שבת הארץ, פתח דבר ו׳Shabbat HaAretz, Preface 6
א׳שיטת הראב"ד
על פסק הרמב"ם (ה' שמיטה ויובל פ"ט הט"ז) ש"אין הפרוזבול מועיל אלא בשמטת־ כספים בזמן הזה, שהיא מדברי סופרים, אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה", כתב על זה הראב"ד בהשגה: "זה אינו מחוור, דאביי הוא דאמר הכי, אבל רבא פליג ואמר הפקר ב"ד הפקר והלכך נוהג בכל זמן". מכאן נראה, שלא השיג רק על זה שתלה הרמב"ם את יסוד וטעם הפרוזבול במה ששביעית בזה"ז מדרבנן, אבל לא על עיקר הדבר שיש שם זמן שאין שביעית נוהגת בו מן התורה, וע"ז מודה הוא כנראה. וזה ע"כ מטעם שפסק כאן כרבי, אע"ג שאין לו הכרה לפסוק כמותו מסוגיא דגיטין, שהרי לפי מה שמפרש כפירש"י נראה דרבא לא ס"ל כרבי, עכ"פ מצד ההיקש של שביעית ליובל ומצד קדושת הארץ, שהרי סבר הראב"ד (בה' תרומות פ"א הכ"ו בהשגה). שקדושת הארץ בכלל נוהגת גם בזמן הזה מה"ת, ולא הוציא מן הכלל כ"א חלה, דבעינן בה "ביאת כלכם"; ולשונו "שנוהג בכל זמן" מורה שהוא מודה שיש שם זמן, שאין שמטת כספים נוהגת כ"א מדרבנן. ולחלק בין שמטת כספים לשמטת קרקעות בחילוק של תורה ודאי לא מצינו ע"ז שום יסוד, א"כ גם דעת הראב"ד כדעת הרמב"ם, ששביעית בזה"ז מדבריהם גם בעבודת קרקע. (ולפ"ז גם הר"ש שכתב בפירושו גבי פרוזבול שטעמו של פרוזבול הוא משום שביעית בזה"ז דרבנן ומטעמא דרבי, וכד' הר"מ בפיה"מ, גם הוא אזיל בשיטה זו ששביעית בזה"ז דרבנן לכל מילי).
על פסק הרמב"ם (ה' שמיטה ויובל פ"ט הט"ז) ש"אין הפרוזבול מועיל אלא בשמטת־ כספים בזמן הזה, שהיא מדברי סופרים, אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה", כתב על זה הראב"ד בהשגה: "זה אינו מחוור, דאביי הוא דאמר הכי, אבל רבא פליג ואמר הפקר ב"ד הפקר והלכך נוהג בכל זמן". מכאן נראה, שלא השיג רק על זה שתלה הרמב"ם את יסוד וטעם הפרוזבול במה ששביעית בזה"ז מדרבנן, אבל לא על עיקר הדבר שיש שם זמן שאין שביעית נוהגת בו מן התורה, וע"ז מודה הוא כנראה. וזה ע"כ מטעם שפסק כאן כרבי, אע"ג שאין לו הכרה לפסוק כמותו מסוגיא דגיטין, שהרי לפי מה שמפרש כפירש"י נראה דרבא לא ס"ל כרבי, עכ"פ מצד ההיקש של שביעית ליובל ומצד קדושת הארץ, שהרי סבר הראב"ד (בה' תרומות פ"א הכ"ו בהשגה). שקדושת הארץ בכלל נוהגת גם בזמן הזה מה"ת, ולא הוציא מן הכלל כ"א חלה, דבעינן בה "ביאת כלכם"; ולשונו "שנוהג בכל זמן" מורה שהוא מודה שיש שם זמן, שאין שמטת כספים נוהגת כ"א מדרבנן. ולחלק בין שמטת כספים לשמטת קרקעות בחילוק של תורה ודאי לא מצינו ע"ז שום יסוד, א"כ גם דעת הראב"ד כדעת הרמב"ם, ששביעית בזה"ז מדבריהם גם בעבודת קרקע. (ולפ"ז גם הר"ש שכתב בפירושו גבי פרוזבול שטעמו של פרוזבול הוא משום שביעית בזה"ז דרבנן ומטעמא דרבי, וכד' הר"מ בפיה"מ, גם הוא אזיל בשיטה זו ששביעית בזה"ז דרבנן לכל מילי).
