שבת הארץ, פתח דבר י׳Shabbat HaAretz, Preface 10
א׳מה שסומכין בשעת הדחק וצרך צבור על יחיד כנגד רבים
בכל־זאת לדינא אין שום נפ"מ בזה להורות היתר לבטל מצות שמטה מישראל בא"י, חלילה, לא מיבעי אם נאמר שיש כאן איסור דרבנן הרי חמורין דברי־סופרים כדברי תורה, ויותר מד"ת לפעמים, ואפילו לדעת הרז"ה וסיעתו, המקילין לגמרי, לא נפקא־מינה מידי, שהרי הנהיגו ישראל עצמם בארץ ישראל לקיים מצות שביעית גם בשמטת קרקע מקדם־קדמתה, וחלילה להורות היתר בזה לבטל מכללות עם ד' השבים לאה"ק את המצוה הקדושה והחביבה הזאת, ביחוד לעת כזאת, שחדת היא לנו ב"ה לזכות בקיום המצות התלויות בארץ במדה מרובה, מעת אשר החל רוח ד' לפעם בלב פזורי ישראל, לשא עין ולב לארץ חמדה, לרצות את אבניה ולחונן את עפרה, ולשדד עמקיה ולעבוד את אדמתה באהבה וחבה יתרה.
בכל־זאת לדינא אין שום נפ"מ בזה להורות היתר לבטל מצות שמטה מישראל בא"י, חלילה, לא מיבעי אם נאמר שיש כאן איסור דרבנן הרי חמורין דברי־סופרים כדברי תורה, ויותר מד"ת לפעמים, ואפילו לדעת הרז"ה וסיעתו, המקילין לגמרי, לא נפקא־מינה מידי, שהרי הנהיגו ישראל עצמם בארץ ישראל לקיים מצות שביעית גם בשמטת קרקע מקדם־קדמתה, וחלילה להורות היתר בזה לבטל מכללות עם ד' השבים לאה"ק את המצוה הקדושה והחביבה הזאת, ביחוד לעת כזאת, שחדת היא לנו ב"ה לזכות בקיום המצות התלויות בארץ במדה מרובה, מעת אשר החל רוח ד' לפעם בלב פזורי ישראל, לשא עין ולב לארץ חמדה, לרצות את אבניה ולחונן את עפרה, ולשדד עמקיה ולעבוד את אדמתה באהבה וחבה יתרה.
1
ב׳אלא שמצינו לפעמים, אפילו במקום שמורות כמה משניות וסוגיות להחמיר ונהגו כן בודאי דורות רבים, מ"מ כשסמכו על יחיד להקל לא מיחו בהם. כמו שכתב הרא"ש בהלכות־ קטנות (כלאים סימן ד') בשם הר"י, אהא דר' יאשיה: "אע"פ שכמה משניות וברייתות וסוגיות דתלמודא דלא כרבי יאשיה, ההוא 'דהמעביר עציץ נקוב בכרם קדש' (כלאים פ"ז), וההוא ד'המסכך גפנו על גבי תבואה של חברו קדש', ועוד כמה משניות במסכת כלאים, וסוגיא דתלמודא ההיא דשבת פרק תולין (ד' קלט): 'שלחו ליה בני בשכר ללוי כשותא בכרמא מהו ? שלה להו כשותא בכרמא עירובא. ולישלח להו כרבי טרפון, דכשותא בכרמא אין כלאים ?' - ולא קאמר ולישלח להו כרבי יאשיה, וכן קאמר התם בפרק תולין: 'מכריז רב האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא ליזרע כרבי טרפון' אבל כרבי יאשיה לא קאמר, - אפ"ה בדורות אחרונים חזרו להיות עושין כרבי יאשיה. וכן הא דאמר כרבי אילעאי בראשית־הגז, ופירש"י ה"ה במתנות, דחד טעמא איכא בתרוייהו, משום דילפינן נתינה נתינה מתרומה, - וחזינן לכולהו אמוראי שהיו נותנים מתנות לכהן; ורב נחמן בר יצחק גופיה, דפסק כרבי אילעאי, קאמר התם (חולין דף קל"ב), דקנס אטמא, אחד שלא נתן מתנות לכהן קנס אותו ולקח ממנו אטמא ונתנו לכהן. וכן הא דפסק כרבי יהודה בן בתירה בטבילה, כולהו תנאי ואמוראי סברי בפרק מי שמתו (דף כ"ב) דלא כרבי יהודה בן בתירה. אלא שבדורות האחרונים, בסוף ימיו של רב נחמן בר יצחק, חזרו לנהוג קולא באלו שלשה, וחברם רב נחמן בר יצחק יחד ואמר: והאידנא נהוג עלמא ונשתנה בהם המנהג, כי עד הנה לא נהיגי כן". וצריך לומר, שמה שלא מיחו חכמים בדבר היינו משום שהי' שעת הדחק וצרך צבור, וכיון שיש לצבור על מי לסמוך לא ראו למחות בדבר.
