שבת הארץ, הלכות שמיטה ז׳:י״גShabbat HaAretz, Laws of Shemitah 7:13
א׳כלל גדול אמרו בשביעית, כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעין, אם אינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו שביעית, וחייב בביעור הוא ודמיו, כגון עלי הלוף השוטה, ועלי הדנדנה, והעולשין, מאוכל ארם, וכגון החוחין והדרדרין מאוכל הבהמה, וכגון אסטס וקוצה ממין הצובעין, ואם היה מתקיים בארץ. כגון הפואה והרכפא ממין הצובעין, אע"פ שיש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין להם ביעור ולא לדמיהם, שהרי מתקיים בארץ, אלא נהנין וצובעין בו עד ראש השנה. וענין הלוף השוטה, שהוא חייב בשביעית ובביעור, י"א* שהוא ירק כמין סילקא ועליו רחבים, וי"א* שהוא שורש שנאכל עם הבשר, ויש לו עלים ארוכים ורחבים כשני זרתות, ואע"פ שלא נתמתקו עליו עדיין מ"מ נוהג בהן ביעור ושביעית.* וק"ו שנוהג בעלי הלוף הפקח, שהוא ראוי לאכילה יותר מעלי הלוף השוטה. וכן* התורמסין, אע"פ שלא נתמתקו, נוהג בהן דין שביעית וביעור.* ולוף זה שלש מדות יש בו, עלה שלו, ופיקה שלו, ועקרו, שהעלה שלו יש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור, פיקה שלו, שהוא החלק האמצעי, שלמטה מן העליון ולמעלה מן העיקר, יש לה שביעית ולדמיה שביעית, ואין לה ביעור ולא לדמיה ביעור, עיקר שלו אין לו שביעית ולא לדמיו שביעית, אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור. וספק הוא* אם אלה המדות, האמורות בפיקה, שאין לה ביעור, וכן בעיקר, שאין לו לא ביעור ולא שביעית, אם הדברים אמורים דוקא בלוף השוטה, או שמא הדין בזה שוה, בין בלוף השוטה בין בלוף הפקח. ויש* מי שנוטה לומר, דלוף הפקח יש גם לעיקר שלו שביעית וביעור, ולפ"ז ק"ו שיש לפיקה שלו גם ביעור, שהרי היא חמורה מן העיקר, שגם בלוף השוטה, שאין לעיקר לא ביעור ולא שביעית, מ"מ יש לפיקה שביעית, אלא שאין לה ביעור, וכיון שגם לעיקר של לוף פקח, שאין לו בלוף שוטה לא שביעית ולא ביעור, יש לו בלוף פקח בין שביעית בין ביעור. ק"ו לפיקה של לוף פקח, שיש לו ג"כ ביעור, כמו שיש לו שביעית, אפילו בלוף שוטה. ויש* מי שנוטה לומר להיפך, דלוף פקח יש לו קולא בזה נגד לוף שוטה, באופן שאפילו בעלין, שבלוף שוטה יש להן שביעית וביעור, אין להם ביעור בלוף פקח, משום שכמו שהעיקר מתקיים בארץ כן מתקיימים ג"כ העלין של לוף הפקח. ונראין הדברים,* שאין צרך לענין מאכל אדם ומאכל בהמה ומין הצובעים שיהי' דוקא מיוחד לכך, אלא כל שהוא ראוי למאכל אדם אפילו ע"י הדחק דינו כמאכל אדם, וה"ה כשהוא ראוי למאכל בהמה או לצביעה ע"י הדחק הרי הוא כמאכל בהמה וכמין הצובעים לענין דין קדושת שביעית. וי"א* שמה שהוא מתקיים בארץ, אע"פ שאין להם ביעור, מ"מ יש לדמיהם ביעור. וזמן* של ביעור הדמים איננו קבוע, אלא כל זמן שמוכר הפירות הללו המתקיימים בארץ, צריך לבער את דמיהם, ולא יאחר אותם מר"ה של שמינית. ויש* שנוטה לומר, שבמה ד"א שחייב לבער את הדמים, הוא דוקא אם מכר אותם בשביעית, אבל אם מכרם מר"ה של שמינית ואילך שוב אין ביעור גם לדמיהם, כמו שאין לגופם ביעור.
1