1
ב׳אולם דברי הראב"ד לעיל (בהשגה להלכה י"א בפ"א) נראים שהם סותרים ללשונו בהשגה זו, דגבי שמיטת כספים, וכן העיר בספר בית־הלוי, שעל דברי הרמב"ם שם: "משרבו האנסין התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכים להן עבדי המלך בלבד", כתב ע"ז בהשגה: "אנו קבלנו: האנסין - ארנונא, שנוטל המלך חומש מפירות הארץ ומי שאינו עובדה גוזלין אותה ממנו, והמקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל ולא היתה שביעית נוהגת בהם אלא מדבריהם, בהם התירו לעבוד מפני האונס, אבל לא במה שהחזיקו", ומזה נראה שסובר, שבמקום שהחזיקו עולי בבל הוי מה"ת גם בזמן הזה. אבל באמת, מכיון שהלא לא נמצא מפורש בלשון ההשגה בפ"ט, גבי שמיטת כספים, שבזה"ז היא נוהגת מדרבנן, - רק שעל דברי הרמב"ם, שאין פרוזבול מועיל כ"א על הזמן שהיא מדרבנן, כתב הוא, שלדידן דקיי"ל כרבא הוא מועיל בכל זמן, אפילו בזמן שהיא מן התורה, - לפיכך אפשר לומר לאידך גיסא, שהראב"ד קאים בשיטתו שבהשגתו על הרי"ף בגיטין פרק השולח, שבזמן הזה אין שמטת כספים נוהגת כלל אפילו מדרבנן, משום דבעי לחיוב דין שמיטת כספים שיהיה יובל נוהג, אם מן התורה או עכ"פ מדרבנן, - וזה היה רק כל זמן שהיו ב"ד הגדול שבא"י מונים ומקדשין ותוקעין ומשלחין עבדים.
2
ג׳ומזה נראה לומר בשיטתו של הראב"ד. שאע"פ שבכלל קיי"ל כרבי, ששמיטה ביובל תליא ו"בזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים", - וה"ה שאין שמיטת קרקע נוהגת אז, כיון שעניני השמיטה תלוים זה בזה, וכיון שאפילו שמטת כספים, שאינה נוהגת ביובל תלויה היא בו, ק"ו לשמיטת קרקעות שהיא שוה ממש בשמיטה כביובל שבודאי תלויים הם זה בזה, - אבל מחלקתם של רבי וחכמים בעצם מציאות שמטה דרבנן, אם נאמר שנמצאו חולקים על רבי וסוברים ששביעית בזה"ז דאורייתא, י"ל שתלויה היא בענין אחר.
3
ד׳שהרי מצינו לדעת רבינו־תם בתוס' (גיטין ל"ו ד"ה בזמן), שנהג יובל בבית שני מה"ת, משום דחשיב כל יושביה, שאחרי שירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהן (ערכין ל"ג א') נתקבצו שוב מכל ישראל בא"י, ומאותו הקיבוץ באו ונתקבצו עם עזרא מכל שבט ושבט, וכיון שלא חסר אז משום שבט הוי כל יושביה עליה. ע"פ זה יש מקום לומר, שהחולקים על רבי אין חולקים עליו בעיקר ההיקש של שמיטה ליובל אלא בהא גופא פליגי רבי ורבנן, אם בזמן בית שני וכמו־כן אחר החורבן, שהיו שם מקבוץ כל השבטים מקצת מכל שבט ושבט ולא כולם ממש, אם זה חשיב כל יושביה עליה או לא. רבי, דמשמע לן מדבריו, שיש שם שביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן, סובר שאין זה כל יושביה עליה, שצריך שיהיו באמת כל ישראל בארץ, וכאן היו רק מקצת מכל שבט ושבט, ולכן יובל לא נהג אז מן התורה אלא מדרבנן, וממילא גם שביעית היא מדרבנן, כיון שמ"מ יש שם מקצת מכל שבט ושבט ונמצא ב"ד הגדול, שמנה יובלות וקיים כמה דברים התלוים בהם כדי לקדש שמיטין. וחכמים, דמשמע לן דפליגי עליה ואמרי שביעית בזה"ז דאורייתא. סבירא להו, שכיון שהיו מקובצים מכל השבטים בימי עזרא, וגם אחר חורבן בית שני מ"מ נשארו רבים מישראל נאחזים בארץ, עד שבירושלמי (דמאי פ"ב ה"א) נחלקו ר' אלעזר וריו"ח אם רוב קרקעות של ארץ ישראל בימיהם הם של ישראל או של נכרים, הרי זה נחשב הקיבוץ של עזרא לכל יושביה עליה. ובזה - לא על דבר עצם ההיקש של שמטה ליובל - ס"ל להראב"ד, דלא קיי"ל כרבי אלא כרבנן, שבזמן שנמצאו מקובצים בארץ מכל השבטים, ולא חסר משום