שאילת יעבץ, חלק א ב׳Sheilat Yaavetz, Volume I 2
א׳תשובת מהר"ם מגלוגא ז"ל
1
ב׳אל צבי עטרת תפארה. אספקלריא המאירה. עמיה שרי נהורא. מאתו תצא תורה. הוא ניהו ראש לכל המורים. הר המוריה שממנו יצא הוראה בכל העולם ידין ויורה. אשרי הדור אשר הוא בתוכו שורה. עין הקרח הנורא. כבוד המאור הגדול המאיר לארץ ולדרים באור תורתו תורת ה' תמימה הן לו דומיה תהלה נחמד מכל אבני פז וסגולה. מ"ו הגאון המפורסם רבן של בני הגולה נ"י ע"ה פ"ה כמוהר"ר צבי הירש נר"ו יאיר ויזרח ותרום קרנו מעלה מעלה:
2
ג׳מי אנכי כי אבו' עד הלום לעייל בלא בר לאתר דשכונ' גוואי עוז וחדוה במקומו האמנם תמכתי יתידותי במדת טובו ותרביני ענותנותו כהילל לומר שאל בני שאל ומה גם כי תורה היא וללמוד אני צריך ומטובו דמר קאמינא להשתעשע באמרותיו הטהורים תשובתו הרמה אשר האיר על עבר פני והבהיק השחר כאור נוגה לו ובכן אחר בקשת מחילת אלף מכבוד תורתו באתי לדון לפניו בקרקע כתלמיד לפני רבותיו כדי לעמוד באר היטב על עומק חכמתו אשר נעלם מעומק המושג וקוצר המשיג והנני כמשיב על ראשון ראשון ואחרון אחרון:
3
ד׳פתח דבריו יאיר נתיב בדברי קדשו. וזה לשונו נשאלתי באחד מן האחין שרצה לעשות עבירה חמורה ואחותו הנשואה שיחדתו בממון רב ונמנע ולא עשה ועכשיו היא תובעת מן היתומים אחיה שיסייעוה וכו' תשובה נ"ל ברור דאפילו בגדולים כה"ג לא הוי מחייבינן להו לשלם לאחותם מה שהוציאה על ככה דלא עדיפא מפורע חובו של חבירו שלא מדעתו וכו' עכ"ל. הנה בזה יש לפקפק קצת דהא דקיי"ל הפורע לבעל חוב של אחרים שלא מדעתו א"צ לשלם לו כבר פירשו הפוסקים הטעם משום דאמרינן שמא הלוה היה מפייס את המלוה ומוחל לו. והא לא שייך הכא שהרי זה בא לעשות דבר עבירה ושאר האחין לא היו כאן כדי לפייסו ולמונעו מדבר עבירה כי היו קטנים ואלמלא שיחדתו אחותו בממון רב כבר היה מוציא מחשבתו הרעה אל הפועל והיה זה כמעוות אשר לא יוכל לתקן. ומיהו לקושטא דמילתא נראה דהכא לא בעינן לנידון זה כלל דבשלמא התם איכא חוב אלא שפרע שלא מדעתו אבל הכא אם הי' האחים לפנינו לכתחילה לא היה החובה מוטלת עליהם כלל ליתן ממון לזה כדי למונעו מדבר עבירה ואף כי יהיה להם שם רע בדבר יכולים לומר אין אנו מקפידים בכך ואין כח ביד הב"ד לכופם על כך וכה"ג נמי מסיק הוד רום כ"ת והוא הוסיף לקח לבאר הדבר בטוב טעם וז"ל אף דאשכחן בפ"ק דקידושין (די"ח) אלא אמר אביי על כרחו דאב משום פגם משפחה אין מדמין בתרפו"ת ולא דנין דברי סופרים ועוד האמרינן התם דבעבד עברי אין כופין מטעם דהדר אזיל ומזבין נפשיה וכן באב למ"ד נמכרת ונשנית ובנ"ד נמי איכא למימר דהדר ומגזם לעשות עבירה ההיא אם לא יחזרו ליתן לו ממון רב ואלו דברים שאין להם שיעור עכ"ל. והנה לכאור' גם בזה יש לפקפ' דע"כ לא אמרי' הכי אלא בעבד הנמכ' לישראל אבל בעבד הנמכ' לנכרי קיי"ל דמצו' בגאול' קרובי' כדי שלא יטמע בין הנכרי' כדכתיב או דודו ובן דודו יגאלנו והא לכ"ע חובה הוא כמבואר בפ"ק דקידושין ואע"ג דהתם נמי איכא למיחש דילמא הדר ומזבין נפשיה לנכרי אלא ע"כ במקום מצוה כדי שלא יטמע בין הנכרים לא חיישינן להכי מעיקרא אלא א"כ כבר הוחזק בכך ג"פ וכדגרסינן בגיטין פ' השולח המוכר את עצמו ואת בניו לנכרים אין פודין אותו א"ר אסי והוא שמכר ושנה ושילש וממילא הכי נמי הוה לן למימר דקודם שהוחזק בכך ג"פ חובה מוטלת על הקרובים ליתן לו ממון כדי למונעו מדבר עבירה חמורה כשבא להמיר דתו לבל יטמע בין הנכרים. אבל באמת אי משום הא לא אריא דשאני התם שלא מכר עצמו לנכרים אלא מחמת דוחקו וכמבואר בפ"ק דקידושין דסתם מוכר עצמו אינו אלא מחמת דוחקו לכך חובה על הקרובי' לתמוך ידיו בממון לבל יצטרך למדה זו אבל בנדון דידן לא עביד הכי מחמת דוחקו שהרי אביו הניח לו ירושה ומן הסתם היה לו כדי סיפוקו כ"א במרד ובמעל בא לעשות תועבה בישראל אם לא יתנו לו מוהר ומתן כסף רב כי הוא נבהל להון רב אין חובה מוטלת על הקרובים לפזר ממונם שלא לצורך כדי להצילו מדבר עבירה ואם כי רשע הוא בעונו ימות. ועוד דהמוכר עצמו לנכרים עדין לא בא לידי עבירה בבירור אלא דאנן חיישינן שמא בהיותו עבד לנכרים גם הוא ילמוד ממעשיהם ויבוא לידי עבירה ולכן צריך לפדותו כדי שלא יטמע בין הנכרים. אבל זה בא מיד לעשות