שבת הארץ, פתח דבר י״אShabbat HaAretz, Preface 11
א׳יסוד היתר־המכירה - אם יש קנין לנכרי להפקיע או לא, מחלוקת הב"י והמבי"ט בדין קדושת שביעית בשל נכרים
יסוד היתר המכירה הוא בעיקרו ע"פ רוב קמאי ובתראי, דסבירא להו ששביעית בזמן־ הזה דרבנן, שזהו יסוד דברי רש"י (סנהדרין כ"ו א', ד"ה אגיסטון), שבקרקע של נכרי מותר לחרוש ולעשות כל עבודה, וכך היא דעת הר"ח בפירושו שם, כמבואר למעיין בדבריו כמו שביארתי מזה בקונטרס־אחרון, וכן דעת בעה"ת והערוך והפוסקים הסוברים שהיא בזמן־הזה מדרבנן. שהרי פשוט הוא בסוגיא דגמרא (גיטין מ"ז א'), דהא דאמר רבה שאין קנין לנכרי בארץ־ישראל להפקיע מידי מעשר הוא דוקא במידי דאורייתא, אבל במידי דרבנן אמרינן יש קנין לנכרי להפקיע. כדמסקינן שם, דאפירכא מברייתא: "ישראל שלקח שדה מנכרי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש, חייבת במעשר שכבר נתחייבה, - נתחייבה אין לא נתחייבה לא, - משני: הכא במאי עסקינן בסוריא וקסבר כיבוש־יחיד לא שמיה כיבוש", ופירש"י: בסוריא, דמעשר דידה דרבנן ושם יש קנין ביד נכרי להפקיע. והוא־הדין אם נאמר ששביעית בזה"ז דרבנן, שהיא דומה אז לסוריא, ויש כח ביד נכרי להפקיע.
יסוד היתר המכירה הוא בעיקרו ע"פ רוב קמאי ובתראי, דסבירא להו ששביעית בזמן־ הזה דרבנן, שזהו יסוד דברי רש"י (סנהדרין כ"ו א', ד"ה אגיסטון), שבקרקע של נכרי מותר לחרוש ולעשות כל עבודה, וכך היא דעת הר"ח בפירושו שם, כמבואר למעיין בדבריו כמו שביארתי מזה בקונטרס־אחרון, וכן דעת בעה"ת והערוך והפוסקים הסוברים שהיא בזמן־הזה מדרבנן. שהרי פשוט הוא בסוגיא דגמרא (גיטין מ"ז א'), דהא דאמר רבה שאין קנין לנכרי בארץ־ישראל להפקיע מידי מעשר הוא דוקא במידי דאורייתא, אבל במידי דרבנן אמרינן יש קנין לנכרי להפקיע. כדמסקינן שם, דאפירכא מברייתא: "ישראל שלקח שדה מנכרי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש, חייבת במעשר שכבר נתחייבה, - נתחייבה אין לא נתחייבה לא, - משני: הכא במאי עסקינן בסוריא וקסבר כיבוש־יחיד לא שמיה כיבוש", ופירש"י: בסוריא, דמעשר דידה דרבנן ושם יש קנין ביד נכרי להפקיע. והוא־הדין אם נאמר ששביעית בזה"ז דרבנן, שהיא דומה אז לסוריא, ויש כח ביד נכרי להפקיע.
1
ב׳ולשיטת הסוברים ששביעית בזמן־הזה דרבנן ואינה תלויה ביובל שלדעתם מוכרחים אנו לומר, שיסוד יש קנין לנכרי ואין קנין תלוי בקדושת־הארץ דאורייתא או דרבנן, הנה לשון קדושת הארץ שייך גם על פרט מיוחד כמו שהוא שייך על הכלל כולו כמו שמתבאר בסמוך. ולשיטת תוספות יבמות (פ"א א' ד"ה מאי) נראה, שקדושת כל המצות התלויות בארץ בחדא מחתא מחתינהו, ואם תרומה בזה"ז דרבנן, משום שבטלה קדושת הארץ, הוי גם כלאי הכרם דרבנן, אבל לשיטת תוספות מגילה (י' א' ד"ה למה) יש חילוק בין פרטי הקדושות ויש שלקדושה אחת בטלה וקדושה אחרת קימת. וכן בדברי הרמב"ם יש לומר כן, דהא לא מצאנו שיאמר שבזמן הזה אין דין כלאים נוהג בא"י מן־התורה, ומדסתם לה סתומי משמע שהוא מה"ת. ואע"ג דיש לומר שסובר הרמב"ם, שקדושת עזרא היא קדושה שלמה מן־התורה לגבי הדברים שאינם צריכים ביאת־כולם, מ"מ מדלא כתב בשום מקום, שאין דין כלאים נוהג מן־ התורה במקומות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל נראה דסבר שאין הקדושות תלויות כולן זו בזו, וכן בערלה לא נראה דמחלק בין זמן שהיובל נוהג לזמן הזה, שלא חלק רק בין ארץ־ישלאל לחו"ל בנוטע לרבים (ה' מעשר־שני ונטע־רבעי, פ"י ה"ד). ותוכן־הדבר הוא, שאין כל הקדושות שוות, וכשאנו מדברים באיזה ענין שנפקע חיובו הרי זה נקרא שלגבי דידיה בטלה קדושת הארץ, אע"פ שהיא קימת לגבי שאר דברים. ואם קדושה זו היא מן־התורה אז אין קנין לנכרי להפקיעה, ואם היא מדרבנן יש קנין לנכרי להפקיעה. על־כן לא מיבעי להסוברים, שמשחרב בית־שני בטלה קדושה שניה, ונשארו חיובי המצות התלויות בארץ רק מדרבנן, דודאי דמיא שביעית בזמן־הזה לסוריא ונכרי מפקיעה מידי חיוב, אלא אפילו להסוברים, שקדושה שניה קימת ומ"מ שביעית בזמן־הזה דרבנן משום דמן־התורה ביובל היא תלויה, וכרוב הראשונים דסבירא־להו כרבי ע"פ פשטא־דמילתא, אע"ג דלשאר דברים, כמו תרומ"ע ושאר מצות התלויות בארץ, הוי לדידהו מן־התורה ואין קנין לנכרי להפקיע, מ"מ בקדושה זו של שביעית יש קנין לנכרי להפקיע כיון שקדושה זו היא מדרבנן. ולא שייך כלל לומר, שאין להפקיע קדושה לחצאין, שכך היא המדה, שבדבר שנשארה בו קדושת־הארץ מן־התורה אין קנין לנכרי להפקיעה ובמה שנשארה בו מדרבנן יש קנין להפקיע.
