה אותה ע"פ ד"ת, יש זכר למצוה, כי בכל מה שעושין מצד המצוה יש זכר. וכן בשביעית, כיון דלא נהגה מה"ת ואין אנו עושים כ"א זכר לשביעית, כלשון הגמ' (גיטין ל"ו ב'), כדי שלא תשכח תורת שביעית לכשיגיע הזמן שנקיים אותה מן התורה לכל חקיה, יש לומר שגם אם מפקיעים את המצוה ע"י איזו הערמה המותרת יש גם בזה גופא זכר למצוה. וגם בדרבנן י"ל, שאסרו הערמה כל היכי שהדבר מכוון לעצמו והטעם שייך בגוף הדבר, אבל במקום שהיתה לנו מצוה דאורייתא, ומצד טעמא דקרא ויסוד צורת המצוה בטלה מה"ת, ואע"פ שעדיין נוהגת מדרבנן, מ"מ כל עיקר ענינה אינו כ"א זכר לדבר, - וזה מתקים שפיר ע"פ האפן הנהוג, גם אם יש בזה הערמה.
147
קמ״חואע"ג שהדברים יגעים אם דרשינן טעמא דקרא, זהו לענין דינא שלא נעבור על דברי תורה לקולא מצד הטעם, אבל במקום שע"פ טעמא דקרא הי' ראוי להורות לקולא לגמרי ודאי שפיר דמי להורות, שנוכל לנהוג בדבר ע"י הערמה המותרת. ועוד י"ל דהכי שפיר טפי, שאנו מקיימים בידנו את זכר המצוה, עד אשר יבא הזמן המוכשר, שנוכל לקיימה בכל דקדוקיה ויהי' נוהג בה כל יסודה וטעמה; ובמה שאנו מקילים במקום דחק ע"י איזה היתר של הערמה, הננו מזכירים שאין עוד בידנו כעת צורת המצוה בשלמותה, והעולה בידינו הוא רק זכר שלה, שיחבב עלינו את שלמות קיומה, כשיושלמו אותם התנאים, שבהם מתקימות כל המצות התלויות בארץ כדינו במילואו. וכשנזכה נבחין בין קיום המצוה לזכר בעלמא, שלא זכינו לאור טעמה וצורתה האמתית ועלתה לנו ביגיעה, כדוגמת יו"ט שני של גליות ושתי חלות, דהוה קרי ר"י עלייהו: "חקים לא טובים", שאין בהם נעם משפט התורה בתמימות חיובה וסידורה, - לבין קיום המצוה כמאמרה, בשוב ד' שבות עמו, שנראה כולנו הדרת המצות התלויות בארץ ונשמח מאד בכל מה שקימנו ונשתמר לנו עד אז זכרון המצוה.
148
קמ״טשינוי המצב בין דורות הראשונים לדורות האחרונים ־ בהיתר המכירה
ומה שאנו סומכים על היתר השמיטה ע"י המכירה, ולא נמצא מעולם ולא נראה שסמכו ע"ז החכמים הקדמונים ז"ל, בזמן בית שני וכל ימי חכמי התלמוד הירושלמי והישוב הנמשך בארץ ישראל אח"כ בימים הראשונים, אין זה פלא. ושלש סבות בדבר:
ומה שאנו סומכים על היתר השמיטה ע"י המכירה, ולא נמצא מעולם ולא נראה שסמכו ע"ז החכמים הקדמונים ז"ל, בזמן בית שני וכל ימי חכמי התלמוד הירושלמי והישוב הנמשך בארץ ישראל אח"כ בימים הראשונים, אין זה פלא. ושלש סבות בדבר:
149
ק״נראשונה, שמכיון שהיו נוהגים אז איסור פירות שביעית גם בשל נכרים, משום גזירה אטו רוב קרקעות דשל ישראל (עין בקונטרס אחרון לפ"ד הכ"ט בסה"ד), הלא לא הי' אפשר אז להתנהג באפן זה, משא"כ עכשו, שכבר אין מניעה זו מפני שקרקעות של ישראל בא"י הם מיעוטא דמיעוטא, ודוחק המצב הלא הוא גורם בהכרח להתנהג בהיתר של המכירה, מכיון שיש מקום לסמוך ע"ז.
