שבת הארץ, פתח דבר ט״וShabbat HaAretz, Preface 15
א׳קדושת הארץ וקדושת המצות
אמנם ידידי הגאון ר' יעקב דוד רידב"ז שליט"א, העיר בקונטרס־השמיטה אשר לו: איך אפשר לומר, שנתיר להפקיע את מצות שביעית ע"י הפקעת המכירה, משום שאנו אומרים שלגבי שביעית בזמן הזה יש קנין לנכרי להפקיע, משום ישוב־ארץ־ישראל, - הרי כיון שאנו מפקיעים אותה מקדושתה אין כאן מצות ישוב ארץ־ישראל.
אמנם ידידי הגאון ר' יעקב דוד רידב"ז שליט"א, העיר בקונטרס־השמיטה אשר לו: איך אפשר לומר, שנתיר להפקיע את מצות שביעית ע"י הפקעת המכירה, משום שאנו אומרים שלגבי שביעית בזמן הזה יש קנין לנכרי להפקיע, משום ישוב־ארץ־ישראל, - הרי כיון שאנו מפקיעים אותה מקדושתה אין כאן מצות ישוב ארץ־ישראל.
1
ב׳אבל כ"ז מיוסד רק על הסברא, שאין שום מעלה אחרת לארץ ישראל מלבד מה שעל ידה אפשר לקיים את המצות התלויות בה, והיא לפי זה רק כעין הכשר להמצות התלויות בארץ, לפיכך כשמפקיעים חובת המצות, אפילו ע"פ הכרח, שוב אין כאן מצות ישוב ארץ ישראל. ובאמת לא כן הדבר; וסברא זו אינה מיוסדת ע"פ עיקר יסודה של תורה, התלויה ביסוד קדושתה העליונה גם היא בארץ ישראל, ו"מלכה ושריה בגוים אין תורה" "וכיון שגלו ישראל ממקומם אין לך ביטול־תורה גדול מזה" (חגיגה ה.). כי ארץ־ישראל דומה בזה לתלמוד־תורה: ותלמוד־ תורה, אע"פ שהוא מביא לידי מעשה המצות כולן, מכל־מקום חלילה לומר, שערכה של תורה איננו כ"א הכשר למעשה המצות, אבל היא עליונה וחשובה בקדושתה בפני עצמה, עד שאפילו כשלומדין מה שאי אפשר לקים כלל אין שיעור למעלת הלימוד ההוא, ועוד הוא גדול באיזה פנים מן הלמוד שאפשר לקימו במעשה, שהרי זה נחשב ג"כ עשיה, כדאמרינן (מנחות ק"יא): "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם", ואין שיעור למעלת התורה של הלמוד בדברים שאין להם שום יחש לעניני מעשים, כי היא בעצמה עליונה מכל; אלא שבכלל גודל מעלתה כלולה גם מעלה זו שהיא מביאה לידי מעשה.- כמו כן היא קדושת ארץ ישראל, אע"פ שבקדושתה היא מביאה אותנו גם בחורבנה לידי כמה מצות, שאין לנו דוגמתן בחוץ־לארץ, וק"ו בבנינה, "מי מנה עפר יעקב", מ"מ לא זה הוא כל עיקר מעלתה, עד שנאמר, שאם מתבטל חיובן של כמה מצות או אם יש איזה דוחק, המונע מקיום המצות ומכריח לבקש דרכים כדי להיות נפטרים מהן מפני הדחק, יגרע בזה ערך קדושתה וחבת מצות ישיבתה. כי לא כן הוא, ואפילו אם מפני הדחק צריכים להפקיע איזו מצוה מהמצות התלויות בארץ לא יפול על זה, חס־ושלום, לבם של הזוכים להסתופף בצלצח קדושת חבת נעימת ארץ־חמדה אשר עיני ה' אלהינו בה תמיד, מראשית השנה עד אחרית שנה, "מה ידידות משכנותיך ה' צבאות נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ד', לבי ובשרי ירננו אל אל חי". כי עצם ישיבת ארץ ישראל מצד עצמה שקולה היא נגד כל המצות שבתורה, שבכלל כל המצות כלולות גם כל המצות התלויות בארץ. כדאמרינן בספרי (סי' פ'): וישבת בארצם. מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי ר' יהושע ורבי יונתן, שהיו יוצאים לחוץ־לארץ והגיעו לפלטום, וזכרו את ארץ־ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: וישבת בארצם. וחזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. ומעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר, שהיו הולכים לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד הימנו תורה, הגיעו לציידן וזכרו את ארץ־ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: וירשת אותם וישבת בארצם. חזרו ובאו להם למקומם אמרו: ישיבת־ארץ־ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה". דהיינו, שעיקר קדושתה של ארץ ישראל