שבת הארץ, פתח דבר ה׳Shabbat HaAretz, Preface 5
א׳שיטת הרמב"ם
זה לשון הרמב"ם בהלכות בית־הבחירה (פ"ו ט"ו וט"ז): "לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלם אע"פ שאין שם הומות, שהקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ובקדושת שאר א־י, לענין שביעית, מעשרות וכיוצא בהן,לא קדשה לעתיד לבא ? לפי שקדושת המקדש וירושלם מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם, ואמרו חכמים: אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדין", אבל חיוב הארץ בשביעית ומעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש־רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית, שהרי אינה מן ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא, השני', הוא מקודש היום, ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה". -
זה לשון הרמב"ם בהלכות בית־הבחירה (פ"ו ט"ו וט"ז): "לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלם אע"פ שאין שם הומות, שהקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ובקדושת שאר א־י, לענין שביעית, מעשרות וכיוצא בהן,לא קדשה לעתיד לבא ? לפי שקדושת המקדש וירושלם מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם, ואמרו חכמים: אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדין", אבל חיוב הארץ בשביעית ומעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש־רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית, שהרי אינה מן ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא, השני', הוא מקודש היום, ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה". -
1
ב׳למדנו מדבריו אלה, שהוא, ז"ל, סבירא ליה שכל המצוות התלויות בארץ דינן שוה, וכיון שבטלה קדושת הארץ, כשנלקחה מהם, כולן בטלות, וקדושת עזרא לא חייבה בתרומות ומעשרות כ"א מדרבנן, וא"כ ה"נ בשביעית חיובה רק מדרבנן ולא מן התורה. הרי הדברים מפורשים, שהחיוב שחייבה קדושת עזרא בתרומות ומעשרות הוא "על דרך שביארנו בהלכות תרומה", ומפורש שם בהלכות תרומה (סוף פ"א) שחיובם הוא מדבריהם, וכשם שבטלה הקדושה לענין שביעית כמו לענין תרומות ומעשרות, בחרבן ראשון, כך כשחזרו חיובים אלה בימי עזרא חזרו לענין שביעית רק מדרבנן, כמו שחזרו גם לענין תרומ"ע מדרבנן; ובפרט, שגבי שביעית כתיב "כי תבאו" שמסמיך הרמב"ם לגבי תרומה; ואף אם היה ספק הרי יש לנו חזקת היתר לגבי חומר של תורה, כיון שביטול הקדושה בחרבן ראשון הוא ודאי, וראוי יותר לומר דלא נתחייבו עוד מה"ת. והוא כסברת התוספות ביבמות (פ"א א' ד"ה מאי), שנראה שהיה להם הדבר בפשיטות, שאם תרומות ומעשרות דרבנן, שבטלה קדושת הארץ, הוא הדין בכלאי הכרם, ונראה שה"ה בשאר מצוות התלויות בארץ, וכן הי' פשוט להמשנה־למלך (ה' מאכלות אסורות פ"י הי"א). - ועיין בזה לקמן בביאור "איסור לא תחנם במכירת הקרקע לנכרי". ולמה שכתב הכסף־משנה, שהרמב"ם מפרש לה לברייתא דרבי "בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים" שהוא רק על שמטת כספים ממש, וכמו שיתבאר בדברינו להלן, אין מקום לפי זה. וכבר העיר בזה המשנה־למלך (פ"ד הכ"ה), כדמוכח נמי בהדיא מסוגית הגמ' דמו"ק, שאין כונת הברייתא דרבי על שמטת כספים לבד כ"א על כלל השביעית.