שבט, הכל נוהג מה"ת. וסבר הראב"ד, שכבימי בית שני' ששיעבוד מלכיות גבר עליהם גם אז באמת ברוב הימים, כן אחר חורבנו ובימי האמוראים הראשונים, שהי' עדיין קיבוץ ישראל בא"י בתקפו קרוב לכמו שהיה בימי בית שני, ולכן היו נוהגים מה"ת שמיטות ויובלות והיו ב"ד קוראים דרור ומקיימים כל המצות התלויות בשמיטה ויובל מה"ת, על כן א"א לומר, שרבי ינאי, שבימיו דהיינו בימי ר' יוחנן הי' אפשר לומר שרוב ארץ ישראל היא ביד ישראל יאמר "פוקו וזרעו" ויתיר מפני ארנונא איסור של תורה. גם לא מסתבר להראב"ד לאוקמי לרבי ינאי בהא כרבי, ששביעית תהי' רק מדרבנן בזמן שהי' עדיין קיבוץ ישראל וב"ד הגדול בא"י ולא יחשב אז כל יושביה עליה, משום דסבר דהוי דלא כהלכתא, ומכש"כ דבסוגיא דסנהדרין (כ"ו א') מוכח, שגם בימי המשנה, בדורו של ר"ש, שהוא דור החרבן, הי' נוהג דין היתר ארנונא, ולא מסתבר לו שכל זה אליבא דרבי, כיון דמשמע לי' דבהא לית הילכתא כותי'. לפיכך מפרש הראב"ד להא דרבי ינאי וכן להא דר"ש שם במשנה, שהוא דוקא במקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל אבל במקומות שהחזיקו בהם עולי בבל היתה נוהגת אז שמיטה מה"ת. ומדוייק ע"פ זה לשונו של הראב"ד, שכתב בלשון עבר: "ולא היתה שביעית נוהגת בהן אלא מדבריהם", שלכאורה הי' צריך לכתוב: ואין שביעית נוהגת בהן כ"א מדבריהם, כי האם עכשיו נוהגת שם שביעית מן התורה ? - אלא דלטעמיה אזיל בזה הראב"ד, שאפילו במקומות שכבשום עולי בבל אין שביעית נוהגת כלל כ"א כ"ז שהיובל נוהג, ובזמן הזה, כיון שאין ב"ד מקדש שנים ליובלות ולשמיטין, אין שביעית נוהגת כלל אפילו מדרבנן. ובימי ר' ינאי הי' באמת הכל מה"ת, אלא שבמקומות שלא החזיקו עולי בבל נהגה שביעית מדרבנן, והתירו מה שהתירו משום ארנונא; ואדרבא לדעת רבי היתה נוהגת שביעית מדרבנן, אע"פ שנתבטל היובל מה"ת, אבל לדברי חכמים, שסוברים שלא נתבטל אז היובל כלל לא נמצא כלל שביעית דרבנן, וכ"ז שנהג נהגה מה"ת וכשנתבטלה נתבטלה לגמרי.
4
ה׳ע"פ זה אין לנו שום הוכחה, שתהי' דעת הראב"ד לחלק בין שמטת כספים לשמטת קרקעות, בפרט במדה מן התורה, שאין ע"ז יסוד בגמרא, ואין ראיה לומר שסובר ששמיטת קרקעות גם בזה"ז מה"ת. אדרבא, יותר נראה לומר דאזיל לשיטתו בהשגה על הרי"ף, שבזה"ז אין שביעית נוהגת כלל רק ממדת חסידות, כמו שמיטת כספים לדעתו בהשגה הנ"ל כיון שאין לנו ב"ד הגדול. ובדברי הראב"ד שם הכרח הוא לפרש כן, דאע"ג דקיי"ל כרבי בעיקר הדבר, ששמיטה ביובל תליא, מ"מ לא קיימא לן כדבריו בשמיטה דרבנן. כמבואר לעיל, אלא בשעה שהיא נוהגת היא נוהגת מן התורה וכשאינה מה"ת אינה נוהגת כלל כ"א במדת חסידות. דאם־ לא־כן איך הוא אומר, שכיון דקיי"ל כרבי ועכשיו אין יובל נוהג אין שמטת כספים נוהגת כלל - והרי מפורש נאמר בסוגיא דגיטין הנ"ל שתקינו רבנן זכר לשביעית בזמן שאין היובל נוהג ? אלא ודאי סבירא־ליה שזהו רק אליבא דרבי, שבישיבת ישראל בא"י בזמן בית שני, ואח"כ כשנשארו מכח קיבוצם הראשון עם ב"ד הגדול בקביעותו, לא הי' יובל נוהג אז מן התורה, משום שאין זה חשוב לו כל יושביה, ומנו יובלות וקדשו שמיטין מדרבנן, אבל לדידן לא קיי"ל בהא מילתא כרבי, א"כ לא מצאנו כלל תקנת חכמים בשמיטה, אלא שהיתה נוהגת מה"ת, כ"ז שהיה ב"ד קבוע וישוב א"י נוהג ובא מימי עזרא ואילך, ואח"כ כשנתבטלה מן התורה נשארה רק במדת־חסידות, ואין לנו לחדש מדעתנו לחלק בין שמיטת כספים לשביתת הארץ נגד דברי הירושלמי ופשטות הסוגיא דמו"ק, כמו שכתבנו לעיל.
