שבת הארץ, פתח דבר ט׳Shabbat HaAretz, Preface 9
א׳המשך בירור־דברים, שאין חומרא יתרה בתרומה בזמן הזה מצד חיוב השבועה, וגם בכלל אין להחמיר בה יותר מבשאר מילי דרבנן
עיקר יסודו של המשנה־למלך לומר, שתרומה בזה"ז חמורה מכל מילי דרבנן ולא אמרינן בספיקה ספק דרבנן לקולא, התחיל על מה שכתב הרמב"ם שם (ה' תרומות, פ"ז הי"ז): "וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק". שעל דבריו אלה של הרמב"ם כתב הכסף־משנה: "אהא דתנן (יבמות פ"א א'): 'אנדרוגינוס כהן, שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה אמר ריש לקיש: בתרומה בזמן הזה, שהיא דרבנן, הוא מאכילה ואינה מאכילה בחזה ושוק, דהוי דאורייתא, וריו"ח אמר: אף מאכילה בחזה ושוק, דתרומה בזמן־הזה דאורייתא' (כך צ"ל; וטעות יש שם בכס"מ, שהועתק שם שפלוגתא דר"ל וריו"ח היא על סריס חמה כהן שנשא בת ישראל, ובאמת קאי כ"ז רק באנדרוגינוס כהן שנשא בת־ישראל, ועל סריס־חמה לא שייכא כלל שום מחלוקת, שהרי פריך על זה בגמרא: פשיטא, ומתרץ רק דהוא־אמינא מוליד מאכיל שאינו מוליד אינו מאכיל, קמ"ל), ופסק רבנו כריו"ח, ותמה שהרי בפרק ראשון (הכ"ו) פסק כר"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן, ולפי זה הלא אינו מאכיל לה האנדרוגינוס הכהן לנשואתו לבת ישראל בחזה ושוק, ואזיל ליה כללא דכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק.
עיקר יסודו של המשנה־למלך לומר, שתרומה בזה"ז חמורה מכל מילי דרבנן ולא אמרינן בספיקה ספק דרבנן לקולא, התחיל על מה שכתב הרמב"ם שם (ה' תרומות, פ"ז הי"ז): "וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק". שעל דבריו אלה של הרמב"ם כתב הכסף־משנה: "אהא דתנן (יבמות פ"א א'): 'אנדרוגינוס כהן, שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה אמר ריש לקיש: בתרומה בזמן הזה, שהיא דרבנן, הוא מאכילה ואינה מאכילה בחזה ושוק, דהוי דאורייתא, וריו"ח אמר: אף מאכילה בחזה ושוק, דתרומה בזמן־הזה דאורייתא' (כך צ"ל; וטעות יש שם בכס"מ, שהועתק שם שפלוגתא דר"ל וריו"ח היא על סריס חמה כהן שנשא בת ישראל, ובאמת קאי כ"ז רק באנדרוגינוס כהן שנשא בת־ישראל, ועל סריס־חמה לא שייכא כלל שום מחלוקת, שהרי פריך על זה בגמרא: פשיטא, ומתרץ רק דהוא־אמינא מוליד מאכיל שאינו מוליד אינו מאכיל, קמ"ל), ופסק רבנו כריו"ח, ותמה שהרי בפרק ראשון (הכ"ו) פסק כר"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן, ולפי זה הלא אינו מאכיל לה האנדרוגינוס הכהן לנשואתו לבת ישראל בחזה ושוק, ואזיל ליה כללא דכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק.