2
ג׳וכענין זה הם דברי הט"ז ביו"ד (סי' רצ"ג סק"ד), - שאע"פ שנהגו מעולם להחמיר ע"פ דעת רבים, כשסמכו אחר־כך, בשעת הדחק וההכרח וצרך צבור, על דעת שנדחתה מהלכה לא מיחו חכמים בדבר, - בלימוד־זכות שלו על היתר חדש: "דבגמרא לא איפסקא הילכתא בזה וכו', אלא דפסקו הרי"ף והר"ש כר"א וכו' ופסקו לחומרא כסתמא דערלה. וא"כ יש לנו לדון ולומר, דבמדינות אלו, שהוא שעת הדחק, דחייו של אדם תלוי בשתיית שכר־ שעורים ושבולת־שועל, כדאי הוא הת"ק לסמוך עליו בשעה"ד, כיון דלא אפסיקא הלכה בפירוש בגמרא כר"א". וסיים: "הרי לפנינו, דכל שאין הלכה פסוקה, אלא שיש לומר דהלכה כרבים, אתי שעת הדחק ודחי למילתא דרבים כו'. והפוסקים שלא חשו לשעת הדחק בזה, דבארצות שלהם אין זה דחק כל עיקר, דהם היו בארצות החמים ובהרבה שנים לא יזדמן שיהי' באותה שנה איסור חדש, אבל בארצות שיש בהם קרירות וזמן החורף נמשך עד פסח ודאי מודים שיש לסמוך להקל בזה, כיון שהייו של אדם תלוי ממש בזה, שעיקר שתייה שלהם הוא שכר שעורים וכיוצא בו". - מדברים אלה יש לנו ללמוד על־אחת־כמה־וכמה במה שנוגע בתדירות לחיי הפרט וחיי הכלל יותר הרבה מחסרון שכר שעורים, שאינו אלא צרך אחד, פרטי וארעי, וכן כיו"ב.
3
ד׳ובתה"ד, בשו"ת סי' ד"ש, כתב כה"ג על דין שמיטת כספים שהיו נוהגים להקל בלא פרוזבול, שנדחק לישב ע"פ תירוץ הר"י בחד שינוייא, וז"ל: "אכן אנן אשינוייא דר"י סמכינן לענין שמיטה. וגדולה מזו אשכחן לגבי כלאים, דנהוג עלמא כרכי יאשיה דאינו חייב עד שיזרע חטים ושעורים במפולת יד, וכתב ר"י דאע"ג דאיכא כמה סתמים דלא כרבי יאשיה, מ"מ בדורות אחרונים, בימי רב נחמן בר יצחק, הקילו לנהוג כרבי יאשיה. הא קמן, דאפילו באיסור דאורייתא סמוכים דרי בתראי אחד תנא נגד כמה סתומים, כל שכן במאי דתקון רבנן רק לזכר שביעית, דנוכל לסמוך אחד שינויא דגאון, אע"ג דגאוני קמאי לא בעו לסמוך עליה".
4
ה׳וכן יסוד נטיתם של הראשונים, כהרז"ה והראב"ד עכ"פ קודם חזרה לפי דעת הרמב"ן, להקל כ"כ בשמטה בזמן הזה, עד שבאו לדון שאפילו מדרבנן אינה נוהגת, והשיגו מזה על הרי"ף, שהעתיק דיני פרוזבול לחיוב, שהם דנו שאין זה אלא מדת־חסידות, - נראה לומר שהוא לפי שהיו סוברים, דלא כתבינן פרוזבול אלא בבי דינא דרב אמי ורב אסי, שכן היא שיטת בעל־העיטור וגם רבנו־תם לפני חזרה כמבואר בדברי הרא"ש (גיטין פ' השולח סי' י"ג), ולא הקילו כ"א בב"ד גדול בדור, והי' הדבר קשה מאד, על כן היה הכרח לחתור למצא איזה סמך להקל.