2
ג׳בהלכות שמטה ויובל (פ"ד הכ"ה): "אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר "כי תבאו אל הארץ" וגו'. ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית". כתב על זה הכ"מ דמשמע מכאן שסובר הר"מ שאין שמיטה תלויה ביובל והדבר תמוה, שהיכן מצינו שהלשון "שלא בפני הבית" יהי' משמע שלא בזמן שהיובל נוהג ? ומה ענין זה לזה, והיובל הלא היה נוהג אף קודם שנבנה בית המקדש מאחר שכבשו וחלקו, וכן יהיה נוהג אף קודם בנין בית המקדש לכשיתקבצו כל יושביה עליה כמאז ויהיו מסודרין בה לא מעורבבין שבט בשבט. והרי כתב הרמב"ם גם בהלכות תרומות (פ"א ה"א) שנוהגת "בין בפני הבית בין שלא בפני הבית", ובהלכה כ"ו שם הרי כתב מפורש, שהתרומה אינה נוהגת בזה"ז כ"א מדרבנן ואפי' בימי עזרא לא נהגה, לשיטתו, כ"א מדרבנן מפני שלא היו כל יושביה עליה. וכן פירש שם דבריו הכ"מ בעצמו שהרמב"ם כשאמר, שהשמיטה נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, בא ללמדנו רק זה, שכן הדין בשמטה - כמו בתרומה - שאין השמיטה תלויה בקדושת בית־המקדש, שהיא נהגה גם לפני בנין בית המקדש אחר שכבשו וחלקו וכן תהא נוהגת לעתיד קודם שיבנה בית המקדש ולעולם דוקא אם כל יושביה עליה וכשהיובל נוהג, שאין השמיטה תלויה אלא ביובל ולא בבית המקדש. ואין זה נוגע כלל לדברי רבי. וכן הבין הרדב"ז בהלכה זו בפירושו. ואם היתה כונת הרמב"ם לומר כאן, שאין השמיטה תלויה ביובל הי' צריך לפרש: בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאין היובל נוהג.
3
ד׳ושם (פ"ט ה"ב): "אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף. ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים: בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בכל מקום, בין בארץ בין בחו"ל ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמט כספים אפילו בארץ". כתב על זה הכסף־משנה: "אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה וכו' בפרק השולח (גיטין ד' ל"ו) וכרבי. ונראה מדברי רבינו, שמפרש שמה שאמרו שם "בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים" ליובל קרי משמט קרקע, שהרי שדות חוזרות לבעלים, וכמו שכתב בסופ"י, אבל שמיטת קרקע אף בזמן הזה נוהגת מן התורה". הנה כל עיקר ראיתו נראה, שממה שפרט הרמב"ם דוקא שמטת כספים ש"מ דסבר שדוקא שמיטת כספים תלויה ביובל ולא שאר מצות השמיטה, שאם היו שאר מצות השמיטה לענין שביתת קרקע ג"כ תלויות ביובל למה פרט דוקא שמיטת כספים. ובאמת אין זה ראיה, כי הוצרך לפרט שמיטת כספים ולפרש חידושה שגם היא תלויה ביובל משום שכיון שאינה מצוה התלויה בארץ והיא חובת הגוף הייתי אומר שאינה תלויה כלל ביובל; אבל פשיטא שמצות שביעית בשביתת קרקע ודאי תלויה ביובל וככל מצות התלויות בארץ, ועדיפא מכולהו בזה דבכמה דברים תלינן להו הא בהא, וכן נמי נראה פשטא דקרא שהשמיטה היא הצעה קודמת ליובל כמ"ש לעיל.
4
ה׳ועוד שם פ"י ה"ט: "ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי ודין בתי ערי חומה ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה; ובזמן שאין היובל נוהג, אינו נוהג אחד מכל אלו,חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם, כמו שביארנו". כתב ע"ז בכ"מ: "ומה שכתב חוץ משביעית בארץ וכו' לא קאי אלא לשמיטת כספים, דאילו שביעית בארץ אף בזמן הזה הוא מה"ת, כמו שכתבתי ברפ"ט". ובאמת הלא פשט הלשון מורה בהדיא, שגם שביעית בשביתת קרקע, חוץ מהשמטת כספים, תלויה היא ביובל' שאינה נוהגת בזמן שאין היובל נוהג כ"א מדבריהם. שאם היא היתה נוהגת מן התורה, אפי' בזמן שאין היובל נוהג, למה הי' צריך כלל למינקט שביעית בארץ בכלל הדברים שנוהגים בזמן שהיובל נוהג, וכי מונה הוא כל המצות הנוהגות לעולם ? הרי אינו מונה כ"א אותן המצוות התלויות ביובל אלא ודאי, שגם שביעית בארץ, חוץ משמטת כספים, ביובל היא תלויה.
