שבת הארץ, פתח דבר ח׳Shabbat HaAretz, Preface 8
א׳בירור דבר השבועה האמורה בנחמיה י', שאינה מוציאה את חיוב השמטה בזמן הזה מידי דרבנן
הגאון בעל בית־הלוי ז"ל בא לחדש, שרק אז אפשר לדון את השביעית בזמן הזה למידי דרבנן, אם נאמר שקדושה שניה בטלה, שקודם חורבן־הבית היתה מן התורה ואח"כ נשארה, לחייב המצות התלויות בארץ, רק מדרבנן. אבל לדעת האומרים, שקדושה שניה קדשה לעתיד לבא, אי־אפשר לדון אותה לדרבנן בכל אופן, אפילו אם נאמר שמפני שאין היובל נוהג אין שביעית נוהגת מן התורה, - מפני שכבר קבלו עליהם בימי עזרא אלה ושבועה כאמור בספר נחמיה י', על קיום כללות התורה, ופרטו שם כמה פרטים ובתוכם: "ונטוש את השנה השביעית". וכיון שהקדושה לא בטלה ולא נשתנה בזה מאומה מאז, הרי יש עלינו עתה בשביעית חומרא של דברי־קבלה, שהם חמורים מסתם מידי דרבנן וספיקם להחמיר. ועוד יש בה דין של קבלת שבועה שקבלו עליהם אבותינו, שהיא מן התורה.
הגאון בעל בית־הלוי ז"ל בא לחדש, שרק אז אפשר לדון את השביעית בזמן הזה למידי דרבנן, אם נאמר שקדושה שניה בטלה, שקודם חורבן־הבית היתה מן התורה ואח"כ נשארה, לחייב המצות התלויות בארץ, רק מדרבנן. אבל לדעת האומרים, שקדושה שניה קדשה לעתיד לבא, אי־אפשר לדון אותה לדרבנן בכל אופן, אפילו אם נאמר שמפני שאין היובל נוהג אין שביעית נוהגת מן התורה, - מפני שכבר קבלו עליהם בימי עזרא אלה ושבועה כאמור בספר נחמיה י', על קיום כללות התורה, ופרטו שם כמה פרטים ובתוכם: "ונטוש את השנה השביעית". וכיון שהקדושה לא בטלה ולא נשתנה בזה מאומה מאז, הרי יש עלינו עתה בשביעית חומרא של דברי־קבלה, שהם חמורים מסתם מידי דרבנן וספיקם להחמיר. ועוד יש בה דין של קבלת שבועה שקבלו עליהם אבותינו, שהיא מן התורה.
1
ב׳אכן דבריו אלה מפליאים מאד, ויש עליהם כמה תשובות.
2
ג׳א) שהרי אם נאמר, שיש לחוש בחיוב שביעית מצד השבועה הזאת שמימי עזרא, הלא תקשה טובא בסוגיאן דפרוזבול בגמרא דגיטין. כשמתרץ שם אביי, על קושית הגמ': "ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא והתקין הלל דלא משמטא" - בשביעית בזמן הזה דרבנן, ולפירש"י סבר הלל כרבי, ואע"ג דהוה הלל בבית שני מ"מ סבר אביי שגם בבית־שני לא נהגו שמיטין מדאורייתא כיון שלא היה יובל נוהג, וגם לפי' ר"ת שבזמן בית שני היה יובל נוהג מה"ת, כפי מסקנת הגמרא דערכין הנ"ל הלל תקן את תקנתו על אחר החורבן וזה נקרא "לדריה", לדור החרבן, א"כ מדהוצרך להסמיך יסודו של הלל על ההיקש של שמטת קרקע ושמטת כספים בביטול היובל שמע־מיניה דס"ל עכשו שעצם קדושת הארץ קימת, ואם־כן הלא קים עדיין כח השבועה ההיא, ובה התחיבו גם בשמטת כספים כבשמטת קרקעות, שהרי מפורש שם, אחרי "ונטוש את שנת השביעית" - "ומשא כל יד" דהיינו שמטת כספים, כדכתיב באורייתא: "שמוט כל בעל משה ידו", וכמו שפירשו המפרשים שם בנחמיה, - ומה הועיל אביי בתירוצו והרי סוף־סוף יש כאן דין שבועה שהוא מן התורה, וגם על דברי-קבלה קשה לומר, שיבא הלל ויבטל אותם, ועדיין איך התקין הלל דלא משמטא ? ואף לרבא, דמתרץ הפקר ב"ד הפקר, יקשה מ"מ, שחיוב השבועה להיכן הלך, אלא שי"ל דדמי כאילו חיבוהו ב"ד ממון אחר, אחר שעברה שביעית ע"פ ב"ד. אבל לאביי ודאי קשיא.
3
ד׳ב) ועוד קשה טובא, לפי־זה, בסוגית הירושלמי דשביעית ודגיטין הנ"ל. על הקושיא "והלל מתקין על דבר תורה?", מתרץ שם: כמאן דאמר מעשרות מדבריהם, שמאליהן קבלו עליהן את המעשרות, - ומאי מהני דקאמר שהוא מן דבריהם? הרי יש כאן חיוב שבועה וגם דברי קבלה. ואין לישב כפי פי' ר"ת, שתקנת הלל היתה על אחר החורבן ולכן יהא ניחא, שאם מעשרות מדבריהם לאחר חורבן בית שני הלא נחלש מאז חיובן של המצות התלויות בארץ, ובטל דינן מן התורה, וע"י כך בטל גם חיוב השבועה מעליהן. שהרי אמר שם על־זה: "אמר רבי יוסי, וכי משעה שעלו לבבל לא נפטרו מן המצות התלויות בארץ ?", א"כ הרי היו פטורים גם קודם חרבן בית שני ונמצא חומר־הדין של זמן הבית וזמן החורבן שוה, ואיך הוקל הדבר כיון שיש בזה חיוב־שבועה, שהוא דבר־תורה ?
