שאילת יעבץ, חלק א ג׳Sheilat Yaavetz, Volume I 3
א׳תשובה שהשבתי על דברי מוהר"מ הנ"ל בדרך במלון תמוז דהאי שתא עדת דבורי"ם ודבש בבערלין באכסניות בית דודי זצ"ל שם עשיתי מחצה. בפני כבוד אמ"ו זצ"ל ומצאה חן בעיניו וסמך ידו עליה ונרצה. אמנם לא זכיתי לגמרה עד אשר הזמן הפריד בינינו ואחר גמרתיה בכפלים לתושיה. ויהר"צ שלא אכשל בדבר הלכה ואל יצל מפי דבר אמת השומר אמת ישמרני מכל שגייה. ויחנני סברא ישרה ודעת נקייה:
1
ב׳מיכ"ל באחת ועלתה לו עלייה לשמ"ה לשם גירוסי"ן עלית למרום התבונות לקחת מתנות. נקט תרתי מתנתא דתור"ה. אב"א גמרא אב"א סברא. מיכ"ל בשלי"ש שפ"ר הארש ההיא טוב טוביינא דחכימי לית לית טימי כמרגניתא שפירא. מיכ"ל חמדת אשדת בידיו רב לו כבר לקישא ובן פדת. יודע לישא וליתן לפלפל בחכמה מלומד מלחמה. ידע לאהדורי אפירכי אדינא מעיקרא. הוא מיכ"ל אחד השרים הראשונים הפונים מכל עסקיהם דרך ימין להבין ולהשכיל להטיב העיון בלימוד הגמרא. תני ומתני ולית ליה שיעורא. התורני כמהור"ר מיכל נר"ו בתדירא.
2
ג׳אד"ש יקבל מר הרוב"ה קש"ת בארשת שפתי רבינו הגדול אבא מארי נר"ו המקום יהא בעזרו. יביעו שמן רוקח בדבר הקרח מדבר מצוה וקרוב לדבר עברה חמורה. תשובתו בצדה תברא. ועברתי במעט עיוני את מיכ"ל המים מימה של תורה. ובינותי בתשובות חבילות שהקיפנו כת"ר כפ"י תחר"א. מתחרה באר"ש הארז אשר בלבנון. באחריות"ו יהא מנון. עד העזו"ב אשר יוצא בקיר חתורה. בורח מבית הספר בלי ידיעת בית רבו עודנו באבו. כי קטן יעקב ודל בחכמה ודעת. א"ף רך בשנים וכלום מביאין ראיה מן הקטן לעקור ולטעת כל שאוסיף מגרעת ובנין ילדים סתירה. כלום אית חולק לטלייא במקום בינ"ה. כד הוינא. זוטר לגברי ולדרדקי. ומידי מששא אית בי כבקי. בר יומא דזוטר בשיעורא. ואכתי לית לי כח גברא. אפ"ה ניחא לי למשכוני נפשאי אדרב אמ"ר גברא רבה אמר מילתא אלבישייהו יקירא. ואוקי גברא אחזקתיה חזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ולא כשורה. תריץ גברא ויתיב דאית מפרק לכל מותיב ולאו כל קושיא קיימא ושרירא. וכי תימא שותיה דינוקא דאבוה היא בשוקי. במטותא מנייכו לא תתלו באמ"ר בוקי סריקי. דרב אמ"ר לא אוקי עליה אמורא. חס ליה לזרעיה דאבא לאשתמושי בכסו"יי חוורי לאכסויי במאי דלאו דיליה ואשתבועי לשיקרא. תמן אמרין רעיא קולבא תלא זייניה באתרא דמרא. ואי הכי דילמא לא ליחוש מר לסבא דלא מטעמיה. ולא אמרי מילי מבר נפחא בשמיה. ולא בדרדקי עצה לקטן הבא לחוו"ת דעתו אין שומעין לו לסתור על מנת לבנות בית דירה. הא ידע מר דאנא לאו בעל הקורה. אע"ג דדמיא עלי ככשורא. להחזיר מרי"ש מעוני. מה שראיתי בקטני. תקנת השבי"ם היא שלא לקעקע הבירה. מחמת שלא הציץ עליה הבנאי אומן גדול הוא שבנאה כולו נאה חזקה ובצורה. ורבנן לא צריכי נטירותא נטירותא יתירתא הוא דעבדי כיעקב וחזני מתא. חומה גבוהה ורחבה חזקתי גדרתי את גדרה. קמחא טחינא טחינית לעמלן של טופחי"ם בידיהם וסופקים כפיהם כף אחת לשאוב הזוהמא מעל פי קדרה. בנ"יצן משכח שכיחי קי"טרא. דחיות"א לא סבירי ולא קבילי ולא מחיל אינש אקוטרא. וניחא לן לבטולי קל"א אילן דעול"ה קול"ן של סופרי"ם סבי דאזלי אתיגר"א. דדמי לבידקא דמיא וגברי היכי מיבדקי כי עברי אכי"שרא. דחיות"א כל כמה דאית ביה טפי ניחא כי היכי דליצל צבעיה וצייל ומשיך נהורא. חצבי לנהור"א כגני לאי. כגון אנא יתמא שליח וערטילאי. לית לי מדילי דהא כתיבא ומנחא בכיסתיה טבא תקילא וצרירא. ולא חיישינן להתפסת צררי. חושבנא אבי דרי כל חד לפום חורפיה שרי. מרבא עד זעירא. וידענא דאין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם לכן מה שגיתי יבינני ואחזור בי חזרה גמורה. אפס כי לא תהיה תפארת תורתנו הקדושה להשיג גבול האמת ח"ו כי אם להגדיל תורה ולהאדירה. בדברים נכונים וסברות אמיתיות ודעת ישרה. ואינני מעתיק כל לשונו עד גמירא. אף במקום שראוי להאריך כי בודאי יש אתו טופס תשובתו. ואטרוחי בכדי לא מטרחינן. אלא אתפוס הענין בראשי פרקים בקצרה. והריני מטפס ועולה על סדר קונדרסו מגלה עפה יפה וברה:
3
ד׳עביד השבה מעליית' לכבוד המשיג המחזר אחר אבידת סברא נדחת במונח שיש עול חוב ממש על שכם קרובים להצי' אפיה' מני שחת דאפ"ה מיפטרי יתמי מטעם פורע ב"ח שלא מדעת כמ"ש אמ"ר בתשובה נצחת
והנה למה שהשיב מעכ"ת בתחלה דלא דמי לפורע חובו של חבירו שלא מדעתו שאין צריך לשלם. דהתם אמרינן דילמא פייסיה לוה למלוה אי לא פרעיה היאך. והא לא שייך הכא שהרי האחים לא היו יכולים לפייסו כי קטנים היו זהו תורף דבריו. אומר אני שערי תירוצים לא ננעלו ואף אנו נאמר שיותר היה מתפייס מהקטנים כי יכמרו רחמיו עליהם בדברם אתו שלא להיות להם חרפת עולם לא תשכח. וימנעו בני אדם מלשדך עמהם. אפשר בכך היה נמנע מלעשות העברה בלא בצע כסף בעצת הילדים והיה לה להודיעם תחלה קודם שתתן המעות להאח המגזים. דילמא מצו לפיוסי ליה במילי. ולא ליתן בשבילם שלא מדעתם. ואפי' תאמר דבר רחוק הוא שיתפייס מהקטנים אחר שראינו שלא נתפייס מאחותו הגדולה. עדיין אפשר לומר שאפוטרופסי היתומים היו יכולים למונעו ולהטותו ממחשבתו הרעה ברוב לקחם. וידיהם ומעשיהם כיד יתומים לכל דבריהם (עח"מ ריש סק"ד) ומדוע נתנה ולא שאלה את פיהם. שהם העומדים במקום היתומים אחיה. אלא ודאי אחולי אחלה לגבייהו מעיקרא. והניחה מעותיה על קרן הצבי. ושוב אינה יכולה לתבוע. אף שאין אנו צריכים לכל זה. דהא רבינו לא קאמר. אלא דאפילו תימא יש כאן חוב. מיפטרי יתמי מטעמא דפורע חובו של חבירו שלא מדעתו. ולא חש אי לא דמי ליה בכל מיליה. דהא כבר פירש לקמיה דליכא הכא חוב לגמרי. ולרווחא דשמעתא מילתא דלא צריכא נקיט משום יגדיל תורה בלבד. לא שהוצרך לכך כלל וכלל. לכן לא האריך לדקדק בו. ולחומרא. (לתובע וקולא לנתבע. כדקיי"ל בכל ספיקא דדינא) הוא דלא דק. שהרי מבואר הדבר שאין שום חוב בכאן. וכת"ר ראה זה. אלא שבא להראות את גדלו. שלא הניח דבר להתגדר בו בעומק שכלו. ואמנם במ"כ דקדוק של מה בכך הוא כנז'.
והנה למה שהשיב מעכ"ת בתחלה דלא דמי לפורע חובו של חבירו שלא מדעתו שאין צריך לשלם. דהתם אמרינן דילמא פייסיה לוה למלוה אי לא פרעיה היאך. והא לא שייך הכא שהרי האחים לא היו יכולים לפייסו כי קטנים היו זהו תורף דבריו. אומר אני שערי תירוצים לא ננעלו ואף אנו נאמר שיותר היה מתפייס מהקטנים כי יכמרו רחמיו עליהם בדברם אתו שלא להיות להם חרפת עולם לא תשכח. וימנעו בני אדם מלשדך עמהם. אפשר בכך היה נמנע מלעשות העברה בלא בצע כסף בעצת הילדים והיה לה להודיעם תחלה קודם שתתן המעות להאח המגזים. דילמא מצו לפיוסי ליה במילי. ולא ליתן בשבילם שלא מדעתם. ואפי' תאמר דבר רחוק הוא שיתפייס מהקטנים אחר שראינו שלא נתפייס מאחותו הגדולה. עדיין אפשר לומר שאפוטרופסי היתומים היו יכולים למונעו ולהטותו ממחשבתו הרעה ברוב לקחם. וידיהם ומעשיהם כיד יתומים לכל דבריהם (עח"מ ריש סק"ד) ומדוע נתנה ולא שאלה את פיהם. שהם העומדים במקום היתומים אחיה. אלא ודאי אחולי אחלה לגבייהו מעיקרא. והניחה מעותיה על קרן הצבי. ושוב אינה יכולה לתבוע. אף שאין אנו צריכים לכל זה. דהא רבינו לא קאמר. אלא דאפילו תימא יש כאן חוב. מיפטרי יתמי מטעמא דפורע חובו של חבירו שלא מדעתו. ולא חש אי לא דמי ליה בכל מיליה. דהא כבר פירש לקמיה דליכא הכא חוב לגמרי. ולרווחא דשמעתא מילתא דלא צריכא נקיט משום יגדיל תורה בלבד. לא שהוצרך לכך כלל וכלל. לכן לא האריך לדקדק בו. ולחומרא. (לתובע וקולא לנתבע. כדקיי"ל בכל ספיקא דדינא) הוא דלא דק. שהרי מבואר הדבר שאין שום חוב בכאן. וכת"ר ראה זה. אלא שבא להראות את גדלו. שלא הניח דבר להתגדר בו בעומק שכלו. ואמנם במ"כ דקדוק של מה בכך הוא כנז'.
4
ה׳לפ"ד הי"ל לטעון טענות הרבה שיש בהן ממש
ואיכא לתמוהי דמר שקיל זוטרי ושביק רברבי. דלפי דרכו היה יכול לתפוס עליו תפיסה יותר חזקה. על פי מה שחשב בדעת אמ"ר שרוצה לדמות נ"ד לפורע חוב אחר דמיון גמור. דאי תיסק אדעתין דהכא נמי הוה ליה חוב. דעדיפא איכא לאקשויי דלא דמי נ"ד לפורע חובו של חבירו. דלפירש"י הוי טעמא דמיפטר משום דאמדינן דעתיה דלפוטרו נתכוין מתחלה. שאל"ה למה נכנס בעדו לפרוע לבע"ח של אחרים. מה לו ולצרה הא קאי החייב עצמו. משא"כ בנ"ד דקטנים כשלא בפניהם דמו. ואפ"ה מצוה עלייהו רמיא כדכתב מהרי"ו בתשו' סי' קמ"ח. אי נמי טעמא דפטור כדפירשו התוספת משום דמצי אמר הייתי מבקש לי אוהבים שיפרעו בשבילי. דלא שייך הכא בנ"ד כי ידוע הוא שלא ימצאו האחין היתומים מי שיפרע בשבילם חוב זה כיון דאמידי.
ואיכא לתמוהי דמר שקיל זוטרי ושביק רברבי. דלפי דרכו היה יכול לתפוס עליו תפיסה יותר חזקה. על פי מה שחשב בדעת אמ"ר שרוצה לדמות נ"ד לפורע חוב אחר דמיון גמור. דאי תיסק אדעתין דהכא נמי הוה ליה חוב. דעדיפא איכא לאקשויי דלא דמי נ"ד לפורע חובו של חבירו. דלפירש"י הוי טעמא דמיפטר משום דאמדינן דעתיה דלפוטרו נתכוין מתחלה. שאל"ה למה נכנס בעדו לפרוע לבע"ח של אחרים. מה לו ולצרה הא קאי החייב עצמו. משא"כ בנ"ד דקטנים כשלא בפניהם דמו. ואפ"ה מצוה עלייהו רמיא כדכתב מהרי"ו בתשו' סי' קמ"ח. אי נמי טעמא דפטור כדפירשו התוספת משום דמצי אמר הייתי מבקש לי אוהבים שיפרעו בשבילי. דלא שייך הכא בנ"ד כי ידוע הוא שלא ימצאו האחין היתומים מי שיפרע בשבילם חוב זה כיון דאמידי.
5
ו׳ותו לפירש"י דפטרינן ליה לפורע חוב של אחר משום דאמדינן דעתיה דמעיקרא ידע וקמחיל דרצה לפוטרו. והא לא שייך באשה נשואה דמה שקנתה אשה קנה בעלה. (אלא א"כ היו לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן. איכא למימר דאמדינן דעתה דמחלה מעיקרא. אפ"ה איכא לספוקי. משום דמסתברא דקרוב בהך מילתא לא הוי כאינש דעלמא דפרע בלא דעתא דחבריה. דמבריח ארי הוא. דשאני קרובים דכולהו מיחייבי לסיועי בפדיון קרוביהם והדעת נותן שהם כשותפין לענין זה. שאם נתן א' בעד כולם לא הפסיד מעותיו אלא כפי חלקו. והשאר הלואה אצל האחרים. אמנם בנכסי מלוג הדבר ברור שאינה יכולה לוותר כלל שלא מדעת בעלה) ומתואר השאלה נראה שהאשה עשתה זאת בלי רצון בעלה. שאינו מתרצה בכך כשנודע לו ולכן היא תובעת עכשיו מה שנתנה. דסברה זוזי הלואה ליהוו גבי יתמי. דעל כרחייהו משלמי מפני שלא ידע הבעל ממה שנתנה משלו. (שהרי לא הוזכר הבעל כלל בדבר זה. מכלל דלא הוה ידע לגמרי) ותו מדאיכפל השואל הנשואה. ודאי הכי משמע מאן שביק מאן מחיל.