1
ב׳והמשנה־למלך תמה שם על הכסף־משנה: אמאי לא הקשה לרבנו במ"ש לעיל (הי"ד): "טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלין, אבל לא נשותיהן". דנהי דקיי"ל כרב, דאמר (שם פ"ג א'): ליתא למתניתין מקמי ברייתא, דתניא "ר' יוסי אומר, אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם הוא זכר או נקבה", מ"מ - נהי דספיקא הוי - כיון דקיי"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן, ניזיל לקולא ותיכול דאימור זכר הוא. א"כ מה שאמר רב "ליתא למתניתין מקמי ברייתא" היינו משום דסבר תרומה בזמן הזה דאורייתא, ומשום־הכי ספיקא לחומרא ואין אנדרוגינוס מאכיל. אבל לפי האמת, דקיי"ל תרומה בזמן הזה דרבנן, הלא רבי יוסי דמתניתין, דאמר מאכילה בתרומה, ורבי יוסי דברייתא, דאמר ספיקא הוי, - הם דברים אחדים, דאע"ג דספיקא הוי מכל־מקום מאכילה בתרומה, דספק דרבנן הוא, והדרא קושיא על פסקו של הרמב"ם בהלכה י"ד. ובא המשנה־למלך ליישב את הדברים, דקושיא מעיקרא ליתא ובירורם של דברים כך הוא: ריש לקיש וריו"ח נחלקו בסברת ר' יוסי ור' שמעון דמתניתין, דאמרו אשת אנדרוגינוס אוכלת בתרומה, ר"ל סבר דטעמא הוא, דנהי דס"ל דאנדרוגינוס ספיקא הוא מ"מ אשתו אוכלת בתרומה, משום דתרומה בזה"ז דרבנן ואזלינן בה לקולא, לכן אינו מאכילה רק בתרומה ולא בחזה ושוק, שהוא דאורייתא. *) ממוצא דבר שמענו מזה ראיה לשיטת הרמב"ם, שכשאנו אומרים תרומה בזה"ז דרבנן, היינו אפילו בזמן בית שני מימי עזרא, שלא היתה אז ביאת כולם, ובתרומה צריכין ג"כ כל יושביה עליה כמו ביובלות. שאם נאמר שתרומת בזה"ז דרבנן הוא רק על אחר החורבן, אבל כל זמן שבית המקדש קים מצד ירושה שניה הוי תרומה מן־ התורה, א"כ איך משכחת-לה שתאכל בתרומה ולא בחזה ושוק, - הלא כל זמן שנוהג דין חזה ושוק הויא גם תרומה דאורייתא, וכשנוהגת תרומה רק מדרבנן, דהיינו אחר החורבן, אז אין חזה־ושוק במציאות? אלא ודאי, שיש תרומה דרבנן אפילו בזמן שיש מקדש ועבודה, דהיינו בימי עזרא שלא היתה ביאת כולם. ועל אותו זמן צריך ללמד, שמאכילה בתרומה, מפני שהיא דרבנן, ואינו מאכילה בחזה ושוק. וריו"ח פליג עליה והוא סבר, דרבי יוסי דמתני' מפשט פשיטא ליה, דאנדרוגינוס ודאי זכר הוא, ומשום־הכי הוא אמר, דמאכילה אף בחזה ושוק ולאו דוקא תרומה, ותרומה בזה"ז דאורייתאו דינה אחד עם חזה ושוק: הא דאורייתא - הא דאורייתא. אבל באמת אין חלוק לסברת ר' יוחנן אם תרומה בזמן הזה דאורייתא אם היא דרבנן, דרבי יוחנן סבר, דאפילו אם תרומה בזמן הזה דרבנן אגדרוגינוס אינו מאכיל את אשתו אלא למאן דאמר ודאי זכר הוא, ולא למאן דמספקא ליה, דחלוק זה לא אמרו אלא ר"ל אבל אליבא דר' יוחנן ליתיה. ומה שאמר ר' יוחנן, דרבי יוסי סבר תרומה בזה"ז מן־התורה. ואמר לריש לקיש: "מי סברת תרומה בזה"ז דרבנן ?", דמשמע דאי הוה ס"ל הכי היה מחלק בין תרומה בזה"ז לחזה ושוק, נראה שהכונה בזה כך היא: ר"ל דס"ל תרומה בזה"ז דרבנן, ראה דנקט ר' יוסי במתניתין, דאשת אנדרוגינוס אוכלת בתרומה, והוקשה לו למה נקט ר' יוסי תרומה, שהיא מדרבנן, ליתני חזה ושוק דמדאורייתא והוי רבותא טפי. לפיכך הוצרך לומר דסבר רבי יוסי, דאנדרוגינוס ספיקא הוי ומשום־הכי נקט תרומה, דדוקא בתרומה, שהיא מדרבנן, אזלינן לקולא, אבל בחזה־ושוק שהם מדאורייתא לא. ועל זה השיב לו רבי יוחנן: "מי סברת תרומה בזה"ז דרבנן ?", ולכך נדחקת לחלק אליבא דר' יוסי בין תרומה דרבנן לחזה ושוק, הא ליתא, אלא דרבי יוסי אית ליה תרומה בזה"ז דאורייתא, ונקט תרומה, שהיא חמורה כחזה ושוק (כן נראה להגיה תחת הנדפס במל"מ: "שהיא חמורה מחזה ושוק". דמאי חומר יש בתרומה יותר מבחזה ושוק ? אדרבא, חזה ושוק חמורים טפי, שהם נאכלים דוקא בירושלים ותרומה נאכלת בכל מקום בגבולין, ושפיר קאמר שהיא חמורה כחזה ושוק, שכיון ששניהם דאורייתא הרי חם חומר אחד לגבי דינא דספיקא) וטעמא דרבי יוסי משום דס"ל דהוי זכר ודאי, ולעולם אפילו מאן דאמר דהוי ספק הוא נמי סבר, שאין אשתו אוכלת אף בתרומה בזה"ז דרבנן. שאין לחלק בין תרומה לחזה ושוק, אפילו אם נאמר תרומה בזה"ז דרבנן.