4
ה׳לכאורה היה אפשר לישב ע"פ דברי התוס' (גיטין שם, ד"ה מי), שמוסר שטרותיו לב"ד מן התורה אינו משמט; כי כל עיקר הקושיא על תקנת הלל היא, שאין ראוי ללמד לרבים להפקיע הובת שביעית של תורה. וע"פ זה יש לומר עוד, שמצוה הבאה מכח שבועה שקבלו מאליהן אינה כ"כ חמורה בזה כמו גוף דברי תורה, אע"פ שמצד השבועה היא מן התורה, שהרי באמת אין כאן העברה על השבועה. ודמי למה שכתבו התוס' (תמורה ו' א', ד"ה והשתא), שבאיסור שבדה מאליו וקבל עליו בשבועה לא אמר רבא מילתיה, דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, כן גם גבי דידן לא שייך לומר באיסור כזה, שבדו מאליהם וקבלוהו עליהם בשבועה, שאין ראוי ללמד להפקיע איסורו. וסמך לדבר יש לומר, שכן הערימו על השבועה, מפני צרך השעה, גבי עובדא דבני בנימין ע"י המחוללות (שופטים כ"א), משום שהיה איסור הבדוי מלב, דקיל בזה, ובאיסור אחר של תורה י"ל שלא היו עוברים עליו מפני תיקונם של אותם האנשים הנשארים, אפילו ע"י הערמה. אבל כל זה אינו מעלה ארוכה כלל לפי מה דמסקי כאן התוס' ע"פ רש"י, שמה שמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט אין זה מן התורה, א"כ הוי כאן העברת דברי־תורה ממש.
5
ו׳שוב ראיתי, שהמחבר עצמו ז"ל הרגיש בדבר זה ולכן כתב, שיש בשבועה זו, מלבד חיוב של אלה ושבועה, עוד חיוב של תקנות ב"ד, שהוא עומד באיסורו וצריך ב"ד גדול ורק מחיוב האלה והשבועה התיר הלל מה שהתיר ע"י תקנתו, כדין חרמי צבור, כמבואר ביו"ד (סי' רכ"ח סכ"ה) שניתרין בלא פתח וחרטה, ולא שייך בהם דין נדר שהותר מקצתו הותר כולו כמבואר בדברי הש"ך (שם סקפ"א), והוא־הדין שאין צריך ב"ד גדול בחכמה ובמנין, דלא נזכר זה גבי חרמי צבור. אבל לע"ד הדברים דחוקים לומר, שבדבר שנתקן ע"י אלה־ושבועה יהיו בו שני דברים מיוחדים: תקנה ושבועה, מכיון שנשבעו הלא הם סומכין כולם על השבועה ־ ולמה להם לדון על זה עוד, חוץ מהשבועה, בכח של תקנה, ולאיזו מטרה ? ולומר, שמשום כך הוסיפו על השבועה את חיוב התקנה, לפי שחשו שיבא איזה דור לבטל את השבועה, לכן הוסיפו עוד את חיוב התקנה שאעפ"כ ישאר נאסר בכח חיוב זה, זהו דוחק גדול. כי למה להם לקשר כל־כך את הדורות הבאים יותר מכחה של האלה והשבועה ? ואם יראו כולם שיש צורך בהיתר הלא בודאי יהיה ראוי להתיר, ומה איכפת להם שיתינו אז? ועוד, הלא עצם הדבר תמוה, שלהיתר שבועה לא יהי' צריך ב"ד גדול, ולהיתר התקנה צריך. העיקר פשוט הוא, שהדין מחולק בין תקנת הקהל לתקנת ב"ד: תקנה שהקהל מקבלים עליהם מעצמם, הם עצמם חוזרים בהם וכך היתה דעתם, והוא־הדין בתקנה בלא חרם ושבועה כמו ע"י חרם ושבועה די בהתרת הקהל אבל בתקנה, שנתקנה לא מאת הקהל עצמו כ"א מגזרת ב"ד, שבה גם המתירים הם ב"ד, בין שהיא מטעם תקנה בין שהיא מטעם חרם ושבועה, צריך ב"ד גדול. ואפילו בחרם פרטי יש אומרים, שצריך שיהיו המתירים גדולים כמו האוסרים (שם סי' של"ד סכ"ה). ומלבד זה, הלא התקנה והשבועה של המעשר והשמטה היא דבר שנהגו כל ישראל דלא שייך כלל התרה על זה, כדברי רש"ל בתשובה כמבואר בש"ך (שם סי' רי"ד, סק"ד).
6
ז׳אלא שאין אנו צריכין לכל זה והקושיות הנ"ל שבבבלי ובירושלמי אתיין שפיר, מפני שבאמת א"א כלל לחיוב של שבועה זו שיחול בזמן הזה, מפני כמה טעמים, כמו שיתבאר להלן.