עבירה בבירור אם לא יתנו לו ממון רב ורשע כזה א"צ להוציא ממון עליו להצילו מדבר עבירה כי אם נפש החוטאת תמות וכן מוכח בגיטין פ' השולח דגרסינן התם ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי אתא לקמיה דר' אמי א"ל פירקן א"ל תנן המוכר עצמו ואת בניו לנכרים אין פודין אותו אבל פודין את הבנים משום קלקולא וכ"ש הכא דאיכא קטלא. א"ל רבנן לר"א האי ישראל מומר הוא דקחזו ליה דאכיל נבילות וטריפות א"ל אימא לתיאבון הוא דקאכיל א"ל והא זימנין דאיכא היתירא ואיסורא ושביק היתירא ואכיל איסורא א"ל זיל לא שבקי לי דאפרקינך הא קמן דליכא מצות פדיון כלל במומר לעבירה בעלמא כ"ש במומר לע"ז ואע"ג דאכתי לא עשה מעשה הא אמרינן בפ"ד מיתות האומר אעבוד אלך ואעבוד חייב מית' אע"פ שעדיין לא עשה מעשה וכ' עוד כבו' מעלת אדוני מ"ו ז"ל ועוד אני אומר דהך שמעתא בעיא צילותא דקשיא לי בה טובא חדא מאי קאמר אביי בע"כ דאב משום פגם משפחה מה לו לפגם משפחה כו' ונימא בפשיטות משום פגם בתו ותו ל"ק קושית א"ה ע"ע נמי כו' ואף דאמרינן בהחובל דקטן פעמים יש לו בושת ופעמים אין לו הא דמכלמי ליה ומכלם הא דמכלמי ליה ולא מיכלם ותרצה לומר דלהכי נקט אביי פגם משפחה מילתא פסיקתא דשייכא אף בקטנה דמכלמו לה ולא מיכלמא ואפ"ה אית בה משום פגם משפחה כדאמרינן התם דאף בקטן דלאו בר בושת הוא אית ביה משום בושת משפחה לאו מילתא היא דפגם עדיף מכיסופא ודמי לזילותא דאמרינן התם דבכל קטן אית ביה זילותא עכ"ל. ולענ"ד הקלושה נראה שאין דבריו מוכרחין בזה דעד כאן לא אמרינן התם דבקטן חייב משום זילותא אלא למאי דמיבעי ליה מעיקרא אי חיובא דבושת הוא משום זילותא אפי' כי ליכא כיסופא כמו בביישו ישן ומת ופשיט לה התם מהא דתנן קטן יש לו בושת ואע"ג דלאו בר כיסופא הוא ומחייב משום זילותא אבל למאי דמסיק רב פפא דמיירי דווקא בדמיכלימי ליה ומכלם. ע"כ ס"ל דחיובא דבושת לאו משום זילותא הוא אלא דווקא משום כיסופא דאל"ה אפי' בלא מכלמי לחייב משום זילותא אלא ע"כ לא מחייבינן אלא משום כיסופא ואנן קיי"ל כשינויא דרב פפא דברייתא מסייעא ליה וכמבואר שם בסוגיא ובח"מ סי' ת"ך וה"נ קיי"ל דביישו ישן ומת פטור אלמא לא מחייב משום זילותא אלא משום כיסופא וכ"ש ללישנא בתרא דהתם דאף מעיקרא לא קמיבעי' כלל אי חיישינן לזילותא או לא אלא מיבעיא ליה אי חיישינן לבושת דבני משפחה או לא אבל לזילותא גרידא ודאי לא חיישי' וא"ל למאי דמסקינן התם דלא מחיי' אלא במיכלמי ומכלם ולא חיישי' לבוש' דמשפח' תקש' אסוגי' דהכ' דחיישינן לפג' משפח' י"ל דשאני הת' שכבר עבר הבוש' אין לחייבו בתשלומי הבושת משום בושת דמשפחה גרידא אבל הכא מתקנינן מילתא מעיקרא דלא ליתי לידי פגם ובושת משפחה אבל מ"מ לענין זילותא גריד' בלא בושת משפחה אין סברא זו מוכרחת כלל דהא לאידך לישנא אף מעיקר' לא מבעי' לי' כלל אלא משום בושת דמשפחה ולא משום זילותא אלמא זילות' גרידא לא חשיב ליה סברא כלל והשתא ניחא כיון דברייתא תני סתמא ומפדין אותו בעל כרחו משמע בכל גוונא אפי' בקטנה דמכלימי לה ולא מיכלמא ומשום זילותא גרידא אין סברא כלל לחייבו ולכך מפרש טעמא משום בושת משפחה:
4
ה׳ואגב אורחא צל"ע בענין זה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' חובל שכתב וז"ל המבייש את הישן חייב בבושת ואם מת בתוך שנתו ולא הקיץ ולא הרגיש בזה שביישו אין גובין בושת זה מן המבייש ואם תפסו היורשין אין מוציאין מידם משמע דס"ל דהך איבעיא לא אפשיטא ולפיכך אם תפסו אין מוציאין מידו. ואח"כ כתב המבייש את הקטן אם כשמכלימין אותו נכלם חייב ואם לאו פטור ומדוע לא כתב שם ג"כ שאם תפסו אין מוציאין מידו דהא בהא תליא דאי חיישינן בישן ומת לבושת משפחה ה"ה בקטן וכמבואר בסוגיא ותו דהא באמת תלמודא מייתי סייעתא בהא לר"פ מברייתא דתני להדיא קטן פעמים יש לו בושת ופעמים אין לו בושת והיינו דמחלק בין מיכלמי ליה ומכלם אלמא איפשטא הך בעיא. ושוב ראה ראיתי הלום בב"ח לטח"מ סי' תך שהרגיש בזה וכתב לשיטת הרמב"ם ז"ל דהא דתניא קטן דמיכלמי ליה ולא מיכלם אין לו בושת איכא למימר דהיינו לומר שלא מחייב משום בושת דידיה אבל משום בושת דבני משפחה דמיכלמי מחייב דאילו בקטן דמיכלמי ליה מחייב תרתי משום בושתו ומשו' בושת דבני