שלח תשלח, חלק ההלכה, הוספות לדיני שלוח הקןShaleach Teshalach, Halakhic Part, Additions to Laws of Shiluach HaKen

א׳חיזור אחר מצות שלוח הקן

ב׳(לדין א')

ג׳נתבאר לעיל כי אף ש"מעיקר הדין אין חיוב לחזר בהרים וגבעות אחר קן כדי לקיים מצות שלוח הקן, מכל מקום בודאי יש להשתדל לקיימה". וב'הרחב דבר' הבאנו מקורות וטעמים להא דראוי להשתדל לקיים מצוה זו, ודברים מלהיבים, בחשיבות הגדולה שיש בחיזור אחר קיום מצות שלוח הקן, ואף עדויות על גדולי ישראל לדורתיהם כמה חיזרו לקיים זאת המצוה, ובאיזו שמחה גדולה קיימוה. ויש להוסיף יותר בהרחבה מה שהבאנו לעיל.

ד׳בעל השל"ה כותב בספרו 'שני לוחות הברית' (פרשת כי תצא), וז"ל: "דע כי מצוה זו של שלוח הקן גדולה ונפלאה במאד מאד. והאריכו בה בזהר ובתקונים וכל המקובלים. ובפרט הרמב"ן האריך במאד (דברים כ"ב, ו), והריקאנטי (פרשת כי תצא) הביא דבריו ופירשם והקשה קושיות עיין שם. ועיין לעיל בפרשת חקת במה שכתבתי בענין מלת 'גזירה היא מלפני', שאינו כפי מה שמבינים העולם שענין גזירה הוא דבר שאין לו טעם, אדרבה ענין גזירה הוא דוקא דבר שיש לו טעם, והוא לקוח ונגזר ממה שלמעלה הימנו, עיין שם. וכלל העולה במצות שלוח הקן, למטה רומז על שלוח האם למעלה, כמוזכר בדברי רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות קד-קה) שהביא הרמב"ן (דברים כ"ב, ו). ורומז לבינה אם עליונה שהיא סוד עולם הבא. "שלח תשלח את האם", כי היא צריכה לך לעולם שכולו טוב ועולם שכולו ארוך, כמה דאת אמר 'למען ייטב לך והארכת ימים', והבנים תקח לך לעולם הזה, והרמז בו לסוד שמיטין ויובל ודי בזה למבין", עכ"ל השל"ה.

ה׳המגיד מדובנא בספרו אהל יעקב (פרשת קדושים ד"ה אמנם בהתבונן עוד) כתב יסוד גדול בענין טעם המצות יעו"ש. ואלו דבריו בכתבי המגיד מדובנא על תנ"ך (מגילת קהלת פרק ב, פסוק ד): "ונקדים מה שאמרו חז"ל על הכתוב 'צדקתך כהררי אל', מה ההרים כובשים את התהום שלא יציף העולם, כך המצוות כובשות את הפורענות מלבוא על האדם. כוונת חכמינו היא, שהתאוות הן הפורעניות והריהן ממש כתהום המהלך מתחת לארץ, ולולא ההרים הכובשים אותו היה מציף את העולם. כך, יצרי לב אנוש תוקפים את האדם ומבקשים לבלעו, ולולא המצוות הכובשות את התאוות לא היה קיום לאדם מפניהם. לפיכך כל תאווה שיש בלב ניתנה מצווה כנגדה לשמש לה סייג וסייג לסייג וכו'. וכך אכילתו ושתיתו ומלבושו וכל מעשיו בכולם תלויות מצוות, עד שאפילו בלכתו בדרך הוא חייב במצוות שילוח הקן, והן המצוות כובשות את היצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות. וכשם ששקל הקדוש ברוך הוא את התהום ואת ההרים לתת הר גבוה ותלול במקום תקפו של התהום, והר קטן במקום רפיונו, כמו שנאמר (ישעיהו מ, יב) 'ושקל בפלס הרים'. כך שקל הקדוש ברוך הוא כל חפצי האדם ומעלליו לפי גודל קלקולם בנפש ותגבורת תאוותיו על ידיהם, ולפי ערך זה בנה רוב מצוות להכניע בהן את היצר. וזה שאומר הכתוב, צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה", עכ"ל.

ו׳בספר 'חידושי רבי יונה צבי' (לרבי יונה צבי בערנפעלד זצ"ל תלמיד הכתב סופר, פרשת כי תצא) כתב וז"ל: "וזה ג"כ ענין מצות שילוח הקן שנאמר 'כי יקרא קן צפור לפניך בדרך', ואין איש רואה מ"מ תקיים המצוה, וכשתחזק להיות מורא שמים על פניך, אז תוכל ללחום כנגד כל המזיקין, וזו כוונת הילקוט שמעוני (תהלים צ"א) 'ישב בסתר עליון בצל שדי יתלונן', מי שבסתר מתלונן בצל שדי ומשמר עצמו שלא יחטא, 'לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם'. יש מזיק שהוא שט כחץ וטס כעוף שנאמר 'מחץ יעוף יומם', ו'סביב רשעים יתהלכון, אמר הקב"ה, אם קיימת מצות שילוח הקן, בדרך בסתר רק מפחד השי"ת אני מצילך ממנו, כי בידך הגבורה לכבשו", עכ"ל.

ז׳חיזור אחר שאר מצות

ח׳(עוד לדין א')

ט׳ב'הרחב דבר' הבאנו לשון הגמרא בחולין (קל"ט, ב): "ת"ר כי יקרא קן צפור לפניך, מה ת"ל, לפי שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, יכול יחזור בהרים ובגבעות כדי שימצא קן, ת"ל כי יקרא במאורע לפניך". ומבואר דילפינן מקרא שבשלוח הקן אין חיוב לחזר אחר המצוה בהרים ובגבעות. ונחלקו הפוסקים האם יש חיוב לחזר אחר שאר מצות, ושתי השיטות כתבו להוכיח כדעתם מגמרא זו, וכדלהלן.

י׳יש מהפוסקים שדייקו מגמרא זו שרק בשלוח הקן יש מיעוט מיוחד שאינו מחוייב לחזר אחר המצוה, משא"כ שאר מצות שאין בהן מיעוט, הרי הן עומדות כמו סברת הגמרא בהו"א שיש חיוב לחזר אחריהן. כך יש ללמוד מהא דכתב בחידושי רבי יהודה ב"ר בנימין הרופא, וז"ל: "יכול יחזור בהרים וגבעות, כמו שמחזר על שאר מצות", עכ"ל.

י״אוביתר ביאור כתב בעל ה'נתיבות המשפט' בספרו 'מקור חיים' (או"ח סי' תל"א ד"ה נראה) בעוסקו בענין חיוב האדם להדר אחר מצות עשה דתשביתו, וז"ל: "מחויב לחזור אחר קיום מצות עשה, כדאמרינן בחולין פרק שלוח הקן, יכול יחזור בהרים ובגבעות כדי שימצא קן ת"ל כי יקרא וכו'. מוכח דבסתם מצות עשה מחוייב לחזור אחריה כדי לקיימה", עכ"ל.

י״בעד"ז כתב הגר"ח קניבסקי שליט"א בספרו 'ארחות יושר' (פרק, שמחה של מצוה, עמ' פ"ו) ע"פ החזו"א, וז"ל: "וכך כתב ה'חזון איש' (יו"ד סי' קע"ה סק"ב) שכל מצוה חייב כל אדם עכ"פ פעם אחת בחייו לקיימו (חוץ משילוח הקן שמיעטו קרא)", עכ"ל.

י״גוכשיטה זו כן יש להוכיח מהתוספתא (בבא מציעא פ"ב ה"י), דמבואר התם שיש לימוד מיוחד בהשבת אבידה ופריקה וטעינה שאין צריך לחזר אחריהם דכתיב בתורה 'כי', ומשמע מזה שבשאר מצות שלא נאמר בהן 'כי' יש חיוב לחזור אחריהם.

י״דאכן, כנגד כל אלו הפוסקים עומד הגאון מהרש"ם בתשובותיו (ח"א סי' ר"ט), דכתב לדייק בהיפוך, דהלא כל ההו"א של הגמרא לחייבו לחזר בהרים, הוא משום דכתיב שלח תשלח, ופירש"י: לפי שנאמר שלח תשלח שומע אני לחזור אחר המצוה הזאת עד שתבוא לידו, עכ"ל. והוכיח מזה המהרש"ם דבעלמא אין שום סברא לחייבו בכך. וכן כתב בחידושי מהר"י שפירא זצ"ל (מתלמידי רבי עקיבא איגר) בחידושיו למסכת חולין (קל"ט, ב) וז"ל: "ולא דק (בספר מקור חיים) במה שכתב 'שמחויב לחזור אחר קיום מצות עשה כדאמרינן בחולין יכול יחזור בהרים', דהא מפורש בגמ' ובפרש"י והר"ן דדוקא הכא הוה ס"ד כן משום דכתיב שלח תשלח ב' פעמים אבל בשאר מצות עשה לא אמרינן הכי", עכ"ל. ויעוין בשו"ת 'מנחת יצחק' שהאריך בענין זה (ח"ב סי' ע"ה, ח"ו סי' ל"ז).

ט״ווכל המחלוקת הנ"ל הוא האם יש חיוב ע"פ הלכה לחזר אחר קיום כל המצות, אבל כבר הבאנו בדברינו לעיל (שם) ב'הרחב דבר', דברי רבי חיים ויטאל שע"פ קבלה יש ענין להשלים כל המצות. וע"ע בדברי רבי חיים ויטאל שאם אינו משלים כל מצותיו צריך לחזור לעולם בגלגול, והובאו דבריו בספר 'ארחות יושר' להגר"ח קניבסקי שליט"א (עמ' פ"ז),

ט״זוז"ל הגמרא במס' מכות (דף כ"ג, ב): "דרש רבי שמלאי וכו' רמ"ח (מצות) עשה כנגד איבריו של אדם. ופרש"י וז"ל: דכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה", עכ"ל. וע"ע בספר 'זכור למרים' מרבינו החפץ חיים (פרק כ"ב) שמסביר חשיבות ענין קיום כל אחד מהתרי"ג מצות. וכן כתב עוד בזה בהקדמה לספרו ליקוטי הלכות.

י״זועיין בשיטה מקובצת ערכין (ב, ב אות ט"ו) שכתב בשם הרא"ש [על מה שכתב שם תוס' שבזה"ז אין עונשין למי שאינו לובש ציצית], וז"ל: "מיהו צריך להשתדל לקיים כל המצוות וכי משה רבינו היה תאב לאכול מפירות הארץ, אלא מצוות התלויות באקץ וכ"ש מצות ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצוות", עכ"ל. הרי שיש מעלה גדולה בהשתדלות לקיים כל המצות.

י״חגדר חיוב שלוח הקן

י״ט(לדין ב')

כ׳כיבוד הזולת במצות שלוח הקן

כ״אשאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א האם לשיטת החות יאיר שרי לכבד חברו כשרואה קן, או שחייב בעצמו לטפל בו. והשיב לי דשפיר שרי גם להחו"י, ומשום דשלוח הקן אינה מצוה המוטלת על הגברא אלא על החפצא, דצריך לדאוג שיקויים רצון תורה הקדושה לשלח האם, וע"כ שפיר יכול לכבד כל מי שרוצה בזה. וכן עמא דבר, דמקובל לכבד גדולי ישראל במצוה זו, עכתו"ד.

כ״באכן הגר"ח קניבסקי שליט"א ענה בתשובותיו (תשובה קי"ח), כי "מי שעדיין לא קיים המצוה בעצמו, לא יכבד אחרים, דיש בזה כעין ביזוי מצוה אלא יקיים בעצמו פעם אחת בחייו, ואחרי זה יכול לכבד חבירו", עכ"ל.

כ״געונש בעידנא דריתחא על המנעות משלוח הקן

כ״ד(עוד לדין ב')

כ״הטעם שמענישים בעידנא דריתחא

כ״ורבינו יונה ב'שערי תשובה' (שער שלישי מדריגה שניה אות כ"ב) מסביר טעם הדבר שבעידנא דריתחא מענישים גם על ביטול מצוות עשה באופנים הנ"ל, וז"ל: "כי ענוש יענש לעתות בצרה על דבר אשר לא חמד בלבבו יופי המצות ושכרה", עכ"ל. וכעין זה איתא במנחת חינוך (מצוה ב' אות כ"ב), וז"ל: "רק בעידן ריתחא מענשינן ליה מן השמים על שאינו מביא עצמו לחיוב המצוה כמבואר בפרק התכלת, אבל הבית דין אין מוחין כלל וגם בידי שמים אין עונש, רק דכל ישראל מחוייבים לחבב מצוות בוראנו ב"ה, ולהביא עצמם לידי חיוב כמשה רבינו ע"ה שנתאוה לכנוס לארץ לקיים מצוות התלוית בה", עכ"ל.

כ״זי"א שרק צדיקים מקבלים עונשים

כ״חז"ל מהרש"א (מנחות מ"א, א): "בעידן דריתחא ענשינן, ר"ל בעידן ריתחא בעלמא, היה לצדיקים להגן על דורן בתפילתן ובמצותן, וע"כ יש להן להרבות במצות כדי לזכות דורן בכך ולא טצדקי למפטר נפשייהו ממצות, ועל כן ראוי לצדיקים שכמותם ליענש על כך", עכ"ל.

כ״טוכעי"ז איתא בבעל הטורים (סוף פרשת בחקתי) על הפסוק "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני", וז"ל: "מצות במילוי מ"ם צד"י ו"ו תי"ו עולה תרי"ב והוא בגי' תלמידי חכמים על שם חכם לב יקח מצות", עכ"ל.

ל׳שיטת החו"י לעומת שיטת החכ"צ

ל״אהנה בהרחב דבר (דין ב') עסקנו בשיטת החו"י דהרואה קן 'חייב' לשלח האם גם אם אין לו צורך כלל בבנים. והבאנו דהגרע"א וכן החזון איש נקטו בפשיטות דגם החכם צבי ס"ל כן. ולכאורה כוונתם היא, דמהא דס"ל להחכם צבי שאין חיוב ליקח הבנים לשלמות המצוה, אם כן ההתחייבות במצוה אינה תלויה במה שיש לו צורך בבנים. אכן נתבאר עוד שם דבשו"ת 'אבני נזר' כתב דלהחכם צבי אין חיוב שילוח אם אינו רוצה ליקח הבנים, יעו"ש.

ל״בומצאתי עוד כשיטת האבני נזר, בגליונות ה'ברוך טעם' על 'שיירי כנסת הגדולה' [נדפס לראשונה בירחון כרם שלמה דחסידי באבוב, תמוז תשמ"ב] שכתב בזה"ל: "אם רואה אדם קן ואינו רוצה ליקח כלל מהקן אין עליו שום חיוב להזקק לשלוח, יעוין בתשובות חכם צבי סי' פ"ג", עכ"ל. הרי להדיא דס"ל שגם להחכם צבי שאין לקיחת הבנים חלק מהמצוה, מ"מ אינו מחויב ליזקק לקן ולשלח האם אם אינו צריך את הבנים. ואין שתי שאלות אלו תלויות זו בזו.

ל״גבענין שלחה וחזרה אפילו ארבעה וחמשה פעמים

ל״ד(לדין ט')

ל״ההבאנו לעיל מחלוקת ראשונים ופוסקים אם יש חיוב לזכות בבנים אחר ששלח האם. ועל על פי שתי השיטות הנ"ל, יש לנו לבאר הדין המבואר במשנה (חולין קמ"א, א), ד"שלחה וחזרה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב שנאמר שלח תשלח את האם". ונבאר בס"ד דברינו. הנה בגמרא (שם) איתא: "א"ל ההוא מרבנן לרבא ואימא שלח חדא זימנא, תשלח תרי זימנין, א"ל שלח אפילו מאה פעמים", עכ"ל. [יעוין בפירוש הרמב"ם על המשניות ד'מאה' פעמים היינו לאו דווקא, אלא הוא הדין אפילו אלף פעמים].

ל״וולכאורה קשה, אי נימא דלקיום המצוה יש לקחת הביצים מהקן, אם כן לאחר שכבר זכה בבנים לצורך קיום המצוה בפעם הראשונה, איך יכול לקיים המצוה פעם נוספת, והרי הביצים הם כבר מזומן. ומצאנו תשובה לשאלה זו על פי דברי המאירי שם, דכתב בזה"ל: "שלח את האם וחזרה קודם שיטול את הבנים, חייב לשלחה פעם אחרת, וכן כל זמן שתחזור עליהם אפילו מאה פעמים", עכ"ל.

ל״זוהנה דין זה נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רצ"ב, סעיף ה): "שלחה וחזרה, שלחה וחזרה אפילו כמה פעמים חייב לחזור ולשלחה. אבל אם שלחה ונטל הבנים והחזירן לקן וחזרה האם עליהם פטור מלשלח", עכ"ל.

ל״חוהש"ך (ס"ק ז') כתב בזה"ל: "שלחה וחזרה וכו' משמע אפי' שלחה כדין דהיינו כדי שיצאה מתחת ידו, כיון שחזרה אפי' שלחה כן כמה פעמים וחזרה קודם שנטל הבנים חייב לחזור ולשלחה כיון שלא נטל הבנים עדיין וחזרה עליהן הרי לא תקח האם על הבנים קרינן ביה. וכן משמע בש"ס פ' אלו מציאות (ל"א, א) דהוי דומיא דהשב תשיבם דאע"פ דקיים כבר מצות השבה צריך להשיב כמה פעמים וכן נראה לי דעת הטור", עכ"ל.

ל״טוהנה מדברי הש"ך הנ"ל אין לנו ראיה אי סבירא ליה כשיטת החכם צבי דידן, שלצורך קיום המצוה סגי בשילוח האם בלבד, ואילו הזכייה בבנים היא רשות בעלמא. דהרי אפשר שאיה"נ אינו מקיים כלל המצוה עד שעושה זכייה בהבנים.

מ׳אמנם ב'ערוך השולחן' (יו"ד סי' רצ"ב, סעיף ג) אחר שהביא שיטת החכם צבי כתב בזה"ל: "ועוד ראיה מהא דתנן שם שלחה וחזרה אפילו ד' וה' פעמים חייב לשלח ע"ש, ואי ס"ד דמחויב ליטול את הבנים הרי אחר שנטלם שוב אינו חייב בשילוח, מדתנן התם נטל את הבנים והחזירן לקן וחזרה האם פטור מלשלח ע"ש אלא וודאי שאין חיוב בזה", עכ"ל.

מ״אברם, מצאנו לכאורה מדברי אחד מן הראשונים רבי יוסף גיקטיליא, משמעות גדולה לענין דידן, באיזה אופן אפשר לקיים המצוה אפילו מאה פעמים באותו קן. [רבי יוסף גיקטיליא חיבר כידוע הספר 'שערי אורה', ושאר ספרים. והעיד עליו האריז"ל שיש לסמוך על ספרי הקבלה שלו. וגם רבי חיים מוולוזין כתב בשם רבינו הגר"א זיע"א שאי אפשר להבין ספר הזהר אלא אחר העיון בספריו של רבי יוסף גיקטיליא (עיין בספר 'כתר ראש' אות ס'). וב'ערוך השלחן' (הלכות תלמוד תורה יו"ד סי' רמ"ו, סעיף ט"ו) כתב בזה"ל: "לענין לימוד חכמת הקבלה אשרי מי שזוכה לה כי היא מאירת עינים להבין עומק תוה"ק אמנם צריך לזה קדושה, וטהרה, זריזות, ונקיות, וידיעה גדולה וכו'. וחכמה זו ראוי ללומדה מרב, מפה לאוזן, אך עתה בעוה"ר אין לנו זה, אך כנגד זה יש ספרים קדושים המורים לנו דרך בהתחלת לימוד חכמה זו והיינו ספר שפע טל, שערי אורה, עבודת הקודש ודומיהם והבא לטהר מסעיין אותו מן השמים", עכ"ל].