7
ח׳ג) ראשית-דבר, הרי כתוב שם בקרא לשון שבועה, ושבועה אינה חלה כלל על הדורות הבאים כדקיי"ל ע"פ תשובת הרא"ש, שאי־אפשר כלל לגזור בה על הנולדים אח"כ כי־אם בלשון חרם ונידוי (שם סי' רכ"ה סל"ה). ונראה לומר דסבר כן גם הרמב"ם ולכן כתב (הלכות מעשר, פ"א ה"ד): "עזרא קנס את הלוים בזמנו, שלא יתנו להם מעשר־ראשון, אלא ינתן לכהנים. לפי שלא עלו עמו לירושלים", - שכבר בקשו למצא מקור לדבריו מהיכן למד, שהקנס הזה היה רק לזמנו, - משום שאותו הכתוב "והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים", שממנו למדו רש"י (חולין קל"א ב', ד"ה לבתר) ותוס' (יבמות פ"ו ב' ד"ה מפני) את הקנס של עזרא, הוא בין כל התקנות שבפרשה זו של כריתת האמנה, שנאמרה בלשון שבועה, שהיא אינה חלה רק על אותו הדור בלבד. ומשום־הכי לא היה דבר זה מכח השבועה כ"א באותו הדור, ומה שנמשך אח"כ לא נמשך כלל מכח דברי־קבלה, וק"ו שלא מכח שבועה, כ"א מה שקבלו מאליהם והניחו מנהג אבותיהם בידיהם והוי לכל דבר ככל דברי־סופרים, לפיכך לא נזכר בשום מקום איזה יחס של חיוב שבועה, מצד תקנה זו.
8
ט׳אך הט"ז הסביר (שם סי' רכ"ח ס"ק מ"ג) טעם החילוק בזה בין שבועה לחרם ונידוי, שהיא אינה חלה על הנולדים אח"כ והם חלים, וכך כתב: "נראה הטעם, דשבועה אוסר נפשיה אחפצא ואין בידו לאסור נפש אחר על שום חפץ, אבל נדוי וחרם הוה קללה על כל מי שיעשה כך וכך, ושום אדם לא יכניס עצמו בתוך הקללה". לפי זה יש לדון, ששבועה שיש בה אלה תהיה כמו חרם ונדוי, מפני שאלה לשון קללה הוא כמו שפירש"י (שביעית ל"ה ב', ד"ה וכן ה"א כו' ופרכינן) ושייכא גם על הנולדים אח"כ, כמו חרם ונדוי, - וכאן בקרא דנחמיה, בכריתת־אמנה, כתיב: "באלה ובשבועה". מ"מ לא משמע כן, שהרי אמרינן שם בגמרא (ל"ו א'): "מנין לאלה, שהיא שבועה", משמע שיש לה כל דין שבועה ולא דין נדוי וחרם. ונראה, שעיקר אלה היא שבועה שאוסר נפשיה אחפצא, אלא שכלולה בה גם קללה על כל מי שחל עליו איסור זה והוא עובר, ולפיכך כיון שאין שבועה חלה על הנולדים גם הקללה שבאלה אינה חלה עליהם, אבל בחרם ונדוי הקללה היא על עצם הפעולה ואינה קשורה בחלות האיסור. ומניעת חלות האלה על הנולדים דמי להא ד"מנה אין כאן משכון אין כאן" (קדושין ח' ב'), דהיינו לפי שחסר יסוד ההשתעבדות אין למשכון על מה לחול (עין שם תוס' ד"ה מנה), והכא נמי אין לצד הקללה שבאלה על מה לחול בנולדים אח"כ, כיון שאין חל עליהם צד השבועה שבה שהוא יסוד הקללה, לפי שהוא איסור חפצא.
9
י׳ד) גם בלאו־הכי נראה, ששבועה זו כולה אינה שייכת רק לזמן בית המקדש, כיון שכתובים בה עניני בית המקדש ונסתימה בזה: "ולא נעזב את בית אלהינו". וזה עדיף יותר מהא דעשר נסיעות, דמדסמיך ליה דין ניסוך־המים ילפינן, דהוי דוקא בזמן שבית המקדש קים אבל בזמן הזה לא (מו"ק ד.). ואפילו להסוברים, שאין שום שייכות לקדושת שביעית עם קדושת בית המקדש, מ"מ ודאי, שקדושת-הארץ - אע"פ שנשארה הקדושה לכמה דברים, אבל - נתמעטה באיזו מדרגה ע"י חורבן הבית וגלתה שכינה, על־כן אין פלא אם נאמר, דמסתבר לחכמי הדורות, שכל עקרה של שבועה וקבלה זו לא היה רק בזמן הבית. אמנם לא תתורץ בזה דעת הרמב"ם, שמפורש בדבריו, שגם בזמן הבית הי' מדרבנן בעלית עזרא ולא הזכיר כלל מחיוב השבועה, וצריך לומר, כאמור לעיל, שלא הי' כ"א לאותו הדור, וכמה שיתבאר עוד להלן ה) באמת עיקר השבועה הלא הי' לשמור את מצות ד' ככתוב: "ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה עבד האלהים", לכן י"ל שאין שבועה חלה לקיים את המצות ולא הוי אלא לזרוזי נפשיהו, כהא דרב גידל אמר רב: "מנין שנשבעין לקיים את המצוה" (נדרים ח' א'), א"כ כל מה שנמשך אח"כ דמי להתפסה, שנאמר בְוָיו־הָעִטוּף, וגם על הדברים שנזכרו שם, שלא