שבת הארץ, פתח דבר י״בShabbat HaAretz, Preface 12
א׳איסור "לא תחנם" במכירת קרקע לנכרי
בענין "לא תחנם", שאסור למכור לגוי קרקע בארץ ישראל, יפה העיר חד מבי דינא הרה"ג ר"ז שך נ"י, די"ל דבגוי שבלא"ה יש לו חניה בקרקע אין התוספת, מה שמוסיפים עליה עתה, אסורה מה"ת; ויותר נכון לפ"ז לבחור בגוי שכבר יש לו קרקע בא"י. אע"ג דיש לומר, שאם יקנה ממנו ישראל הקרקע הקודמת אז הלא תצא החניה מתחת ידו, ונמצא אז שבקרקע זו הנמכרת לו כעת נתנה לו חניה בקרקע. מ"מ יש לומר דבתר השתא אזלינן, ועכשו הוא אינו נותן לו חניה בקרקע, שהרי כבר יש לו מקודם, והוא מקושר לארץ ישראל בלא"ה ע"י קרקע שיש לו מכבר.
בענין "לא תחנם", שאסור למכור לגוי קרקע בארץ ישראל, יפה העיר חד מבי דינא הרה"ג ר"ז שך נ"י, די"ל דבגוי שבלא"ה יש לו חניה בקרקע אין התוספת, מה שמוסיפים עליה עתה, אסורה מה"ת; ויותר נכון לפ"ז לבחור בגוי שכבר יש לו קרקע בא"י. אע"ג דיש לומר, שאם יקנה ממנו ישראל הקרקע הקודמת אז הלא תצא החניה מתחת ידו, ונמצא אז שבקרקע זו הנמכרת לו כעת נתנה לו חניה בקרקע. מ"מ יש לומר דבתר השתא אזלינן, ועכשו הוא אינו נותן לו חניה בקרקע, שהרי כבר יש לו מקודם, והוא מקושר לארץ ישראל בלא"ה ע"י קרקע שיש לו מכבר.
1
ב׳ונראה שיש להעיר ע"ז מסוגיא דהמצניע (שבת צ"ד ב'): תנן התם "התולש סימני טומאה והכוה המחיה עובר בל"ת. איתמר: אחת משתים - חייב, אחת משלש - רב נחמן אמר חייב, רב ששת אמר פטור. רב נחמן אמר חייב, אהנו מעשיו, דאי מישתקלא חדא אחריתי אזלא לה טומאה, רב ששת אמר פטור, השתא מיהת הא איתא לטומאה". א"כ לרב ששת, דאזלינן בתר השתא ואין דנין לומר, שכיון שאם ילקח עוד אחד מהסימנים אזלא טומאה ויהיה חייב משום זה, ה"נ אין לומר שאם ימכור הגוי את שאר הקרקע תהיה חניתו־בקרקע ע"י זו הקרקע, דהשתא מיהא הא ליתא, ויש לו חניה בלאו הכי, ואינו מוסיף במכירתו שום חניה לגבי גוי זה.
2
ג׳ונראה, דאפילו לרב נחמן ג"כ שייך לומר, דביש לגוי קרקע הרבה לא שייך איסורא דאורייתא דחניה בקרקע. דאמרינן בסוגיין: "א"ר ששת מנא אמינא לה, דתנן וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה חייב, הא חצי זית פטור, - והתניא חצי זית חייב. מאי לאו הא דתניא חייב דאפיק חצי זית מכזית והא דתנן פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצה. ורב נחמן אידי ואידי חייב והא דתניא פטור - דאפיק חצי זית ממת גדול". הרי לנו, לרב נחמן, דהיכא דמיעט השיעור, כיון שאין עכשו שום הפרש ותועלת בפעולה, לא אמרינן דנחשוב שכשימעט מיעוט אחר מיעוט את המת הגדול הלא יוכל אז לבא לידי מיעוט שיעור, ואם הי' אז הכזית הי' משלים, אלא דלא אזלינן כ"א בתר מה שלפנינו או קרוב לזה. א"כ בגוי שיש לו אחיזה רבה בקרקע, י"ל שאין כאן איסור דאורייתא במה שמוסיפין למכור לו קרקע, דבלא"ה יש לו חניה.