מ״בדהנה רבי יוסף גיקטיליא כתב בספר 'כללי המצוות' (ערך שיעור עמ' קס"ט) בזה"ל: "ויש מצות שאם קיימם פעם אחת חייב לחזור עוד ולקיימן אם נולד בהם הכרח. דתנן בפרק שילוח הקן (חולין קמ"א, א) שלחה וחזרה, שלחה וחזרה, אפילו ארבע וחמש פעמים ביום חייב לשלוח. ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא ל"א, ב) החזירה וברחה, החזירה וברחה, אפילו ארבע וחמש פעמים חייב להחזיר, שנאמר השב תשיבם. ואמרינן עלה ואימא השב חדא זימנא תשיבם תרי זימני ותו לא, אמר רבא השב אפילו מאה פעמים משמע. שלח תשלח אפילו מאה פעמים משמע. ודע כי על כל פעם ופעם שציותה התורה לכפול המצוה על כל פעם ופעם נותנים לו שכר, דגרסינן בחגיגה (ט, ב) א"ל בר הי הי להלל מאי דכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו. אמר לו עובד אלהים ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחת", עכ"ל.

מ״גומסתימת לשונו משמע להדיא שאפשר לקיים המצוה באותו קן ארבעה וחמשה פעמים ביום אחד. וכן משמע מהא דכתב, שעל כל פעם ששולח האם הרי הוא קיום מצוה לפני עצמה. ובפשטות דעת נוטה לומר שסובר רבי יוסף גיקטיליא כשיטת החכם צבי שאינו צריך לעשות זכייה בבנים אחר ששלחה, [ולעיל הבאנו שכן דעת האבן עזרא, ספר החינוך, רבי שמשון רפאל הירש, בעל השבט יהודה, בעל האמרי שפר, רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל ועוד אחרונים]. אכן באמת קצת קשה לומר כן בדעת רבי יוסף גיקטיליא, דהרי הבאנו לעיל (שם) שאחד הטעמים שהביאו הפוסקים לחיוב זכייה בבנים הוא משום הטעם המבואר בזהר, ובפשיטות קאי רבי יוסף גיקטיליא בשיטה זו, (עיין ב'ערוך השלחן' סי' רצ"ב סעיף ד', וב'בית לחם יהודה' על גיליון השו"ע, שלטעם הזהר צריך לעשות זכייה בבנים). ואולי יש לומר דלעולם חולק השערי אורה על החכם צבי, וסובר שיש חיוב לעשות זכייה בבנים, אלא שסובר שיכול להפקיר הבנים אחרי שעושה זכייה בהם וכמו שהבאנו בהרחבה בדין כ"ד, ובזה אתי שפיר הכל, וצ"ע.

מ״דבענין חיוב שילוח האם דוקא

מ״ה(לדין ט"ז)

מ״ונתבאר לעיל עפי"ד הגמרא, והראשונים שמצות שלוח הקן שייכת רק באם, וכשהאב רובץ אין שייכת מצוה זו. וכן נפסק להלכה ברמב"ם ובשו"ע. ואמנם הבאנו שם (סוף הרחב דבר) שיטה מחודשת מרבינו ניסים גאון בספרו 'יפה מהישועה', דכתב שמקיימים מצות שלוח הקן גם בשליחת האב כשהוא רובץ. והבאנו דברי רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל שנתן טעם להסביר דברי רבינו ניסים גאון.

מ״זומצאתי בספר 'זכר עשות' לרבי יעקב ארגואיטי זצ"ל (דיין בק"ק איסטנבול) ששלח מכתב לרבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל להקשות עליו על מה שכתב להסביר רבינו נסים גאון (עמוד ק"ס) וז"ל: "יקרתך הגיעתני ונתמלא כל הבית מזיו אורו, סלח נא אבקש כי אחרתי המועד מלבא בשורת דרך אר'ש, כי עמוס התלאות אנכי, וכעת גזלתי לי רגעים אחדים להגיד כי ישר, ובפיו מלא כי מי כמוהו מורה לפשר דבר ולישר הדורים, אך לא אכחד תחת לשוני כי בשתים לא עלתה לי, זה יצא ראשונה, כי את זה חזיתי ואספרה שהגאון ריב"ר אלברצלוני באזהרותיו אשר תקן הכי אמר "שמור קן צפור וכו' שלח תשלח את האם וכו' שלוח מצותו באם ולא באב וכו'", הרי שפתיו ברור מללו כי אין אבות במצוה הזאת. ידעתי כי יאמר גברא אגברא קא רמית, ואנא דאמרי לסברת הרב ניסים גאון שס"ל כי מה שאמרו בש"ס זכר פטור מלשלח היינו בזכר סתמא שאין ידוע לנו. לא כן אם נודע לנו שזהו אביהם חייב לשלח. ואך בחלקות תשית עם כל הפוסקים אולם זאת שנית כסות דמעה דברי הגאון עלו לפני בדמוע במה שהביא לנו סיוע שאין בו ממש מארז"ל מעשה באחד וכו' ועלה ושלח את האם ואת האב, דמע אדמע מי גילה לו רז זה, ומי אמר לו ותהי, כי מעשה שהיה כך היה ואיה מקור מוצאו זוהי שהקשיתי על הרבינו ניסים גאון ובערות יסוד נפל הבנין וסגר עלינו המדבר ולא גליא לדרעיה ואפיק נהורא להאיר עיני על הדבר הזה. נא אל יאשימני כי העזתי פני לפניו כי תורה היא וללמוד אני צריך וערעור מותר. וכבר בשרתי בקהל רב כי דבריו עלו לרצון לפני במה שיצא לישע דברי הגאון לעשות סניגרון לדבריו אלא שצריך סעד לתומכו. אשים קץ למילי כי הוגעתיו עד הנה" וכו', עכ"ל.

מ״חבענין קיום שלוח הקן בביצים שיש בהם דם

מ״ט(לדין י"ח)

נ׳ב'הרחב דבר' נתבאר בהרחבה דעת הראשונים, והאחרונים, וכל פוסקי זמננו שמקיימים מצות שלוח הקן לכתחילה אפילו כאשר הביצים מרוקמים ויש בהם דם, וכמו כן מקיימים המצוה לכתחילה כאשר האפרוחים עדיין לא נפתחו עיניהם, ואין שום פקפוק וספק בזה, יעו"ש.

נ״אוהראה לי אחי רבי אלעזר דוד שליט"א שיש להוסיף דככל הדברים הנ"ל כן כתב בספר 'יד אליהו' (ח"ג סימן ט"ו ס"ק ד'. לרבי אליהו רגולר זצ"ל, אב"ד דקאליש, וזכה ללמוד בצוותא חדא עם רבי חיים מוולוזין, ועם רבי אברהם אחיו של רבינו הגר"א זיע"א שנים רבות), וז"ל: "ויש לעיין מאי קא פשיט תלמודא בעיא דר' זירא ממתני', הא אפשר לומר דהא דקאמר טהור רובץ על ביצי עוף טמא מיירי ג"כ באופן שילדה העוף טהור ביצתו בין הטמאים, ונתערבה, ועתה רובץ הטהור על כל הביצים ביחד, ואשמעינן דאע"פ דהיה לו לחייב בשביל ביצתו הטהורה דמונחת בין הטמאים, דהא לענין שלוח הקן לא מהני ביטול ברוב וכמו שכתבנו לעיל, ובפרט לענין איסורא מה שייך ביטול בזה, ומ"מ פטורה דהא סוף סוף אסורה, וקרינן בי' תקח לך ולא לכלביך, דומיא דטריפה דלאו בתר מין אזלינן. ולכאורה היה נראה להוכיח מזה, דכיון דע"י הלידה יהי' ניכר העוף טהור בין הטמאים, אעפ"י דהשתא לא חזי, מאי איכפת לן, הא ראוי לגדל אפרוח ממנה, דהא להכי קאי בע' שהאם יושבת עליה, ולכן חייבת בשלוח הקן, דלא דמי לאפרוח טריפה, דלא חזי לכלום, דאף למ"ד טריפה יולדת ומשבחת, מ"מ לא נוכל לומר דהאפרוח קאי לגדל ולהוליד ביצים, לכן תקח לך ולא לכלביך קרינן בי', משא"כ באם יושבת על הביצים הרי להכי קיימת, וחזי שפיר למיקרי תקח לך. ובזה היה נראה לי להוכיח ולפשוט איבעי' שלי, באם רבץ הטהור שהוא טריפה על ביצת טריפה אי חייב בשלוח הקן, דהא מ"מ חזי לגדל אפרוחים מהביצים של טריפה, או לא כיון דהשתא אסור באכילה קרינן בי' תקח לך ולא לכלביך, אבל לפי מה שכתבנו הרי מוכח שפיר דחייב בשלוח הקן", עכ"ל היד אליהו. ומוכח להדיא שאם הביצים ראויים להוציא אפרוח, שחייבים לקיים המצוה בכי האי גוונא, אף שאין הביצים ראוים עכשיו, וממילא הוא הדין בביצים מרוקמות. וכן כתב עוד כעין זה ממש להלן בספרו 'יד אליהו' (חלק הפסקים, סי' נ"א).

נ״בועוד מצאנו למי שכתב כדברינו, והוא ב'חידושי מהרא"ך' (יו"ד סימן רצ"ב. לרבי אלעזר הכהן אב"ד פלאצק, חתן רבי יעקב מליסא בעל ה'נתיבות'), וז"ל: "הנה צורבא מדרבנן אחד שאיל לי ונסתפק כי באפרוח טריפה פטור מלשלח האם דדרשינן תקח לך ולא לכלביך, אם הביצים הם טריפה דהיינו מעוף טריפה אי ג"כ פטור דהוה ולקחת לך ולא לכלביך, או כיון דיכול להיות אפרוח אינו בגדר ואכלת לך ולא לכלבך, והנה מהא דהש"ס לא נקט ביצת טריפה רק אפרוח טריפה, וכן מבואר ברמב"ם (בפי"ג מהלכות שחיטה), אין ראיה כיון דכתיב אפרוחים ברישא דקרא נקט אפרוחים. ונראה בעיני פשוט דביצים טריפה הבאים מזכר כיון שיכול להיות אפרוחים מחויב בשלוח דאי אפשר לפוטרו מדכתיב לך ולא לכלביך דהא ראוי הם לעשות אפרוח וכו', כיון דראוי שיהיה מהן אפרוחים לא שייך לומר ולא לכלביך. וכן מוכח בפירוש מהמשנה דביצים מוזרות פטור מלשלוח וכתב הר"ן כיון דאי אפשר להיות ממנו אפרוחים, אבל אם היה ראוי להיות אפרוחים היה חייב בשלוח", עכ"ל. ומבואר להדיא מדבריו שכל ביצים שראוי לצאת מהם אפרוחים חייבים במצות שלוח הקן. וביצת טריפה אסורה באכילה כמבואר בתמורה (לא, א) ובשו"ע (יו"ד סי' פ"ו סעיף ו'), ובכל זאת חייבים עליה בשילוח משום שעתידה להשתנות למילתא דהיתרא.

נ״גהפקר בשבת

נ״ד(לדין כ"ד)

נ״הלאחר שנתבאר באריכות דדעת הרבה פוסקים דמהני הפקר כדי שיוכל לקיים המצוה פעם נוספת, יש לנו לברר האם שרי להפקיר ביום השבת כדי שיהא אפשר לקיים המצוה במוצאי שבת [שהרי בשבת אסור לקיים המצוה, כמבואר בדין כ"ט].

נ״וומצינו בנדון זה מחלוקת גדולה בראשונים. הרמב"ן ריש פסחים (ד"ה לפיכך) כתב לענין ביטול חמץ בערב פסח שחל בשבת, דאין הביטול משום הפקר, שהרי אסור להפקיר בשבת. וב'שער המלך' (הל' לולב פ"ח ה"ב) הביא כן גם בשם הריטב"א. ומבואר דנקטו בפשיטות דאסור לעשות הפקר בשבת. וטעמם משום שבהפקר נראה כמקנה קנין יעו"ש. וכ"ה דעת ה'פרי חדש' (או"ח סי' תל"ד, סע' ב').

נ״זאמנם דעת המאירי בחידושיו עמ"ס שבת (קכ"ז, ב ד"ה ממה) דשרי להפקיר בשבת. וכך כתב עוד המאירי בספרו 'מגן אבות' (ענין הי"ח ד"ה ומה). וכ"כ ב'עבודת הגרשוני' (סי' כ"ה). וכך היא דעת ה'ברכי יוסף' (סי' רמ"ו, ס"ד) שמותר להפקיר בשבת, והביא כן גם מספר 'מגילת ספר' לרבי בנימין קזיש על הסמ"ג. ויעו"ע בברכ"י (סי' של"ט, ס"ט).

נ״חגם המהרש"ם ב'דעת תורה' (סי' י"ג, ס"ג) הביא בשם הרבה פוסקים דס"ל דשרי להפקיר בשבת. וכן דעת ה'תהלה לדוד' (סי' רס"ז, סי"ג). וכבר האריך בזה ב'שדי חמד' (מערכת הה"א סי' ק') יעו"ש.

נ״טושאלתי את הגר"ח קניבסקי שליט"א האם אפשר לסמוך על שיטות המתירים, ולהפקיר בשבת. ואמר לי לעיין ברע"א על השו"ע (סי' י"ג, סק"ח), דאמנם המג"א ס"ל שמותר להפקיר בשבת, אכן הגרע"א מביא כמה ראיות לאסור. וכן כתב בשו"ת רע"א (סי' קע"ד) שאין להפקיר בשבת. ולכן אמר לי הגר"ח קניבסקי שליט"א שאין להפקיר בשבת. ויעו"ע בתשובותיו (ס"ז).

ס׳הפקר בפני בני ביתו

ס״אעוד זאת ראוי לברר, האם יכול אדם להפקיר בפני אשתו ובניו, שהרי הפקר צריך להעשות לכתחילה בפני שלשה, ובדיעבד סגי בפני אחד, יעוין מה שכתבנו בזה לעיל (דין כ"ה).

ס״בומצאתי להגר"ח קניבסקי שליט"א בספרו 'דרך אמונה' (הל' שמיטה ויובל פ"ז ציון ההלכה ל') שכתב בענין זה בנוגע להפקר בעת ביעור פירות שביעית, וז"ל: "והג' אנשים י"א שיכולין להיות אפילו אשתו ובניו (תשובות מהרי"ט סי' פ"ה), וי"א דצריך שיהיו כשרים לעדות (כף החיים או"ח סי' רמ"ו בשם מנחת פתים). ולכאורה סגי בשנים מהן ראויים לעדות, וראיתי תשובה ממו"ח שליט"א שמצדד דלא מהני בפני נשים וכש"כ אשתו ובניו דלא מהני. וכ"כ בתה"ש בשמו דראוי ששנים מהן יהיו כשרים לעדות וגם השלישי לא יהיו מבני ביתו. וכ"כ בס' ארחות רבינו ח"ב עמ' שנ"ד בשם אאמו"ר זללה"ה", עכ"ל.

ס״גוכששאלתי להגר"ח קניבסקי שליט"א כיצד ראוי לנהוג למעשה בהפקר לענין שלוח הקן, השיב לי, שהרוצה לצאת כל השיטות, לכתחילה יהדר להפקיר בפני ג' כשרים. ויעו"ע בתשובותיו (ס"ו).

ס״דשלוח הקן בשבת

ס״ה(לדין כט)

ס״ונתבאר בדברינו לעיל דאסור לקיים מצות שלוח הקן בשבת. וב'הרחב דבר' הראנו המקור להלכה זו, והוספנו כמה נימוקים לכך. ובשם הג"ר משה הלברשטאם זצ"ל הבאנו דנתן טעם, משום שהרי לשלמות המצוה צריך לעשות קנין בבנים ולקיים לשון הפסוק 'ואת הבנים תקח לך', כמבואר לעיל (דין י'), ובשבת אסור לעשות קנין, ועל כן אסור לקיים המצוה בשבת.

ס״זואמנם באמת נידון זה של זכייה מן ההפקר, לא ברירא אי חשיב מעשה קנין שיהא אסור לעשות בשבת, ונחלקו בזה הפוסקים. הנה בשו"ע או"ח (סי' של"ד ס"ט) כתוב להדיא לענין דליקה שפרצה בשבת, דאם רוצים שרי לבוא ולזכות מן ההפקר. ומשמע לכאורה דזוכים ממש ע"י קנין. וכן מהא דאיתא בשו"ע (סי' רס"ו ס"א וס"ז בבה"ל שם) משמע דשרי לזכות בשבת מן ההפקר.

ס״חגם ב'תהלה לדוד' (סי' רס"ו סו"ס י"ג) כתב להדיא דשרי לזכות בשבת מן ההפקר, וביאר טעם הדבר, וז"ל: "ולא אסרו קונה קנין אלא כשיוצא מרשות לרשות דומיא דמקח וממכר, אבל הפקר לא מיקרי שיוצא מרשות הפקר, דאין רשות להפקר", עכ"ל.

ס״טומאידך, מדברי הגרע"א בהגהותיו על השו"ע (סי' של"ט, ס"ו) משמע שאין לזכות בשבת מהפקר. ובתשובותיו (סי' קע"ד) מביא צדדים לכאן ולכאן. והגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל בהגהותיו 'אפריון שלמה' על ה'שער המלך' (פ"ח מלולב) מאריך להוכיח שאסור לזכות בשבת מן ההפקר.

ע׳ובספר 'שמירת שבת כהלכתה' (פרק כ"ט הערה ל') מביא הכרעת הג"ר שלמה זלמן אוירערבך זצ"ל, וז"ל: "מסתבר דאסור להגביה לקנין באופן שניכר לכל שהוא מעשה קנין", עכ"ל. וע"פ הכרעה זו שפיר יש לאסור בנדון דידן, שהרי ניכר לכל שהמגביה הבנים כדי לזכות בהם לצורך קיום המצוה, ובכה"ג יתכן דלכו"ע אסור, וכנ"ל.

ע״אעד כאן ההוספות על דברינו לעיל ב'דיני שלוח הקן'. וכדי להגדיל תורה ולהאדירה, נציע כאן עוד נדונים ונושאים בהלכה, הנוגעים לקיום מצות שלוח הקן, ויש מהם גם הנוגעים לקיום שאר מצוות. ועוד נציע איזה ענינים כלליים הנוגעים לעופות ומנהגים הכרוכים בהם. ונבאר בס"ד איזה סוגיות בגמרא חולין העוסקות בשלוח הקן. ונסיים בס"ד בהוספות ב'מילי דאגדתא'.

ע״בהלוקח האם בידיו, אי מהני לשלחה ע"י שליח

ע״גבתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (תשובה פ"ב), שאלנו בזה"ל: "הלוקח האם כדי לשלחה ונותן אותה ביד חברו כדי שהוא ישלח אותה בשליחותו, האם מקיים בהכי המצוה או אדרבה שהוא עובר בהלאו", והשיב בזה"ל: "יתכן ששולחו כמותו".