היא הישיבה בה בעצמה, וממילא נמשכות עם זה הזכיות של המצות התלויות בארץ, אבל גם כשהן נפקעות ע"י דחק עומדת היא בעצם רוממות מעלת קדושתה, וצריך כל לב וכל רוח ונשמה של כל אחד ואחד מישראל להיות הומה ושוקק לבא להאחז בארץ חמדה, במקום בית חיי עם ד' לדור ודור ולנצח נצחים. על־כן כאשר עלתה על דעתם של אלה החכמים לצאת לחו"ל מפני איזו מעלה רוחנית, ושקלו עם זה את כבדות קיום המצות התלויות בארץ והכרח הפקעתן אז בכמה פרטים,- זכרו את הפסוק הזה: "וישבת בארצם", שכנראה דיקו מה שקראה אותה תורה "ארצם", שזה מיותר, להודיעך, שאפילו קודם הכיבוש הגמור, שעדיין לא נתחיבו בכמה מצות התלויות בארץ, שהיא נחשבת עדיין ארצם של הגוים מבלי היות בה עוד כל המצות במלואן, גם אז צותה התורה על הישיבה בה ואין חבת קדושת מצות ישיבת־ארץ־ישראל נגרעת מערכה כלל. והרי היא בעצמה שקולה גם בפרטיותה כנגד כל מצותיה של תורה, ואינה רק הכשר לקיום המצות, וממילא אין לבוא שום רפיון־ידים, בחשק־אהבתם של ישראל לארץ ישראל, אם מפני הכרח המצב הירוד של אחר החורבן, מפני נגישות חגוים או דחק פרנסה, יוכרחו להפקיע חיוב איזו מהמצות ע"י איזו תחבולה, המותרת בשעת הדחק ע"פ דין־תורה, כהא דפרוזבול וכמו "דורות האחרונים, שהיו מכניסים פירותיהם דרך גגות, חצרות וקרפיפות, כדי לפוטרן מן המעשר" (ברכות ל"ה ב'), שהיו מערימים בזה מפני דחקם, כדי שיוכלו להאכיל לבהמה דחשיבא אכילת עראי אפילו בקביעות, ולאדם באכילת עראי דוקא, כדכתבו תוס' (גיטין פ"א א' ד"ה דרך).
2
ג׳וכן בספר כפתור־ופרח (פרק י') האריך בטוב־טעם לבאר, שקדושת ארץ ישראל היא מעלה בפני עצמה חוץ מקדושת המצות התלויות בארץ, אלא שמצורף לזה היא מעוטרת, מפני יקרת מעלתה ושלמות ישראל התלויה דוקא בה, - במצות רבות התלויות בארץ. וכתב שם: "וכן יעקב אבינו ויוסף הצדיק ואדוננו משה ע"ה כולם היו משתוקקים להקבר בארץ ישראל בהיותם חוצה לארץ, ואע"פ שעדין לא נכבשה, מצורף לזה הכונה בעשית המצות התלויות בארץ". עוד שם: "שלא יאמר לי איש הא בהא תליא, כלומר אין חיוב מתנות שם (קאי על מקומות שלא כבשום עולי בבל) דאורייתא, וכן אין שם מעלת הארץ וכו', וזה ששבעים שנה של גלות בבל בטלה קדושת הארץ בכל חלקיה וכו', הרי שפרט לך (בעל התרומה ז"ל) ביטול הקדושה, לדעתו, שאינו אלא לענין תרומ"ע, ובכמה מקומות חזר זה הלשון כו', אבל קדושת הארץ כולה, לגבולותיה המוגבלים בתורה וטהרתה, ומעלתה לחיים ולמתים והיותה נחלת ד', מקדושה ראשונה־ולהלן, כדקאי קאי, לא בצר, לא בזמן הגלות שהי' בבבל וגם לא בגלותנו היום כו', אמר רבי יוסי וכי משעה שעלו לבבל כלום נפטרו אלא מן המצות התלויות בארץ, וא"כ הארץ לא בטלה אלא מהן לבד כו', שאם לא היה כן והוה ליה כחוצה־לארץ, אם־כן כל אותם שבעים שנה, הצדיקים אשר נקבו בשמות, שנודע קבריהם בארץ, עמדו כל אותן שבעים בחוצה־לארץ בתוך קבריהם, או האבות הקדושים היו נקברים בחוצה־לארץ עד שבאו ישראל עם עזרא, או ירושלים, שקדושתה לעולם, היתה בחוצה־לארץ כל אותו זמן. הלא הם ע"ה היו חוששים, שמא יבא יובל ויוציאם מכלל קבור בקבר שהוא שלו (ע' ב"ב קי"ב א'), - ולא יהיו חוששין, שיבוא גלות ויוציאם מכלל קדושת הארץ כו'. ואם שמא לא חזר עזרא לכבוש חברון ושכם ודרך אפרת, ותמנת סרח וגבעת פינחס והגבעה בארץ בנימין, האבות הקדושים ורחל אמנו ויוסף הצדיק, ויהושע בן נון ואלעזר הכהן ושאול בן קיש, היו נקברים בחוצה־ לארץ ולא היו בכללו וכפר אדמת עמו, ולא בכלל הטוב המגיע למי שקבור בארץ ישראל, - זה חלוף לא יתכן" וכו'. - אלה הם דברי פי חכם, האמורים מיסוד שורש קדושת הארץ, שהיא עליונה גם מקדושת המצות כלן ואדרבא היא משפעת מקדושתה על קדושת המצות כלן.