3
ד׳אך לפי מש"כ התוס' (שם בסד"ה והא): "אבל כזית ממת גדול חייב, אע"ג דאי מישתקלא זית אחר לא אזלא לה טומאה, מ"מ אהני מעשיו, דמשחתכו לא גריר בתר המת, וכשיוציאו המת מן הבית וישאר כזית זה יטמא כל הבית, ונמצא שעתה בהוצאה זו גורם טהרה," - משמע מזה שאפילו כשצריך לאיזו פעולה קודמת, כדי לגרום התועלת בפעולה זו, חשבינן בתועלת כאילו כבר נעשתה אותה הפעולה הגורמת ואזלינן בתר אח"כ, ויש לומר לפ"ז דהכא נמי חניה בקרקע של עכשיו דומה לכזית שלם ממת גדול, שיש בזה גופא שיעור חניה, ואם מישתקלא מיניה הקרקע שיש לו מקודם יהיה לזה שמוכרים לו עכשיו דין חניה בקרקע. מיהו י"ל שאינו דומה, דהתם במוציא כזית ההוצאה היא הוצאה וכשיעורה, אלא שהחסרון הוא משום דלא אהני, ע"כ אמרינן, כיון שאם ינטל המת תהיה מועלת, שחשובה תועלת וכאהנו מעשיו וקיימא הוצאה בדוכתא, אבל כאן, אם נאמר שהכונה דחניה בקרקע היא אחיזה בא"י ע"י קנין קרקע, וזהו עיקר הקפידא, א"כ י"ל כיון שיש לו כבר אחיזה בארץ לא שייך לומר כלל על זה שמוכר לו עכשיו, שהוא נותן לו בזה חניה בקרקע; ואע"פ שאם ימכור הקודמת תהי' לו אז חניה בקרקע ע"י קרקע זו, י"ל דבתר השתא אזלינן ולא מיקרי אלא גרמא לענין חניה בקרקע.
4
ה׳אמנם מלשון הש"ס, (שם ק"ך ב') דאמר: "שאני התם דאמר קרא לא תעשון כן לד' אלקיכם - עשי' הוא דאסר, הא גרמא שרי," משמע דבכל מקום דליכא קרא למידרש פעולת איסור, אפי' גרמא ג"כ בכלל האיסור. אלא די"ל שאינו בכלל גרמא בהאי גונא אלא כשהאיסור נעשה ממילא אחר הפעולה הגורמת, כמו מחיקה ע"י טבילה וכיבוי ע"י העמדת כלים מלאים מים כנגד הדליקה אבל במקום שצריך עוד לפעולה הנעשית ע"י אדם ורק אז יבא האיסור, כה"ג החני' בקרקע, שדוקא אז תהיה כאן נתינת חניה בקרקע אם ימכור עוד את מה שיש לו, י"ל דלא חשיב כלל אפילו גרמא. ואולי הוי בכלל ריבוי בשיעורא ותליא בפלוגתא אי הוי דאורייתא או דרבנן, דלדעת תוס' (מנחות ס"ד א' סד"ה שתים) הוי רק אסור מדרבנן, ולהר"ן בפ"ב דביצה ריבוי בשיעורא אסור מה"ת. מיהו י"ל כיון שכתב שם הר"ן "דודאי רבויי שיעורא בשבת מדאורייתא מתסר, ואפילו הכי לא דמי רבויי בשיעורא ביו"ט לרבויי שיעורא בשבת, שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה, ולפיכך כל שהעיקר מלאכה אסור אף תוספתו כמוהו ומתסר מדאורייתא, אבל יו"ט, שאוכל־נפש הותר בו, דאפי' אפשר מערב יו"ט שרי, כל שהוא מרבה על העיקר, ובלבד שיהא בטורח אחד, תוספתו כמוהו", א"כ י"ל דהוא־הדין הכא, דהעיקר שכבר יש לו הלא לא נעשה על זה שום איסור, שזה יש לו מכבר, אלא שנבא לדון כאן דמה שמוסיפין לו עתה, - אע"ג דהוי בפעולה אחרת ולא שייך באופן הפשוט של ריבוי בשיעורא דמיירי בפעולה אחת, מ"מ מצד שאין כאן איסור מצד התכלית יחשב רק כריבוי בשיעורא, - א"כ הלא צריך הוא להחשב כמו ריבוי בשיעורא של יו"ט. דמה לי אם העיקר הוא מצד עצמו מותר או שלא נעשה בו שום אופן של איסור, כיון שלא בא לידו עכשיו ע"י ישראל, סוף־סוף אין דררא של איסור בעיקר, וי"ל דלכו"ע תוספת בשיעורא כה"ג לא הוי כ"א מדרבנן. ואם הוי דרבנן י"ל, שכיון שאנו צריכים לזה משום תיקון ישוב א"י, הוי כמו שבות דאמירה לנכרי, דלא גזרו.