6
ז׳ובקושטא אי קשיא לי הא קשיא לי לכל הפירושים והטעמים שנאמרו בפורע חובו של חברו דפטור. דלא שייכי בנ"ד דאפי' לטעמו של הירושלמי. דדילמא הוה מפייס לבע"ח. מכל מקום לא הניחה האשה מעות הללו על קרן הצבי כיון דלאו דידה הוא. ולא מציא לאחולי מידי. ומעיקרא לא שפיר עבדה דנתנה בלי ידיעת בעלה. אלא דאנא אמינא בתורת הלואה נחתא מתחלה. דסברה איתמי רמי לשלומי ואתא בעל ומפיק:
7
ח׳מראה פנים לחייב הקטנים בפדיון הצלת נפש אחיה' מפח יקוש למען תצדק האחות הנשואה ולא תפסיד כל מה שנתנ' לצורך זה בעד כולם אף ע"פ שלא שאלה את פיהם
והשתא נחזי אנן אי רמיא מילתא אקרובים למיפרקיה. דאי לשביה מדמינן לה. הכי נמי דקרובים חייבים לפדותו. ואפי' יתומים קטנים חיובי מיחייבי כדאיתא בהגהת ש"ע (י"ד סרנ"ב) והוא מתשו' מהרי"ו הנז'. אע"ג דאיהו ז"ל מיירי בסכנת היתום עצמו. מכל מקום נראה דשוין הן. ופדיון הקרוב נמי רמי עלייהו דקטנים. והא נמי לא שנא דאי איכא למירמי חיובא אגדולים. משום חששא דלא יטמע בין הנכרים. (אשר עוד יתבאר בעזה"י לפנינו) וגיזומו מילתא היא לחיובינהו. הוא הדין לקטנים. והאחות הנשואה ודאי דליכא לחיובה מדינא לעזור בפדיונו (אם לא מנכסים שיש לעצמה ואין לבעלה רשות בהן. אפשר שמחייבין גם אותה לסייע מכל מקום אינו מוטל עליה בלבד) לפי שאין קרובי אשה מוטלים על בעלה לחייבו בפדיונם והצלתם בעל כרחיה טפי מאינש דעלמא. ואי הכי פשיטא דה"ל מעות מלוה לגבי יתמי. ולכי גדלי מיבעי להו לשלומי. כל זה הוא ממה שיש לעיין במונח שהוא חוב גמור כדס"ד:
והשתא נחזי אנן אי רמיא מילתא אקרובים למיפרקיה. דאי לשביה מדמינן לה. הכי נמי דקרובים חייבים לפדותו. ואפי' יתומים קטנים חיובי מיחייבי כדאיתא בהגהת ש"ע (י"ד סרנ"ב) והוא מתשו' מהרי"ו הנז'. אע"ג דאיהו ז"ל מיירי בסכנת היתום עצמו. מכל מקום נראה דשוין הן. ופדיון הקרוב נמי רמי עלייהו דקטנים. והא נמי לא שנא דאי איכא למירמי חיובא אגדולים. משום חששא דלא יטמע בין הנכרים. (אשר עוד יתבאר בעזה"י לפנינו) וגיזומו מילתא היא לחיובינהו. הוא הדין לקטנים. והאחות הנשואה ודאי דליכא לחיובה מדינא לעזור בפדיונו (אם לא מנכסים שיש לעצמה ואין לבעלה רשות בהן. אפשר שמחייבין גם אותה לסייע מכל מקום אינו מוטל עליה בלבד) לפי שאין קרובי אשה מוטלים על בעלה לחייבו בפדיונם והצלתם בעל כרחיה טפי מאינש דעלמא. ואי הכי פשיטא דה"ל מעות מלוה לגבי יתמי. ולכי גדלי מיבעי להו לשלומי. כל זה הוא ממה שיש לעיין במונח שהוא חוב גמור כדס"ד:
8
ט׳ביאור דעת אמ"ר דקאתי עלה מב' צדדים לפטור האחים
איברא לקושטא דמילתא תפס לו אמ"ר נר"ו עיקר שאפי' האחין גדולים בפנינו אין חובה מוטלת עליהם כלל ליתן ממון לזה כדי למונעו מעברה. מפני שני טעמים האחד לפי שאם יאמרו שאינם מקפידים על בשתם אין בידינו לכופם על ככה. ולפ"ז אינו מועיל כלום להאחות מה שאמרנו. שעכ"פ הפסידה מה שנתנה אפי' מנ"מ שלה. ואם עשתה שלא מדעת בעלה הוא חוזר עליה וגובה ממנה אם יש לה נכסים לעצמה. ואין לו ולה על היתומים כלום ואפי' היו גדולים. ועוד טעם שני נתן רבינו שאין לחייב האחין בהצלתו. אפילו נימא דפגמא מילתא היא. ומיחייבי לסיועיה משום בושת משפחה כדרך שאמרו בפדיית אמה העברייה. מכל מקום לא דמי להתם דהגזמה בעלמא לאו מילתא היא למיחש לה. דאיכא למימר דהדר וגזים. ומהאי טעמא אין כופין בעבד עברי משום דהדר ומזבין נפשיה כו' ואלו דברים שאין להם שיעור זוהי דעת רבינו:
איברא לקושטא דמילתא תפס לו אמ"ר נר"ו עיקר שאפי' האחין גדולים בפנינו אין חובה מוטלת עליהם כלל ליתן ממון לזה כדי למונעו מעברה. מפני שני טעמים האחד לפי שאם יאמרו שאינם מקפידים על בשתם אין בידינו לכופם על ככה. ולפ"ז אינו מועיל כלום להאחות מה שאמרנו. שעכ"פ הפסידה מה שנתנה אפי' מנ"מ שלה. ואם עשתה שלא מדעת בעלה הוא חוזר עליה וגובה ממנה אם יש לה נכסים לעצמה. ואין לו ולה על היתומים כלום ואפי' היו גדולים. ועוד טעם שני נתן רבינו שאין לחייב האחין בהצלתו. אפילו נימא דפגמא מילתא היא. ומיחייבי לסיועיה משום בושת משפחה כדרך שאמרו בפדיית אמה העברייה. מכל מקום לא דמי להתם דהגזמה בעלמא לאו מילתא היא למיחש לה. דאיכא למימר דהדר וגזים. ומהאי טעמא אין כופין בעבד עברי משום דהדר ומזבין נפשיה כו' ואלו דברים שאין להם שיעור זוהי דעת רבינו:
9
י׳ראית אמ"ר חזקה וטענתו עזה ותשוב' מעל"ת המשיג קשה סרה מהר וזזה
ומעכ"ת רצה לפקפק גם בזה ולומר דעד כאן לא אמרינן הכי אלא בעבד עברי הנמכר לישראל אבל בנמכר לנכרים קיי"ל דמצוה בגאולת קרובים כדי שלא יטמע כו' כדכתיב או דודו ובן דודו יגאלנו. והוא לכ"ע חובה כו' ואע"ג דהתם נמי איכא למיחש דילמא הדר ומזבין כו'. אע"כ במקום מצוה כו' לא חיישינן להכי אא"כ הוחזק בכך בג"פ כדגרסינן בגיטן עכ"ל דמעכ"ת. והנה בטרם אבוא להציל לאמ"ר הגאון נר"ו מהשגותיו אדקדק בדברי מעכ"ת שלא ישרו בעיני כלל: דמאי קאמר והא לכ"ע חובה. ואע"ג דהתם נמי איכא למיחש כו' והיא הנותנת לפי שהכתוב קבעה חובה וגזרת מלך היא שם. לפיכך אי אפשר לומר שנחוש שיחזור וימכור עצמו. ונעקור דבר מן התורה בעלילה זו. שא"כ ביטלת מצוה זו לגמרי. ואע"ג דהיינו הוא טעמא דקרא לפדותו כדי שלא יטמע. אפ"ה תו לא שייכא הך חששא לאפקועי חיובא דאורייתא. משא"כ במילתא דרבנן לעולם אימא לך אפי' היכא דאיכא למיחש שיטמע בין הנכרים. כיון דאיכא למימר דהדר עביד. לא חיישינן לה ולית דמשגח ביה. אחר שכל עיקר חיוב פדייה כגון זו לא שמענו בבירור. וטפי מיבעי לן למיחש לסברא דהדר עביד כדאשכחן בעבד עברי. דשמעינן מהתם דהיא סברא מעליא. ולא נפקיע ממון אחרים בחנם. הרי דברי רבינו מתיישבים מעצמן:
ומעכ"ת רצה לפקפק גם בזה ולומר דעד כאן לא אמרינן הכי אלא בעבד עברי הנמכר לישראל אבל בנמכר לנכרים קיי"ל דמצוה בגאולת קרובים כדי שלא יטמע כו' כדכתיב או דודו ובן דודו יגאלנו. והוא לכ"ע חובה כו' ואע"ג דהתם נמי איכא למיחש דילמא הדר ומזבין כו'. אע"כ במקום מצוה כו' לא חיישינן להכי אא"כ הוחזק בכך בג"פ כדגרסינן בגיטן עכ"ל דמעכ"ת. והנה בטרם אבוא להציל לאמ"ר הגאון נר"ו מהשגותיו אדקדק בדברי מעכ"ת שלא ישרו בעיני כלל: דמאי קאמר והא לכ"ע חובה. ואע"ג דהתם נמי איכא למיחש כו' והיא הנותנת לפי שהכתוב קבעה חובה וגזרת מלך היא שם. לפיכך אי אפשר לומר שנחוש שיחזור וימכור עצמו. ונעקור דבר מן התורה בעלילה זו. שא"כ ביטלת מצוה זו לגמרי. ואע"ג דהיינו הוא טעמא דקרא לפדותו כדי שלא יטמע. אפ"ה תו לא שייכא הך חששא לאפקועי חיובא דאורייתא. משא"כ במילתא דרבנן לעולם אימא לך אפי' היכא דאיכא למיחש שיטמע בין הנכרים. כיון דאיכא למימר דהדר עביד. לא חיישינן לה ולית דמשגח ביה. אחר שכל עיקר חיוב פדייה כגון זו לא שמענו בבירור. וטפי מיבעי לן למיחש לסברא דהדר עביד כדאשכחן בעבד עברי. דשמעינן מהתם דהיא סברא מעליא. ולא נפקיע ממון אחרים בחנם. הרי דברי רבינו מתיישבים מעצמן:
10
י״אביאור חילוף הדמיון שבין נושא דגאולת קרובים לנדון הלז
ועוד תדע דודאי גאולת קרובים דחובה היא כדאמרן. אע"ג דאמרינן בה טעמא כדי שלא יטמע כו'. אפ"ה שויוה כהילכתא בלא טעמא וליכא למיגמר מנה דחדוש היא. והכי הוא ודאי על כרחין דהא בגאולת קרובים לא מפלגינן בין פעם א' לב' וג' פעמים או פעמים רבות. שלעולם החיוב עליהם לפדותו שלא יטמע אפי' כמה פעמים כנראה ממה שלא מצינו שחילקו בה כמו שחילקו בגאולת אחרים שאם שינה ושילש אין פודין אותו. אע"ג דהתם נמי איתיה לטעמא דלא יטמע. אפ"ה לא חששו לו גבי גאולת אחרים אחר ג"פ. ולקרובים חיובא הוא אפי' זימנין טובא. מדסתמו חז"ל. וכן הרמב"ם בחיבורו. והוא דבר ברור שכיון שחובה מן התורה היא ומקרא מלא דבר הכתוב. אי אפשר לחלק מסברא לעקור מ"ע מן התורה:
ועוד תדע דודאי גאולת קרובים דחובה היא כדאמרן. אע"ג דאמרינן בה טעמא כדי שלא יטמע כו'. אפ"ה שויוה כהילכתא בלא טעמא וליכא למיגמר מנה דחדוש היא. והכי הוא ודאי על כרחין דהא בגאולת קרובים לא מפלגינן בין פעם א' לב' וג' פעמים או פעמים רבות. שלעולם החיוב עליהם לפדותו שלא יטמע אפי' כמה פעמים כנראה ממה שלא מצינו שחילקו בה כמו שחילקו בגאולת אחרים שאם שינה ושילש אין פודין אותו. אע"ג דהתם נמי איתיה לטעמא דלא יטמע. אפ"ה לא חששו לו גבי גאולת אחרים אחר ג"פ. ולקרובים חיובא הוא אפי' זימנין טובא. מדסתמו חז"ל. וכן הרמב"ם בחיבורו. והוא דבר ברור שכיון שחובה מן התורה היא ומקרא מלא דבר הכתוב. אי אפשר לחלק מסברא לעקור מ"ע מן התורה:
11
י״בהכרח נוסף דבגאול' קרובי' דאורייתא אין לחלק בין פ"א לפעמים רבות
ועוד ראיה ברורה לדבר מדאמר תלמודא אליבא דר"ע מסתברא גאולת קרובים לשיעבוד. דאל"ה בכל יומא מזבין נפשיה. ותקשי ליה הרי יש לו שיעור שאין חייבים לפדותו כי אם ג"פ. ומדלא מהדרינן מידי שמע מינה ודאי דליכא לפלוגי הכי גבי קרובים. כיון דמדאורייתא חיובא רמי עלייהו. הכי נמי נימא דאין דנין מכאן לפדיונו של זה המגזים לעשות עבירה חמורה לבשתו ולבושת משפחתו. דבר מנה דההיא דחדוש הוא. דאי להתם מדמית לה. מאי איריא תלת זימני כדס"ד דמר. אפי' טפי נמי ליחייבי. וכל אימת דבעי ניתוב ליה זוזי בהפחדה זו והא ודאי ליתא:
ועוד ראיה ברורה לדבר מדאמר תלמודא אליבא דר"ע מסתברא גאולת קרובים לשיעבוד. דאל"ה בכל יומא מזבין נפשיה. ותקשי ליה הרי יש לו שיעור שאין חייבים לפדותו כי אם ג"פ. ומדלא מהדרינן מידי שמע מינה ודאי דליכא לפלוגי הכי גבי קרובים. כיון דמדאורייתא חיובא רמי עלייהו. הכי נמי נימא דאין דנין מכאן לפדיונו של זה המגזים לעשות עבירה חמורה לבשתו ולבושת משפחתו. דבר מנה דההיא דחדוש הוא. דאי להתם מדמית לה. מאי איריא תלת זימני כדס"ד דמר. אפי' טפי נמי ליחייבי. וכל אימת דבעי ניתוב ליה זוזי בהפחדה זו והא ודאי ליתא:
12
י״גוכל זה שאמרנו הוא על פי הנחתו והבנתו של מעכ"ת דס"ל דבנ"ד איכא למיחש שמא יטמע. כדחיישינן בנמכר לנכרים. ואע"ג דהכא אכתי לא עביד כמאן דעביד דמי כמו שבא בתשובתו. דמשו"ה מדמי להו להדדי נ"ד לשביה ולמכירה בפועל. עד שהוקשה לו מתחלה מפני מה לא נחוש לשיטמע כמו שם. איברא לדידי חזי דלא צריכינן להא כלל דלא דמיא לגמרי כדנימא בס"ד:
13
י״דבמ"כ המשיג אזיל בתר אומדנא בחזק' שאין עמה טענה
וניחזי השתא מאי דהדר ביה מר ותבריה לגזיזיה. וחזר להחזיק סברת אמ"ר נר"ו באומרו אבל באמת אי משום הא לא אריא דשאני התם שלא מכר עצמו אלא מפני דוחקו כו'. אבל בנ"ד לא כו'. והרבה מעכ"ת באומדנא שאינה מוכחת. ובלי ראיה מוכרחת וכתב עוד וז"ל ועוד דהמוכר עצמו לנכרים עדיין לא בא לידי עבירה אלא דאנן חיישינן כו' גם ילמוד ממעשיהם לכן צריך לפדותו. אבל זה בא מיד לעשות עברה בבירור אם לא יתנו לו ממון רב. ורשע כזה א"צ להוציא עליו ממון להצילו מדבר עברה כו' וכן מוכח בגיטין כו' הא קמן דליכא מצות פדיון כלל במומר לעברה בעלמא. כל שכן במומר לע"ז. ואע"ג דאכתי לא עשה מעשה. הא אמרינן בפד"מ האומר אלך ואעבוד חייב מיתה עכ"ל דמר. ולפי דבריו הללו כבר הושווה מעכ"ת עם מ"ש רבינו:
וניחזי השתא מאי דהדר ביה מר ותבריה לגזיזיה. וחזר להחזיק סברת אמ"ר נר"ו באומרו אבל באמת אי משום הא לא אריא דשאני התם שלא מכר עצמו אלא מפני דוחקו כו'. אבל בנ"ד לא כו'. והרבה מעכ"ת באומדנא שאינה מוכחת. ובלי ראיה מוכרחת וכתב עוד וז"ל ועוד דהמוכר עצמו לנכרים עדיין לא בא לידי עבירה אלא דאנן חיישינן כו' גם ילמוד ממעשיהם לכן צריך לפדותו. אבל זה בא מיד לעשות עברה בבירור אם לא יתנו לו ממון רב. ורשע כזה א"צ להוציא עליו ממון להצילו מדבר עברה כו' וכן מוכח בגיטין כו' הא קמן דליכא מצות פדיון כלל במומר לעברה בעלמא. כל שכן במומר לע"ז. ואע"ג דאכתי לא עשה מעשה. הא אמרינן בפד"מ האומר אלך ואעבוד חייב מיתה עכ"ל דמר. ולפי דבריו הללו כבר הושווה מעכ"ת עם מ"ש רבינו:
14
ט״ווקאזיל בתר איפכא בכוונת אמ"ר לפע"ד
אבל באמת לדעתי אין אמ"ר מחזיק לו טובה בכך ואל ירד בנו עמו. ויהי למעכ"ת אשר לו. כי לפי דעתי אין לרבינו ז"ל חלק בו. דלכי דייקינן איפכא מסתברא וכן אני אומ' שכך היתה דעת רבינו. שלפי שלא היה כאן אלא גיזום בעלמא. משו"ה לא רמי חיובא עלייהו דיתמי. דעביד אינש דגזים ולא עביד כדאית' פ' כל הנשבעין (דמו"א) משו"ה פשיטא ליה מילתא טובא דהפסידה האחות. אבל אם היה מאורע כה"ג דכבר עשה מעשה. אפשר שלא היה פוטר היתומים בהחלט ובפשיטות כל כך כמ"ש לקמן בס"ד. כיון דודאי איכא פגם גדול:
אבל באמת לדעתי אין אמ"ר מחזיק לו טובה בכך ואל ירד בנו עמו. ויהי למעכ"ת אשר לו. כי לפי דעתי אין לרבינו ז"ל חלק בו. דלכי דייקינן איפכא מסתברא וכן אני אומ' שכך היתה דעת רבינו. שלפי שלא היה כאן אלא גיזום בעלמא. משו"ה לא רמי חיובא עלייהו דיתמי. דעביד אינש דגזים ולא עביד כדאית' פ' כל הנשבעין (דמו"א) משו"ה פשיטא ליה מילתא טובא דהפסידה האחות. אבל אם היה מאורע כה"ג דכבר עשה מעשה. אפשר שלא היה פוטר היתומים בהחלט ובפשיטות כל כך כמ"ש לקמן בס"ד. כיון דודאי איכא פגם גדול:
15
ט״זבמ"כ נ"ע קטעי בפירוש' דמתני' דהאומר אלך ואעבוד וביאור מוכרח שם בסוגיא
ואשיב מעתה על אחרון ראשון שבמה שכתב בגמר דבריו הללו דחייב מיתה אע"פ שלא עשה מעשה באומר אלך ואעבוד. הוא נתפס שבמ"כ תקפה עליו משנתו כאן. דהא רמינן לה אהא דתנן העובד אין האומר לא ושנינן כמה שינויי' ואליבא דכולהו אמוראי ההיא לא מיירי אלא במסית או בניסת מאחרים ואפי' לרבה ורבינא התם על כרחך צריך לפרש כן. דהא ודאי מתני' דאלך ואעבוד במסית קמיירי כדתנן התם בהדיא. ודקארי לה רב המנונא מאי קארי דילמא שאני מסית דודאי בדיבורא בעלמא מיחייב. משא"כ באומר מעצמו אעבוד לא מיחייב אדיבורא גרידא. אלא אי עביד אין. אי לא לא. ואמאי תיקשי ליה. ומאי דוחקייהו דאמוראי בשינויי טובא. אלא משום דאע"ג דבמסית עסקינן. אפ"ה לישנא דאעבוד לא משמע להו אלא בניסת. דקמ"ל דמסית דחייב אדיבוריה. היינו כשקיבל עליו הניסת לעבוד. דכה"ג הניסת חייב. כיון דאבה ושמע. משו"ה חייב גם המסית כאילו עשה מעשה. והוי קשיא ליה אי הכי לישמעינן נמי הכא דהאומר לעבוד ע"ז חייב נמי. דאע"ג דתני ליה סיפא המסית דחייב בודאי אע"פ שלא עשה מעשה אלא באמירה לחוד. מכל מקום הו"ל למיתני נמי ניסת דבאמירה מיחייב. ומאי איריא עובד דווקא. משו"ה איצטריכו למדחק בשינויא. מיהא פשיטא דלכ"ע התם בניסת איירי אבל בעלמא ליכא מאן דאמר דליחייב באמירה גרידתא (ואין ספק בזה דוק ותשכח) וכן פסק הרמב"ם ושאר מפרשי משנה דהאומר אעבוד במסית לחוד הוא דמיחייב וכדמוכחא מתני' בהדיא. וכ"כ התו' חולין (דל"ט):
ואשיב מעתה על אחרון ראשון שבמה שכתב בגמר דבריו הללו דחייב מיתה אע"פ שלא עשה מעשה באומר אלך ואעבוד. הוא נתפס שבמ"כ תקפה עליו משנתו כאן. דהא רמינן לה אהא דתנן העובד אין האומר לא ושנינן כמה שינויי' ואליבא דכולהו אמוראי ההיא לא מיירי אלא במסית או בניסת מאחרים ואפי' לרבה ורבינא התם על כרחך צריך לפרש כן. דהא ודאי מתני' דאלך ואעבוד במסית קמיירי כדתנן התם בהדיא. ודקארי לה רב המנונא מאי קארי דילמא שאני מסית דודאי בדיבורא בעלמא מיחייב. משא"כ באומר מעצמו אעבוד לא מיחייב אדיבורא גרידא. אלא אי עביד אין. אי לא לא. ואמאי תיקשי ליה. ומאי דוחקייהו דאמוראי בשינויי טובא. אלא משום דאע"ג דבמסית עסקינן. אפ"ה לישנא דאעבוד לא משמע להו אלא בניסת. דקמ"ל דמסית דחייב אדיבוריה. היינו כשקיבל עליו הניסת לעבוד. דכה"ג הניסת חייב. כיון דאבה ושמע. משו"ה חייב גם המסית כאילו עשה מעשה. והוי קשיא ליה אי הכי לישמעינן נמי הכא דהאומר לעבוד ע"ז חייב נמי. דאע"ג דתני ליה סיפא המסית דחייב בודאי אע"פ שלא עשה מעשה אלא באמירה לחוד. מכל מקום הו"ל למיתני נמי ניסת דבאמירה מיחייב. ומאי איריא עובד דווקא. משו"ה איצטריכו למדחק בשינויא. מיהא פשיטא דלכ"ע התם בניסת איירי אבל בעלמא ליכא מאן דאמר דליחייב באמירה גרידתא (ואין ספק בזה דוק ותשכח) וכן פסק הרמב"ם ושאר מפרשי משנה דהאומר אעבוד במסית לחוד הוא דמיחייב וכדמוכחא מתני' בהדיא. וכ"כ התו' חולין (דל"ט):
16
י״זונתעלמה ממנו הלכה שנויה
ועוד הרי גדולה מזו כתבו הפוסקים בי"ד סי' ב"ד וח"מ שפ"ה דבפעם א' לא נעשה מומר אפי' כבר עשה מעשה בידים אא"כ קיבל התראה והתיר עצמו למיתה כל שכן בשלא עשה מעשה שאין לו דין מומר לנ"ד. לענין שלא להצילו ולהחיותו גופו ונשמתו:
ועוד הרי גדולה מזו כתבו הפוסקים בי"ד סי' ב"ד וח"מ שפ"ה דבפעם א' לא נעשה מומר אפי' כבר עשה מעשה בידים אא"כ קיבל התראה והתיר עצמו למיתה כל שכן בשלא עשה מעשה שאין לו דין מומר לנ"ד. לענין שלא להצילו ולהחיותו גופו ונשמתו:
17
י״חומלבד כל זה ג"כ נתעלמה ממנו הלכה. דהא קיי"ל כרבא דהעובד מאהבה ומיראה פטור אע"ג דעביד מעשה. משום דלבו לשמים. והאי נמי לא עביד אלא לפנים לתאוות הממון. דודאי לבו לשמים. ולא הוי מומר באמת להתחייב מיתה בב"ד וכך הן רובן של הממירים מפני תאוותן הן עושין. יודעין בע"ז שאין בה ממש: ולבן לשמים ונוהגים ביהדות בצינעא. רק מתנכרים כדי למלאות תאוותם בדברים האסורים. כענין שאמרו רז"ל לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא (פד"מ דסג"ב) כל שכן האידנא דאיקטיל ליה יצרא דע"ז. הדבר ידוע שלבם לא נכון עמה מסתמא (עד שיוודע בבירור שהוחזק באדוק) וסופם מוכיח שרובם חוזרים למוטב. בפרט אחר שהשיגו חפצם להשביע היצר בעבירה או בהשגת ממון החסר להם. או להנקם מקרוביהם להטיל שמץ ודופי במשפחה. כשאינם מספיקים להם די צרכם. כמו שהוא הענין שאנו דנין עליו. וכנודע מהם בכלל:
18
י״טומשולש' ואשמעי' טעמא דר"י בי"ד סי' קי"ז שלכאורה צ"ע מנ"ל להקל בכך
ונ"ל דהיינו טעמא דרבינו יונה בשם רבני צרפת שהובא בסי' קי"ז בי"ד דס"ל בכה"ג לא הוי מומר ואינו עושה יין נסך כיון דלא אדוק הוא בע"ז. דודאי מהימנינן ליה דקושטא קאמר. כיון דבתר מחשבתו אזלינן כדאמרן. דאי עביד מחמת דבר אחר ולבו לשמים פטור. דבע"ז כתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם. וא"כ הרי אתה דן ק"ו מעתה למי שלא עשה מעשה כלל ולא אפי' פעם א' רק גיזם לעשות ולא ענה מלבו. כי אם בשביל תאות הממון דודאי לא הוה מומר בשום אופן לשום דבר. ופשיטא דל"צ למימר דאינו חייב מיתה. אלא אף להחיותו מצוה היא ודאי וזה פשוט מאד וההפך טעות מוחלט לענ"ד:
ונ"ל דהיינו טעמא דרבינו יונה בשם רבני צרפת שהובא בסי' קי"ז בי"ד דס"ל בכה"ג לא הוי מומר ואינו עושה יין נסך כיון דלא אדוק הוא בע"ז. דודאי מהימנינן ליה דקושטא קאמר. כיון דבתר מחשבתו אזלינן כדאמרן. דאי עביד מחמת דבר אחר ולבו לשמים פטור. דבע"ז כתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם. וא"כ הרי אתה דן ק"ו מעתה למי שלא עשה מעשה כלל ולא אפי' פעם א' רק גיזם לעשות ולא ענה מלבו. כי אם בשביל תאות הממון דודאי לא הוה מומר בשום אופן לשום דבר. ופשיטא דל"צ למימר דאינו חייב מיתה. אלא אף להחיותו מצוה היא ודאי וזה פשוט מאד וההפך טעות מוחלט לענ"ד:
19
כ׳ראית ה"ה המשיג מפרק השולח אינה ראיה
ומה שכתב דהכי מוכח מפרק השולח מההוא דחזו ליה דשביק היתירא ואכיל איסורא שלא הניחו לפדותו דליכא מצות פדיון כלל במומר לעבירה בעלמא כ"ש במומר לע"ז. זה בטל מעצמו דק"ו פריכא הוא. דהתם חזינן דקעבר בידים ומומר להכעיס הוא בדבר א' עכ"פ ואין לו דמים ודאי. משא"כ זה שאין לו דין מומר כלל. כמו שהוכחנו בבירור. ואין ענין לזה מ"ש בהגהה סי' קנ"ח. דהתם במוחזקין שעובדין אותה ושבקי היתירא במתכוין למרוד ועדיין צ"ע אם מותר להורגו בידים ודוק. מכל מקום אין ספק דבמגזים כ"ע מודו כנז':
ומה שכתב דהכי מוכח מפרק השולח מההוא דחזו ליה דשביק היתירא ואכיל איסורא שלא הניחו לפדותו דליכא מצות פדיון כלל במומר לעבירה בעלמא כ"ש במומר לע"ז. זה בטל מעצמו דק"ו פריכא הוא. דהתם חזינן דקעבר בידים ומומר להכעיס הוא בדבר א' עכ"פ ואין לו דמים ודאי. משא"כ זה שאין לו דין מומר כלל. כמו שהוכחנו בבירור. ואין ענין לזה מ"ש בהגהה סי' קנ"ח. דהתם במוחזקין שעובדין אותה ושבקי היתירא במתכוין למרוד ועדיין צ"ע אם מותר להורגו בידים ודוק. מכל מקום אין ספק דבמגזים כ"ע מודו כנז':
20
כ״אול"ד כאוכלא לדנא ונ"מ טובא לדינא דפירקונא
ואפי' המומרים הגמורים ההולכים בין העכו"ם ונוהגין כמותן. אף לפי מ"ש בהגה דמורידין אותן. נראה שאין איסור לפדותן על מנת שיחזרו למוטב. אדרבה לענ"ד שפיר דמי טפי. וברכת אובד דאם תוציא יקר מזולל על המשתדל תבוא ופוק חזי מאי עמא דבר. ח"ו לומר דאיסורא קעבדי כשמוציאין ממון עליהם לפדותם מהבאר שחת. לכן טעות גמור הוא בעיני לדמות פדיון זה לפדיון דשבוים. והם נבדלים בנושאיהם בהבדלים רבים. דשביה דבר אחר הוא. שהוא מר ממות ד"ד שפטים הרעים כולהו איתנהו בה. ומכל מקום אין השבאים מעבירין את השבוי על דתו ואמונתו. שהרי באין עמהם שיפדום. וגם אם מעבירין אותו על המצות. אונס הוא ורחמנא פטריה. והיינו טעמא דמומר לדבר אחד. אין פודין אותו. דכיון דעביד להכעיס הרי נסתלק מהאחוה ואסור להצילו מן המות. דקיי"ל מורידין ולא מעלין. ולהעברה על דת לא חיישינן כדאמרן חדא דאינו מעבירו לע"ז. ועוד אונס הוא. ותו מאן לימא לן דיחזור למוטב. שיפדוהו כדי שלא יטמע. דהא כיון דעביד להכעיס אפי' בעבירה א' אפיקורס הוא כמ"ש חז"ל. והאי דקצווח לפדותו משום דדפנוהו. ומחמת יסורי השביה הוא דקאמר להנצל מן המיתה. או היסורין הקשים ממנה. ואח"כ יחזור לסורו: וכיון שהוא מוחזק ברשע גמור יש איסור להצילו. משא"כ באלו המומרים שעושין רק למלאות תאותן ולא להכעיס. ואנו רואין אותו עומד בריוח ברשות עצמו בלי שום עינוי ויסורין. אדרבה הנכרים מטיבים לממירים. והוא רוצה להמלט על נפשו לשוב לבקש דרך החיים. ודאי ליכא איסורא. אדרבה מצוה נמי איכא לעזור בפדיונו. שלא יטמע ביניהם. כיון דבאמת רצונו לחזור למוטב. וכ"ש כשלא עשה להכעיס וק"ו בן ק"ו קודם שעשה מעשה. דלית דין ולית דיין דישראל גמור הוא ואחיך קרינן ביה: וחובה לפדותו אף מן השביה. דלא גרע ממוכר עצמו לע"ז שהרי עבר על דת כמ"ש רז"ל. ועוד שקראוהו כומר לע"ז. אע"פ שבודאי פירושו כדמפרש"י. (וכמדומה שנעלם מהרב בחו"י בתשו' סי' קמ"א) ואעפ"כ מצות עשה היא. כל שכן במי שלא עשה כלום (ולדברי מעכ"ת כ"ש שיהא אסור לפדותו כשעובד ע"א בפועל מחמת תאות ממון. שאבדה תקותו ואין אדם מישראל רשאי להחזיק ידו בממון כדי להנצל ממיתת עולם. והרי אירע כמה פעמים ולא נמנעו לחזר אחר דרכים רבים ברצי כסף ובכל ההבטחות שבעולם כדי להחזיר אבדת הנפש היקר בעיני ה' ולא שמענו מי שערער בדבר מעולם. ובודאי יש להם על מה לסמוך ועליהם תבוא ברכת טוב ושבואל יוכיח שעשה מתוך שהיה ממון חביב עליו ומינהו דוד המע"ה על האוצרות. והרבה חסה תורה שלא להניח נפש הרשע ללכת לאבדון. כי רבים רחמי הקב"ה על בריותיו. וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ולא לדחות אבן אחר הנופל ח"ו. וכל זה פשוט מאד) אלא ודאי הכי הוא כדאמינא דאף אמ"ר זצ"ל לא פטר היתומים מטעם שאסור לפדותו. או לפחות שאין מצוה בפדיונו. דהא ליתא לגמרי נשתקע הדבר. אלא משום דס"ל אע"ג דגזים אין חוששין לו. וזה ברור מאד:
ואפי' המומרים הגמורים ההולכים בין העכו"ם ונוהגין כמותן. אף לפי מ"ש בהגה דמורידין אותן. נראה שאין איסור לפדותן על מנת שיחזרו למוטב. אדרבה לענ"ד שפיר דמי טפי. וברכת אובד דאם תוציא יקר מזולל על המשתדל תבוא ופוק חזי מאי עמא דבר. ח"ו לומר דאיסורא קעבדי כשמוציאין ממון עליהם לפדותם מהבאר שחת. לכן טעות גמור הוא בעיני לדמות פדיון זה לפדיון דשבוים. והם נבדלים בנושאיהם בהבדלים רבים. דשביה דבר אחר הוא. שהוא מר ממות ד"ד שפטים הרעים כולהו איתנהו בה. ומכל מקום אין השבאים מעבירין את השבוי על דתו ואמונתו. שהרי באין עמהם שיפדום. וגם אם מעבירין אותו על המצות. אונס הוא ורחמנא פטריה. והיינו טעמא דמומר לדבר אחד. אין פודין אותו. דכיון דעביד להכעיס הרי נסתלק מהאחוה ואסור להצילו מן המות. דקיי"ל מורידין ולא מעלין. ולהעברה על דת לא חיישינן כדאמרן חדא דאינו מעבירו לע"ז. ועוד אונס הוא. ותו מאן לימא לן דיחזור למוטב. שיפדוהו כדי שלא יטמע. דהא כיון דעביד להכעיס אפי' בעבירה א' אפיקורס הוא כמ"ש חז"ל. והאי דקצווח לפדותו משום דדפנוהו. ומחמת יסורי השביה הוא דקאמר להנצל מן המיתה. או היסורין הקשים ממנה. ואח"כ יחזור לסורו: וכיון שהוא מוחזק ברשע גמור יש איסור להצילו. משא"כ באלו המומרים שעושין רק למלאות תאותן ולא להכעיס. ואנו רואין אותו עומד בריוח ברשות עצמו בלי שום עינוי ויסורין. אדרבה הנכרים מטיבים לממירים. והוא רוצה להמלט על נפשו לשוב לבקש דרך החיים. ודאי ליכא איסורא. אדרבה מצוה נמי איכא לעזור בפדיונו. שלא יטמע ביניהם. כיון דבאמת רצונו לחזור למוטב. וכ"ש כשלא עשה להכעיס וק"ו בן ק"ו קודם שעשה מעשה. דלית דין ולית דיין דישראל גמור הוא ואחיך קרינן ביה: וחובה לפדותו אף מן השביה. דלא גרע ממוכר עצמו לע"ז שהרי עבר על דת כמ"ש רז"ל. ועוד שקראוהו כומר לע"ז. אע"פ שבודאי פירושו כדמפרש"י. (וכמדומה שנעלם מהרב בחו"י בתשו' סי' קמ"א) ואעפ"כ מצות עשה היא. כל שכן במי שלא עשה כלום (ולדברי מעכ"ת כ"ש שיהא אסור לפדותו כשעובד ע"א בפועל מחמת תאות ממון. שאבדה תקותו ואין אדם מישראל רשאי להחזיק ידו בממון כדי להנצל ממיתת עולם. והרי אירע כמה פעמים ולא נמנעו לחזר אחר דרכים רבים ברצי כסף ובכל ההבטחות שבעולם כדי להחזיר אבדת הנפש היקר בעיני ה' ולא שמענו מי שערער בדבר מעולם. ובודאי יש להם על מה לסמוך ועליהם תבוא ברכת טוב ושבואל יוכיח שעשה מתוך שהיה ממון חביב עליו ומינהו דוד המע"ה על האוצרות. והרבה חסה תורה שלא להניח נפש הרשע ללכת לאבדון. כי רבים רחמי הקב"ה על בריותיו. וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ולא לדחות אבן אחר הנופל ח"ו. וכל זה פשוט מאד) אלא ודאי הכי הוא כדאמינא דאף אמ"ר זצ"ל לא פטר היתומים מטעם שאסור לפדותו. או לפחות שאין מצוה בפדיונו. דהא ליתא לגמרי נשתקע הדבר. אלא משום דס"ל אע"ג דגזים אין חוששין לו. וזה ברור מאד:
21
כ״בראיה גמורה וברור' דהגזמ' לאו מילתא היא הכא נמי
ושוב ראיתי ת"ל שכיוונתי להלכה שאפי' בפדיון עבד עברי הנמכר לע"א פסק הרמב"ם בריש הל' עבדים שאם בא ואמר שרוצה למכור עצמו אין חוששין לו עד שנמכר אז אמר הכתוב. גאולה תהיה לו חובה והוא מהספרי מכאן אתה דן ק"ו. מה אם במי שמוכר עצמו מפני דוחקו שהרי מצוה מן התורה לפדותו. ועוד מצוה לתומכו בלא"ה לא יהא אלא עני דעלמא. אעפ"כ אין נזקקין לו על פי הגזום. עאכ"ו במי שאין החיוב ברור לפדותו או להצילו ואולי גם שלא מדוחק כמ"ש. לא כ"ש דכשלא עשה מעשה עדיין. שאין נזקקין לו. ולכן הפסידה האחות בודאי מטעם זה שהוא טעם כעיקר. והדברים מכוונים מאד בלי ספק:
ושוב ראיתי ת"ל שכיוונתי להלכה שאפי' בפדיון עבד עברי הנמכר לע"א פסק הרמב"ם בריש הל' עבדים שאם בא ואמר שרוצה למכור עצמו אין חוששין לו עד שנמכר אז אמר הכתוב. גאולה תהיה לו חובה והוא מהספרי מכאן אתה דן ק"ו. מה אם במי שמוכר עצמו מפני דוחקו שהרי מצוה מן התורה לפדותו. ועוד מצוה לתומכו בלא"ה לא יהא אלא עני דעלמא. אעפ"כ אין נזקקין לו על פי הגזום. עאכ"ו במי שאין החיוב ברור לפדותו או להצילו ואולי גם שלא מדוחק כמ"ש. לא כ"ש דכשלא עשה מעשה עדיין. שאין נזקקין לו. ולכן הפסידה האחות בודאי מטעם זה שהוא טעם כעיקר. והדברים מכוונים מאד בלי ספק:
22
כ״גאיברא איפכא מסתבר' דהיכ' דעביד מעשה בפועל ודאי גרע לחיובי לקרובים ואפי' מיתמי אי תפס' מיהת מהני
ואולם מה שאמרתי בדעת אמ"ר זצ"ל שאולי בשכבר עשה מעשה שמא היה מחייב היתומים זה מתבאר ממ"ש לעיל בס"ד דכיון שהוכחנו דמצוה אפ"ה איכא כדאמרן. ופגם גדול הוא להם בודאי וקרוב להפסד שיגרום להם בשידוכים בלי ספק. לא גרע מלאחשובינהו. ובפ"ק דבתרא אמרינן כללא דמילתא כל מידי דאית להו הנאה אפי' מיתמי ואם הועילה האחות במעשיה נראה יותר שצריכים לשלם לה רק שעדיין אני צריך להתלמד בזה למעשה. ובאחר שעשה עמו בטובה כזו פשיטא דצריך לשלם לו דהא אפי' לא הוציא עליו כלום ולא טרח אלא בהשתדלות נוטל שכרו משלם ואינו יכול לומר לא הייתי צריך לכך. אע"ג דקעביד שלא ברשות וכדקיי"ל ביורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטעה. דשמין לו שכר פעולתו ושבחו בכרם העשוי ליטע. וכן נפסק בהגהת ח"מ סי' רס"ד. שבכל טוב ופעולה והשתדלות שאדם עושה לחברו. לא יוכל הלה לומר בחנם עשית עמדי דסתמא לאו בכדי טרח וכ"ש דכי הוצי' נמי הוצאות דלא הניח את שלו על קרן הצבי ולא מתנה קיהיב אלא מפיק מניה כי כשורא לצלמא. אלא משום דמניה דידיה ליכא לאפוקי והנהנה והמהנה קרובים נינהו איכא לאסתפוקי מיהא בתפס משל יתומים נ"ל פשוט דלא מפקינן מיד התופס דלא גרע מאב שפדה את בנו מהשביה דמנכין לו מחלק ירושתו כמ"ש בת"ה והובא בש"ע סי' רפ"ו. אע"ג דדעת אדם קרובה אצל בנו ותו דאיכא נמי קצת אומדנא. דמחיל. מדלא קתבע ליה אפ"ה מצו אחים למימר דלא אחיל. כ"ש באחות דכי תפסה תפסה:
ואולם מה שאמרתי בדעת אמ"ר זצ"ל שאולי בשכבר עשה מעשה שמא היה מחייב היתומים זה מתבאר ממ"ש לעיל בס"ד דכיון שהוכחנו דמצוה אפ"ה איכא כדאמרן. ופגם גדול הוא להם בודאי וקרוב להפסד שיגרום להם בשידוכים בלי ספק. לא גרע מלאחשובינהו. ובפ"ק דבתרא אמרינן כללא דמילתא כל מידי דאית להו הנאה אפי' מיתמי ואם הועילה האחות במעשיה נראה יותר שצריכים לשלם לה רק שעדיין אני צריך להתלמד בזה למעשה. ובאחר שעשה עמו בטובה כזו פשיטא דצריך לשלם לו דהא אפי' לא הוציא עליו כלום ולא טרח אלא בהשתדלות נוטל שכרו משלם ואינו יכול לומר לא הייתי צריך לכך. אע"ג דקעביד שלא ברשות וכדקיי"ל ביורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטעה. דשמין לו שכר פעולתו ושבחו בכרם העשוי ליטע. וכן נפסק בהגהת ח"מ סי' רס"ד. שבכל טוב ופעולה והשתדלות שאדם עושה לחברו. לא יוכל הלה לומר בחנם עשית עמדי דסתמא לאו בכדי טרח וכ"ש דכי הוצי' נמי הוצאות דלא הניח את שלו על קרן הצבי ולא מתנה קיהיב אלא מפיק מניה כי כשורא לצלמא. אלא משום דמניה דידיה ליכא לאפוקי והנהנה והמהנה קרובים נינהו איכא לאסתפוקי מיהא בתפס משל יתומים נ"ל פשוט דלא מפקינן מיד התופס דלא גרע מאב שפדה את בנו מהשביה דמנכין לו מחלק ירושתו כמ"ש בת"ה והובא בש"ע סי' רפ"ו. אע"ג דדעת אדם קרובה אצל בנו ותו דאיכא נמי קצת אומדנא. דמחיל. מדלא קתבע ליה אפ"ה מצו אחים למימר דלא אחיל. כ"ש באחות דכי תפסה תפסה:
23
כ״דלכאורה דברי אמ"ר תמוהים ומ"כ המשיג לא הספיק להחמיץ פסקו בדין ב"מ בקטן כל דהו
ובמאי דסא"ד דאמ"ר נר"ו ליישב הקושיא הראשונה דנימא אביי משום פגם בתו ובעי למימר דלהכי נקט פגם משפחה. דהיא מילתא פסיקתא דשייכא אף בקטנה דמכלמו לה ולא מכלמא. דאפ"ה אית בה בושת משפחה כדאמרינן בהחובל. ובתר דרמא דיקלא הדר זקפיה וקמה תיובתא בדוכתה דאי משום הא לא מייתבא דמכל אתר מילא פסיקא נקיט דשייכא בכל קטנה. משום דפגמא הויא כי זילותא דאיתא נמי בכל קטן כדאמרינן תו התם. איברא לכאורה תיוהא קחזינא הכא דליכא למימר דלהכי נקט פגם משפחה משום דשייכא בכל קטנה. דהא התם משמע בהדיא במסקנא דשנינן הא בדמכלם והא בדלא מכלם דמשום בוש' משפחה ליכ' דאל"ה מאי איריא בדמכלם. והוא הדין דלית ביה משום זילותא כי לא מכלם וזה פשוט מבואר שם בסוגיא וכדמותיב נמי מר. ומזה אני תמה עליו דארכבה להך מילתא אתרי ריכשי. דבעי מר למימר דמשום בושת משפחה איכא בקטנה דלא מכלמא אפי' למסקנא. משו"ה ניחה ליה בתירוצו של אמ"ר ולא ידענא מאי ניחותא ומאן שם ליה למר דאי משום זילותא ליכא. בושת משפחה נמי ליכא. דתרווייהו מיפשיטו במסקנא. דדוקא היכא דמיכלם יש לו בושת. הא לאו הכי כלל לא. ואע"ג דדחיק מעכ"ת לעיולי פילא בקופא דמחטא לסיועי ללישנא דר"פ דמסתבר ליה כאידך לישנא דמשום בושת משפחה דווקא הוא דקמיבעיא ליה. ומשמע ג"כ מלשונו דלישנא קמא אידחי ליה. אעפ"כ אין נחת לזה מזה. דהא תלמודא דחי תרווייהו ורב זביד ור"פ מיפלג פליגי למר זילותא עדיפא ליה. ובושת משפחה לאו כלום הוא. ולמר איפכא בושת משפחה הוא דחשיב ולא זילותא. ולא מיהדר קהדר ביה ר"ז ולא מסיק תלמודא כר"פ אלא תרי לישני נינהו לפרושי לדר"א בר ממל. ולא ידענא מאן מסיק בהו הילכתא. ומי נדחה מפני מי. ולתרי לישני דעלמא דקים להו לקצת רבוותא דהילכתא כבתרא לא דמי. דאין כאן מסקנא ולא הלכה כדברי האחד. דתרווייהו כהילכתא נינהו ולית בהו נפקותא לענין דינא כדבעינן למימר בס"ד (וכן פסקו הפוסקים דלא מחייבינן בקטן לא משום זילותא ולא משום ב"מ אלא משום כיסופיה בלחוד בדמכלם) ודאתאן עלה מיהא לפום ההיא שמעתא ודאי ליכא בושת ופגם בכל קטן. וא"כ לפום ריהטא צ"ע שבין מה שרצה לומר בתירוץ קושיתו ובין דחייתו. אינו ע"פ אותה סוגיא:
ובמאי דסא"ד דאמ"ר נר"ו ליישב הקושיא הראשונה דנימא אביי משום פגם בתו ובעי למימר דלהכי נקט פגם משפחה. דהיא מילתא פסיקתא דשייכא אף בקטנה דמכלמו לה ולא מכלמא. דאפ"ה אית בה בושת משפחה כדאמרינן בהחובל. ובתר דרמא דיקלא הדר זקפיה וקמה תיובתא בדוכתה דאי משום הא לא מייתבא דמכל אתר מילא פסיקא נקיט דשייכא בכל קטנה. משום דפגמא הויא כי זילותא דאיתא נמי בכל קטן כדאמרינן תו התם. איברא לכאורה תיוהא קחזינא הכא דליכא למימר דלהכי נקט פגם משפחה משום דשייכא בכל קטנה. דהא התם משמע בהדיא במסקנא דשנינן הא בדמכלם והא בדלא מכלם דמשום בוש' משפחה ליכ' דאל"ה מאי איריא בדמכלם. והוא הדין דלית ביה משום זילותא כי לא מכלם וזה פשוט מבואר שם בסוגיא וכדמותיב נמי מר. ומזה אני תמה עליו דארכבה להך מילתא אתרי ריכשי. דבעי מר למימר דמשום בושת משפחה איכא בקטנה דלא מכלמא אפי' למסקנא. משו"ה ניחה ליה בתירוצו של אמ"ר ולא ידענא מאי ניחותא ומאן שם ליה למר דאי משום זילותא ליכא. בושת משפחה נמי ליכא. דתרווייהו מיפשיטו במסקנא. דדוקא היכא דמיכלם יש לו בושת. הא לאו הכי כלל לא. ואע"ג דדחיק מעכ"ת לעיולי פילא בקופא דמחטא לסיועי ללישנא דר"פ דמסתבר ליה כאידך לישנא דמשום בושת משפחה דווקא הוא דקמיבעיא ליה. ומשמע ג"כ מלשונו דלישנא קמא אידחי ליה. אעפ"כ אין נחת לזה מזה. דהא תלמודא דחי תרווייהו ורב זביד ור"פ מיפלג פליגי למר זילותא עדיפא ליה. ובושת משפחה לאו כלום הוא. ולמר איפכא בושת משפחה הוא דחשיב ולא זילותא. ולא מיהדר קהדר ביה ר"ז ולא מסיק תלמודא כר"פ אלא תרי לישני נינהו לפרושי לדר"א בר ממל. ולא ידענא מאן מסיק בהו הילכתא. ומי נדחה מפני מי. ולתרי לישני דעלמא דקים להו לקצת רבוותא דהילכתא כבתרא לא דמי. דאין כאן מסקנא ולא הלכה כדברי האחד. דתרווייהו כהילכתא נינהו ולית בהו נפקותא לענין דינא כדבעינן למימר בס"ד (וכן פסקו הפוסקים דלא מחייבינן בקטן לא משום זילותא ולא משום ב"מ אלא משום כיסופיה בלחוד בדמכלם) ודאתאן עלה מיהא לפום ההיא שמעתא ודאי ליכא בושת ופגם בכל קטן. וא"כ לפום ריהטא צ"ע שבין מה שרצה לומר בתירוץ קושיתו ובין דחייתו. אינו ע"פ אותה סוגיא:
24
כ״האיברא שפיר קאמר אמ"ר
ואולם פשוט מאד שאין כאן מקום תפיסה כלל במ"ש אמ"ר נר"ו דרבינו לא נקטה לקושטא דמילתא. רק להפיס דעת כל הרוצה להשיב ולדחות. די"ל דמשו"ה נקיט פגם משפחה משום דשייכא בכל קטן כדאית' בהחובל. ר"ל שמשם למדנו עכ"פ שאם משום בושת משפחה מחייבינן למבייש. אז ודאי אין לחלק בקטן. והך סוגיא דידן דמחייבא משום פגם משפחה. על כרחך לא ס"ל להלכה כההיא דהחובל. דהתם לפי המסקנא לעולם לא שייך בקטן בושת משפחה וצריך לומר דפליגן אהדדי. ואזדא לה הא דקידושין כרב ששת דפרק הנחנקין דס"ל ביישו ישן ומת חייב. ואע"ג דליכא כיסופא. ואף דאיכא למימר דלא פליגי סוגיי אהדדי וכמ"ש התו'. מכל מקום אפי' למי שירצה לתפוס פשטו של דבר הלא תשובתו בצדו. דאי הכי משום זילותא נמי אית ביה ושייכא בכל קטן כנזכר. ששני הלשונות שקולין ושוין הן. וכמבואר שם לכל מבין בלי פקפוק. ועכ"פ סוגיא דהכא הא ס"ל ע"כ דבושת משפחה מילתא היא. משו"ה ס"ד דאזלא לה אליבא דההוה אמינא התם וק"ל שזהו שהביאו לרבינו ז"ל לידי מדה זו:
ואולם פשוט מאד שאין כאן מקום תפיסה כלל במ"ש אמ"ר נר"ו דרבינו לא נקטה לקושטא דמילתא. רק להפיס דעת כל הרוצה להשיב ולדחות. די"ל דמשו"ה נקיט פגם משפחה משום דשייכא בכל קטן כדאית' בהחובל. ר"ל שמשם למדנו עכ"פ שאם משום בושת משפחה מחייבינן למבייש. אז ודאי אין לחלק בקטן. והך סוגיא דידן דמחייבא משום פגם משפחה. על כרחך לא ס"ל להלכה כההיא דהחובל. דהתם לפי המסקנא לעולם לא שייך בקטן בושת משפחה וצריך לומר דפליגן אהדדי. ואזדא לה הא דקידושין כרב ששת דפרק הנחנקין דס"ל ביישו ישן ומת חייב. ואע"ג דליכא כיסופא. ואף דאיכא למימר דלא פליגי סוגיי אהדדי וכמ"ש התו'. מכל מקום אפי' למי שירצה לתפוס פשטו של דבר הלא תשובתו בצדו. דאי הכי משום זילותא נמי אית ביה ושייכא בכל קטן כנזכר. ששני הלשונות שקולין ושוין הן. וכמבואר שם לכל מבין בלי פקפוק. ועכ"פ סוגיא דהכא הא ס"ל ע"כ דבושת משפחה מילתא היא. משו"ה ס"ד דאזלא לה אליבא דההוה אמינא התם וק"ל שזהו שהביאו לרבינו ז"ל לידי מדה זו:
25
כ״וול"ק מידי עלי' מתרי טעמי