היו חייבים בהם וקבלום עליהם בכלל שבועה זו, לא הי' בזה כח של שבועה ממש, כיון שכח זה לא חל על הדבר הראשון, שהוזכר בעיקר סמוך לשבועה. ואין שייך לומר כאן משום כולל, שתחול גם על קיום התורה שבועה ממש, כמו כולל דברים המותרים עם דברים האסורים דמהני, לפחות, למאן דאית ליה באיסור כולל איסור־חל־על־איסור (שבועות כ"א ב', ועיין פרש"י שם ד"ה בכולל), דה"נ השבועה תהני ע"י מה שכללו דברים שלא נצטוו בהם עם דברים שנצטוו בהם, כדברי הירושלמי דמכילתין (פ"ו ה"א) הנ"ל. שהרי אין נחשב איסור כולל רק בפעולה אחת, כה"ג דשבועות הנ"ל שכלל יחד דברים המותרים עם דברים האסורים כשנשבע: "שבועה. שלא אוכל", - וכדיוק לשון רש"י שם וכן כתב הריב"ש בתשובה קנ"ט והרחיב הדברים קצת במשנה־למלך (ה' שבועות פ"ה הי"ח). - אבל כאן הלא הם דברים נפרדים, שאינם כלולים בכלל אחד, כי "ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה" משמע מילי דאורייתא, שנצטוו עליהם ביד משה, וכדדייק הרמב"ם בספר־המצות בשרשים (שורש א') שלשון "תרי"ג מצות נאמרו למשה" מוציא מכלל זה מצות דרבנן; ואם נאמר, שגם מצות דרבנן כלולות במאמר זה, הרינו קרובים בזה לדעת מוהר"ל ן' חביב, המובאה בש"ך (סי רל"ט סק"כ), דמידי דרבנן, כיון שיש בהם לאו ד"לא־תסור", הוי ממש מן התורה ואין שבועה חלה עליהם, מיהו היה אפשר לומר, שכללו גם מה שהסמיכו חכמים ולמדו ממדרש הפסוקים, ועל זה חיילא שבועה לפ"ד, אבל מתוך שפרטו אח"כ כמה פרטים נראין הדברים כפשוטם, דהיינו תורה־שבכתב ממש ולא חיילא שבועה כ"א לזרוזי. מ"מ נראה, שמה שהוא דרשא דקראי ממש, אע"פ שאין בו לאו, ודאי נכלל הוא בכלל "ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה", ולפ"ז לדעת הרמב"ם, דסבירא־ליה (ה' שבועות, פ"ה ה"ז) ששבועה חלה על חצי שיעור, והוא־הדין לכל מה שהוא דאורייתא אע"פ שאין בו לאו, יש לדון גבי דידן דין איסור כולל בחדא מילתא. אמנם לדעת הרשב"א בתשובה תרי"ו, המובאה בש"ך (סי' רל"ח סק"ו), אין בחצי שיעור, - ונראה, דה"ה בכל מידי דאורייתא דאתיין מדרשא, - משום איסור שבועה. והתוספות (שבועות כ"ב ב', ד"ה אהיתירא) נראים כמסופקים בזה; ואח"כ (שם כ"ג ב', ד"ה דמוקי) נראה דפשיטא להו, דהיכא דליכא אפילו איסור עשה, אף שהוא דאורייתא, שבועה חלה עליו. ותמיהא לי מה שנראה מדברי הש"ך שם, שמהתוס' שם נראה, דחשיב גבי חצי שיעור מושבע ועומד, בדרך ודאי.
10
י״או) ובעיקר הדבר נראה, ששבועה זו היתה בכתב, וכבר קהו בה אקהייתא מרבנן בתראי בדין שבועה בכתב, ועוד כנראה משם הלא רק חתמו את שמותיהם על נוסח השבועה, "באו על החתום", ואין בזה כלל משום שבועה מצד הדין והוי רק לזרוזי ובכלל תקנת־חכמים. ובכהאי גונא י"ל דקיל מדברי קבלה בעלמא, כיון שע"פ דין לא חשיבא שבועה בהא והוא רק ספור־ דברים מה שקבלו עליהם בכח תקנת־חכמים. ואע"פ שהיו מהמיסדים בעלי רוה"ק הרי זה כמו תקנת נביאים (ואפילו תקנת משה רבנו), דהוי רק דרבנן, כמו שנתבאר בכסף־משנה (הלכות מגלה וחנוכה, פ"ג ה"ו). ובמד"ר רות פרשה ג': "ר' שמעון בר אבא בש"ר יוחנן אמר, כיון שגלו נפטרו והם חייבו עצמן מאיליהן. מה עשו אנשי כנסת הגדולה ? כתבו ספר ושטחוהו בעזרה ובשחרית עמדו ומצאוהו חתום, הה"ד: ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום". ולפ"ז הי' נראה, שלא הי' כאן רק ענין של דברי קבלה ורוה"ק ולא שבועה ממש, ואפילו בכתב, אלא שאח"כ משמע, שבאו ג"כ על החתום כפשוטו, דמסיים שם במדרש: "כתוב אחד אומר ועל החתום וכתוב אחד אומר ועל החתומים, האיך, אלא - ועל החתום זה ב"ד של מעלה, ועל החתומים זה ב"ד של מטה". אמנם הדברים עתיקים אם בבא בחתימה על השבועה נכללת בכלל שבועה, אפילו כדין שבועה בכתב. ואין כאן מקום לבירור זה.
