שבת הארץ, פתח דבר י״דShabbat HaAretz, Preface 14

א׳שינוי המצב בין דורות הראשונים לדורות האחרונים ־ בהיתר המכירה
ומה שאנו סומכים על היתר השמיטה ע"י המכירה, ולא נמצא מעולם ולא נראה שסמכו ע"ז החכמים הקדמונים ז"ל, בזמן בית שני וכל ימי חכמי התלמוד הירושלמי והישוב הנמשך בארץ ישראל אח"כ בימים הראשונים, אין זה פלא. ושלש סבות בדבר:

ב׳ראשונה, שמכיון שהיו נוהגים אז איסור פירות שביעית גם בשל נכרים, משום גזירה אטו רוב קרקעות דשל ישראל (עין בקונטרס אחרון לפ"ד הכ"ט בסה"ד), הלא לא הי' אפשר אז להתנהג באפן זה, משא"כ עכשו, שכבר אין מניעה זו מפני שקרקעות של ישראל בא"י הם מיעוטא דמיעוטא, ודוחק המצב הלא הוא גורם בהכרח להתנהג בהיתר של המכירה, מכיון שיש מקום לסמוך ע"ז.

ג׳ושנית, ששנת השמטה הלא היתה אז קבועה וקימת בזמנה שהיתה חלה בו, ולא נודע אז שום ספק ממנין השנים על שנת השמטה, - ועתה יש לצרף הספק של שנות השמטה, שבא במחלוקת הרמב"ם והגאונים, וכבר זכר זה המבי"ט וכתב, שע"ז אולי סמכו להקל בפירות של נכרי, דכיון דשביעית בזה"ז דרבנן הוי ספק דרבנן לקולא (והובאו דבריו במשנה־למלך ה' מגילה פ"א הי"א).

ד׳אמנם על כה"ג, שהספק הוא משני הצדדים ואם נקל בשניהם נעקור תקנת חכמים בודאי, לכאורה הי' ראוי לנו למיזל בתרוייהו לחומרא, וכמו שהעיר במשנה־למלך שם ע"פ דברי הר"ן בפ' ערבי פסחים, גבי ד' כוסות דאזלינן בתרוייהו לחומרא משום דאם ניזל הכא והכא לקולא מיעקרא תק"ח בתרוייהו. אך י"ל, דבאמת חידוש הוא זה דמשום דמיעקרא תק"ח חייבים אנו למיזל לחומרא, דלכאורה י"ל שכיון שאין העקירה בבת־אחת אנו יכולים להקל בכל אחד ואחד, והוי דומיא דשני שבילין (פסחים י' א'), שבזה אחר זה דברי הכל טהורין, והכא נמי כבזה אחר זה דמי, דמן הדין שניהם טהורין אע"ג דודאי יש כאן אחד טמא, ואפילו באדם אחד אמרינן כן, כדתנן במתניתין (טהרות פ"ה משנה ג'): שני שבילין, אחד טמא ואחד טהור, הלך באחד מהם ועשה טהרות ונאכלו הזה ושנה וטבל וטהר והלך בשני ועשה טהרות, הרי אלו טהורות". וכן הא דשתי כתי עדים המכחישות זו את זו, דקיי"ל כר"ה (שבועות מ"ז ב'), דזו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה ולא חיישינן כלל למה שבממנ"פ חדא משקרת, כיון שאינו בב"א ממש. אלא שזהו חידוש שנאמר כך במקום שתעקר תקנת חכמים לגמרי. ולפ"ז י"ל, דסבר המבי"ט, דכיון דאפשר לקיים שמטה בשל ישראל, אם נקל מצד הספק בפרט אחד, בפירות של גוי, אין קפידא בזה, כיון דמעיקר הדין ספד"ר לקולא ותקנתא דרבנן לגמרי לא מיעקרא. ולא שייך לומר "מאי חזית", דודאי מסתבר לומר דלא חמירי כ"כ פירות של גוי כשל ישראל, דמ"מ לא חלה כאן חובת שביעית אקרקפתא דגברא; ולדחיית סברא ד"מאי חזית" לאוקמי אדינא די בסברא כל דהיא. ולפ"ז, אפילו אם היינו אומרים דיש קצת איסור בהיתר מכירה זו מצד הערמה, מ"מ תקנת חכמים לא מיעקרא לגמרי, ועדיפא מהא דמבי"ט בפירות של נכרים, שהרי מתקימת מצות שביעית ע"י מה שלא יעשו המלאכות דאורייתא ע"י ישראל, כמו שנבאר בס"ד, וע"י כמה דברים, שאין עיקר הישוב תלוי בהם, שנשמרים לגמרי מעבודת קרקע, וע"י זאת המכירה בעצמה, שנעשית בשביל ההיתר, ג"כ יש זכר לשביעית, ותקנת חכמים אינה נעקרת, ושפיר יש לצרף את הספק במנין השנים, לסמוך לקולא במכירה, בזמננו דוקא שאין אתנו יודע עד מה להכריע בספק זה.

