שאילת יעבץ, חלק א א׳Sheilat Yaavetz, Volume I 1
א׳שאלה ותשובה מהגאון החסיד מר אבא. זכרונו לברכה לחיי העולם הבא:
1
ב׳שאלה א' מארץ טורקייא
2
ג׳נשאלתי באחד מן האחין שרצה לעשות עברה חמורה ואחותו הנשואה שיחדתו בממון רב ונמנע ולא עשה. ועכשיו היא תובעת מן היתומים אחיה שיסייעוה וישלמו לה למחצה ולשליש ולרביע באומרה שאם נשאר האח במחשבתו הרעה והיה מוציאה לפועל. היה להקטנים היזק בשידוכים. מלבד החיוב המוטל עליהם בלאו הכי להציל אחיהם ממכשול עון כי אחיהם בשרם הוא. ועוד טענות אחרות שאין להאריך בהם:
3
ד׳תשובה
4
ה׳נראה לי ברור דאפילו בגדולים כה"ג לא הוה מחייבינן להו לשלם לאחותם מה שהוציאה על ככה. דלא עדיפא מפורע חובו של חבירו שלא מדעתו. דאפילו בב"ח דוחק וב"ח נכרי לא מפקינן ממונא מיד הלוה ליתן להפורע. ולא שייך כאן חילוקם של התוספת והעומדים בשיטתם דכשהוא מציל את חבירו מן ההפסד או מן עלילות שחברו חייב לשלם דהתם ביד האנס או המזיק להזיק לו בגופו או ממונו וזה מצילו לכך חייב לשלם. אבל הכא אין ביד האח הרשע ההוא להזיק לאחיו בגופם או ממונם. אלא שיהא להם לשם רע. ואם יאמרו אין אנו מקפידין אין בידינו לכופם על ככה. אף דאשכחן בפ"ק דקידושין (די"ח ע"א) אלא אמר אביי על כרחו דאב משום פגם משפחה. אין מדמין בתרפו"ת ולא דנין דברי סופרים מדברי סופרים. ועוד הא אמרינן התם דבעבד עברי אין כופין מטעם הדר אזיל ומזבין נפשי'. וכן באב למ"ד נמכרת ונשנית. ובנ"ד נמי איכא למימר דהדר ומגזם לעשות העברה ההיא אם לא יחזרו ויתנו לו ממון רב ואלו דברים שאין להם שיעור:
5
ו׳ועוד אני אומר דהך שמעתא בעיא צילותא דקשיא לי בה טובא. חדא מאי קאמר אביי בע"כ דאב משום פגם משפחה ומה לו לפגם המשפח' שלה עד שמזה נולדה לו קושית א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה. ונימא בפשיטות משום פגם בתו. ותו לא קשיא קושית ע"ע נמי. ואיזה דוחק דחקו לאביי לומר משום פגם משפחה:
6
ז׳ואף דאמרינן בהחובל (דס"ו ע"ב) דקטן פעמים שיש לו בושת ופעמים אין לו בושת הא דמכלמו ליה ומיכלם והא דמכלמו ליה ולא מיכלם. ותרצה לומר דלהכי נקט אביי פגם משפחה דהיא מילתא פסיקתא דשייכא אפילו בקטנה דמכלמו לה ולא מכלמא ואפ"ה אית ביה משום פגם משפחה. כדאמרינן התם דאף בקטן דלאו בר בושת הוא אית ביה משום בושת משפחה. לאו מילתא היא דפגם עדיף מכיסופא ודמיא לזילותא. דאמרינן התם דבכל קטן אית ביה משום זילותא:
7
ח׳ועוד לרבי דאמר לעיל דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים. מאי פריך הכא. א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה. דנהי דהך כפייה דאב אינה דבר תורה אלא תקנת חכמים. וכך היו יכולים לתקן כפיה גם בבני משפחה. אכתי היכי פריך בפשיטות דילמא אב שאני שהתור' נתנה רשות לאב לכפות לאדון כדכתיב והפדה שמגרעת פדיונה ע"י גאולת עצמה. דמסתמא היינו אביה דידו כידה לענין קידושין וגירושין. וכיון שביד האב לכפות לאדון. לכך תקנו רבנן כפיית האב דלעולם מקיימא תקנתא דרבנן. ולא ראו חכמים לתקן כפיה בקרובים כלל כיון שא"א לתקן כפיה בהחלט ומילתא פסיקתא לא תקנו כלל. אבל בכפית האב דפסיקא להו מילתא לכך תקנוה:
8
ט׳וביותר להרמב"ם דפסק כרבי דליתא לגאולת קרובים אלא בנמכר לנכרים ולא בנמכר לישראל ופסק דלא כרבי שמעון במוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. וא"כ מאי דוחקיה דאוקים בגמרא מתנית' כרבי שמעון ודלא כהלכתא. לוקמה כרבי וכהילכתא. והא דלא כייפינן לקרובים בעבד עברי משום דמן התורה אין עבד עברי הנמכר לישראל נגאל בקרובים וכאמור. ואף דקתני אינה נמכרת ונשנית דע"כ ר"ש היא. מ"מ אין הכרח לומר דבבא זו אתיא דלא כהילכתא. אלא כרבי דהילכתא כוותיה ואף ר"ש מודה בה:
9
י׳ועוד לפירש"י דכופין את האב אם יש לו איזה דמיון יש לכפיית בני המשפחה בעבד עברי עם כפיית האב באמה עברייה. דבשלמא כפיית האב ניחא כי מכר את בתו ויאכל גם אכל את כספה בדין הוא שישלם כשיהיה לו אבל בני המשפחה מה לו ולהם שנכופם שיפדוהו וזו מצאתי גם במהרש"א שהביאה בשם ספר לחם אבירים ומה שתירץ הוא אינו מתקבל על הלב:
10
י״אועוד היאך שייך למימר שכופין בני משפחה משום פגם עצמם. ואי ניחא להו לדידהו אמאי נכופם. וגדולה מזו אמרו שילהי אלו נערות רשב"א משום ר"ש אומר אף בושת ופגם אינו משלם ע"פ עצמו לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני. אמר ליה רב פפא לאביי ניחא לה לדידה מאי דילמא לא ניחא לאביה ניחא ליה לאביה מאי דילמא לא ניחא להו לבני משפחה ניחא להו לבני משפחה מאי אי אפשר דליכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה. הרי דאילו ידעינן דניחא להו לכולהו בני משפחה אף להנך דבמדינת הים הוה צייתינן להו ושבקינן ליה למפגמה. שמע מינה דכל מידי דפגם משפחה אי אמרי בני משפחה לא איכפת לן שבקינן להו. וכן כתבו התוספת בד"ה רשב"א בשם ר"ש דבבת גרים וניחא לה לדידה ולאביה צייתינן להו ומחייבינן ליה בבושת ופגם. כ"ש דלא מפקינן מנייהו ממונא ע"י כפיה היכא דניחא להו בפגם. וכי תימא הכא נמי אף דהנך בני משפחה דאיתנהו קמן ניחא להו אפ"ה כייפינן להו משום דילמא איכא חד במדינת הים דלא ניחא לי'. היכן מצינו כיוצא בה מה טעם יש לכפות בן משפחה זה משום דילמא איכא חד מבני המשפחה במדינת הים דלא ניחא ליה בפגם עבד זה דבר זה אין לו שחר. ואין זה ענין לההיא דלאו כל כמיניה שיפגום בתו של פלוני וק"ל:
11
י״בובשילהי יש בכור שנינו ריב"ב אומר היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה להם מן הדמים ומפרשינן בגמרא כגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם משפחה. אמרי רבנן לשקול דמי וליהדר וכו' כדתני' המוכר קברו כו' באין בני משפחה וקוברין אותו בע"כ משום פגם משפחה ולא שמענו מעולם שיכפו בני משפחה ליתן דמי בית הקברות אלא שהרשות בידם לחזור לקחתו על כרחו של בעל ועל כרחו של לוקח אם הן רוצין ליתן לו דמיו כיון שהם מקפידין על פגם משפחתם כופין את הבעל ואת הלוקח כיון שאין להם חסרון כיס בדבר. אבל שנכוף בני משפחה שיוציאו ממונם משום פגם משפחתם לא זו ולא כיוצא בה שמענו:
12