2
ג׳ומה שכתב בבית־הלוי שלדעת הסוברים שקדושה שניה לא בטלה, אע"ג דלדידהו שביעית בזמן־הזה מדרבנן, מ"מ מדלא בטלה קדושת־הארץ לעניני תורה גם בהא מילתא שהוא דרבנן לא בטלה, איני רואה שום הכרח לזה, כי האיך אפשר לנו להשוות את מה שחלקה תורה, וכיון דלהא מילתא דשביעית הקדושה היא דרבנן הרי היא יכולה להיות נפקעת ע"י קנין נכרי. ואין ראיה מהא דאין עודרים עם הנכרי בשביעית (גיטין ס"ב א'), ועידור מלאכה דרבנן היא כדמשמע בסוגיא דמו"ק (ג' א'). חדא, דאין לנו ראיה דהתם מיירי בשדה של נכרי, וי"ל דמיירי בשדה של ישראל, אפילו עידור המותר אסרו שלא להחזיק ידיו, ואין להוכיח בזה מלשון הרמב"ם, שהוא סתם הדברים (פ"ח ה"ח), וכן מצד דברי הגמרא כשהם לעצמם אין הכרח שרב סובר כרבא, דאבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא, וי"ל דהוא סבר דהוי הכל מן־התורה, ויש צידוד לכך מלשון הסוגיא דגיטין (נ"ג ב'), שאמר בנוטע סתם דהוי דאורייתא די"ל שהוא דלא כרבא, (וע' לעיל ע' י"ב). ומכש"כ שיש לומר דעידור היינו חרישה, ויש בה איסור עשה. ואולי סבר רב כרבי אלעזר בסוגיין דמו"ק, וכהכרעת הירושלמי (כלאים פ"ח ה"א) דר' אלעזר סבר שכל עבודה אסורה מן־התורה, שהרי רצה לומר, שאפילו חפירת בורות שיחין ומערות, תהיה אסורה. ועוד שבעיקר הדבר אין צד דוגמא לומר, שאם נאמר כד' בעה"ת ותירוץ אחד שבתוספות בסוגיין דסנהדרין וגיטין הנ"ל, שלמ"ד שביעית בזמן־הזה מן־התורה אפילו המלאכות דמדרבנן אסורות, - שאז כיון שהארץ עומדת היא בקדושתה לדין שביעית הרי היא כאילו היא של ישראל, ולאיזה צד אפשר להיות מלאכות דמדרבנן מותרות בה.
3
ד׳אבל אם קדושת שביעית בכללה היא דרבנן, א"כ יסוד הקדושה שלה הוא דרבנן וקדושה דרבנן נפקעת היא ע"י קנין הנכרי.
