שבת הארץ, פתח דבר ב׳Shabbat HaAretz, Preface 2

א׳שיטת רש"י בהכרעה מהירושלמי
הרי נתברר לשיטת התוספות, דקיי"ל דשביעית בזמן הזה דרבנן. אך לשיטת רש"י אין בדבר הכרע, משום שהוא פירש דרבא קאי נמי לשנויי הפירכא "דמי איכא מידי דמדאורייתא משמטא" משום הפקר ב"ד; וגם לרש"י לא מכרעא מילתא וי"ל דלדינא לא פליג רבא אאביי. - ובסמוך יתבאר שגם הראב"ד פירש כרש"י, ומ"מ פסק כרבי.

ב׳ובמקום שאין סוגית תלמוד בבלי מכרעת צריכין אנו להכריע את הדבר ע"פ הירושלמי, וסוגית הירושלמי מכרעת, דתיקון פרוזבול דהלל איננו על דברי תורה אלא הוא מיוסד על היסוד, ששביעית בזמן הזה דרבנן. וזה לשון הירושלמי (שביעית פ"י ה"ב): "א"ר חונא קשייתא קמיה דרב יעקב בר אחא, כמ"ד מעשרות מד"ת - והלל מתקין על דברי תורה. אמר רבי יוסי: וכי משעה שגלו ישראל לבבל לא נפטרו מן המצות התלויות בארץ, והשמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוץ־לארץ ד"ת. חזר רבי יוסי ואמר: וזה דבר השמיטה שמוט, - בשעה שהשמיטה נוהגת מד"ת השמט כספים נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל ד"ת, ובשעה שהשמיטה נוהגת מדבריהם השמט כספים נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל מדבריהם. תמן אמרין: אפילו כמ"ד מעשרות מדברי תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהם, דתני: וזה דבר השמטה שמוט, רבי אומר: שני שמיטין הללו, שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג דבר תורה, פסקו יובלות שמיטה נוהגת מדבריהם. אימתי פסקו היובלות ? "יושביה" - בזמן שיושביה עליה, לא בזמן שגלו מתוכה. היו עליה אבל היו מעורבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה, יכול יהו היובלות נוהגין? ת"ל: יושביה - לכל יושביה. נמצאת אמר, כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה בטלו היובלות".

ג׳וכיון שהדבר ספק לנו אם רבא, שאמר סברת הפקר ב"ד הפקר, קאי ג"כ לתרץ הקושיא שעל עיקר יסוד פרוזבול, - מה שאין נראה כן מהרצאת הסוגיא, דלמה נטר עד כאן ולא תירץ מיד ? וגם עצם הסברא, שיהי' שייך על עיקר פרוזבול הפקר ב"ד, אינה מחוורת כ"כ, כדמקשו התוס' שם שמ"מ לעקור מצוה לגמרי לא מסתבר מטעם הפקר ב"ד, ולא מצינו כה"ג, - לכן יותר ראוי לנו להשוות הבבלי והירושלמי, ולומר שהכל מודים שיסוד הפרוזבול הוא במה ששביעית בזמן הזה הוא מדרבנן. ולא עוד אלא, שכפי הנראה מדברי הירושלמי כאן, וגם מכמה סוגיות בבבלי, הרי יש לנו שני יסודות על שביעית בזמן הזה שהיא דרבנן. היסוד האחד: אם הלכה כרבי דשביעית ביובל תליא, וכיון שפסקו היובלות הרי אין שביעית אלא מדרבנן. והשני: אפילו אם נאמר, ששביעית אינה תלויה ביובל, ודלא כרבי, מ"מ למ"ד דמעשרות בזמן הזה מדרבנן, משום שבטלה קדושת הארץ מן התורה, א"כ גם שביעית היא בכלל בזה"ז, שאינה כ"א מדרבנן.

