שבת הארץ, פתח דבר ג׳Shabbat HaAretz, Preface 3
א׳המשך: בירור סוגיות הירושלמי בזה
וכך מתבאר מתוך כמה סוגיות בירושלמי, שמפורש שם בסתם באין חולק, ששביעית בזה"ז היא מדבריהם, כמו שאמרנו, שבאמת הי' זה בכלל דבר מוסכם ששביעית בזה"ז היא מדרבנן, אלא שבא רבי ולימד ע"ז דרשא דקרא, שעפ"ז, מכיון שיש עיקר בתורה על פטור של שביעית בזמן הזה, יש יותר מקום לנטות בו לקולא בפרטים במקום ספק ודחק.
וכך מתבאר מתוך כמה סוגיות בירושלמי, שמפורש שם בסתם באין חולק, ששביעית בזה"ז היא מדבריהם, כמו שאמרנו, שבאמת הי' זה בכלל דבר מוסכם ששביעית בזה"ז היא מדרבנן, אלא שבא רבי ולימד ע"ז דרשא דקרא, שעפ"ז, מכיון שיש עיקר בתורה על פטור של שביעית בזמן הזה, יש יותר מקום לנטות בו לקולא בפרטים במקום ספק ודחק.
1
ב׳ירושלמי דמאי, פ"ב ה"א: "מה את בעי מר' יוחנן, ריו"ח כדעתי' דאמר ריו"ח קל הקילו בשביעית שהיא מדבריהם". י"ל דמה שתלה לה בשם יחיד, ולפ"ד הפני־משה קאי זה לדעת רבי, - זהו מה שמקילים בזה, יותר מבדינים אחרים, שגם הם מדרבנן, ואפי יותר מדמאי, כמבואר שם, משום כך שיש הכרע ע"ז שהוא מדבריהם מדרשא של תורה. וכן הוא במכילתין (סוף פ"ט) דמייתי בסתמא, גבי ההוא גברא דהוה חשיד אשמיטתא. שאמר שביעית מדר"ג וחביריו. אמנם אין ראיה ברורה מסוגיות אלו, שהן עסוקות בפירות שביעית, ואפשר לומר דקאי רק על היתר של ספיחין או של פירות לאחר הביעור, שזהו מדרבנן. אבל מפשט הלשון של סתם שביעית נראה יותר לומר מזה, שאין בכלל הדבר חולק, וההלכה נקראת על שם רבי רק מפני שהוא הסמיכה למקרא. וכן הרמב"ן בנימוקי תורה בפרשת בהר (כ"ה ט') מסופק בזה, וסיים: "ושמא אותו רשע סבר כדברי רבי, דאמר בשתי שמטות הכתוב מדבר, ושביעית בזה"ז דרבנן אע"פ שחלה דאורייתא" - ולעיל כתב בעצמו: "וכיון שהזכירו חכמים את דבריו נראה שהוא אמת".
2
ג׳ירושלמי דמאי פ"א ה"ג ותענית פ"ג ה"א: "רבי בעי משרי שמיטתא. סליק רבי פנחס בן יאיר לגביה א"ל: 'מה עיבורייא עבידין?' א"ל: 'עולשין יפות', 'מה עיבורייא עבידין' - 'עולשין יפות'. וידע רבי דלית הוא מסכמה עימיה". ויסוד רצונו של רבי להתיר שביעית הוא, כמו שפרשו המפרשים, מפני שלדעתו שביעית בזה"ז דרבנן, שלכן יש כח ביד ב"ד להתיר מפני הדחק, שאין הצבור יכולין לעמוד בה, או דחשיב לה לא פשטה ברוב ישראל מפני ש"נחשדו ישראל על השביעית" (גיטין נ"ד א'), או שבמקום שיש לסמוך על מקרא מה"ת יש להתיר בכל גוני, שכן משמע מלשון הירושלמי במכילתין (ריש פ"ק) אהא דשני פרקים שהתיר ר"ג, שמקשה ע"ז: לא כן תנינן "אין ב"ד יכול לבטל את דברי ב"ד חבירו, עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין" ? ומתרץ אח"כ רבי אחא בשם ר' יונתן: "בשעה שאסרו למקרא סמכו בשעה שהתירו למקרא סמכו", דמשמע שאם יש לדרוש מן המקרא להיתר אין צריך ב"ד גדול. ודאי הי' יסוד הדבר מפני ששביעית דרבנן, אלא שצריך ע"ז מנין והסכמת חכמי הדור, ב"ד מתירין, ורבי פב"י לא רצה להסכים ע"ז לפיכך לא נתקיימה מחשבתו של רבי ונשאר הדבר באיסור.