4
ה׳ובספר "הלכות־ארץ־ישראל" המיוחס להטור (לונדון תר"ס) כתוב בדין קדושת הארץ (ס"ב) בזה הלשון: "אין שביעית נוהגת לענין איסור זריעה וחרישה בארץ ישראל מדאורייתא אלא מדרבנן. ואנו צריכין לברר מתי היא שנת שביעית, שיזהר בה האדם מלחרוש ולזרוע בארץ בזמן הזה, וכן מלאכות שבשדה. ובשדה ישראל הוא אסור, אבל לא בשדה הגוי; ואם משדה ישראל נותנים למלך מקצת מכל שדה ושדה מותר לזרוע, דמכריז רבא (כך היא הגירסא שם. וגירסתנו היא: רבי ינאי, ולפי מה שכתבתי בקונטרס־אחרון יש בזה נפקא־מינה לדעת הרז"ה והראב"ד, די"ל שבזמן רבי ינאי היה נוהג עדיין יובל מדרבנן): 'פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא'. ואין צריך להפקיר הפירות בשנה השביעית בא"י בזמן הזה, ואין אסור לעשות מהם סחורה כיון שאין הארץ מיוחדת להם. ואין עודרין עם הגוי בשביעית". - הספר הזה נדפס מתוך כתב־יד והמו"ל מיחסו להטור, מכח הוכחה ממה שמצאו את כתב־היד הזה כתוב ביחד עם טור ארח־חיים על קלף. (אמנם מלבד מה שראיה זו אינה מכרעת, כמובן, אין מסתבר כלל לומר שהמחבר הוא הטור, כי לא נזכר בו הרא"ש בשום פעם, וגם ממה שכתב שאין חיוב להפקיר הפירות בזמן הזה, ובטור סי' של"א כתוב כהרמב"ם שבשביעית פטור מתרומ"ע,- ולפי דבריו הלא יהא חיב בתרו"מ אפילו של ישראל; ואין כאן מקומו של בירור זה). כן סגנונו מוכיח עליו, שהוא לחד מרבוותא קמאי, ומ"מ אין לנו לסמוך עליו במה שמקיל יותר מהפוסקים המפורסמים הידועים אצלנו, אבל זה נראה מדבריו שמפרש הא דאין עודרין עם הנכרי בשביעית, שהוא בקרקע של ישראל. שהרי החליט בתחלה שבקרקע הגוי מותר לעשות כל המלאכות כולן, ואיך יהיה אסור לעדור עם הנכרי בקרקעו, אלא ודאי בשדה ישראל מיירי, שהגוי עובד בה בשביל עצמו או ע"י שכירות, וכמו שפירשתי לעיל, ־ ובזה אין לנו הוכחה להפך מדבריו, ויש לומר שגם הרמב"ם והסמ"ג כך פירשו. ולגבי ארנונא נראה שהוא סובר, שטעם ההיתר אינו מפני האונס. אלא משום שכיון שהמלך מקבל ארנונא הרי זה נחשב כשדה שלו, וממילא הויא קרקע של נכרי ונפקעת מידי שביעית, ונפקא־מינה טובא, דלדעת הרמב"ם שהוא מפני האונס אין היתר רק כשיעור ארנונא, וגם נראה שבפירות נוהגת כל קדושת שביעית, אבל לדעת בעל הלכות אלו, שהטעם הוא משום דחשיב שדה של נכרי, מותר לזרוע כדרכו ואין בפירות משום קדושת שביעית.
5
ו׳ולדעת הרז"ה והראב"ד וסיעתם, דסברי שהי' נוהג גם יובל מדרבנן בימי התנאים והאמוראים הראשונים, שהי' עדיין ב"ד קבוע בארץ־ישראל, ומפורש יוצא מדבריהם. שבזמן ר' חייא ורב הי' עדיין ב"ד גדול קבוע, יש לומר שהי' עדיין קים בימי רבה. כי הוא הלא הי' בזמן ר' יוחנן כמו דשלחו ליה אחוהי לרבה שיעלה לארץ־ישראל: "שמא תאמר אין לך רב ? - יש לך רב ומנו ר' יוחנן" (כתובות קי"א א'), ורבי יוחנן הלא הי' ממתיבתא דרבי (כמבואר חולין נ"ד א'), ופשוט שהי' בימיהם ב"ד מקדש שנים וקובע חדשים, שהרי הלכו רבי חייא בר זרנוקי ור"ש בן יהוצדק לעבר שנים בעסיא ופגע בהו ריש־לקיש (סנהדרין כ"ו א'), א"כ יש לומר דהכי־נמי נהג יובל מדרבנן, ולפיכך אמר רבה שאין קנין לנכרי להפקיע, שהרי הפסוק "כי לי הארץ" גבי יובל כתיב: "והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ", וזה נוהג רק בזמן שהיובל נוהג, שאז יש איסור של מכירה לצמיתות. וקשה לומר שמהאי קרא, דעיקרו בזמן שהיובל נוהג, נוכיח דין שינהוג גם בזמן שאין היובל נוהג, ובסוגיא דערכין (כ"ט א'), כל הני דילפינן התם מקראי, שאין נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, היינו משום שאנו מוצאים בהם פרט אחד דקאי דוקא ביובל, שזה מועיל כבר להוציא את כל הענין שלא ינהוג אלא בזמן שהיובל נוהג, וללמד ממנו בזה גם לדינים אחרים. כדאמרינן שם: "אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: עד שנת היובל יעבוד עמך. ואין שדה־החרם (שדה־ אחוזה, לפי גירסת הילקוט העיקרית) נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: ויצא ביובל ושב לאחוזתו, אין בתי־ערי־חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: לא יצא ביובל. ר"ש בן