ד׳ומזה יבואר עוד בהדיא מלשון סוגיא זאת דירושלמי, שאין לפרש בדברי רבי, שדוקא על שמיטת כספים כונתו שהיא תלויה ביובל ולא על שמטת קרקעות. שהרי הלשון הוא שוה שם בדברי ר' יוסי ובדברי הברייתא דרבי: בתחלה אמר ר' יוסי. "וזה דבר השמטה שמוט - בשעה שהשמיטה נוהגת דבר תורה השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בחו"ל ד"ת, ובשעה שהשמיטה נוהגת מדבריהם השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בחו"ל מדבריהם", ואח"כ הוא אומר שם: תמן אמרין אפילו כמ"ד מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהם, דתני: "וזה דבר השמיטה שמוט, רבי אומר: שני שמיטין הללו, שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג דבר תורה, פסקו יובלות שמיטה נוהגת מדבריהם". וכונת ר' יוסי במלת "שמטה" הלא היא ודאי על שמטה של שביתת קרקעות. חדא, שהלשון מורה כן, שהרי הוא אומר אח"כ: "השמט כספים נוהגת", והלא בהשמטת כספים הוא עסוק, ומה היא שמטה זו, שאמר שהיא נוהגת מה"ת או מדבריהם ? ודאי כונתו היא שמיטת קרקעות בשביתת הארץ. ועוד, שהרי הירושלמי תולה את הדבר בקדושת הארץ ובחיוב תרומות ומעשרות, א"כ ודאי בשביתת הארץ הוא עסוק ב"שמטה" זו שהוא אומר ומתוך שמשוה הלשון לומר גם בדברי רבי שמטה סתם ולא שמטת כספים, משמע, שכמו שמיטה דלעיל, שבדברי ר' יוסי היא שמיטה לכל דבריה, הכוללת ג"כ שמיטת קרקעות, כן הוא גם בדברי רבי. ותו, שכל עיקר היסוד לומר, שלא כפי שמשמע מתוך פשטות הלשון, שרבי לא יאמר שתלויה ביובל רק על שמיטת כספים דוקא, הוא משום שהכתוב המובא הוא מפרש שמטת כספים, - והרי אנו רואים, שר' יוסי דרשו לפסוק זה עצמו גם לענין שמטת קרקעות, א"כ מהיכי תיתי לן לעשות פלוגתא במה שהלשון מורה שהם בחדא מחתא.

