שבת הארץ, פתח דבר י״גShabbat HaAretz, Preface 13
א׳דין ההערמה במכירה לשנת השמיטה
מצד שהמכירה הזו, שמוכרים לשמיטה את הקרקעות והמחובר להם - לגוי, היא מכירה של הערמה, יש לדון אי מהני מכירה זו על כך.
מצד שהמכירה הזו, שמוכרים לשמיטה את הקרקעות והמחובר להם - לגוי, היא מכירה של הערמה, יש לדון אי מהני מכירה זו על כך.
1
ב׳בהערמה בכלל מצינו לפעמים, שהתירוה גם במילי דאורייתא ולפעמים החמירו בה אפילו במידי דרבנן, ונראה שאין כ"כ ללמוד בזה דבר מדבר וראוי לדון כל ענין בפני עצמו לפי גודל הצורך, ובירושלמי (ביצה פ"ג ה"ד) אמרו, שכדי לחוס על נכסיהן של ישראל מותר להערים, ובמקום של הכרח גדול, כנידון דידן בשאלת השביעית, לפי המצב של עכשו, ראוי, לפי זה, להקל.
2
ג׳אלא שיש לדון, כיון דבקרקע בעינן סמכא דעתי' במכירה, ואפילו מכירה גמורה לא מהני בדלא סמכה דעתי', (וכן משמע מדברי רש"י (קדושין כ"ו א'), אהא דאמרי' שם: בכסף מנלן וכו' ? אמר רב: ל"ש אלא במקום שאין כותבין את השטר, אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה", שפירש"י על זה (בד"ה לא קנה): "דכיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתי' דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא"), א"כ י"ל דקנין של הערמת, דודאי לא סמכא דעתי', אין זה קנין כלל.
3
ד׳ולפ"ז יקשה נמי, איך סומכין בקנין של הערמה במכירת־חמץ ובבכור. ואולי י"ל, דלא מצינו זה, שלא יחול הקנין - אע"פ שהוא קנין גמור מצד עצמו - ע"י מה דלא סמכא דעתי', אלא גבי קרקע, שהוא קנין חשוב וקיים, ולכן מבטל אותו מה דלא סמכא דעתי', אבל בקנין מטלטלין י"ל דה"נ דמהני אע"ג דלא סמכא דעתי'. והדעת נותנת כן, משום שמטלטלין יכול לקחתם ברשותו ויהיה ניכר עליהם קנינו, לכן לא שייך כ"כ שיבטל קנינם משום מה דלא סמכה דעתי', אבל בקרקע, שבמקומה עומדת, והיא צריכה להעתק מרשות בעלים הראשונים לרשות בעלים החדשים, ואין ניכר עליה שום שינוי במעמדה, י"ל דכל דלא סמכא דעתי' בטל הקנין. וי"ל ע"פ זה, דבמכירת־חמץ, שנוהגין למכור בה גם את המקומות, שמונח שם החמץ, כדי שיקנה הנכרי בתורת חצר, יותר טוב להשכיר, דבשכירות ודאי י"ל דלא שייך לא סמכא דעתי', דכיון שהוא לזמן שפיר סמכא דעתי' ולא עדיף בזה ממטלטלין. ומשו"ה אמרי' נמי, דבשכירות מהני כסף בלא שטר, כדברי הרמ"א (סי' קצ"ה סעיף ט' בהגהה בשם ב"י) וכמש"כ סמ"ע (שם סק"כ), דסמכה דעת השוכר בלא שטר כיון דלימים קצובים שכרוהו; וי"ל דה"ה לענין הערמה.
4
ה׳ומשום הכי יהא ניחא בעובדא דרבן גמליאל וזקנים (ב"מ י"א ב'), שאמר: "ומקומו מושכר לו" וקבלו זה מזה שכר, וכתבו התוספות (שם ד"ה מקומו): "וא"ת אמאי קבלו שכר ? היה לו להשאיל להם או להשכיר בחליפין. וי"ל דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין". ובאמת קנין חליפין הוא היותר פשוט ומורגל מימי קדם כידוע, וכעדות הכתוב: "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה שלף איש נעלו", שזהו מקור־הדין של קנין־חליפין (כמבואר בב"מ מ"ז א'), וקשה לפ"ז, שהי' לו להקנות להם המקום בקנין גמור לא בדרך שכירות והי' מועיל קנין חליפין; ואפילו אם נאמר, שהי' מקום שנהגו לכתוב שטר, וא"כ היו צריכים דוקא קנין שטר הקשה יותר משכירות, מ"מ הלא מהני במתנה אי בעינא בכספא איקני (כמפורש בקדושין כ"ו א'). ועוד: הרי כמה מרבוותא קמאי ס"ל, דבקנין סודר מהני בלא שטר אפי' במקום שכותבין שטר (כמבואר בתשובת "חוט־המשולש" סי' ד', הובאו דבריו בפתחי־תשובה סי' ק"ץ סק"א, בשם הרמב"ן והרשב"א) והי' ראוי ונכון להקנות בק"ס את הקרקע לחלוטין. א"ו משום דקנין־חלוטין הלא הי' בזה קנין של הערמה ולא סמכו על זה, משום דחשיב לא סמכה דעתי'.