5
ו׳ואפילו אם נחלק לומר, דדוקא איסורא דלית ביה מעשה, כשבות דאמירה לנכרי, לא גזרו משום ישוב א"י, אבל בשאר דיני שבות גזרו, כדמחלקינן כה"ג בעירובין (דף ס"ח א'). מ"מ י"ל דבמקום מצוה לא גזרו כלל בריבוי שיעורין באיסורין, וכה"ג דשרי טלטול מת ע"י ככר ותינוק (שבת קמ"ב). ובכלל י"ל, דנהי דלגבי איסור תורה יש מקום לומר, שאע"פ שעיקר המכירה אין עושין רק להפקיע איסורא, ולא שתשאר הקרקע באמת לנכרי, מ"מ אין לנו לחלק מסברא לצאת מגזירת התורה, שכיון שבכלל מכירה הוא הוי ג"כ בכלל איסור, אבל באיסור דרבנן י"ל דלא גזרו רק במקום ששייך עיקר האיסור באמת, כשמוכר ממש מכירה קימת להעמיד ביד נכרי, אבל כשמוכר להפקיע איסורא לא גזרו כלל, ומכ"ש באיסור זה שעקרו הוא משום תיקון ישוב ישראל בארץ ישראל ודאי צריך לומר דלא שייכא גזירה, דוגמת הא דאמרינן "הוא עצמו מחזר עליו לשרפו - מיכל קא אכיל מיניה" (פסחים י"א א').
6
ז׳ובריבוי בשיעורא בכלל י"ל שיחשב לגבי הריבוי מתעסק, כיון שהוא צריך ומתכון רק להשיעור הראשון, העיקר, ובאכילת איסורים י"ל דאפי' בבליעה בבת־אחת, שנעשית הפעולה כאחת, לא שייכא קולא דריבוי בשיעור, כיון דמתעסק בחלבים ועריות חייב, שכן נהנה (סנהדרין ס"ב ב') (ובזה ניחא קושיא רבה על הסוברים דריבוי בשיעורא הוא רק דרבנן, ואפי' להסוברים שהוא דאורייתא, דמשמע לדידהו שאין בזה כרת, סקילה וחטאת, דקשיא לכאורה מהא דמס' שבועות (י"ח א'): הי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב, דיציאתו הנאה לו כביאתו, דאפי' למ"ד משמש מת בעריות חייב הכא פטור משום דאנוס הוא, ואע"פ שאנוס הוא על היציאה, מ"מ חייב כשפירש מיד, משום שהי' לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה, - והרי אין כאן לכאורה כ"א ריבוי בשיעורים ? - דמשמע מפשטות לשון הש"ס, שאמר שהחיוב הוא משום ההנאה, שזה אינו משום דחשיב כמוסיף שיעור אח"כ, - שהי' ראוי לכאורה לומר כך מדחשיב לה בכלל דרך קצרה וארוכה דומיא דקצרה וארוכה בבא אל הקדש ונטמא, - אלא שעצם האיסור בא משום ההבדל שבין הנאה מועטה למרובה, וזה הלא הוא לכאורה רק ריבוי בשיעורים, - ולפי דברינו לא שייך כלל בעריות דין ריבוי בשיעורים, כיון דמתעסק חייב).
7
ח׳וע"פ זה י"ל, דלא שייך כלל קולא דריבוי בשיעורים גבי "לא־תחנם" בנ"ד, כשיש לו כבר חניה בקרקע, כיון שבאמת הרי הוא עושה את האיסור בפעולה מיוחדת, דלא שייך כלל בכה"ג ריבוי שיעורא. אלא דנימא שמ"מ לא יהיה יותר חמור מריבוי שיעורא, כיון שכבר יש לו סוף־סוף מעיקרא חניה בקרקע, ולפי זה יהיה דומה כמו שבשעת המכירה הי' מוכר חלק אחד בהיתר, די"ל דעל הריבוי שבב"א לית לן בה מה"ת, אבל כאן באמת מכר זה בפני עצמו, אלא שנחשוב שיהי' לענין דין הקל כריבוי בשיעורא - זהו רק בעצם העובדא, אבל מ"מ מתעסק אינו, וכיון שנאמר שיסוד ריבוי בשיעורא הוא מטעם מתעסק לגבי הריבוי, לא שייך כלל בנ"ד כיון שמ"מ הוא עושה בפ"ע.