3
ד׳ואם כך היא המדה גם ביחש־הפרט של כל יחיד ויחיד, שמחויב הוא בודאי בכל כחו ואונו להוציא מן־הכח־אל־הפעל את חיוב התשוקה, לבא להאחז בארץ ישראל, ולא ישקע את עצמו בארץ־העמים, אשר "בגוים אין תורה" (ספרי פ' עקב) ו"דומה כמי שאין לו אלוה" ו"ישראל שבחוץ־לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם", - כמה כפולה ומכופלת היא לאין שיעור וערך המצוה הגדולה הזאת ביחש אל הכלל! על־כן בכל עת אשר אנו רואים, שמתחילים ישראל לשום לבם לשוב לארץ־ישראל, והם מוציאים לפעל את תשוקת לבבם זאת במכסת נפשות, עדה וקהל, אנו מכירים בזה יד ד' שהואיל לזכות את ישראל במצוה הגדולה הזאת, השקולה כנגד כל המצות שבתורה מצד עצם־עצמותה. ואם יזדמן, שע"י חיוב של איזו מהמצות התלויות בארץ יכבד ענין הישיבה בארץ, לפי המצב הדחוק והפרנסה המצומצמת, - אשר כך היא המדה בתחלת התנוצצות אור גאולה וישועה, כדכתיב: "כי עם בציון ישב בירושלים בכו לא תבכה חנן יחנך לקול זעקך, כשמעתו ענך. ונתן לכם ד' לחם־צר ומים־לחץ ולא יכנף עוד מורך, והיו עיניך רואות את מורך", - באופן, שע"י מניעת ההפקעה של איזו מצוה או מניעת הוראה לקולא, במה שהוא אפשר ע"פ גדרי תורה, יבא ביטול או עיכוב לענין המצוה הגדולה והכללית של ישיבת ארץ ישראל, - אז בודאי חיובא רמיא על כל בעל־הוראה, להיות עיניו ולבו תמיד בטובתם של ישראל, ולא לחוש כלל למה שמפקיעים לשעה איזו מצוה מפני ההכרח; כי סוף־כל־סוף ישיבת ארץ ישראל מצד־עצמה היא שקולה כנגד כל המצות. ולא עוד אלא, שהמשכתם של ישראל לבא לארץ־ישראל, היא הגורם היסודי לכל התשועות ולכל הקדושות. אשר הוא יביא ממילא, בכלל כללות ישועתם של ישראל, לקיום כל המצות שבתורה כלן ומצות התלויות בארץ בפרט, במעלה קדושה מאד, שאי אפשר לחשוב על דוגמתה כלל בטומאת ארץ העמים.