2
ג׳עד כאן דברי המשנה־למלך.
3
ד׳ולע"ד תמוהים הם מאד. כי איך אפשר לעשות מדעתנו פלוגתא חדשה בין ר' יוחנן וריש לקיש שלא נזכרה כלל בגמרא, לומר, שחוץ ממה שנחלקו שם אם תרומה דאורייתא או דרבנן נחלקו עוד, גם אם תרומה דרבנן, אם מקילינן בספיקה או לא, ולחדש עוד מכח זה כלל מחודש נגד הכלל המוחזק בידינו: "ספק דרבנן להקל", במה שאין לנו על זה שום יסוד ?.
4
ה׳ובעיקר הדבר, גם קושיתו של הכסף־משנה וגם תמיהתו של המשנה־למלך על הכס"מ מפליאות הן במה שעמדו על דברי הרמב"ם. כי הלא ידוע דרכו של הרמב"ם לסדר את ההלכות ע"פ דברי חכמים ולא חלק בפרטים וחידושים כי־אם במקומות מועטים. ומהיכן יש לנו הוכחה, לומר במקום שהוא מדבר בסתם, תרומה, שכונתו היא דוקא תרומה בזמן־הזה ? ע"כ אין ספק בדבר, שההלכה הי"ד דטומטום ואנדרוגינוס אתרומה דאורייתא קאי, ולפרש שבתרומה דאורייתא עסיק לא הוצרך, כי בלא זה ידענו, שספק דרבנן לקולא וספק דאורייתא רק הוא לחומרא. וסתם הרמב"ם בהלכות אלו ולא חלק מדעתו כל־זמן שלא מצא חילוק בדברי־חכמים. כי סמך על המבין, שידע שאם הדין הוא בדבר של ספק ונפסק לחומרא ודאי בתרומה דאורייתא הדברים אמורים ולא בתרומה דרבנן. וגבי שתי קופות (דתרומות פי"ג) פירש הדברים. שיש חילוק בין תרומה דאורייתא לתרומה דרבנן, מפני שבסוגיא דגמרא שם (יבמות פ"ב א') מוכח מפורש דבדרבנן לא בעינן ריבויא, לכן באר את הדין היוצא מהסוגיא; אבל בכל המקומות, שהם סתומים במשנה וגמרא, סתם גם הוא. וכיון דאיירי הכא בתרומה דאורייתא שפיר כתב: "כל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק", ובזה הכל מודים, ולא מצא שום נפקא־מינה בדינא ממחלוקתם של ריו"ח ור"ל רק מה שהם חולקים בתרומה בזמן־הזה אם היא דאורייתא או דרבנן, - ובזה ודאי פסיק כריש לקיש, מפני הטעמים שכבר נתבארו בזה במפרשי הרמב"ם. והמשנה, האומרת שאשת אנדרוגינוס אוכלת בתרומה, הוכרח ריש לקיש, דסבר דאנדרוגינוס ספיקא הוי, לאוקמה בתרומה דרבנן, וריו"ח אוקמה בתרומה דאורייתא, דהוא סבר דאנדרוגינוס זכר ודאי, אבל לדידן, דפסקינן כרב, דליתא למתניתין ואשת אנדרוגינוס אינה אוכלת בתרומה, נקטה הרמב"ם למסקנא זו, דאנדרוגינוס אינו מאכיל בתרומה, ופשוט דבתרומה דאורייתא איירי, וכך אינו מאכיל בחזה ושוק. אבל בתרומה בזה"ז, אם היא דרבנן, ודאי כולי־עלמא סבירא־להו שאוכלת, שעל זה לא מצאנו שום חולק על ריש לקיש, מלבד בזמן שיש תרומה דאורייתא, דאמרינן בסוגיא שם, שאינה אוכלת אז אפילו בתרומה דרבנן, גזירה אטו תרומה דאורייתא.
