שבת הארץ, פתח דבר ז׳Shabbat HaAretz, Preface 7
א׳בירורם של דברי הראב"ד, שמנהג דורות האחרונים בקדושת שביעית הוא ממדת חסידות, השגת הרמב"ן על זה ודברי הרמ"א, ע"פ זה, שאין מהם שום הוכחה לחלק בדין שמטה בין כספים לקרקע
הראב"ד כתב בהשגות על הרי"ף שם, על פי שיטתו הנ"ל שמה שנהגו בדורות האחרונים לקיים מצות שמטה בארץ־ישראל זהו רק מצד מדת־חסידות, שהרי מעיקר הדין לא נתחייבו בה לדעתו. ועל זה השיב הרמב"ן, שם בספר הזכות, שאין שייכת בזה כלל מדת חסידות, והרי "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט".
הראב"ד כתב בהשגות על הרי"ף שם, על פי שיטתו הנ"ל שמה שנהגו בדורות האחרונים לקיים מצות שמטה בארץ־ישראל זהו רק מצד מדת־חסידות, שהרי מעיקר הדין לא נתחייבו בה לדעתו. ועל זה השיב הרמב"ן, שם בספר הזכות, שאין שייכת בזה כלל מדת חסידות, והרי "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט".
1
ב׳והנה באמת הדעת נוטה, שמי שמחייב את עצמו במצוה, שאינו חייב בה, אינו בכלל הדיוט, ואדרבא הריהו מקבל שכר. ובירושלמי דמכילתין (פ"ו ה"א) אמרינן: "אמר ר' אלעזר: מאליהן קבלו עליהן את המעשרות. מה טעם ? 'בכל זאת אנו כורתים אמנה וכותבים על החתום שרינו לויינו וכהנינו'. מה מקיים ר"א 'ואת בכרות בקרנו וצאנינו' ? מכיון שקבלו עליהן דברים שלא היו מחויבים עליהן, אפילו דברים שהיו מחויבים עליהן העלה עליהן כאילו מאליהן קבלו עליהן. מה מקיים ר' יוסי ב"ר חנינא 'ובכל זאת' מכיון שקבלו עליהן בסבר פנים יפות העלה עליהן הכתוב כאילו מאליהן קבלו עליהן". - משמע מזה, שמי שמקבל על עצמו מאליו מצוה שאינו חייב בה נוספת בו מעלה גדולה יותר ממי שחיבתו תורה על זה; ולא פליגי, לפי זה, ר"א ור"י בר חנינא אדר' חנינא, רבו ואביו, דאמר "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". כי המצווה ועושה עדיף מצד עצם קיום המצוה, אבל מצד ערך הקבלה שבלב גדול יותר המקבל על עצמו מאליו, שבזה מורה על אהבת השם יתברך ואהבת מצותיו הנטועה בלבו, ולא כן העושה מה שהוא מחויב בו, שהוא מוכרח לעשותו, מפני שחיבתו תורה בכך. ואע"ג, שלברך על המצוה, שהוא מחייב את עצמו ומצד הדין הוא פטור ממנה, חולקים בזה רבים על התו' (ר"ה ל"ג א' ד"ה הא), שכתבו שיש לברך עליה, מ"מ בעיקר הדבר אינם חולקים, דמצוה הוי.