5
ו׳כל־זה שאמרנו נתן להתפרש לדעת הראב"ד, כדי להשוות דבריו בשתי ההשגות, גבי אנסין בשמטת־קרקעות (פ"א הי"א) וגבי שמטת־כספים (פ"ט הט"ז), די"ל שסובר שאין כלל מציאות של שמטה דרבנן אליבא דחכמים דפליגי עליה דרבי. אבל מלשון הר"ן, שמביא בגיטין בפרק השולח את דעת "יש־חכמים" שהיא ממש דעת הראב"ד, נראה ברור, שסובר שהיתה שמטה נוהגת מדרבנן; אלא שהם אומרים, שזהו דוקא כ"ז שהי' יובל נוהג מדרבנן, וס"ל שקימו כל דיני יובל מדרבנן כל זמן שהי' ב"ד הגדול בארץ ישראל. ואם נבא להתאים את דברי הראב"ד עם הדברים האלה, המובאים שם בהר"ן בשס "יש־חכמים", שגם כשהי' היובל נוהג, בזמן בית שני ואח"כ, היה כל זה מדרבנן, אפשר לומר שיתפרשו דברי הראב"ד בהשגתו בפ"א ה"א באופן אחר: דלא מסתבר לו להראב"ד לומר, שמפני אונס זה של ארנונא, שהיתה גזירה כללית על כל הארץ, יתירו מצות שביעית באפן שתבטל לגמרי. ואף אם שביעית דרבנן הלא תעקר תקנת חכמים לגמרי אם יתירו העבודה לגמרי בכל השדות, שעל כולם היתה הארנונא, והא קיי"ל דתקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן (כתובות ג' ב'), וגם לחלק בין מה שצורך לארנונא ליותר מזה, כמו שפי' הרמב"ם, לא מסתבר לו לתן בזה תורת כ"א ואחד בידו. לכן חלק בין המקומות, שיש מקומות שהתירו בהם משום ארנונא ויש מקומות שלא התירו והיתה שביעית נוהגת שם בכל פרטיה, כדי שלא תעקר תקנתא דרבנן מכל ארץ ישראל וכיון דתרומ"ע היא בזה"ז מן התורה לדעת הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם (הלכות תרומות סוף פ"א), שזהי בודאי דוקא במקומות שהחזיקו בהם עולי בבל דסוגיאן דעלמא היא שקדושה ראשונה לא קדשה לעיל הרי מצינו שיש חילוק בין קדושת המקומות שהחזיקו בהם עולי בבל לבין קדושת המקומות שלא ההזיקו בהם רק עולי מצרים ולא עולי בבל לכן השאירו תקנת שביעית במקומות שהחזיקו בהם עולי בבל משום עיקר הקפידא שלא תעקר מקמי גזירתא דארנונא, ובמקומות שלא החזיקו בהם התירו משום ארנונא. וכשאמר הראב"ד, שבמקומות שלא החזיקו עולי בבל לא היתה שביעית נוהנת אלא מדבריהם, לא מסיים על זה, שבמקומות שהחזיקו היתה נוהגת אז מן התורה, ואין כונתו למידק מינה שהוא דוקא על מקומות שלא החזיקו, ובמקומות שהחזיקו נהגה מן התורה, אלא קושטא דמילתא נקט, שלא היתה נוהגת בהם שביעית אלא מדבריהם, ולכן הקילו בהם, אחרי שהם מחולקים מכל ארץ ישראל במה שכבשום עולי בבל ונשאר בזה חלק מתקנת חכמים בקיומו - במקומות שהחזיקו, אלא שיש בהם במקומות שהחזיקו דברים יתרים בקדושה מבמקומות שלא החזיקו, שלפיכך הניחו את חיוב השביעית, כדי שלא לעקור התקנה דוקא באלה המקומות, ולא שייך לומר ע"ז "מאי חזית".