150
קנ״אושנית, ששנת השמטה הלא היתה אז קבועה וקימת בזמנה שהיתה חלה בו, ולא נודע אז שום ספק ממנין השנים על שנת השמטה, - ועתה יש לצרף הספק של שנות השמטה, שבא במחלוקת הרמב"ם והגאונים, וכבר זכר זה המבי"ט וכתב, שע"ז אולי סמכו להקל בפירות של נכרי, דכיון דשביעית בזה"ז דרבנן הוי ספק דרבנן לקולא (והובאו דבריו במשנה־למלך ה' מגילה פ"א הי"א).
151
קנ״באמנם על כה"ג, שהספק הוא משני הצדדים ואם נקל בשניהם נעקור תקנת חכמים בודאי, לכאורה הי' ראוי לנו למיזל בתרוייהו לחומרא, וכמו שהעיר במשנה־למלך שם ע"פ דברי הר"ן בפ' ערבי פסחים, גבי ד' כוסות דאזלינן בתרוייהו לחומרא משום דאם ניזל הכא והכא לקולא מיעקרא תק"ח בתרוייהו. אך י"ל, דבאמת חידוש הוא זה דמשום דמיעקרא תק"ח חייבים אנו למיזל לחומרא, דלכאורה י"ל שכיון שאין העקירה בבת־אחת אנו יכולים להקל בכל אחד ואחד, והוי דומיא דשני שבילין (פסחים י' א'), שבזה אחר זה דברי הכל טהורין, והכא נמי כבזה אחר זה דמי, דמן הדין שניהם טהורין אע"ג דודאי יש כאן אחד טמא, ואפילו באדם אחד אמרינן כן, כדתנן במתניתין (טהרות פ"ה משנה ג'): שני שבילין, אחד טמא ואחד טהור, הלך באחד מהם ועשה טהרות ונאכלו הזה ושנה וטבל וטהר והלך בשני ועשה טהרות, הרי אלו טהורות". וכן הא דשתי כתי עדים המכחישות זו את זו, דקיי"ל כר"ה (שבועות מ"ז ב'), דזו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה ולא חיישינן כלל למה שבממנ"פ חדא משקרת, כיון שאינו בב"א ממש. אלא שזהו חידוש שנאמר כך במקום שתעקר תקנת חכמים לגמרי. ולפ"ז י"ל, דסבר המבי"ט, דכיון דאפשר לקיים שמטה בשל ישראל, אם נקל מצד הספק בפרט אחד, בפירות של גוי, אין קפידא בזה, כיון דמעיקר הדין ספד"ר לקולא ותקנתא דרבנן לגמרי לא מיעקרא. ולא שייך לומר "מאי חזית", דודאי מסתבר לומר דלא חמירי כ"כ פירות של גוי כשל ישראל, דמ"מ לא חלה כאן חובת שביעית אקרקפתא דגברא; ולדחיית סברא ד"מאי חזית" לאוקמי אדינא די בסברא כל דהיא. ולפ"ז, אפילו אם היינו אומרים דיש קצת איסור בהיתר מכירה זו מצד הערמה, מ"מ תקנת חכמים לא מיעקרא לגמרי, ועדיפא מהא דמבי"ט בפירות של נכרים, שהרי מתקימת מצות שביעית ע"י מה שלא יעשו המלאכות דאורייתא ע"י ישראל, כמו שנבאר בס"ד, וע"י כמה דברים, שאין עיקר הישוב תלוי בהם, שנשמרים לגמרי מעבודת קרקע, וע"י זאת המכירה בעצמה, שנעשית בשביל ההיתר, ג"כ יש זכר לשביעית, ותקנת חכמים אינה נעקרת, ושפיר יש לצרף את הספק במנין השנים, לסמוך לקולא במכירה, בזמננו דוקא שאין אתנו יודע עד מה להכריע בספק זה.
152
קנ״גומלבד כל זה, עצם שינוי המנהג, שבדורות הראשונים, שאז לא הי' גדול כל־כך הצורך, לא נכנסו כ"כ בהיתר הערמה ואח"כ בדורות האחרונים, כשנתגבר ההכרח, החלו להתיר בזה ולהנהיג כן את הציבור, - זהו ענין רגיל מאד. ובחמץ גופא מצינו שהי' במציאות חמצן של עוברי עבירה כאלה, לא דשבקי היתירא ואכלי איסורא, כ"א המתאמצים לצאת ידי דין תורה כפי היכולת ורק שעברו לתיאבון משום שאינם יכולים להעמיד עצמם על ממונם (כמבואר חולין דף ד' ע"א), - מזה נראה, דודאי לא הי' היתר פשוט ונהוג למכור במכירה המובטחת שישוב הכל לבעלים. והיינו, שבכ"מ שלא היה ההכרח גדול לא רצו חכמי הדורות לפרסם היתר של הערמה, והוי בכלל "כבוד אלהים הסתר דבר" כהיתר של "מוליכו פחות פחות מד"א" במי שהחשיך לו בדרך (שבת קנ"ג ב'), ודבר זה היה מההוראות שאין מפרסמין אותן משום עמי הארץ, דלא לייתו למיסרך; וכה"ג, דכי מורי רב לתלמידיה מורי להו כרבי מאיר וכי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה (חולין ט"ו א'); וכן הא דאפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים "לא ימוש", ודבר זה אסור לאמרו בפני ע"ה (מנחות צ"ט ב'), שכשההכרח מחייב להנהיג כן מפני הדחק אז בודאי מצוה להורות כן, בדברים אלו וכיו"ב, כדי להסיר המכשול מהנכשלים ולהרויח את הדחק הגדול של אותה שעה. ומשו"ה החלו גם כן גדולי הדורות להנהיג בפומבי את מכירת החמץ כפי הנהוג, מאחר שנתברכו עסקי התעשיות ובתי החרושת באפנים גדולים, שא"א הי' בהם בלא פרסום דרך המכירה. וכן גבי עניננו: בימים הראשונים, כשמעמד הישוב הי' בעיקרו של יסוד עבודת אדמה לאכילה, הי' אפשר להנהיג קדושת שביעית כדת בלא היתר של הפקעה, שהרי סוף סוף היו הפירות מופקרים והי' עי"ז ריוח לענים והי' קרוב לכונת התורה: "ואכלו אביוני עמך", על־כן לא נתפרסם אז היתר של הפקעה ע"י מכירה, אבל בימינו שיסוד הישוב הוא ע"י מסחר בפרי תבואות המושבות, וכשימנע מהלך המסחר תהרס גם כל פרנסתו ומעמדו על להבא, - במצב כזה ודאי חובה להנהיג את היתר ההפקעה ע"י המכירה, ע"פ הסכמת חכמים בכל שמטה, עד אשר ירחם ד' את עמו וארצו וישובו הימים הטובים, ויהי' אפשר גם מצד מהלך המסחר לשמור קדושת השביעית כדינה במילואה, בלא שום הפקעה.
153
קנ״דקדושת הארץ וקדושת המצות
אמנם ידידי הגאון ר' יעקב דוד רידב"ז שליט"א, העיר בקונטרס־השמיטה אשר לו: איך אפשר לומר, שנתיר להפקיע את מצות שביעית ע"י הפקעת המכירה, משום שאנו אומרים שלגבי שביעית בזמן הזה יש קנין לנכרי להפקיע, משום ישוב־ארץ־ישראל, - הרי כיון שאנו מפקיעים אותה מקדושתה אין כאן מצות ישוב ארץ־ישראל.
אמנם ידידי הגאון ר' יעקב דוד רידב"ז שליט"א, העיר בקונטרס־השמיטה אשר לו: איך אפשר לומר, שנתיר להפקיע את מצות שביעית ע"י הפקעת המכירה, משום שאנו אומרים שלגבי שביעית בזמן הזה יש קנין לנכרי להפקיע, משום ישוב־ארץ־ישראל, - הרי כיון שאנו מפקיעים אותה מקדושתה אין כאן מצות ישוב ארץ־ישראל.