2
ג׳אך בהשגת הרמב"ן יש לומר, שבאמת כלל זה ש"כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט" הוא הולם יותר את שמטת כספים בזמן הזה, דהיינו הזהירות בפרוזבול, שהרי סוף־ סוף אין זה חיוב מצוה כ"א הפקעת מצוה, שכותבים פרוזבול ומפקיעים בזה את המצוה של תורה כדי שלא לעבור עליה, ואדרבא האמר שמואל על הפרוזבול שהוא "עולבנא דדייני", אלא שעל צד ההכרח הוזקק הלל לתקן תקנה זו, - מה שאין כן בשמטת קרקע. ומ"מ יש לומר שכיון שרצו להחזיק במצות שביעית במדת־חסידות, מצד חבת־הקדש של המצות התלויות בארץ, באו להחזיק משום כך גם בתקנת פרוזבול בחוץ־לארץ, כאמוראי בתראי דבבל. ובודאי גם אחרי הכרזתו של רבי ינאי: "פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא", נמצאו עוד רבים שלמי אמוני ישראל שלא השתמשו בהיתר זה למעשה, והחמירו על עצמם לקיים את השביעית כהלכתה, אע"פ שהיה עליהם עול הארנונא, ועליהם אמרו במדרש רבה (פ' ויקרא פ"א): "גבורי כח עושי דברו, אלו שומרי שביעית: חמי חקליה ביירה, כרמיה ביירה, ?ויהב ארנונא ושתיק", ולגבייהו בודאי הוי מדת־חסידות. ואע"פ, שבמקור־הדין של "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט", בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ט; שבת פ"א ה"ב) משמע מפורש, שאפילו במצוה גמורה, שנפטר האדם ממנה ע"י איזה תנאי, אמור כלל זה, דאמרינן ליה התם גבי המחמיר על עצמו להתפלל באמצע סעודתו, אע"פ שאמרו חכמים: "ואם התחילו אין מפסיקין". וכן מדמה שם לחתן הפטור מק"ש אם קורא, - הנה יש לחלק, שבמצוה שהפטור שלו ממנה הוא מקריי, ועוד יבא זמנו להתחיב בה מן הדין, יש בזה הדיוטות במה שהוא עושה בזמן הפטור, שמורה שכל אפין שוין לדידיה שגם בעת החיוב אינו ניכר שעושה מפני הצווי; אבל אם הפטור הוא לגמרי, שאין לו לפי המצב לקיים המצוה כלל ונפשו צמאה לדבר ה' לקיים המצוה אע"פ שאינו מצווה, אין זה הדיוט אלא טוב וישר, ויש בזה ודאי מדת חסידות, ודומה הדבר לאבות שקימו כהת"כ עד שלא נתנה. ואצ"ל כשהפטור הוא מפני הדחק, וגבורי כח עושי דבר ה' מתגברים על הדחק לקיים המצוה. והוא דומה לטומאה דחויה בצבור, דכל מה דמצינן לאהדורי אטהרה מהדרינן. גם הא ד"כל הפטור מה"ד ועושהו נקרא הדיוט" במחלוקת הוא שנוי, ותימא שהרמב"ן הביאו בפשיטות כדבר מוחלט.
3
ד׳ובזה יתישרו גם דברי הרמ"א. מה שבחשן־משפט (סי' ס"ז ס"א בהגהה) מביא דעת הרז"ה והראב"ד, בלמוד־זכות על האנשים שאין עושין פרוזבול שעל דעת זו הם סומכין, שבזמן הזה גם מדרבנן אינו משמט, - וביורה־דעה (סי' של"א, סי"ט) כשפסקו הטור והמחבר, ששנת־השביעית היא כולה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל לא הגיה מאומה ולא חשש לדעתם של המקילין בפרוזבול שעליהם סמכו אותם שלא עשו פרוזבול. ומזה מביא ראיה בס' בית־הלוי, שהרמ"א סובר, ששמטת קרקעות יותר נוהגת בזמן הזה משמטת כספים, שאפילו לדעתם של המקילין בפרוזבול משום שאין יובל בזמן הזה אף מדרבנן, רק שמטת כספים תלויה ביובל ולא שמטת קרקעות, ולכן לא הביא דעתם גבי קרקעות.
4