משפח' ומתוך כך השיג שם על התו' והרא"ש שכתבו דמהך ברייתא אפשיטא בעיין ע"ש. ובודאי אין זה כדאי לדחות דברי התוס' והרא"ש כי זה נראה דוחק מכמה צדדים אשר אין להאריך ועוד דאכתי אין דברי הרמב"ם מתיישבים בזה שהרי סתם וכתב בקטן שאינו נכלם דפטור משמע דפטור לגמרי אפי' מבושת דמשפחה ולא הזכיר בזה שאם תפס אין מוציאין מידו. ואמנם ל"נ ברור ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דק"ל נמי מה שהקשו התוס' דלמאי דפשיט למסקנא מברייתא דלא מחייב בקטן אלא במיכלמי ומכלם משמע דביישו ישן ומת חייב ולכך ס"ל להרמב"ם ז"ל דעד כאן לא קאמר מעיקרא דשייך בקטן בושת דמשפחה אלא למאי דס"ד דמיירי אפי' במיכלמי ולא מיכלם אבל למאי דמסקינן דלא מיירי אלא במיכלמי ומיכלם השתא י"ל דבמיכלמי ולא מכלם אפי' בושת דמשפחה ליכא דלא שייך בושת דמשפחה אלא אם מביישים לאדם ממשפחתם דאי מיכלמי ליה מכלם אבל היכי דאיהו גופא אי מיכלמי לא מיכלם אינהו נמי לא מיכלמי בהא וה"ל כאילו לא עביד ליה מידי והלכך ס"ל לרב ששת דביישו ישן ומת חייב משום בושת משפחה דהא אי הוה מיכלמי ליה מיכלם בהיותו חי לכך חשיב נמי השתא כיסופא לדידהו ומיהו רב אבא בר ממל לא פשיטא ליה מלתא אלא ספוקי מספקא ליה בהך מילתא ולכך פסק הרמב"ם ז"ל בביישו ישן ומת דמתחלה אין גובין בושת זה מן המבויש ואם תפסוה היורשין אין מוציאין מידו משום בושת דבני משפחה. אבל בקטן שאינו נכלם סתם וכתב שהוא פטור לגמרי משום דהתם אפי' בושת דבני משפחה ליכא למסקנא דמה"ט לא איפשטא הך בעיא מברייתא וכדפרישית: ומה"ט גופא אידחי לישנא קמא דמיבעי ליה משום זילותא דהא ודאי שפיר אפשיט מהך ברייתא דלא חיישינן כלל לזילותא מדלא מיחייב בקטן אלא במיכלמי ומיכלם ולא מחייב כלל משום זילותא וכדאמרן:
5
ו׳ועי"ל בעיקר הקושיא הקודמת בהא דלא מפרש טעמא משום פגם בתו די"ל דדייק דהל"ל בברייתא ופודה אותה בעל כרחה ואמאי נקיט מפדין אותה בעל כרחה אלא לאשמועינן דבני משפחה מפדין אותה בעל כרחו דאב שהם מכריחים לאב לפדותה משום פגם משפחתם ונ"מ בהא אפי' היכי דבתו מחלה אפגם דידה אפ"ה כופין אותו משום פגם משפחה והא ניחא טפי לשיטת התוספת דה"ק דכייפינן לבני משפחה לפדותה בע"כ דאב משום דלא ניחא ליה שתחזור לביתו וכו' וע"כ ס"ל דמפדין משמע ליה כפייה לבני משפחה והיינו משום פגם משפחתם וכדלקמן וכה"ג נמי כתב הוד רום מעלתו לקמן בענין פירושו לשיטת הרמב"ם ז"ל דדייק ממלת מפדין שכתב שם מר וז"ל וע"כ צ"ל שמפדין הוא כפייה אחרת חוץ מזו שבמלת בעל כרחו לדברי התוספת שכתבו בד"ה אמר אביי שכופין בני המשפחה לפדותה בעל כרחו דאב וצ"ב כיון שכל כוונתם דלא תקשי מאי דאמר בגמרא הדר ומיזבין לה ומה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה ולתרץ זה א"צ לחדש כפייה בבני המשפחה אלא שאם באים בני המשפחה דחיישי לפגם משפחתם מרצונם הטוב לפדותה פודין אותה בע"כ של אב שהוא בא לעכב מטעם שתהא פרנסתה עליו וכו' אלא ודאי דס"ל להתוספת דמפדין הוא כפיה אחת ועל כרחו הוא כפייה אחרת עכ"ל. ובאמת לא עמדתי על סוף דעתו הרמה כלל בזה דודאי התוספת הוצרכו לחדש כפייה גם בבני משפחה דאי נימא דאין כופין אלא לו ולא לבני משפחה מאי האי דפריך א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה כו' הא אין כופין כלל לבני משפחה וכן למאי דמשני הדר ומזבין נפשיה מאי האי דפריך תו ה"נ הדר אזיל ומזבין לה דהא מ"מ לעולם יש בידם לכופו כמו בפעם הראשון ולכך פי' התוספת דס"ל דכופין לבני המשפחה בע"כ דאב ואהא פריך שפיר א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני המשפחה וכו' ומשני הדר אזיל ומזבין לה ופריך ה"נ הדר אזיל ומזבין לה ואמאי נכוף לבני המשפחה וזה נ"ל פשוט מאד. אבל מ"מ בעיקר הענין דבריו כנים דלשיטת התוספת דייקינן לשון מפדין דאל"ה תקשי אתלמודא גופא מנ"ל הא דכופין בני משפחה בע"כ דאב דילמא לא מיירי אלא בכפיה דאב לחודא כשיש לו מעות. וכפשטא דמילתא לפירש"י וממילא לא תקשה מידי אלא ע"כ צ"ל דדייק מדלא תני ופודה אותה בע"כ וקתני ומפדין אותה לאשמועינן דכופין גם בני המשפחה לפדותה ועוד יתבאר מזה לקמן ב"ה:
6