י״גוהרמב"ם ז"ל בהל' עבדים פ"ד כתב אין האב רשאי למכור את בתו אא"כ העני כו'. ואעפ"כ כופין את האב לפדותה משום פגם משפחה. והקשה בכ"מ דבשמעתא משמע דלא אמרינן הכי אלא לר"ש והרמב"ם פסק דלא כוותיה ותירוצו דחוק. ונראה דהרמב"ם ס"ל דאף רבה דסלק' דעתי' למימר בע"כ דאדון ס"ל דמפדין שהוא מבנין הפעיל היא כפיית האב שכופין אותה לפדותה. ובע"כ הוא דבר אחר דהיינו בע"כ דאדון ואביי לא פליג עליה אלא בפירוש בע"כ. שהוא בע"כ דאב. ופירושו שאם באין בני משפחה לפדותה וכגון שאין לאב אף דלא ניחא ליה לאב שתחזור לביתו (וכמ"ש התוספת) פודין אותה בני המשפחה אם רצונם בכך בע"כ דאב. וע"כ צ"ל מפדין היא כפיה אחרת חוץ מזו שבמלת בע"כ. לדברי התוספת שכתבו בד"ה אמר אביי שכופין בני המשפחה לפדותה בע"כ דאב. וצריך ביאור כיון שכל כוונתם דלא תקשה מאי דאמר בגמרא הדר ומזבין לה ומה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה. ולתרץ זה אין צריך לחדש כפייה בבני המשפחה אלא שאם באים בני משפחה דחיישי לפגם משפחתם מרצונם הטוב לפדותה פודין אותה בע"כ דאב שהוא בא לעכב על ידם מטעם שתהא פרנסתה עליו כמ"ש התוספת אין שומעין לו. אלא ודאי דס"ל להתוספת דמפדין היא כפייה אחת ועל כרחו היא כפייה אחרת. והכי נמי ס"ל להרמב"ם דמפדין היא כפיית האב שכופין אותו ב"ד כשיש לו שיפדנה. ועל כרחו היא כפיית האב ע"י בני משפחה כשאין לאב שבאין בני משפחה מרצונם הטוב ופודין אותו מממונם על כרחו של אב. וזו הכפייה אין לה מקום כ"א לדעת ר"ש דס"ל אין נמכרת ונשנית. דאורחייהו דבני משפחה לפדותה משום פגם משפחתם אבל להסוברי' דנמכרת ונשנית. לאו אורחייהו דבני משפח' לבוא לפדותה ולא שדו זוזייהו בכדי כיון שביד האב לחזור ולמוכרה והחילוק שבין התוספת והרמב"ם הוא דלהתוספת במציאות א' וענין א' יש שני מיני כפיות דהיינו שכופין את הקרובים לפדותה וזה ע"כ של אב שהוא מתיירא שמא תחזור אליו וצווח שלא יפדוה אין שומעין לו וכופין את הקרובים שלא ברצון האב. ולפ"ז כפיית האב לפדות את בתו לא נזכרה כלל בגמרא. ולהרמב"ם הם שני מציאיות ושני ענינים ושניהם באב. האחד שכופין את האב לפדות את בתו מממונו אם יש לו. והשני שאם באים בני המשפחה לפדותה מרצונם הטוב והאב מעכב מיראתו שתחזור אליו פודין אותה בע"כ של אב. ומה שמזקיקני לומר שהמציאות השני הוא ברצון בני המשפחה. ולא בכפיה וכדברי התוספת. הוא דבשלמא להתוספת הכרח הוא לומר שכופין בני המשפחה משום מלת מפדין שאין לה ענין זולתה. אבל להרמב"ם שפירשנו מלת מפדין בכפיית האב ממש מהונו וממונו. שוב לא נשאר לנו דבר או מלה להורות על כפיית בני המשפחה. ועד כאן לא הוזקקנו להעמידה כר"ש אלא בגאולת בני המשפחה דכיון דהדר ומזבין לה לא עבידי בני המשפחה למפרקה אבל בגאולת האב מהונו וממונו בהכי לא איירי הך שיקלא וטיריא דאביי ונשארה אליבא דכ"ע. וביותר דלא שייך בה הדר ומזבן לה כדברי התוספת. וא"ת להרמב"ם כיון דכבר שמענו ממלת מפדין שכופין את האב לפדותה מהונו. כ"ש שהרשות ביד בני משפחה לפדותה מממון עצמם אף שהאב מוחה. וא"כ למאי איצטריך תו למימר בעל כרחו. וי"ל דסד"א דרישא ביש לו לאב הוא דכופין. אבל בסיפא כיון דאין לו לאב הוה אמינא טענתו שתחזור לביתו ותהא פרנסתה עליו טענה היא קמ"ל:
13