ה׳ולע"ד אין מזה ראיה כלל לחלק בין שמטת כספים לשמטת קרקעות, והרמ"א שפיר עביד שלא הגיה כאן כלום אפילו להחמיר מצד "יש-אומרים" אלה, שאמר שעליהם סמכו, בפרוזבול להקל. שהרי כמו שהעיד הרמב"ן על המנהג המפורסם, הלא לא היו סומכים כלל בארץ־ישראל על המקילין בשמטת הארץ בזה"ז, א"כ בשל ישראל הלא היו נוהגים להפקיר כדין פירות שביעית, וממילא שוב אין כאן חיוב תרומות ומעשרות. שהרי ההפקר הבא ממילא, מרצונו להפקיר גם בלא צד המצוה, גם הוא פוטר מן המעשרות, כדאמרינן (ר"ה ט"ו א'): "אמר רבה אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור". ופריך: "פטורה מן המעשר אמאי, דאמרינן זיל בתר חנטה, אי הכי תיחייב במעשר, א"ל: יד הכל ממשמשין בה - ואת אמרת תיחייב במעשר ?" וכן פירש"י על זה: "יד הכל ממשמשין בה, נהי דלא מיחייב לאפקורה, דלא נהגא בה שביעית, מיהו כל שדות ופרדסות הפקר הן בשביעית ואין אתרוג זה נשמר בו לבדו, ועל כרחו הכל ממשמשין בו והפקר פטור מן המעשר", והדברים ק"ו, שמה שמפקירים באמת הפקר גמור, מפני שמקימים בו מצות שביעית, הוא פטור מן המעשרות אף לדעת הפוטרים אותו ממצוה זו, א"כ כל פירות של ישראל הרי הם הפקר ופטורים מן המעשרות אף לדעת המקילין, ולכן הלא לא היה לו לרמ"א להזכירם גבי שמיטת קרקע, לענין חיוב תרומ"ע. ופשוס, שגם המקילים לא ערערו על המנהג, שנהגו ישראל בארץ־ ישראל לקיים ממדת־חסידות, כמו שאמרנו לעיל, את מצות השמטה, מחביבות המצוה שהרי הם מודים שמדת־חסידות ישנה אפילו בשמטת כספים וק"ו בשמטת־קרקעות, שבודאי יש בה משום מדת־חסידות הרבה יותר מבשמטת־כספים, משום שבשמטת-קרקעות קימו בזה מצוה בפעל. נשארו, איפוא, רק פירות של נכרים, שלדעת המחיבים קדושת־שביעית בשל נכרים, - והם הלא אינם מופקרים, - היה צריך להיות עליהם חיוב מעשרות לדעת המקילי בשביעית, והיה ראוי לחוש לדעתם. אבל גם משום זה לא היה צריך להגיה מאומה, שהרי כבר הגיה כדעת הפוטרים קרקעות של נכרים ופירותיהם מקדושת שביעית, ולכך חיבים הם בתרומ"ע.
5
ו׳ומצד יסוד ההלכה נראה, שאע"פ שבאמת אין לנו מקור מפורש בדברי חז"ל שבזמן הזה שאין יובל גם מדרבנן אין שביעית נוהגת כלל אין זה רק אם נפסוק הלכה כרבי יהודה ששנת־ החמשים עולה לכאן ולכאן, שאז אין סדרו של מנין השנים נהרס ע"י ביטול היובל. אבל אם נפסוק כחכמים, כראוי למיזל בתר רבים, והראיות נוטות הן לכאן ולכאן, - וכמו שפסקו כן כמה מרבותינו הראשונים, ולפ"ד נראה, שגם הרז"ה והראב"ד סברו כותייהו וכן פסק גם הרמב"ם מעיקר הדין, - הלא כיון ששמטה אחרת לא היתה נהוגה רק אותה שתלויה ביובל שבלא סדר של יובל הלא נהרס מנין השנים, נמצא, לדעתם, שאין השמטה במקומה, ולכן סבירא־להו לאלה הפוסקים בפשיטות, שזה אי־אפשר אפילו מדרבנן. שהרי לא תקנו חכמים אלא כעין דאורייתא, לפיכך אין זה שייך רק על אותה השנה, שהיא מן־התורה שביעית אם היו התנאים מתמלאים; אבל כיון שאין יובל כלל ואנו צריכים לשנות את סדר השנים, אין אז שום שמטה כלל. ולפי־זה יש בא מת מהא דאמרינן בסוגיא דערכין "מנו יובלות לקדש שמיטין" יסוד גדול לסברתם, שהכל הי' מדרבנן וכרבי סבירא־להו, שהמנין הוא מוכרח, כדי שתהיה עכ"פ שמיטה נוהגת מדרבנן, וכשאין מנין של יובלות, כדי להעמיד שמטה במקומה, אז אינה נוהגת גם מדרבנן. ולזה המנין סבירא־להו שצריך ב"ד הגדול, והוא לאו דוקא ב"ד שבלשכת־ הגזית, כמו שצריך בדיני נפשות שיהיו ב"ד יושבין בלשכת הגזית, ומשגלתה סנהדרין וישבה לה בחנויות פסקו לדון דיני נפשות (שבת ט"ו א'), אלא ב"ד סמוך ומובהק לישראל שראוי לקדש שנים ולמנות יובלות. וב"ד כזה הי' באמת עד דורם של אביי ורבא, שהיו מקדשים ע"פ הראיה והולכים אחרי קביעות ארץ ישראל כמבואר בדברי הרמב"ם (ה' קידוש החדש פ"ה ה"ג). ובזה סרו השגותיו של הרמב"ן על הראב"ד, מהא דפסקו סנהדרין מלשכת הגזית בדורות היותר קדומים, שאעפ"כ נהגה שמטה, משום שאין המנין שייך דוקא ללשכת הגזית אלא לב"ד סמוך ומומחה לכל ישראל וזה היה בכל זמן הנשיאות.