ז׳עוד כתב מעלתו אדוני מ"ו וז"ל ועוד לרבי דאמר לעיל דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים מאי פריך הכא א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה כו' דלמא באב שאני שהתורה נתנה רשות לאב לכפות לאדון כדכתיב והפדה שמגרעת פדיונה ע"י גאולת עצמה דמסתמא היינו אביה דידו כידה לענין קידושין וגירושין וכיון שביד האב לכפות להאדון לכך תקנו רבנן כפיית האב דלעולם מקיימא תקנתא דידהו בין כשהאדון רוצה או אינו רוצה. אבל בגאולת קרובים לר' דכשהאדון אינו רוצה לא מקיימא תקנתא דרבנן לא ראו חכמים לתקן כפיה בקרובים כלל כיון שא"א לתקן כפיה בהחלט ומילתא פסיקתא לא תקנו כלל. אבל כפיית האב דפסיקא להו מילתא לכך תקנוה עכ"ל. וגם בזה לא עמדתי על סוף דעתו חדא דאפי' את"ל דקרובים א"י לפדות בע"כ הרי מ"מ היה ביד חכמים לתקן שיתנו הקרובים לו מעות והוא יפדה את עצמו. ותו דבאמת נ"ל פשוט דמה"ט לכ"ע אף הקרובים יכולין לפדות בע"כ דמנ"מ אם הקרובים נותנין המעות או הוא עצמו דכשהקרובים נותנין המעות הוא שקול כאילו כבר בא המעות לידו והקרובים הם באים בשליחתו לפדות והא דקאמר רבי דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים ה"ק נמכר לנכרי חייבים הקרובים לפדותו כדי שלא יטמע בין הנכרים אבל נמכר לישראל אין הקרובים חייבים לפדותו אבל אם הקרובים רוצים לפדותו פשיטא דאין האדון יכול לעכב דה"ל כאלו הוא נותן בעצמו המעות. ואע"ג דאמרינן לקמן בפירקין בעי ר"ה המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לקרובים או אינו נגאל לקרובים גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר והתם ע"כ לאו לענין חובה איתמר דהא מוכח התם בסוגיא דמיירי אף אליבא מאן דאמר וגאל את ממכר אחיו רשות וע"כ לא מיירי אלא לענין עכוב האדון ולא אמרינן התם דנתינת האדון הוא כנתינתו שאני התם דגאולת הבתים אינו לצורך המוכר אלא הקרובים באים לזכות בגאולה זו לעצמם הילכך נתינת הקרובים אינו כנתינתו ואיכא למימר דאינו נגאל לקרובים בעיכוב האדון אבל גאולת העבד שהוא לצורך העבד לפוטרו מעבדו' מה לי אם הוא נותן המעות בעצמו או אחרים נותנין בעבורו לצרכו והא דתני התם בברייתא בכל גאולה תתנו לרבות בתים ועבד עברי דמשמע דרבוי דעבד עברי דומיא דבתים כגון שרוצה לפדות העבד לעצמו בפירוש לצורך שיעבוד דמהני לכ"ע ואהא קמ"ל דאפ"ה אין האדון מעכב גאולת קרובים דומיא דבתים ולמסקנא מוקמינן התם הך ברייתא דוקא בנמכר לנכרי ע"ש אבל אם פוד' העבד לשחרור שהוא לצורך העבד פשיטא דאין האדון מעכב דמה לי אם הוא פודה בעצמו או אחר מזכה לו ורבי דקאמר דנמכר לישראל אינו נגאל לקרובים לא קאמר אלא דאין הקרובים חייבים לפדותו כמו בנמכר לנכרי כדאמרן וכן מצאתי שוב להדיא בכ"מ פ"ה מהלכות עבדים דהא דאמר רבי נמכר לישראל אינו נגאל לקרובים היינו שאין הקרובים חייבים לפדותו והיינו כמ"ש וזה נ"ל ברור:
7
ח׳עוד כתב אדוני מ"ו וז"ל ועוד לפירש"י דכופין את האב אם יש לו איזה דמיון יש לכפיית בני המשפחה בעבד עברי עם כפיית האב באמה העברייה דבשלמא כפיית האב ניחא כי מכר את בתו ויאכל גם אכול את כספה בדין הוא שישלם כשיהיה לו. אבל בני המשפחה מה לו ולהם שנכופם שיפדוהו וזו מצאתי גם במהרש"א שהביאה בשם ספר לחם אבירים ומה שתירץ הוא אינו מתקבל על הלב עכ"ל ולפעד"נ פשיט דקושיא זו מתיישבא מאליה לשיטת התוספת דה"ק כופין בני המשפחה לפדותו בע"כ דאב וע"כ דייק מדתני מפדין וכדלעיל וכיון דגם בבתו כופין בני המשפחה משום פגם משפחה פריך שפיר א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה ולחנם נדחקו בזה המפרשים לשיטת התוספת ואפשר דהמפרשים ק"ל אקושי' התוספת למאי דס"ד מעיקרא בקושייתם לפרש דליכא כפייה אלא באב אדקשיא להו אהמקשה תנינא דפריך ה"נ אזיל ומזבין לה תיקשי להו אהמקשה קמא דפריך א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה דמה ענין כפיית האב שמכר את בתו במעות לכפיית בני המשפחה ולכך תירצו מה שתירצו אבל למסקנת התוס' בלא"ה ניחא וכדאמרן אלא דבאמת עיקר שיטת התוס' בזה צל"ע מן הטעם שיתבאר לקמן ב"ה:
8