יוחי אומר: אין שדה־חרמין נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: והיה השדה בצאתו ביובל קדש לד' כשדה החרם. ר"ש בן אלעזר אומר: אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, אמר רב ביבי: מ"ט אתיא טוב טוב: "כתיב הכא: כי טוב לו עמך, וכתיב התם: בטוב לו לא תוננו". הרי, שגם ממה שפרט אחד אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אנו למדים מזה, שכולו אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ואע"ג שיציאת־היובל אינה רק בנרצע וסתם עבד־עברי יוכל להיות שאינו נרצע, ולא עוד שהרי לדעת חכמים, דפליגי עליה דרבי אלעזר יודן בריבי (קדושין כ"א ב'), אין עבד עברי כהן נרצע כלל ומ"מ אין זה מעכבו מלהיות עבד עברי, ומה שאין היובל נוהג חמיר טפי, שאע"פ שבחסרון היובל אינו מחוסר אלא בזמן יציאת הנרצע אין עבד עברי נוהג ע"י זה כלל, וכן יתר הפרטים השנוים שם יחושם ליובל הוא רק פרטי, ביציאתם וגאולתם, ומ"מ אין נוהגים כלל כשאין היובל נוהג. א"כ קשה טובא, דהא האי קרא "כי לי הארץ" כתוב דוקא בזמן שהיובל נוהג, כמו שפירש רש"י שהוא לאו שלא יהיה הלוקח כובש את השדה ביובל, ובזמן שאין היובל נוהג אין אזהרה זו נוהגת כלל, ואיך אפשר לדון דין זה שאין קנין לנכרי, דילפינן ליה מהאי קרא דכתיב ביובל, - שינהוג אף בזמן שאין היובל נוהג ? אמנם הסוגיא תוכל להתפרש אל נכון, אם נאמר שהיו אז עדיין יובלות מדרבנן, שהחלוק בזה בין סוריא לארץ־ישראל אינו משום דהא דאורייתא והא דרבנן, שלפי זה היה ראוי לומר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכיון שמן התורה אין קנין לנכרי להפקיע הכי־נמי בקדושה דרבנן, - אלא יסוד החלוק הוא מפני שכשקדושת היובל נוהגת והתורה אמרה: כי לי הארץ, וקדושה זו נוהגת כל זמן שהיובל נוהג, לפיכך כשם שכל מצות היובל נוהגות לדעתם מדרבנן גם בזמן החרבן, כל זמן שהיה ב"ד־גדול קבוע בארץ־ישראל, שיקיים את המצות שהיובל צריך להן לקדושתו, כמו־כן נוהגת מצוה זו, שאין הנכרי יכול להפקיע קדושת הארץ. וסוריא, כיון שכיבוש־יחיד לאו שמיה כיבוש, אינה נוהגת בדיני יובלות, וכן משמע מלשון הרמב"ם (פי"א ה"א), שאיסור המכירה לצמיתות הוא בארץ־ישראל המתחלקת לשבטים, וסוריא אינה בכלל זה, שאינה מתיחסת לחלקים של שבטים מיוחדים כמו שהיה בחלוקת יהושע, לכן אין יובל נוהג בה. ולפ"ז פשיטא, שלדידן, דאין יובל נוהג כלל, יש קנין לנכרי להפקיע אפילו מאותה מדת־ חסידות, לדעתם, הנהוגה ממנהג־אבותינו מאז לנהוג לדעתם שמטה גם בזמן הזה. - ובאמת נראה מכאן ראיה נכונה לסברתם, שהי' נוהג דין של יובל מדרבנן בימי האמוראים.
6
ז׳והנה אם נחלק בין זמן הבית לאחר החרבן בקדושה שניה ונאמר, שבזמן הבית היה היובל נוהג, והיתה שביעית מן־התורה, כדעת ר"ת, אף לרבי דיובל ושמטה מישך שייכי אהדדי, או שנאמר דקיימא־לן כחכמים ושמטה אינה תלויה ביובל, ומ"מ קדושה שניה היתה מן־התורה ובטלה ע"י החורבן, נמצא שבזמן בית שני היתה השמטה מן־התורה אע"פ שהיא עכשו מדרבנן, ולפי־זה, כיון דבמידי דאורייתא אין קנין לנכרי להפקיע ורק במידי דרבנן יש קנין לזה, כדמחלקינן מטעם זה בין סוריא לארץ־ישראל בגיטין בסוגיא דרבה, הרי בזמן הבית היתה נוהגת קדושת שביעית בשדה של גוים, ורק אח"כ, שבטלה הקדושה מן־התורה ונשארה רק מדרבנן, אז הוחל להיות כח הנכרי מפקיע. אמנם לפי מה שכתבתי שלהסוברים שהי' היובל נוהג בבית שני מן־התורה, דהיינו שאותו הישוב בזמן בית שני חשיב כל יושביה מפני שהיה שם מקצת מכל שבט, לדידהו יש לומר שגם אחר החורבן, כל זמן שהי' קבוע בארץ־ ישראל ב"ד גדול ומנו יובלות, והיה קבוץ גדול של ישראל קרוב לכמה שהיה בזמן בית שני, היתה גם אז שביעית נוהגת מן־התורה. ולכאורה יש לזה ראיה גדולה מדאמרינן במתני' (כלאים פ"ז מ"ה), כשאחד זרע את כרמו בשביעית: "בא מעשה לפני ר' עקיבא ואמר: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו", דהיינו משום ששביעית היתה אז מן־התורה כאמור, דאם היא מדרבנן איך תועיל קדושת שביעית להתיר כלאים מן־התורה. ואין סברא לומר כאן "הפקר־ב"ד הפקר", דהא ניחא