אי נמי לק"מ דלא דמי. דאע"ג דהתם במסקנא לא מחייבינן משום זילותא היכא דליכא כיסופא. היינו בדליכא אלא דררא דממונא דהבושת כבר עבר. משו"ה לא מפקינן מיניה משום זילותא. ברם הכא דתקנת חכמים היא. ומשום לתא דזילותא נגעו בה דאף אחר דנמכר כל שעתא ושעתא הויא לה זילותא. לעולם אימא לך דעבדו הך תקנתא משום זילותא דידה ולא חשו לבושת משפחה. ומאי דוחקיה דאביי. וכעין מ"ש מעכ"ת כי היכי דלא ליתותב שמעתין דהכא דחיישינן לפגם משפחה. הכי נמי איכא לתרוצי אי הוה אמר משום פגם בתו. ולא תותביה לאמ"ר מידי. ואין כאן קושיא ולא תירוץ. כי מי לא יראה דאמ"ר ז"ל איידי דפשיטא ליה טובא דאין סתירה בין הסוגיות שלנבון נקל לחלק ביניהם לדעת מה ראו חכמים על ככה לחייבו בבושת משפחה. לכן לא חש לבאר. אמנם בין שתהיה סתירה בין הסוגיות או לא בזה הכל שוין דזילותא ובושת משפחה דמיין להדדי לענין הלכה ואי איתא הא איתא להא. ואדרבה מסברא זילותא דידיה עדיפא מזילותא דאחריני. ולא כמו שרצה מעכ"ת מסברת הכרס להפוך קערת כסף האמת על פיה להשיב את הארי החי שכל דבריו מיוסדים על אדני פז ואינם בטלים אפי' באלף כדבר חשוב. ובמחילת כת"ר הוא רואה את היוצאין ואינו רואה את הנכנסין לישוב:
אי נמי לק"מ דלא דמי. דאע"ג דהתם במסקנא לא מחייבינן משום זילותא היכא דליכא כיסופא. היינו בדליכא אלא דררא דממונא דהבושת כבר עבר. משו"ה לא מפקינן מיניה משום זילותא. ברם הכא דתקנת חכמים היא. ומשום לתא דזילותא נגעו בה דאף אחר דנמכר כל שעתא ושעתא הויא לה זילותא. לעולם אימא לך דעבדו הך תקנתא משום זילותא דידה ולא חשו לבושת משפחה. ומאי דוחקיה דאביי. וכעין מ"ש מעכ"ת כי היכי דלא ליתותב שמעתין דהכא דחיישינן לפגם משפחה. הכי נמי איכא לתרוצי אי הוה אמר משום פגם בתו. ולא תותביה לאמ"ר מידי. ואין כאן קושיא ולא תירוץ. כי מי לא יראה דאמ"ר ז"ל איידי דפשיטא ליה טובא דאין סתירה בין הסוגיות שלנבון נקל לחלק ביניהם לדעת מה ראו חכמים על ככה לחייבו בבושת משפחה. לכן לא חש לבאר. אמנם בין שתהיה סתירה בין הסוגיות או לא בזה הכל שוין דזילותא ובושת משפחה דמיין להדדי לענין הלכה ואי איתא הא איתא להא. ואדרבה מסברא זילותא דידיה עדיפא מזילותא דאחריני. ולא כמו שרצה מעכ"ת מסברת הכרס להפוך קערת כסף האמת על פיה להשיב את הארי החי שכל דבריו מיוסדים על אדני פז ואינם בטלים אפי' באלף כדבר חשוב. ובמחילת כת"ר הוא רואה את היוצאין ואינו רואה את הנכנסין לישוב:
26
כ״זפסקי הר"מ צ"ע ומ"ש הב"ח דוחק גדול
והואיל ואתי לידן הך מילתא אייתי מר נמי מאי דכתב הרמב"ם בהא ותמה עליו שפסקיו נראין כסותרין זא"ז דבביישו ישן ומת פסק דתפיסה מהניא משום דס"ל דבעיין לא איפשיטא. וה"ל ספיקא דדינא דאין מוציאין מיד המוחזק. ובקטן שאינו נכלם לא הזכיר תפיסה כלל. ונראה לכאורה תמוה בודאי דמשמע דהא בהא תליא. איברא לדידן ניחא טפי כמו שאבאר בס"ד. והנה מ"ש מעכ"ת בשם הב"ח הוא ודאי דבר שאינו מתקבל. דמנא ליה הא. ואי ס"ד דהשתא במכלמי ליה ומכלם משלם תרתי דסברא הוא דיש שני מיני בושת באדם אחד. אי הכי מתנייתא נמי לא תיקשי אהדדי. דילמא הא דתניא יש לו בושת היינו חד. ודתניא אין לו תרתי הוא דלית ליה. אבל חד אית ליה אי בעית אימא תרווייהו בדמכלם. דבלא מכלם לית ליה מידי. ואב"א בדלא מכלם וחד מיהת אית ליה. אי משום זילותא אי משום בושת משפחה ותו הא בהדיא כי מוקמינן להא בדמכלם דיש לו בושת שלו ולא דמשפחה. משמע להדיא חד הוא דאית ליה טפי לא. ומאין הרגלים לעשות מאחד שנים. ואין להאריך בזה הס כי לא להזכיר סברא כזו בדעת הרמב"ם ז"ל:
והואיל ואתי לידן הך מילתא אייתי מר נמי מאי דכתב הרמב"ם בהא ותמה עליו שפסקיו נראין כסותרין זא"ז דבביישו ישן ומת פסק דתפיסה מהניא משום דס"ל דבעיין לא איפשיטא. וה"ל ספיקא דדינא דאין מוציאין מיד המוחזק. ובקטן שאינו נכלם לא הזכיר תפיסה כלל. ונראה לכאורה תמוה בודאי דמשמע דהא בהא תליא. איברא לדידן ניחא טפי כמו שאבאר בס"ד. והנה מ"ש מעכ"ת בשם הב"ח הוא ודאי דבר שאינו מתקבל. דמנא ליה הא. ואי ס"ד דהשתא במכלמי ליה ומכלם משלם תרתי דסברא הוא דיש שני מיני בושת באדם אחד. אי הכי מתנייתא נמי לא תיקשי אהדדי. דילמא הא דתניא יש לו בושת היינו חד. ודתניא אין לו תרתי הוא דלית ליה. אבל חד אית ליה אי בעית אימא תרווייהו בדמכלם. דבלא מכלם לית ליה מידי. ואב"א בדלא מכלם וחד מיהת אית ליה. אי משום זילותא אי משום בושת משפחה ותו הא בהדיא כי מוקמינן להא בדמכלם דיש לו בושת שלו ולא דמשפחה. משמע להדיא חד הוא דאית ליה טפי לא. ומאין הרגלים לעשות מאחד שנים. ואין להאריך בזה הס כי לא להזכיר סברא כזו בדעת הרמב"ם ז"ל:
27
כ״חודברי מ"כ המשיג רחוקי' מצדקה הבנת הסוגיות דפרק החובל:
אמנם מ"ש מעכ"ת בישוב דעתו ז"ל. הם דברים נעדרי הבנה לענ"ד. כתב מר דס"ל לרמב"ם דעד כאן לא קאמר מעיקרא דשייך בקטן בושת דמשפחה אלא למאי דס"ד דמיירי אפילו בלא מכלם. אבל למאי דמסקינן דמיירי במכלם השתא י"ל דבלא מכלם אפי' בושת דמשפחה ליכא ונתן טעם לדבר. תמה אני מי הצריכו לכך ופשיטא דבמסקנא ליתא לב"מ בלא מכלם ובודאי כן הוא כאהן דנשבע על תרין דאינון תרין. דהא אפי' במכלם ליכא משום בושת משפחה במסקנא אלא משום כיסופא או זילותא דידיה ותו לא. דאל"ה להוי ליה נמי משום בושת משפחה. מלבד שאין לנו לבדות מלבנו ולהוסיף מעצמנו דבר שלא נזכר כלל. וטעם שנתן לדבר אינו מוכרח דקאמר מר דלא שייך בושת משפחה אלא אם מביישים לאדם ממשפחתם שאם מכלימים אותם נכלם וזה אינו שוטה יוכיח דבודאי איהו גופיה לא מכלם. ולבני משפחה ודאי איכפת להו ואין לך בושת להם גדולה מזו. והא דפטרינן ביה גם משום בושת משפחה. זהו מפני שכבר מרובה בשתם בלא"ה שהוא מבייש עצמו. הא לאו הכי כגון שאינו שוטה גמור המבייש עצמו. אלא שאינו מרגיש בבזיונו ואינו מתבייש מהנעשה לו. מסתברא דאית להו בושת לבני משפחה. למ"ד משום בושת משפחה והאיכא. משא"כ לפ"ד מעכ"ת שיצא לדון בדבר חדש יולד מזה דכה"ג נמי ליכא משום בושת משפחה. כיון דאיהו לא מכלם אע"ג דלאו שוטה גמור הוא. וא"כ מאי דוחקיה דתיבעי ליה בביישו ישן ומת דוקא. הא מצי נמי למיבעי כה"ג אפי' בחי דומיא דישן ומת דהיינו בגדול שאינו נכלם. ואינו עושה מעשה שטות שייפטר המביישו. ואכתי תיבעי לן אי משום כיסופא אפ"ה פטור המבייש. ואי משום זילותא ובושת משפחה איכא ומיחייב. אלא ודאי דהא לא קמיבעי ליה דלגבי משפחה לא איכפת לן בזילותא דידיה. דאי בושת משפחה מילתא היא. ודאי דשייכא אפי' בלא מכלם. דלא שייך למפלג בין מכלם ולא מכלם. אלא לגבי זילותא דידיה. אבל בושת משפחה לעולם שייכא בין מכלם בין דלא מכלם. ולמעכ"ת אפי' בגדול דלא מכלם לא שייכא בושת משפחה כלל. ולא תיהני ליה אפילו תפיסה משום דלא מכלם איהו. אע"ג דלאו שוטה הוא וגרע לפ"ז מישן ומת. ואין הדעת נותן כן. ועוד שסותר משמעות הסוגיא דפשטה הוא דאי אמרינן בושת משפחה מילתא היא שייכא בכל קטן. ואי לא אפי' בדמכלם לית ביה משום לתא דבושת משפחה. ותו דלדיוקא דטעמיה דמר דמשמע במכלם אית ביה בושת משפחה. אי הכי הוו להו תרי גווני בושת חד כיסופא דידיה ובושת משפחה נמי דמכלמי בכיסופיה. והיה זה כסיוע לסברת הב"ח הנז'. וזה ברור שאינו כן וסברא דחויה היא כאמור. וכבר מעכ"ת מודה בדבר:
אמנם מ"ש מעכ"ת בישוב דעתו ז"ל. הם דברים נעדרי הבנה לענ"ד. כתב מר דס"ל לרמב"ם דעד כאן לא קאמר מעיקרא דשייך בקטן בושת דמשפחה אלא למאי דס"ד דמיירי אפילו בלא מכלם. אבל למאי דמסקינן דמיירי במכלם השתא י"ל דבלא מכלם אפי' בושת דמשפחה ליכא ונתן טעם לדבר. תמה אני מי הצריכו לכך ופשיטא דבמסקנא ליתא לב"מ בלא מכלם ובודאי כן הוא כאהן דנשבע על תרין דאינון תרין. דהא אפי' במכלם ליכא משום בושת משפחה במסקנא אלא משום כיסופא או זילותא דידיה ותו לא. דאל"ה להוי ליה נמי משום בושת משפחה. מלבד שאין לנו לבדות מלבנו ולהוסיף מעצמנו דבר שלא נזכר כלל. וטעם שנתן לדבר אינו מוכרח דקאמר מר דלא שייך בושת משפחה אלא אם מביישים לאדם ממשפחתם שאם מכלימים אותם נכלם וזה אינו שוטה יוכיח דבודאי איהו גופיה לא מכלם. ולבני משפחה ודאי איכפת להו ואין לך בושת להם גדולה מזו. והא דפטרינן ביה גם משום בושת משפחה. זהו מפני שכבר מרובה בשתם בלא"ה שהוא מבייש עצמו. הא לאו הכי כגון שאינו שוטה גמור המבייש עצמו. אלא שאינו מרגיש בבזיונו ואינו מתבייש מהנעשה לו. מסתברא דאית להו בושת לבני משפחה. למ"ד משום בושת משפחה והאיכא. משא"כ לפ"ד מעכ"ת שיצא לדון בדבר חדש יולד מזה דכה"ג נמי ליכא משום בושת משפחה. כיון דאיהו לא מכלם אע"ג דלאו שוטה גמור הוא. וא"כ מאי דוחקיה דתיבעי ליה בביישו ישן ומת דוקא. הא מצי נמי למיבעי כה"ג אפי' בחי דומיא דישן ומת דהיינו בגדול שאינו נכלם. ואינו עושה מעשה שטות שייפטר המביישו. ואכתי תיבעי לן אי משום כיסופא אפ"ה פטור המבייש. ואי משום זילותא ובושת משפחה איכא ומיחייב. אלא ודאי דהא לא קמיבעי ליה דלגבי משפחה לא איכפת לן בזילותא דידיה. דאי בושת משפחה מילתא היא. ודאי דשייכא אפי' בלא מכלם. דלא שייך למפלג בין מכלם ולא מכלם. אלא לגבי זילותא דידיה. אבל בושת משפחה לעולם שייכא בין מכלם בין דלא מכלם. ולמעכ"ת אפי' בגדול דלא מכלם לא שייכא בושת משפחה כלל. ולא תיהני ליה אפילו תפיסה משום דלא מכלם איהו. אע"ג דלאו שוטה הוא וגרע לפ"ז מישן ומת. ואין הדעת נותן כן. ועוד שסותר משמעות הסוגיא דפשטה הוא דאי אמרינן בושת משפחה מילתא היא שייכא בכל קטן. ואי לא אפי' בדמכלם לית ביה משום לתא דבושת משפחה. ותו דלדיוקא דטעמיה דמר דמשמע במכלם אית ביה בושת משפחה. אי הכי הוו להו תרי גווני בושת חד כיסופא דידיה ובושת משפחה נמי דמכלמי בכיסופיה. והיה זה כסיוע לסברת הב"ח הנז'. וזה ברור שאינו כן וסברא דחויה היא כאמור. וכבר מעכ"ת מודה בדבר:
28
כ״טואי ס"ל למעכ"ת דלמסקנא במכלם משום בושת משפחה לחוד מחייבינן. כלפי לייא אי איתא דבמכלם מחייבינן משום ב"מ. הא ודאי מילתא דתמיהא טובא דאמאי לא נימא זילותא דידיה עדיף ומסתבר טפי לחיובי עלה ומה לנו עם בושת משפחה במקום שיש כאן בושת בעל דבר עצמו. ונפיק מינה חורבא דאתיין כולהו בני משפחה ושקלי ופלגי מיהת בהדיה. (ובריש מציאת האשה אמרינן אלא מעתה בייש עני בן טובים דאית להו לכולהו בני משפחה זילותא. הכי נמי דבעי למיתן להו לכולהו בני משפחה. הרי שהוא סברא דחויה. ואע"ג דהתם שייכי בני משפחה בגויה טפי ע"ש בתוס' ודוק) משא"כ אי אמרינן משום זילותא דידיה. דלית להו בה מידי ולא שייכי בגווה כלל. וכבר אנו שוין שאין לנו שני מיני בושת באדם אחד אליבא דכ"ע כנז':
29
ל׳ודפ' הנחנקין דסתרן אהדדי
וממילא מ"ש מעכ"ת דס"ל לרב ששת בביישו ישן ומת דחייב משום בושת משפחה דמכלמי ביה כיון דאילו הוה חי הוה מכלם עכ"ל. הוא דבר בטל מאליו מכמה תשובות. חדא דאי הכי איכא תרי גווני בושת דמיבעי לשלומי למבויש. ואנו אין לנו אלא כיסופא דידיה והא ליכא. והויא פלוגתא רחוקה דלמסקנא דהחובל אפי' לזילותא דידיה לא חיישינן היכא דליכא כיסופא. ואפי' תימא דהבעיא לא נפשטה אפ"ה חיובי לא מחייבינן. אלא דאי תפיס לא מפקינן. למאן דאית ליה תפיסה בכה"ג. וכל שכן כשתמצי לומר שהבעיא נפשטה. דאפי' תפיס מפקינן לכ"ע. ולרב ששת נחייביה נמי אפי' משום זילותא דבני משפחה. ואין זה מן המדה שידוע כל מה שאנו יכולין לקרב הדעות אפילו בדוחק מצוה עלינו לעשות. כ"ש שלא להכנס בדוחק עצום לרחק המקורבין בזרוע. מי ישמע לו לדבר הזה. ועוד קאמינא מאי איריא ישן ומת. אפי' במת מעיקרא נמי להוי בושת לטעמיה דמעכ"ת אליבא דר"ש:
וממילא מ"ש מעכ"ת דס"ל לרב ששת בביישו ישן ומת דחייב משום בושת משפחה דמכלמי ביה כיון דאילו הוה חי הוה מכלם עכ"ל. הוא דבר בטל מאליו מכמה תשובות. חדא דאי הכי איכא תרי גווני בושת דמיבעי לשלומי למבויש. ואנו אין לנו אלא כיסופא דידיה והא ליכא. והויא פלוגתא רחוקה דלמסקנא דהחובל אפי' לזילותא דידיה לא חיישינן היכא דליכא כיסופא. ואפי' תימא דהבעיא לא נפשטה אפ"ה חיובי לא מחייבינן. אלא דאי תפיס לא מפקינן. למאן דאית ליה תפיסה בכה"ג. וכל שכן כשתמצי לומר שהבעיא נפשטה. דאפי' תפיס מפקינן לכ"ע. ולרב ששת נחייביה נמי אפי' משום זילותא דבני משפחה. ואין זה מן המדה שידוע כל מה שאנו יכולין לקרב הדעות אפילו בדוחק מצוה עלינו לעשות. כ"ש שלא להכנס בדוחק עצום לרחק המקורבין בזרוע. מי ישמע לו לדבר הזה. ועוד קאמינא מאי איריא ישן ומת. אפי' במת מעיקרא נמי להוי בושת לטעמיה דמעכ"ת אליבא דר"ש:
30
ל״אהואיל לא אמרי' מסברא