11
י״בז) אם היינו באים למדה זו, לאמר, שמה שנזכר בכתב־האמנה שבנחמיה יש בו משום חיוב שבועה, אז היה מקום לדון, שהיו צריכים להיתרו שאלה, לא כמו שאר חרמי צבור ושבועותיהם, שהם ניתרים בהכרזת־הקהל לבדה. שהרי היו כאן, בקבלת שבועה זו, דברים יתרים על כל תקנות צבור, חרמיהם ושבועותיהם. שלא מצינו כלל שיהיו באים בכתב וחותמים בקבלתם, ודמי בזה להא דתשובת הרשב"א המובאה ביורה־דעה (סי' רכ"ח סכ"ה), שאם הוסיפו בהטלת־החרם דברים יתרים מכפי המנהג הקבוע בזה, אינו ניתר כ"א ע"י שאלה. ואם נאמר, שהתרתו של הלל ג"כ היתה ע"י שאלה, ־ שוב אנו חוזרים לדין של "נדר שהותר מקצתו הותר כולו"' שהרי כל עיקר מניעת דין זה של "הותר מקצתו הותר כולו" גבי חרמי צבור הוא מפני שאינם צריכים שאלה והתרתם היא רק מכאן ולהבא, כמבואר בש"ך (סי' רכ"ח הנ"ל ס"ק פ"א), אבל כאן, כיון שהוצרכו שאלה שוב יש בהן דין "הותר מקצתו - הותר כולו", ולא ישארה כלל חובת שבועה.
12
י״גח) ומה שכתב מצד ספק בדברי-קבלה להחמיר, עדיין אינו מוחלט כלל דבר זה בעיקרו:
13
י״דמפשטם של דברי הר"ן במגילה בשם הגאונים, בהא דחזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר, שכתבו שהוא מצד מדת־חסידות, וכן נוטים גם דברי הגר"א בביאוריו (ארח־חיים סי' תרפ"ח סק"ח), - משמע דפשיטא להו, שגם ספק דברי קבלה להקל. ומה שהשיג על זה ה"טורי־ אבן" מהא דבין־השמשות של תשעה־באב אסור (פסחים נ"ד ב'), דמשמע לו שהוא משום ספק דברי־קבלה לחומרא, - זה אינו מוכרח כלל. שהרי משמע בגמ' שם, שגם בתענית־צבור, שב"ד גוזרין על הגשמים, בין־השמשות שלו אסור, כל היכי שאוכלין ושותין מבעוד יום, וכן הוא במג"א (סי' תקע"ה סק"ב), אלמא שהוא חומרא בכל תענית־צבור גמור, לא משום דברי־ קבלה. ואולי משום שהוא דומה ליום־הכפורים בהפסקה מבעו"י, גזרו משום יום־הכפורים. ובטו"א עצמו נחית לסברא דגזירה בתשעה־באב לפי דרכו, שהוא דן: גזרו בדליכא שמד, שאז תלוי ברצון והוי דרבנן ממש, (כמבואר בראש-השנה י"ח ב'), אטו בדאיכא שמד, שאז הוי דברי־קבלה.
14
ט״ווכן תפלה ראויה היא להיות, לכאורה, בכלל דברי קבלה, לא מיבעיא לפי גירסא דידן (ברכות כ' ב'), שהסכימו לה התוס' (שם, ד"ה בתפלה): "מהו דתימא, כיון דכתיב בה "ערב ובקר וצהרים" כמ"ע שהזמן גרמא דמי, קמ"ל", הרי הוזכרו עכ"פ שלש התפלות בדברי קבלה, אלא אפילו לדעת רש"י, דלא גריס לה התם, מ"מ הלא בפרק אין־עומדין (ל"א ב') יליף פרטי התפלה מקראי דדניאל וחנה וכן מהאי קרא דדוד: "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי", ומ"מ הרי קיי"ל (ברכות כ"א א'): "ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל". נראה, דספק ד"ק דינו ככל ספק דרבנן. אלא שיש לדחות, דלא הויא מצוה מדברי קבלה רק מה שחובתה על הכלל מפורשת בדברי קבלה, כמו פורים לדעת טו"א הנ"ל אבל מה שבדברי קבלה נמצא רק שיחידים עשו כך, אע"פ שחכמים הסמיכו על זה את תקנתם לכל ישראל אין זה מצוה־ מדברי־קבלה אלא דרבנן גמור. ודברי הר"ן בשם הגאונים והסכמת הגר"א מורים, שגם כי האי גונא, שהחיוב הוזכר בהדיא בדברי קבלה, לא נפיק מכלל מידי דרבנן.