לרבא דסבר סברא דהפקר־ב"ד לגבי איסורא, אלא לאביי, דמדמוקי לפרוזבול כרבי נראה דסבר שאין הפקר־ב"ד מועיל לגבי איסורא, מאי איכא למימר, ולפיכך צ"ל ששביעית מן־התורה לרבי עקיבא. אלא, שלדעת התוספות דיבמות הנ"ל בסוגיא דמאכילה בתרומה, שבביטול קדושת הארץ ע"י החרבן גם כלאים אינם מן־התורה, יש לישב שהרי אם בטלה קדושת הארץ הוי גם כלאים מדרבנן כשם ששביעית היא מדרבנן. ואע"ג דיש־לומר, דעיקר סברת אביי, שלא לדון בפרוזבול דין הפקר־ב"ד, אינה משום שאין הפקר־ ב"ד מועיל גבי איסורא, אלא משום שאין סברא לומר שע"י הפקר־ב"ד יפקיעו לעקור בקביעות מצוה של־תורה, ולפי־זה לא שייכא הא מילתא אלא בפרוזבול, שהוא דבר קבוע, אבל בהא עובדא דאדם אחד שזרע את כרמו בשביעית, שהוא דבר מקרי, שפיר מהני על־זה הפקר־ב"ד אליבא דכולי־עלמא לחשוב לדבר־שאינו־ שלו את הכרם ואת התבואה, כמבואר בירושלמי שם, - מ"מ לא מסתבר באמת לדון את זה בטעם הפקר־ב"ד לדבר־שאינו־שלו. שהרי אין הנידון הזה דומה כלל לפרוזבול, דהתם עיקר התקנה של ב"ד בפרוזבול הוא ההפקר, שהפקירו ממונו של לוה, שזכתה לו תורה ע"י הפקעת שביעית, שלא תועיל לו הפקעה זו ויהיה מחויב לשלם, אבל גבי קדושת שביעית דקרקע לא היו ב"ד צריכים לתקן כל דבר בפרטיות, אלא שתקנו קדושת שביעית וממילא חל ההפקר מכח קדושת שביעית, בזה יש לומר שלא הפקירו ב"ד ממון זה ביחוד והוי רק תקנת־חכמים בעלמא, שהי' ראוי לומר שלא יועיל להקל על דבר תורה, אלא שבירושלמי (פאה פ"ה ה"א; שקלים פ"א ה"ב) מבואר, ששייך הפקר־ב"ד גם על הפקר של פירות שביעית אע"פ שלא בא מטעם הב"ד דין ההפקר ביחוד, אלא הוא חל ע"י מה שקדשו ב"ד את הזמן בקדושת שביעית, דאיבעיא להו התם אם מצד הפקר־ב"ד פטור גם מן המעשרות, ומביא ראיה מהא ד"אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית, ואם עברוה מעוברת יחודש אחד שהוסיף הרי הוא פטור מן המעשרות", שמע־מינה שהפקר־ב"ד פטור מן המעשר, ולפי־זה יש־לומר, שכשם שמועלת סברת הפקר־ב"ד לפטור מן המעשר כך היא מועלת שלא יהי' נחשב כשלו, אפילו לגבי כלאים של־תורה. אבל באמת ראיה זו מהא דירושלמי אינה ברורה, כי אין הפקר ב"ד זה של עיבור־השנה דומה כלל להפקר־ב"ד דעלמא, שהרי התורה נתנה רשות לב"ד לעבר את השנה, ולאידך גיסא מה שאין מעברין בשביעית זהו רק תקנתא דרבנן, כדי שלא להמשיך איסור שביעית יותר מהשנה הקצובה (כמבואר בסנהדרין י"ב א' בפירש"י). וא"כ הלא חזרו הדברים שאין לומר בהא עובדא דכלאים הנ"ל משום הפקר־ב"ד. אלא צריך לומר משום שבימי ר' עקיבא היתה נוהגת עדיין שביעית מן־התורה, כנ"ל.
7
ח׳ואולי יש להביא ראיה מכאן, מהירושלמי הנז', לשיטת הב"י שבשביעית המצוה היא שכל אחד יפקיר את פירותיו ובזה חל ההפקר, ואם שמר את פירותיו ביטל מהם ההפקר של שביעית אע"פ שעבר על מ"ע של־תורה. שלפי־זה יש־לומר, שבדיוק מביא שם ראי' מהא דאין מעברין את השנה בשביעית ואם עברוה מעוברת, כי בודאי כל אחד מישראל עושה כדין תורה ומפקיר את שדהו בשביעית. ובסתם דעתו בודאי על השנה הקצובה בלא חדש־העיבור, כיון שלכתחלה אסור לעבר בשביעית, ואח"כ כשב"ד מודיעים שעברוה היא מעוברת, וכאמור הלא לא היתה דעתו על חדש־העיבור, ושיהיה חיוב חדש על כל אחד ואחד שיפקיר עתה את שדהו מחדש לשם חדש־העיבור - זה לא מצינו כלל, ואיך הוא פטור מן המעשרות והלא בכלל הפקר הראשון לא הי' ? אלא ודאי שהפקר־ב"ד הפקר, שהם כללוהו ע"י עיבורם בכלל הפקר הראשון וזהו דוקא מכח הפקר־ב"ד ממש. לפ"ז הרי מכאן ראיה, מדברי ירושלמי הללו, לשיטת הב"י, דבעינן בשביעית הפקר מפורש; וזהו היפך מדברי ידידי הגאון ר' יעקב דוד רידב"ז שי', בקונטרס־השמיטה אשר לו, שהביא מדברי ירושלמי זה ראיה לשיטת המבי"ט, שההפקר בשביעית ממילא הוא. ופשטן של דברים הם, שאפילו נאמר שיש חיוב להפקיר, מ"מ הרי אנן סהדי שאינו מפקיר אלא מפני שהיא שנת השמיטה עדיין גם בחודש העיבור ע"פ ב"ד, ואם לא היתה שמיטה לא הי' מפקיר, ושתהי' שנת השמיטה נמשכת גם בחודש זה הוא מעשה ב"ד, ודבר זה מקיים את ההפקר, והוכיחו מזה שהפקר ב"ד הפקר, ועכ"פ לא קשיא מזה על שיטת ב"י.