ותו הא מר נמי ס"ל דבלא מכלם בושת משפחה נמי ליכא. דלא אכפת להו מידי כיון דאיהו גופיה לא מכלם. והאי נמי הא לא מכלם ועדיין אין אנו יודעין טעמו של ר"ש. מלבד שהו' דבר שאין הדעת סובלתו שנאמר שרואין אותו כאילו הוא חי ואז היה נכלם אף עתה יש לו בושת. א"כ אף אנו נאמר אפי' קטן דלא מכלם רואין אותו כיון שאילו היה בו דעת או שהיה יותר גדול היה נכלם. ויהא לו בושת לעולם. דמאי שנא הא מהא תרווייהו ליתינהו בעינייהו. ולא אתי מר עלה אלא ע"י הואיל. ואי הואיל מילתא היא לגבי מת. הוא הדין לקטן אלא שכל אלה דברים בטלים ולא ניתן לנו רשות לחדש סברות זרות כאלה. וגם לפי דבריו לא היה צ"ל דטעמיה דר"ש הוא משום בושת משפחה. אלא משום כיסופא דידיה כמו בחי דאמרינן רואין וחייב לשלם ליורשים מתורת ירושה ולא מחמת בושת שלהם:
ותו הא מר נמי ס"ל דבלא מכלם בושת משפחה נמי ליכא. דלא אכפת להו מידי כיון דאיהו גופיה לא מכלם. והאי נמי הא לא מכלם ועדיין אין אנו יודעין טעמו של ר"ש. מלבד שהו' דבר שאין הדעת סובלתו שנאמר שרואין אותו כאילו הוא חי ואז היה נכלם אף עתה יש לו בושת. א"כ אף אנו נאמר אפי' קטן דלא מכלם רואין אותו כיון שאילו היה בו דעת או שהיה יותר גדול היה נכלם. ויהא לו בושת לעולם. דמאי שנא הא מהא תרווייהו ליתינהו בעינייהו. ולא אתי מר עלה אלא ע"י הואיל. ואי הואיל מילתא היא לגבי מת. הוא הדין לקטן אלא שכל אלה דברים בטלים ולא ניתן לנו רשות לחדש סברות זרות כאלה. וגם לפי דבריו לא היה צ"ל דטעמיה דר"ש הוא משום בושת משפחה. אלא משום כיסופא דידיה כמו בחי דאמרינן רואין וחייב לשלם ליורשים מתורת ירושה ולא מחמת בושת שלהם:
31
ל״בומגמרא נמי מוכח דליתא
ותו הא לא אשכחן בסוגיין לחיובי בביישו ישן ומת אלא משום זילותא ללישנא קמא דחשיבא ליה זילותא דידיה. או לר"פ משום בושת משפחה דחביבא ליה טפי. ובהדיא מדמינן ליה לקטן בהני תרי לישני כדס"ד דבלא מכלם איירי. דאי נמי איכא בקטן משום זילותא. בישן ומת נמי איתה. ואי משום בושת משפחה למר. בישן ומת נמי. אבל אי טעמא דקטן משום כיסופא כדמסיק תלמודא. מבואר מאד דבישן ומת לית ביה בושת משום פנים לא דידיה ולא דמשפחה ומאי טעמא שתיק תלמודא כאילו נפשטה הבעיא. או בדיחויא אוקמיה דבקטן משום כיסופא הוא ובדמכלם. משא"כ בישן ומת. ולדעת מעכ"ת הרי עדיין היה מקום לחלק ולומר שאינו דומה לקטן דאע"ג דבלא מכלם אין לו בושת: ישן ומת שאני דכיון דאי הוה חיי הוה מיכלם. השתא נמי אית ליה משום כיסופא או לבני משפחה. ומה זה הי"ל שלא מצא ידיו ורגליו להשיב עוד ולא עלה על דעתו מזה החילוק כלום מה שהוא פשוט בדעת מעכ"ת. ור"א בר ממל נמי לא מספקא ליה מידי בהא כדכתב מעכ"ת. אלא מיפשט פשיטא ליה דישן ומת וקטן דלא מכלם שוין דאי טעמא משום כיסופא איפשיטא ליה בעייה דאין לישן ומת בושת. דודאי לא חשיבי זילותא או בושת משפחה גרידא. וכל זה פשוט האריכות בו מותר:
ותו הא לא אשכחן בסוגיין לחיובי בביישו ישן ומת אלא משום זילותא ללישנא קמא דחשיבא ליה זילותא דידיה. או לר"פ משום בושת משפחה דחביבא ליה טפי. ובהדיא מדמינן ליה לקטן בהני תרי לישני כדס"ד דבלא מכלם איירי. דאי נמי איכא בקטן משום זילותא. בישן ומת נמי איתה. ואי משום בושת משפחה למר. בישן ומת נמי. אבל אי טעמא דקטן משום כיסופא כדמסיק תלמודא. מבואר מאד דבישן ומת לית ביה בושת משום פנים לא דידיה ולא דמשפחה ומאי טעמא שתיק תלמודא כאילו נפשטה הבעיא. או בדיחויא אוקמיה דבקטן משום כיסופא הוא ובדמכלם. משא"כ בישן ומת. ולדעת מעכ"ת הרי עדיין היה מקום לחלק ולומר שאינו דומה לקטן דאע"ג דבלא מכלם אין לו בושת: ישן ומת שאני דכיון דאי הוה חיי הוה מיכלם. השתא נמי אית ליה משום כיסופא או לבני משפחה. ומה זה הי"ל שלא מצא ידיו ורגליו להשיב עוד ולא עלה על דעתו מזה החילוק כלום מה שהוא פשוט בדעת מעכ"ת. ור"א בר ממל נמי לא מספקא ליה מידי בהא כדכתב מעכ"ת. אלא מיפשט פשיטא ליה דישן ומת וקטן דלא מכלם שוין דאי טעמא משום כיסופא איפשיטא ליה בעייה דאין לישן ומת בושת. דודאי לא חשיבי זילותא או בושת משפחה גרידא. וכל זה פשוט האריכות בו מותר:
32
ל״גולא הועיל לו כלום ליישב דברי הר"מ
וא"כ כל מה שכתב מעכ"ת בזה אין לו שחר במ"כ. וכל שכן שדברי הרמב"ם אינן מתיישבין בכך. כי אפי' לדבריו אין בו בנותן טעם לשבח דארכביה מר אתרי ריכשי דכתב דס"ל לרמב"ם דבמסקנא לא שייך בושת ופגם במכלמי ליה ולא מכלם אלא ע"י הואיל מהכרח רב ששת. והדר קאמר דמשום דר"א בר ממל מספקא ליה תפס בזה ספיקא דדינא. ולו יהי כן לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב ששת משום מאי דמספקא ליה לראב"מ. שכן המדה אצל הפוסקים בפרט הרמב"ם ז"ל רגיל בכך הרבה בפסקיו כידוע למאן דעייל ונפיק בבית מדרשו ושימש לחכמים מפרשי ספרו. והיא דרך סלולה לרבים וגדולים שאין מניחין הודאי ותופסין את הספק. כ"ש היכא דלא ידעינן אי הוי ספיקא כי הכא. ומאן לימא לן דלרא"במ לא פשיטא ליה נמי. לפ"ד מעכ"ת איזה הכרח מצא הרמב"ם לזה ומאין הרגלים. חלילה אין זה דרכו של המחבר הגדול אורן של ישראל. וגם רב ששת הוא מארי דתלמודא טפי מראב"מ ועליו נאה לסמוך יותר לפסק הלכה. אלא שכל אלה דברים שאין בהם ממש א"צ להאריך בסתירתן. ואין לתלותן באילן גדול הרמב"ם ז"ל:
וא"כ כל מה שכתב מעכ"ת בזה אין לו שחר במ"כ. וכל שכן שדברי הרמב"ם אינן מתיישבין בכך. כי אפי' לדבריו אין בו בנותן טעם לשבח דארכביה מר אתרי ריכשי דכתב דס"ל לרמב"ם דבמסקנא לא שייך בושת ופגם במכלמי ליה ולא מכלם אלא ע"י הואיל מהכרח רב ששת. והדר קאמר דמשום דר"א בר ממל מספקא ליה תפס בזה ספיקא דדינא. ולו יהי כן לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב ששת משום מאי דמספקא ליה לראב"מ. שכן המדה אצל הפוסקים בפרט הרמב"ם ז"ל רגיל בכך הרבה בפסקיו כידוע למאן דעייל ונפיק בבית מדרשו ושימש לחכמים מפרשי ספרו. והיא דרך סלולה לרבים וגדולים שאין מניחין הודאי ותופסין את הספק. כ"ש היכא דלא ידעינן אי הוי ספיקא כי הכא. ומאן לימא לן דלרא"במ לא פשיטא ליה נמי. לפ"ד מעכ"ת איזה הכרח מצא הרמב"ם לזה ומאין הרגלים. חלילה אין זה דרכו של המחבר הגדול אורן של ישראל. וגם רב ששת הוא מארי דתלמודא טפי מראב"מ ועליו נאה לסמוך יותר לפסק הלכה. אלא שכל אלה דברים שאין בהם ממש א"צ להאריך בסתירתן. ואין לתלותן באילן גדול הרמב"ם ז"ל:
33
ל״דברם לענ"ד פסקי דר"מ דייקי טובא
וכיון שלא הונח לנו במ"ש מעכ"ת השתא נחזי אנן. ואמינא אנא דמשמע ליה לר"מ ז"ל דר"ש ודאי פליג אמאי דס"ל לתלמודא הכא במסקנא דשמעתין לגמרי. כפשטא דמילתא דרב ששת לטעמיה דמחייב אזילותא ובושת משפחה. ובעיין דהכא נמי איפשוט איפכא. וס"ל לתלמודא במסקנא דזילותא ובושת משפחה לאו מילתא היא לעולם וכברייתא דמסייעא. א"כ הו"ל מחלוקת שקול וספק גמור דהמע"ה ואוקי ממונא בחזקת מריה. וס"ל תפיסה מהניא בספיקא דדינא. והיינו דוקא במאי דמספקא לן בהדיא כהא דביישו ישן ומת דמעיקרא מספקא לראב"מ. ולבתר דאיפשיט נמי אסתפקא מילתא גבן אי הלכתא כוותיה. או כר"ש דפליג עליה בהדיא. והדר ספיקא כדקאי קאי. משא"כ בקטן דבהדיא מתנינן פעמים יש לו בושת ופעמים שאין לו כגון דלא מכלם ולא מיבעי לן מידי. לא עבדינן מיניה ספיקא כלל. דהא ודאי הוא. ולא אשכחן מאן דפליג עלה. אע"ג דסברוה דתליא הא בההיא דישן ומת. לא ניקו ונימא מנפשין דר"ש דפליג בההיא פליג נמי בהא. כדי להרבות מחלוקת ולומר שיועיל גם בזה דהיא גופה קשיא בספיקא דדינא ואיכא טובא מרבוותא דמקהו עליה קהיוותא. הבו דלא לוסיף עלה לאחזוקי לאינשי במאי דלאו דידהו. מש"ה פשיטא טפי דלא מהניא ביה תפיסה לגמרי. זה נראה פשוט בדעת הרמב"ם ז"ל וברור מאד. והיא דרך כבושה טובה ורחבה בלי צורך לשום דוחק בעולם:
וכיון שלא הונח לנו במ"ש מעכ"ת השתא נחזי אנן. ואמינא אנא דמשמע ליה לר"מ ז"ל דר"ש ודאי פליג אמאי דס"ל לתלמודא הכא במסקנא דשמעתין לגמרי. כפשטא דמילתא דרב ששת לטעמיה דמחייב אזילותא ובושת משפחה. ובעיין דהכא נמי איפשוט איפכא. וס"ל לתלמודא במסקנא דזילותא ובושת משפחה לאו מילתא היא לעולם וכברייתא דמסייעא. א"כ הו"ל מחלוקת שקול וספק גמור דהמע"ה ואוקי ממונא בחזקת מריה. וס"ל תפיסה מהניא בספיקא דדינא. והיינו דוקא במאי דמספקא לן בהדיא כהא דביישו ישן ומת דמעיקרא מספקא לראב"מ. ולבתר דאיפשיט נמי אסתפקא מילתא גבן אי הלכתא כוותיה. או כר"ש דפליג עליה בהדיא. והדר ספיקא כדקאי קאי. משא"כ בקטן דבהדיא מתנינן פעמים יש לו בושת ופעמים שאין לו כגון דלא מכלם ולא מיבעי לן מידי. לא עבדינן מיניה ספיקא כלל. דהא ודאי הוא. ולא אשכחן מאן דפליג עלה. אע"ג דסברוה דתליא הא בההיא דישן ומת. לא ניקו ונימא מנפשין דר"ש דפליג בההיא פליג נמי בהא. כדי להרבות מחלוקת ולומר שיועיל גם בזה דהיא גופה קשיא בספיקא דדינא ואיכא טובא מרבוותא דמקהו עליה קהיוותא. הבו דלא לוסיף עלה לאחזוקי לאינשי במאי דלאו דידהו. מש"ה פשיטא טפי דלא מהניא ביה תפיסה לגמרי. זה נראה פשוט בדעת הרמב"ם ז"ל וברור מאד. והיא דרך כבושה טובה ורחבה בלי צורך לשום דוחק בעולם:
34
ל״האנפא אחרינא חריפא ושנינא ליתובי דעתיה דהר"מ בפסק' דדינא
ואיבעית אימא בלישנא אחרינא שפירא טפי. דהא לפום מאי דכתיבנא לעיל וברירא סגי דהני תרי לישנא דמיין להדדי ולא עדיף חד מחבריה. דמאי אולמיה דהך מהך כדפרישנא יאות דר"ז ור"פ פליגן אהדדי בהא. דקמיבעיא ליה לר"א. ומר מאי דס"ל קאמר. ומר מאי דס"ל קאמר. ולפום שינויא דשנינן להו הא בדמכלם. והא בדלא מכלם בין אי תימא דיחויא בעלמא הוא ואכתי לא איפשיטא בעיין. או אפי' תימא לקושטא מסקינן הכי ובעיין איפשיטא. אכתי איכא לספוקי אי הלכתא כלישנא דר"ז או כר"פ דאין לנו שום הכרעה בזה למפסק כחד מינייהו. דלא הוו כתרי לישני דעלמא דסוגיא דתלמודא נינהו. ורב אשי הוא דסדרינהו. דנקטינן סוגיין דעלמא למפסק כלישנא בתרא. ברם הכא אמוראי נינהו דפליגי. וכל חד קאי במילתיה. ואי מסברא איכא למימר אדרבה זילותא דידיה עדיפא מדבני משפחה. משו"ה לית לן לאכרועי בהא מדנפשין. וכיון שהוא ספק ספיקא דדינא בכי הא כ"ע מודו דמוציאין מיד התופס. דהא איכא תרי ספיקי ספק אם נפשטה הבעיא לחיובא. ואפי' תימא נפשטה. דילמא קיי"ל כר"פ דמשום בושת משפחה הוא דמיבעיא ליה. אבל זילותא פשיטא ליה דלאו מילתא היא ושלא כדין תפס. וכן אי תפסי בני משפחה. אמרינן דילמא סוגיא כר"ז קיימא. דס"ל בושת משפחה לאו מילתא היא ולא מספקא ליה בה. ופשיטא דלא כתבינן אורכתא אהא דליכא מאן דאמר בכה"ג. להכי ברירא מילתא טפי דלא שייכא הכא תפיסה וזה כפתור ופרח בודאי ואפרין נמטי לטוביינא דחכימי הרמב"ם ז"ל ותו לא מידי:
ואיבעית אימא בלישנא אחרינא שפירא טפי. דהא לפום מאי דכתיבנא לעיל וברירא סגי דהני תרי לישנא דמיין להדדי ולא עדיף חד מחבריה. דמאי אולמיה דהך מהך כדפרישנא יאות דר"ז ור"פ פליגן אהדדי בהא. דקמיבעיא ליה לר"א. ומר מאי דס"ל קאמר. ומר מאי דס"ל קאמר. ולפום שינויא דשנינן להו הא בדמכלם. והא בדלא מכלם בין אי תימא דיחויא בעלמא הוא ואכתי לא איפשיטא בעיין. או אפי' תימא לקושטא מסקינן הכי ובעיין איפשיטא. אכתי איכא לספוקי אי הלכתא כלישנא דר"ז או כר"פ דאין לנו שום הכרעה בזה למפסק כחד מינייהו. דלא הוו כתרי לישני דעלמא דסוגיא דתלמודא נינהו. ורב אשי הוא דסדרינהו. דנקטינן סוגיין דעלמא למפסק כלישנא בתרא. ברם הכא אמוראי נינהו דפליגי. וכל חד קאי במילתיה. ואי מסברא איכא למימר אדרבה זילותא דידיה עדיפא מדבני משפחה. משו"ה לית לן לאכרועי בהא מדנפשין. וכיון שהוא ספק ספיקא דדינא בכי הא כ"ע מודו דמוציאין מיד התופס. דהא איכא תרי ספיקי ספק אם נפשטה הבעיא לחיובא. ואפי' תימא נפשטה. דילמא קיי"ל כר"פ דמשום בושת משפחה הוא דמיבעיא ליה. אבל זילותא פשיטא ליה דלאו מילתא היא ושלא כדין תפס. וכן אי תפסי בני משפחה. אמרינן דילמא סוגיא כר"ז קיימא. דס"ל בושת משפחה לאו מילתא היא ולא מספקא ליה בה. ופשיטא דלא כתבינן אורכתא אהא דליכא מאן דאמר בכה"ג. להכי ברירא מילתא טפי דלא שייכא הכא תפיסה וזה כפתור ופרח בודאי ואפרין נמטי לטוביינא דחכימי הרמב"ם ז"ל ותו לא מידי:
35
ל״וכפא דחטא נגרא בגווה נישריף חרדלא