5
ו׳אמנם אין זה ראי' ברורה, די"ל דאין ה"נ בדלא אפשר מהני גם קנין של הערמה, ומ"מ כשאפשר בקנין שאינו בדרך הערמה ודאי עדיף טפי, ומשום הכי טרחו לקבל שכר זמ"ז, ולהשכיר בקנין של שכירות לזמן בלא הערמה. בר מן דין י"ל, דכיון שיש מצוה רבה בקנית קרקע בא"י ובודאי כל המוסיף לקנות מוסיף מצוה (וכתוב ב"אבן־עזרא" (בראשית ל"ג י"ט). שחשוב כאילו יש לו חלק עוה"ב), י"ל שלא רצה רבן גמליאל שתצא מתחת ידו קרקעו שבא"י אפילו לשעה בדרך מכר, כשם שאין למכור ס"ת אפילו י"ל כמה ס"ת, - אלא שזהו מצד הדין וזה מצד הקדושה, - לכן עשה בדרך שכירות.
6
ז׳אלא, שבכלל אין נראה שהא דלא סמכא דעתי' יהי' מעכב רק בקרקע, ומסתבר דאם באמת לא סמכא דעתי' בכל דבר לא מהני, והא דלא סמכא דעתי' שהוא משום קנין אחר הבא אח"כ, כדנקט רש"י (קדושין, הנ"ל) משום שסופו לכתוב אשטר עיקר דעתי' אשטרא, - זה מצינו כה"ג גם במטלטלין גבי דין קנין ד' אמות (ב"מ י' א') "כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא ליה דליקני, בד"א לא ניחא ליה דליקני", ואע"ג שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים אי קיי"ל כן לדינא (כמבואר בחו"מ סי' רס"ח סעיף א' בהגהה) מ"מ לא מחלקינן בזה בין קרקע למטלטלין. ואם נאמר, דבהערמה מקרי לא סמכא דעתי' לא מצינו ידינו ורגלינו גם במכירת־ חמץ ובכור, ועוד כמה דברים שהתירו בהם חז"ל בקנין דרך הערמה, כהא דמע"ש (פ"ד משנה ד' וה'), דהוי רק מתנה של הערמה כדי לצאת ידי חובת הדין ומ"מ שפיר דמי. א"ו דצ"ל, דבמקום שעושה קנין לשם עסק ודאי עיקר כונתו הוא קיום העסק, וכיון שאינו בטוח בקיום העסק או שהוא מתכוין לחזקו בדבר יותר אלים אין דעתו סומכת כלל לקנות בזה, אבל במקום שכל עיקר הקנין הוא כדי להפקיע האיסור, וקנין כזה גמר המקנה להקנות והקונה - לקנות, שפיר סמכא דעתי'.
7
ח׳וחוץ מה שאין לומר סברת "לא סמכא דעתי'" גבי המכירה בהיתר השמיטה, משום שהקנין של מכירה זו, הוא, ע"פ הנהוג, קנין לזמן, וי"ל דדמי לשכירות לענין סמכא דעתי', כסברת הסמ"ע דכיון שהוא לימים קצובים סמכא דעתי' גם בלא שטר, ומשמע אפי' אם נהגו לכתוב שטר. (אלא שאין זה ענין לנידון דידן, דאם בהערמה לא סמכה דעתי' א"כ לא סמכה דעתי' כלל ולא אהני בזה מה שהוא לזמן, אלא דעכ"פ י"ל דלא גרע בזה ממטלטלין, וכיון דבמטלטלין ע"כ אנו צריכין לומר דאין חוששין ללא סמכא דעתי' בהערמה ה"נ במכירה לזמן) - חוץ מכל זה, העיקר הוא כאמור דלא שייך כלל כאן לא סמכא דעתי', דעל מה שהוא בא לקנות, דהיינו שתחשב שלו לענין הפקעת דין שביעית, ע"ז ודאי סמכא דעתי' וניחא ליה לישראל להקנות ולנכרי לקנות בכה"ג ואין לנו לדון כ"א על דין הערמה בעיקריה.