8
ט׳והנה הגאון הזה שי' האריך בקונטרסו זה, לחזק, דעת המבי"ט ומוהרי"ט, שיש קדושת שביעית גם בפירות של נכרים, וממילא אין תועלת במכירה. את יסוד ראיותיו אלה בנה ע"פ דברי הב"י בתשובתו על דברי המבי"ט, שהמבי"ט כתב להב"י, שעל־ידי מה שהוא סובר שאין נוהגת קדושת שביעית בשל נכרים חייב אותם בתרומ"ע כשמרחם ישראל, ולהמבי"ט פטורים מן המעשרות, כיון שהם בכלל קדושת שביעית, "ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר, שהם פירות ישראל, אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבים, - לא היא דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירו בשנת השמיטה יתחייב במעשרות וכו' *)(אבקת רוכל סי' כ"ב).", ועל־זה השיב הב"י: "מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר. ולא נפטרו פירות שביעית אלא מטעם הפקר, וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות, ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר כו' יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת" *)(שם סי' כ"ד) וכו' ע"פ זה הביא הגאון הנ"ל שליט"א ראיות, שאין חיוב מעשרות בשביעית, ובכלל הפקר של שביעית אינו תלוי כלל במה שיפקירו הבעלים, ולפיכך פירות של נכרים צריכים להיות פטורים מתרומ"ע, ושמע־מינה שנוהגת קדושת שביעית גם בשל נכרים. ומשמע מתוך דבריו של ידידי הגאון שליט"א, שהוא הבין שדעת הב"י כך היתה, שאין בשביעית דין הפקר עד שיפקיר מפורש, וכל־זמן שהוא לא הפקיר אין ההפקר חל מאיליו, - ועל יסוד זה בנויות כמה מראיותיו לשיטת המבי"ט.
9
י׳אמנם אם מחלוקת זו של הב"י והמבי"ט היתה תלויה בעיקרה בסברא זו שכתב הב"י, שפטור תרומות ומעשרות בשביעית תלוי הוא בהפקרם של בעלים, אז היה לנו לאמר, שאם יתאמת לנו שהפקר של שביעית הוא אפקעתא דמלכא, והפקרם של בעלים אינו מעלה ומוריד בה, יצא מזה הדין שנוהגת קדושת שביעית בשל נכרים. אבל באמת מחלוקתם של הב"י והמבי"ט, בעיקר הדין אם נוהגת קדושת שביעית בשל נכרים, אינה תלויה כלל בסברא זו, שהרי אפילו אם אין פטור המעשרות בשביעית תלוי בהפקר הבעלים, מ"מ אפשר להיות שקדושת שביעית אינה בשל נכרים מצד־עצמה, מפני שיש קנין לגוי להפקיע בשביעית בזמן־הזה וממילא אינם פירות שביעית כלל, ואינם הפקר לא משום דעת הבעלים, שהנכרי אינו מפקירם, וגם לא מצר אפקעתא דמלכא, שהתורה לא הפקיעה את קנינו, כיון שיש כח לנכרי להפקיע מקדושת שביעית בזמן־הזה. אלא הב"י אזיל שם לטעמיה דמבי"ט, שהוא סובר שיש קדושת שביעית בשל נכרים, ומ"מ חשב שיש מקום להעלות על הדעת שתהיה חייבת בתרומות ומעשרות מפני שהגוי לא הפקירה, - על זה כתב הב"י, שכיון שקדושת שביעית יש בה אין חיוב בה מפני מניעת ההפקר. וכתב הב"י, שחוץ מה שלדעתו עיקר־הדין הוא שאין קדושת שביעית נוהגת כלל בשל נכרים, וממילא אינם פירות שביעית כלל, ופשיטא שהם מתחייבים בתרומ"ע כשמרחם ישראל, אלא אפילו אם נסכים לדעת המבי"ט, שנוהגת קדושת שביעית בשל נכרים, גם אז ראוי לחייבם במעשרות, מטעם שאין לנו פסוק מפורש לפטור שביעית מן המעשרות, וכל מה שאנו פוטרים הוא רק משום שהפירות הם הפקר; ולפיכך מי שעבר ולא הפקיר יש לומר, שאע"פ שעבר על איסור־תורה במה שלא הפקיר, מ"מ אין לפטור אותם מן המעשרות, דלא שייך בזה "ידו ויד כל אדם שוים בו", כדדרשינן על הפקר: "יצא הפקר, שידו וידך שוים" (ירוש' מעשרות פ"א ה"א שהרי אין יד כל אדם שוה בהם, כיון שלא הפקיר. ובאמת לא היתה כלל דעת הב"י כך, שאין שום דין הפקר בשביעית עד שיפקיר הוא בעצמו מפורש, אלא בסתמא אין ספק שכל ההפקר הוא כאן מאפקעתא־דמלכא, וממילא יד הכל שוה בו ופטור מן המעשרות, ורק אם גדר את כרמו והראה בפועל בפירוש שאינו מפקירו, בזה נוטה הב"י לחדש דיש־לומר, שאע"פ שעבר על איסור־תורה מ"מ מועלת חזקתו להחזיק בשלו ויצא מדין הפקר, וממילא חייב במעשרות. וביותר יש לצדד דעת הב"י דמיירי כשגדר את כרמו קודם שגדלו בו הפירות, שמשבאו הפירות לעולם באו ברשותו ולא נעשו הפקר מעולם, אבל אם באו הפירות לעולם ולא גדר את כרמו, אפילו אם חזר וגדרו אח"כ הוי כזוכה מן ההפקר, שאינו חייב במעשר, שהרי קיי"ל: "המפקיר את כרמו והשכים בבוקר ובצרו, חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשר" (בבא־קמא כ"ח א'). - ונראה שהוא סובר, שמי שגדר את כרמו ואינו מפקיר, יש לומר שאסור לקחת ממנו בעל־כרחו, אלא שב"ד כופים אותו שיפקיר, כי זהו עיקר המצוה שישמיט, ולא שיקחו ממנו בעל־כרחו, קודם שהפקיר כדין.