154
קנ״האבל כ"ז מיוסד רק על הסברא, שאין שום מעלה אחרת לארץ ישראל מלבד מה שעל ידה אפשר לקיים את המצות התלויות בה, והיא לפי זה רק כעין הכשר להמצות התלויות בארץ, לפיכך כשמפקיעים חובת המצות, אפילו ע"פ הכרח, שוב אין כאן מצות ישוב ארץ ישראל. ובאמת לא כן הדבר; וסברא זו אינה מיוסדת ע"פ עיקר יסודה של תורה, התלויה ביסוד קדושתה העליונה גם היא בארץ ישראל, ו"מלכה ושריה בגוים אין תורה" "וכיון שגלו ישראל ממקומם אין לך ביטול־תורה גדול מזה" (חגיגה ה.). כי ארץ־ישראל דומה בזה לתלמוד־תורה: ותלמוד־ תורה, אע"פ שהוא מביא לידי מעשה המצות כולן, מכל־מקום חלילה לומר, שערכה של תורה איננו כ"א הכשר למעשה המצות, אבל היא עליונה וחשובה בקדושתה בפני עצמה, עד שאפילו כשלומדין מה שאי אפשר לקים כלל אין שיעור למעלת הלימוד ההוא, ועוד הוא גדול באיזה פנים מן הלמוד שאפשר לקימו במעשה, שהרי זה נחשב ג"כ עשיה, כדאמרינן (מנחות ק"יא): "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם", ואין שיעור למעלת התורה של הלמוד בדברים שאין להם שום יחש לעניני מעשים, כי היא בעצמה עליונה מכל; אלא שבכלל גודל מעלתה כלולה גם מעלה זו שהיא מביאה לידי מעשה.- כמו כן היא קדושת ארץ ישראל, אע"פ שבקדושתה היא מביאה אותנו גם בחורבנה לידי כמה מצות, שאין לנו דוגמתן בחוץ־לארץ, וק"ו בבנינה, "מי מנה עפר יעקב", מ"מ לא זה הוא כל עיקר מעלתה, עד שנאמר, שאם מתבטל חיובן של כמה מצות או אם יש איזה דוחק, המונע מקיום המצות ומכריח לבקש דרכים כדי להיות נפטרים מהן מפני הדחק, יגרע בזה ערך קדושתה וחבת מצות ישיבתה. כי לא כן הוא, ואפילו אם מפני הדחק צריכים להפקיע איזו מצוה מהמצות התלויות בארץ לא יפול על זה, חס־ושלום, לבם של הזוכים להסתופף בצלצח קדושת חבת נעימת ארץ־חמדה אשר עיני ה' אלהינו בה תמיד, מראשית השנה עד אחרית שנה, "מה ידידות משכנותיך ה' צבאות נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ד', לבי ובשרי ירננו אל אל חי". כי עצם ישיבת ארץ ישראל מצד עצמה שקולה היא נגד כל המצות שבתורה, שבכלל כל המצות כלולות גם כל המצות התלויות בארץ. כדאמרינן בספרי (סי' פ'): וישבת בארצם. מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי ר' יהושע ורבי יונתן, שהיו יוצאים לחוץ־לארץ והגיעו לפלטום, וזכרו את ארץ־ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: וישבת בארצם. וחזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. ומעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר, שהיו הולכים לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד הימנו תורה, הגיעו לציידן וזכרו את ארץ־ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: וירשת אותם וישבת בארצם. חזרו ובאו להם למקומם אמרו: ישיבת־ארץ־ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה". דהיינו, שעיקר קדושתה של ארץ ישראל היא הישיבה בה בעצמה, וממילא נמשכות עם זה הזכיות של המצות התלויות בארץ, אבל גם כשהן נפקעות ע"י דחק עומדת היא בעצם רוממות מעלת קדושתה, וצריך כל לב וכל רוח ונשמה של כל אחד ואחד מישראל להיות הומה ושוקק לבא להאחז בארץ חמדה, במקום בית חיי עם ד' לדור ודור ולנצח נצחים. על־כן כאשר עלתה על דעתם של אלה החכמים לצאת לחו"ל מפני איזו מעלה רוחנית, ושקלו עם זה את כבדות קיום המצות התלויות בארץ והכרח הפקעתן אז בכמה פרטים,- זכרו את הפסוק הזה: "וישבת בארצם", שכנראה דיקו מה שקראה אותה תורה "ארצם", שזה מיותר, להודיעך, שאפילו קודם הכיבוש הגמור, שעדיין לא נתחיבו בכמה מצות התלויות בארץ, שהיא נחשבת עדיין ארצם של הגוים מבלי היות בה עוד כל המצות במלואן, גם אז צותה התורה על הישיבה בה ואין חבת קדושת מצות ישיבת־ארץ־ישראל נגרעת מערכה כלל. והרי היא בעצמה שקולה גם בפרטיותה כנגד כל מצותיה של תורה, ואינה רק הכשר לקיום המצות, וממילא אין לבוא שום רפיון־ידים, בחשק־אהבתם של ישראל לארץ ישראל, אם מפני הכרח המצב הירוד של אחר החורבן, מפני נגישות חגוים או דחק פרנסה, יוכרחו להפקיע חיוב איזו מהמצות ע"י איזו תחבולה, המותרת בשעת הדחק ע"פ דין־תורה, כהא דפרוזבול וכמו "דורות האחרונים, שהיו מכניסים פירותיהם דרך גגות, חצרות וקרפיפות, כדי לפוטרן מן המעשר" (ברכות ל"ה ב'), שהיו מערימים בזה מפני דחקם, כדי שיוכלו להאכיל לבהמה דחשיבא אכילת עראי אפילו בקביעות, ולאדם באכילת עראי דוקא, כדכתבו תוס' (גיטין פ"א א' ד"ה דרך).