15
ט״זוהא דשטרא דהוה כתיב ביה אחריות נכסים (גיטין ל"ז א'), דפליגי שם רב ושמואל ורבי יוחנן ור"ל, ואע"ג דריו"ח סבר שאינו משמט וגם תניא כותיה מ"מ כשבאה עובדא לפניו אמר: משמט, ועל שאלת רב אסי: "והא מר הוא דאמר אינו משמט ?" א"ל: "וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ?", דחה מזה הרמב"ן סברת הסוברים שביעית בזמן הזה דרבנן, דבמידי דרבנן ראוי לעשות מעשה ע"פ סברא ומדמין ועושין מעשה. ובבית־הלוי רוצה להסתיע מזה, לומר שהוא מדברי קבלה וחמור כדאורייתא. אבל בפשיטות יש לומר, שעיקר החומרא בזה הוא משום שבאה השאלה לפני יציאת שנת השביעית והיה עדיין זמן לכתב פרוזבול וכיון דאיכא לתקוני בהיתר ודאי אין לסמוך על שום דמיון, ודמי לדבר שיש לו מתירין. וכה"ג דאמר להו רבי ינאי להשואלים ע"ד ספק־טומאה ברשות־הרבים (ע"ז ל"ז ב'): "האי מיא בשיקעתא דנהרא, זילו טבולו". שכן ראוי תמיד, אפילו במידי דרבנן וק"ו במה שיש הרבה אומרים שהוא מה"ת אפילו אם נכריע כהמקילין בזה, בכל מה דאיכא לאהדורי אחר היתירא בלא הפסד, שלא לסמוך על סברא ואומדנא להקל
16
י״זט) וע"פ קושית הכסף־משנה על הרמב"ם (ה' תרומות פ"א הכ"ו) דפסק תרומה בזמן הזה דרבנן משום שהצריך לחיוב תרומה ביאת כולם, שהקשה למה מביא ראיה ר' יוחנן בפלוגתיה עם ר"ל אליבא דר' יוסי (יבמות פ"ב), שר' יוסי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא מדקאמר: "ירושה ראשונה ושניה יש להם, שלישית אין להם", דקדושה שניה לא בטלה, ומה ראיה היא זו, אפילו תימא קדושה שניה לא בטלה מ"מ הוי תרומה דרבנן משום שלא היתה ביאת כולם, - כתב בבית־הלוי, שמתוך כך מוכרחים אנו לומר, שלר' יוסי דסבר קדושה שניה לא בטלה הוי תרומה בזמן־הזה דאורייתא, משום שחל עליה חיוב השבועה האמורה בספר נחמיה, שהיא מן־התורה לפי דעתו.
17
י״חובאמת אין כאן ראיה. שהרי לא נשבעו בשבועה ההיא על התרומה רק לתן את התרומה ולהביאה לבתי־האוצר שתקנו שם, ואיך תהיה התרומה מקודשת מן־התורה ע"י זה, באפן שגם איסור אכילת זרים יהי' נחשב לדאורייתא, עד שנלמד מזה, מתוך שהאנדרוגינוס מאכיל בתרומה, שהוא מאכיל גם בחזה ושוק? וכן לא שייך לאמר, שאיסור אכילת טבל יהיה מן־התורה, מצד שבועה זו, שלא נזכר בה כלל איסור אכילת טבל אלא חובת נתינת התרומה. ובסוגיא דמופלא־סמוך־לאיש (נדה מ"ו ב') אמרינן: "ת"ש, קטן שלא הביא שתי שערות, רבי יהודה אומר אין תרומתו תרומה, רבי יוסי אומר עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה, משבא לעונת נדרים תרומתו תרומה. סברוה קסבר ר' יוסי תרומה בזה"ז דאורייתא, אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתי גברא דאורייתא ומתקן טבלא דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן אתי גברא דרבנן ומתקן טבלא דאורייתא ? לא, קסבר ר"י תרומה בזה"ז דרבנן. והתניא בסדר־עולם: 'אשר ירשו אבותיך וירשתה, ירושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן', ואמר ר' יוחנן: 'מאן תנא סדר־עולם ר' יוסי?'". ואם נאמר שעיקר תרומה דאורייתא לר' יוסי הוא מפני השבועה, אין שייך זה לאיסור הטבל כלל אלא נותנים תרומה לכהן כדי לקיים השבועה שהיא מה"ת לדעתו, ואיסור הטבל הרי אינו כלול בשבועה זו רק יכול לבא אח"כ בתור תקנה בפ"ע, - ואם-כן הלא שפיר אתי גברא דרבנן ומתקן טבלא דרבנן.
18
י״טאלא ודאי, דהא דסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא אין זה כלל ואי אפשר להיות, משום חיוב אותה השבועה. וטעמא דר' יוסי ודבריו של הרמב"ם יתישבו במה שיתבאר להלן.
19
כ׳לכאורה היה מקום לחלק בין לשון "בבאכם" לשאר לשונות של ביאת הארץ, ולומר שדוקא בבאכם משמע ביאת כולכם, אבל במשמעות שאר לשונות של ביאת הארץ הוי אפילו ביאת מקצתכם. ולפי זה הי' ראוי לחייב בתרומה גם בביאת מקצתם. חדא, דלא כתיב בה ביאה כלל ולפיכך אין לנו מקום ללמוד בה ביאת כולם. ועוד, אפילו אם נקיש תרומה ומעשרות להדדי ונלמד ממה דתליא מעשר בשמטה, דכתיב שנת המעשר ע"פ סדר מנין השמיטין, כדברי רש"י (כתובות כ"ה א' ד"ה ולא), עדיין כתיב "כי־תבאו" בשמטה, דאפשר לומר שהוא ביאת מקצתם. ומהא דשבע שכבשו ושבע שחלקו לא נתחייבו בשמטה אין ראיה כלל שמניעת החיוב היא משום דלשון "כי תבאו" משמע דוקא ביאת כולם, אלא משום שהי' צריך להיות שדך וכרמך המיוחד לך לכאו"א, כמבואר בתורת־כהנים. אם־כן יש לומר, שלשון "כי־תבאו" ביאת מקצתכם משמע מצד משמעות הלשון של ביאה־בארץ, וגבי תרומה, דלא בעינן שדך וכרמך המיוחד לך, משום דסתמא כתיב: "כל חלב דגן", יש לומר, שנתחיבו בביאת מקצתם. ומהאי קרא דכתיב בחלה: "כתרומת גרן כן תרימו אותה" שהוקשו בזה תרומה וחלה אהדדי, לא קשיא כלל, דהכי קאמר קרא: כמו שאתם חייבים - וחיוב זה הוא משנכנסו מקצתכם - בתרומת גרן, כן תהיו חיבים מעתה בזו ותרימו אותה מראשית עריסותיכם. ושפיר שייך למתלי את החיוב המאוחר בחיוב הקודם.