5
ו׳וביחוד אי אפשר כלל לומר, שתהי' שביעית של שביתת הארץ בזה"ז מן התורה לדעת הרמב"ם, לפי מנהג חשבוננו. שהרי כך כתב בפ"י ה"ג: שבעה־עשר יובלים מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו וכו'. כיון שחרב הבית בטל מנין זה, ומשבטל נשארה הארץ חרבה שבעים שנה, ונבנה בית שני וכו', ובשנה השביעית מבנינו עלה עזרא, והיא הביאה השניה וכו', ומנו שבע שמטות וקדשו שנת החמשים; אע"פ שלא היה שס יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמטות". דבריו אלה הלא מראים ברור שהוא פוסק כחכמים, ששנת חמשים אינה עולה מן המנין, ומוכרח הדבר למנות יובלות כדי לקדש שמיטין, כדברי רש"י בערכין (ל"ב ב' ד"ה מנו) שמנו יובלות כדי שיבואו שנות השמיטין במקומן. וכיון שלדינא קיי"ל כחכמים, וכדמשמע פשטא דסוגיא בראש־השנה (ט' א') לאפוקי מדר"י, ודלא כד' התוס' (שם, ד"ה ולאפוקי: עבודה־זרה ט' ב', ד"ה האי) שכתבו דקיי"ל כר"י, ופסק הרמב"ם לדינא דלא כר"י, א"כ איך הסכים אח"כ למנין הגאונים, שבזמן הזה אין מונים יובלות בפ"ע ? בשלמא אם שביעית בזמן הזה דרבנן בודאי יש לומר, דכיון שאין זה רק זכר עשו זכר לשביעית ולא עשו זכר ליובלות, כמו שכתבו התוס' (גיטין ל"ו ב', ד"ה ותקון): שלא להטריח על הצבור בשביתת קרקע שתי שנים רצופות, אבל אם שביעית בזמן הזה מן התורה, ומ"מ אע"פ שאינה תלויה ביובל בקדושתה הרי היא תלויה בו במנינה, - שהרי כן עשו בבית שני, לדעת הרמב"ם, שמנו יובלות לקדש שמיטין, ואין ע"ז שום חולק בסוגיא דערכין, אליבא דחכמים שאין שנת חמשים עולה מן המנין, - איך אפשר הוא לעקור את המנין של תורה ? אלא ודאי פשיטא, שלכל מילי שביעית בזה"ז היא מדרבנן. והם אמרו והם אמרו, שבזמן הזה אין לעשות זכר כ"א לשמטה. ואע"פ שהרמב"ם סובר, לפי דעת הגאונים שגם בבית שני לא מנו יובלות, היינו משום דסבירא־ליה שגם בבית שני לא הי' נוהג יובל כ"א מדרבנן, לכן לא חשו לאותו המנין הקבוע מן התורה, כיון שאין כאן כ"א זכר לשמיטה של תורה.
6
ז׳נשארה כאן לפי־זה האפשרות לומר ששביעית בזה"ז מן התורה רק אליבא דר' יהודה, דסבר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, שאז המנין על מקומו עומד, וזוהי דעת בעל התרומה שכתבו תוס' (ע"ז שם) בשמו, - ובעל־התרומה בעצמו, שלפי הכרעתו היתה אפשרות לומר ששביעית בזה"ז מן התורה, מצד חשבון המנין, הוא עצמו סובר בפשיטות ששביעית בזה"ז דרבנן מצד ביטול קדושת הארץ.