155
קנ״ווכן בספר כפתור־ופרח (פרק י') האריך בטוב־טעם לבאר, שקדושת ארץ ישראל היא מעלה בפני עצמה חוץ מקדושת המצות התלויות בארץ, אלא שמצורף לזה היא מעוטרת, מפני יקרת מעלתה ושלמות ישראל התלויה דוקא בה, - במצות רבות התלויות בארץ. וכתב שם: "וכן יעקב אבינו ויוסף הצדיק ואדוננו משה ע"ה כולם היו משתוקקים להקבר בארץ ישראל בהיותם חוצה לארץ, ואע"פ שעדין לא נכבשה, מצורף לזה הכונה בעשית המצות התלויות בארץ". עוד שם: "שלא יאמר לי איש הא בהא תליא, כלומר אין חיוב מתנות שם (קאי על מקומות שלא כבשום עולי בבל) דאורייתא, וכן אין שם מעלת הארץ וכו', וזה ששבעים שנה של גלות בבל בטלה קדושת הארץ בכל חלקיה וכו', הרי שפרט לך (בעל התרומה ז"ל) ביטול הקדושה, לדעתו, שאינו אלא לענין תרומ"ע, ובכמה מקומות חזר זה הלשון כו', אבל קדושת הארץ כולה, לגבולותיה המוגבלים בתורה וטהרתה, ומעלתה לחיים ולמתים והיותה נחלת ד', מקדושה ראשונה־ולהלן, כדקאי קאי, לא בצר, לא בזמן הגלות שהי' בבבל וגם לא בגלותנו היום כו', אמר רבי יוסי וכי משעה שעלו לבבל כלום נפטרו אלא מן המצות התלויות בארץ, וא"כ הארץ לא בטלה אלא מהן לבד כו', שאם לא היה כן והוה ליה כחוצה־לארץ, אם־כן כל אותם שבעים שנה, הצדיקים אשר נקבו בשמות, שנודע קבריהם בארץ, עמדו כל אותן שבעים בחוצה־לארץ בתוך קבריהם, או האבות הקדושים היו נקברים בחוצה־לארץ עד שבאו ישראל עם עזרא, או ירושלים, שקדושתה לעולם, היתה בחוצה־לארץ כל אותו זמן. הלא הם ע"ה היו חוששים, שמא יבא יובל ויוציאם מכלל קבור בקבר שהוא שלו (ע' ב"ב קי"ב א'), - ולא יהיו חוששין, שיבוא גלות ויוציאם מכלל קדושת הארץ כו'. ואם שמא לא חזר עזרא לכבוש חברון ושכם ודרך אפרת, ותמנת סרח וגבעת פינחס והגבעה בארץ בנימין, האבות הקדושים ורחל אמנו ויוסף הצדיק, ויהושע בן נון ואלעזר הכהן ושאול בן קיש, היו נקברים בחוצה־ לארץ ולא היו בכללו וכפר אדמת עמו, ולא בכלל הטוב המגיע למי שקבור בארץ ישראל, - זה חלוף לא יתכן" וכו'. - אלה הם דברי פי חכם, האמורים מיסוד שורש קדושת הארץ, שהיא עליונה גם מקדושת המצות כלן ואדרבא היא משפעת מקדושתה על קדושת המצות כלן.