8
ט׳ולכאורה נראה לומר, שאיסור "לא־תחנם" דחניה בקרקע, כיון שהוא נאמר דוקא בארץ ישראל, א"כ בזמן הזה, למ"ד דבטלה קדושת הארץ לחיובי המצות התלויות בארץ, הוא הדין נמי דבטלה לענין חני' בקרקע, ואינה אלא מדרבנן.
9
י׳אמנם דעת הרמב"ם משמע קצת שאינה כן, וז"ל (בה' ע"ז פ"י ה"ו): "אסור לנו להניח עובד כוכבים בינינו, אפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה, ולא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני־נח, שנאמר: לא ישבו בארצך. ואפי' לפי שעה. ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב; ואין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד". ושלא בזמן היובל היינו משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה כמו שכתב (בה' שמטה ויובל, פ"י ה"ח), שמאז בטלה, לדעתו, קדושת הארץ גם לענין תרומ"ע כמבואר (בה' תרומות פ"א הכ"ו), וכיון שכתב, שבזמן שאין היובל נוהג אין מקבלין גר תושב לדין ישיבת הארץ, נראה דס"ל, דאע"ג דבטלה קדושת הארץ לתרומ"ע ושמיטה ויובלות, מ"מ לדין ישיבת נכרים לא בטלה, וי"ל דה"ה לענין איסור חניה בקרקע.
10
י״אולא כן משמע דעת התוספות. שכך כתבו (יבמות פ"א א' ד"ה מאי): וא"ת לר"ל, כיון דתרומה בזה"ז דרבנן אלמא בטלה קדושת הארץ, א"כ כלאי הכרם נמי דרבנן, ואמאי תני כל שדרכו - הא בדרבנן אין אסור "כל שדרכו" ? ואין לומר דלר"מ תרומה בזה"ז דאורייתא, דהא שמעינן לי' לר"מ דעיגול בעיגולים עולה (בריש מסכת ביצה ג' ב', גבי ליטרא קציעות). וי"ל. דכלאי הכרם חדא דרבנן, דבזמן ביהמ"ק הוי דאוריתא, אבל עיגול תרתי דרבנן, חדא דבטלה קדושת הארץ ועוד, דאפילו בזמן בית המקדש תרומת תאנים דרבנן". נראה מזה, שהי' פשוט להם, שאם תרומ"ע דרבנן הוא הדין בכלאי הכרם, ונראה דה"ה בכל שאר המצות התלויות בארץ. וכן הי' פשוט גם ל"משנה־למלך" (בה' מאכלות אסורות פ"י הי"א), שכך כתב על דברי תוס' דיבמות הנ"ל: "ונראה דה"ה לחדש, אליבא דמאן דאית לי' דחדש בחו"ל מדרבנן, דה"ה בזה"ז אף בא"י לא אסור כ"א מדרבנן, וכן ערלה, דקיי"ל דבחו"ל ספקה מותר, משום דכך נאמרה הלכה למשה מסיני, בזה"ז אף בא"י ספקה מותר משום דבטלה קדושת הארץ". ולפי זה הוא הדין נמי בשאר מצות התלויות בארץ, דבטלו בזה"ז ואינן עכשיו כ"א מדרבנן.