5
ו׳ואפילו אם היינו אומרים כדברי משל"מ, שאין אשת אנדרוגינוס אוכלת בתרומה דרבנן, גם אז לא היינו צריכים לבא על זה מטעם איסור השבועה כדעת בית־הלוי, אלא פשוט יש לומר, שיש לה חזקת איסור לגבי תרומה מקודם שנתקדשה. אמנם לפי האמת צריך לומר, שע"י מה שנתקדשה איתרע לה עכ"פ חזקת איסור דידה, וכהאי גונא דדברי תוס' כתובות כ"ג, ד"ה תרווייהו והוי ככל ספק דרבנן ולקולא, שאין בזה שום חולק כלל.
6
ז׳והנה ראיה לדבריו, שספק תרומה דרבנן דינו כדין ספק דאורייתא לחומרא, הביא המשנה־למלך, מהא דאמרינן (יבמות ע"ב א'): "טומטום אינו אוכל בתרומה, נשיו ועבדיו אוכלין", ופריך שם בגמ': "נשיו לטומטום מנא ליה ? אילימא דקדיש דתניא: טומטום שקדש קדושיו קדושין וכו' ־ אימר דאמר לחומרא לקולא מי אמרינן, ספק אשה הוא ואין אשה מקדשת אשה", ומאי קושיא, דילמא האי תנא סבר תרומה בזה"ז דרבנן ואזלינן לקולא: אימר זכר הוא וקדושיו קדושין, והאריך בזה. אבל באמת ראיה זו אין לה מקום רק אם נאמר, שברייתא זו דטומטום במידי דרבנן איירא, ודבר זה הלא קשה להאמר, שהרי טומטום אינו ראוי לביאה ואינו בר חופה, וממילא ליכא גביה נשואין אלא אירוסין, וארוסה הרי אינה אוכלת כ"א מן־התורה אבל מדרבנן לא אכלה, שהרי אמרו חכמים: "אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, עד שתכנס לחופה" (קדושין י' ב').
7
ח׳וקושיא זו שהוקשתה להם להתוספות בסוגיאן (ד"ה מבחוץ), הביאתם לחדש דכיון דראוי לקרע הוי בר חופה, מה שהוא דוחק גדול, דהא מחוסר מעשה הוא, ומחוסר מעשה הרי גרוע בכל דוכתא ממחוסר זמן, וכיון שפחותה מכת שלש השיבא אינה־ראויה־לחופה וכן פחות מבן ט' (שם ס"ז ב') - ק"ו במחוסר מעשה כזה. אלא, שהם הוכרחו להדחק בזה ע"פ הגירסא שלפנינו, דאהא דאמר רב הונא: דבר תורה משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו, מפני שנראה כערל, אמרינן על זה: "מיתיבי 'טומטום אינו אוכל בתרומה, נשיו ועבדיו אוכלין, משוך ונולד כשהוא מהול הרי אלו אוכלין וכו", קתני מיהת "משוך ונולד כשהוא מהול הרי אלו אוכלין", תיובתא דרב הונא, תיובתא". שלפי גירסא זו עיקר הקושיא היא דקתני הרי אלו אוכלין היינו מדרבנן, ולא גזרו על המשוך, ומשום־הכי הוי תיובתא דר"ה שאמר דגזרו על המשוך, שלפי זה שפיר עסקה ברייתא זו בתרומה דרבנן, ומ"מ טומטום אינו אוכל, ועל נשיו פריך בגמ' למה הן אוכלות, ומוכח מכאן, דספק תרומה דרבנן חמיר טפי משאר ספיקא דרבנן והוי כדאורייתא.