י״דוהנראה בעיני הוא דגרסינן א"ה עבד עברי נמי לכפיניה בני משפחה ופירושו דאביי ס"ל דהאי על כרחו של אב היינו אפי' אין לו לאב ובני משפחה רוצים לפדות את בתו ושיכתוב להם שטר אדמיה. או משום טענת מזונות שומעין להם משום פגם משפחה. ואתי שפיר לישנא דעל כרחו. דאי ביש לו לאב. כיון שמן הדין הוא מצווה לפדות את בתו כמ"ש במכילתא והפדה האב. וא"כ אותה ששנינו שילהי פ"ק דבכורות מצות יעידה קודמת למצות פדיה היינו המצוה המוטלת על האב לפדותה וכן כתב הרמב"ן בפירושו על התורה וז"ל והפדה אב הנזכר כי אסור לו להניחה ביד האדון מעת שאמר לא חפצתי לקחתה ע"כ. וא"כ לא שייך שפיר לישנא דע"כ שבכל המצות דינא הכי שאם לא רצה כופין אותו. אלא שאין זו מעיקר המצוה שהרי אין לו. אלא משום פגם משפחה כופין אותו ואיהו לא קפיד אפגם משפחתו. שייך שפיר לישנא דעל כרחו לאשמעינן דאף שאינו אלא משום פגם משפחה בעלמא ואיהו לא קפיד. אנן קפדינן אפגם משפחתו וכופין אותו לכתוב שטר לבני משפחה אם רצונם לפדותה ולקבל שטר מאביה ובזה נתיישבו כל התמיהות האמורות ודוק. ואף שאין בידינו לחדש גרסאות כיון שהשינוי קל וקטן והוא מיישב ומפרק קושיות עצומות שפר קדמי להחויה. ולפי דברינו אלה אין בידינו לכפות כלל בני המשפחה בהוצאת ממונם לבל תפגם משפחתם:
14
ט״וואף לגרסת הספרים שכופין את האב משום פגם משפחה. הדבר פשוט דביתומים לא שייך כפייה כדאמרינן בהשולח (ד"מ) ההוא עבדא דבי תרי קם חד מנייהו ושחרריה לפלגיה. אמר אידך השתא שמעי ביה רבנן ומפסדי ליה מינאי אזל אקנייה לבנו קטן וכו' ופירש"י קטן שאין ראוי לכופו בבית דין וכן פירש עוד לקמיה דינוקא לאו בר כפייה הוא. ובריש פ' שום היתומים אמרינן יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ואף דהתם קיי"ל דנזקקין לנכסי יתומים היינו משום דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו וזה לא שייך הכא:
15
ט״זואף לפ"ד מהר"ר יודא מינץ בתשובה א' שכתב שיש רשות להאפוטרופסים ליתן להעניים קרובי היתומים הקצבה שהיה להם מאבי היתומים בחיים חייתו. הא יהיב טעמא משום דהיא קצבה ידועה מקדם קדמתה ואינה בכלל דבר שאין לו קצבה ואף דאסמכה אההיא דלעיל משום פגם משפחה. סניפין לדבר שיש לו קצבה הוא שעשאה. ואף שהב"ח כתב דעיקר יסוד פסקו הוא דגנאי ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים או יטלו מקופה של צדקה שדינא ביה נרגא מאותה שאמרו בפ' נערה שנתפתתה (דנא"א) ההוא יתום ויתומה דאתו לקמיה דרבא. א"ל רבא העלו ליתום בשביל יתומה. א"ל רבנן לרבא והא מר הוא דאמר ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני. א"ל אילו רצה שפחה לשמשו מי לא יהבינן ליה כ"ש הכא דאיכא תרתי. הא קמן דאע"ג דסתם אב זן את בתו כדתנן בפ' נערה האב זכאי בבתו במציאתה ומפרש בגמרא משום איבה. ופירש"י אי אמרת מציאתה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו. ומדתקין סתם מציאת הבת לאביה. ש"מ דאורחא דמילתא מסתמא שהאב זן את בתו. והכי אמרינן בריש קידושין(דד"א)ואי אשמועינן מעשה ידיה דקא מתזנא מניה וכו' ובהחובל (דפז"ב) קרי ליה לאב שאין בניו סמוכין על שולחנו גברא קפדנא וא"כ מסתמא ההיא יתומה היתה סמוכה על שלחן אביה בחייו. דאין סברא כלל לומר שנולדה לאחר מיתת אביה. דבשלמא