10
י״אועתה לפי דברינו הלא לא שייך כלל לשיטתו של הב"י ענין זה של הפקר כלל, וממילא לא שייכא כאן גם סברא שכתבנו לעיל, להביא ראיה מדברי ירושלמי, מכח ההפקר הסתמי של השנה הקצובה, כיון שההפקר חל מאליו מכח אפקעתא דמלכא, אם רק לא גלה דעתו לא להפקיר ולא לזכות. וצריך לומר בביאור דברי הירושלמי, שהוא מביא ראיה: מאחר שאנו מוצאים שהתורה נתנה כח לב"ד לעבר את השנה, אע"פ שע"י זה ימצא כח ההפקר שהוא פוטר ממעשר, אף אנו נאמר, שכל הפקר שב"ד מפקירין, שהוא ג"כ ברשות התורה, שהרי אנו למדים ממקרא שנתנה להם תורה רשות להפקיר, ממילא הוא פטור גם מן המעשרות. אך לפי־ זה יש לומר, שגבי עיבור, שהרשות שנתנה תורה הוא שיהיה הפקר מן התורה, שהרי שנת־ השביעית ועיבורה דין אחד להם מן־התורה, כשהשביעית נוהגת מן־התורה, לכן אנו אומרים בו דין הפקר אפילו לגבי דבר של־תורה, אבל בשביעית בזמן־הזה, שאין אנו צריכים לההפקר שיהיה מן־התורה, יש לומר שאינו מועיל רק למידי דרבנן, ומן־ התורה איננו הפקר כלל, שלא הוצרכו חכמים כלל להמשיך את תקנתם לפי מדת התורה.
11
י״באך ע"פ זה יקשה: למה יהיו מותרין ע"י שביעית דרבנן הכלאים האסורים מן־התורה (בפ"ז דכלאים הנ"ל) ? ודוחק לומר, דר' עקיבא סבר כר' יאשיה. דלא אסרה תורה אלא חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, דהא משמע דר"י יחידאה הוא, שלפיכך קאמר רב נחמן בתורת חידוש דנהוג עלמא כתלת סבי כר"י בכלאים (ברכות כ"ב א'). וכן דוחק לומר דמיירי בכלאים דרבנן, וכהא ד"קנבוס ולוף אסרה תורה" (מנחות ט"ו ב'), דפשטא דמילתא משמע דמיירי בזרעים האסורים מן־התורה, ורק שם במנחות י"ל שמדייק מלשון זרעים דמשמע דלא מיירי בקנבוס ולוף. על־כן מסתבר לומר, כמש"ל, דר' עקיבא סבר שבזמן הבית השני, וכן אח"כ כ"ז המשך הישוב הקבוע מאז וב"ד הגדול היתה שביעית מן־התורה, ולא מצינו להביא מזה ראיה על שביעית בזמן־הזה, דהיינו אחר החרבן ואחר פיזור ישראל וביטול ב"ד הגדול.