8
ט׳אבל הלא כתבו רש"י ותוס' שם, שיש עוד גירסא אחרת, אשר הכריח רש"י שזוהי עיקר: "לימא מסייע ליה טומטום אינו אוכל וכו', והאי אוכלין דמשוך ונולד מהול מדאורייתא קאמר, וסייעתיה דרב הונא". גם מה שכתבתי לעיל, שהסברא הפשוטה היא, שהטמטום כיון שאינו ראוי לביאה אין בו כ"א אירוסין, וממילא אין היתר אכילה שלו כ"א מת"ת, ואין אנו עסוקין במידי דרבנן כלל, לפיכך אי־אפשר כלל לאוקמי בתרומה דרבנן, ושפיר פריך: "נשיו לטומטום מנ"ל, אילימא דקדיש לקולא מי אמרינן", שהרי בתרומה דאורייתא איירינן, ואיך אוכלת והיא רק ספק מקודשת לו ? - גם זה הוא באמת סיועא רבה לגירסא זו, האחרונה; ומכש"כ דשפיר ניחא מה שהוא בעצמו אינו אוכל, שהכל מיירי בתרומה דאורייתא, אבל תרומה דרבנן דינה ככל ספק דרבנן, וכר"ל, דליכא מאן דפליג עליה בהא.
9
י׳גם אם היינו צריכים לדחוק ולתרץ, שלא תהיה סתירה אהא דריש לקיש מסוגיא זו לפי הגירסא שלפנינו, היא הגירסא הנדחית, יש לומר, שבאמת הי' ראוי ללכת בתר חזקה, וספק דרבנן במקום חזקת איסור הלא קיי"ל דאסור, כמבואר בסוגיא דספק עירוב (עירובין ל"ו א'), וסברא זו שאמרנו, שהקידושין עצמם שקידש מבטלים הם את החזקה שלה ומריעים אותה, אין זו ברורה כל־כך, די"ל דכיון שהספק הוא עליו שמא אשה הוא אם־כן אין מעשה הקידושין כלום ואינם מריעים כלל כחה של חזקה. אך במה דברים אמורים, כל זמן שלא נשתנה הגוף, אבל אם נשתנה הגוף, כמו גבי אנדרוגינוס, שהוא ראוי לביאה, ושם עסיק בנשא בת ישראל, וסתם נשואין בחזקת שבעל, והוי נשתגה גופה שעשה מעשה בגופה, - כי האי גונא מרע לחזקה, לכן אמר ר"ל שאוכלת בתרומה דרבנן, אפילו אם נאמר דאנדרוגינוס ספק איש ספק אשה הוא, אבל בקדושין של טומטום י"ל, שאין זה מעשה כלל שראוי שיחשב להיות ריעותא בחזקה, לכן פריך שפיר, דאפילו אם נוקמה בתרומה דרבנן ראוי לחוש משום חזקת שאינה מקודשת. אך באמת אין אנו אחראים כלל לתרץ גירסא שלפנינו, שאינה עיקרית; ומהגירסא העיקרית הרי מוכח מפורש דבדאורייתא מיירי, כמו שכתבנו.
10
י״אעוד הביא המשנה־למלך שם ראיה לדבריו, מהא דנתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת (קדושין מ"ה ב'), רב אסי אמר: אינה אוכלת, שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע", והוה עובדה וחש לה רב להא דרב אסי, וכיון דתרומה בזמן הזה דרבנן אמאי חשו רב ורב אסי שמא ימחה האב ? הלא ספק דרבנן לקולא. אבל אין מזה שום ראיה, דודאי יש לומר, שבספק כזה, שאפשר שיתברר לפנינו ויתגלה אז לכל שאכלה זרה תרומה אין אנו מתירין בזה גם בספק דרבנן. וכמו שכתב הר"י בטעם בדיקת הריאה, דאע"ג דסמכינן בכל דוכתא ארובא מ"מ הצריכו כאן בדיקה, מפני שיתברר הדבר למפרע ע"י שימצאו בגלוי טריפות בריאה, כי טריפות הריאה יכולות להתגלות מאליהם כשיראו סירכא אסורה וכדומה, ויהי' גנאי, שנאכל איסור, למפרע. ועוד, די"ל דמילתא דשכיחא הוא שימחה האב כשנשאת שלא מדעתו.