אי בעינן דליהוי קצבה לדבר לא קשיא דפרנסה אינה קצובה. וגם היא מתרבה והולכת בכל יום כשם שהבת גדלה. כך מזונה ופרנסתה מתרבה. אלא להב"ח דטעמא משום דגנאי ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים או יטלו מקופה של צדקה. א"כ כ"ש אחותו דגנאי גדול הוא ליתום שתחזור על הפתחים. ובנדון מהר"י מינץ גופיה יש לחלק בין אם נתנו להם האפוטרופסים לכתחילה מנכסי יתומים הפרס הקצוב להם בימי אביהם. לאם קמו הקרובים וזנו העניים מכיסם ובאו אח"כ לתבוע את היתומים שישלמו להם החלק הקצוב שהיה אביהם נותן להם בחיים חייתו דאין ספק שהיתומים פטורים. דלו אביהם חי והיו תובעין אותו אין ספק שלא היו יכולין להוציא מידו כדאמרינן פ"ק דקידושין (דח"ב) התקדשי לי בככר תנהו לעני אינו מקודשת אפילו לעני הסמוך עליה מ"ט אמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי נמי מיחייבת ביה את. ואין ספק שאפי' לעני שהוא קרובה ושארה הדין כך. ואילו היתה מתחייבת לשלם כל הככר או מקצתו אין ספק שהיתה מקודשת. דלא גרע מהתקדשי לי בככר זה תנהו כלב אם היה כלב שלה מקודשת. אלא ודאי דאינה חייבת לשלם כלל:
16
י״זובמודר הנאה תנן וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונתן ומדפליגי ר' הושיעא ורבא ברישא בפורע את חובו אי אתיא כחנן דוקא או אפי' כרבנן ובלוה ע"מ שלא לפרוע. ש"מ דהך אתיא כפשטא אפילו אליבא דרבנן דכיון דמצוה קעביד כ"ע מודו דאין הלוה חייב לשלם לו. ואף דכתב הר"ן וז"ל אפילו כרבנן אתיא דבתורת מצוה עסקינן ולא בתורת פרעון התם ודאי כי היכי דלשתרי אליבא דרבנן אמרינן ליה דצריך שיתכוין בלבו לשם מצוה ולא לשם פרעון אבל הכא דתביעת ממון הוא שהאחות תובעת מיתומים קטנים לאחר שעשתה המצוה. אף שהיא צווחת ככרוכיא לא לשם מצוה עשיתי אלא ע"ד שישלמו לי אחיי היתומים לא מהימנינן לה ופטורים היתומים. ולא מיבעיא לדברי הר"ן החולק על הרשב"א ריש אין בין המודר וס"ל דהמפרנס לאשה סתם לאו בתורת הלואה הוא. אלא אפי' להרשב"א הובא שם דס"ל דסתמא על דעת הלואה קעביד וחייב לשלם מהראיות שהביא ז"ל. עד כאן לא קאמר אלא בחוב ברור וידוע שאין בו פקפוק כלל דומיא דמזונות אשתו שהרי היא יכולה ללות ולאכול. אבל בנ"ד פשיטא דלא. שאלו הלויתה האחות לאחיה הקשה ורע מעללים הדבר ברור שאין היתומים צריכים לשלם ובזה לא נסתפק אדם מעולם:
17
י״חועיקר חלוקו של מהר"י מינץ בין צדקה שיש לה קצבה לאין לה קצבה ופירושו בדברי רש"י באומרו צדקה אין לה קצבה דכל שעה קיימי עניים ונמצא נכסיהם כלים. פלא בעיני שהרי נתנו חכמים קצבה לדבר מדה בינונית מעשר ומדת חסידות חומש (ובזה ישבתי מה שנעלם מחכמי זמננו בהקשותם על הב"ח שכתב דמעשר כספים אינו אפילו מדרבנן. והא מדרשא דעשר תעשר את כל קא מייתי ליה ז"ל ולא יהא דאינו אלא אסמכתא הויא תיובתיה דהב"ח אלו דבריהם ה"י. ולדידי ניחא דכל הנזכר בכספים אינו אלא מתורת צדקה ואינו ענין למעשר הנזכר בתבואות הארץ שאותו טובל וזה אינו טובל ואין בו לא מעשר ראשון ולא שני ולא תרומה לא גדולה ולא קטנה ואין בו שינוי בשנה מן השנים ולא במקום מן המקומות וזה ברור): שוב ראיתי בט"ז שהשיג על הב"ח בזה. ותמה אני על חכמתו והרי שפתי הב"ח ברור מללו דליתן ממנו לצדקה ולפדיון שבוים קמיירי והם דברים נכוחים. אין בהם נפתל ועקש) ואמאי קרי לצדקה דבר שאין לו קצבה. ועוד לפליג וליתני בצדקה גופה בין צדקה שיש לה קצבה לאין לה קצבה:
18
י״טוהנראה בכוונת רש"י שכל דבר שזמנו קבוע וחובת הגוף עבדינן להו והיינו כל הנך דחשיב בהנזקין. אבל דבר שאין זמנו קבוע ולא חובת הגוף לחוד אלא כברכת ה' אשר נתן לו איש כפי נכסיו ובידו להרבות ואחד המרבה ומוסיף מצוה קעביד ומתן שכרו מרובה. וכל שאפשר להשהות עד כי יגדלו הנערים ויקיימוה הם בעצמם מצוה בהם יותר מבשלוחם שהוא האפטרופס: ועוד גדול המצווה ועושה מדאורייתא. וקטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלא מתורת חינוך מדרבנן. וצדקה כיון שאפשר להיתומים לקיימה לכי גדלי ולהשלים מה שהיה ראוי לינתן מנכסים בקטנותן מידי יום ביומו או שנה בשנה. עדיף טפי שלא יתנו האפטרופסים אלא הם בעצמם לכי גדלי מיהב יהבי ושקלי שכר גדול. ואם תאמר יתנו האפטרופסים בקטנותן ויחזרו ויתנו בגדלותן השיעור ההוא שכבר נתנו האפטרופסים נמצאו נכסיהם כלים זוהי כוונת רש"י לדעתי. והם דברים נכונים ומיושבים כי כל הדברים הנאמרים בגמרא שם מצותן קבועה וקצובה בזמן ידוע ואם עבר בטלה לה והיא בכלל חסרון לא יוכל להמנות לאפוקי צדקה כאמור:
19
כ׳עוד נ"ל ברור דבנדון מהר"י מינץ גופיה אין לנו אלא מה שאמר הוא ז"ל דרשאין האפטרופסים ליתן להקרובים קצבתן הידועה להם בחיי אביהם. אבל אם אינם רוצין אין כופין אותם דכל עיקר דינו של מהר"י מינץ חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו לשונו ממש רשאין האפטרופסים והבו דלא לוסיף עלה כופין. ועוד דלא שייך כפייה כלל ביתומים כאמור והאפטרופסים שלוחיהם כיוצא בהם. ובשאלתין הדבר ברור כשמש שהיתומים פטורים לא לבד בקטנותן אלא אפי' לכי גדלי והנלע"ד כתבתי צבי א':
20
כ״אבעבור כבוד אבא מארי הגאון החסיד זצוק"ל דרך ק"ק הלברשטט הגיעה תשובתו הנ"ל ליד א' מחובשי בית המדרש שם הוא התורני הרבני המופלא החריף המופלג כמהור"ר מיכל נ"ע בעל ס' נזר הקודש וישם פניו לדקדק בתשובה הנ"ל עד מקום שידו מגעת. והעלה דבריו בכתב ונתן ביד א"א הגאון ז"ל. ולאשר היה אז נחפז ללכת לדרכו. לא עיין בו כלל לידע אם היטב לראות. כי לא נתנו הזמן. ואני אז בימי חרפי ידי שמתי למופי ולא ידעתי דבר כי נער אנכי וימים ידברו. מ"מ אמרתי אחכמה. ואף אם החכמה ממני נעלמה. יהי מה פטפוטייא דאורייתא טבין אולי כסומא בארובה אשכח סימא. ואי לא תיהוי לצוותא בעלמא. ושמתי אני את פני לדברי מהר"מ הנ"ל לדעת אם יש ממש בדבריו ואין לישא פנים בתורה. או לא כיון יפה כשורה. ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי בעזר הבורא. ואחר הראיתי קצת ראשי פרקים מה שכתבתי אז נגדו לכבוד קדושת אבא מארי זצ"ל והוטב מאוד בעיניו ונשקני על ראשי וכה אמר הוצק חן בשפתותיך יפה דנת יפה זכית אבא מזכה ברא. ותיתי לי דקיימתי בו מצות כיבוד ומורא. שמים יעלה על ראשי שלא לנטות מן הדרך הישרה. והקרוב בסברא. והנה לפניך מ"ש מהר"ם הנ"ל וערך תשובתי עליו כפי עניות דעתי והשגתי הקצרה:
21