שבת הארץ, הלכות שמיטה ז׳:י״אShabbat HaAretz, Laws of Shemitah 7:11
א׳ושלש ארצות אלו כולן חשובות כארץ אחת לחרובין ולזיתים ולתמרים, אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער, ואימתי הוא כלה עד הפורים, ואוכלין בזיתים עד העצרת, ובענבים עד הפסח של מוצאי שביעית, ובגרוגרות עד החנוכה. * וזמנים הללו אמורים הם בסתם, כשאין ידוע מתי כלו, אבל בידוע הולכים לחרובין לזיתים ולתמרים אחר כל ארץ ישראל כולה, וכל זמן שישנם במקום היותר מאוחר אוכלין עליו בכל מקום. וענבים וגרוגרות יש להם דין של כל שאר הפירות, שהולכים בכל ארץ אחר מה שכלו בתוכה, לכל דעה מהדעות האמורות למעלה כפי ענינה, אם ללכת אחר כל הארץ, המחולקת בכללותה יהודה ועבר הירדן והגליל, או לחלק ג"כ את כל הפרטים לשלש, הר ושפלה ועמק. ויש מי* שנראה מדבריו, שגם ענבים וגרוגרות דינם כמו חרובין וזיתים ותמרים, שאין דנים בהם דין של חילוק ארצות, ואוכלים אותם עד שיכלה האחרון שבהם בכל ארץ ישראל, וגם אם הדבר ידוע לנו, שכלו כבר באיזה ארץ מן הארצות, קודם הזמן הנקבע להם, דהיינו בענבים עד הפסח ובגרוגרות עד חנוכה. וי"א* שגם בזיתים ותמרים וחרובין הולכים אחר כל ארץ משלשת הארצות לפי דינם, בכל אחת ע"פ מדתה, מתי שכלו בה, אם ידוע לנו מתי כלו, אלא שהזמנים הללו הם בסתם, שדרך הוא שיכלו בכל הארצות בשוה בזמן אחד, אבל אם יתברר לנו, שכלו באיזה ארץ תחילה, נאסרת הארץ ההיא ואין סומכין על ארץ אחרת. וי"א*, שאין לנו שום דבר מיוחד גם בחרובין וזיתים ותמרים, אלא דינם ככל הפירות, שהולכים בהם אחר זמנם, אשר צריך להתברר בכל מקום כפי ענינו, ואין אנו אומרים שהם כלים בסתם בכל ארץ ישראל בשוה. אין* אוכלין שאר ירקות על סמך שלא כלה הירק של בית השלחין, לפי שאינו כלה מחמת שמשקין אותו תמיד, ואין זה נקרא לא כלה לחיה מן השדה, לפי שהמופקר להיה ואין שם אדם שישקה אותו הרי הוא כלה תחילה. ונראים הדברים, שדין זה הוא בירק שנמצא בין בבית השלחין שמשקים אותו תמיד בין בבית הבעל, וכיון שכלה במקום שאין משקים אותו נקרא כלה לחיה מן השדה, וחייב בביעור הכל גם מה שגדל בבית השלחין, אבל אם היה לנו דבר שהוא גדל רק בבית השלחין, ולא נמצא כלל במקום שאין משקין אותו, אין לנו לקבע עליו ביעור כ"א בזמן שהוא כלה, כיון שאי אפשר לנו להגביל עליו באופן אחר מתי הוא כלה לחיה מן השדה. אבל כל מה שיש ממין זה גדל בבית השלחין שמשקין אותו, וג"כ נמצא גדל במקום שאין משקין אותו, נראה שגם בפירות דינו כירק, והולכים בו אחר מה שכלה מבית הבעל, שכיון שכלה משם קרינן ביה כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית.* שרשי וקולסי כרוב, כיון שיבש השורש נחשב כלה לחיה מן השדה, וחייב לבער, שעיקר אכילת חיה בהם הוא שרשם, וכל הדברים שכיוצא בהן כשיכלו עד שמגבבין אותן לעצים ליבשם, נחשב שכלו לחיה מן השדה והגיע להם זמן ביעורם.
1