156
קנ״זואם כך היא המדה גם ביחש־הפרט של כל יחיד ויחיד, שמחויב הוא בודאי בכל כחו ואונו להוציא מן־הכח־אל־הפעל את חיוב התשוקה, לבא להאחז בארץ ישראל, ולא ישקע את עצמו בארץ־העמים, אשר "בגוים אין תורה" (ספרי פ' עקב) ו"דומה כמי שאין לו אלוה" ו"ישראל שבחוץ־לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם", - כמה כפולה ומכופלת היא לאין שיעור וערך המצוה הגדולה הזאת ביחש אל הכלל! על־כן בכל עת אשר אנו רואים, שמתחילים ישראל לשום לבם לשוב לארץ־ישראל, והם מוציאים לפעל את תשוקת לבבם זאת במכסת נפשות, עדה וקהל, אנו מכירים בזה יד ד' שהואיל לזכות את ישראל במצוה הגדולה הזאת, השקולה כנגד כל המצות שבתורה מצד עצם־עצמותה. ואם יזדמן, שע"י חיוב של איזו מהמצות התלויות בארץ יכבד ענין הישיבה בארץ, לפי המצב הדחוק והפרנסה המצומצמת, - אשר כך היא המדה בתחלת התנוצצות אור גאולה וישועה, כדכתיב: "כי עם בציון ישב בירושלים בכו לא תבכה חנן יחנך לקול זעקך, כשמעתו ענך. ונתן לכם ד' לחם־צר ומים־לחץ ולא יכנף עוד מורך, והיו עיניך רואות את מורך", - באופן, שע"י מניעת ההפקעה של איזו מצוה או מניעת הוראה לקולא, במה שהוא אפשר ע"פ גדרי תורה, יבא ביטול או עיכוב לענין המצוה הגדולה והכללית של ישיבת ארץ ישראל, - אז בודאי חיובא רמיא על כל בעל־הוראה, להיות עיניו ולבו תמיד בטובתם של ישראל, ולא לחוש כלל למה שמפקיעים לשעה איזו מצוה מפני ההכרח; כי סוף־כל־סוף ישיבת ארץ ישראל מצד־עצמה היא שקולה כנגד כל המצות. ולא עוד אלא, שהמשכתם של ישראל לבא לארץ־ישראל, היא הגורם היסודי לכל התשועות ולכל הקדושות. אשר הוא יביא ממילא, בכלל כללות ישועתם של ישראל, לקיום כל המצות שבתורה כלן ומצות התלויות בארץ בפרט, במעלה קדושה מאד, שאי אפשר לחשוב על דוגמתה כלל בטומאת ארץ העמים.
157
קנ״חאמנם בודאי צדקו מאד דברי הגאון בית־הלוי ז"ל בתרעמתו נגד אותם, אשר באו לעקור המצוה בסברות שדופות־קדים, בלא שום הפקעה ובלא שום הגדרה וחלוק בין מלאכות של תורה לשל דבריהם, - כי אנו צריכים לעסוק בענין קדוש זה, בכבד־ראש ויראת־ד', גדולה וטהורה, למען שמו הגדול ולמען עמו ונחלתו. וכן כמה חסדאין מיליה שם, שהאריך להראות, כמה גדולה היא מצות שביעית וכיוצא בה מן המצות התלויות בארץ, אפילו אם נפטרנו מהן מן התורה ע"י הפסק היובל, שמ"מ הן בכלל אזהרת חז"ל בספרי, (פ' עקב סמ"ג) שדרשוה על דברי ירמיה: "הציבי לך ציונים, - היו מצוינים במצות". והרבה עד אין קץ יש, ואנו חיבים בודאי, להעיר ולעורר באהבת נעמן וגדל ערכן של המצות בכלל ומצות ארץ־חמדתנו ובית־חיינו בפרט, שהן מציבות אותנו להיות לעם לד' אלהינו, לחיותנו עדי־עד; ואפילו מה שיש פנים להפטר ממנו ע"י איזו תחבולה, ג"כ נאה ויאה לעם קדוש שומר אמונים, - ובפרט ליושבים בארץ ד' וחבל נחלתו, - שיתמלאו באהבת ד' יתברך וחשק מצותיו וישתדלו לקים באהבה גם את זה. אבל מצד משקל אהבת השם יתברך, אהבת המצות ואהבת הארץ וקדושתה המחוברת באהבת כללות האומה, עם בחר לו י־ה, ישראל לסגולתו, צריך הענין למשקל, כחק משקל החסידות, שעל זה נאמר "ושם דרך אראנו בישע אלהים", ומה שהמצב גורם ומכריח להקל ולהפקיע, אשר אי לאו־הכי תתבטל או אפילו תתעכב התרחבות ישוב ארצנו הקדושה, חלילה לומר לבחור בזה במדת־חסידות להחמיר, במקום שיש פנים להקל בפרטי המצות, ולגרום ע"י חומרא זו קולא נוראה של ביטול ופחת מצות ישיבת־ארץ־ישראל, השקולה כנגד כל המצות, אל הכלל כולו.