6
ז׳הלשון הוא אמנם נדחק קצת ע"י זה; אבל אם נרצה להתאים את דברי הראב"ד בהשגותיו עם אותם הדברים שלדעת "חכמים" שבהר"ן, שיהיו מותאמים ג"כ ע"פ סוגית הגמרא דמו"ק וסוניות הירושלמי דשביעית ודגיטין הנ"ל שבזה אנו צריכין לדברי הראב"ד בהשגות על הרי"ף דגיטין, - נהי' צריכים לדוחק זה ומוכרחים לסבול אותו. אך באמת אפשר לומר. שב"יש חכמים" אין כונת הר"ן ע"ד הראב"ד כלל בזה, ודעת אלה החכמים המוזכרים בר"ן בשם "יש־חכמים" אינה מתאמת כלל עם שיטת הראב"ד בזה. דעת הראב"ד היא באמת, כמ"ש, שכשהיה נוהג יובל היה נוהג מן התורה, וזה הי' עד זמן ביטול ב"ד הגדול וכשנתבטל נתבטל לגמרי, שלא מצינו שתקנו חכמים שמיטה רק למ"ד שנהגה בזמן בית שני מדרבנן, אבל לדידן, דלדעת הראב"ד סבירא לן בהא מילתא כחכמים ובעיקר הדבר שיובל ושמיטה תלויים זה בזה כולי עלמא ס"ל כרבי, אין לנו כ"א שמיטה של תורה לבדה. ודעת חכמים אחרים היתה, שבזמן בית שני הי' נוהג יובל מדרבנן, וה"ה לאחר החורבן כ"ז שהי' קבוע ב"ד הגדול ואחר־כך נתבטל לגמרי, ועל סברתם הוא שמדבר שם הר"ן.
7
ח׳אולם הגאון בעל ס' בית־הלוי הקשה לדעת הראב"ד מסוגיא דערכין (ד' ל"ב), דאמרינן שם: מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי־חומה אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, ופרכינן בגמ' אח"כ: ומי מנו שמיטין ויובלות, השתא משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות, - עזרא, דכתיב ביה, כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים, הוה מני ?, ולדעת הראב"ד, שכשאין יובלות אפילו מדרבנן אין גם שמיטה אפי' מדרבנן, הלא אפשר הי' לתרץ, שמנו יובלות לקדשם כדי שיוכלו להנהיג גם שמיטין, והיו שניהם שוים מדרבנן. ומכאן רצה להוכיח שם, שלדעת הראב"ד תהי' סוגיא זו סוברת, דמה"ת אפשר לשמיטה להיות בלא יובל וכל הסוגיא דהכא בדאורייתא עסקה, לכך פריך ומי מנו שמיטין ויובלות, ומשום דאפשר לשמיטה להיות בלא יובל מה"ת על־כן מתרץ רק שמנו יובלות לקדש שמיטין, כדי שיהי' חשבון השמיטין וסדרם במקומו, אבל משום קדושת שמיטין אפשר לה להיות בלא יובל גם מה"ת. אכן על זה י"ל, כי המנין של השמיטין והיובלות מצוה בפני עצמה הוא באמת, כדאמרינן בתורת־כהנים: "וספרת לך - בב"ד", וכמו גבי מצות המנין של ספירת העמר דאמרינן (מנחות ס"ו א') "אמר אביי, מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי" - כן גם כאן י"ל ששתי מצות הן: למנות לשנות השמיטה ולמנות לשנות חיובל, ואמרינן בתו"כ: "ומנין שיספר לשני שבוע ? ת"ל: "והיו לך שבע שבתות השנים", מנין שיספר לשני יובל ? ת"ל: "והיו לך תשע וארבעים שנה". וכן כשם שבספירת העמר אמרינן במנחות שם: "אמימר מני יומי ולא מני שבועי, זכר למקדש