8
ט׳ובעיקרא דמילתא דהערמה י"ל דתלי בפלוגתא דבירושלמי אמתניתין דמערימין על מעשר שני (מע"ש פ"ד ה"ג), דאמרי' שם: רבי אבין אומר איתפלגון רבי לעזר ור"י בר"ח; חד אמר למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה, וחרנה אמר למה פודין אותו כשער הזול מפני שכתוב בו ברכה". מחלוקתם היא אם צריך טעם להיתר הערמה, או שהיתר הערמה אין צריך טעם, כ"א מה שהוא נפדה בשער הזול צריך טעם, כפי' הפני־משה בבירור. ולפ"ז י"ל דהוה לה ספיקא דדינא בלא הכרעה, ואם נאמר דברכה שנאמרה בו דרשינן לה רק לפדיה בשער הזול, א"כ הא דמערימין היינו משום דמותר להערים בכל מילי, ונראה דאפי' במידי דאורייתא, דהא חומש מן התורה הוא. ומסתבר לומר, שגם למ"ד אסור להערים, עד שיצטרך ללמוד ממקרא דברכה, מ"מ אין האיסור מה"ת, וי"ל דמקרא דברכה הוי אסמכתא בעלמא, וא"כ עיקר המחלוקת הוא במידי דרבנן וספיקא לקולא. אך י"ל לאידך גיסא, כיון דכתיב קרא ודרשינן מיניה היתירא לית לן לומר שהוא אסמכתא, וי"ל דהוי איסור להערים מה"ת, ויש בזה, לפי זה, פלוגתא בדאורייתא; וי"ל לכאורה, דאפילו מ"ד מערימין משום ברכה מ"מ נלמד ממע"ש לכהת"כ, דהרי אין כאן שני כתובים.
9
י׳ועכ"פ במידי דרבנן, כשביעית בזה"ז, י"ל מעיקר הדין, דסמכינן אמ"ד דהערמה מותרת ואין צריך קרא ע"ז.
10
י״אונראה, דאע"ג שיש לפעמים שהחמירו לאסור הערמה אפילו בדרבנן, ולפעמים התירו גם בדאורייתא, אך במצוה כזאת, שעיקר עשייתה הוא משום זכר, בודאי מותר לעשות הערמה, שגם בהערמה, כיון שעושה אותה ע"פ ד"ת, יש זכר למצוה, כי בכל מה שעושין מצד המצוה יש זכר. וכן בשביעית, כיון דלא נהגה מה"ת ואין אנו עושים כ"א זכר לשביעית, כלשון הגמ' (גיטין ל"ו ב'), כדי שלא תשכח תורת שביעית לכשיגיע הזמן שנקיים אותה מן התורה לכל חקיה, יש לומר שגם אם מפקיעים את המצוה ע"י איזו הערמה המותרת יש גם בזה גופא זכר למצוה. וגם בדרבנן י"ל, שאסרו הערמה כל היכי שהדבר מכוון לעצמו והטעם שייך בגוף הדבר, אבל במקום שהיתה לנו מצוה דאורייתא, ומצד טעמא דקרא ויסוד צורת המצוה בטלה מה"ת, ואע"פ שעדיין נוהגת מדרבנן, מ"מ כל עיקר ענינה אינו כ"א זכר לדבר, - וזה מתקים שפיר ע"פ האפן הנהוג, גם אם יש בזה הערמה.
11
י״בואע"ג שהדברים יגעים אם דרשינן טעמא דקרא, זהו לענין דינא שלא נעבור על דברי תורה לקולא מצד הטעם, אבל במקום שע"פ טעמא דקרא הי' ראוי להורות לקולא לגמרי ודאי שפיר דמי להורות, שנוכל לנהוג בדבר ע"י הערמה המותרת. ועוד י"ל דהכי שפיר טפי, שאנו מקיימים בידנו את זכר המצוה, עד אשר יבא הזמן המוכשר, שנוכל לקיימה בכל דקדוקיה ויהי' נוהג בה כל יסודה וטעמה; ובמה שאנו מקילים במקום דחק ע"י איזה היתר של הערמה, הננו מזכירים שאין עוד בידנו כעת צורת המצוה בשלמותה, והעולה בידינו הוא רק זכר שלה, שיחבב עלינו את שלמות קיומה, כשיושלמו אותם התנאים, שבהם מתקימות כל המצות התלויות בארץ כדינו במילואו. וכשנזכה נבחין בין קיום המצוה לזכר בעלמא, שלא זכינו לאור טעמה וצורתה האמתית ועלתה לנו ביגיעה, כדוגמת יו"ט שני של גליות ושתי חלות, דהוה קרי ר"י עלייהו: "חקים לא טובים", שאין בהם נעם משפט התורה בתמימות חיובה וסידורה, - לבין קיום המצוה כמאמרה, בשוב ד' שבות עמו, שנראה כולנו הדרת המצות התלויות בארץ ונשמח מאד בכל מה שקימנו ונשתמר לנו עד אז זכרון המצוה.
12