158
קנ״טלפיכך בימינו, אשר אחרי ההפקעה של המכירה, עם הזהירות שלא להרחיב את הדבר בלא גבולי וגדרי התורה, חלילה וחלילה; שלא להתיר כ"א מלאכות דרבנן ע"י ישראל, ודוקא במקום הדחק ובמה שנוגע לעיקר קיום הישוב, לתור אחרי כל העצות אשר ע"פ חז"ל, בקיום יתר פרטי חובת שביעית, ולהזהר בכל ההלכות היוצאות ע"פ הוראה ברורה לפי הכרח מצב הישוב, בכל פרטי פרטיהן, יחד עם ההערה הנכונה תמיד, לחבב וליקר את המצוה הקדושה והחביבה הזאת, ולהזהר בה שאפילו כשהיא נשארת בידינו בתור מדת־חסידות, אפילו אחר כל ההפקעות כלן, אין לשער גדל ערכה וקדושתה, ואור ההיים הגנוז בה לעטרת גאולה וישועה, - הלא לא נעקרה בזה, חס־ושלום, מצות שביעית מישראל, ופרטים רבים ממסכת שביעית הם הלכה ומורין כן; ואם לא יצורפו למעשה בקדושת השביעית עם כל הנ"ל ההיתרים המיוסדים ע"פ דעת רבותינו הראשונים כדרכה של הוראה בכל שעת הדחק וצרך רבים ובפרט גדול ועצום כזה, הלא תסובב רעה רבה בישיבת ארץ ישראל; וכשמפקיעים לשעה את חובת המצות התלויות בארץ, ע"י מכירה של היתר, לא ירדה בשביל־כך ארץ ישראל מקדושתה, וכמו שבארנו בקדושתה היא קימת, לגבי כל המעלות וכל הברכות, האמורות לכלל ולפרט, וכל הקדושות העליונות הקשורות בארץ ישראל לעדי עד, בין כשהיא בידי ישראל ובין כשהיא מכורה לנכרים וכמבואר לעיל בדיוק הספרי מ"וישבתם בארצם", וחוץ ממה שההפקעה אינה אלא לשעה וקיום ישוב ארץ ישראל הוא לדורות, וע"י התחזקות ישוב ארץ ישראל תשבנה לנו כל החמודות הקדושות כלן וכל המצות התלויות בארץ בכללן, ודמי ל"אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", - חוץ מזה, גם מצד עצמה באותה השנה עצמה מתקימת מצות ישיבת ארץ ישראל, השקולה ככל המצות שבתורה, בכל קדושתה והדר־עליון השורה בתוכה,- נמצא שיש מצוה להפקיע את המצוה לשעה, במקום הכרח, כדי לקים את מצות ישיבת ארץ ישראל, והמחמיר בזה יותר מן המדה, האפשרית להקל, אחר כל טרח ועמל העיון האפשרי בחדרי־תורה, הריהו נוגע בנחלת ד', מונע צמיחת קרן ישועת ישראל ומבטל מישראל את המצוה העליונה והקדושה של ישיבת ארץ ישראל, השקולה ככל המצות כלן. -
159
ק״סואין לנו ללכת כ"א בדרך ד', "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם", וצריכים אנו להשקיט לב היושבים והמתישבים באה"ק, שהם מוכרחים להשתמש בדרך היתר זה כפי המדה המוכרחת, להודיע אותם כי אשרי חלקם וכי טוב גורלם, שזכו לשבת בנחלת ד' ושהם שמים לב לקיום המצות התלויות בארץ כפי כחם, ומה שאי־אפשר לקימן הם מתנהגים בהן ע"פ דרכי הוראות חכמים להפטר מחיובם עד עת רצון. וחלילה להוציא לעז על ישראל קדושים שבי ארץ שביה, המתנחלים על אדמת הקדש, השבים לבצרון ומיסדים יסוד מעלה ופתח תקוה וגאולה לבית ישראל, אשר באור ארץ חיים יאיר אופל גוי לא־אלמן. "ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך - מארץ שבים, ושב יעקב ושקט ושאנן, ואין מחריד".