ע״דוהנה, בספר 'דבר אברהם' (ח"ב סי' ח' ענף ז'), וכן בשו"ת 'התעוררות תשובה' (ח"ד סי' קנ"ח) דנו בשאלה זו, ומשמע מדבריהם דלא מהני בזה שליחות.

ע״האכן בספר 'יד המלך' על הרמב"ם (פ"א מהל' גזילה ה"ה) לרבי אלעזר סג"ל לנדא (נכד בעל הנודע ביהודה) דן גם כן בשאלה זו ופשיטא ליה דמהני שליח לקיום העשה. וכן הוא להדיא בפירוש הרלב"ג עה"ת (דברים כב, ז), דכתב בזה"ל: "שלח תשלח את האם מגיד שאם לקחה ושלחה פטור, ואינו פטור אם לא קיים העשה שבה הוא או שלוחו אבל אם שלחה אחר שלא מדעתו הנה לא קיים העשה שבה שהתורה אמרה שלח תשלח", עכ"ל.

ע״וקיום המצוה בבית הכסא

ע״זבתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (תשובה צ"ד) נתבאר שאם נמצא קן בבית הכסא, דמותר לקיים מצות שלוח הקן בעודו עומד בתוך הבית הכסא. וכן כתב הג"ר יצחק זילברשטיין שליט"א בספרו 'חשוקי חמד' (שבת כ"ט, ב), וז"ל: "והנה מצות שילוח הקן יש לקיימה גם בבית הכסא וכמו כן בדיקת חמץ אם חושש שיש שם חמץ", עכ"ל.

ע״חבענין שנים שקיימו המצוה ביחד

ע״טבתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (תשובה ע"ח) נתבאר שאם שנים שולחים ביחד את האם מהקן, כל אחד זוכה ב'חצי מצוה'. ושוב הוסיף בתשובותיו (קנ"ה) דכעין זה איתא במסכת שבת (קל"ג, ב) "אנא עבדי פלגא דמצוה". ויש להביא סימוכין לזה מדברי ה'יד דוד' לרבי יוסף דוד זינצהיים ז"ל (מכות י, ב. עיין מה שכתב אודותיו החתם סופר בדרשות כרך א', ובתורת משה מהדו"ת פרשת ויגש), וז"ל: "אמנם נראה לעניות דעתי דעד כאן לא קאמרינן דאין מצוה בחצי שיעור, אלא כשאינו מקיים רק החצי מן המצוה, אבל החצי האחרת אינה מתקיימת כלל. אבל כשכל המצוה מתקיימת ע"י שנים וכל אחד עביד פלגא דמצוה, בוודאי הרי זו מצוה שלימה ולרצון לפני הבורא. והרי לרוב האחרונים שנים מוהלין בשבת, אע"פ שהמוהל בלי פריעה אינו מקיים המצוה בשלימות, דמל ולא פרע כאילו לא מל, ואף על פי כן מותר כיון דאח"כ מתקיים המצוה בשלימות. ושנים שעשו מצות מעקה, וכן שקבעו מזוזה, וכן שלוח הקן וכדומה מן המצות, בוודאי שקיימו המצוה שלימות ולא יקופח שכרם, ולא יפקפק אדם דלא עבדי תרווייהו מצוה. וה"נ בערי מקלט, משה עשה אתחלתא דמצוה, ויהושע גמרה, ואע"פ שלא היו בזמן אחד והיה הפסק בנתיים מה בכך הא גבי מילה ופריעה נמי אי אפשר לקיים כאחד. כן נראה לדעתי הקלושה", עכ"ל.

פ׳קטן שלקח אם על הבנים מה דינו לכשיגדיל

פ״אכתב ה'מנחת חינוך' (מצות תקמ"ה אות כ"א): "הכל חייבים במצוה זו חוץ מחרש, שוטה וקטן ככל המצוות. ונראה דאם קטן עבר ולקח אם על בנים, כשיגדיל חייב לשלח, כי באמת חייל עליה המצוה רק דהוא קטן ואינו בר ציווי, אבל בהגדיל דהוא בר דעת מחוייב לקיים ולשלח", עכ"ל.

פ״בועיין בשו"ת 'הר צבי' (או"ח חלק ב' סי' א') שנחלק על המנחת חינוך ומשום שמצות שילוח חלה רק כשלקח האם, ובההיא שעתא קטן הוי ואין מעשיו כלום לחייבו, ממילא אין חיוב לשלח כשיגדיל. ועי"ש שדן בהרחבה בקטן שעבר בקטנותו על שאר לאוין הניתקים לעשה, אם חייב לקיים העשה לכשיגדיל. וע"ע הרבה פרטים בזה בספר 'תורת הארץ' (פרק ה' סי' ע"ב-ע"ט).

פ״גקן המונח על גבי אדם או בעלי חיים

פ״דבגמרא חולין (קל"ט, ב) איתא: "אמרי ליה פפונאי לרב מתנה מצא קן בראשו של אדם מהו, אמר (שמואל ב' ט"ו) ואדמה על ראשו". ופרש"י וז"ל: "אע"פ שהיה בראשו לא אבדה את שמה. שמע מינה אדם גופיה אדמה הוא, מדלא אבדה את שמה דלא קרייה עפר, והשתא נמי על הארץ קרינא ביה", עכ"ל.

פ״העל עצם מציאות שאלה זו, היאך שייך קן צפור על ראשו של אדם, עיין ב'ערוך השולחן' (סעיף י"ז) שמסביר שמצוי על ראשו של אדם כמו הפראים שבמדינת הודו המתבודדים ביערים, ונקבץ עפר על ראשם וכו'. וכן איתא בהגהות מהרש"ם בחולין (שם).

פ״ווהנה בגמרא לא נתבאר אלא לענין ראשו של אדם, אבל לא לענין ראש של בעל חי, אכן הרמב"ם (הל' שחיטה פי"ג הי"ז) כתב ההלכה בזה"ל: "המוצא קן על פני המים או על גבי בעלי חיים חייב לשלח", ע"כ. ומבואר במגיד משנה ובכסף משנה, דהרמב"ם הוה פשיטא ליה דבעלי חיים דינם כאדם, דמאי שנא. ובאשכול (פרק שלוח הקן) איתא כהרמב"ם שכתב דכל שכן הוא דבהמה על הארץ קרינא ביה, יעו"ש.

פ״זאכן רבינו הגר"א זיע"א בביאורו (סק"ז) על השו"ע [שהעתיק לשון הרמב"ם], כתב להעיר בקוצר אמרים בזה"ל: צ"ע מנ"ל, ע"כ. והיינו דקשיא ליה לרבינו הגר"א מנא לן לדמות בעלי חיים לאדם. ולכאורה לא ניחא ליה להגר"א במש"כ הנו"כ על הרמב"ם שמסברא יש לדמותם, ששניהם נבראו מאדמה, דרק אדם מצינו להדיא בקרא שמקרי אדמה, ואין ללמוד מהפסוק לענין שאר בעלי חיים שאף הם קרויין אדמה.

פ״חומצאנו גם בלבוש שכתב, בביאור דברי השו"ע כדברי הנו"כ על הרמב"ם, וז"ל (סי' רצ"ב סעיף ג'): "או בראשו של אדם או בראשו של שאר בעלי חיים, ילפינן מדכתיב [גבי אדם המבשר שהרג את שאול]: 'ואדמה על ראשו'. שמע מינה שנקראת העפר אדמה, אפילו בראשו של אדם וכו', והוא הדין לשאר בעלי חיים שכולן מעפר נבראו", עכ"ל.

פ״טויש לציין שעולה נפק"מ לדינא מהא שנתבאר כי אדם נדמה לעפר, דאיתא בחיי אדם (הלכות שבת כלל כ"א, ב): "התולש נוצה מעוף, בין חיה בין מתה, חייב דאורחיה בכך והוי גוזז. לפיכך אסור לתלוש קליפות בשר מבשרו דהוי כעוקר דבר מגידולו". וביאר דבריו בנשמת אדם וז"ל: "הט"ז כתב דמריש סנהדרין משמע דאדם הוי כקרקע, ונ"ל דכוונתו דמתניתין שם איתא ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן, וראיה זו חלושה מאד. אבל ראיה ברורה מחולין (קל"ט, ב) מצא קן בראשו של אדם חייב בשילוח הקן שנאמר והאדמה על ראשו, ופירש רש"י שם דאדם גופיה אדמה הוא, מדלא אבדה את שמה דלא קרוי עפר, והשתא נמי על הארץ קרינן ביה. וכן פסק בשלחן ערוך (יו"ד סימן רצ"ב) וזו ראיה שאין עליה תשובה", עכ"ל.

צ׳'מצא קן בים' - כיצד יתכן דבר זה

צ״אבתרגום יונתן בן עוזיאל בראשית (א, כ) כתב על הפסוק 'ועוף יעופף על הארץ', שהעוף בונה קינו על הארץ. וכן איתא ביתר אריכות ברמב"ן על התורה (בראשית א, כב) על הפסוק 'והעוף ירב בארץ', וז"ל: "אע"פ שבריאתו מן המים ברכתו תהיה בארץ שיפרו וירבו עליה, כי אין בעוף שיטיל ביציו במים ויגדלו שם רק השוכנים תמיד במים וניזונים מהם עושין ביציהם בארץ ונולדים בה", עכ"ל.

צ״בומבואר מדבריהם אלו כי אין מציאות של עשיית קן על גבי המים, אלא רק על הארץ. ולכאורה יש להקשות על זאת מהא דאיתא בגמ' חולין (קל"ט, ב) מצא קן בים חייב בשילוח, שנאמר (ישעיה מג) 'כה אמר ה' הנותן בים דרך', הרי חזינן דאפשר לעופות לבנות קניהם על המים. ואולי מחמת שאלה זו הוצרך רש"י (ד"ה קן בים) לפרש בזה"ל: "ששטף הים את האילן והיה קן בראשו חייב לשלח דים נמי איקרי דרך", ודו"ק.

צ״ג•

צ״דהלוקח האם ומשאיר הבנים בקן - אי עובר על לאו

צ״הבתורתינו הקדושה מצינו לאו ועשה בנוגע למצות שלוח הקן: לאו - לא תקח האם על הבנים. עשה - שלח תשלח את האם. ומצאנו שנחלקו הראשונים וכן האחרונים באופן שלקח אדם האם מעל גבי בניה ולא שלחה, האם עובר בכה"ג על הלאו. דהנה באופן זה ודאי על העשה עבר, שהרי אינו מקיים מצות הבורא לשלח האם, אך הנדון הוא לענין הלאו, האם בלא לקיחת הבנים לאחר מכן כבר עוברים על הלאו בכך שלקחו האם, או שמא אין עוברים על הלאו אלא אם כן לקחו הבנים לאחר מכן. ולהלן יבואר בעזה"י דשורש מחלוקת זו אם עוברים בכה"ג על הלאו, תליא בביאור לשון התורה.

צ״ובשו"ת 'חכם צבי' (סי' פ"ג, דבריו מובאים בשלמותם להלן בספרנו) כתב בתו"ד בפשטות שבכה"ג אין עוברים על הלאו, וז"ל: "דלא עבר אלא אם כן נוטל האם והבנים כפשטיה דקרא לא תקח האם על הבנים, אבל עשה מיהא איכא אפילו במניח הבנים ונוטל האם", עכ"ל.

צ״זוה'מנחת חינוך' (מצוה תקמ"ה) האריך בזה והביא דברי החכם צבי הנ"ל ונחלק עליו, ולאחר אריכות דבריו סיים וכתב בזה"ל: "ולענ"ד האמת כמו שכתבתי דכוונתו [של רש"י, יעוין להלן] דעל האם לחוד עובר ג"כ בלאו הזה והעשה אף דלא לקח הבנים, כן נראה לענ"ד", עכ"ל.

צ״חובספר ה'כתב והקבלה' לרבי יעקב צבי מעקלענבורג, אב"ד קעניגסבערג, אשר מטרתו 'לפרש את המקראות ע"ד הפשט, לאחדם עם תורה שבעל פה', כתב דלשיטת ה'מנחת חינוך' [מבלי שהזכיר שמו] יש לפרש הפסוק 'לא תקח האם על הבנים' לא שלוקח האם עם הבנים, אלא כמו שתרגם יונתן בן עוזיאל: 'אימא מעל בניא'. וכן נראה מפירש"י: לא תקח האם בעודה על בניה. ולפי זה צריך לומר שחסר אות מ"ם במלת על, וצ"ל לא תקח האם מעל הבנים. וכמו שמצאנו חסר בכמה מקומות: השמרו לכם עלות בהר. עד יקום גוי אויביו וכו'.

צ״טאכן לשיטת החכם צבי שאינו עובר על הלאו אלא אם כן לוקח האם עם הבנים, צריך לפרש תיבת 'על' היינו עם, כמו, 'והכני אם על בנים', וכן, 'אם על בנים רוטשה'.

ק׳ראשונים שמוכח מדבריהם כה'חכם צבי'

100

ק״אבחידושי רבי משה קזיס (תלמיד הרמ"ע מפאנו, בחידושיו לחולין קל"ט, ב), האריך בהצעת דברי ראשונים שנחלקו כבר במחלוקת האחרונים הנ"ל, ואלו תו"ד:

101

ק״בהרמב"ם בפירוש המשניות (מכות פרק ג') כתב: "מה שאמרה תורה לא תקח האם על הבנים הוא לאו, ואם עבר ולקחן כאחד וכו', ולפיכך אינו חייב מלקות על לקיחתם כאחד לפי שיוכל לשלח האם" וכו'.

102

ק״גגם בספר המצות (ל"ת, ש"ו) כתב כן הרמב"ם, וז"ל: "הזהירנו שלא נקח קן צפור בעת הצידה האם והבנים". ובספר ה'חינוך' (תקמ"ד) כתב: "שלא נקח קן צפור האם והאפרוחים או הביצים". וכ"ה בר"ן (ריש פרק אותו ואת בנו), דכתב: "בשלוח הקן שהוזהר שלא יקח שניהם".

103

ק״דועוד מביא שם הר"מ קזים לשונות הרמב"ן, חזקוני, ורבינו בחיי (פרשת כי תצא), אשר מפירושם משמע להדיא כשיטתו של הח"צ שאין עוברים על הלאו, אלא אם כן לקחו האם והבנים גם יחד, יעו"ש. וכן משמע מדברי החפץ חיים בלקוטי הלכות (חולין פרק ה) שכותב שעובר על הלאו אם לוקח שניהם כאחד.

104

ק״הוהגר"ח קניבסקי שליט"א מדייק גם מהרמב"ם (הל' שחיטה פרק י"ג הלכה י"ד) שסובר שאינו עובר על הלאו עד שיקח האם והבנים ביחד (דבריו מובאים בשלמותם להלן בספרנו). וכן הוא להדיא בהמאירי (חולין קט"ו, א) שכותב בזה"ל: "נטל האם והבנים ובא לבית דין והזהירוהו", עכ"ל וכן איתא גם בהחזקוני פרשת וישלח (ל"ב, י"ב) על הפסוק פן יבא והכני אם על בנים.

105

ק״וראשונים שמוכח מדבריהם כה'מנחת חינוך'

106

ק״זמאידך גיסא, מביא הר"מ קזיס לשון התרגום: 'לא תסב אימא מעל בניא', דמשמע שלוקח האם בלבד מעל בניה. וכן מוכח מלשון רש"י הנ"ל, וכמו שדייק גם ה'מנחת חינוך'.

107

ק״חעוד מביא להוכיח כשיטה זו מלשון התוספתא (חולין פ"י): "אחד נטל את האם ואחר נטל את הבנים, הנוטל את האם חייב". משמע דבלקיחת האם לבד כבר עובר. ויעו"ע ב'דבר אברהם' (ח"ב ס"ח ענף ט' אות י"ט) שמוסיף לדייק כן עוד מלשון התוספתא במקום אחר, יעו"ש. וכן מוכיח מלשון הטוש"ע (סי' רצ"ב ס"ו): 'אם נטל האם מעל הבנים ולא שלחה ישלחנה ופטור', ומשמע שאם לא שילחה עובר גם על הלאו, אף דנטל רק האם בלא הבנים. וכן מוכיח מלשון הרא"ם.

108

ק״טוכן יש להוכיח מלשון היראים (סי' שפ"ז) שכתב: 'כל היכא דחייב לשלח האם קאי בלא תקח'. וכבר ציין בהגהות 'תועפת ראם' (אות ג') דמלשון זה מוכח שגם בלוקח האם בלבד עובר בלאו.

109

ק״יוכן משמע מדברי ספר אזהרות לרבי שלמה אבן גבירול (מצות ל"ת מצוה רפ"ב) וז"ל: "ולא תקח אם קן, על פני הצפורים", עכ"ל.

110

קי״אוכן הוא בספר אהל מועד לרבי שמואל ירונדי (שער איסור והיתר דרך ב, נתיב ח) וז"ל: "היתה האם בקן צריך לשלח האם קודם שיקח הבנים ואסור ליקח האם אף על פי שמשלח הבנים", עכ"ל. משמע שעובר על הלאו אם רק לוקח האם.

111

קי״בוכמו כן מדויק מלשון ספר החרדים (פט"ז) שכותב בשם האריז"ל: "וכשיקחנה יכוון שלא לזכות בה אלא לוקחה כדי לקיים מצות שלוח, ואז לא יעבור על לאו דלא תקח האם", עכ"ל. הרי להדיא דגם בלקיחת האם בלבד יכול לעבור על לאו.

112

קי״גועל כל זאת יש להוסיף דברי רבים מהראשונים שהובאו בספרנו (דין ג'), ה"ה: רבי יוסף אבן פלט, רשב"א, אורחות חיים, אהל מועד, ספר המאורות, ספר המנוחה, ספר הפרדס, אשר מדבריהם מוכח דלקיחת האם כרוכה היא במצוה הבא בעבירה, יעו"ש. ובע"כ דנקטו דאם אינו משלח הרי הוא עובר על הלאו, ומוכח דס"ל כשיטה זו. וכן דעת ה'מעשה רוקח' וה'ערוך לנר', ע"ש.

113

קי״דוע"ע בספר 'יד שאול' לבעל שו"ת 'שואל ומשיב' (יו"ד סי' רצ"ב אות ז'), ובשו"ת 'יהודה יעלה' למהר"י אסאד (ח"א יו"ד סי' ק"ד), ובספר 'לב אריה' (חולין קמ"א, א ד"ה במשנה), אריכות דברים בביאור שתי השיטות הנ"ל.

114

קי״האיסור זכיה בבנים לפני שילוח האם

115

קי״ובגמרא (קמ"א, ב) מבואר בשם רב שיש איסור על האדם לזכות בביצים לפני שהאם קמה מעלייהו. והנה מלשון הגמרא משמע שהוא איסור מדאורייתא ממש, שהרי מביאה הגמרא פסוק לזה, שנאמר, שלח תשלח את האם, והדר הבנים תקח לך. וכן איתא להדיא בראב"ד המובא ב'שיטה מקובצת' במס' בבא מציעא (ק"ב, א), וכ"כ ב'מנחת חינוך' (מצוה תקמ"ה) דהעובר ולוקח הבנים מתחת לאם עובר בלאו מכלל עשה.

116

קי״זאכן בביאור הגר"י פערלא לרס"ג (ל"ת קל"ז ד"ה אמנם בעיקר) מדייק מלשון הרמב"ם (פכ"ג מהלכות מכירה, ה"י) דלכאורה זהו רק גזירת חכמים. ושוב כתב לדחות דיוק זה, יעו"ש בכל דבריו. וע"ע בספר מחנה אפרים (הלכות קנין חצר, סי' ד) שהאריך בזה.