5
ו׳ואע"פ שעל דבריו אלה של הט"ז השיג הש"ך בנקודות־הכסף וכתב, שלא נאמר דבר זה כ"א במידי דרבנן ולא במידי דאורייתא, הנה כל עיקר יסודו של הש"ך הוא משום דאזיל לטעמיה בקונטרס הנהגת הוראת איסור והיתר, שלסימן רמ"ב, שהשיג שם על הב"ח בסברא זו וכתב, דאי אפשר לומר שיהיה מותר לסמוך על יחיד כנגד רבים במידי דאורייתא, אפילו בשעה"ד, כיון דהא דהלכה כרבים הוא מן התורה מקרא ד"אחרי רבים להטות", - לכן מוקים לה להך כללא למידי דרבנן. אבל אי משום הא לא איריא, שעיקרא דכללא של "אחרי רבים להטות", שהוא מן התורה, הוא דוקא בב"ד שיושבים במושב אחד ודנים אלו כנגד אלו, אבל מה שאנו באים לדון בדור אחר, ע"פ מה שאנו מוצאים מדברי היהידים והרבים, שנאמרו בדורות שלפנינו, אין זה מה"ת בכלל "אחרי רבים להטות", - וכבר החליטו חילוק זה הפוסקים, (וע' קו' הכללים בס' גט פשוט) - אלא שראוי לנו ללכת אחרי הרבים, דמסתברא דהלכתא כותייהו, אבל אין זה סברא דאורייתא כלל, לפיכך בשעה"ד שפיר יש לסמוך על היחיד. ואין לדחות במה שדחה הש"ך סברת הב"ח, מהא דאמר רבי: "כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק", (נדה ט' ב'), דהתם מידי דרבנן הוי, שכן גם עיקר סמיכתנו על הרבים במקום היחיד, שלא נחלקו במעמד אחד, ג"כ הוי מידי דרבנן. גם מדסתם רבי ולא פירש "כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעה"ד מדבריהם", משמע שהיא מדה כוללת. ואפשר לומר, שסובר הש"ך, ששם ביחיד ורבים שבמשנה, שמסתבר שחלקו זע"ז במעמד אחד, הויא ההכרעה של הרבים דבר־תורה, אבל במה שאנו באים להכריע ע"פ מה שאנו מוצאים בדברי הפוסקים מפוזרים, ואין אנו יודעים כלל אם נחלקו במעמד אחד, י"ל דכולי־עלמא מודים שהוא רק מידי דרבנן; וגם הש"ך בעצמו כתב, שאם ימצאו עוד צדדים להיתר, או שאם ימצאו אח"כ עוד בספרים כסברת היחיד, שפיר־ דמי לסמוך גם על יחיד במקום רבים אפילו במידי דאורייתא. גם כל זה אם הי' ברור לנו לדעת המחמירין דהוי מידי דאורייתא, אבל הדבר ידוע וכבר צדדנו בזה שכמה וכמה פנים בהלכה מראים לדעת הסוברים דהוי מידי דרבנן, שלפיכך היה נראה שלא הי' מקום להרהר על המקילין, אבל ישראל קדושים הם וחפצים בכל לבם ונפשם לקיים קדושת המצוה התלויה בקדושת הארץ, על־כן במקום שהדחק הוא גדול סומכים על איזה דרך, כדי להפקיע את האיסור, בהשתדלות עם זה לקיים כל מה דאפשר ולהשמר בכל אפן ממה שהוא ביסודו איסור דאורייתא.
6
ז׳אמנם עכשו, שיש דרך היתר להפקעת האיסור ע"י המכירה, כנהוג מאז, אין כאן שעת־ הדחק כלל, וחלילה למישבק היתירא ולאכול איסורא. אבל כמו־כן חלילה לערער על יושבי ארץ חמדה במנהגם, שהונהג ע"פ גדולי חכמי ישראל בדורם, ואשר כמש"ל הוא מיוסד גם על־פי רוב קמאי ובתראי, דפשיטא להו ששביעית בזמן הזה דרבנן, דחזו לאיצטרופי בשעה"ד עם דעת הרז"ה וסיעתו, אלה הם שקוראם הר"ן "יש חכמים" בלשון רבים, דודאי לאו קטלי קני באגמא הוי, ועכ"פ מאן ספין ומאן רקיע לומר על גדולי הראשונים, שאין דעתם מצטרפת גם לסניף עם הרבים, דס"ל שבזמן הזה הוא דרבנן. והרי ההשגות של הרמב"ן עליהם, כמ"ש, אינן מכריעות כ"כ, עד כדי לבטל דעת רבוותא קמאי, שעמדו על דעתם בתקף גדול כ"כ, עד שהשיגו מזה על הרי"ף על מה שפסק להפך בשמטת־כספים. אמנם אבותינו בימים הראשונים שבאו יחידים לארץ־ישראל, וכל ישעם וחפצם היה לבקש ולרדוף אחרי המצות התלויות בארץ, ולא רצו בזה רק להחמיר, לכן קימו באהבה כל אשר מצאו שיש בו מקום למדת חסידות, ולא היה הדבר קשה עליהם כ"כ, כי עובדי־אדמה מעטים היו אז, ואף שהיו רבים זהירים גם בפירות של נכרים בקדושת שביעית לא הי' הדבר קשה עליהם כ"כ, כי המסחר מעט היה בארץ, ולשמור קדושת שביעית במה שהיו לוקחים לאכילתם אין זה דבר קשה. ואח"כ כאשר נתרבו בימים האחרונים אחרי גירוש ספרד ובאו בשפע לארץ ישראל, אע"פ שלא הופיעה עוד התחלת הישועה להאחז בעבודת־האדמה, מ"מ כבר קשתה עליהם מאד הזהירות בשל נכרים ונמנו וגמרו אז בצפת, בימי הב"י, וקימו עליהם בכל תקף, שלא תהי' קדושת שביעית בשל נכרים. ובודאי כפי ההכרח והדחק הגדול של עכשו ראוי לסמוך על היתר המכירה שהונהג מאז, ואין רשות לשום אדם להרהר אחריו.
7