שבת הארץ, הלכות שמיטה ד׳:ח׳Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:8
א׳מאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית, משירבה החדש. י"א* שקצבה של משירבה החדש היא מפסח של שמינית. ויש חולקים ע"ז* ואומרים, ששיעור של ריבוי החדש הוא בימות הגשמים זמן רב קודם לפסח. ויש מי שנראה* מדבריו, שההיתר של משעשה הבכיר הותר האפיל, הנאמר בשאר ירקות של שביעית שאינם מתקיימין, אינו מועיל גבי לוף. אלא אינו מותר עד שירבה החדש במקומו ממש. ויש לומר, שלפי הדעה שנתבארה לפנינו, שדין זה של עשה הבכיר הותר האפיל לא נאמר דוקא בירקות, כ"א בכל פירות שביעית, שייך דין זה ג"כ בלוף, ומשרבה החדש במקום אחד תולין ג"כ במקומות אחרים, אלא שמכל מקום יש חומר בלוף מבשאר פירות וירקות, שבכל הפירות די משיעשה כיוצא בהן, ואין צריך דוקא שירבה החדש, אבל בלוף צריך דוקא שירבה החדש. אלא שיש מי שנראה מדבריהם,* שהשיעור של משיעשה כיוצא בהן הוא ג"כ שיעור של ריבוי החדש, ולפי זה דין הלוף ודין שארי הפירות שוה. וחזר הדין שלדעה זו שסוברת, שההיתר של האפיל בשביל הבכיר נאמר בכל פירות שביעית. הוא נאמר ג"כ בלוף, ולדעת הסוברים, שאין היתר זה נאמר כ"א בירקות שאינם מתקיימים, אז דין הלוף שהוא מתקיים אינו כן, אלא צריך דוקא שירבה החדש במקומו ואין היתר לאפיל בשביל עשיית הבכיר.* הלוף והשום והבצלים, הותרו יבשים, כגון שרבה החדש או שנעשה כיוצא בהן, הותרו לחין, שכיון שאפילו יבשים נמצאים בריבוי מן החדש, ודאי שנמצאים לחין עוד יותר. אבל אם הותרו להין לא הותרו יבשים, שאפשר שהלחין יש מהן מהחדש יותר מהישן, אבל יבשים של שביעית הם רבים עדיין על של מוצאי שביעית. ואע"פ שתולין מהיתר של הבכיר על האפיל, מ"מ ההיתר הוא דוקא ממין על מינו, אבל אין מין מתיר את שאינו מינו, שאין לסמוך ולומר, שכיון שרבה החדש ממין אחד מסתמא רבה ג"כ ממין השני, אע"פ שהוא קרוב לו בזמן גידולו וטבעו, אלא צריך שיתברר על כל מין בפני עצמו שעשה כיוצא בו או שרבה החדש. ואין מתירין אפילו ממין על מינו, כ"א ע"פ חכם שיחליט שכבר הגיע הזמן שיהיה ראוי לומר עליו שרבה החדש או שעשה כיוצא בו, ואסור לסמוך כל אחד על הכרעתו שידין לומר שכבר רבה החדש, או עשה כיוצא בו. וכל הירקות שנלקטו במוצאי שביעית, אע"פ שלא רבה החדש, מ"מ חייבים הן במעשרות, שלענין מעשר הולכים אחר לקיטה, ואע"פ שנוהג בהן בקדושת שביעית מ"מ אין זה פוטר אותן מן המעשר כיון שנלקטו בשמינית.* פירות שביעית שבאו מחוצה לארץ אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין, אלא הרי הן כפירות הארץ, שנוהגין בהן קצת קדושה, מפני מראית עין, שלא יתחלפו בפירות הארץ. ומסתבר, שאם הן ניכרין שהם משל חוץ לארץ לא שייך בהם מראית עין, ומוכרין אותן במדה ובמשקל ובמנין כדרכן. ואותן שמתירין פירות של נכרים אפילו בארץ ישראל, לנהוג בהן מנהג חול בלא שום קדושת שביעית, ולא החמירו שלא למכור אותן במדה ובמשקל ובמנין, נראה הטעם שמתוך שהם של נכרים בארץ ישראל עצמה הקול יוצא בשעת קצירתם ולקיטתם, שהם נקצרים ונלקטים משדה של גוי, אבל הבא מחו"ל, אינם יודעים בא"י מהיכן הם, ויסברו שהם משדה של ישראל בארץ ישראל, ולפי זה יש לומר שאין דין זה אמור אלא בזמן שרוב שדות ארץ ישראל היו של ישראל, אבל בזמן שרוב השדות הם של נכרים אז לא שייך מראית עין, שהרואה יתלה שהפירות הללו משל נכרים הם. מיהו במקום שישראל הם שם הרוב נראין הדברים שנוהג ג"כ האידנא דין זה, שאפילו פירות של שביעית שהובאו מחוץ־לארץ לארץ אסור למכור אותן במדה ובמשקל ובמנין, ורק בזמן שמתירין להפקיע את איסור שביעית ע"י מכירה לנכרי, אז לא שייך מראית עין, כיון שדין פירות הללו כפירות של נכרים, שכבר פשט בהם המנהג להקל שאין נוהג בהן קדושת שביעית.
1