117

קי״חסעודת מצוה אחר קיום המצוה

118

קי״טכתב האריז"ל בהקדמה לשער המצות בזה"ל: "כי בהיותו מחפש ומקיים המצות שאינם נוהגות תדיר כמו מצות זרוע ולחיים וכו' גורם אל השראת רוח הקדש על האדם ולהשיג ידיעה וחכמה, ובפרט ביום ההוא עצמו שקיים איזה מצוה מהם", עכ"ל. ובהקדמה לספר חידושי 'מנחה חדשה' על הש"ס לרבי נפתלי חיים הורביץ זצ"ל (עמוד י"ג), מובא בשם רבי אברהם שמחה הורביץ זצ"ל, האדמו"ר מברנוב (תלמיד זקני בעל ה'דברי חיים' זצ"ל מצאנז), שיש לערוך סעודת מצוה אחר שזוכה לקיים מצות שלוח הקן. ובעת דברי עם הג"ר משה הלברשטאם זצ"ל אמר לי שאפשר לפרסם בשמו בספרנו "שיש ענין גדול לעשות סעודת מצוה בהיום שמקיים מצות שלוח הקן, ושראוי לאכול בסעודתו בשר ודגים וכל מטעמים", עכתו"ד.

119

ק״כשאלת חכם לאחר שכבר שאל חכם וקיבל תשובה

120

קכ״אמכיון שתוך כדי בירור וכתיבת דיני שלוח הקן, נתברר שישנם כמה וכמה הלכות ונושאים אשר הפוסקים ז"ל, וכן גדולי דורנו שליט"א חלוקים בהוראתם, והם נוגעים לעצם צורת קיום המצוה, וכגון, האם מחויב אדם לשלח כל קן שרואה, גם כשאין לו צורך בלקיחת הבנים, יעוין לעיל (דין ב'). וכן, האם לקיחת הבנים הם חלק מהמצוה, יעוין לעיל (דין ט'). לכן, ראינו לנכון להציע בקצרה בירור הענין דשאלת חכם, אחר שכבר שאל חכם אחר, והאם הלכה זו נוגעת גם לענין דידן.

121

קכ״בבשו"ע יו"ד (הלכות כבוד רבו ות"ח. סי' רמ"ב סל"א) נתבאר ברמ"א שאחר שאסר חכם, אסור לחכם אחר לבוא ולהתיר. ולכאורה ה"ה בנדון דידן אם הורה לו חכם בנדון מסוים לאיסור, אסור לחכם אחר להתיר, וכן אסור להשואל לנהוג כהוראה השניה.

122

קכ״גאכן בספר 'חוט שני' על הלכות נדה (עמ' צ"ג) כתב חידוש לדינא, אשר על פי זה עולה דאין הלכה זו נוגעת לנדו"ד, וז"ל: "ודע דדין זה ד'חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר' איירי רק באופן כאשר השאלה נוגעת לענין מסוים שנתעורר לו שאלה בזה, כגון שיש שאלה על תרנגולת וכדומה, דבזה שייך לומר שחל בו הוראת החכם, אף שהחכם צריך להגיע לסוגיות הש"ס והפוסקים כדי לברר שאלה זו, מ"מ הנידון שהתעורר צריך הכרעה.

123

קכ״דאבל כאשר השאלה היא כללית, ורק כעת השאלה נוגעת אליו, וכגון שנסתפק לו וכו' כיצד לנהוג בשלוח הקן וכדומה, לא שייך כאן דינא דחכם שאסר, כיון שהשאלה היא כללית ורק כעת נוגע אליו, ואין בהוראה זו שויא חתיכה דאיסורא, ולא משום כבודו של חכם, ומותר לשאול בזה לחכם השני, וגם חכם השני רשאי להתיר בכה"ג", עכ"ל ה'חוט שני'.

124

קכ״ההאכלת צפורים בשבת שירה

125

קכ״ואיתא בשולחן ערוך (או"ח סי' שכ"ד סעיף י"א): "אין נותנין מים ולא מזונות לפני דבורים ולא לפני יוני שובך ויוני עליה ולא לפני חזיר. אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן לפני כלב שמזונותיו עליך", עכ"ל. ומבואר להדיא שאסור להאכיל עופות של הפקר בשבת.

126

קכ״זאמנם יש מנהג עתיק המובא בפוסקים, להאכיל צפורים בשבת שירה, ודנו הפוסקים האם מותר לנהוג כך, או שמא יש להמנע מזה מחמת ההלכה המבוארת לעיל. ותחילה נציע בקצרה טעמי מנהג זה. ה'תוספת שבת' (או"ח סי' שכ"ד סעיף י"א. הובאו דבריו במהרש"ם, וערוך השולחן) כתב בזה"ל: "מרגלא בפומייהו שהעופות אמרו שירה בים".

127

קכ״חובליקוטי מהרי"ח (ח"ג חודש טבת) כתב בשם החוזה מלובלין כי דתן ואבירם רצו ברשעתם להכחיש דברי נביאות משה רבינו, וכאשר הגיד משה כי בליל יום השביעי לא ירד המן כי שבת הוא, עשו דתן ואבירם תחבולות להכחיש את דבריו וקמו בלילה ופזרו מהמן שנשאר להם מערב שבת לחם משנה ליומיים כדי שיוכלו להראות לפני העם שירד המן בלילה של שבת. זימן הקב"ה צפורים ואכלו את כל המן קודם אור היום וכאשר רצו דתן ואבירם בבוקר יום השבת להראות לפני העם המן שהניחו, לא מצאו מאומה כי אכלוהו הצפורים וחזרו בבושת פנים, וזה שכתוב (בשלח ט"ז, כ"ז) 'ויהי ביום השביעי יצאו מן העם', היינו איזה מסויימים מן העם, ללקוט מה שהניחו אתמול ולא מצאו, כי אכלום כבר הצפורים טרם בואם, עכתו"ד.

128

קכ״טטעם נוסף לנתינת חיטים בשבת זו לצפורים ועופות, הובא בספר 'אור פני משה' (פרשת בשלח) לרבי משה סופר אב"ד פשעווארסק (והובא בספר טעמי המנהגים), וז"ל: "שהוא ע"ד הפסוק (שמות ט"ז, ל"ב) 'למען יראו את הלחם' היינו למען ידעו ויראו הדורות איך אשר בוטחים בישועתו יתברך בלב שלם, הוא ממציא מזון להם כאשר המציא לישראל במדבר. ונודע מאמר חז"ל שישראל נמשלו לציפור ועתה בעונינו חרב בית המקדש ונגנזה צלוחית המן, לכך נהגו בשבת שירה אשר שם נאמר פרשת המן זורקים מזונות לצפורים להורות ישראל הנמשלים לצפור יפנו עצמם מעסקיהם ויעסקו בתורה ומצות אז ימציא להם השי"ת מזונות בלי עמל ויגיעה וירד להם המן מלמעלה כאשר הצפורים מוצאים מזונותיהם נזרקים למעלה על גגותיהם", עכ"ל.

129

ק״לדעת האוסרים

130

קל״אעתה נציע בס"ד שיטות הפוסקים בענין מנהג זה. המקור הראשון לאסור קיום המנהג, הוא ב'מגן אברהם' (סי' שכ"ד סעיף ז'), וז"ל: "יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני העופות, ואינו נכון שהרי אין מזונתן עליך", עכ"ל. וכן נפסק להלכה בשו"ע הרב (סי' שכ"ד סעיף ח'), בקיצור שו"ע (סי' פ"ז סעיף י"ח), ובמשנה ברורה (סי' שכ"ד סעיף ל"א).

131

קל״ברבי יעקב עמדין אף הוא כתב בסידורו 'שערי שמים' (חלק ב' שער י"ב אות י"א) לאסור זאת, וכתב בחריפות נגד מנהג זה, וז"ל בתו"ד: "מה שנוהגין להטיל חיטין לפני העופות, שטות הוא ואסור", עכ"ל.

132

קל״גובספר 'נוהג כצאן יוסף' לרבי יוסף סג"ל (עמ' קצ"ג. והוא ליקוט מנהגים של ק"ק פרנקפורט דמיין), כתב, וז"ל: "נוהגין לאכול חטין בשבת שירה. ושמעתי סמך לזה בשל"ח נוטריקון בשבת שירה לאכול חטין. ולא באתי להודיע הכא המנהג, אלא להזהיר העם הנוהגים ליתן חטין לפני העופות דאסור מפני שאין מזונותן עליך עיין בשבת (קנ"ה, ב), ומ"ש הב"י באו"ח (סי' שכ"ד). וז"ל המגן אברהם (סי' שכ"ד) יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני העופות ואינו נכון", עכ"ל.

133

קל״דובספר 'ארחות רבינו' (חלק א' עמוד קנ"ב) כתב: "שאלו את מרן החזו"א זצוק"ל אם מותר לתת קאשע (שיריים של חמין) לצפורים בשבת שירה, ואמר מרן שאסור כמו שכתוב במגן אברהם (סי' שכ"ד, ז) ובמ"ב (סי' שכ"ד, ל"א). אמנם מו"ר (בעל קהלות יעקב) זצוק"ל נותן לצפורים ביום א'", עכ"ל.

134

קל״הדעת המתירים

135

קל״ובעל ה'חות יאיר' כתב בספרו 'מקור חיים' (סי' שכ"ד), וז"ל: "כתב במגן אברהם שאין לתת חטים בשבת שירה לפני העופות. ולי נראה דלא נאסר רק בשנותן לפניהם דמינכר לכל שטורח בשבילם וכאן דמניח לפני החלון מאי קעביד", עכ"ל. משמע מרהיטת לשונו שאסור להניח לפני העופות ממש אמנם מותר ליתן חיטים על חלונו [וכן בכל מקום אחר, כגון מרפסת], בכדי שיגיעו העופות לשם.

136

קל״זומטעם זה התיר ג"כ בשו"ת 'ציץ אליעזר' (חלק י"ד סי' כ"ט), וז"ל: "ונראה להוסיף דיש גם היכר שעושים זאת לא לשם טורח בשבילם אלא בשבילנו, דהא אנו מניחים החיטים בחצר או על הגג עוד לפני שהעופות נמצאים שם, ורק לאחר מכן המה באים בהריחם שנמצא אוכל עבורם". ועוד כתב שם בזה"ל: "כך הוא מנהגן של ישראל, וזכורני ממנהג זה מילדותי, ונהגו ככה בבתים של תלמידי חכמים יראים ושלמים באין פוצה פה ומפקפק", עכ"ל.

137

קל״חוב'תוספת שבת' (שם) כתב לבאר טעם ההיתר באופן אחר, וז"ל: "ואפשר דכיון שנהגו כן לשם מצוה דמרגלא בפומייהו שהעופות אמרו שירה בים לכן אין להקפיד בכך. וכה"ג כתב באליה רבה בשם מעדני יו"ט בסוף סי' של"ה, דהא דנוהגים בשמחת תורה לפזר פירות והנערים מלקטים ונותנים לסלים, דאסור לעשות כן משום דהוי עובדא דחול כמבואר שם, היינו דכיון שעושין כן לשמחה לא הקפידו בכך, א"כ אפשר דהוא הדין נמי לענין זה. כן נראה ליישב מנהג זה", עכ"ל. והובאו דבריו להלכה בהמרש"ם (בספרו דעת תורה חלק ג' סי' שכ"ד סעיף י"א).

138

קל״טוז"ל ה'ערוך השלחן' (סי' שכ"ד סעיף ג'): "יש מתרעמים על מה שהמנהג בשבת שירה לזרוק חטין לפני העופות והרי אין מזונותן עליך (מג"א שם). אבל נראה לי דמנהג ישראל תורה, שהרי אין אנו טורחים בשבילם אלא בשבילנו, דמרגלא בפי ההמון שהעופות אמרו שירה על הים ולכן אנו מחזיקין להם טובה, וא"כ הכוונה כדי לזכור שמחת שירת הים ולית לן בה. ויש מי שכתב (תוספות שבת) כיון דכונתינו לשם מצוה מותר", עכ"ל.

139

ק״מועיין ב'אשל אברהם' מבוטשאטש (סי' קס"ז) דבשבת שירה נהוג לשלוח ע"י קטן לתת לפני העופות. וע"ע מה שכתב (סי' שכ"ד) דשיריים של מאכלו שממילא יזרקנו לאשפה מותר לכו"ע לזרקו לפני העופות. ולפי דברי ה'אשל אברהם' כתב ב'שמירת שבת כהלכתו' (פרק כ"ז סעיף כ"א), וז"ל: "מותר לנער מפה מן הפירורים שעליה במקום שיש בו עירוב הגם שצפורים תאכלנה אותם", עכ"ל.

140

קמ״אהוראה למעשה

141

קמ״ביעוין להלן בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (תשובות קע"ג-קע"ז) שכתב כי הזמן הנכון להאכילם הוא ביום א' לפרשת יתרו (במוצאי שבת פרשת בשלח), ושלא ראה מנהג להאכילם לפני שבת שישאר קצת מהאוכל לשבת, יעו"ש.

142

קמ״גביאורי סוגיות הגמרא העוסקות בקיום שלוח הקן

143

קמ״דביאור הסוגיא של שני סדרי ביצים

144

קמ״הבחולין (דף ק"מ, ב) דנה הגמרא באופן של שני סדרי ביצים זה על גבי זה. והובא להלכה בשו"ע (יו"ד סי' רצ"ב סעיף ט). ומשום שיש בזה אריכות גדולה בראשונים ובאחרונים, כיצד לבאר הגמרא, לכן נציע בס"ד עיקרי הדברים בקצרה.

145

קמ״וז"ל הגמ': "בעי ר' ירמיה מטלית מהו שתחוץ, כנפים מהו שיחוצו, ביצים מוזרות מהו, שני סדרי ביצים זו על גב זו וכו' תיקו". ופסק הרמב"ם (הלכות שחיטה פרק יג, הלכה יד) דבכל אלו האופנים אסור לקחת האם מע"ג הבנים. אמנם משום שנשארה הגמ' בתיקו, אם לקח האם מע"ג הקן בידיו אינו לוקה, וכן איתא בשו"ע.

146

קמ״זקושית הראשונים על רש"י

147

קמ״חוז"ל רש"י (ד"ה מהו שיחוצו): "ב' סדרי ביצים בני קיימא זה ע"ג זה מהו, אם נתכוין ליטול התחתונים מי הוו אמצעים חציצה ופטור מלשלח או לא". והקשה הרשב"א על רש"י, וז"ל: "ואינו מחוור דהא מכל מקום האם רובצת על הביצים העליונים, ואפילו לא יטול לא עליונים ולא תחתונים הא תנן הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלום" וכו'. וכעי"ז הקשו גם הרמב"ן, הריטב"א, והר"ן.

148

קמ״טפשט א' ברש"י

149

ק״נה'חות יאיר' (סי' ס"ז. דבריו מובאים בשלמותם להלן בספרנו) מדייק משאלת הרשב"א על רש"י שהשוה נדון דידן למשנה דהריני נוטל את האם, דספק הגמרא אליבא דרש"י הוא, אם יש ביצים, וכוונתו הוא רק לקחת הביצה התחתונה, ואין ברצונו כלל לקחת הביצה העליונה, דבאופן זה אז הוי הביצה העליונה כעצים ואבנים בעלמא ומשום זה הוי חציצה בין האם והביצה התחתונה. והספק של הגמ' הוא האם מותר בכה"ג שיש חציצה בין האם לביצה התחתונה לקחת האֵם. ומכיון דזהו הספק של הגמרא, לכן שפיר מקשים הראשונים על רש"י דמשנה מפורשת היא שאם אינו רוצה הבנים שאסור לקחת האם, דתנן הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלום.

150

קנ״אוכתב החו"י דתוס' (ד"ה שני סדרי) הרגישו בקושי שיש בפירושו של רש"י, ולפיכך פירשו תוס' שאין הספק לענין האם מותר לקחת האם, אלא הספק הוא אם יש ביצה ע"ג ביצה ואין כוונתו בביצה העליונה, האם מותר לו לקחת את הביצה התחתונה.

151

קנ״בועולה לפי"ז דלרש"י הנדון הוא האם מותר לקחת האם כשאינו רוצה בביצה העליונה, ואילו לתוס' הנדון הוא האם מותר לקחת הביצה התחתונה אם אינו רוצה הביצה העליונה.

152

קנ״גפשט ב' ברש"י

153

קנ״דהש"ך (סי' רצ"ב ס"ק י"ד), וכן החזו"א (יו"ד סי' קע"ה ס"ק ב') כתבו דקושית הרשב"א על רש"י לא קשיא, ומשום דבאמת שיטת רש"י היא כתוס' שאין ברצונו לקחת האם מע"ג הביצים בידיו ממש, דאיה"נ דבר זה אסור, משום שרובצת על הביצה העליונה, אע"פ שאין בדעתו ליטול אותה, אלא כוונתו ליקח הביצה התחתונה לבד. ונדון הגמ' הוא לענין הביצה התחתונה, דמשום שאין דעתו לקחת הביצה עליונה אולי הוי חציצה וממילא מותר לקחת הביצה התחתונה, ואין מקום לשאלת הרשב"א, כי מעולם לא נתכוון רש"י לומר שאפשר לקחת האם. ולפ"ז גם רש"י סבירא ליה כדרכם של תוס'. וכתב הש"ך שכן משמע שלמדו פשט בסוגיא גם הרמב"ם, הטור, והמחבר. וכדברי הש"ך איתא גם כן בלבוש (סי' רצ"ב סעיף ט'). וכן כתב בשו"ת 'חכם צבי' סי' פ"ג (דבריו מובאים בשלמותם להלן בספרנו), וכ"ה במנחת חינוך (מצוה תקמ"ה סי' י"ב).

154

קנ״השיטת ראשונים נוספת בסוגיא

155

קנ״והרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, והר"ן חולקים על רש"י ותוס' הנ"ל, ומפרשים דספק הגמ' אינו באופן שהביצים העליונים הם ביצי קיימא וכשרות, אשר אפשר לקיים בהם המצוה, אלא לשיטתם מיירי הגמרא בביצים שאין בהם דין שילוח, כגון שהם ביצי עוף טמא שפטורים משילוח, או ביצים מזומנים שג"כ פטורים משילוח, ועל זה מסתפקת הגמ' האם ביצה כזו הוי חציצה ומותר לקחת הביצה תחתונה, או מ"מ הרי האם בפועל רובצת על הביצה התחתונה ואין הביצה עליונה חוצצת עליו, והגם שאינם בר שילוח.

156

קנ״זוברבנו ירוחם (ספר אדם נתיב ט"ו אות כ"ג) כתב בזה"ל: "שני סדרי ביצים יפות", והרי שחולק על הרשב"א ודעימיה, וסבירא ליה כרש"י דמיירי הגמרא באופן שגם הביצה העליונה כשרה (ולפירוש הש"ך גם הרמב"ם, טור, ושו"ע סוברים כן).

157

קנ״חנידון האחרונים בהרואה קן צפור אי יש חיוב לשלח

158

קנ״טמדברי הרשב"א הנ"ל שכתב בתו"ד שאע"פ שלא יקח האם או הביצים מ"מ מחויב לשלח, הוכיח החות יאיר שבכל פעם שרואה אדם קן, אפילו אם אינו רוצה בנים, מכל מקום חייב לשלח. ועיין בחזו"א (סוף ס"ק ב') שדוחה ראיית החו"י ומביא ראיה מהגמרא שאין חיוב להיזקק לקן אם אינו רוצה הבנים.