12
י״געכ"פ ע"י חילוק זה אזדו להו כמה ראיות, שהביאו הסוברים שנוהגת קדושת שביעית בשל נכרים, דיש לומר בכל אלה המקומות, שנראו הדברים נוטים לשיטתם, דהתם מיירי בזמן הבית, ואז כיון שהיתה שביעית מן־התורה אין קנין לנכרי להפקיע מקדושת שביעית, אבל בזמן־הזה שפיר יש כח בקנינו להפקיע ומותר לעבוד בקרקעו, כדעת רש"י ובעה"ת וכנ"ל. - הראי' הראשונה מביא המבי"ט מהא דתנן (ידים פ"ד מ"ג), במחלוקת ר' טרפון ור' אלעזר ב"ע אם עמון ומואב מעשרים מעשר־עני או מע"ש בשביעית, דמר גמר ממצרים ומר גמר מבבל,- ואם נאמר, שאינה נוהגת קדושת שביעית בשל־נכרים וממילא הרי הם חייבים במעשרות, למה לא למדו משל־נכרים בארץ־ישראל ? אבל לפי דברינו, כיון שכל זמן הבית לא היה נוהג בשל גוי שום מעשר בשביעית, לא הי' יכול כלל להביא שם ראי' ממנהג, שהרי הם היו או בזמן הבית או סמוך לחורבן ועדיין לא נקבע המנהג, ומכש"כ לפי מה שכתבתי דיש לומר שכל־זמן שהיו ישראל במעמדם הקבוע בארץ עוד היה להם דין אחד כמו לפני החורבן, שלפי־ זה הלא הי' גם אח"כ מן־התורה, עד הפיזור האחרון אשר הכביד. וכן ברייתא ד"נכרי המוכר פירות ואמר פירות הללו של עזקה הם" שפירשוה: כרם מעוזק, והוי שמור, האסור בשביעית, או עזקה - עיר בארץ־ישראל, ומשמע שנוהגת קדושת שביעית בשל גוי, יש לומר דמיירי ג"כ בזמן הבית, וכן מה שהביא מתוספתא (אהלות פי"ח ה"ט), בעובדא דקיסרין שהותרה שלא במנין, שכשהלכו נכרים לקרקסאות שלהם הניחו שוק מלא פירות, ובאו ישראל ובזזום ולא אסרום משום שביעית, ודאי יש לומר דבזמן הבית הוה. אמנם נשארה הראיה מירושלמי (מכילתין פ"ו ה"ב), דעל מתניתין דעושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר: "רבי יוסי ב"ר בוי בעי קומי רבי מנא מהו לטחון עם הגוי בארץ ?", שבזה דוחק לומר דמיירי בזמן הבית, דסתמא דמלתא רבי יוסי ורבי מנא אזמנם שקלו וטרו. ועל־זה י"ל רק לשיטת הראב"ד, שכל־זמן שהיה ב"ד קבוע וקבוץ ישראל מרובה וקבוע בארץ־ישראל מקרי "כל־יושביה עליה", ואין מזה ראיה לשביעית של עכשו, דבטלה קדושת הארץ. אכן הב"י כבר אוקמה, דמיירי בספיחין שגדלו בשדה־ישראל, שלקטם גוי.
13
י״דוהנה יסוד שיטת הב"י, שפירות של נכרים אין בהם משום קדושת שביעית, הוא משום שסובר שדעת הרמב"ם היא, דהא דאמרי' אין קנין לנכרי בארץ־ישראל אינו אלא שאם ישראל חזר וקנה ממנו, אז אינו נחשב כבבוש יחיד, ואין דינה כסוריא אלא כגוף עיקר ארץ־ישראל, אבל כל זמן שהיא ביד הנכרי הרי היא מופקעת מקדושתה; ומטי לה מדברי הרמב"ם (ה' תרומות פ"ד). אמנם מדיוק לשון הרמב"ם (ה' שמטה פ"ד הכ"ט): "נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה - והנכרים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם", משמע לו מזה להכסף־משנה, שעיקר הטעם הוא מפני שזרעה הגוי בקרקע שלו והוי תרתי למעליותא: הקרקע היא של נכרי והמלאכה נעשתה ע"י נכרי, ומשמע הא אם היתה הזריעה ע"י ישראל, אע"פ שהקרקע היא של נכרי, הפירות אסורין. ולכאורה קשה כיון שסובר, שכל־זמן שהקרקע היא ביד הנכרי הרי היא מופקעת מקדושתה, א"כ הרי היא לגבי חובת המצות כחו"ל, ולמה לא תהיה העבודה מותרת לישראל, - וכמו שבאמת כך היא שיטתם של רש"י, הר"ח, הערוך, תוספות לחד שינויא, בעה"ת והלכות־ארץ־ישראל, - ולמה דייק הרמב"ם דוקא כשזרעה הגוי והלא גם כשזרעה ישראל היה הדין נותן להתיר הפירות ? לפיכך נראה לומר, דסבר הרמב"ם שחכמים אסרו לחזק ידי הגוי יותר מבדברים בעלמא, כדפסק כן הרמב"ם (פ"ח ה"ח) וכמשכ"ל, אבל לסייעו בידים אסור, ונראה שאסרו זה להרחיק את ישראל מעבודת השדה בשביעית, כדי שלא יבא לעבוד בתוך שדהו, לכן אם היה הישראל בעצמו זורע שדה של גוי בשביעית, כיון שעבר על דברי חכמים, ראוי לאסור משום קנס. ולפי־זה נאמר, שכל פלוגתתם, של הרמב"ם וספר־התרומות וסיעתו, היא רק במידי דרבנן; דמן־התורה הרי סובר גם הרמב"ם, שכל־זמן שהיא ביד גוי היא מופקעת מקדושתה, אלא שגזירת־חכמים היא שלא לחזק את ידם במעשה, ולכן אסור לישראל לעבוד בקרקע זו, ולדעת בעה"ת אין כאן שום איסור, דמוקי הא דאין עודרין עם הנכרי דוקא למ"ד שביעית בזמן־הזה דאורייתא ואין קנין לנכרי להפקיע, וסובר שאינו מפקיע אפילו כשהיא תחת ידו, אבל בזמן הזה, שיש קנין להפקיע, אין איסור כלל להזקו ומותר גם לעדור עמו ולעבוד הישראל בעצמו בשדהו של נכרי. - ועכ"פ נראה, שמחלוקת שלהם היא ספיקא במידי דרבנן, דמן־התורה גם להרמב"ם אין שום איסור כשיעבוד ישראל בקרקע המופקעת מקדושתה, כל זמן שהיא תהת יד הנכרי.
14