11
י״בובדעת הרמב"ם יש עוד לדייק ולדון בדבר, דהנה בה' תרומות סוף פ"א כתב: "וכן יראה לי, שהוא הדין במעשרות, שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם, כתרומה". משמע מזה ג"כ, דלא תלי שאר כל המצות התלויות בארץ בתרומה, כסברת התוס' יבמות הנ"ל, שהוא מדמה לתרומה רק את המעשרות ולא שאר המצות התלויות בארץ. דאי היתה סברתו כסברת התוס'. שאם תרומה מדרבנן ה"ה כל שאר המצות התלויות בארץ, אפילו אותן שאין להם דמיון לתרומה, למה חרד את כל ההרדה הזאת, להקיש ע"י סברתו דוקא מעשרות לפטור בזה"ז מן התורה כתרומה, כיון שכל המצות כולן התלויות בארץ בטלות הן מן התורה? אלא ודאי נראה, דס"ל שאין ללמוד שאר מצות התלויות בארץ מתרומה, וה"ה לענין איסור הושבת נכרים בא"י וחניה בקרקע הדומה לו אין חילוק בין זמן שהיובל נוהג לזמן הזה. ומשום הכי אזיל לטעמיה ופירש בדין הושבת נכרים בא"י, שאין מושיבין כ"א גר תושב ואין גר תושב נוהג כ"א בזמן שהיובל נוהג, ומינה דבזמן שאין היובל נוהג שאין גר תושב נוהג ואסור להושיבו בא"י. מיהו כל זה אינו מוכרח כ"כ, דיש לומר דמדרבנן מ"מ אסור, ועל זה אמר הרמב"ם דבזמן שאין היובל נוהג אסור להושיב גר תושב, והיינו מדרבנן. וזה הוי נמי לשיטתו של הרמב"ם בהלכות בית־חבחירה (פ"ו, ט"ו וט"ז), כמו שנתבאר לעיל משם, שהוא ז"ל סבירא ליה ג"כ כסברת תוס' הנ"ל, שכל המצות התלויות בארץ דינן שוה וכיון שבטלה קדושת הארץ כולן בטלות, וקדושת עזרא לא חייבה בתרומות ומעשרות כ"א מדרבנן, וא"כ הוא הדין בנידון דידן. ויותר נראה להשוות בזה דברי הרמב"ם עם דברי התוס' דיבמות הנ"ל, דכל המצות התלויות בארץ הא בהא תליין, והא דהוצרך לומר, בהלכות תרומות, ולפרש "יראה לי" לגבי מעשרות, היינו משום מעשר שני. שהרי בלא זה הייתי דן לומר, שכיון שאכילת מע"ש תלויה בקדושת ירושלים וקדושת ירושלים היא משום שכינה ולא בטלה, ואם הייתי אומר שמע"ש לא בטיל, שוב יש לומר שהייתי מקיש את המעשרות להדדי, והייתי אומר ששום מעשר לא בטל מה"ת, משום הכי הוצרך לומר מסברתו, שמ"מ נראה שגם לגבי המעשרות ג"כ בטלה הקדושה ואינו נוהג כ"א מדרבנן. אבל ה"ה נמי דפשיטא דלכל המצות התלויות בארץ, וכן שביעית, וכן נמי דין חניית הארץ דנכרים, שהכל הוי רק מדרבנן.
12
י״גאמנם אין לדמות לגמרי שיטת הרמב"ם לשיטת התוספות לענין זה. כי שיטת התוס' בזה בנויה היא רק על יסוד זה: אם בטלה קדושת הארץ שע"י כיבוש או לא, וזה משמע שאינו שייך רק על חלק הארץ הנכבש, לכן הם תולים את הדבר בזמן בית המקדש, כלומר בענין כיבוש כלל הארץ, וממילא כל הדינים שוים אם נאמר דבזה"ז דרבנן הוא מטעם חסרון הכיבוש. ולשיטת הרמב"ם, בהלכות תרומות, שהפטור של תרומה בזה"ז הוא משום שאין כל יושביה עליה, י"ל שאין קדושת הארץ בכללה בטלה, רק במה שמצינו דתלוי בכל יושביה, והיינו יובל וכל התלוי בו, כמבואר בה' שמיטה ויובל (פ"ט ה"ב ופ"י ה"ט). ושביעית נראה ג"כ דדמי בהא ליובל, משום שגם בה כתוב: "כי תבאו": אבל לענין כללות המצות התלויות בארץ צריך לפי זה דיוק בלשון של כל אחת מהן, אם משמע ביאת כולכם, וצריך ביאור ביחוד אם "כי יביאך" דמי ל"כי תבאו" בהא, וגבי לא־תחנם "כי יביאך" כתיב.
13
י״דובירושלמי (ערלה פ"א ה"ב) אמר, דלרי"ש דאמר: היא שבירה היא נתיצה, אין חילוק בין לשונות של ביאה. ונראה שע"ז סמך הרמב"ם בסוף פ"א מה' תרומות, שהרי קיי"ל כר' ישמעאל, דאמר "זו היא שיבה זו היא ביאה" (עירובין נ"א א' ודוכתי טובי), וכבר הארכתי בזה לעיל בדברינו בס"ד.
14