4
ה׳אמנם בודאי צדקו מאד דברי הגאון בית־הלוי ז"ל בתרעמתו נגד אותם, אשר באו לעקור המצוה בסברות שדופות־קדים, בלא שום הפקעה ובלא שום הגדרה וחלוק בין מלאכות של תורה לשל דבריהם, - כי אנו צריכים לעסוק בענין קדוש זה, בכבד־ראש ויראת־ד', גדולה וטהורה, למען שמו הגדול ולמען עמו ונחלתו. וכן כמה חסדאין מיליה שם, שהאריך להראות, כמה גדולה היא מצות שביעית וכיוצא בה מן המצות התלויות בארץ, אפילו אם נפטרנו מהן מן התורה ע"י הפסק היובל, שמ"מ הן בכלל אזהרת חז"ל בספרי, (פ' עקב סמ"ג) שדרשוה על דברי ירמיה: "הציבי לך ציונים, - היו מצוינים במצות". והרבה עד אין קץ יש, ואנו חיבים בודאי, להעיר ולעורר באהבת נעמן וגדל ערכן של המצות בכלל ומצות ארץ־חמדתנו ובית־חיינו בפרט, שהן מציבות אותנו להיות לעם לד' אלהינו, לחיותנו עדי־עד; ואפילו מה שיש פנים להפטר ממנו ע"י איזו תחבולה, ג"כ נאה ויאה לעם קדוש שומר אמונים, - ובפרט ליושבים בארץ ד' וחבל נחלתו, - שיתמלאו באהבת ד' יתברך וחשק מצותיו וישתדלו לקים באהבה גם את זה. אבל מצד משקל אהבת השם יתברך, אהבת המצות ואהבת הארץ וקדושתה המחוברת באהבת כללות האומה, עם בחר לו י־ה, ישראל לסגולתו, צריך הענין למשקל, כחק משקל החסידות, שעל זה נאמר "ושם דרך אראנו בישע אלהים", ומה שהמצב גורם ומכריח להקל ולהפקיע, אשר אי לאו־הכי תתבטל או אפילו תתעכב התרחבות ישוב ארצנו הקדושה, חלילה לומר לבחור בזה במדת־חסידות להחמיר, במקום שיש פנים להקל בפרטי המצות, ולגרום ע"י חומרא זו קולא נוראה של ביטול ופחת מצות ישיבת־ארץ־ישראל, השקולה כנגד כל המצות, אל הכלל כולו.
5
ו׳לפיכך בימינו, אשר אחרי ההפקעה של המכירה, עם הזהירות שלא להרחיב את הדבר בלא גבולי וגדרי התורה, חלילה וחלילה; שלא להתיר כ"א מלאכות דרבנן ע"י ישראל, ודוקא במקום הדחק ובמה שנוגע לעיקר קיום הישוב, לתור אחרי כל העצות אשר ע"פ חז"ל, בקיום יתר פרטי חובת שביעית, ולהזהר בכל ההלכות היוצאות ע"פ הוראה ברורה לפי הכרח מצב הישוב, בכל פרטי פרטיהן, יחד עם ההערה הנכונה תמיד, לחבב וליקר את המצוה הקדושה והחביבה הזאת, ולהזהר בה שאפילו כשהיא נשארת בידינו בתור מדת־חסידות, אפילו אחר כל ההפקעות כלן, אין לשער גדל ערכה וקדושתה, ואור ההיים הגנוז בה לעטרת גאולה וישועה, - הלא לא נעקרה בזה, חס־ושלום, מצות שביעית מישראל, ופרטים רבים ממסכת שביעית הם הלכה ומורין כן; ואם לא יצורפו למעשה בקדושת השביעית עם כל הנ"ל ההיתרים המיוסדים ע"פ דעת רבותינו הראשונים כדרכה של הוראה בכל שעת הדחק וצרך רבים ובפרט גדול ועצום כזה, הלא תסובב רעה רבה בישיבת ארץ ישראל; וכשמפקיעים לשעה את חובת המצות התלויות בארץ, ע"י מכירה של היתר, לא ירדה בשביל־כך ארץ ישראל מקדושתה, וכמו שבארנו בקדושתה היא קימת, לגבי כל המעלות וכל הברכות, האמורות לכלל ולפרט, וכל הקדושות העליונות הקשורות בארץ ישראל לעדי עד, בין כשהיא בידי ישראל ובין כשהיא מכורה לנכרים וכמבואר לעיל בדיוק הספרי מ"וישבתם בארצם", וחוץ ממה שההפקעה אינה אלא לשעה וקיום ישוב ארץ ישראל הוא לדורות, וע"י התחזקות ישוב ארץ ישראל תשבנה לנו כל החמודות הקדושות כלן וכל המצות התלויות בארץ בכללן, ודמי ל"אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", - חוץ מזה, גם מצד עצמה באותה השנה עצמה מתקימת מצות ישיבת ארץ ישראל, השקולה ככל המצות שבתורה, בכל קדושתה והדר־עליון השורה בתוכה,- נמצא שיש מצוה להפקיע את המצוה לשעה, במקום הכרח, כדי לקים את מצות ישיבת ארץ ישראל, והמחמיר בזה יותר מן המדה, האפשרית להקל, אחר כל טרח ועמל העיון האפשרי בחדרי־תורה, הריהו נוגע בנחלת ד', מונע צמיחת קרן ישועת ישראל ומבטל מישראל את המצוה העליונה והקדושה של ישיבת ארץ ישראל, השקולה ככל המצות כלן. -
6
ז׳ואין לנו ללכת כ"א בדרך ד', "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם", וצריכים אנו להשקיט לב היושבים והמתישבים באה"ק, שהם מוכרחים להשתמש בדרך היתר זה כפי המדה המוכרחת, להודיע אותם כי אשרי חלקם וכי טוב גורלם, שזכו לשבת בנחלת ד' ושהם שמים לב לקיום המצות התלויות בארץ כפי כחם, ומה שאי־אפשר לקימן הם מתנהגים בהן ע"פ דרכי הוראות חכמים להפטר מחיובם עד עת רצון. וחלילה להוציא לעז על ישראל קדושים שבי ארץ שביה, המתנחלים על אדמת הקדש, השבים לבצרון ומיסדים יסוד מעלה ופתח תקוה וגאולה לבית ישראל, אשר באור ארץ חיים יאיר אופל גוי לא־אלמן. "ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך - מארץ שבים, ושב יעקב ושקט ושאנן, ואין מחריד".