ה׳ובדברי רש"י בסוגיא זו בגיטין (ל"ו א'), שכתב וז"ל: "בשביעית בזה"ז והלל כרבי ס"ל, דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן היא, ואע"ג דהלל בבית שני הוה, סבירא ליה לאביי, דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא, ודאמרינן בערכין (דף ל"ב): מנו יובלות לקדש שמיטין - מדרבנן קאמר. ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי, שכתב במסכת גיטין בירושלמי: "מניין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג, שנאמר: וזה דבר השמטה שמוט, אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית", אבל בת"כ ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין היובל נוהג, ואומר אני שהוא מחלוקת. בזמן שאי אתה משמט קרקע. כגון עכשיו, שבטלה קדושת הארץ. אי אתה משמט כספים. ואע"פ שהשמטת כספים חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ, ילפינן בהיקישא דלא נהגא", - נראה שהדברים כפשטם, שמפני שבטלו היובלות בטלה קדושת הארץ לענין השמיטה לדעת רבי. ויש לומר עוד שרש"י סובר, שכל דיני קדושת הארץ גם הם תלויים ביובל, וכדמשמע מלשון הרמב"ם (ה' תרומות סוף פ"א), דתרומ"ע ג"כ תלויים הם בישיבת כל יושביה עליה כמו יובלות, ומתוך כך לא היו נוהגים, לדעתו, בימי עזרא כ"א מדרבנן. ודברי רש"י (כתובות כ"ה א' ד"ה ולא) מורים ששביעית ומעשר הם תלויים זב"ז. וי"ל שיובל, שמיטה ותרומ"ע הם עיקר מצות התלויות בקדושת הארץ. דערלה וכלאים, שיש להם שייכות גם בחו"ל, אעפ"י שהם יותר חמורים בארץ, י"ל שאינם תלויים כ"כ בקדושת הארץ, המשתנה ע"י ביטול יושביה. ולדעת תוס' יבמות (פ"א, א', ד"ה מאי) גם שאר מצות התלויות בארץ בטלות מן התורה משבטלה קדושת הארץ לדין תרומ"ע. ואם נאמר' שלדעת הרמב"ם תלויה קדושת הארץ בכל יושביה, יש לומר, שהוא הדין כל חוב המצות־התלויות־בארץ תלוי בזה מה"ת, כיון דהרמב"ם ס"ל דסתם "כי תבאו" ביאת כולכם משמע, ולפ"ז תהיה גם ערלה נכללת בזה, דכתיב בה: "כי תבאו", רק כלאים י"ל שאינו תלוי בביאת כולכם. עכ"פ ראוי לומר, שרש"י קורא כאן קדושת הארץ את קדושת השמיטה וכן קדושת היובל, שבאלו הקדושות אנו עסוקין כאן. ואין אנו צריכים לומר שרש"י מערב כאן שני ענינים: ביטול השמיטה מה"ת משום ביטול היובלות לפי רבי, ועוד מצד ביטול קדושת הארץ מזמן החרבן ואילך. שאין דבר זה נוגע כלל למה שיסבור רש"י לדעת רבי בעצם דין קדושת הארץ אם קדושה שניה קדשה לשעתה או לע"ל דכאן אנו עסוקין רק בקדושת יובל ושביעית. אמנם בסוגיא דמו"ק שמביא גם שם הגמרא ברייתא זו דרבי, ד"בשתי שמטות הכתוב מדבר", שם איננו נזקקים כלל לומר, שיסבור רבי דשביעית ביובל תליא, ואנו יכולים לפרש כפשוטו, שיש רק ראיה מלשון "בזמן שאי אתה משמט קרקע" שיש זמן שאי אתה משמט קרקע, והוא מסתמא לכה"פ בזמן הזה, ויש לאוקמי שם שבטלה קדושת הארץ מפני החרבן; אבל בסוגיא דגיטין, כיון דחזינן שתיקון פרוזבול מורה, שגם אז בזמן הבית נהגה שמיטה רק מדרבנן, יותר נוח לאוקמי, שגם רבי ס"ל כהלל וכלשון הירושלמי שפירש: שני שמיטין, יובל ושמיטה.

ו׳ומה שכתב רש"י שם: "ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי, שכתב במסכת גיטין בירושלמי: מנין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: "וזה דבר השמטה שמוט", אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית, אבל בת"כ ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין היובל נוהג, ואומר אני שהוא מחלוקת", זה מורה, שרק מכאן הוא אומר שהוא מחלוקת, - בין הירושלמי ותורת־כהנים, אבל מצד עצם הסוגיא, דמטי' להא דפרוזבול אליבא דרבי, אין הכרח לומר שיש מחלוקת בעיקר הדבר, ואיכא למימר בה מצד עצמה דכולי עלמא ס"ל, שבזמן שאין היובל נוהג אין שביעית נוהגת. ולכאורה זה תמוה מאד. שהרי מדאמרינן "רבי היא" משמע עכ"פ שחכמים ס"ל דנוהגת שביעית גם בזמן הזה מן התורה, אע"פ שיובל אינו נוהג, ולכאורה ממה שנשנה הדבר בלשון יחיד אנו מדייקים שחכמים חולקים עליו, ולמה לו לרש"י להכריע שהוא מחלוקת דוקא ע"פ הוכחה מסתירת הירושלמי והתו"כ, כיון שהדבר מוכרע ממקומו כי במחלוקת היא שנויה, שהרי נשנה בלשון יחיד, וכה"ג מצינו במכילתין (פ"ד הלכה ד') דרשב"ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית, ופסק הרמב"ם (פ"א ה"ה): "אין נוטעין אילן סרק בשביעית"' וכתב ע"ז הכסף־משנה: רשב"ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית, משמע דרבנן אסרי".