הוא", דהיינו משום דס"ל שספירת העמר בזמן שאין מקדש היא רק מדרבנן לכן אין חובה למנות שני המספרים, ואולי נכון לא למנות רק מספר אחד כדי להראות כאן חילוק בין דאורייתא לדרבנן. ומטעם זה מדיק ג"כ בגמרא דערכין שם, שמנו שמיטין ויובלות כדי לקיים מצות ספירה המסורה לב"ד, ופריך "ומי מנו", דכיון שבודאי לא הי' נוהג מה"ת, אפי' אם הנהיגו מדרבנן את שניהם, מ"מ המנין צריך להיות רק זכר ליובלות, ולא הי' צריך למנות רק שנות היובל לבדם, ומתרץ שבאמת רק "מנו יובלות לקדש שמיטין", והמנין שלהם הי' רק לשנות היובל וממילא שמרו ע"י מנין זה גם קדושת שמטה, אבל לא מנו אותה בפני עצמה כיון שהמנין הוא מדרבנן. ובזה תתאים שיטת הראב"ד בפירוש סוגיא זו לשיטת רש"י בגיטין, שהוא מפרש שם הא דמנו יובלות לקדש שמיטין שהוא מדרבנן, אלא שלשיטת הראב"ד לא אתי זה לאפוקי שקדשו רק את השמיטין, ואת היובלות לא קדשו מדרבנן, כ"א רק שלא היה המנין בשמיטין: ביובלות היה מנין וגם קדושה ובשמיטין היתה קדושה לבדה בלא מנין, כערך מנין יומי בלא שבועי בספירת העמר. ויותר נכון לומר, שמנו יובלות ושמיטין ממש, לפי שאין זה דומה לספירת העמר, שמשום שאין צריכין בה שני המנינים אלא מפני המצוה לבדה לכך די באחד מהם לזכר למקדש כשאינה נוהגת מן התורה, אבל כאן, שצריך מנין היובלות לענין בפני עצמו ומנין השמיטין לענין בפני עצמו, כיון ששנת־חמשים אינה עולה מן המנין, לכך ראוי למנות יובלות כהלכה כדי לקדש שמיטין ולקבעם בזמנם. כן הוא לחכמים, אבל לר"י כיון דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן הרי זה דומה ממש לספירת העמר, ולא הי' ראוי למנות שניהם אם הוי מדרבנן, לפיכך מסיק שבאמת הוא דלא כר"י.
8
ט׳עוד הקשה בבית-הלוי מסוגיא דהתם בערכין לשיטת הראב"ד, דפריך שם אהא דמנו יובלות לקדש שמיטין; "הניחא לרבנן דאמרי שנת חמשים אינה מן המנין, אלא לר"י, דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, למה לי, בשמיטין סגי", ולהראב"ד יש להקשות: שמא מנו יובלות מדרבנן, כדי להנהיג שמיטין, כיון שכשאין יובל אף מדרבנן אין גם שמיטה אפילו מדרבנן. אבל גם זה לא קשיא, שהרי כל יסוד התחברות שמיטה ויובל הוא אליבא דרבי, דנקטינן כותי' לדעת רבים מרבותינו, משום שהסוגיות בתלמוד בבלי וירושלמי נוטות לדעתו לפי דבריהם וכמו שבארנו לעיל, אבל רבי יהודה אמר בספרא, שאין שייכות ליובל ושמיטה בהדי הדדי, ופשיטא שאין מקום לומר לדידיה, שיהי' הכרח לקדש יובל מדרבנן בשביל שמיטה. והראב"ד יפרש "שמיטה אע"פ שאין יובל" לא כהתוס', שהוא אע"פ שלא נתקיים דין היובל בחטאם, אלא כפי' רש"י, שהוא אע"פ שלא היה נוהג יובל מצד הדין. א"כ לר"י שפיר פריך בסוגיא דערכין, וי"ל דה"ה לחכמים דיליה כמשכ"ל בכה"ג.