ט׳ועוד כתב הוד רום כת"ר ועוד היאך שייך למימר שכופין בני משפחה משום פגם עצמם ואי ניחא להו לדידהו אמאי נכופם וכדמוכח בשילהי פרק אלו נערות דאי ניחא למשפחה גופא לא שייך פגם משפחה אלא דהתם קאמר דחיישינן דילמא איכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה והא לא שייך הכא דבטענת שמא כזה אין להוציא ממון עכ"ד. ולא ידענא מי הכריחו לומר כאן הך חששא דאיכא חד במדינת הים די"ל דהכא מיירי בדאיכא חד הכא קמן דלא ניחא ליה והוא כופה לכל בני המשפחה לסייע לו בפדיון משום פגם משפחה א"נ דהעניים כופין העשירים ליתן וכזה מצאתי במפרשים והוא פשוט:
9
י׳ועוד כתב מעלת כבוד תורתו וז"ל והרמב"ם ז"ל בהל' עבדים פ"ד כתב אין האב רשאי למכור את בתו אא"כ העני וכו' ואעפ"כ כופין את האב לפדותה משום פגם משפחה והקשה בכ"מ דבשמעתא משמע דלא אמרי' הכי אלא לר"ש והרמב"ם פסק דלא כוותיה ותירוצו דחוק. והוד רום כת"ר האריך בישוב קושיא זו ותוכן דבריו הוא דהרמב"ם נמי ס"ל כעין שיטת התוס' דמלת מפדין מורה כפייה אחרת חוץ מזו שבמלת בע"כ. אבל מ"מ לא ס"ל ממש כשיטת התוס' דמפדין היינו כפיית בני המשפחה אלא ס"ל דשניהם נאמרו לענין כפיית האב האחד שכופין את האב לפדות את בתו מממונו אם יש לו והשני שאם באים בני משפחה לפדותה מרצון טוב והאב מעכב מיראתו שתחזו' אליו פודין אות' בע"כ והא נמי חשיב רבותא דאע"ג דאין לו לאב אפ"ה לא חיישי' לפסיד' דאב לענין מזונות ולא בעינן למוקמי לה כר"ש אלא משום סיפא דבעל כרחו דמיירי בגאולת המשפחה דכיון דהדר ומזבין לה לא עבידי בני המשפחה למיפרקה כיון דאין כופין אותם אבל רישא דמפדין דמיירי בגאולת האב מהונו וממונו אתי שפיר אליבא דכ"ע עכ"ד. ודבריו קשים להולמן דאי ס"ל בפשיטות דאין כופין בני המשפחה כלל בבתו אפי' אי לית ליה אלא איפכא הוא דבני משפחה כופין לאב א"כ מאי האי דפריך א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה הא מעול' אין כופין לבני משפחה אלא בני משפחה כופין לאב(וכמדומה לי שנמשך בזה כאן לשיטתו דלקמן שהמציא גרסא חדשה כי עם זה יבוא על נכון דבריו הנה ואמנם אם הדבר כן נתן מקום לטעות בדבריו שהי' לו לפרש תחלה חידוש גרסא זו ואח"כ הי' לו לפרש עם זה דברי הרמב"ם ז"ל ואמנם באמת כי אתינן לגרסא זו בלא"ה ניחא דברי הרמב"ם ז"ל וכמו שיתבאר בע"ה לקמן ע"ש) וגם לא ידעתי מי הכריחו לומר דהרמב"ם לא ס"ל כשיט' התו' דאדרבה אי הרמב"ם ס"ל ממש כשיטת התו' יבואו דבריו על נכון בלי גמגום והוא דלשיטת התו' דכופין הבני משפחה לפדותה בדלית ליה לאב ממילא אי אית ליה כופין לאב דאם למשפחה כופין כ"ש לאב בדאית ליה כיון שהוא גרם הדבר אלא דברייתא מיירי בדלית ליה לאב ואהא קתני מפדין דהיינו כפיית בני משפחה והוא ג"כ בע"כ של אב מצד המזונות ואהא פריך תלמודא א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה ומשני הדר ומזבין נפשיה ופריך הכי נמי ומזבן לה ואמאי כייפינן לבני משפחה ומשני הא קתני אינה נמכרת ונשנת ומני ר"ש היא וכו' וממילא לא איצטרך למוקמי כר"ש אלא משום כפיית בני משפחה דלרבנן דנמכרת ונישנת אין כופין לבני משפחה דילמא הדר ומזבין לה ותו איכא פגם משפחה ולמה יאבדו ממונם שלא לצורך אבל לענין כפיות האב בדאית ליה ליכא מאן דפליג דהכא לא שייך למיפרך דילמא הדר ומזבין לה דמה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה וכקושי' התו' וממילא שפיר כתב הרמב"ם ז"ל שכופין את האב לפדותה משום פגם משפחה דבהא כ"ע מודו וליכא מאן דפליג ביה ולפיכך לא כתב הרמב"ם ז"ל לשון מפדין כדנקיט בברייתא דמהאי לישנא משמע שכופין גם לבני משפחה והא ליתא לדידן דקיי"ל כרבנן דנמכרת ונשנת ולפיכך לא כתב אלא שכופין את האב לפדותה דהא א"ש אליבא דכ"ע וכדאמרן:
10
י״אהרי נתבארו דברי הרמב"ם ז"ל לפי שיטת התו'. ואמנם באמת עיקר שיטת התו' דחוקה בעיני במה שפירשו דה"ק כופין את בני המשפחה לפדות בע"כ דאב משום מזונות חדא דעיקר חסר מן הספר וכל כי האי ה"ל לפרושי ותו מנ"ל לתלמודא הא דמיירי אף בכפיית בני המשפחה דילמא לא מיירי אלא בכפיי' האב לחוד אם יש לו וכפשטא דמלתא והא דכתבינן לעיל דדייק מדלא קתני ופודה וקתני מפדין דמשמע דקאי אבני משפחה אי משום הא לא ארי' דוודאי י"ל דקאי אבני משפחה ולאשמועינן שהם כופין לאב משום פגם משפחה אבל מ"מ לעולם אין כופין להם ותו דאי דייק ללישנא דמפדין דקאי אכפיות בני משפחה א"כ למאי דס"ד מעיקרא דבעל כרחו היינו בע"כ דאדון אמאי לא קשיא ליה לישנא דמפדין ואף כי הוד רו' כת"ר הרגיש בזה וכתב דאף למאי דסלקא אדעתיה מעיקרא למימר בע"כ דאדון אפ"ה לשון מפדין שהוא מבנין הפעיל היא כפיית האב שכופין אותו לפדותה ובעל כרחו הוא דבר אחר דהיינו בע"כ דאדון. הנה באמת דבריו קשים להולמם בזה דהא מפרש תלמודא בע"כ דאדון מאי ניהו דכתבנא ליה שטרא אדמיה והיינו משום דאי איתא לזוזי בעינא אפי' בעבד עברי כופין דפועל חוזר בחצי היום ולכך בעי למוקמי לה כדכתבנא ליה שטרא אדמיה והשתא אי מפרשינן לישנא דמפדין אכפי' האב ע"כ הוי צ"ל נמי כה"ג דאפי' אי לית ליה לאב כופין אותו לכתוב שטרא אדמיה וכן כופין את האדון ליקח שטר אדמי' וממילא תמיד יוצאת לחירות למאי תני במתניתן דאמה העברייה יוצאה בסימנין ובשנים כיון דבהכרח מיד יוצאה לחירות אלא האי לישנא דמפדין לא משמע ליה בע"כ אבל מ"מ י"ל דמפדין לשון רבים משמע קרובים והיינו מרצון וה"פ בין האב ובין הקרובים מפדין אותה בע"כ דאדון אם רוצין ואין יכול לעכב ולמסקנא נמי משמע לשון מפדין אקרובים שהם מכריחים את האב לפדות משום פגם משפחה ומהא לישנא משמע ליה דטעמא משום פגם משפחה אפי' היכי דלא שייך פגם בתו וכמש"ל באורך:
11
י״בובדבר מ"ש מעלת כבוד תורתו עוד דהכי גרסינן א"ה ע"ע נמי לכפינהו בני משפחה בודאי האמת יורה דרכו כי זו היא גירסא ישרה ונכונה כי עם זה יתיישב קושית מהרש"א וקושי' התו' ושאר כל הספיקות הנזכרים וכאשר יתבאר בעז"ה אבל מ"מ הא דמסיק מכ"ת לשיטה זו דאביי ס"ל דהאי על כרחו של אב היינו באין לו לאב ובני משפחה רוצין לפדות את בתו ושיכתוב להם שטר אדמיה וכו' מלבד שזה מתנגד למה שפירש"י בע"כ דאב אם יש לו כופין אותו וכו' גם מסתימת לשון הגמ' לא משמע הכי וכן מדינא מיפטר אם השיגה ידו לשלם למפרע כיון דעני היה באותו שעה כדקיי"ל בפ"ה דפיאה ב"ה שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופיאה אף כשחוזר לביתו אין צריך לשלם דעני היה באותו שעה. ומ"ש הוד רו' כת"ר עוד סעד וסמך לשיטתו וז"ל ואתי שפיר לישנא דבעל כרחו דאי ביש לו לאב כיון שמן הדין הוא מצווה לפדות את בתו כמ"ש במכילתא והפדה האב וא"כ אותה ששנינו שילהי פ"ק דבכורות מצות יעידה קודמת למצות פדיי' היינו המצוה מוטלת על האב לפדותה וכ"כ הרמב"ן בפירושו על התורה וז"ל והפדה אב הנ"ז כי אסור לו להניחה ביד האדון מעת שאמר לא חפצתי לקחתה וא"כ לא שייך שפיר לישנא דעל כרחו שבכל המצות דינא הכי שאם לא רצה כופין אותו אלא שאין זו מעיקר המצוה שהרי אין לו וכו' עכ"ל ולענ"ד אין מזה הכרח דהא אדרבא מזה מבואר שאין מצות פדיי' חל אלא אחר מצות יעידה דהיינו מעת שאמר לא חפצתי לקחת אותה אבל מקודם א"צ לפדותה והכא קאמר דבכל גוונא בני משפחה כופין את האב לפדות אם יש לו משום פגם משפחה אפי' קודם שאמר לא חפצתי לקחת אותה ועוד דאפי' לאחר שאמר לא חפצתי לקחת אותה שחל עליו מצות פדיי' מכל מקום ודאי אם הבת מוחלת לו הפדיון הוא פטור ואהא קאמר דמ"מ בני המשפחה כופין אותו לפדות משום פגם משפחתו אפי' אם הבת מוחלת ואינה מקפדת בכך וכמ"ש. ולפ"ז יתיישב גם קושייתו דלעיל מנ"ל לתלמודא דטעמא משום פגם משפחתו דילמא טעמא משום פגם בתו. דהא ע"כ מיירי הכי כשהבת אינה מקפדת דאל"ה מאי קמ"ל פשיטא דבכל המצות דינא הכי שאם לא רצה כופין אותו אצ"ל דמיירי כשהבת מוחלת הפדיון ואהא קמ"ל דאפ"ה כופין אותו משום פגם משפחתו וכל זה לפי שטתו דפשיטא ליה דבכה"ג כופין לאב לקיים מצות פדיי' ביש לו אמנם באמת לבי נבוך בדבר כי אין זה מצות עשה גמורה מן התורה כי אם מצד הישר והטוב דרך מצוה מן המובחר וממילא לא היה ראוי לב"ד לכפותו על כך והילכך לא קאמר הכא דכופין אותו אלא משום פגם משפחה ובהא דלא קאמר טעמא משום פגם בתו כבר נתיישב זה למעלה בפנים שונות ואין צורך להאריך עוד בזה:
12