159

ק״סוע"ע בדברי הגר"ח קניבסקי שליט"א בספר 'שיח השדה' (דבריו מובאים בשלמותם להלן בספרנו), שמוכיח מדברי הרבה ראשונים דלא כהחו"י יעו"ש.

160

קס״אביאור המעשה ד'לוי בר סימון אקני פירות שובכו'

161

קס״באיתא בגמרא (קמ"א, ב), "לוי בר סימון אקני פירות שובכו לרב יהודה, אתא לקמיה דשמואל, א"ל זיל טרוף אקן דליתגבהו וקנינהו". ומבארת הגמרא בהמשך למה היה נדרש שיטרוף רב יהודה על הקן ותוגבה האם, ד"הנהו פירי חדתי הוו, דלוי בר סימון גופיה לא היה קני להו. והכי קאמר ליה, זיל טרוף אקן דליתגבהו וניקנינהו לוי בר סימון והדר ליקנינהו ניהלך בסודר".

162

קס״גוז"ל רש"י בביאור הגמרא: "פירי חדתי. ביצים שהטילה אותם האם ולא עמדה מעליהם מעולם ולא קנתה לו חצרו ללוי, דאסור לזכות בהן כל זמן שהאם רובצת עליהם, ולוי היה צריך לילך לקנות, ומה שלא קנה אינו יכול להקנות, ואם יקנה לו בסודר יכול לחזור בו. זיל טרוף אקן דליתגבהו. אמהות וליקנינהו לוי לפירות על ידי חצירו ויקנהו לוי ניהלך בסודר", עכ"ל רש"י.

163

קס״דויש לדון במעשה זה, האם קיים רב יהודה מצות שלוח הקן במה שגרם לאם שתעוף מהקן. וכמו כן יש לדון עוד, האם לא נתחייב לוי בר סימון במצוה זו מחמת הצורך שלו לזכות בבנים.

164

קס״הוהנה בהא דשילח רב יהודה את האם, נראה מוכח מהפוסקים דלא קיים בזה מצות שלוח הקן. כן נראה מוכח מלשון האשכול בפרקין, וז"ל: "מיהו אי טריף אקן דליתגבה האם קניא ליה חצרו והוי מזומן ופטור", עכ"ל. הרי להדיא דהטריפה על הקן והגבהת האם מהני שיוכל (לוי) לזכות בקן והוי מזומן ומיפטר מהמצוה, ולא אמרינן שכבר קיים המצוה ע"י שילוח זה.

165

קס״ווכן כתב להדיא המהרש"ל ב'ים של שלמה' (סימן ט'), וז"ל: "כדי שלא תהא רובצת האם עליהן ויפטר מן השלוח ואז זכי ליה חצרו", עכ"ל. ולהדיא כתב כן עוד החזו"א (יו"ד סי' קע"ה סק"ב), וז"ל: "דודאי לא אמר לו שמואל לקיים מצות שילוח דא"כ היה אומר לו בהדיא זיל שלח, אלא ודאי שתהא מעופפת סגי", עכ"ל.

166

קס״זומרומז בלשון החזו"א טעמא דמילתא מדוע אכן לא קיים רב יהודה מצוה ע"י שילוח האם, משום שגרם רק לכך שתהא מעופפת אך לא עפה באופן שיצאה מתחת ידו. יעוין בחזו"א הנ"ל, ולהלן שם (סק"ג). והוסיף עוד החזו"א שבאמת לא נתחייב רב יהודה בשילוח כאן דלא זכה איהו בבנים אלא הבעל (לוי בר סימון) זכה בבנים.

167

קס״חאכן, מתוך דברים אלו באים אנו לשאלה השניה, מדוע לא היה חיוב על לוי בר סימון לקיים מצות שילוח, שהרי הכא חשיב שהיה לו צורך לזכות בבנים, שהרי רצה להקנותם לרב יהודה.

168

קס״טוכשהצעתי הרהורי לפני הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר לי בשני פנים. האחד, דיתכן שלוי לא היה כלל במקום הקן, והחיוב לשלח האם כשרוצה לזכות בבנים הוא רק כשנמצא במקום הקן. והפן השני אמר, דאפשר שלא רצה לזכות בבנים רק לאחר שתהא האם מעופפת. ונמצא א"כ שאין לו חיוב שילוח, שהרי רצונו הוא לזכות בבנים רק בשעת הפטור, (לאחר שכבר האם היא מעופפת), וממילא אין רצון זה גורם לחיוב שילוח כבר מהשתא.

169

ק״ע•

170

קע״אשיחת עופות

171

קע״במצינו בפרק שלוח הקן (דף קל"ט, ב) שעופות יש להם כח הדיבור, דמביאה הגמ' על יוני הרדסיאות "דהוה קרא קירי קירי", יעו"ש בהרחבה על שיחה שהתקיימה בין יונים. וכן מצינו במס' גיטין (דף מה, א) על אדם אחד בימי רבי עילוש שידע שיחת עופות וי"א שגם רבי עילוש בעצמו ידע, ע' בגיליון הש"ס שם. ובמדרש לקח טוב (בראשית ג, א) איתא בזה"ל: "כי הבהמות יש להם לשון כל מין ומין לבדו".

172

קע״גועיין מש"כ החיד"א בספר מדבר קדמות (מערכת ח' החכמה הט"ו) שמרחיב על חכמת שיחת העופות, ומביא גם מש"כ בהלכות גדולות גיטין (דף פ"א) יעו"ש. וחזינן עכ"פ שעופות מדברים זה עם זה.

173

קע״דויש להתבונן עפי"ז במה שכתב רבנו החפץ חיים (שמירת הלשון, שער הזכירה פרק ג') שהטעם שהקפידה התורה הק' על עון לשון הרע יותר משאר עבירות, הוא משום שכח הדיבור נמסר רק לאדם ולא לשאר בעלי חיים. וכמו שמצינו בפרשת בראשית "ויהי האדם לנפש חיה" ומתרגם אונקלוס "לרוח ממללא". וזהו מעלתו של האדם על שאר בעלי חיים. וכן איתא בזוהר חדש (מדרש הנעלם בראשית י') שאין לבהמות כח הדיבור. וקשה לכאורה מהא דהבאנו לעיל מכמה מקומות שהעופות יש להם כח הדיבור?

174

קע״הושלחתי שאלה זאת להגר"ח קניבסקי שליט"א, וכה השיב לי: "אינם מדברים ברור רק בדרך רמזים".

175

קע״וושוב ראיתי דעד"ז ממש כבר כתב היד רמה עמ"ס סנהדרין (דף קח, ב ד"ה למשפחותיהם), בהא דאמרינן התם שהיו חילופי דברים בין נח לבין העורב בתיבה, וז"ל: "דקאמרינן דאמר ליה עורב לנח וכו', לאו מעשה נס הוה, אלא אף בהמות חיות ועופות אית להו שיחה דמשתעו בה להדדי, ולאו דיבור ממש אלא סימני בעלמא ומאן דחכים ידע לה לשיחה דידהו".

176

קע״זהוספות ב'מילי דאגדתא' בענין מעלת קיום המצוה, שכרה וסגולותיה

177

קע״חבהא דשלוח הקן הוי 'מצוה קלה'

178

קע״טאיתא ברש"י על תהלים (פרק קי"ט, פסוק קכ"ט) בזה"ל: "פלאות עדותיך. מכוסים הם ונפלאים עדותיך מבני אדם יש מצות קלות שהרבית במתן שכרן כגון שלוח הקן", עכ"ל.

179

ק״פורבינו יונה ב'שערי תשובה' (שער שלישי, י) כתב בזה"ל: "המצוה הקלה שבתורה שכרה גדול, והפלא אשר לא ימד ולא יספר, הלא תראה במצות שלוח הקן שאין בה טורח ולא פיזור ממון נאמר עליה (דברים כב, ז) 'למען ייטב לך והארכת ימים', ואמרו רבותינו ז"ל (חולין קמ"ב, א) רבי יעקב אומר אין לך מצוה קלה בתורה שאין תחית המתים תלויה בה, שנאמר בשלוח הקן 'למען ייטב לך והארכת ימים', 'למען ייטב לך' לעולם שכולו טוב, 'והארכת ימים' לעולם שכלו ארוך. ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה כך מצוות חמורות על אחת כמה וכמה", עכ"ל.

180

קפ״אבספר 'כתבי אבא מרי' (רבי שמואל וואלקין, עמ' רל"א) כתב בזה"ל: "בפרשת שלוח הקן כתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים. וברש"י למען ייטב לך וכו' אם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים קל וחומר ליתן שכרן של מצות חמורות. וראיתי בשם האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת', שהקשה שהרי ישנן עוד הרבה מצות שאין בהם חסרון כיס ולא נקראין מצוות קלות, ולמה דווקא מצות שלוח הקן נקראת מצוה קלה. ואמרתי כי עיקר קושי העבודה של מצוות היא להצניע לכת שתעשה בחביון עוז טמיר ונעלם.

181

קפ״ב"ושמעתי מפי חברי רבי יצחק הוטנר (בעל הפחד יצחק), שאמר בסלבודקא בשם הרבי דקוצק כי מצוה בסתר ועבירה בגלוי, ולהיפך אין בהם לא טעם ולא ריח. לכן בכל מצוה הבאה לידו של אדם עליו עבודה קשה להצניעה ולכסותה בכיס שלא ישלטו בה עיניים. כי רובם נעשים בחברה בתוך קהל ועדה. משא"כ מצוה זו של שלוח הקן שהתנאי הראשון הוא כמ"ש 'כי יקרא קן צפור לפניך בדרך', וברש"י, כי יקרא פרט למזומן, וכיון שהיא בהקראה בדרך ולא שכיחי בני אדם הרי אינה זקוקה לכסוי, ואין בה חסרון כיס לכסותה ונקל לקיימה", עכ"ל.

182

קפ״ג•

183

קפ״דשייכות בין מצות צדקה לשלוח הקן

184

קפ״האיתא במדרש רבה פרשת בהר (ל"ד ט"ו): "אז יבקע כשחר אורך, א"ר ירמיה בן אלעזר אפילו אותה שכתוב בה והארכת ימים מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כל מה דאת לעי לנפשך לעי ולפיכך וכבוד ה' יאספך", עכ"ל.

185

קפ״וועיין בפירוש מהח"ו על המדרש שמפרש בזה"ל: "ויתכן שכך פירושו, שמצוה גוררת מצוה. מצות צדקה שכתוב בה 'וצדקה תציל ממות' וכתיב 'כן צדקה לחיים', תגרור מצות אחרות שכתוב בהם אריכות ימים, כיבוד אב ואם, ומשלוח הקן, ועל כל התורה והמצות כמ"ש כי בי ירבו ימיך וגו' מהרה תצמח", עכ"ל.

186

קפ״זומבואר מדברי המדרש הנ"ל, דאם מקפידים לקיים מצות צדקה, הרי שמצוה זו תגרור קיום מצות שלוח הקן, שמצוה ששכרה הוא אריכות ימים, גוררת מצוות נוספות שהשכר שלהן הוא גם כן אריכות ימים.

187

קפ״חודבר נפלא כתב ה'בן יהוידע' בבא בתרא (ט, א) בענין זה, וז"ל: "ונראה לרמוז מלוי "צדקה" כזה צד"י דל"ת קו"ף ה"ה עולה תקל"ה ועם הכולל עולה כמנין מצות, לרמוז ששקולה צדקה כנגד כל המצות, שנרמז מספרם במלוי צדקה. גם המלוי הזה עולה מספר 'קן צפור', שממנו יתגלה משיח צדקינו, בגאולה העתידה להיות במהרה בימינו אמן", עכ"ל.

188

קפ״טובספר 'מעיל צדקה' לרבי אליהו הכהן (מחבר הספרים מדרש תלפיות, והשבט מוסר) כתב (סימן תתשנ"ב אות ט"ו) בזה"ל: "עוד יש לומר וצדקה תציל ממות, וחזר ורמז 'מות' בראשי תבות, לרמז שמה שצדקה תציל ממות הוא מות ממש, אבל למי שאין לו בנים דחשוב כמת (נדרים ס"ד, ב), אינו מצילו בנקל ממיתה זו מצות הצדקה. דיש מצוה אחרת מסוגלת לבנים והיא מצות שלוח הקן, כאומרם רבותינו זכרונם לברכה (דברים רבה ו, ו), 'שלח תשלח את האם', ובזכות זה 'הבנים תקח לך', שהרי מצוה זו יותר מסוגלת לבנים מהצדקה", עכ"ל.

189

ק״צבענין מעלת קיום המצוה וקבלת שכרה בארץ ישראל

190

קצ״אבפרשת יתרו (כ, י"ב) כתוב: "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך". וכתב הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' (שם) בזה"ל: "היה במשמע דזה היעוד של אריכות ימים שאינו אלא ב'אדמה אשר ה' וגו' נותן לך', היינו ארץ ישראל והרי הכי איתא (בברכות ח, א) לענין שכר תלמוד תורה וכו'. אבל אי אפשר, שהרי גם בשלוח הקן דקיל ואינה כי אם מצוה שבין אדם לשמים מ"מ כתיב סתם 'והארכת ימים' בדברים (כ"ב, ז), דמשמע אפילו בחוץ לארץ, מכ"ש כיבוד אב ואם שהוא חמור ומצוה שכלית. והרי בפירוש תנן שלהי מסכת חולין (קמ"ב, א) זה הק"ו, ומה מצוה שהיא כאיסר אמרה תורה 'למען ייטב לך' וגו' ק"ו למצוות חמורות שבתורה. ובפרשת שלוח הקן ביארנו עוד יותר על פי משנה בקידושין (ל"ט, ב) שלמדנו שכר כל המצוות שבתורה משלוח הקן וכיבוד אב ואם יע"ש, וא"כ יש להבין הא דכתיב כאן 'על האדמה'. אלא בא המקרא בזה ללמדנו עיקר גדול דכבר כתב הרמב"ן בפרשת תולדות (בראשית כ"ו, ה) ובכמה מקומות (ויקרא י"ח כ"ה, וכן בהשגותיו על ספר המצוות להרמב"ם מצוה ד') שהתורה ומצוותיה אע"ג דמצוות שאין תלויות בארץ נוהגות אפילו בחוץ לארץ, מ"מ מיוחדות המה יותר בארץ ישראל. ועל כן נקראות "משפט אלהי הארץ" (מ"ב י"ז כ"ו), והדבר מובן שלפי זה גם יעודיה, אע"ג שישנם בחו"ל, מ"מ יותר משמשים ומגיעים בארץ ישראל. מעתה היתה הדעת נותנת שזה הכלל אינו אלא במצוות שבין אדם לשמים ואין הדעת אנושי נותן עליה הוא שהסברא נותנת שעיקר שכרה מיוחד בארץ ישראל, משא"כ כיבוד אב ואם שהוא דעת אנושי בזה אין סברא לחלק בין ארץ ישראל לחו"ל. משום הכי כתיב במצוה זו של כיבוד אב ואם גם כן 'על האדמה' ללמדנו דאחר שהיא מצות עשה הכתובה בתורה הרי היא ככל חוקי התורה שאין בהם טעם ושכל אנושי", עכ"ל.

191

קצ״ב[ועיין עוד שכתב הנצי"ב כעין זה בהעמק דבר דברים (ה, ט"ז) וגם בדברים (כ"ב, ז), ועיין גם במה שהאריך הנצי"ב בזה בהסכמתו לספר "אהבת חסד" של בעל "החפץ חיים", וכן הוא בביאור הנצי"ב להמכילתא פרשת יתרו פרשה ח' סע"א].

192

קצ״גאמנם יש משמעות מכמה מדרשים שמקבלים שכר אריכות ימים רק בארץ ישראל: איתא במכילתא דרשב"י (פרשת יתרו כ' י"ב עמוד קנ"ב), והובא גם במדרש הגדול (שמות כ' י"ב עמוד תכ"ז), בזה"ל: "למען יאריכון ימיך על האדמה, ולא בגולה ולא בתושבות", עכ"ל. ועוד עיין במדרש הגדול דברים (פרשת ואתחנן ה' ט"ז עמוד קי"ח): "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר השם אלוקיך נותן לך, כשאתם על האדמה יש אריכות ימים ויש טובה מצויה הא אינן מצויין לא בגולה ולא בתושבות", עכ"ל. וכן הוא במדרש תנאים (דברים שם עמוד כ"ג), ע"ש. והרי מפורש בדברי חז"ל ששכר כבוד אב ואם דהיינו אריכות ימים הוא דוקא בארץ ישראל. ובספורנו (שמות כ' י"ב) כותב בזה"ל: "על האדמה בשמירתם תזכה לזה, שאותו אורך ימים תקנהו בשבתך על האדמה שלא תגלה ממנה", עכ"ל. ועיין במעדני יום טוב על הרא"ש (ברכות פ"א סימן ז' אות ט') שנקט בפשיטות ששכר אריכות ימים דכבוד אב ואם הוא רק בארץ ישראל. ועיין מה שכתב רבי יונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש (חלק ב' סוף דרוש ז') על מעליותא שיש בקיום המצות בארץ ישראל. אמנם עיין בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (תשובה קצ"א) כי מי שכבר קיים מצות שלוח הקן בחוץ לארץ, אינו צריך לחזור ולקיימה בארץ ישראל משום שכבר קיים מצותו.

193

קצ״דבענין הבטחת הבנים

194

קצ״הלהלן בספרנו (פרק שכר המצוה וסגולותיה) נתבאר דלפעמים אין הקב"ה נותן לאדם השכר המסוים שהובטח על קיום מצוות מסוימות, בהאי עלמא, יעו"ש. ויש להוסיף דבספר שערי אמונה (פאה, פרק ראשון משנה א') כותב הגר"ח קניבסקי שליט"א בזה"ל: "בשבועות (י"ח, ב) כל המבדיל על היין הויין לו בנים זכרים וכו'. ראינו הרבה בני אדם שלא חיסרו שום הבדלה ואין להם בנים זכרים, או שאין להם בנים כלל. וכן יש להקשות בשאר שכר המובא בגמרא או עונש, ואנו רואין כמה פעמים שאינו כן. והתשובה לזה בשני אופנים או שמעשיו מעכבין כמו שכתב המשנה ברורה (סימן קנ"ח ס"ק ל"ח) לענין נטילת ידים וכו'. ואם עשה מצוה ששכרה בנים וכנגדה עבירה שמפסידה בנים יצא זה בזה וכן כל כה"ג. ועוד יש תשובה שאם אחד אין לו בנים אין זה נכיון מעונותיו דמי יימר שמגיע לו בנים, אבל אם עשה מצוה שהבטיחוהו חז"ל בנים עבור זה נמצא אם אין לו בנים מנכין לו עבור זה מעונותיו והרי זה כאילו נתנו לו בנים ונטלוהו ממנו, ואם כן שבאמת היו לו בנים. וכן לענין עונש שמי שאינו עני אינו נכיון ממצותיו, ובאמת שני התשובות דבר אחד הוא ודו"ק. גם לפעמים הקב"ה יודע שאם יתנו לו בנים או עשירות אין זה טוב עבורו אלא רע ולכן אין נותנין לו וכמו שכתב רש"י (מלכים א' פרק ח' פסוק מ"ג), עכ"ל. וז"ל רש"י (שם): "בישראל הוא אומר לתת לאיש ככל דרכיו, לפי שישראל מכיר בהקב"ה ויודע שהיכולת בידו ואם אין תפלתו נשמעת תולה את הדבר בעצמו ובחטאו, אבל העכו"ם קורא תגר וכו', עכ"ל. וכעין זה כותב רש"י (ראש השנה ד, א ד"ה כאן) בזה"ל: "כאן בישראל שלבו לשמים, ואם מריעין לו בחייו אינו קורא לו תגר אלא תולה היסורין בעונו, אבל עובד כוכבים אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר", עכ"ל.

