שבת הארץ, קונטרס אחרון ט׳Shabbat HaAretz, Kuntres Acharon 9
א׳לפ"א ה"ה, אות י"ב י"ג
1
ב׳הר"ש פירש מיבלין: שחותכין ענבים יבשים. והייתי סבור לומר, שהוא טעות סופר וצ"ל: ענפים יבשים, ולדעת הרמב"ם חתיכת מה שיבש מן האילן הוא בכלל "מפסלין", ולהר"ש יש שני פירושים ל"מפסלין": א' נטילת הפסולת, ב' קציצת כל הענפים כדי שיתעבה האילן, - וי"ל שחתיכת ענפים יבשים היינו "מיבלין". אבל קשה להגיה כל הספרים שלפנינו, ותו שבמזרדין פירש הר"ש שהוא חתיכת ענפים לחים ובמקרסמין - שהוא חתיכת זמורות וענפים, כמו זימור בכרם, א"כ משמע שהקירסום הוא חתיכת ענפים יבשים, וא"כ אין להגיה במיבלין חתיכת "ענפים" יבשים, אלא כמו שהוא בנוסחאות שלפנינו - ענבים יבשים. וצריך לומר, שהענבים שנתיבשו ע"ג האילן, על ידי מחלה שלא כדרך הגידול, הם מונעים את בריאות האילן כל זמן שהם מחוברים אליו. אלא דקשה מאד לומר, שיהיה איסור בלקיחת איזה ענבים מן האילן לצורך אכילה, ולא אישתמיט חד תנא להודיענו שצריך לדקדק בין לחין ליבשין, וע"כ מסתבר הוא, שאם נפרש שמיבלין הוא נטילת ענבים יבשים, נאמר שזהו דוקא כשמכוין לתקון האילן ולא כמכוין לאכילה כדרכו.
2
ג׳וי"ל שזהו כונת הרמב"ם (פ"ד הכ"ב) שכתב: ו"אם בצר לעבודת האילן לוקה", הרי שיש מציאות לבצירה שהיא בשביל תיקון האילן, וי"ל דמיירי בכה"ג דהר"ש כאן.
3
ד׳אלא דקשה מסוכה (ל"ג ע"ב) גבי הדס שהיו ענביו מרובין מעליו, דת"ר: אין ממעטין ביו"ט, משום ראב"ש אמרו ממעטין, ופריך והא קא מתקן מנא ביו"ט ומשני אר"א כגון שלקטן לאכילה, ומסיק דמ"מ אסור משום פסיק־רישא ולא הותר רק בדאית לי' הושענא אחריתי. א"כ אם נאמר, שיש בלקיטת ענבים יבשים תיקון האילן, לא מהני מה שילקטם לאכילה. אלא שבעיקר הענין, אם אנו אומרים דין פסיק־רישא בדבר שאינו מתכוין בשביעית, איכא לעיונא טובא. הן אמת, דמד' התוס' (סנהדרין כ"ו א' ד"ה לעקל), שכתבו, אהא דאמרי' שם שיכול לומר על הזמירה: לעקל בית הבד אני צריך, וקשה דמ"מ מה בכך מ"מ הוא משביח הכרם, דהכי אמרינן בפרק כלל גדול: הזומר וצריך לעצים חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע, ותירצו דעביד ליה באותו ענין דודאי קשי ליה, דליכא לחייבו משום נוטע, משמע שאם רק יש בו תיקון, אע"פ שאינו מתכוין כ"א לצורך העצים, לעקל בה"ב, אסור. והיינו ע"כ משום פסיק־רישא, ומזה נראה, דדמי שביעית לשבת בענין פסי"ר. ומדברי הרמב"ם בפיה"מ (פ"ד מ"י) משמע, דלא ס"ל כהתוס' דסנהדרין הנ"ל, אלא דבשביעית לא איכפת לן בפסי"ר, וכל שאינו מתכוין מותר. שכן כתב שם, אהא דהמזנב בגפנים והקוצץ קנים, ר' יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח ור"ע אומר קוצץ כדרכו, בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה: - "והענין שאין צריך שינוי בכרתו, וזה כשלא נתכוין לזמור". והנה כאן אי אפשר לומר כד' התוס', דעביד לי' בענין דודאי קשי לי', שהרי מפורש נאמר שקוצץ כדרכו ואינו צריך לשום שינוי כלל, ועיקר טעמא הוא רק משום שאינו מתכוין, א"כ שמע מינה דהרמב"ם ס"ל דבשביעית לא איכפת לן משום פסי"ר. וצריך לומר לשיטה זו, שמה שמצינו לפעמים שהחמירו לשנות זהו רק משום מראית־עין, ואין למדים בזה דברי־סופרים מדברי־סופרים. ונראין הדברים, שעבודה הרגילה להעשות בצורתה ע"פ רוב לשם עבודת־האילן - החמירו בה, משום מראית עין, לעשות דוקא בשינוי גם כשצריך לעצים, אבל עבודה שיש עושין לשם אילן, ויש עושין לשם עצים, אין כאן מראית־עין, על כן במזנב בגפנים, שהדבר שקול הוא, אם הוא לשם זמירה או לשם עצים, מותר לד' הרמב"ם כשאינו מכוין לזמר, אבל בקציצת בתולת־השקמה נראה שרוב הקציצה היא לשם השבחת האילן (והכי דייק לשון המשנה: "אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה"), לכן אסור לעולם אפילו כשמתכוין לעצים, עד שיעשה בשינוי כזה דודאי קשי לי', דאז יוצא מכלל מראית־עין. וגם לדעת התוס' דהכא מוכרחים אנו לומר סברא זו, שמה שצריך בקציצת בתולת שקמה, שיהי' ודאי קשי לי' (בב"ת פ' ע"ב), הוא משום מראית עין, דאי משום פסיק־רישא לבד די במה שיהי' ספק אי מעלי לי', ושוב אין כאן פסי"ר, אלא ודאי דסברת מ"ע פשוטה היא בלאו הכי, אלא שלדעת התוס' יש כאן ג"כ איסור פסי"ר. [וי"ל עוד דמה שהוא ספק בידיעה אינו מבטל את ערך פסי"ר, די"ל שודאי מעלי לי' אלא שאין אנו יודעים]. ולהרמב"ם נראה שאין כאן משום פסי"ר, וזהו גם בדבר שהוא שקול, אם הוא נעשה לטובת האילן או לעצים וכיו"ב, וק"ו הדברים במה שדרך עשיתו הוא יותר שלא לטובת האילן, כה"ג דלקיטת ענבים יבשים, שהוא רגיל ודאי יותר לאכילה מלטובת האילן, אין כאן חשש מ"ע, וכשמתכוין לאכילה שפיר־דמי.
4