11
י״בוי"ל גם כן בזה שאפילו אם היה מקום להוכיח מסוגיא זו, שנאמר כאן חומר בספק תרומה דרבנן יותר מבשאר ספקות דרבנן, עדיין אין אנו יכולים להביא מכאן יסוד לדברי בית־הלוי, שהחומרא היא מפני השבועה או מדברי קבלה. כי כבר העיר כאן המשנה־למלך, שיש כאן מידי דרבנן לבד הספק דרבנן של תרומה, אם דהוי דרבנן בזה"ז; שהרי בארוסה אנו עסוקין, שכל איסור אכילתה אינו אלא מדרבנן, ובחומר זה אי־אפשר לומר שהוא משום השבועה, דאטו משום השבועה תאסר הארוסה בזה מן־התורה, יותר ממה שהיא אסורה בתרומה דאורייתא, שגם בה אינה אסורה רק מדרבנן ? אלא ודאי, שאם נאמר כדברי משל"מ להחמיר יותר בספק תרומה דרבנן, אין זה משום שבועה ודברי־קבלה אלא מפני שיש לומר דחשיב יש לו עיקר מה"ת, כדכתבו תוס' גבי מעשר פירות האילן (עירובין ל"ב א' ד"ה תאנים), דאע"ג דסבר שהוא מדרבנן מ"מ חשיב לה עיקר מן התורה. ועוד, שאם היה חומר זה מצד השבועה, איזה טעם הי' לחלק בין ספק תערובות לספק אחר, והרי גם בספק תערובת מיירי בספק ממש שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה, ושם הוא אפילו כשלא רבו חולין על התרומה, שאם הי' בזה משום איסור שבועה שהי' מצד זה אסור מן־התורה לא הי' מקום להקל כלל. וגם מאיזה טעם שיהי' אין לחלק בין ספק לספק בענין כזה, אבל לא נתן לדון על כגון דא משום איסור שבועה אפילו לדעת משנה־למלך.
12
י״גובמה שהביא ראי' מהא דספק בן תשע ספק שאינו בן תשע פוסל (יבמות ס"ז ב'), דמוקי לה בתרומה דרבנן, נמשך לשיטתו שהי' סבור בכל הענין הזה, שבכל מקום שאנו עסוקין בתרומה צריכין לישבו בתרומה דרבנן. וכ"כ הי' לו הדבר פשוט, עד שאפילו בדברי התנאים הי' אומר כן. אבל באמת אין ראי' על זה, די"ל שדוקא בתרומה דאורייתא פוסל. ולע"ד אנו רואים, שלא זו בלבד שבדברי התנאים אין שום הכרע לומר שאנו עסוקים דוקא בתרומה דרבנן אלא אפילו בדברי הרמב"ם כן הוא, כמו שכתבתי לעיל. וכן מה שהביא מהא דחרש בפקחת (קי"ג א') וכן גבי קטנה (צ' א') שאוכלת בגינו תרומה, שאמר בגמרא בשניהם לשון: בתרומה דרבנן, דמשמע ליה מזה שלא אמר: בזמן הזה, שדוקא בתרומה דרבנן ישנה קולא זו, דהיינו בתרומת פירות האילן וירק או להרמב"ם בירק לבד, דתרומת פרי האילן הוי לדידיה דאורייתא (כמבואר בה' תרומות פ"ב ה"א וה"ו), אבל מצד תרומה בזה"ז לא, - אין כדאי דיוק זה ליסד עליו חידוש כזה, כי לשון תרומה דרבנן הוא כולל את הכל, בין תרומה בדה"ז למ"ד שהיא דרבנן ובין תרומת הדברים שאינם חייבים אלא מדרבנן. ואם נאמר כד' תוס' והפוסקים דסבירא־ להו תרומת פרי האילן דרבנן, אין בהם קולא מצד השבועה ודברי קבלה פחות מכלל תרומה בזה"ז, שהרי גם פירות האילן נכללים בשבועה' שנאמר בה גבי תרומה: כל פרי עץ.