195

קצ״וועיין בשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג, אות ל) שכותב בזה"ל: "מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. פירוש אם יהיה לך כן להמלא אסמיך שבע בתתך מהונך ומראשית כל תבואתך לעבודת הצדקה, אבל יאחזוך ימי עוני אל תמאס מוסר ה'. ודע כי גם זה לטובתך כי את אשר יאהב ה' יוכיח להיטיב באחריתו, להיות תמורת שכר העולם הזה ותחת כבודו, שכר אמת והטוב הצפון העומד לעד לעולם", עכ"ל.

196

קצ״ז•

197

קצ״ח'ואת הבנים תקח לך' - רמז לסגולת ה'בנים'

198

קצ״טעיין בספר 'שלל דוד' לרבי יוסף דוד זינצהיים ז"ל (עיין מה שכתב החתם סופר אודותיו בדרשות חת"ס כרך א', ובתורת משה מהדו"ת פרשת ויגש) בחידושיו על התורה (דברים כ"ב, ז): "והנה המדרש ג"כ סובר לדינא כאשר פסק החכם צבי דאם שלח שניהם קיים המצוה כהלכתה ורק הוא רשות ליקח הבנים, מעתה קשה בזה פשיטא ולמאי צריך למכתב, להכי דרש שאם אין לו בנים יהיו לו בנים, וזה הכוונה אם שלחת האם, הבנים של עצמך תקח לך, וזה למען ייטב לך, דאין טובה גדולה מזו למי שאין לו בנים שיזכה לו בנים, ולכן בפרשת כיבוד אב ואם כתיב (דברים ה, טז) למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, וגם בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך, דלמען ייטב לך קאי על 'ואת הבנים תקח לך', דזוהי ההטבה שעושה לו הקב"ה", עכ"ל.

199

ר׳ובספר כסף מזוקק לרבי יאשיהו פינטו (נדפס בשנת שפ"ח) איתא בזה"ל: "כתב המדרש רבה יש מצוה שמתן שכרם עושר, ויש מצוה שמתן שכרה כבוד, והמצוה הזו מה שכרה, שאם אין לך בנים אני נותן לך בנים, שנאמר ואת הבנים תקח לך וכו' הכוונה שחז"ל דרשו הפסוק והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, ואם כן 'ייטב לך' מה היא הטובה בעולם הזה, לזה אומר שהיא בנים שנאמר ואת הבנים תקח לך. ודקדקו חז"ל שכפי הפשט הוה ליה למימר ואת האפרוחים תקח לך כמו שכתוב והאם רובצת על האפרוחים ולמה שינה לומר ואת הבנים תקח לך אלא לרמוז שיהיו לך בנים זכרים", עכ"ל.

200

ר״א•

201

ר״בבענין זוכה לאשה

202

ר״גלהלן בספרנו (פרק שכר המצוה וסגולותיה) הבאנו דברי המדרש תנחומא והילקוט שמעוני, שהמקיים מצות שלוח הקן זוכה לאשה. וז"ל המדרש תנחומא (כי תצא): "למדנו, שעבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה, מנין, דכתיב, כי יקרא קן צפור לפניך, שלח תשלח וגו' למען ייטב לך והארכת ימים. אחריו מה כתיב, כי תבנה בית חדש, תזכה לבנות בית חדש ולעשות מעקה וכו' מה כתיב אחריו, כי יקח איש אשה, תזכה לאשה ולבנים. הרי למדנו, שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה. לפיכך נסמכו פרשיות אלו זו לזו", עכ"ל.

203

ר״דוז"ל הילקוט שמעוני (דברים רמז תתקכ"ה): "למדנו מצוה גוררת מצוה שנאמר כי יקרא קן צפור שלח תשלח מה כתיב אחריו וכו' ותזכה לאשה ולבנים", עכ"ל.

204

ר״הואיתא בחידושי הרד"ל לרבי דוד לוריא על המדרש רבה (כי תצא פרק ו' אות ד') וז"ל: "בתנחומא מוסיף עוד מה כתיב אחריו כי יקח איש אשה תזכה לאשה ולבנים והוא כסדר ששנינו במסכת סוטה (מ"ד, א) שיבנה אדם בית ויטע כרם ושדה וכו' וישא אשה, וגדילים דכתיב מקמי אשה עיין במגן אברהם סי' ה סק"ג בשם תשב"ץ קטן", עכ"ל.

205

ר״ווהחתם סופר כתב (כי תצא כ"ב, ז) וז"ל: "למען ייטב לך והארכת ימים וסמיך ליה כי תבנה בית חדש, ואח"כ לא תזרע כרמך כלאים, ואגב כל דיני כלאים. ואח"כ כי יקח איש אשה ואגב כל דיני נשים. ועכ"פ בסדר המסודר בית כרם ואשה וכאשר סידר משיח המלחמה וכו' והכא בשלוח הקן למען ייטב לך בכל מיני טובת עוה"ז, ואפילו הכי והארכת ימים ליום שכולו ארוך ולא תבעט מרוב טוב ולא יפסידך טובת העוה"ז אריכות ימיך בעוה"ב, ע"כ סמוך לו כשתזכה למדריגה זו אז תזכה לבית והדר כרם ואשה", עכ"ל.

206

ר״זויש להוסיף שמצאנו מבואר להדיא בדברי הראשונים שהמקיים שלוח הקן זוכה לאשה וז"ל רבינו בחיי (דברים כ"א, י"ד): "וכשם שלמדנו מתוך סמיכות פרשיות אלו שעברה גוררת עברה, כן למדנו מן הפרשה שמצוה גוררת מצוה, שהרי כתוב למטה (דברים כ"ב, ו) "כי יקרא קן צפור לפניך", מה כתיב אחריו כי תבנה בית חדש ועשית מעקה, אם קיימת מצות שלוח הקן תזכה לבנות בית חדש ולעשות מעקה, ותזכה עוד לבגדי צמר ופשתן, לכך סמך לו לא תלבש שעטנז, ותזכה למצות ציצית, לכך סמך לו גדילים תעשה לך, ותזכה לאשה, לכך סמך לו כי יקח איש אשה, והא למדת מתוך סמיכות הפרשיות גם כן שמצוה גוררת מצוה", עכ"ל.

207

ר״חוכן כתב בתורת המנחה לרבי יעקב סקילי מתלמידי הרשב"א (פרשת כי תצא, דרשה ע"א) בזה"ל: "ואחר שלוח הקן בא מצות מעקה שהיא ישוב העולם וקיום המין כדכתיב כי תבנה בית חדש, וזריעת הכרם וחרישת השדה ובגדים ללבוש ולקיחת אשה, שאם קיים אדם מצות שלוח הקן יזכהו השם ית' לבנות בנין עולם", עכ"ל.

208

ר״טוכן כתב בדרשות רבי יהושע אבן שועיב מתלמידי הרשב"א (פרשת כי תצא) וז"ל: "שאם קיים אדם מצות שלוח הקן שנראה לו קלה נותן לו הקדוש ברוך הוא בית ומקיים מצות מעקה, ואחר כך נותן לו שדה ומקיים לא תחרוש וגו', ואח"כ זוכה למלבושים נאים ומקיים מצות גדילים ומצות שעטנז, ואח"כ זוכה כי יקח איש אשה, הוי אומר מצוה גוררת מצוה", עכ"ל.

209

ר״יוכן כתב בספר עקידת יצחק לרבי יצחק עראמה (פרשת כי תצא) וז"ל: "ומצוה גוררת מצוה מנין, דכתיב כי יקרא קן צפור לפניך וגו', ואחריו מה כתיב כי תבנה בית חדש תזכה בה ותעשה מעקה, מה כתיב אחריו לא תזרע כרמך כלאים, מה כתיב אחריו לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, מה כתיב אחריו לא תלבש שעטנז וגו', מה כתיב אחריו גדילים תעשה לך, מה כתיב אחריו כי יקח איש אשה שתזכה לאשה ובנים לכך נסמכו פרשיות אלו הרי מצוה גוררת מצוה", עכ"ל.

210

רי״אויש להוסיף דברי הגר"ח קניבסקי שליט"א בתשובותיו להלן בספרנו (קצ"ה) ששלוח הקן גם מסוגלת לאשה למצוא את זיווגה.

211

רי״ב•

212

רי״גליקוטי אמרים בענין שכר מצוות בעולם הזה

213

רי״דכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ט, הלכה א), וז"ל: "מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות, והטובה שנזכה לה, אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה, היא חיי העולם הבא, שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת, שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך, ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך, וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית. כל אותן הדברים אמת היו ויהיו, ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות, ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות, אלא כך הוא הכרע כל הדברים. הקב"ה נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה, זוכה בה לחיי העולם הבא. ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה. והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו', עכ"ל.

214

רי״הואיתא משל נפלא על דרך הרמב"ם, בספר 'אהל יעקב' להמגיד מדובנא (פרשת ראה ד"ה עוד יתכן) וז"ל: "כי האף אמנם כבר קבלנו מפי חז"ל ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא עם כל זה מן הראוי להעניק את הצדיק גם בעולם הזה בכמה טובות מה שהוא צריך אליהם אל השלמת עבודתו, לא לבד שלימות הבריאות וכל צרכי מחייתו לפרנסת ביתו וכו'. ממש ע"ד סוחר נוסע עם בעל עגלה למרחקים כאשר יתבע ממנו שכר נסיעתו, הלא יענה ויאמר שהשכירות משתלמת לבסוף, כאשר אבוא אל ביתי אשלם לך כי איש נאמן ובטוח אני, אכן כאשר יבקש על הוצאות לתת תבן ומספוא אל הסוסים או לתקן את העגלה, בהכרח יתן לו. וזהו את הברכה אשר תשמעו וכו', ר"ל כי מוכרח אנכי לתת לך על הוצאות ולהספיק כל מחסורך למען תוכלו לשמוע ולהקשיב לשמור ולעשות, וזהו מאמר היום לעשותם, פירוש היום הקב"ה עוזר לעשותם ומשלים את האדם בכל צרכי מחייתו למען יוכל לעשות ולמחר יקבל שכרם", עכ"ל.

215

רי״ווהטעם שאין מקבלים שכר מצות בעולם הזה, איתא ב'מכתב מאליהו' (ח"א עמ' ד'), וז"ל: "הרי שיתבאר לנו היטב כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, הוא משום שאין לך שום מצוה מן המצות אפילו הקטנה ביותר אשר לא יהיה שכרה יותר מכל מה שאפשר שימצא שכר וטוב בכל העולם הזה כולו, ויהי' כתרגום המילים ממש דליכא בעולם הזה אין בכל העולם כולו מה שיהיה אפשר להיות שכר מצוה ואפילו למצוה היותר קטנה", עכ"ל.

216

רי״זועיין בנצי"ב (דברים כ"ב, ז) שכתב בזה"ל: "אם כן אם היה כתוב בכיבוד אב ואם שכר עולם הזה, ובשלוח הקן שכר עולם הבא הייתי אומר דלהיפוך לא. משום הכי כתיב בכיבוד אב ואם שכר הרוחני מכל שכן בשלוח הקן. ובשלוח הקן כתיב שכר בעולם הזה כל שכן בכיבוד אב ואם. ומזה למדנו כמו כן בכל המצות שיש להם לכל אחד שכר בעולם הזה ובעולם הנשמות ובעולם התחי'. והיינו דתנן (קידושין ל"ט, ב) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ. ופירוש רש"י מטיבין לו בעולם הזה, ונוחל את הארץ חיי עולם הבא והיינו עולם התחי'", עכ"ל.

217

רי״חורבינו בחיי בספרו כד הקמח (אות א' מערכת אורחים) כתב בזה"ל: "כך המצוה יש בהן פירות בעולם הזה אבל עיקר השכר אינו אלא לעולם הבא וכו' יש לקצת מצוותיה של תורה פירות בעולם הזה, והפירות חלוקים זה מזה. כי יש לזה שכר אריכות ימים, וזה עושר וכבוד, ולזה שכר פרי הבטן", עכ"ל.

218

רי״טרבי צדוק הכהן מלובלין בספרו דברי סופרים (אות כ"ה) כתב בזה"ל: "אבל פירות יש לכל מצוה שיוכל לזכות בהן בעולם הזה אם ראוי לכך, דרק שכר מצוה גופה בהאי עלמא ליכא (קידושין ל"ט, ב) אבל שכר פירות איכא לכל מצוה ענין מיוחד כמו עשר בשביל שתתעשר (שבת קי"ט, א), ובשילוח הקן בנים כמו שאמרו במדרש (דברים רבה ו' ו') על פסוק (דברים כ"ב ז') ואת הבנים תקח לך וכדומה", עכ"ל.

219

ר״כוב'תורה תמימה' כתב (דברים ה, ח): "קשה לומר דבהאי עלמא ליכא כלל מתן שכר, שזה סותר לכמה פרשיות וענינים שבתורה כנודע רבו מספור, אלא צריך לומר דהטובה שבעולם הזה היא רק לתכלית שיוכלו לשבת במנוחה לקנות שלימות לעולם הבא".

220

רכ״אבספר 'כללי המצוות' לרבי יוסף גיקטיליא (בעל ה'שערי אורה') כתב (עמוד ל"ו) וז"ל: "ואת"ל הא דגרסינן בפרק התכלת (מנחות מ"ד) תניא אידך א"ר נתן אין לך כל מצוה קלה שבתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה וכו'. מכל מקום שתי תשובות בדבר, אחת שהרי רבי נתן בעצמו אומר שעיקר שכר המצוות שאין לו שיעור וגבול איננו כי אם לעולם הבא. ואע"פ שיש קצת שכר בעולם הזה השכר הגדול לעולם הבא" וכו'. ועיין עוד שם עוד אריכות נפלא בענין זה ששכר מצות הן לעולם הבא.

221

רכ״בו'הבכור שור' מסכת בבא בתרא (ט, ב) מבאר ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, הוא משום דעונש ליכא גם כן בהאי עלמא, משא"כ ל"ת אם עבר יש עונש מלקות וכדומה, ולכן ה"ה דיש על זה שכר בהאי עלמא.

222

רכ״גוז"ל ה'פני יהושע' (ברכות ל"ב, ב): "לצדיקים גופייהו לא ניחא להו לקבל שכר המצות בעוה"ז, לא מיבעיא למ"ד שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אלא אפילו למ"ד דאיכא אפילו הכי אין דרך צדיקים בכך לקבל שכרן בעולם הזה שכאפס ואין הוא נגד שכר עולם הבא הצפון וגנוז להם בעולם הבא", עכ"ל.

223

רכ״דובספר 'חפץ חיים' על התורה (פרשת אחרי מות) איתא משל נפלא לזה, וז"ל: "והנה בכמה מקומות בתורה כתוב אני ה' ומפרש רש"י 'נאמן לשלם שכר', והוא כמו שטר חוב חתום בידי מלך מלכי המלכים הקב"ה בעצמו כמאמרם ז"ל במדרש רבה רות הובא בילקוט לשעבר אדם עושה מצוה נביא כותבה ועכשיו אדם עושה מצוה מי כותבה, אליהו ומלך המשיח והקב"ה חותם על ידיהם, ובשביל לקבל שויו של שטרי חוב החתום ביד המלך בעצמו, צריכים לנסוע לעיר הבירה לאוצר המלך כי אין בכח תושבי עיירה קטנה לפורטו כי כל הכסף הנמצא אצלם לא יספיק לזה. אולם מצוה שהרשע עושה אינה חשובה כ"כ כמו של הצדיק ואפשר להחליפה אפילו בעיירה קטנה, וע"כ משלם לשונאיו אל פניו כאן בעיירה הקטנה, כלומר בעולם הקטן, אבל עבור המצות שהצדיק עושה, אמרה תורה וחי בהם לעולם הבא, אני ד' נאמן לשלם שכר ובהאי עלמא ליכא התשלום אלא בעולם שכולו טוב", עכ"ל.

224

רכ״הוב'צפנת פענח' למהרי"ט (פרשת כי תצא. הובא נמי בחידושי מהרי"ט קידושין ל"ט, ב) כתב בענין זה, וז"ל: "וקשה טובא חדא דרבי יעקב היכי מצי למימר דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא כלל, והא כמה קראי כתיבי בהדיא (דברים י"א, י"ג) והיה אם שמע תשמעו וגו' וכתיב (שם, כ"א) למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו', ואמרינן לעיל בההוא פירקא (ל"ד, א) גבי מזוזה דנשים חייבות דאטו גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי, הרי שמטיבין לו ומאריכין ימיו ונוחל את הארץ וכו'. ונ"ל דר' יעקב מודה שאדם העושה מצוה מטיבין לו בעולם הזה כדכתיב בכמה קראי, ולא פליגי בהכי אלא מצוה דקאמר היינו שהשכר עצמו יטול ממנו בעה"ז, כגון אם צריך ליעשות לו נס דקיימא לן דמנכין לו מזכיותיו כדאמרינן בסדר תעניות אלו (תענית כ, ב) בההיא אשיתא רעיעתא דהואי בנהרדעא לא הוה חליף רב ושמואל תחותה וביתא רעיעתא דרב הונא, דמייתי התם שאם תמצי לומר עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו דכתיב (בראשית ל"ב, י"א) קטונתי מכל החסדים, ור' יעקב סבר דאין עושים לו נס כלל דקיימא לן דשכר מצות בהאי עלמא שינכו לו מהעולם הבא ליכא", עכ"ל.

225

רכ״ועל איזה מצוות מקבלים שכר בעוה"ז

226

רכ״זהמהרש"א (סוטה י"ד, א) כתב דמצות שאין חיוב לעשותם, שרי לעשותן על מנת לקבל שכר בעוה"ז. וכן כתב הפרי מגדים ב'ספר המגיד' על פרקי אבות (פרק ב' משנה ט') שאם עושה מצוה יותר מהראוי ולפנים משורת הדין, אותו תוספת יש לו שכר בעולם הזה, וכן הוא ב'אגרות הפרי מגדים' (אגרת ג'), וכעין זה כתב הפרי מגדים בספרו 'ים התלמוד' (פתיחה אות י"ג).

227

רכ״חוכעין זה איתא כבר ברמב"ן בספרו 'האמונה והבטחון' (פרק ז'), וז"ל: "כיוצא באלו יש בדברי רז"ל בדרשות ובאגדות שנראה מהן שיש מתן שכר בעולם הזה. תדע לך שאין השכר הזה על מצות התורה אלא על מצות שהאדם מסגל לעצמו בטוב מדותיו ורוב בריאות נפשו. ואין לאותן המצות כח גדול כמו של תורה על כן מתן שכרן בצדו בעולם הזה", עכ"ל. וכן כתב החיד"א בספר 'מדבר קדמות' (מערכת ת' אות י').

228

רכ״טאיתא בספר חסידים (סי' ר"י) בזה"ל: "אם ראית תלמיד חכם שהאריך ימים דע לך שהוסיף דקדוקים על חבירו, דברים שאינם כתובים בתורה. שהרי בפירוש אמרו במסכת מגילה (כ"ז, ב) במה הארכת ימים וכו' ואין שם דבר אחד מן התורה אלא דקדוקי של סברא שאינן של תורה, עכ"ל.