י״גואמנם לא ידעתי מה הכריחו לכך לפרש לפי גירסתו דמיירי באין לו לאב ובני המשפחה רוצים לפדות את בתו ושיכתוב להם שטר אדמיה וכו' דודאי אף לפי גירסא זו שפיר י"ל כפירש"י דהא דקאמר בע"כ דאב היינו בדאית ליה לאב כופין אותו לפדות משום פגם משפחה ואהא פריך א"ה ע"ע נמי אם השיגה ידו ויש לו נמי נכפיניה בני משפחה לפדו' עצמו משום פגם משפחה ואמאי מחלק תלמודא בהא בין עברי לעבריי' והא ודאי קושי' אלימתא היא ואף אם לא נכתוב ראוי לכתוב ולפי גירסת הספרים שלפנינו תיקשי אמאי באמת לא פריך תלמודא הא דהך פירכא מעליא הוא ומזה לבי אומר וגומר כי עיקר הברור הוא כגירסת אדוני מ"ו דבאמת תלמודא פריך הך קושיא אבל מ"מ ראוי לברך על המוגמר לישב כל הסוגיא לשיטה זו והוא לכאורה קשה לשיטה זו א"כ אמאי משני אהא הדר ומזבין נפשיה ומה תועלת במכירתו כיון דכופין אותו לעולם אבל באמת משום הא לא ארי' דודאי תלמודא משני שפיר דלא שייך למימר בעבד עברי מפדין אותו בעל כרחו משום דלא חשיב בברייתא אלא פדיון המתקיים לעולם בודאי ואינו בא עוד שוב לידי עבדות וכדמסיק גבי אמה העבריי' אבל עבד עברי אין פדיונו מתקיים תמיד בע"כ דהאי אי בעי הדר אזיל ומזבין נפשיה ומזה נתבטל שוב מעשה הפדיון הראשון והרי הוא כאלו לא נפדה כלל ואף כי ביד הקרובים לכפותו גם בפעם הב' וכן בכל פעם ופעם מ"מ הרי ס"ס לפי שעה טרם יבואו לב"ד לכפותו שוב נתבטל פדיונו הראשון ולא הועיל כלום וכן גם בפדיון השני לא יתקיים תמיד אם שוב ימכור עצמו וכן יהיה המדה תמיד בכל פדיון ופדיון ועוד דמסתמא לאו אורח ארעא דקרובים למיטרח בבי דינא למכפיי' בכל זימנא וזימנא ואדרבה בהיותו נמכר בעבדות כמה פעמי' זה אחר זה יש להם גנאי יותר ולפיכ' לסוף יניחוהו בעבדות וממילא בהכרח אין פדיונו מתקיים תמיד. ועוד דברייתא מיירי בכל גווני אפי' בדלית ליה מעות הרבה אלא כשיעור פדיון אחד ואי הדר ומזבין נפשיה שוב לא יהי' במה לפדות ונמצא שאין פדיונו מתקיים וברייתא לא חשיב אלא פדיון המתקיים תמיד ואהא פריך א"כ באמה העבריי' נמי הדר אזיל האב ומזבין לה ואין פדיונו מתקיים ככל הני גווני דאמרן ומשני הא קתני אינה נמכרת ונשנית והילכך באמה העבריי' איכא פדיון המתקיים. אבל בע"ע ליכא פדיון המתקיים בע"כ ואהא מסיק ומני ר"ש הוא וכו' ולפ"ז לא איצטריך תלמודא למוקמי ברייתא כר"ש אלא משום לישנא דברייתא דע"כ לא חשיב אלא פדיון המתקיים מדמפליג בין א"ה לעברי דלרבנן בתרווייהו ליכא פדיון המתקיים ואין חילוק ביניהם אבל מ"מ ודאי בעיקר דינא לא פליגי רבנן ואינהו נמי ס"ל דכופין את האב לפדות משום פגם משפחה דלא אשכחן דפליגי בהא רבנן ור"ש ואע"ג דלרבנן אפשר שלא יהיה פדיון המתקיים לא נ"מ בהא דמ"מ אין הדבר ברור דאפשר אחר כפייה הראשונה יטה אזנו לשמע דברי חכמים ולא יוסיף עוד חטא על פשע וגם ביד הקרובים לכפותו כמה פעמים אע"ג דלאו אורח ארעא כולי האי וא"כ יפה פסק הרמב"ם ז"ל שכופין את האב לפדותה אע"ג דאיהו פסק דלא כר"ש דאף למסקנא דוקא לישנא דברייתא בעינן למוקמי כר"ש אבל עיקר הדין הוא דין אמת לרבנן וכדפרישית. ובכן הכל עולה כהוגן לשיטה זו:
13
י״דוכתב עוד הוד רו' כת"ר וז"ל ואף לגרסת הספרים שכופין את האב משום פגם משפחה הדבר פשוט דביתומים לא שייך כפייה ואף שהב"ח כתב דעיקר יסוד פסקו הוא דגנאי ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים או יטלו מקופה של צדקה שדינא ביה נרגא מאותה שאמרו בפרק שנתפתתה (דנ"א) ההיא יתום ויתומה דאתו לקמיה דרבא א"ל רבא העלו ליתום בשביל היתומה ולהב"ח דטעמא משום דגנאי ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים או יטלו מקופה של צדקה כ"ש אחותו דגנאי גדול הוא להיתום שתחזור על הפתחים עכ"ל. הנה בודאי טענתו חזקה בזה ומ"מ יש להתנצל קצת בעד הב"ח דאזיל לשיטתו במה שכתב שם דכיון דאיכא גנאי ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים דמי להא דרבא דרמא צדקה לאחשובינהו וכבר כתב שם ב"ח דלא אמרינן הכי אלא כשיש להם ממון הרבה עושר מופלג ובכן הדבר נלמד מענינו דהא דאמרינן דאיכא גנאי ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים ג"כ אין זו מדה אמורה אלא בהיות' מפורסמי' בעושר מופלג אשר ספק בידם להספיק להם כל צרכם אבל בבינוני' ליכא גנאי כ"כ דכ"ע ידעי דדי להם להפקיע את עצמם וא"כ י"ל דהך עובדא דרבא הוי בבינוני' דלא שייך הני וכדפרישית וה"נ מסתבר לדינא:
14