6
ז׳ומה שהגאון בית־הלוי מצדד לומר, דכל עיקר שביעית דרבנן נתן להאמר, רק אם זה שיובל בזמן הזה הוא מדרבנן הוא בא מכח ביטול הקדושה שלאחר החורבן, אבל אם נאמר, שקדושה שניה לא בטלה, ומה שהשביעית היא דרבנן הוא רק מכח בטול היובל והארץ בקדושתה עומדת, אז הוי כמידי דאורייתא. הנה עצם הדבר אינו מוכרע, והסברא, שאם בטלה קדושת הארץ שוב אין שייך חיוב המצות לענין של תורה, משום דהויא כחו"ל ואם לא בטלה קדושת הארץ, אלא שאין אנו מקיימים שמיטה מפני ביטול היובלות, אז המצוה שייכת לנו בעיקרה, ומה שאנו מקימים אותה גם מצד תקנת חכמים הוי כמידי דאורייתא, - אין זו סברא ברורה. דממה־נפשך: אם ניזיל בתר כללות קדושת הארץ, הרי הדבר ברור - וכדלקמן בד' כפתור־ופרח - שלעולם עומדת היא ארץ ישראל בקדושתה הכללית, אפילו אם המצות מופקעות ממנה, כמו שהיתה עומדת בקדושתה מעולם ובימי האבות אע"פ שלא נתחיבה עדיין במצות התלויות בארץ. ואפילו אם נאמר, שהיחש הרוחני לקדושת המצות עושה את חיובנו דמדרבנן כחיוב של תורה, הרי אפילו בימי האבות יש יחש לקדושת המצות עם ארץ־ישראל וכדברי הרמב"ן (בראשית כ"ו ה') שעיקר מה שקימו האבות כהת"כ היה בארץ ישראל שמפני קדושתה שייכת היא לקדושת המצות לעולם, וכמו־כן היא שייכת יותר לקדושתן גם אחר שנתבטלה ע"י החרבן הקדושה הנוספת; ממילא משמע שכשנבא לדון מצד היחש הכללי של קדושת הארץ אין הבדל אם ביטול חובת השמיטה הוא מפני ביטול היובל או מפני החורבן. ואם עיקר הדבר, שתעשה כאן תקנת חכמים כמידי דאורייתא, הוא תלוי בביטול קדושת המצות בפרטיות, אף אנו נאמר שכל מצוה שבטלה בטלה קדושתה הפרטית וכמשכ"ל וכשבטלו היובלות בטלה קדושת־הארץ הפרטית שלגבי יובלות, וכשבטלו השמיטין מן־התורה ע"י ביטול היובלות בטלה קדושת־הארץ הפרטית שלגבי שמיטין. ואם נאמר בכל מצוה, שביטולה מה"ת בא ע"י ביטול קדושת־הארץ, שכשהיא נוהגת מדרבנן אין לדון אותה בחומר של־תורה לדיני ספקות וכיוצא־בזה, הוא־הדין שאין לדון כן בשביעית לכל הדעות, בין לדעת האומרים שביטולה מה"ת בא מפני ביטול היובל ובין לדעת האומרים שהוא מפני החורבן. ואפילו לפי דבריו של הגאון ביה"ל ז"ל אין סברתו שייכת רק אם נאמר, שהשמיטה חלה באותה שנה עצמה, שהיתה ראויה לחול בה אם היתה נוהגת מן־ התורה, וזהו רק להפוסקים כר"י, אבל להפוסקים כחכמים הרי שנת־השביעית הנהוגה אצלנו, ע"פ מדת התורה, היא שנה של חול ברוב השנים של השמיטות, כיון שחסרה שנת היובל א"כ בודאי אין לה חומר של־תורה כלל ודמי כאילו היה הביטול מצד החרבן, לפי סברתו.
7
ח׳וכן הרמב"ן שטען על הראב"ד, שמה שנהגו בדורות האחרונים לקיים מצות שמיטה אין זה ראוי להיות בכלל מדת־חסידות, ד"כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט", נראה שכתב כן, לפי שלדעת הסוברים שבטלה שמטה לגמרי, משבטלו יובלות, מפני שאין ב"ד ראוי לכך, הרי הלכה כחכמים, ששנת־השמטה היא לעולם אותה שנה החלה ע"י אמצעיות מנין היובל ולפי זה הלא אין שום יסוד למנהגנו למנות שמטה בלא יובל ודומה כאילו עשינו שנה של חול לשנת־שמטה, - לפיכך אין זה כלל מדת־חסידות, והם ז"ל י"ל שהיו סבורים, שהאמוראים החמירו בשביעית, אחר זמן ביטול הב"ד, לפי חשבונם ע"פ סדרי היובל.
8