ז׳אלא דבאמת אין משם ראיה להוכיח, שבמקום שנשנה בלשון יחיד, ואין עליו מחלוקת בצדו או במקום אחר, שנוכל לדייק, שחכמים חולקים ע"ז, רק מתוך כך שנאמרו הדברים בלשון יחיד. כי מה שמשמע שחכמים פליגי עליה דרשב"ג, בנטיעת אילן סרק, אין צורך לזה כלל בדיוק זה, שהדבר מפורש ומוכרע מעצמו. שהרי כך היא לשון התוספתא המובאה בזה בירושלמי: "אין מציתין את האור באישת של קנים, מפני שהיא עבודה. רשב"ג מתיר; וכן היה רשב"ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית. הרי התוספתא תולה דין זה של רשב"ג, שמתיר לנטע אילן סרק, בדין האמור לפניו, שמתיר להצית את האור באישת של קנים, ואינו חושש משום עבודה, מפני שהקנים אילני סרק הן, - ואין לנו הוכחה גדולה מזו, שחכמים שאוסרים להצית את האש באישת הקנים, אוסרים הם בודאי לנטע אילן סרק בשביעית. ולא שמענו מזה, שעל דבר האמור בלשון יחיד נוכל לומר אף בלא הוכחה ממקום אחר, שרבים חולקים על זה, וגבי דידן, כיון שבמקום שרבי אומר דרשה זו של "וזה דבר השמטה שמוט", ומוכיח מזה שאין שביעית נוהגת בזה"ז מה"ת, לא מצינו שם מפורש שיהיו חכמים חולקים עליו, ויאמרו שנוהגת מן התורה גם בזה"ז, אין כל הוכחה מדברי הגמרא בזה, דפליגי חכמים עלי' דרבי בעצם הדבר של שביעית בזמן הזה. רק אם נאמר שאין הדבר תלוי ביחס שבין יובל לשביעית, אלא בעיקר קדושת הארץ בזה"ז אם היא מה"ת או מדרבנן, י"ל שהדבר תלוי במחלוקת הידועה אם בטלה קדושה שניה או לא בטלה, באין צורך לבקש ע"ז מקורות ממרחק להוכיח שיש בדבר מחלוקת, שהרי כמה סוגיות ערוכות הן במחלוקת של תרומה בזה"ז דאורייתא או דרבנן, ורבי יוסי בסדר עולם הוא דסבר שקדושה שניה לא בטלה (יבמות פ"ב ב'), אבל חכמים. דס"ל שגם בקדושה שניה אמרינן קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל, וכסוגיא דמקריבין בבית חוניו בזה"ז (מגילה י' א'), הם סוברים שבטלה גם קדושה שניה עכ"פ מה"ת, ולכה"פ לדין קדושות אחרות חוץ מתרומה, - אפילו אם נאמר כדעת התוס' שם (ד"ה למה) -,; אבל כאן, שהדבר תלוי ביחס שבין יובל לשביעית, ודאי צריכין אנו לבקש הוכחות ממקום אחר שהדבר הוא במחלוקת. ונכון בזה, שהוכיח רש"י, שענין שבעית בזה"זי תלוי במחלוקת, דוקא מהסתירה שבין הירושלמי והתו"כ.

ח׳וכן מהא דאל תקניטני בלשון יחיד אני שונה אותה (חולין קכ"ב ב') אין ראיה לדון, שבכל מקום שנאמרה הלכה בשם יחיד פליגי רבים עליה, דשם ניכר מלשון הברייתא דת"ק פליג, ואע"פ שרק פרט אחד מפורש הוא ששנוי במחלוקת אנו לומדים ממנו לאידך, אבל במקום שאין שום ראיה ע"ז י"ל שנאמר דבר בשם אומרו היחיד. גם במקום שאין ע"ז חולק.