ה׳ומלבד כל זה, עצם שינוי המנהג, שבדורות הראשונים, שאז לא הי' גדול כל־כך הצורך, לא נכנסו כ"כ בהיתר הערמה ואח"כ בדורות האחרונים, כשנתגבר ההכרח, החלו להתיר בזה ולהנהיג כן את הציבור, - זהו ענין רגיל מאד. ובחמץ גופא מצינו שהי' במציאות חמצן של עוברי עבירה כאלה, לא דשבקי היתירא ואכלי איסורא, כ"א המתאמצים לצאת ידי דין תורה כפי היכולת ורק שעברו לתיאבון משום שאינם יכולים להעמיד עצמם על ממונם (כמבואר חולין דף ד' ע"א), - מזה נראה, דודאי לא הי' היתר פשוט ונהוג למכור במכירה המובטחת שישוב הכל לבעלים. והיינו, שבכ"מ שלא היה ההכרח גדול לא רצו חכמי הדורות לפרסם היתר של הערמה, והוי בכלל "כבוד אלהים הסתר דבר" כהיתר של "מוליכו פחות פחות מד"א" במי שהחשיך לו בדרך (שבת קנ"ג ב'), ודבר זה היה מההוראות שאין מפרסמין אותן משום עמי הארץ, דלא לייתו למיסרך; וכה"ג, דכי מורי רב לתלמידיה מורי להו כרבי מאיר וכי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה (חולין ט"ו א'); וכן הא דאפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים "לא ימוש", ודבר זה אסור לאמרו בפני ע"ה (מנחות צ"ט ב'), שכשההכרח מחייב להנהיג כן מפני הדחק אז בודאי מצוה להורות כן, בדברים אלו וכיו"ב, כדי להסיר המכשול מהנכשלים ולהרויח את הדחק הגדול של אותה שעה. ומשו"ה החלו גם כן גדולי הדורות להנהיג בפומבי את מכירת החמץ כפי הנהוג, מאחר שנתברכו עסקי התעשיות ובתי החרושת באפנים גדולים, שא"א הי' בהם בלא פרסום דרך המכירה. וכן גבי עניננו: בימים הראשונים, כשמעמד הישוב הי' בעיקרו של יסוד עבודת אדמה לאכילה, הי' אפשר להנהיג קדושת שביעית כדת בלא היתר של הפקעה, שהרי סוף סוף היו הפירות מופקרים והי' עי"ז ריוח לענים והי' קרוב לכונת התורה: "ואכלו אביוני עמך", על־כן לא נתפרסם אז היתר של הפקעה ע"י מכירה, אבל בימינו שיסוד הישוב הוא ע"י מסחר בפרי תבואות המושבות, וכשימנע מהלך המסחר תהרס גם כל פרנסתו ומעמדו על להבא, - במצב כזה ודאי חובה להנהיג את היתר ההפקעה ע"י המכירה, ע"פ הסכמת חכמים בכל שמטה, עד אשר ירחם ד' את עמו וארצו וישובו הימים הטובים, ויהי' אפשר גם מצד מהלך המסחר לשמור קדושת השביעית כדינה במילואה, בלא שום הפקעה.