13
י״דכמו־כן תמיהא לי על הגאון משנה־למלך ז"ל, שהוקשה לו בלשון הרמב"ם במה שכתב (ה' תרומות' פ"ח הי"ב): "כל אלו כשם שאין מאכילין בתרומה של תורה כך אין מאכילין בתרומה של דבריהם, גזירה שמא יאכילו בשל תורה", שהרי בספקות קאי בזה, שמנה אותם בהלכה י"א הקודמת, ומשמע להדיא מלשון זה של הרמב"ם, שדוקא בתרומה של דבריהם כשיש תרומה של תורה אינם אוכלין משום גזירה, אבל בתרומה בזה"ז אוכלין. אשר זהו מכוון ממש עם דברי הגמרא דסוגיאן הנ"ל (פ"א א'), דמפרש להא ד"מאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק" -: מאכילה בתרומה בזמן הזה דרבנן ואינה מאכילה בזמן חזה ושוק אפילו בתרומה דרבנן, דילמא אתיא לאכול בתרומה דאורייתא. א"כ פשוט הוא שהדברים הם בדיוק, והם בודאי נגד הכלל דכייל לן הגאון משל"מ ומסייעין לדברי הכסף־משנה, שכתב בכמה מקומות בפשיטות דתרומה הוי ככל ספק דרבנן וכסוגיין דעלמא דספק דרבנן להקל. אבל המשנה־למלך הוכרח להדחק בלשון זה וכתב, שכונת הרמב"ם באמרו: "בתרומה של תורה", היינו: בדבריהם שנוהגין בהם כשל תורה וכו', אבל בתרומה בזמן הזה לא איצטריך לטעם, דהא תקנה קבועה היתה ועשו אותה כשל תורה. וכל זה נגד משמעות הסוגיא והלשון, ואין דברי הרמב"ם יוצאין מידי פשוטם כלל.
14
ט״ווכשנדחק הגאון משנה־למלך ז"ל במה שכתב הרמב"ם (ה' א"ב פ"כ), שהואיל והתרומה בזה"ז היא דרבנן אוכלין אותה כהנים שבזמננו, שהם בחזקה, שזהו נגד הכלל שספק תרומה בזה"ז להחמיר, - הוכרח לתרץ דחזקה שאני, שאם לא היו חכמים מתירין תרומה בזה"ז לכהני חזקה היתה תקנת התרומה לבטלה, שהרי בזמן הזה כל הכהנים הם של חזקה וכהנים מיוחסים אינם שכיחים כלל. אבל דברים אלה תמוהים הם, שהרי התחלת תיקון תרומה דרבנן היא לדעת הרמב"ם מימי עזרא, שאז הלא נמצאו כהנים רבים מיוחסים, והם הם שעבדו עבודה בבית המקדש ואכלו קדשים, כמבואר בסוגיא (כתובות כ"ד ב'): "גדולה חזקה, שנאמר: 'ומבני הכהנים, בני חביה בני הקוץ, בני ברזילי, אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי אשה ויקרא על שמם, - אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה. ויאמר התרשתא להם, אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים'. אמר להם: הרי אתם בחזקתכם; במה הייתם אוכלין בגולה בקדשי הגבול אף כאן בקדשי הגבול", ומסיק שם: "בתרומה דרבנן אכול בתרומה דאורייתא לא אכול", אם כן הלא היו כהנים מיוחסים רבים, ואם היה צורך להחמיר בתרומה בזמן הזה הלא אין מקום לומר מעתה, שאם לא נתיר לכחני חזקה אין מקום לתקנה, שהרי התקנה קדומה היא, ובזמנה הי' לה מקום בודאי, גם אם לא נתיר לכהני חזקה, ונשרוף את התרומה, כמו שאנו שורפים באמת בזה"ז מפני הטומאה. אלא ודאי פשוט, שדין תרומה בזה"ז ככל מידי דרבנן וספיקא לקולא, ואפילו אם היה הכרח לומר בזה כדברי משנה־למלך, הרי כבר בארנו מתוך דבריו עצמם, שאי־אפשר לומר כלל שהטעם הוא מפני השבועה, בין במה שנכנס בתוך כלל החומרא, כמו בארוסה דהוא דרבנן, שאין הומרא שלה שייכת לענין השבועה, ובין במה שיוצא מן הכלל להקל, כמו תערובות וחזקה, שאין לחלק ביניהם מצד השבועה כלל.
15