ט׳ואפילו אם נאמר, שכללא הוא בדבר שנשנה בלשון יחיד להחליט מתוך כך מכלל דרבים פליגי עליה, אין זה כ"א כשאותו היחיד אומר הלכה זו כשהוא לעצמה, אבל כשהוא אומר זה על דרשה דקרא אין שום ראי' שיש כאן מחלוקת. ואדרבא, נראה לומר שזה היחיד מוציא הוא עכשיו מקור בתורה על ההלכה שהיתה ידועה מכבר, אבל בעצם ההלכה לא נחלק אדם מעולם. כן גם בנידון דידן יש לומר דכו"ע ס"ל שביעית בזמן הזה דרבנן, בין הסוברים דבטלה קדושת הארץ בין הסוברים דלא בטלה, אלא שכך הוה קים להו ולא היה להם ע"ז מקרא מן התור, עד שבא רבי ודרש, שהדבר נדרש מ"וזה דבר השמטה שמוט". ויש לומר דאע"ג דבכל דוכתי קיי"ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ולא היה ראוי להקל בשביעית בזה"ז בדברים רבים כאלה שהם מלאכות גמורות, כסוגיא דמו"ק בהשקאת בית השלחין ועשיית עוגיות, וגם בפרוזבול לא היה ראוי ללמד לעקור מידי דרבנן דתקינו כעין דאורייתא, מכל מקום כיון שהקולא, שהקילה תורה להוציא שביעית בזמן הזה, נאמרה במקרא, ויש ע"ז דרשה מיוחדת, יותר יש לסמוך להקל בזה, ולא שייך כל־כך ע"ז "כעין דאורייתא תקון" כיון שיש הוכחה בתורה שאינה נוהגת בזה"ז. דוגמא לד' הט"ז (יו"ד סי' קי"ז), דדבר שמפורש בתורה להתיר אין חכמים אוסרים, וגם שזה נאמר על מה שמפורש לגמרי בתורה, ולא על הנלמד בדרך דרשה, מ"מ מהני כמו־כן גם מה שבא בדרך דרשה להיתר, כדי שלא יהיה כ"כ עיקר בדאורייתא, שאז היה ראוי להחמיר עליו גם בדרבנן דכל דתקון כעין דאורייתא תקון, משא"כ עכשיו דאדרבא יש בדברי תורה עיקר להיתר. ולכן מייתי בגמ' דברי רבי במקום שיש להקל בשביעית בזה"ז, משום שהוא דורש מהמקרא להיתר. אע"פ שבעיקר הדין י"ל שאין בו מחלוקת, ויבואר להלן, שבמקום שיש דרשה דקרא להיתר יש לומר שיש להקל אף בלא ב"ד גדול.

י׳וע"פ זה יש לומר, שמה שאמר רבא במו"ק שם "אפילו תימא רבנן" אין הכונה בזה שחולקים חכמים על רבי בעיקר הדין, וסבירא להם שביעית בזה"ז דאורייתא, אלא שהם אינם מודים לרבי בדרשה זו, שמיעטה תורה על ידה מפורש שביעית בזמן הזה. ולפי זה היה ראוי להחמיר לרבנן כעין דאורייתא, אלא שמצאו מקרא מן התורה במקום אחר, - משום ד"אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא", וכיון שעל הקולא של התולדות יש ג"כ דרשא דקרא, אע"ג דחכמים אסרום לא שייך להחמיר בהם כ"כ כעין דאורייתא. ויש לדיק בזה, מה שבסוגיא דגיטין באמת לא הוזכר כלל דבר זה, שישנם חכמים דפליגי עליה דרבי, ואין שם לשון של "אפילו תימא רבנן", כמו בסוגיא" דמו"ק, משום דבפרוזבול די לנו במה שמצינו ששביעית בזה"ז דרבנן, דכיון שהיה צורך גדול בדבר, עד שבא הלל ע"ז בדרך תקנה, אין להקשות ע"ז מדתקון רבנן כעין דאורייתא.