229

ר״לובשינוי מעט איתא לרבינו הגר"א זיע"א בספרו 'קול אליהו' פרשת וירא (אות ט"ז), דכתב דאע"ג ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, מ"מ בעד הטירחא והזריזות של עשיית המצוה יש שכר בעולם הזה, וע"ש דמפרש דמה שאנו אוכלים פירות ממעשה העקידה זה רק בעד ההכנה לעקידה, וישכם אברהם בבקר וכו', אבל שכר מצוה על עצם העקידה הוא שמור לעתיד לבא. וכן כתב ה'כתב סופר' (ריש פרשת בחוקתי), ומבאר דעצם קיום המצוה דהוי דבר רוחני שכרו בעולם הבא שכולו רוחני, אבל שכר טירחת המצוה כיון דנעשה בגופו יש שכר בגוף והיינו בעוה"ז.

230

רל״אועיין עוד להחיד"א בספרו 'נחל אשכול' על מגילת קהלת (ח, ט"ו), על הפסוק ושבחתי אני את השמחה, דהגם ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל שכר שמחה של מצוה איכא בהאי עלמא וז"ל: "שכר המצות עצמן בגופן שלהם הוא דווקא לעולם הבא. אבל השמחה אשר ישמח האדם בעשיית המצות, שכרה שלם ישלם בעולם הזה", עכ"ל. וכן כתב החיד"א בספר דבש לפי (מערכת מ"ם אות י"ג) "דאף על פי שאמרו חז"ל שכר מצות בהאי עלמא ליכא מכל מקום שכר שמחה שאדם שמח בעשיית המצוה פורעין לו בעולם הזה", עכ"ל.

231

רל״בורבי יעקב עמדין בספרו עץ אבות על פרקי אבות (פרק ב' משנה א) כותב בזה"ל: "ואמרתי אף על פי שאין שכר מצוה בעולם הזה, היינו שכר דמצוה עצמה, אבל שכר חיבוב והידור מצוה מן המובחר, זהו ריווח של כל מצוה ופירותיהם בעולם הזה וודאי. ומה מתוק מאד לפי זה לשון 'מתן שכרן' כי לפי מיטב הרצון ועוצם תשוקת המקיים צווי המלך, לעשותו על הצד היותר טוב ומשובח האפשרי, יותר ממה שנצטווה. ככה מהראוי למלך לכפול שכרו ולהרחיב לו מתן ומשאת כיד המלך ברוח נדיבה עודף על השכר הקצוב למוכרח במעשהו בלבד", עכ"ל. וכעין זה כתב התוספות יום טוב על משניות אבות (פרק ב' משנה א). וכן כתב ה'בן איש חי' בפירושו 'חסדי אבות' על משניות אבות (פרק ד' משנה ב).

232

רל״גשכר ד'מצוה גוררת מצוה'

233

רל״דבספר 'ימלא פי תהלתך' (חלק ב', עמוד תק"ב) כתב מורנו הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א בזה"ל: "באבות (פרק ד' משנה ב) תנן מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה מצוה, ושכר עבירה עבירה. והנה אף על פי דבקידושין (ל"ט, ב) אמרינן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ומפרשים לפי דכל העולם אינו מספיק לשלם אפילו שכר מצוה אחת, מ"מ מה שזוכה לעשות מצוה לא נחשב שכר המצוה. וע"כ דאין זה התשלום, דא"כ וכי כשזוכה למצוה השניה מפסיד שכר הראשונה וכן הלאה וישאר ללא שכר על המצוות. אלא דבודאי השכר שמור, אלא דחוץ מהשכר המצוה גוררת מצוה. ורואים בהרבה מקומות שיש שייכות וקשר למצוה אחת עם הקודמת, וכדפרש"י על הפסוק (דברים כ"ב, ח) כי תבנה בית חדש וגו', אם קיימת מצות שלוח הקן סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה שמצוה גוררת מצוה ותגיע לכרם ובגדים נאים", עכ"ל.

234

רל״השכר בעוה"ז על מצות שלוח הקן

235

רל״ובחולין (קמ"ב, א) איתא: "תניא רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה, בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו של זה, אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב לך לעולם שכולו טוב", עכ"ל. ונראה מכאן דפשוטו של מקרא נדרש לענין שכר בעוה"ב. אכן בתרגום יונתן בן עוזיאל (דברים כ"ב ז) על הפסוק למען ייטב לך והארכת ימים כתב בזה"ל: "מן בגלל דיוטב לך בעלמא הדין, ותוריך יומין בעלמא דאתי", עכ"ל.

236

רל״זובילקוט שמעוני (רמז תתק"ל) איתא בזה"ל: "העושה מצוה אחת מטיבין ומאריכין לו את ימיו. אמר הקב"ה אם קיימתם מצות שלוח הקן אפילו היית עקר ולא מוליד חייך שאני פוקדך בבנים שנאמר (כ"ב, ז) שלח תשלח, אם עשית כן ואת הבנים תקח לך", עכ"ל. ובפירוש 'זית רענן' על הילקוט שמעוני (לבעל ה'מגן אברהם') כתב שם בזה"ל: "ספ"ק דקידושין אפילו מצוה אחת יתירה על זכיותיו וזהו שמסיים אם קיימת מצות שלוח הקן וכו' פי' דס"ל ששלוח הקן נמי אוכל מפירותיהן בעוה"ז שיהיו לו בנים" עכ"ל.

237

רל״חובספר 'אמונה ודעות' לרבינו סעדיה גאון (מאמר החמישי עמוד קפ"ו) כתב וז"ל: "ואבאר עוד הזכויות אשר על כל פנים יש בהן גמול בעולם הזה ואפילו כפר האדם, ואומר שהן שש תחילתן כבוד ההורים כאמרו כבד את אביך ואת אמך, והרחמנות על בעלי חיים כאמרו שלח תשלח את האם", עכ"ל.

238

רל״טוכן כתב הספורנו (דברים כ"ב, ז): "למען ייטב לך והארכת ימים הנה בענין שלוח הקן וכו' אמר שאפילו בזה הקצת של גמילות חסדים יהיה אוכל פרותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא", עכ"ל.

239

ר״מוכן כתב הרמב"ן בפרשת שמות (כ, י"ב) "וע"ד רבותינו (קדושין ל"ט, ב) ענין הכתוב "למען יאריכון ימיך" ו"על האדמה" יבטיח כי במצוה הזאת יהיו כל ימותינו ארוכים, כי ימלא ה' ימינו בעולם הזה, ויהיו ארוכים בעולם הבא שכולו ארוך", עכ"ל.

240

רמ״אבספר דרשות ופירושי רבינו יונה (פרשת יתרו) איתא בזה"ל: "כי יקרא וכו' למען ייטב לך, זו אחת מן המצות שאוכל פירותיה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא", עכ"ל.

241

רמ״בואיתא במהרש"א (קידשין מ, א ד"ה בשילוח הקן) בזה"ל: "ומשני כיון דאין לשילוח הקן פירי אלא קרן לחוד, לא תני ליה דלא נימא דשקולה מכרעת אלא היכא דאיכא פירי דהיינו טוב לשמים ולבריות כדמסיק מה שאין כן בשילוח הקן דלא הוי רק טוב לשמים אין לו פירי. והכפל דכתיב ביה בשילוח הקן היינו שיהיה לו מן הקרן שכר טוב בעוה"ז וגם אריכות ימים לעוה"ב", עכ"ל. וכן איתא במהרש"א במסכת שבת (קכ"ז, א).

242

רמ״גבספר תורת משה להחתם סופר (דברים כ"ב, ז) כותב בזה"ל: "והכא בשלוח הקן למען ייטב לך בכל מיני טובות העולם הזה, ואפילו הכי והארכת ימים ליום שכולו ארוך, ולא תבעט מרוב טוב ולא יפסידוך טובות העולם הזה אריכות ימיך בעולם הבא. ע"כ סמיך לו כשתזכה למדריגה זו אז תזכה לבית וכרם ואשה", עכ"ל.

243

רמ״דבספר טעמא דקרא (פרשת כי תצא) כותב הגר"ח קניבסקי שליט"א בזה"ל: "בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים ובכיבוד אב ואם (בפרשת ואתחנן) כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, הקדים אריכות ימים וצריך טעם. וי"ל ע"פ תרגום יונתן כאן למען ייטב לך בעלמא הדין ולמען יאריכון ימיך בעלמא דאתי. ומבואר דטובה קאי על עולם הזה ואריכות ימים על עולם הבא. והנה בירושלמי ריש פאה אמרו דכיבוד אב ואם הוא מצוה חמורה שבחמורות ושילוח הקן הוא מצוה קלה שבקלות, ודרך התורה לכתוב בכל מקום לא זו אף זו, כמ"ש בזבחים (קי"ט, א), ולכן בשילוח הקן שהיא מצוה קלה שבקלות הו"א שמשלמין שכרה בעוה"ז קמ"ל קרא למען ייטב לך בעוה"ז ולא זו בלבד אלא אפי' בעוה"ב ג"כ יאריכון ימיך", עכ"ל.

244

רמ״ה•

245

רמ״ומשמעות המילים "שלוח הקן"

246

רמ״ז"כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רבצת על האפרוחים או על הביצים, לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כ"ב, ו-ז).

247

רמ״חהראשונים ז"ל עמדו על המדוכה, לבאר לשון הפסוק 'קן צפור'. מהו הקן, ומהו סמיכות הלשון קן צפור, ואלו דבריהם:

248

רמ״טא. בפירוש רבינו יהונתן מלוניל עמ"ס חולין (קמ"א, ב) כתב לענין הדין שאין מקיימין מצות שילוח בקן המזומן בידו, וז"ל: "נטל את הבנים וכו', כלומר שזכה בהם בהגבהה והניחם שם כדי שתגדלם אמם פטור מלשלח, שכיון שזכה בהן מזומן מיקרי, וכתיב כי יקרא פרט למזומן. ואע"פ שאין האם מזומנת מיפטר, דכי כתיב כי יקרא קן, אבנים קאי דכתיב כי יקרא קן, ולא מקרי קן אלא האפרוחים או הביצים", עכ"ל. וכן כתב הנמוקי יוסף שם. וכן הוא להדיא ברש"י בבא מציעא (ק"ב, א) ד"ה קרי כאן, וז"ל, 'קן הוא הביצים', עכ"ל רש"י. וכן מצאנו דקן נקראת על מה שבתוכה דאיתא במשנה (נדרים לה, ב) שמקריב 'קיני' זבין, ופירש הר"ן (שם) דעל שם שתי התורים שבתוכה קראה קן.

249

ר״נב. על פירוש הראשונים הנ"ל, מתעורר קושי לכאורה מפשוטו של מקרא דכתיב 'קן צפור'.

250

רנ״אישוב הדבר מצינו בחידושי רבי משה קזיס [תלמיד הרמ"ע מפאנו] בחולין (שם), וז"ל: "האפרוחים או הבצים קרויין קן. וקן צפור הוא סמוך, ופירושו קן של צפור, וצפור היא האם. וכן שנינו בזמן שכנפיה נוגעות בקן. וכן מוכיח לשון הכתוב, 'כי יקרא קן צפור וגו' אפרוחים או ביצים', שהאפרוחים או ביצים הוא פירושו של קן. ולפיכך, עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא קרוי קן צפור, כי הקן הוא של צפור טהורה. ומה שכתב הר"ן בעינן שתהא האם שהיא מקננת צפור טהורה היינו שהיא רובצת על הקן", עכ"ל.

251

רנ״בג. תוספת הסבר למושג קן מוצאים אנו בביאורו של רבי שמשון רפאל הירש על התורה, וז"ל: "קן משורש 'קנן' [קרוב ל'גנן']. ההוראה העיקרית של קן היא, המשכן המוגן של הציפור, ובייחוד המקום המגן על האפרוחים. אולם בהשאלה לשון 'קן' נופל גם על האפרוחים השוכנים בקן. כך, 'כנשר יעיר קנו', עכ"ל. וכן איתא להדיא בפירוש "קן מפורשת" לרבי צבי בן מורנו רבי אליהו גוטמכר זצוק"ל עמ"ס קנים (פ"א מ"א ד"ה סדר קינים). ובמלבי"ם אף הוא כתב עד"ז (אות נ"ה), וז"ל: "שם קן מציין מדור העוף, בין שימצאו שם ביצים בין שיהיה ריקן, והוא רוצה להטיל ביצים ויכין קן לו", עכ"ל.

252

רנ״גד. לאחר כל זאת נותר לנו להבין לשון חז"ל 'שלוח הקן'. דמכיון שנתבאר שקן מכוון אל האפרוחים או הביצים, ולא אל האם, מהו הלשון שלוח הקן? וכתב בזה בפירוש הגרי"פ פערלא על הרס"ג (ל"ת קלז, ד"ה אמנם בעיקר) לבאר ע"פ דברי פירוש לח"מ על המשניות, דשילוח הקן פירוש שילוח (האם) שמתיר את הקן, יעו"ש אריכות דבריו. ובדברי עם הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר לי, דהרוצה לברך בלא שם ומלכות, יאמר הנוסח: לשלח הקן, ולא לשלח מן הקן, כי כן הוא לשון חז"ל. יעוי' חלק הדינים (דין ג').

253

רנ״דה. והעיר לי הרב משה ואלמן שליט"א מלשון רש"י (קל"ח, ב ד"ה פטור) וז"ל: "וקן צפור בעינן שתהא האם המקננת צפור טהורה, ועוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא נמי, אע"ג דקן צפור הוא" וכו'. מוכח מלשון זה דקן צפור היינו האם המקננת ולא הבנים שבקן. וכן כתב בהפסקי רי"ד: "דקן ציפור בעינן שתהא האם המקננת ציפור טהורה", עכ"ל. ולפי זה שילוח הקן היינו כפשוטו, שילוח האם המקננת מעל גבי הקן.

254

רנ״הוהעיר לי דודי הג"ר משה הכהן ראטה שליט"א (ר"מ בישיבת בית בנימין, סטאמפארד ארה"ב) לדברי מלא הרועים (סוף חולין) וז"ל: "כתב בשל"ה (פרק תורה שבעל פה פי"ג כלל לשונות סוגיות ק"ל) דצריך לקרות הקוף בנקודת צירי, דלא שייך לקרות בפתח אלא כשהוא דבוק כמו קן צפור, אבל כשאינו דבוק בצירי כמו דרור קן לה". אמנם בתשובותיו של הגר"ח קניבסקי שליט"א (תשובה ה') כתב לי שגם אפשר לקרוא עם פתח. ושלחתי לו בכתב דברי השל"ה הנ"ל וענה לי בזה"ל: "כמדומה שלא נהגו כן", עכ"ל.

255

רנ״וסמיכות המצות

256

רנ״זבפרשת כי תצא כתבה תורתינו הקדושה מצות רבות, שבעים וארבע במספר. כ"ז מצות עשה, ומ"ז מצות לא תעשה. מצות שלוח הקן, מופיע בפרשה זו, בין אותן מצות רבות. מפרשי התורה עמלו למצוא טעם בסדר הציווים, שהרי אין שום מקריות בתורה. גם על שלוח הקן עמדו להבין מדוע מקומה לאחר סדרת המצות שקדמו לה: השבת אבידה, לא תראה את חמור אחיך וכו', לא יהיה כלי גבר על אשה. וכמו כן, נתנו טעם לסדרת המצות שבאה לאחר פרשה זו: מעקה, כלאים, שעטנז, ציצית ועוד ועוד. נציע בזאת מדבריהם בקצרה:

257

רנ״חא. האברבנאל נותן טעם להופעת מצוה זו אחר מה שקדם לה, וז"ל: "ור"א [אבן עזרא] כתב שנסמכה בעבור מלת בדרך, רוצה לומר, כי אחרי שזכר למעלה המצות המתיחסות לדרך: לא תראה את שור אחיך. לא תראה את חמור אחיך. זכר זאת אחריה שהיא גם כן בדרך", עכ"ל. וכן כתב גם בחזקוני. עד"ז כתב גם רבי יעקב סקילי, תלמיד הרשב"א, בספרו תורת המנחה וז"ל: "ואחר פרשת השבת אבידה וטעינה כתב פרשת שלוח הקן, שהיא דומה להן, שהן מצוות שאין האדם חייב לחזור אחריהם, ואין בהם חסרון כיס, אלא כי יקרא, כי תפגע", עכ"ל.

258

רנ״טב. רבינו אפרים בפירושו על התורה מפרש בענין אחר, וז"ל: "כי יקרא וכו' וסמיך ליה לא יהיה כלי גבר על אשה, אם יראו איש ואשה קן צפור, יעלה האיש, שלא יבוא לידי הרגל עבירה", עכ"ל.

259

ר״סג. בספר צרור המור לרבי אברהם סבע כתב בטעם הסמיכות, וז"ל: "והנה לפי הנראה, כמו שהזהיר למעלה על ענין יצר הרע, שלא ישמע אליו ובפרט בענין הנשים, כאומרו לא יהיה כלי גבר על אשה, כן בא להזהיר בכאן על ענין חמדת הממון, שלא ישמע אל דברי יצר הרע שאומר לו קח לך אם על בנים, ובזה תרויח ממון מהאם והבנים", עכ"ל.

260

רס״אד. בספר שפתי כהן עה"ת כתב: "סמך פרשת קן צפור למה שלמעלה, לומר שילמד מהצפור, ששאר עופות פעמים יושבת הנקבה על הבנים ופעמים יושב הזכר, אבל הצפור לעולם יושבת הנקבה ולא הזכר, כדי שלא ידמה לנקבה, וגם אינם מזדווגים לשאינם מינם", עכ"ל.

261

רס״בה. עד כאן בנוגע למה שקדם למצוה זו. ובנוגע למצוות שבאו אחריה, כבר הדבר מבואר במדרש רבה ובמדרש תנחומא דהכל הולך על דרך מצוה גוררת מצוה, ובמדרש תנחומא איתא בזה"ל: "למדנו, שעבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה, מנין, דכתיב, כי יקרא קן צפור לפניך, שלח תשלח וגו' למען ייטב לך והארכת ימים. אחריו מה כתיב, כי תבנה בית חדש, תזכה לבנות בית חדש ולעשות מעקה. מה כתיב אחריו, לא תזרע כרמך כלאים, תזכה לכרם ולזרוע שדה. מה כתיב אחריו, לא תחרוש בשור ובחמור, תזכה לשוורים וחמורים. מה כתיב אחריו, לא תלבש שעטנז, תזכה לבגדים נאים מן צמר ולבגדים נאים מפשתים. מה כתיב אחריו, גדלים תעשה לך, תזכה למצות ציצית. מה כתיב אחריו, כי יקח איש אשה, תזכה לאשה ולבנים. הרי למדנו, שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה. לפיכך נסמכו פרשיות אלו זו לזו", עכ"ל. והובאו דבריהם בדעת זקנים מרבותינו בעלי התוספות, ובפירוש הרא"ש עה"ת. וז"ל רבותינו בעלי התוספות על התורה:"כי יקרא קן צפור לכך נסמכו פרשיות הללו, לומר דמצוה גוררת מצוה. שעל ידי שלוח הקן יזכה לאורך ימים ושיבנה בית חדש ויעשה מצות מעקה, ומה כתיב אחריו לא תזרע כרמך כלאים שתזכה לכרם ולזרוע, ומה כתיב אחריו לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו שתזכה לשוורים וחמורים ולא תחרוש בהם יחדיו, ומה כתיב אחריו לא תלבש שעטנז שתזכה לטלית נאה ותעשה בו ציצית, עכ"ל.