7
ח׳הנה אחרי כל האמור למעלה, אע"פ שיש פנים לכאן ולכאן במחלוקת הב"י והמבי"ט, אבל בשביל כך בודאי לא ישוב חיוב שביעית בשדה של נכרי שהיא מופקעת, כדאמרינן שיש קנין לנכרי להפקיע מידי שביעית בשביעית בזמן־הזה, כמו שזוהי דעת כל רבוותא קמאי הנ"ל. והב"י נוטה לומר שגם דעת הרמב"ם כך היא; ואע"פ שיותר נראה לומר שהרמב"ם לא נחית לכך, מ"מ כדאי הם הגדולים שמנינו לסמוך עליהם בשעת־הדחק, במה שהרבים סוברים שהוא דרבנן. ויש גם מי שאומרים שהיא רק מדת־חסידות דעלמא בזמן־הזה. מצורף לזה מה שיש סברת ארנונא, שעוד אין הדבר ברור שאין לסמוך על־זה להתיר את כל העבודה של כל השדה, כדעת הלכות־ארץ־ישראל. ונוסף מה שישנם ספקות במנין שנת־השביעית. והיתר שמתירים בעבודות שהן בעצמן דאורייתא אינו אלא על־ידי נכרים, שהוא איסור שבות בדבר שאין בו סקילה, שעדין אין הדבר ברור שנפשטה האיבעיא לחומרא (בבבא־מציעא צ' א'). ואע"ג דנקטינן לחומרא בזה מ"מ יש צידוד גדול בדבר. ובפרט, שאחרי המכירה אין כאן אפילו שבות, שהרי הכל מודים שסומכים על מכירות כאלה במילי דרבנן, וכיון שאין הקרקע של ישראל, אפילו אם נאמר שלא נפקעה קדושתה, אין כאן שבות עליו במה שהגוי עובד בקרקע השייכת לגוי. ומה שעושים ע"י ישראל היינו רק מלאכות דרבנן, במקום הדחק בשאי אפשר באפן אחר. ובדבר איסור הסחורה והביעור וההוצאה לחו"ל, כל מה דאפשר ודאי צריך לאהדורי אחרי כל דרכי־ההיתר האמורים. - ואפילו המבי"ט, המחמיר גבי קדושת שביעית בשל גוי, הודה שאין בהם חיוב ביעור והתירה בסחורה, ובקש על־זה טעמים נדחקים לסמוך עליהם מפני רוב הדחק (כמבואר בדבריו באבקת־רוכל). *) והמוהרי"ט הוסיף שנפקעה קדושת שביעית מפירות של גויים, מטעם ובאו בה פריצים וחלליהו (נדרים ס"ב א' וע"ז נ"ב ב') ושם כיון שפרצום נעשו חולין, והיינו כיון שהגוי משמר וסוחר בהם הרי הוא גוזל בזה מהקודש של שביעית ע"כ נפקעת קדושתה,
8
ט׳אחרי כל אלה אין מקום לערער על דרך־הוראה כזו, במקום דחק שנוגע להפסד של רבים, אפילו אם לא הי' הדבר נוגע לישיבת ארץ־ישראל. וק"ו שהדבר נוגע ליסוד חיי־נפש של ישיבת ארץ־ישראל, ולא נקבעה בזה שום הלכה קבועה, רק בתור הוראת־שעה: כשיתברר הדבר לב"ד הגון, הבקי במצב הישוב ובסדריו שאין דרך אחרת לקיומו של הישוב, - יעשה את מעשיו לשם שמים, וד' עמו.
9