20
כ״אאבל דברי הרמב"ם בהלכות תרומות (שם, שם) מבוארים הם, שהוא סובר שאין קפידא בלשונות של ביאה־בארץ בין "בבאכם" ל"כי־תבאו". אשר על־כן לא דקדק בדבר וכתב שם: "שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ־ישראל בלבד ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר: כי, תבאו, - ביאת כולכם", ולשון זה אינו אמור כלל גבי תרומה, דבתרומה לא מצאנו כלל שום לשון של ביאה; אלא שבחלה כתיב לשון ביאה ולא "כי-תבאו" אלא בבאכם, ויתכן לומר דמקשינן תרומה משום האי קרא: "כתרומת גרן כן תרימו אותה", וכה"ג כתב בכסף־משנה. ואם נאמר, שכמו שמשמע לשון אחד של ביאה־בארץ, שהוא משונה, להורות ביאת כולכם, כן משמעם של כל הלשונות של ביאה־בארץ כך הוא באופן אחד: ביאת כולכם, אז אין מקום לחלק בין חלה לתרומה. והנה בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב), אמתניתין שם, דתנן: עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע, פטור. נטעו, אע"פ שלא כבשו, חייב", אמרינן שם. "נטעו אע"פ שלא כבשו חייב, - וכרבי ישמעאל דאמר: 'כל ביאות האמורות בתורה לאחר ארבע־ עשרה שנה נאמרו: שבע שכבשו ושבע שחלקו'? (הוא תמה בזה, דלר' ישמעאל היאך הם חיבים מיד כשבאו, אע"פ שלא כבשו). רבי הילא בשם רבי לעזר: מודה רבי ישמעאל בחלה ובערלה, ותני כן בבואכם, לפי ששינה הכתוב משמעו שינו חכמים חיובו. (פני־משה פירש "דגבי חלה כתיב "בבאכם", וגבי ערלה, אע"ג דכתיב "כי תבאו", ילפינן מדרשא ד"כל עץ" לרבות ביאת מקצתם, כדמשמע כן קצת בתורת־כהנים. ואולי י"ל, ד"כי תבאו" אחד הוא עם "בבאכם", ששניהם לשון רבים, והחלוק הוא רק בין לשון רבים ללשון יחיד: "כי־תבואו" ו"כי־ יביאך". וע"פ זה יהי' צורך להגיה בברייתא דספרי, המובאה בפירש"י (כתובות שם, ד"ה נתחייבו): "שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולי נאמר: כי־תבא, כי־יביאך", תחת הגירסא הקודמת: "כי־תבאו, כי־יביאך"). רבי יונה בעי מיחלפא שיטתיה דרבי ישמעאל: תמן הוא אומר: 'היא הקמה (צ"ל: "היא הויה היא הקמה" לגירסת פני־משה), היא שבירה היא נתיצה, היא גאולה היא פדייה', - והכי הוא מחלק בין לישן ללישן". וברייתא זו דרבי ישמעאל בתרייתא, דלא מחלק בין לישן ללישן, זאת היא עצמה ברייתא דרבי ישמעאל המובאה בבבלי (מכות י"ג ב'; ועוד כמה וכמה מקומות) בפשיטות, דאין ספק דקיי"ל כותיה: "תנא דבי רבי ישמעאל זוהי שיבה זו היא ביאה". א"כ יש לומר, שהרמב"ם מודה, ד"בבאכם" משמע ביאת כולם, ומזה ידענו עכשו שגם כלם הם ביאת־כולם, ולאו דוקא לשון ביאה אלא כל מקום שאנו מבינים בו שתלוי בביאת הארץ ביאת־כולם הוא, כדמשמע מלשון "היא הויה היא הקמה", שדורשין את הענין ולא את המלות. וממילא אין פלא מה שפסק הרמב"ם דלא כרב הונא בריה דרב יהושע (כתובות שם), ולא חלק בין חלה לתרומה. גם לשון הרמב"ם (הלכות מעשר־שני ונטע־רבעי, פ"י ה"ט) מוכיח כן, שכתב: "זה שנטעו נכרים עד שלא באו אבותינו לארץ, פטור. אבל משבאו לארץ, אף מה שנטעו נכרים חייב", שלא פירש לומר: "אע"פ שלא כבשו", אע"פ שהוא לשון המשנה, היינו משום דסבר כירושלמי הנ"ל אליבא דרבי ישמעאל שאין לחלק בין לישן ללישן, וכיון שנמצאו לשונות שמשמעם הוא ודאי אחר ירושה וישיבה, שלאחר כיבוש וחילוק, אין לחלק בין השוים, והוא־הדין נמי לגבי ביאת כולם, שאין לחלק, ומדמינן תרומה לחלה, וה"ה למעשרות, וה"ה לערלה, ויש לומר שהוא־הדין גם לכל המצות התלויות בארץ.