3
ד׳אבל אם היו חכמי הדור חולקים על רבי, והיו סוברים ששביעית בזה"ז מן התורה, איך היה עולה על דעתו כלל להתיר מה שהוא איסור דאורייתא לדעת הרבים ?, ורבי פב"י, שהראה לו רק ברמז שלא רצה להסכים, כפי הנראה מפני כבודו של רבי, הרי הי' לו לומר מפורש שאין לבקש היתר, כיון ששביעית מה"ת גם בזה"ז לדעת הרבים, וכי עד כאן לא שנינו יחיד ורבים הלכה כרבים ? ובמידי דאורייתא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ד'. ודרך חז"ל הלא הי' להקפיד מאד על מי שעובר על דברי הרבים אף אם עושה כדין לפי דעתו, כהא דר"ג בריש ברכות וכמובא בירושלמי שם (פ"א סוף ה"א) כמה עובדי: "והא ר' מאיר פליג על רבנין ולא עבד עובדא כותיה, והא ר' עקיבא פליג על רבנין ולא עבד עובדא כותיה". ומסיק עוד שם: והן אשכחנן דרבי שמעון פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה, כיי דתנינן תמן רבי שמעון אומר, כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהן בירקות שדה, וחכ"א כל הספיחין אסורין. רבי שמעון בן יוחי עבד עובדא בשמיטתא. חמא חד מלקט בשביעית אמר לי' 'ולית אסור, ולאו ספיחין אינון ?', א"ל 'ולית את הוא שאת מתיר ?', אמר ליה 'ואין חברי חולקין עלי?' וקרי עלוי: 'ופורץ גדר ישכנו נחש' וכן הות ליה"; ועל רבן גמליאל מסיק שם, שמשום שלא היה אפשר לעשות כדברי חכמים התיר להם לעשות כדבריו, והיינו משום ביטול ק"ש, או שהוא לשינון. ובית שמאי שעשו כדבריהם נגד דעת בית הלל שהיו הרוב והלכה כוותייהו, הוא משום דהוו מחדדי טפי כדאמר בגמרא: "ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו, הכא בית שמאי מהדדי טפי" (יבמות דף י"ד). ואיך הי' עושה רבי כדעתו אם היו הרבים חולקים עליו בעיקר הדבר, - אלא, שהדברים מוכיחים, שהי' פשוט באמת ששביעית בזה"ז דרבנן, ורבי רצה להקל יותר מפני שנמצא, לדעתו, ההיתר מפורש בתורה, ומפני הדחק ומפני תיקון החשודים רצה להמנות להתיר לגמרי. והדבר היה תלוי באמת בחכמי הדור, וכיון שלא הסכימה דעתו של רפב"י, שהי' גדול הדור וקדוש עליון, ראו שמן השמים הוא, שלא יותר דין שביעית, וישאר הדבר עומד בקדושת הארץ מד"ס עד ביאת גואל צדק, שישובו כל הדברים לאיתנם מה"ת. וזה ודאי רחוק מאד, להעמיד את כל האמור שם בסתם שמיטתא, שהוא מכוון רק על פירות שביעית ולא על עבודת קרקע, שהאיך היו סותמים את הדבר מבלי לפרש "פירות שביעית", וביחוד שמסתבר הוא, מה שדוקא רבי בקש להתיר, משום דאזיל לטעמיה דשביעית בזמן הזה דרבנן גם בשביתת קרקע, כמבואר בסוגיא דגיטין. וכן פשיטא להו למפרשי הירושלמי הידועים, דמיירי בכללות השביעית. גם בשביתת קרקע.