7
ח׳אלא שדברי הרמב"ם קשים, דארכבה אתרי ריכשי. שהרי מהלכות תרומות (פ"א הכ"ו) מבואר, שביטול תרומות ומעשרות מה"ת - שבכלל זה, כמ"ש לעיל הם לכלול כל שאר המצות התלויות בארץ, בהשואת הרמב"ם והתוספות - לדידיה הוא משגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה, שגם בימי עזרא לא נתחייבו כ"א מדרבנן, א"כ הוא תלוי בכל יושביה עליה,
8
ט׳ולפי זה אפילו אם תשאר א"י כולה ביד ישראל כיון שאין כל יושביה עליה אין שם דין תרומ"ע מה"ת, וכן מורה פשט הלשון של דבריו בה' שמיטה ויובל הנ"ל דהוא הדין לענין שביעית, - ובה' בית הבחירה הנ"ל כתב, שהכל תלוי בכבוש הארץ ונתן טעם לביטול קדושת הארץ לדין שביעית ומעשרות מן התורה משום שנלקחה הארץ מידיהם, שהרי אינה מן ארץ ישראל והרי זה לכאורה תרתי־דסתרן. אך על שביעית הי' אפשר לומר, שמכאן ראי' לדעת הכסף־משנה, שבאמת שביעית בזה"ז מה"ת ואינה תלויה בכל יושביה כ"א בעצם הויית ארץ, ישראל אבל הלא הרמב"ם כלל בחדא מחתא שביעית ומעשרות, ובמעשרות הלא מסיק להכריע בסברתו דדמי לתרומה, שכבר תלה אותם בביאת כולם ובכל יושביה ולא בלקיחת הארץ מידם. לכך נראה, שמלבד עצם דין ביטול חיוב המצות התלויות בארץ, שבזה י"ל שהרבה מהן תלויות בביאת כולם, כמו יובל ודדמי ליה, יש עוד דין מיוחד של ביטול הקדושה דהיינו שאפילו כשיתמלאו תנאי חיוב המצות התלויות בארץ יהי' צריך עדיין קידוש חדש שתחזור קדושת הארץ. והרמב"ם בהלכות בית־הבחירה לא עסיק ע"ד חיוב המצות ופטורן מצד עצמן כ"א ע"ד קדושת הארץ הצריכה לזה, וע"ז אמר, שאע"פ שמשגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטל חיוב היובלות והמצות הדומות להם, מ"מ קדושת הארץ לא בטלה כלל ואם היו חוזרים כל יושביה לא היו צריכים לקידוש חדש, כיון שבכלל ארץ ישראל היתה מוחזקת בידם; וי"ל, שגם החלק הנכבש אין צריך קידוש חדש, ואפי' אם נאמר שאותו החלק יהי' צריך קידוש חדש אבל החלק הנשאר ביד ישראל אע"פ שכ"ז שלא היו כל יושביה עליה הופקעה גם ממנו חיוב כמה מצות התלויות בארץ מה"ת, מ"מ כיון שחזרו נתחייבו ולא יהי' צריך כלל שיחזרו ויקדשו אותו. ולריו"ח שאמר (ערכין ל"ג א') "ירמיה החזירן ויאשיה מלך עליהן" לא היו צריכים. לפי זה, קידוש חדש וממילא חזרו חיובי הארץ כולם ורק ע"י הכיבוש בטלה קדושה ראשונה באופן שצריך כיבוש חדש - וע"ז אמר הרמב"ם שם, שדין זה של צורך קידוש חדש אינו נוהג בקדושת המקדש וירושלם מפני שהיא מפני השכינה, וממילא מובן שכן לא הי' זה נוהג משגלה ראובן וגד וחצי המנשה, שמ"מ קדושת־הארץ לא בטלה ולא צריך קידוש חדש. וקדושת עזרא אם שהיתה מה"ת או מדרבנן הכל אחד לענין זה, אבל לא נתקדשה ע"י כיבוש כ"א ע"י הקידוש בצירוף ישיבת אנשים מישראל על־כן כל־זמן שישבו בה ישראל אם מעט ואם הרבה, הוי דומיא דקדושת־עזרא, ואינה בטלה. וכל איש א' מישראל שהוא יושב בארץ ישראל חזרה אתו קדושה זו.
9