160
קס״אהנה אחרי כל האמור למעלה, אע"פ שיש פנים לכאן ולכאן במחלוקת הב"י והמבי"ט, אבל בשביל כך בודאי לא ישוב חיוב שביעית בשדה של נכרי שהיא מופקעת, כדאמרינן שיש קנין לנכרי להפקיע מידי שביעית בשביעית בזמן־הזה, כמו שזוהי דעת כל רבוותא קמאי הנ"ל. והב"י נוטה לומר שגם דעת הרמב"ם כך היא; ואע"פ שיותר נראה לומר שהרמב"ם לא נחית לכך, מ"מ כדאי הם הגדולים שמנינו לסמוך עליהם בשעת־הדחק, במה שהרבים סוברים שהוא דרבנן. ויש גם מי שאומרים שהיא רק מדת־חסידות דעלמא בזמן־הזה. מצורף לזה מה שיש סברת ארנונא, שעוד אין הדבר ברור שאין לסמוך על־זה להתיר את כל העבודה של כל השדה, כדעת הלכות־ארץ־ישראל. ונוסף מה שישנם ספקות במנין שנת־השביעית. והיתר שמתירים בעבודות שהן בעצמן דאורייתא אינו אלא על־ידי נכרים, שהוא איסור שבות בדבר שאין בו סקילה, שעדין אין הדבר ברור שנפשטה האיבעיא לחומרא (בבבא־מציעא צ' א'). ואע"ג דנקטינן לחומרא בזה מ"מ יש צידוד גדול בדבר. ובפרט, שאחרי המכירה אין כאן אפילו שבות, שהרי הכל מודים שסומכים על מכירות כאלה במילי דרבנן, וכיון שאין הקרקע של ישראל, אפילו אם נאמר שלא נפקעה קדושתה, אין כאן שבות עליו במה שהגוי עובד בקרקע השייכת לגוי. ומה שעושים ע"י ישראל היינו רק מלאכות דרבנן, במקום הדחק בשאי אפשר באפן אחר. ובדבר איסור הסחורה והביעור וההוצאה לחו"ל, כל מה דאפשר ודאי צריך לאהדורי אחרי כל דרכי־ההיתר האמורים. - ואפילו המבי"ט, המחמיר גבי קדושת שביעית בשל גוי, הודה שאין בהם חיוב ביעור והתירה בסחורה, ובקש על־זה טעמים נדחקים לסמוך עליהם מפני רוב הדחק (כמבואר בדבריו באבקת־רוכל). *) והמוהרי"ט הוסיף שנפקעה קדושת שביעית מפירות של גויים, מטעם ובאו בה פריצים וחלליהו (נדרים ס"ב א' וע"ז נ"ב ב') ושם כיון שפרצום נעשו חולין, והיינו כיון שהגוי משמר וסוחר בהם הרי הוא גוזל בזה מהקודש של שביעית ע"כ נפקעת קדושתה,
161
קס״באחרי כל אלה אין מקום לערער על דרך־הוראה כזו, במקום דחק שנוגע להפסד של רבים, אפילו אם לא הי' הדבר נוגע לישיבת ארץ־ישראל. וק"ו שהדבר נוגע ליסוד חיי־נפש של ישיבת ארץ־ישראל, ולא נקבעה בזה שום הלכה קבועה, רק בתור הוראת־שעה: כשיתברר הדבר לב"ד הגון, הבקי במצב הישוב ובסדריו שאין דרך אחרת לקיומו של הישוב, - יעשה את מעשיו לשם שמים, וד' עמו.
162