י״אהנה לפי דברינו, בגמרא דבבלי אין לנו הכרח כלל לומר, דאיכא מאן דפליג עלי' דרבי וסבר ששביעית בזמן הזה דאורייתא, ומדברי ירושלמי בסוגיא במכילתין ובגיטין (פ"ד ה"ג), מבואר שאין שום מחלוקת בדבר. נשארה רק הברייתא דתו"כ, שמפורש בה אליבא דר"י וחכמים, דסבירא להו תרוייהו ששביעית נוהגת אע"פ שאין יובל. וגם היא אתיא שפיר לכולי עלמא לדעת התוספות (ערכין ל"ב ב'), שפירושה של ברייתא זו, במה שאמרה "ששמיטה נוהגת אע"פ שאין יובל", היינו דוקא כשהארץ היא ראויה ליובל, וחייבים הם לנהוג יובל, אלא שלא קיימו את היובל בחטאם, אז אע"פ שאין יובל שמיטה אינה בטלה, אבל בזמן שאין היובל נוהג משום שבטלה הקדושה ופקע החיוב, מפני שאין כל יושביה עליה ואינה ראויה כלל ליובל, אז י"ל דכולי עלמא גם בברייתא זו מודים שאין שביעית נוהגת. וגם לדעת רש"י שיש בזה מחלוקת בתו"כ, מ"מ מדלא הובאה ברייתא זו בש"ס, - ולפי דבריו כל שכן שהי' להביא ברייתא זו, כמו שהעירו ע"ז בתוס' שם - שמע מינה דלסוגית הגמרא באמת אין מחלוקת בזה. ואפילו למה שפירש"י בסוגיאן בגיטין (שם ע"ב ד"ה רבא) וכתב: "לעולם בין לרבנן, דפליגי אדרבי ואמרי שביעית להשמטת מלוה בזה"ז דאורייתא, ותקן הלל דלא תשמט, ובין לרבי, דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן דתשמט", גם על זה יש לומר שכונתו היא, שעל היחס שבין שביעית ליובל לענין שביתת קרקע אין ראוי לעשות מחלוקת בגמרא דידן עכ"פ, כיון שלא הובאו בה מפורש דברי החולקים ע"ז, אבל לענין שמיטת כספים, אי לאו דרשא דרבי, היה ראוי לומר שהיא נוהגת מן התורה בזה"ז ואינה תלויה כלל ביובל, ולכן סבירא ליה לרש"י דרבא מרמז דרבנן פליגי עליה דרבי. ואמנם בשמטת קרקע י"ל, שגם אי לאו דרשא דרבי היה ראוי לדון את היחס שיש בין יובל לשביעית, כהא דמדמינן להו אהדדי בפשיטות ומחתינן להו בחדא מחתא גבי תפיסת דמים (ע"ז נ"ד ב') מקרא ד"יובל היא קדש תהיה לכם", מה קודש תופס את דמיו ואסור אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה, ולכמה ענינים מדמינן להו להדדי, וכיוצא בזה העירו כבר בסמ"ג וספר יראים, וי"ל דלא בעי כלל הוכחה להוכיח שדין יובל ושמיטה אחד הוא, כיון שהיובל והשביעית הם כ"כ סמוכין בתורה, וכן משמע המשך הלשון בפשיטות, שהתחילה התורה בשמיטה וסיימה ביובל ואח"כ חוזרת לענין "ואם תאמר מה נאכל בשנה השביעית". ולכן דייק רש"י בלשונו וכתב: דפליגי אדרבי ואמרי שביעית להשמטת מלוה בזה"ז דאורייתא, ולא כתב בסתם שביעית בזה"ז דאורייתא, - שבאמת הרי אין חילוק בזה אליבא דרבי בין השמטת מלוה לשביתת הארץ.

י״באולם מלשון רש"י במו"ק מוכח, דאליבא דרבא פליגי רבנן עליה דרבי גם בשמיטת קרקע, וסבירא להו שהיא מן התורה בזה"ז. מ"מ אין הוכחה לומר בזה דהלכה כרבא לגבי אביי, כדכתב הרדב"ז בפירושו להרמב"ם (פ"ט הט"ז), דהא דקיי"ל אביי ורבא הלכה כרבא הוא דוקא כדפליגי אליבא דנפשייהו ולא כדפליגי בתירוצא דמתניתין. ואדרבא, כיון ששיטת הירושלמי מכרעת בזה, שסתם מתניתין כרבי, הדבר מוכרע דהילכתא בזה כאביי.