262

רס״גובתורת המנחה לרבי יעקב סקילי תלמיד הרשב"א (פרשת כי תצא) הוסיף לענין מצות מעקה, שהיא ישוב העולם וקיום המין, כדכתיב כי תבנה בית חדש. ושלוח הקן גם יש בזה משום קיום המין, יעוין להלן מה שכתבנו בפרק טעמי המצוה. ובבנין אריאל לרבי שאול מאמשטרדם (פרשת כי תצא) מפרש הסמיכות של שלוח הקן למעקה, שלא תאמר שאחרי שקיים שלוח הקן שנאמר בו 'והארכת ימים' אינו זקוק עוד שיהיה לו מעקה בגגו. לכן הזהירה התורה שאפילו אם לבו בטוח בעצמו, מכל מקום יש לחוש כי יפול הנופל, עכתו"ד.

263

רס״דסדר שכר המצוות בשלוח הקן וכיבוד אב ואם

264

רס״הכידוע שתי מצות הן, אשר הובטחנו על קיומן באריכות ימים טובים. שלוח הקן וכבוד אב ואם, ואמנם כשנדקדק בלשון הפסוקים במצוות הנ"ל, נראה כי יש שינוי ביניהם, בשלוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים. ואילו בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. ועמדו המפרשים להבין, מדוע בשלוח הקן הוקדם הענין של ההטבה, ואילו בכבוד או"א הוקדם הענין של אריכות ימים. ונציע בס"ד מדבריהם בענין זה.

265

רס״וא. בבעל הטורים (דברים כ"ב, ז) כתב: "והארכת ימים וסמיך ליה כי תבנה בית חדש לומר לך אם תבנה בית חדש עשה לו מעקה כדי שיארכו בו ימים ולא יפלו ממנו וכו'. ועל כן בכיבוד אב ואם (דברים ה, טז) הקדים והארכת ימים ללמען ייטב לך, כדי להסמיך והארכת ימים לתבנה בית חדש", עכ"ל.

266

רס״זעד"ז איתא ברבינו אפרים בפירושו עה"ת (פרשת כי תצא), וז"ל: "כאן איחר אריכות ימים ללמען ייטב לך כדי לסמוך אריכות ימים למעקה שהוא גורם לאריכות ימים שלא יפול הנופל כיוצא בו, סמך למען תאריך ימים לאז יבדיל (דברים ד, מא) עיר מקלט גורם לאריכות ימים", עכ"ל.

267

רס״חב. בספר טעמא דקרא עה"ת (פרשת כי תצא) מיישב הגר"ח קניבסקי שליט"א על פי מה דאיתא בתרגום יונתן בן עוזיאל דלמען ייטב לך הוא הטבה בעולם הזה, והארכת ימים הוא לעולם הבא. ודרך התורה לכתוב בכל מקום לא זו אף זו, כדאיתא במסכת זבחים (דף קיט, א), והרי איתא במשנה ששלוח הקן היא מצוה קלה שבקלות ולכן היה הוה אמינא שמקבל שכר רק בעולם הזה, קמ"ל ייטב לך בעולם הזה ולא זו בלבד אלא ג"כ והארכת ימים בעולם הבא. וכיבוד אב ואם שהיא מצוה חמורה שבחמורות הייתי אומר ששכרה רק בעולם הבא, לכן קמ"ל קרא דלא רק בעוה"ב אלא גם בעולם הזה ישלמו לו שכר.

268

רס״טג. באופן הפוך מזה מצינו בהעמק דבר להנצי"ב (פרשת כי תצא) שמסביר שמשום ששלוח הקן הוא מצוה למעלה מדעת האנושי הייתי אומר ששכרו צפון לעולם הבא שהוא ג"כ למעלה מדעת האנושי ולא מקבל שכר בעוה"ז, קמ"ל קרא החידוש ברישא שג"כ מקבל שכר בעולם הזה. ובכיבוד אב ואם שדעת האדם נותנת כן, הייתי אומר שמקבל שכר רק בעולם הזה קמ"ל קרא החידוש ברישא שמקבל שכר בעולם הבא ג"כ. [וע"ע שם שמפרש למה בכיבוד אב ואם כתיב 'על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך', משא"כ בשלוח הקן].

269

ר״עד. תירוץ נוסף מצינו במהרש"א קידושין (דף מ, א) שמפרש שמשום שכיבוד אב ואם הוי טוב לשמים ולבריות כתיב אריכות ימים לפני ייטב לך יעו"ש. וע"ע בזה באמרי שפר עה"ת (פרשת כי תצא) לרבי שלמה קלוגער, וסוף פירוש חזון יחזקאל על התוספתא בחולין.

270

רע״א•

271

רע״בגם ע"י לימוד הלכות שלוח הקן זוכה לסגולת המצוה

272

רע״גבספר ארחות רבינו (הסטייפלער זצ"ל כרך ד' עמ' כ"ט) מובא בשם הגר"ח קניבסקי שליט"א שהמשתדל לקיים מצות שלוח הקן ולא עלתה בידו, כגון ששלח האב במקום האם, זוכה בזה ג"כ לסגולת התוה"ק של 'ואת הבנים תקח לך'. וע' בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א להלן בספרנו (תשובה קט"ו) שכותב שאולי זוכים לסגולת המצוה גם אם לומדים הלכות שלוח הקן.

273

רע״דוכן איתא בספר אמרי פנחס (לרבי פנחס מקוריץ זצ"ל חלק ענינים שונים אות ק"ג), וז"ל: "כתיב גבי שילוח הקן ואת הבנים תקח לך, ודרשו רז"ל במדרש אם אין לך בנים תקח לך ע"י המצוה ותזכה לבנים. ואמר (האדמו"ר רבי פנחס זצ"ל) שלכך יש לקרות לחשוכי בנים פרשת שילוח הקן שיהיה נחשב כאילו קיים מצוה זו", עכ"ל.

274

רע״הועיין בחידושי הכתב סופר שכותב (חולין קמ"ב, א) בזה"ל: "ואיתא בילקוט שמעוני (פרשת כי תצא) במצות שלוח הקן אמר הקב"ה אם אתם מקיימים מצות שלוח הקן אני שולח לכם אליהו הנביא דכתיב הנני שולח לכם את אליהו הנביא וכו' דעל ידי שאנו מקיימים מצות שילוח נעורר רחמיו ית"ש ויזכור אותנו לטובה וירחמינו ויחנינו לקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ וישלח לנו את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. והנה מאחר דכתיב כי יקרא פרט למזומן ואין צריך לחזור כדי לקיים מצוה זו, מעט מזעיר שמקיימים מצוה זו ובמה יעוררו רחמי ה' עלינו? אבל כבר אמרו חז"ל כתיב זאת התורה וכו' כל העוסק בתורה כאילו הקריב כל הקרבנות, וכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. וכן בכל מצוה שעוסקים בה כאילו קיים המצוה, ועשה אותה בפועל ורצוי לפני ה', ולכן אנחנו שזכינו לסיים המסכת בפרק שלוח הקן ועסקנו במצוה זו ועיינו בה, אנו לה' ואליו עינינו שזכות התורה תעמוד לנו ולבנינו וירחמינו ויקבצינו וישלח לנו במהרה משיח צדקינו וכו'", עכ"ל.

275

רע״ווכעין זה איתא בשפת אמת (פרשת כי תצא שנת תרנ"ט), וז"ל: "ולכן כתיב במדרש שצריכין ליזהר במצוה קלה כבחמורה שתכלית התיקון בא בשמירת כל המצות דווקא. ואפילו בזמן הזה שאינו יכול לקיים כל המצות במעשה יכולין לקיים בדיבור ומחשבה כמו שכתוב חישב אדם לעשות מצוה. וכמו כן העוסק בפרשת חטאת ועולה כאילו הקריב (מנחות ק"י, א). וזה שסמך המדרש על מצות קן ציפור שעל ידי שליחות האם יתעורר רחמים למעלה ומזמנים מן השמים קן צפור לאיש ישראל כדי שעל ידו יתעורר הרחמים למעלה, בעבור שרצונו יתברך שעל ידי בני ישראל יהיה כל התיקונים", עכ"ל.

276

רע״זושוב מצאתי ב'בן יהוידע' (חולין קל"ט, ב) דכתב גם כן זאת, ואף הוכיח כן מהגמרא בפרק שלוח הקן, וז"ל: "מצא קן בראשו של אדם. קשה למה נקיט בראשו הוה ליה למימר בגבו, דזהו שכיח טפי שהאדם ישן על פניו וגבו למעלה ותרדמה נפלה עליו ובא עוף ועשה קן על גבו, אך בראשו קשה המציאות של הקן שם. ונ"ל בס"ד נקט בראשו כי החכמים דרכם לרמוז בהלכות ומאמרים שלהם רמז של סוד בענינים אחרים, וכאן נקיט שאילה זו בלשון זה, לרמוז בזה שאילה אחרת בענין מצוה דשלוח הקן. והוא דאם האדם לא היה יכול לעשות מצוה זו בידו בפועל, אך הוא לומד הסוד שלה ומצייר עשייתה במחשבתו כאלו קן לפניו והוא מקיים מצות שלוח הקן כאשר צותה תורה, כמו שעושים המקובלים החסידים אם חל ראש השנה וראשון של סוכות בשבת, דאין תוקעין ואין נוטלין לולב בידים, רק מקיימים המצוה במחשבה שמחשבים בכונות שלהם ומציירים במחשבתם קולות השופר וגם הנענוע בלולב ומיניו, ובזה נחשב להם כאילו קיימו אותם במעשה ממש וכו'. נמצינו למידין שאפשר לעשות תיקון ע"י המחשבה שיצייר הדברים במחשבתו וכו' וא"כ ה"ה דמהני בשלוח הקן במחשבה לבד", עכ"ל.

277

רע״חועיין בספר 'סדר פרשיות' לבעל האדר"ת (פרשת תולדות עמ' רכ"ח), שכתב בזה"ל: "וזהו שכתוב בעובדא בתענית (כ"ה, א) וכו' והנה ר' אלעזר בן פדת ודאי קיים מצות שלוח הקן, וכיבוד אב ואם, ואף שיש לומר שלא קיים בפועל, מכל מקום הרי כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת (מנחות ק"י, א) והכי נמי בכל התורה", עכ"ל.

278

רע״טויש להוסיף כי רצונו, מחשבתו ולימודו של אדם באלו ההלכות, מסוגלים לזכותו לבוא לקיום המצוה בפועל, וכדכתב בספר 'אזור אליהו' לרבי אליהו הורשובסקי זצ"ל (ריש פרשת לך-לך. בעל ה'אזור אליהו' היה מקורב מאד לבעל ה'שואל ומשיב', ולזקני בעל הדברי חיים זצ"ל מצאנז), וז"ל: "לך לך. ונראה, דהנה אמרו חז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ופירשו המפרשים דכיון שרואה הקב"ה שהצדיק חושב מחשבה לעבוד אותו וחושק לזה כל הימים, שוב ממלא הקב"ה רצונו שיעשה גם המעשה של מצוה. למשל אם חושק לקיים מצות שלוח הקן או למול בנו, הקב"ה היודע מחשבות ממציא לו קן או בן לקיים מצות אלו. וכן היה כאן שקודם שאמר הקב"ה לך לך היה משתוקק אברהם אבינו להיות בארץ ישראל וכמבואר במדרש", עכ"ל.

279

ר״פוהחפץ חיים בספרו תורה אור (פרק ד') כותב בזה"ל: "כמו דאיתא במדרש (עיין מדרש משלי ל"א) שכל מצוה ומצוה אומר להאבר עשה בי מצוה שבשבילי תזכה לעולם הבא. והנה לפי זה יש לנו לשאול שאלה עצומה, התינח בזמן שבית המקדש קיים היה אפשר להשתלם כל מצוות התורה במעשה ואף כי יש הרבה מצוות עשה שתלויים בכהנים בלבד וכיוצא בהם שאין שייך לכל ישראל, יש לומר כיון דכל ישראל נפש אחד נקראו וכמו שאמר הכתוב בראשית (מו, כו) "כל הנפש הבאה לבית יעקב". וברוב פרשיות שבתורה נקראו כולם בלשון יחיד, לכן אף המצוות שציוויין רק על הכהנים מועיל להשלמת הנפש של כלל ישראל כי נפש אחד הן בכללן, וכן כתבו הספה"ק. אבל בזמן שאין בית המקדש קיים הלוא יחסר מהכל מצות מרובות שהרבה פרשיות שבתורה בנויות עליהן ובמה תושלם צורת הנפש לעתיד לבא שהוא רק על ידי קיום כל העשין והלאוין שבתורה וכו'. ועל כרחך צריך לומר כמו שכתבו הספרים שהמצוות שאי אפשר לקיימן בפועל יושלמו על ידי הלימוד והחזרה בהן שיחשוב הקב"ה כאילו קיים אותם בפועל כיון שעמל עליהם ומצפה שיבואו לידו נחשב לו כמעשה", עכ"ל. ועיין עוד מה שכתב על זה החפץ חיים בהקדמה לספרו לקוטי הלכות.

280

רפ״אויש לציין שמצינו אף לענין הלכה שיש מעליותא בלימוד הלכות כשאי אפשר לקיים המצוה בפועל, והוא, בדברי האליה רבה (אורח חיים סי' ש') לענין מצות אכילת 'מלוה מלכה' במקום שאינו יכול לאכול, והובאו דבריו בשערי תשובה (שם), וז"ל: "כתב השל"ה במי שמתענה במוצאי שבת כגון שמפסיק מבעוד יום וכו', ילמד המאמרים ודינים המוזכרים בסעודה", עכ"ל.

281

רפ״בוכעין זה מצינו לענין בניית סוכה במוצאי יוה"כ. דאיתא ברמ"א (או"ח סי' תרכ"ד), "המדקדקים מתחילים מיד במוצאי יום הכפורים בעשיית הסוכה כדי לצאת ממצוה אל מצוה", עכ"ל. וכן הוא ברמ"א (סי' תרכ"ה), וז"ל: "מצוה לתקן הסוכה מיד לאחר יום הכיפורים דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה". ועיין בכף החיים (סי' תרכ"ד, סעיף ל"ה) שכתב בזה"ל: "ואם קשה עליו להתחיל בעשיית הסוכה במוצאי יוה"כ מחמת התענית והתפילות, או מפני שאינו מורגל לעסוק בעשיית סוכה בעצמו מאיזו סיבה, אזי לפחות ידבר מענייני סוכה עם בני ביתו", עכ"ל. וכעין זה איתא בערוך השולחן (או"ח סי' תרכ"ד, סעיף ז') בזה"ל: "ומי שאין לו מה לעשות (בעשיית סוכה), ילמוד קצת ממסכת סוכה או מדיני סוכה ולמחרת מיוה"כ יתחיל לעשות הסוכה מיד", עכ"ל.

282

רפ״גוכן איתא בספר עליות אליהו (עמוד פ"ה) על רבינו הגר"א זיע"א וז"ל׃ "וסיפר לי הרב המפורסם רבי ישראל גארדין נ"י רב בווילנא, אשר ראה כי במוצאי יוה"כ תיכף בלילה אמר הגאון נ"ע להגאון החריף מ' דוד שמואל פייגעש מווילנא הלא נכון לקבוע יחד בסוכה כמנהג העולם לכו אתי ונקיים יחד והביאו החדרה ויקח מסכת סוכה וילמדו כל הלילה המסכת סוכה וזהו היתד שקבעתי במקום נאמן אמר לו הגאון", עכ"ל. הרי לנו כי לימוד בהלכות מצוה מסוימת יש בזה כעין קיום המצוה.

283

רפ״ד•

284

רפ״העוד בטעם הדבר שזוכים לבנים ובית חדש

285

רפ״ולהלן (ב'טעמי המצוה' הטעם החמישי) נתבאר כי מפרשים רבים (ה"ה, המהרי"ט, חת"ם, נצי"ב, רש"ר הירש, אבני נזר, ואזנים לתורה) נתנו טעם לחיוב לשלח את האם, שהוא מפני שאין לנו לנצל לרעה מדת הרחמים שיש לאם על בנה, שאינה בורחת מחמת בני האדם הקרבים אליה, אלא נשארת בקן כדי להגן על אפרוחיה, יעו"ש. וראיתי בספר מגד יוסף עה"ת שמפרש לפי טעם זה הא דזוכים לבנים בקיום מצוה זו, וז"ל: "ונמצא שע"י קיום מצות שילוח הקן הוא מראה בצורה ברורה ביותר שהוא מבין רגשי האם לבנה וגם מתחשב בהם וממילא הוא עצמו ראוי להיות אב או אם, לכך השכר של בנים מתאים למצות שילוח הקן", עכ"ל.

286

רפ״זובספר מנחת עני (פרשת כי תצא) לבעל הערוך לנר כתב הטעם שזוכה לבית חדש אחר שזוכה לבנים בזה"ל: "איתא במדרש רבה (דברים כב, ו) יש מצות שמתן שכרה עושר ויש מצוה שמתן שכרה כבוד, ומה מתן שכרה של מצות שלוח הקן, שאם אין לך בנים אני נותן לך, שנאמר ואת הבנים תקח לך. וזה גם כן פירש מצוה גוררת מצוה, כי יקרא קן צפור ותקיים מצוה זו, ומתוך כך תזכה לבנים, ויהיה ביתך קטן מהכיל ותבנה בית חדש ועשית מעקה לגגיך", עכ"ל. וכעין זה כתב בספר "אזור אליהו" (פרשת כי תצא) לרבי אליהו הכהן (בעל השבט מוסר), וז"ל: "הקב"ה מזמין לו מצות שלוח הקן ששכרו בנים, ומתוך כך כי תבנה בית חדש, שכיון שזכה בבנים צריך הרחבת הגבול ומזמין לו הקב"ה בית חדש, ומתוך כך כיון שהרבה בנפשות ביתו נמשך אחריו המזונות, ומזמין לו הקב"ה שדה לזרוע, ולכך סמיך ולא תחרוש בשור ובחמור. וכשגדלים בניו צריך להלבישם משי, לכך סמיך לא תלבש שעטנז, גדילים תעשה לך, ומקיים מצות ציצית. הרי שמצוה אחת גורמת כמה מצות בהכרח, לפי שהקב"ה כדי לתת לו שכר המצוה שעשה ממשיך לו מצוה אחרת, שבאותו ענין שפורע לו יש לעשות מצוה כדפרישית וזהו מצוה גוררת מצוה", עכ"ל.

287

רפ״ח•

288

רפ״טשלוח הקן - תשובה

289

ר״צואסיים חלק זה בדברי זקני רשכבה"ג מרן אדמו"ר הדברי חיים מצאנז זצוק"ל בפרשת שלוח הקן, וז"ל: "ועל דרך זה יש לפרש הפסוק (דברים כב, ז) שלח תשלח וגו', דהיינו התשובה נקרא אם (זוה"ק ויקרא טז) בלשון המושאל כמו אם שמנהגת ומשתדלת לנקות הוולד, כמו כן התשובה שנבראת קודם העולם (פסחים נ"ד, א) היא מנקה את ישראל מכל עון. ולכן תשלח האם, התשובה, וליקח הבנים, היינו הולדת המעשים טובים (ע' בראשית רבה ל, ו) שנולד מהתשובה, על פי אופנים שכתבנו: התשובה, להשיב ולעשות עם אלו הכחות שעשה עבירות יעשה באותן האיברים וכחות מצוה וזה יקח מהתשובה", עכ"ל.

290