9
י׳ועוד שם בספר בית־הלוי הוא מצדד לומר, שהראב"ד, שכתב שבזה"ז אין שמטה נוהגת כלל כ"א ממדת־חסידות, לא כתב כן כ"א על שמטת כספים ולא על שמטת קרקע, שבה סובר, לדעתו, הראב"ד, שגם בזה"ז היא מן־התורה. ולא כן נראה מלשון הרמב"ן בספר הזכות בגיטין שם. שהוא לא הבין כן דעת הראב"ד. שהרי נראה ברור מלשונו, במה שסיים בשמטת כספים שהוא עסוק בה שם: "וראיה מכרעת בשמטת כספים שנוהגת, שהרי שנת שמיטה ידועה ומפורסמת בארץ־ישראל ומנהג אבותיהם בידיהם לנהוג בה קדושת שביעית", - שכוונתו להביא ראיה, ששמטת כספים נוהגת בזמן הזה, ממה שקדושת שביעית בשמיטת קרקע נוהגת בא"י. כי לשון "קדושת שביעית" לא מצאנו כלל בשמטת כספים רק בשמיטת קרקעות, דשייכא בה קדושה, ומדמינן בזה שביעית ליובל דכתיב בה "קודש", וכמ"ש לעיל מלשון הגמרא. וכיון שהרמב"ן, בהשגתו על הראב"ד, מוכיח ששמטת כספים נוהגת בזמן הזה מתוך שבא"י נוהגת קדושת שמטת קרקע, משמע שלהראב"ד, דסבר אין שמטת כספים נוהגת בזמן הזה, הוא־הדין שגם בקרקעות אין נוהגת קדושת שביעית. ועוד, שהרי הוא מוכיח שדין שביעית קים גם בזמן הזה, ממה שבארץ ישראל מפורסמת היא השנה ע"פ מנהג אבותיהם שבידיהם, ואם לא היתה שביעית נוהגת לא היה נשמר המנין והיתה השנה משתכחת, - וראיה זו אין לה מקום רק אם נאמר, שלדעת הראב"ד אין שום דין של שביעית נוהג בזמן הזה, לא בשמטת כספים ולא בשמטת קרקע, שאם היה נוהג איזה דין מדיני שביעית, וביחוד שמטת קרקעות וקדושת הפירות התלויה בה, ודאי אין שום ראי' מפרסום השנה, על שמטת כספים שנוהגת, שהרי נשתמר המנין ונתפרסמה השנה ע"י הנהגת קדושת שביעית בשמיטת קרקעות ובפירות. וכן מורה גם לשון הר"ן שם, שמביא את הדעה הזאת, וכתב על־זה: "ויש מן החכמים מקילין ואומרים, שעכשיו אין שמטת כספים נוהגת כלל' ואין אנו צריכים לפרוזבול, לפי שאומרים דקיי"ל כרבי' דאמר שאין השמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג. דכיון דחזינן קולי טובי בפרוזבול משמע דשמטה בזמן הזה דרבנן היא, דאי דאורייתא וכרבנן דפליגי עלי, דרבי לא היו מקילין בה כ"כ, וכיון שהשמטה תלויה ביובל דבר תורה אף מדבריהם אינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, ובימי רבותינו היה ב"ד קבוע בארץ־ישראל שהיו מקדשין היובל והיו תוקעין ומשלחין עבדים ושדות חוזרות לבעליהן זכר ליובל, ולפיכך היתה שמטה נוהגת מדבריהם בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים, אבל עכשיו, שאין שם ב"ד שמקדשין אותו ולא תוקעין, אין היובל נוהג כלל שדברים אלו מעכבין ביובל כדאיתא בפ"ק דר"ה (דף ה':), וכיון שבטל היובל לגמרי אפילו מדבריהם אף השמטה אינה נוהגת כלל". ואח"כ משיג הר"ן על דעה זו כעין דברי הרמב"ן בהשגתו על הראב"ד. נראה כאן ברור, שידע דעתם של חכמים אלה, שהראב"ד, דקאים בשיטתם, מסתמא הוא מכללם, - שלדבריהם אין שמטה נוהגת כלל בזה"ז אפילו מדרבנן, לא בשמטת כספים ולא בשביתת קרקע. שהרי כך הוא אומר: "ולפיכך היתה שמטה נוהגת מדבריהם בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים", וסיים ע"ז: "אף השמטה אינה נוהגת כלל".
10
י״אאך הרמב"ן כתב על דברים אלה של הראב"ד, שחזר בו הראב"ד מדעתו זו, כי בפירושו למס' ע"ז, גבי שמעתא דרב הונא בריה דרב יהושע (שם, ט' ב'), כתב, שגם בזמן־הזה נוהגת שמטת כספים, עכ"פ מדרבנן. הנה בעיקר חזרה זו אנחנו לא נדע אם דברי הראב"ד אלה ראשונים הם או אחרונים, כי מסדר הש"ס, שדבריו לחומרא הם בעבודה־זרה, שהיא מאוחרת בסדר הש"ס אחרי מס' גיטין, ששם כתב דבריו לקולא, ודאי שאין מזה הוכחה שדבריו בע"ז כתב אחרי דבריו בגיטין, ו"אין סדר למשנה". ובפרט כיון שדבריו בע"ז הם בפירושיו על הגמרא וכאן הם בספר ההשגות על הלכות הרי"ף, היה מסתבר לומר, לולא דברי הרמב"ן. שמקודם כתב פירושיו על הש"ס ואחר־כך שם לבו לכתוב השגות על הלכות הרי"ף.