ט״ווכתב הוד רום כת"ר עוד וז"ל ועיקר חלוקו של מהר"י מינץ בין צדקה שיש לה קצבה לאין לה קצבה וכו' פלא בעיני שהרי חכמים נתנו קצבה לדבר מדה בינוני' מעשר ומדת חסידי' חומש ואמאי קרי לצדקה דבר שאין לו קצבה ועוד ליפלוג וליתני בצדקה גופה בין צדקה שיש לו קצבה לאין לה קצבה. ומעלתו האריך בישוב הדבר ותוכן הדבר דאע"ג דצדקה יש לו קצבה מ"מ אין לו זמן קבוע ויש לה תשלומין בגדלותם וכל המצות דחשיב התם בגמרא גבי קטנים יש להם זמן קבוע. ואם עבר בטלה לה והוא בכלל חסרון לא יוכל להמנות משא"כ צדקה עכ"ד. ולענ"ד הקלושה אין זה מספיק דאדרבה צדקה כל שעתא ושעתה זימנא הוא דהא קיימא עניים וכדאמרינן פ"ק דר"ה וממילא זמנה קבוע תמיד ובלה"נ שיהויי מצוה לא משהינן וכדאמרינן מצוה הבא לידך אל תחמיצנה וכ"ש במצות צדקה שלפעמים יש פקוח נפש להחיות העניים ואם ימתינו בצדקה עד שיגדלו ביני וביני אבד נפש העני הזה והוא כמעוות אשר לא יוכל לתקן עוד וחסרון לא יוכל להמנות ואין לך חביבה מצוה בשעתא גדול מזה ליתן הצדקה הראויה לעני העומד לפנינו בשעתו וזמנו ושלא להמתין בצדקה עד לאחר זמן ליתננו לעניים אחרים כי מן הדין זכה בו העני הראשון אשר היה שם באותו שעה וכמו ששנינו בפיאה פ"ד מי שלקט את הפאה ואמר ה"ז לאיש פלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכ"א יתננה לעני שנמצא ראשון ופי' התי"ט שלא יעכבם עד שיבא אותו העני אלא כל עני שימצא ראשון יתננה לו ואל יאחרה בידו ואפי' ר"א לא פליג התם אלא משום דס"ל מיגו דאי בעי מפקר לנכסי' וכו' והוא זוכה בעבורו אבל בסתמא פשיטא דזכה בו העני הנמצא ראשון. ומ"ש הוד רום כת"ר עוד טעם בדבר דממתינן בצדקה עד שיגדלו משום דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה וקטנים לאו בני מעביד מצוה נינהו אלא מתורת חינוך דרבנן. גם זה אינו מספיק דלא אמרינן גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה אלא כשאינו מצווה כלל בדבר לפי שאין יצרו תוקפו כ"כ וכמ"ש התוספת ספ"ק דקידושין אבל אם הוא מצווה בדבר מדרבנן חשיב נמי מצווה ועושה דהא נקטינן חמורים ד"ס יותר מדברי תורה ותו דלשיטתו אדמספקא ליה בפ"ק דקידושין אי גדול מצווה ועושה או לא. תיפשוט ליה מברייתא דהכא ותו דמאן יימר הכא שיבא לידי תשלומין בגדלותו שמא ימות וכן נפיק מיניה חורבא דכמה זימנין לא עבדי תשלומין בגדלותם ופוק חזי מאי עמא דבר. וע"ק דהא תני התם ולוקחים להם ס"ת תפילין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה והא קנין ס"ת ג"כ אין זמנה עובר ואפשר להם לקנות ס"ת בגדלותן לקיים המצוה בעצמה להיות כמצווי' ועושי' דומיא דצדקה אלא ודאי הא ליתא. ותו דהא תני התם ואין פוסקין עליהם צדקה ואין פודין עליה' את השבויי' ולא כל דבר שאין לו קצבה משמע להדיא דצדקה בכלל דבר שאין לו קצבה הוא. ולא מטעם שאין זמנה קבוע. לכנ"ל לפרש דצדקה שפיר חשיב דבר שאין לו קצבה דאע"פ שיש לו קצבה למעלה אין לו קצבה למטה וכיוצא בזה כתבו התוס' בפרק נערה (דנ"ב) דכה"ג מיקרי דבר שאין לו קצבה ע"ש. והוא דאע"ג דקיי"ל מדת חסידי' חומש ומדת בינונית מעשר כל זה אינו אלא מצוה מן המובחר ואע"ג שכתב הרמב"ם ז"ל דפחות מזה הוא מדה רעה מ"מ עכ"פ לא מיקרי חוטא והדבר מסור בידי אדם להרבות ולמעט כפי חפצו ורצונו ומה"ט אין פוסקין צדקה על היתומים דל"ד לשאר מצות שיש להם חק קצוב אבל צדקה אין לה חק קצוב ואין בידינו לעמוד על האומד אומד דעת היתומים כמה יהיה בדעתן ליתן אם רב אם מעט ולכן אין להוציא הממון מחזקתם מספק ועד"ז דברי מהר"י מינץ עולים כהוגן דהתם בנידון דידיה כבר היה החק קצוב לעניים מקדם מאביהם ואמרי' דמסתמא גם היתומים לא ישנו חק אביהם כי מצוה לקיים דברי המת הילכך התם שפיר מיקרי דבר שיש לו קצבה:
15
ט״זוכל אלה העלה מצודתי בקט שכלי לפום ריהטא ולא הספיק לי השעה לעיין כל צרכי להעמיק ולהרחיב הדיבור כראוי באשר כבוד רום מעלתו נחוץ לדרכו הטוב ואמנם עוד חזון למועד דבר בעתו מה טוב כאשר יגיעו אלי דברי תשובתו הרמתה אענדם עטרה לראשי כי חביבים ועריבים עלי דבריו ודברי דודים המיוסדים על אדני פז בנתיב היושר והאמת ובכן ישקוט על גורלו שקט ושאנן בצל שדי יתלונן כחפץ נפשו המשכלת וכחפץ נפש אוהבו נאמנו לנצח מצעירי תלמידיו המתאבקים בעפר רגלו הטרוד בנחיצה נאם אברהם יחיאל מיכל בלא"א מ"ו הרב המופלא כמהר"ר עוזיאל זלה"ה מקאליש המתגורר כעת פה ק"ק האלברשטט העומד על המשמר משמרת הקודש בבה"מ של הקצין המפורסם כהר"ר בערמן סג"ל:
16