4
ה׳עוד שם, בירושלמי דתענית: כשם שמתריעין עליהן בשאר שני שבוע כך מתריעין עליהן בשביעית, מפני פרנסת אחרים. מהו מפני פרנסת אחרים ? חברייא אמרי מפני פרנסת עכו"ם, ר' זעירא אמר מפני פרנסת חשודים, - אתיא דרבי זעירא כרבי ודחברייא כר"פ בן יאיר. דר"ז כרבי: חד ספר הוה חשוד על פירות שמיטתה, אייתוניה קמי רבי' אמר לון: ומה יעביד הדין עלובא, בגין חייו הוא עביד', ודחברייא כר"פ בן יאיר: רבי בעי משרי שמיטתה וכו' עד ידע רבי דלית הוא מסכמה עימיה". נראה מזה, שפרנסת חשודים היינו החשודים על הזריעה ועבודת הארץ. כמו שפרנסת עכו"ם היינו שיגדלו ע"י הגשמים הפירות הנזרעים מאת העכו"ם, שהרי הם זורעים בודאי, אלא שלרבי הכל הוא בחדא מחתא, דכיון דסבר, שבאמת היה ראוי להתיר מפני הדחק, למד זכות על העוברים מפני דחקם והצריך גם להתפלל עליהם שיצליחו למצא את מחיתם. אע"פ שהם עושים באיסור, - שעיקר מחיתם תלוי במה שזרעו בשביעית באיסור. שהרי אם נאמר, שגם על מה שנמצא מגידולי שביעית ראוי להתריע מפני שסומכין עליהם בשביעית. א"כ לכתחילה לא קשיא כלל למה מתריעין, שהרי ישנם ספיחין המותרין, שהם העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע כמבואר כדברי הרמב"ם (פ"ד ה"ד) ובירושלמי (כלאים פ"ב ה"ג ובבא בתרא פ"ה ה"א), וגם פירות־האילנות והעשבים, שאין רוב בני אדם זורעין אותם, הרי הם מותרין כמבואר בד' הרמב"ם (שם ה"ג). אלא ודאי, כיון שמ"מ אין גידולים הללו מספיקים לכל מחיתם, והם צריכים על כרחם לסמוך על המוכן משנה הששית או על הנקנה מחוץ לארץ בזמן שאין הברכה מצויה, כבזמן הזה, על־כן אין סברא להתריע עליהן, כיון שסוף־סוף אינם יסוד המחיה, והעברינים החשודים על הספיחים גם הם אינם סומכים עליהם לגמרי, כיון שאינם עושים את העבודה כדרכן של כל השנים, לכן נראה דמיירי באמת בחשודין על עבודת קרקע, והם כל מחיתם תלויה בפירות שביעית שזרעו באיסור, - ומתריעין עליהן. אך יש לדחות, דחשודים דהכא היינו חשודים על גידולי שביעית ולא על עבודת קרקע, ומה שאין מספיקים גידולי שביעית לבדם לפרנסת השנה, בלא צואת הברכה של השנה הששית, כמפורש בכתוב: וצויתי את ברכתי בשנה הששית, - זהו רק על הכלל כולו, אבל להחשודים על הספיחים מספיקים להם הספיחים האסורים בצירוף המותרים, אחרי שהכשרים, שהם הרבים, נוהגים איסור בספיחים. לכאורה היה אפשר לומר כך מצד זה. אבל מתוך דיוק הלשון, שבתחלה גבי ההוא ספר, מפורש שהיה חשוד על פירות שמיטתא ואח"כ בעובדא דרבי אמר "דבעי משרי שמיטתא" ולא אמר: "פירות שמיטתא". - שמע מינה דבעי להתיר גוף השמיטה לכל פרטיה, דהיינו עבודת־קרקע ג"כ, והיינו דאזיל לטעמיה, וכדפירשו מפרשי הירושלמי.
5
ו׳וגם כאן מוכח כן, שבעיקר הדבר הודו לו החכמים, והיה מוסכם ששביעית בזמן הזה מדרבנן, מדלא אמר לו רפב"י, שא"א להסכים ע"ז משום דרבים פליגי עלי', וסוברים ששביעית בזה"ז דאורייתא, ואין מקום למנין של היתר. אלא שלא רצה רפב"י להסכים על ההיתר, כדי שלא תשתכח תורת שביעית מישראל או משום טעמים אחרים, שהיו ידועים לו. וכדבר האמור.
6