11
י״בלבד זה, אפילו אם נחליט שדבריו בפירושו לע"ז נאמרו באחרונה באמת לא החליט שם בודאי ההפך מדעתו האמורה כאן בגיטין, אלא בדרך ספק. שכך כתב שם: "קמ"ל רב הונא, דשמיטת כספים נוהגת אע"פ שאין שמיטת קרקעות נוהגת, דלא ס"ל כרבי, וא"נ ס"ל כותיה נהי דמדאורייתא לא נהגא מדרבנן מיהא נהגא, ואפילו בחו"ל". הרי הפירוש הראשון, דרב הונא לא סבר כרבי, מתאים לדבריו שבכאן, שהוא מפרש שלדעת רבי הדבר תלוי בשמטת קרקעות, דהיינו קדושת היובלות, וכפי' התוס' דגיטין הנ"ל שאין שמטה נוהגת כלל אחרי שבטל היובל אפילו מדרבנן; ומזה, שרב הונא בריה דרב יהושע לא סבר כרבי, הלא לא מוכח עדיין שאין הלכה כרבי, שהרי הראב"ד סובר בעיקר הדין כרבי, שבזמן הזה לפחות אין שמטת קרקעות מן התורה, כדמוכח מלשונו בהשגה על הרמב"ם גבי פרוזבול וכמו שכתבתי לעיל, אע"פ שלדעתו שם רבא לא מוקים לתקנתא דהלל כרבי ונראה מזה דרבא לא סבר כרבי. וי"ל בזה עוד דסמיך על זה שהירושלמי דמכילתין (פ"י ה"ב) מסיק לדרבי בלשון "תמן אמרין", שנראה שהוא סתמא דמתיבתא דבבל א"כ כח לשון זה הוא כמו סתם סוגית הש"ס, והוא מכריע, לפי זה, גם אם רב הונא בריה דר"י לא סבר כותיה. אלא שבפירוש השני, האמור בלשון "אי נמי", חדש הראב"ד, שאע"ג דמדאורייתא לא נהגא מדרבנן מיהא נהגא ואפילו בחו"ל. ומ"מ אין מזה הוכחה שנוהגת גם שביתת קרקעות מדרבנן, די"ל שתקנו חכמים רק בשמטת כספים לבדה. ומלשון הסמ"ע (בסי' ס"ז סק"ב), בדבריו על מה שכתב שם בשולחן־ערוך: "ומדברי סופרים, שתהא שמטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום", נראה שגם הוא הבין כן לדעת התוספות בסוגיין דגיטין הנ"ל. וזה לשונו של הסמ"ע שם: "וטעמם, כדי שלא תשתכח תורת שביעית מישראל אבל חרישה וזריעה לא אסרו בשביעית וביובל כדי שלא תשתכח, שלא היו רוב הצבור יכולין לעמוד בו לאסור בעבודת־קרקע שתי שנים. - כ"כ התוס' בפרק השולח (דף ל"ו, ע"ש), דדוקא בזמן שהיה דין שמטה ויובל נוהג מן התורה היה מקויים בהם הברכה לגדל בשנה ששית לשלשת שנים. ולע"ד היה נראה טעם אחר והוא דכיון דקדושתן תלוי' בארץ ולא שייכא בחו"ל וכיון דלא שייכא לעשות בהו דבר בחו"ל גם בארץ ישראל לא תקנוהו, מה שא"כ שמטת כספים, שהיא חובת חגוף". עכ"פ אין זו סברא רחוקה לומר, שתקנו שמטת כספים ולא שמטת קרקעות' ולפי־זה אפילו אם אח"כ נאמרו דברי הראב"ד בפירושו לעבודה־זרה, ובדבריו אלה חזר באמת ממה שכתב בספר ההשגות בגיטין, אין ראיה עדיין שחזר בו גם משמטת קרקעות, שהחליט מתחלה שאינה נוהגת כלל בזמן הזה. ואע"פ, שבעצם דבריו אלה של הסמ"ע רחוקים הם מכונת דברי התוספות דגיטין שנסמך עליהם, שלא עלה שם על דעתם כלל לדבר ע"ד שמטה בזה"ז ולא אמרו רק טעם על מה שלא עשו זכר ליובל; אבל עצם סברתו נתנה להאמר, שאפשר להשוות על ידה דעת הראב"ד בזה.
12