21
כ״בומשום־הכי יש לומר, דרבי יוסי, דדריש (יבמות פ"ב) "אשר ירשו אבותיך וירשתה - ירושה ראשונה ושניה יש להם, שלישית אין להם", על כרחין ס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא, דמשמעותה של "ירושה" היא שתהי' ביאה חדשה לגבי איזה חיוב מהמצות התלויות בארץ. ומדאמר ר' יוסי "שלישית אין להם" ש"מ שהוא סובר, שנתחיבו בירושה שניה בכל חיובי המצות שבארץ, ומשום זה לא חשיבא ירושה שלישית ירושה חדשה כלל שהכל נמשך כבר מירושה שניה, לפיכך אין לומר שיסבור ר' יוסי שתרומה בזה"ז דרבנן משום חסרון ביאת־ כולם. שהרי אם יש דבר שלא נתחיבו בו בירושה שניה, אע"פ שהיתה ירושה לכמה דברים, - שנתקדשה ארץ ישראל עכ"פ לדברים התלויים בירושלים ובמקדש, - אם־כן אע"פ שחשיבא ודאי ירושה אבל מ"מ הלא יש עדיין ירושה שלישית לחיובי שמטות ויובלות, אלא שמעת מינה, שירושה שניה עשתה את הכל ואין להם ירושה שלישית. וי"ל דסבר ר' יוסי סברת רבנו־תם, דאפילו יובלות נהגו אז בירושה שניה, מעיקר הדין, והפסק זה שהופסק יש לומר שהוא רק מחסרון קיום המצות התלויות ביובל משום שאין ב"ד, ומצד עצמו לא חשיב הפסק ירושה כלל. אבל אף אם נאמר שהפסק היובלות לא חשיב הפסק ירושה ואולי הוא־הדין בהפסק השמיטין, מכל־מקום זהו פשוט, שאם ע"י ביטול כל יושביה עליה נתבטלה חובת תרומה, וכיון דלא מחלקין בין לישן ללישן הוא־הדין גם בכל אלו המצות, אם־כן הלא ישנה ירושה שלישית לגמרי, ור"י דסבר שאין כאן כי־אם שתי ירושות על כרחין ודאי סבר תרומה בזה"ז דאורייתא. ומלבד דיוק הלשון של "ירושה שלישית אין להם", גם מדדריש קרא לירושה שניה מוכח, שהיתה ירושה לחיוב כל המצות שבארץ מן התורה וממילא כיון דקדשה לעתיד לבא הוי הכל מה"ת. והרמב"ם באמת לא סבר כלל שטעם של מניעת ביטולה של ירושה שניה הוא מן התורה, משום דסבר, שעיקר חיובם בהמצות לא היה בירושה שניה מן־ התורה, אלא שסובר, שעיקר טעם ביטול ירושה ראשונה ע"י הגלות הוא מפני שאותה הקדושה נתקדשה ע"י הכיבוש וכיון שבטל כח הכיבוש בטלה הקדושה, אבל ירושה שניה לא נתקדשה ע"י כיבוש אלא ע"י ישיבתם של ישראל לכן בכל עת שמתישבים בארץ אנשים מישראל יחידים או רבים, הרי היא עומדת באותה המדרגה של הירושה השניה. על זה מוכיח גם לשונו בהלכות תרומות (פ"א ה"ה): "כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה, כיון שגלו בטלה קדושתו, שקדושה ראשונה, לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד, קדשה לשעתה ולא לעתיד לבא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שניה, העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד־לבא", - ולא הזכיר כלל דרשא דר' יוסי, משום דסבר דהיא אתיא כמאן דאמר דחיילא קדושה שניה מה"ת, והוא סבר שאינה אלא מדרבנן, כמו שבאר שם בסוף הפרק. וכמו כן דייק בלשונו שם (בהלכה כ"ו): "וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית" שתהיה לנו ירושה שלישית, ולכן עכשו אין נוהגת תרומ"ע מה"ת והוא-הדין שמיטה ויובל, ועתידות הן לחזור בביאת כולם בירושה שלישית, מן־התורה.
22
כ״גי) עוד כתב בזה בבית־הלוי, ע"פ מה שהאריך לבאר המשנה־למלך (ה' תרומות פ"ז הי"ז), שאע"ג דקיי"ל לפ"ד הרמב"ם תרומה בזמן הזה דרבנן, מ"מ אינה דומה תרומה לשאר מילי דרבנן דלא אמרינן בה ספיקא דרבנן לקולא, שבספקות מחמירים בה כבדאורייתא, וכן בשאר חומרות שמחמירים גבי דאורייתא (מלבד מה שמקילים בכהני־חזקה, שמותרים לאכול תרומה בזמן הזה, כמ"ש הרמב"ם (ה' איסורי־ביאה, פ"כ), וכן בספקות של תערובות, כמו שבאר שם הרמב"ם (ה' תרומות פי"ג) מפני טעמים מיוחדים), - ובבית־הלוי תלה טעם חומרא זו, דגבי תרומה בזמן־הזה, משום דהוי דאורייתא מצד חיוב השבועה שבנחמיה, שלפיכך מחמירין בספיקה גם בזה"ז, ולפי־זה הוא־הדין בשביעית. אבל באמת גם דברי משנה־למלך עצמם בזה אינם מוכחים כלל ועוד, אפילו אם היינו אומרים בזה כדברי המשל"מ עדיין אין מהם שום ראיה, לדברי בית־הלוי, שהחומרא הוא מפני השבועה, כאשר מתבאר כל זה בפרק שלפנינו.
23