ומה שרצה מעכ"ת עוד ליישב הקושיא הראשונה דלימא אביי משום פגם בתו. וקאמר מר דנפקא מנה בהא דנקיט פגם משפחה דאפי' היכא דבתו מחלה אפגם דידה כופין אותו משום פגם משפחה. הנה אף אם נאמר דסברא היא. מותיבנא ליה מדידיה דהא קסבר מר דליתא לבושת משפחה אלא במכלם. אבל אי איהו גופיה לא מכלם אינהו נמי לא מכלמי וליכא קפידא דפגמייהו. א"כ מדויל ידיה משתלים דסברא דחויה היא מניה וביה ליזל בה נרגא. דכיון דאיהי לית לה בה. דל מהכא פגם משפחה לגמרי לדבריו דמעכ"ת קאמינא. איברא לדידי חזי בלא"ה שפיר קאמר אמ"ר נר"ו. דאיהי גופא קשיא מנ"ל לאביי הא לאשמועינן כי הך מילתא חדתא. דהא מצי לאוקמי ברייתא במשום פגם בתו דמסתבר טפי. ואי משום דמפדין הכי דייק דמשמע כפייה אחריתא כדמסיק רבינו. מכל מקום תיקשי נמי אברייתא דנקטה הך לישנא מאי טעמא:
ומה שרצה מעכ"ת עוד ליישב הקושיא הראשונה דלימא אביי משום פגם בתו. וקאמר מר דנפקא מנה בהא דנקיט פגם משפחה דאפי' היכא דבתו מחלה אפגם דידה כופין אותו משום פגם משפחה. הנה אף אם נאמר דסברא היא. מותיבנא ליה מדידיה דהא קסבר מר דליתא לבושת משפחה אלא במכלם. אבל אי איהו גופיה לא מכלם אינהו נמי לא מכלמי וליכא קפידא דפגמייהו. א"כ מדויל ידיה משתלים דסברא דחויה היא מניה וביה ליזל בה נרגא. דכיון דאיהי לית לה בה. דל מהכא פגם משפחה לגמרי לדבריו דמעכ"ת קאמינא. איברא לדידי חזי בלא"ה שפיר קאמר אמ"ר נר"ו. דאיהי גופא קשיא מנ"ל לאביי הא לאשמועינן כי הך מילתא חדתא. דהא מצי לאוקמי ברייתא במשום פגם בתו דמסתבר טפי. ואי משום דמפדין הכי דייק דמשמע כפייה אחריתא כדמסיק רבינו. מכל מקום תיקשי נמי אברייתא דנקטה הך לישנא מאי טעמא:
36
ל״זאדתני ושפדין ליתני ופודה כה"ג ליכא למידק כלל
ובקושטא נ"ל דמה שדייק מעכ"ת דהו"ל ופודה אותה בע"כ לאו דיוקא הוא לגמרי דכיון דנסיב בע"כ משו' פגם משפחה בעי למינקט נמי מפדין מבנין הפעיל שיש לה יחס עם לשון בעל כרחו. דלא אריך למימר ופודה דמשמע ברצון. גבי בעל כרחו. וזה ידוע לבקיאי הלשון הצח שכן ראוי להיות הדבור הנאות. ותו תנא אקרא קאי דכתיב והפדה מבנין הפעיל ולא כתיב ויפדנה מהקל. ומהכי יליף לה דכופין על פדיונה. להכי נסיב נמי לישנא דקרא. משו"ה אפי' הוי טעמא משום פגם בתו. נמי מיבעי ליה למימר ומפדין. ועוד צ"ל ומפדין להורות על כפיית האב שאחרים כופין אותו לפדותה משום פגמה. בין שיהיו הכופים בני משפחה. או לכשתרצה תאמר ב"ד הם הכופים אותו על כך שחוששין לפגמה. וצ"ל ומפדין ודאי. וכן יורה. שהוא לשון רבים. ואכתי מנלן דחוששין לפגם דבני משפחה. ונפקא מנה איפכא דהיכא דאיהי מחלה תו לו כייפינן לאב ולא משגחינן בבני משפחה ולא כדס"ד דמר. והכי נמי מסתברא דהא בעל כרחו קתני ולא בעל כרחה. ולדברי מעכ"ת על כרחה נמי. והרי כאן שלש מיני כפיות דאב. ודבת. ודבני משפחה. ואין כאן דיוק לגמרי להוכיח דמפדין מורה על כפיית ב"מ משום פגמא דידהו. דמאן דכר שמייהו:
ובקושטא נ"ל דמה שדייק מעכ"ת דהו"ל ופודה אותה בע"כ לאו דיוקא הוא לגמרי דכיון דנסיב בע"כ משו' פגם משפחה בעי למינקט נמי מפדין מבנין הפעיל שיש לה יחס עם לשון בעל כרחו. דלא אריך למימר ופודה דמשמע ברצון. גבי בעל כרחו. וזה ידוע לבקיאי הלשון הצח שכן ראוי להיות הדבור הנאות. ותו תנא אקרא קאי דכתיב והפדה מבנין הפעיל ולא כתיב ויפדנה מהקל. ומהכי יליף לה דכופין על פדיונה. להכי נסיב נמי לישנא דקרא. משו"ה אפי' הוי טעמא משום פגם בתו. נמי מיבעי ליה למימר ומפדין. ועוד צ"ל ומפדין להורות על כפיית האב שאחרים כופין אותו לפדותה משום פגמה. בין שיהיו הכופים בני משפחה. או לכשתרצה תאמר ב"ד הם הכופים אותו על כך שחוששין לפגמה. וצ"ל ומפדין ודאי. וכן יורה. שהוא לשון רבים. ואכתי מנלן דחוששין לפגם דבני משפחה. ונפקא מנה איפכא דהיכא דאיהי מחלה תו לו כייפינן לאב ולא משגחינן בבני משפחה ולא כדס"ד דמר. והכי נמי מסתברא דהא בעל כרחו קתני ולא בעל כרחה. ולדברי מעכ"ת על כרחה נמי. והרי כאן שלש מיני כפיות דאב. ודבת. ודבני משפחה. ואין כאן דיוק לגמרי להוכיח דמפדין מורה על כפיית ב"מ משום פגמא דידהו. דמאן דכר שמייהו:
37
ל״חואמ"ר מדלא תני ופודין קדייק אמ"ר דלאו דיוקא הוא כולי האי לשטתיה אתי שפיר
ואע"ג דחזי מר לרבינו דדייק מלת מפדין היינו משום דניחא ליה למשכוני נפשיה אדר"מ ורבותינו בעלי התוס' וקבעי לפרושי ברייתא אליבייהו. ואשכח להו תרי גווני כפיות סמך ענינן על לשון הברייתא. דהוה סבירא להו מפדין היא כפייה אחרת ובאמת בשטת התוס' דיוק טוב הוא דלפי מה שפירשו דפדיון העבריה משל בני משפחה הוא. ולא משל אב כמו שהכריחו מכח קושיא. ודאי דלא הול"ל הכי. אלא ופודין אותה בע"כ הו"ל למימר. דמשמע ברצון ב"מ תליא מילתא. דבאין ופודין אותה בע"כ דאב. ומדתני ומפדין על כרחין אכפייה אחריתא אתי לאורויי. והיינו דבני משפחה גופייהו בודאי. דבאב ליכא לאשכוחי תו כפיה אחרינא לדידהו. ובהא ודאי שפיר קאמר אמ"ר דיש סמך לפירושם מלשון הברייתא. ומעכ"ת מטעי טעי במ"כ ולא ירד לסוף דעתו בזה דקסבר דדיוקיה מדלא תני ופודה. והא ליתא דפודה ודאי לא הוה אפשר למתני. דהוי תרתי דסתרי דפודה משמע בדידיה תליא מילתא. והדר קאמר בעל כרחו. שזה בלי ספק מאמר סותר את עצמו. אלא מדלא תני ופודין בדידהו קדייק. ואף שגם זה אינו הכרח גמור בלשון כנז' לעיל. מ"מ יתכן קצת לומר כן. וכל שכן לפי מה שאכריח בעזה"י שכך הוא הפירוש. (ר"ל כדעת התוס') בסוגיא בלי ספק. אבל איהו ז"ל נמי לא ס"ל הכי. דלאו דיוקא הוא כדאמרן. דפשיטא ליה דלא מצי למימר ופודה. וקשיא ליה דאביי מכל מקום. דאי נמי דיוקא הוא. הדרא קושיא אברייתא. מנ"ל לחדש כפיה בבני משפחה: ואי לאו דיוקא הוא כל שכן דתיקשי טפי לאביי מנין לו להוסיף על האמור בברייתא. ולחדש זרות הכפייה משום פ"מ לאין צורך. ותו דאי נמי לישנא דמפדין קשיתיה לאביי. אכתי מאי דוחקיה. לוקמה בפגם בתו. ואתי נמי שפיר כדפרישית:
ואע"ג דחזי מר לרבינו דדייק מלת מפדין היינו משום דניחא ליה למשכוני נפשיה אדר"מ ורבותינו בעלי התוס' וקבעי לפרושי ברייתא אליבייהו. ואשכח להו תרי גווני כפיות סמך ענינן על לשון הברייתא. דהוה סבירא להו מפדין היא כפייה אחרת ובאמת בשטת התוס' דיוק טוב הוא דלפי מה שפירשו דפדיון העבריה משל בני משפחה הוא. ולא משל אב כמו שהכריחו מכח קושיא. ודאי דלא הול"ל הכי. אלא ופודין אותה בע"כ הו"ל למימר. דמשמע ברצון ב"מ תליא מילתא. דבאין ופודין אותה בע"כ דאב. ומדתני ומפדין על כרחין אכפייה אחריתא אתי לאורויי. והיינו דבני משפחה גופייהו בודאי. דבאב ליכא לאשכוחי תו כפיה אחרינא לדידהו. ובהא ודאי שפיר קאמר אמ"ר דיש סמך לפירושם מלשון הברייתא. ומעכ"ת מטעי טעי במ"כ ולא ירד לסוף דעתו בזה דקסבר דדיוקיה מדלא תני ופודה. והא ליתא דפודה ודאי לא הוה אפשר למתני. דהוי תרתי דסתרי דפודה משמע בדידיה תליא מילתא. והדר קאמר בעל כרחו. שזה בלי ספק מאמר סותר את עצמו. אלא מדלא תני ופודין בדידהו קדייק. ואף שגם זה אינו הכרח גמור בלשון כנז' לעיל. מ"מ יתכן קצת לומר כן. וכל שכן לפי מה שאכריח בעזה"י שכך הוא הפירוש. (ר"ל כדעת התוס') בסוגיא בלי ספק. אבל איהו ז"ל נמי לא ס"ל הכי. דלאו דיוקא הוא כדאמרן. דפשיטא ליה דלא מצי למימר ופודה. וקשיא ליה דאביי מכל מקום. דאי נמי דיוקא הוא. הדרא קושיא אברייתא. מנ"ל לחדש כפיה בבני משפחה: ואי לאו דיוקא הוא כל שכן דתיקשי טפי לאביי מנין לו להוסיף על האמור בברייתא. ולחדש זרות הכפייה משום פ"מ לאין צורך. ותו דאי נמי לישנא דמפדין קשיתיה לאביי. אכתי מאי דוחקיה. לוקמה בפגם בתו. ואתי נמי שפיר כדפרישית:
38
ל״טמיהא לדידן איכא לתרוצי סוגיא באנפא דבי נייחי כל פירכי וממילא איפרקא קושיא דנימא משום פגם בתו דהוא ודאי טעמא דרבה
איברא לענ"ד אשכחנא מרגניתא דאיכא לפרוקי לקושיא קמייתא דלימא אביי משום פגם בתו בגוונא שפירא. דהא איכא למידק בהך סוגיא למאי אצטריך אביי לטעמא דפגם משפחה לגמרי. הא לא קאתי אלא לפרושי בע"כ מאי ניהו וכפיה דמאן. מסתייה דלימא אלא בע"כ דאב. וממילא ידעינן דהפודה פודה אותה על כרחו דאב. אי נמי הכי הו"ל ומפדין בני משפחה אותה בע"כ דאב והא רבה נמי לא קיהיב טעמא להך כפיה. דלאו לטעמא דברייתא נחית השתא. תו איכא למידק הכא אמאי לא תיקשי לן מעיקרא נמי אשינויא דרבה כדסבר למימר בע"כ דאדון. ליקשי אי הכי ע"ע נמי. ובס"ד הכל ניחא בדרך אמיתי דאמינא הא דסבר רבה למימר בע"כ דאדון טעמא דמילתא פשיטא משום דזילא לה מילתא לבת ישראל למפלח והיינו פגמא דידה: הא הוא ודאי טעמא דרבה דקבעי למימר דמפדין בע"כ דאדון. ולרוב פשיטותו לא הוצרך להזכיר טעמו של דבר. שהוא מבואר בעצמו שאם התורה נתנה רשות להפדותה על כרחו. הדבר ידוע שהקפידה תורה על בשתה של בת ישראל. ודוקא לפום מאי דס"ד דרבה דפירוש בע"כ דאדון הוא. איכא למימר הכי. כיון דברצון האב היא כפיית האדון. אבל למאי דמסיק אביי דע"כ ליכא לפרושי הכי אלא מאי בע"כ על כרחו דאב. תו לא שייך למימר משום פגם בתו. דפגם בתו ודאי אחולי אחיל רחמנא גביה דאב. דאל"ה לא היה רשאי למכרה כלל. והאיך תטיל תורה חובה על האב לפדותה בעל כרחו משום פגמה אחר שזיכתה לו בה. הרי אלו שני הפכים בנושא אחד. ומוטב לא ימכרנה כל עיקר ולא תפגם לגמרי. אפוכי מטרתא למה לן:
איברא לענ"ד אשכחנא מרגניתא דאיכא לפרוקי לקושיא קמייתא דלימא אביי משום פגם בתו בגוונא שפירא. דהא איכא למידק בהך סוגיא למאי אצטריך אביי לטעמא דפגם משפחה לגמרי. הא לא קאתי אלא לפרושי בע"כ מאי ניהו וכפיה דמאן. מסתייה דלימא אלא בע"כ דאב. וממילא ידעינן דהפודה פודה אותה על כרחו דאב. אי נמי הכי הו"ל ומפדין בני משפחה אותה בע"כ דאב והא רבה נמי לא קיהיב טעמא להך כפיה. דלאו לטעמא דברייתא נחית השתא. תו איכא למידק הכא אמאי לא תיקשי לן מעיקרא נמי אשינויא דרבה כדסבר למימר בע"כ דאדון. ליקשי אי הכי ע"ע נמי. ובס"ד הכל ניחא בדרך אמיתי דאמינא הא דסבר רבה למימר בע"כ דאדון טעמא דמילתא פשיטא משום דזילא לה מילתא לבת ישראל למפלח והיינו פגמא דידה: הא הוא ודאי טעמא דרבה דקבעי למימר דמפדין בע"כ דאדון. ולרוב פשיטותו לא הוצרך להזכיר טעמו של דבר. שהוא מבואר בעצמו שאם התורה נתנה רשות להפדותה על כרחו. הדבר ידוע שהקפידה תורה על בשתה של בת ישראל. ודוקא לפום מאי דס"ד דרבה דפירוש בע"כ דאדון הוא. איכא למימר הכי. כיון דברצון האב היא כפיית האדון. אבל למאי דמסיק אביי דע"כ ליכא לפרושי הכי אלא מאי בע"כ על כרחו דאב. תו לא שייך למימר משום פגם בתו. דפגם בתו ודאי אחולי אחיל רחמנא גביה דאב. דאל"ה לא היה רשאי למכרה כלל. והאיך תטיל תורה חובה על האב לפדותה בעל כרחו משום פגמה אחר שזיכתה לו בה. הרי אלו שני הפכים בנושא אחד. ומוטב לא ימכרנה כל עיקר ולא תפגם לגמרי. אפוכי מטרתא למה לן:
39
מ׳אבל לאביי לרב' למימ"ה כי וש"מ דאף עשיר יכול למכו' את בתו
ואף למה שפירש"י באם יש לו מיירי. מכל מקום מאין הרגלים לומר שכופין את האב לפדותה משום פגמה. כיון דחזינן דהתורה לא הקפידה על כך וויתרה פגמה לגבי אבוה. ותדע תו דהא משו"ה פגמה שלו דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין. ולא אשכחן דפלוג בהא. דלעולם האב זכאי בבתו בדברים הללו אפי' עשיר (והוא הדין שיכול למכור את בתו אפי' הוא עשיר. אע"פ שאינו דבר טוב ואינו רואה בממון סימן ברכה. מכל מקום אם עשה עשוי. ושלו הוא בודאי. תדע דהא ריש פרק נערה (דמז"א) כי שייל תלמודא מעשה ידיה דנערה מנ"ל דלאבוה הוא. משני אלא קטנה לא צריכא קרא השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעי' ואי איתא דאיכא לפלוגי בין עני לעשיר. דילמא לעולם איצטריך קרא לקטנה היכי דהוה עשיר דלא מצי לזבונה. אלא פשיטא ליכא דסליק אדעתיה. אלא מקרא מלא דיבר הכתוב. שהאב מוכר את בתו בין שהוא עני בין שהוא עשיר. וזוכה לעולם בדמי מכירתה. כמו שזוכה במעשי ידיה ושארא לעולם בין עני בין עשיר וזה פשוט מאד) וא"כ אי ניחא ליה לדידיה בפגמה הרי זיכתה לו תורה לפוגמה בכך. משו"ה לא סגי ליה לאביי בטעמא דפגם בתו. אע"ג דסליק אליבא דרבה דלדידיה ניחא כדאמרן:
ואף למה שפירש"י באם יש לו מיירי. מכל מקום מאין הרגלים לומר שכופין את האב לפדותה משום פגמה. כיון דחזינן דהתורה לא הקפידה על כך וויתרה פגמה לגבי אבוה. ותדע תו דהא משו"ה פגמה שלו דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין. ולא אשכחן דפלוג בהא. דלעולם האב זכאי בבתו בדברים הללו אפי' עשיר (והוא הדין שיכול למכור את בתו אפי' הוא עשיר. אע"פ שאינו דבר טוב ואינו רואה בממון סימן ברכה. מכל מקום אם עשה עשוי. ושלו הוא בודאי. תדע דהא ריש פרק נערה (דמז"א) כי שייל תלמודא מעשה ידיה דנערה מנ"ל דלאבוה הוא. משני אלא קטנה לא צריכא קרא השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעי' ואי איתא דאיכא לפלוגי בין עני לעשיר. דילמא לעולם איצטריך קרא לקטנה היכי דהוה עשיר דלא מצי לזבונה. אלא פשיטא ליכא דסליק אדעתיה. אלא מקרא מלא דיבר הכתוב. שהאב מוכר את בתו בין שהוא עני בין שהוא עשיר. וזוכה לעולם בדמי מכירתה. כמו שזוכה במעשי ידיה ושארא לעולם בין עני בין עשיר וזה פשוט מאד) וא"כ אי ניחא ליה לדידיה בפגמה הרי זיכתה לו תורה לפוגמה בכך. משו"ה לא סגי ליה לאביי בטעמא דפגם בתו. אע"ג דסליק אליבא דרבה דלדידיה ניחא כדאמרן:
40
מ״אמיהו היכא דחב לאחריני בפגמה דינ' הוי דאתו ב"מ ומעכבי בין בתחלה בין בסוף אלא דלא מצו לאפסודיה ממונא היכא דלית לי' לאב לכ"ע ובדאית ליה ספיקא הוי ותליא בפירש"י ותוס' ופנים לכאן ולכאן ואת"ל דלא גרע משא' ב"מ דתקינו רבנן למכפינהו אכתי תיבעי אי כולי' פסידא דידיה הוא או סיועי מסייע בהדייהו וכן צ"ע כשלא מיחו ב"מ אם שוב אינן יכולין למחות
אבל במאי דמוקי איהו לברייתא דעל כרחו דאב הוא. אזיל ליה טעמא דפגמה דידה ואיצטרך לטעמא אחרינא והיינו משום פגם משפחה. דאע"ג דודאי הכי הוא דלגבי אבוה לא שייך בהא פגם בתו. מכל מקום הני מילי דזיכתה לו תורה לאב לפגום בתו. היכא דליכא אלא פגמה דידה. ודליתינהו לבני משפחה דקפדי. אבל היכא דאיכא בני משפחה דקפדי אפגמייהו. הא הוה ליה פגמא דבני משפחה. ולא כל כמיניה. דאע"ג דאפקרה רחמנא לבתו לגבי דידיה היכא דלא חב לאחרים. מכל מקום לפגום אחרים ע"י מכירתה לא הורשה. וגדולה מזו מצינו בפרק נגמר אי משום בזיונא לאו כל כמיניה. ואע"ג דהתם לגבי דידיה גופיה הוא. אפ"ה לא מצי מחיל אבזיוניה. משום לתייהו דבני משפחה. לאו כל דכן הוא הכא דלא בזיונא דגופיה הוא. דמצו בני משפחה לעכוביה. (והכי אשכחן תו בשילהי החובל דאע"ג דמצי לאחולי אצערא ובזיונא דגופיה גבי הכני פצעני ע"מ לפטור. אפ"ה חייב החובל משום פגם משפחה שאין זה תלוי במחילת הנחבל עצמו. דפגם משפחה מילתא אחריתא היא) מכל מקום דווקא במילתא דהוי בזיונא דגופא לחוד ולא קמתהני מנה. אלא דניחא ליה בבזיוניה או צערא דגופיה גרידא. דינא הוא דקמעכבי. היכא דמטיא להו פגמא לבני משפחה. מיהת לאו כל כמינייהו לאפסודי ממוניה בהך טענה. ולקמן נביא ראיה ברורה ומכרחת לחילוק זה בעזה"י ע"ש בירור פרט זה. (אלא שצ"ע שלפ"ז י"ל אף לכתחלה כשרוצה למכרה יכולים בני משפחה לעכב על ידו. ולא התירה לו תורה אלא במקום שאין עוררין בדבר. וחילוק זה לא מצינו במכירתה כי אם בפדיונה. אמנם עדיין יש לטעון בזה שאם בני משפחה מערערין שלא למכרה משום פגמם. ודאי דינא דמעכבי ליה. מיהא צריכין לשלם לאב דמי מכירתה ושוויה. שאין בידם להפקיע זכות האב בבתו. ודומיא דפדיונה שבני משפחה פודין משלהם לשטת התוס' אפי' ביש לו. ולשטת רש"י דביש לו כופין האב לפדותה משלו. מכל מקום אם מוכרה סתמא מחמת שאין לו. ואז אין יכולין לכופו אם לא שיתנו לו דמיה. ואולי אם יש לו ורוצה למכרה (אליבא דרש"י) אין הכי נמי דמוחין בידו. ואין צריכין לפדותה מן האב שלא ימכרנה. לפי שהתורה לא הרשתו למוכרה אלא מדוחק שאין לו. ולעולם היכא דחב לבני משפחה במכירתה. אין לו רשות בה אפי' למכרה. בין ע"י שיתנו לו בני משפחה דמיה באין לו. בין אין לו דמים ביש לו. ואע"ג דודאי אף העשיר שמכר בתו מה שעשה עשוי בדיעבד כדכתיבנא לעיל. היינו במקום שאין מוחה בידו. אבל במקום שיש בני משפחה עוררין אולי י"ל שאין במעשיו כלום וכך היה נראה מסברא מופשטת. (וזכר לדבר מיהא איכא גבי מדיר בנו בנזיר דמהניא מחאתן של קרובים שלא יתנוול ומפסדי ליה ממונא נמי במיתת החטאת או בהולכת הדמים לים המלח). אבל לפי מה שאוכיח לפנינו מראיה גמורה אין כח של ב"מ יפה להפסידו ממון בטענת פגמם כמ"ש לעיל. וזה נראה יותר בעיקר הדבר. עיין מ"ש בס"ד קרוב לסוף התשובה. וצ"ע אם הניחוהו בני משפחה למכרה ולא מיחו. אי הויא מחילה דתו לא מצו למיכף משום פגמייהו למר כדאית ליה לכפות האב בממונו. ולמר אע"ג דבדידהו פרקי לה. אפ"ה טענת האב שתחזור לביתו טענה. ועיין מ"ש לקמן בס"ד עוד מזה) משו"ה לא מצי אביי למנקט משום פגם בתו. דהוא ודאי טעמא דרבה דמפרש לכפיה דברייתא ברצון האב. משא"כ לאביי ודאי ליתיה להך טעמא כדאמרן. להכי צריך לטעמא אחרינא דפגם משפחה וזה נכון מאד:
אבל במאי דמוקי איהו לברייתא דעל כרחו דאב הוא. אזיל ליה טעמא דפגמה דידה ואיצטרך לטעמא אחרינא והיינו משום פגם משפחה. דאע"ג דודאי הכי הוא דלגבי אבוה לא שייך בהא פגם בתו. מכל מקום הני מילי דזיכתה לו תורה לאב לפגום בתו. היכא דליכא אלא פגמה דידה. ודליתינהו לבני משפחה דקפדי. אבל היכא דאיכא בני משפחה דקפדי אפגמייהו. הא הוה ליה פגמא דבני משפחה. ולא כל כמיניה. דאע"ג דאפקרה רחמנא לבתו לגבי דידיה היכא דלא חב לאחרים. מכל מקום לפגום אחרים ע"י מכירתה לא הורשה. וגדולה מזו מצינו בפרק נגמר אי משום בזיונא לאו כל כמיניה. ואע"ג דהתם לגבי דידיה גופיה הוא. אפ"ה לא מצי מחיל אבזיוניה. משום לתייהו דבני משפחה. לאו כל דכן הוא הכא דלא בזיונא דגופיה הוא. דמצו בני משפחה לעכוביה. (והכי אשכחן תו בשילהי החובל דאע"ג דמצי לאחולי אצערא ובזיונא דגופיה גבי הכני פצעני ע"מ לפטור. אפ"ה חייב החובל משום פגם משפחה שאין זה תלוי במחילת הנחבל עצמו. דפגם משפחה מילתא אחריתא היא) מכל מקום דווקא במילתא דהוי בזיונא דגופא לחוד ולא קמתהני מנה. אלא דניחא ליה בבזיוניה או צערא דגופיה גרידא. דינא הוא דקמעכבי. היכא דמטיא להו פגמא לבני משפחה. מיהת לאו כל כמינייהו לאפסודי ממוניה בהך טענה. ולקמן נביא ראיה ברורה ומכרחת לחילוק זה בעזה"י ע"ש בירור פרט זה. (אלא שצ"ע שלפ"ז י"ל אף לכתחלה כשרוצה למכרה יכולים בני משפחה לעכב על ידו. ולא התירה לו תורה אלא במקום שאין עוררין בדבר. וחילוק זה לא מצינו במכירתה כי אם בפדיונה. אמנם עדיין יש לטעון בזה שאם בני משפחה מערערין שלא למכרה משום פגמם. ודאי דינא דמעכבי ליה. מיהא צריכין לשלם לאב דמי מכירתה ושוויה. שאין בידם להפקיע זכות האב בבתו. ודומיא דפדיונה שבני משפחה פודין משלהם לשטת התוס' אפי' ביש לו. ולשטת רש"י דביש לו כופין האב לפדותה משלו. מכל מקום אם מוכרה סתמא מחמת שאין לו. ואז אין יכולין לכופו אם לא שיתנו לו דמיה. ואולי אם יש לו ורוצה למכרה (אליבא דרש"י) אין הכי נמי דמוחין בידו. ואין צריכין לפדותה מן האב שלא ימכרנה. לפי שהתורה לא הרשתו למוכרה אלא מדוחק שאין לו. ולעולם היכא דחב לבני משפחה במכירתה. אין לו רשות בה אפי' למכרה. בין ע"י שיתנו לו בני משפחה דמיה באין לו. בין אין לו דמים ביש לו. ואע"ג דודאי אף העשיר שמכר בתו מה שעשה עשוי בדיעבד כדכתיבנא לעיל. היינו במקום שאין מוחה בידו. אבל במקום שיש בני משפחה עוררין אולי י"ל שאין במעשיו כלום וכך היה נראה מסברא מופשטת. (וזכר לדבר מיהא איכא גבי מדיר בנו בנזיר דמהניא מחאתן של קרובים שלא יתנוול ומפסדי ליה ממונא נמי במיתת החטאת או בהולכת הדמים לים המלח). אבל לפי מה שאוכיח לפנינו מראיה גמורה אין כח של ב"מ יפה להפסידו ממון בטענת פגמם כמ"ש לעיל. וזה נראה יותר בעיקר הדבר. עיין מ"ש בס"ד קרוב לסוף התשובה. וצ"ע אם הניחוהו בני משפחה למכרה ולא מיחו. אי הויא מחילה דתו לא מצו למיכף משום פגמייהו למר כדאית ליה לכפות האב בממונו. ולמר אע"ג דבדידהו פרקי לה. אפ"ה טענת האב שתחזור לביתו טענה. ועיין מ"ש לקמן בס"ד עוד מזה) משו"ה לא מצי אביי למנקט משום פגם בתו. דהוא ודאי טעמא דרבה דמפרש לכפיה דברייתא ברצון האב. משא"כ לאביי ודאי ליתיה להך טעמא כדאמרן. להכי צריך לטעמא אחרינא דפגם משפחה וזה נכון מאד:
41
מ״בקושיא דתלמוד' א"ה ע"ע נמי לא קם ליה בדרב"ה מניה וביה
והשתא דאתינן להכי ממילא אתי נמי שפיר דלא פריך תלמודא קושית א"ה עבד עברי נמי אשינויא דרבה ברישא. דידע דלא דמי עבד לעבריה. דאיהי לא עבדה מידי ואבוה הוא דזבנה להנאתו. להכי חיישינן לפגמה דידה אליבא דרבה דס"ד בע"כ דאדון. משא"כ בעבד לית לן למיחש לפגמה דידיה כיון דאיהו דאפסיד אנפשיה (שהרי מכר עצמו או נמכר בגניבתו) ולא חש לבזיוניה וגלי דעתיה דלא קפיד אפגמיה. היכי נקפיד אנן וניקו וניכוף לאדון בע"כ. מש"ה מעיקרא ארבה לא אקשי מהא. אבל השתא דמפרש אביי משום פגם משפחה. ודאי קשיא א"ה בע"ע נמי ליחוש דאי כייפינן משום פגם משפחה דבתו דקליש. כ"ש משום פגם דעבד דאית ביה משום פגמייהו טפי זהו הנלע"ד הגון בזה. וכפתור ופרח הוא. ועפ"ז נתיישב לי עוד קושיא חזקה שי"ל לפ"ד התוס' בסוגיא כמ"ש להלן בס"ד:
והשתא דאתינן להכי ממילא אתי נמי שפיר דלא פריך תלמודא קושית א"ה עבד עברי נמי אשינויא דרבה ברישא. דידע דלא דמי עבד לעבריה. דאיהי לא עבדה מידי ואבוה הוא דזבנה להנאתו. להכי חיישינן לפגמה דידה אליבא דרבה דס"ד בע"כ דאדון. משא"כ בעבד לית לן למיחש לפגמה דידיה כיון דאיהו דאפסיד אנפשיה (שהרי מכר עצמו או נמכר בגניבתו) ולא חש לבזיוניה וגלי דעתיה דלא קפיד אפגמיה. היכי נקפיד אנן וניקו וניכוף לאדון בע"כ. מש"ה מעיקרא ארבה לא אקשי מהא. אבל השתא דמפרש אביי משום פגם משפחה. ודאי קשיא א"ה בע"ע נמי ליחוש דאי כייפינן משום פגם משפחה דבתו דקליש. כ"ש משום פגם דעבד דאית ביה משום פגמייהו טפי זהו הנלע"ד הגון בזה. וכפתור ופרח הוא. ועפ"ז נתיישב לי עוד קושיא חזקה שי"ל לפ"ד התוס' בסוגיא כמ"ש להלן בס"ד:
42
מ״גותו מטעמא אחרינ' נמי לא שייך אלא אליבא דאביי דווקא
ואיברא יכילנא לשנויי תו דבלא"ה נמי ניחא דלא תיקשי ליה מעיקרא כי בעי רבה למימר בע"כ דאדון מאי ניהו דכתבנא ליה שטר אדמיה. א"ה ע"ע נמי. דאין מקום לומר כן כיון דעבד אינו לוה וגואל לחצאין. הא בהדיא דלא מצי למיפרק נפשיה אפי' בדמי אם לא משל עצמו דוקא. דקרא מיעטיה דאין לו גאולה אלא כשהשיגה ידו. עאכ"ו שאינו נגאל בע"כ של אדון ע"י שטר שיתן לו על דמיו. וכן אינו נגאל מטעם זה אפי' לחצאין אם לא רצה האדון. ואע"פ שנותן לו דמים בעין ורק על חציו נותן לו שטר. אמרת לא עד דיהיב ליה כולהי זוזי דזביניה. על דמי כולו לא כ"ש דלא מצית אמרת דלפרקיניה בע"כ של אדון בשטרא. משו"ה לא הו"ל לאקשויי הכי לעיל. ברם השתא דמפרשינן ומפדין בעל כרחו אאב. ולא מיירי מהכרח וכפיית אדון. קשיא א"ה ע"ע נמי ליכפינהו לבני משפחה אם האדון רוצה לקבל הדמים מרצון טוב. ובהכי נמי הוה סלקא לן שמעתא שפיר. אלא משום דלא ברירא לן הך מילתא. אע"ג דאשכחן לרמב"ם דקפסיק ותני הכי דע"ע הנמכר לישראל אינו לוה וגואל. צ"ע מאד מנא ליה כדבעינן למימר בס"ד:
ואיברא יכילנא לשנויי תו דבלא"ה נמי ניחא דלא תיקשי ליה מעיקרא כי בעי רבה למימר בע"כ דאדון מאי ניהו דכתבנא ליה שטר אדמיה. א"ה ע"ע נמי. דאין מקום לומר כן כיון דעבד אינו לוה וגואל לחצאין. הא בהדיא דלא מצי למיפרק נפשיה אפי' בדמי אם לא משל עצמו דוקא. דקרא מיעטיה דאין לו גאולה אלא כשהשיגה ידו. עאכ"ו שאינו נגאל בע"כ של אדון ע"י שטר שיתן לו על דמיו. וכן אינו נגאל מטעם זה אפי' לחצאין אם לא רצה האדון. ואע"פ שנותן לו דמים בעין ורק על חציו נותן לו שטר. אמרת לא עד דיהיב ליה כולהי זוזי דזביניה. על דמי כולו לא כ"ש דלא מצית אמרת דלפרקיניה בע"כ של אדון בשטרא. משו"ה לא הו"ל לאקשויי הכי לעיל. ברם השתא דמפרשינן ומפדין בעל כרחו אאב. ולא מיירי מהכרח וכפיית אדון. קשיא א"ה ע"ע נמי ליכפינהו לבני משפחה אם האדון רוצה לקבל הדמים מרצון טוב. ובהכי נמי הוה סלקא לן שמעתא שפיר. אלא משום דלא ברירא לן הך מילתא. אע"ג דאשכחן לרמב"ם דקפסיק ותני הכי דע"ע הנמכר לישראל אינו לוה וגואל. צ"ע מאד מנא ליה כדבעינן למימר בס"ד:
43
מ״דלשון אמ"ר שמתקשה למ"כ המשיג מבואר היטב
ומה שטען מעכ"ת עוד על אמ"ר דהך כפייה שכופין ב"מ לפדותה שחדשו התו' לא נצרכה אלא מפני שמלת ומפדין דוחקתם שענינה פעולה בהכרח וכפייה. וכבר פירשו ז"ל שאין כפיה באב זולת שמוכרח לפרנסה. (והיינו בע"כ דקתני) וא"כ אין ענינה אלא בבני משפחה. וכתב על זה שלא עמד על דעתו הרמה בזה דודאי הוצרכו לחדש כפיה בבני משפחה דאי נימא דאין כופין אלא לו מאי האי דפריך ע"ע נמי נכפינהו לב"מ האין כופין לב"מ כלל עכ"ד. ותמה אני אם עמד בעיון על דעת אמ"ר דאדקשיא עליה תיקשי טפי ארש"י ז"ל דפירש בהדיא כופין את האב לפדותה אם יש לו. ולא ס"ל לגמרי דמיירי מפדיית בני משפחה וכפייתן. אי הכי מאי פריך תלמודא ע"ע נמי נכפינהו לב"מ. כפיית ב"מ מאן דכר שמה. אלא ע"כ צ"ל לרש"י (לפי גרסתנו) דאע"ג דברייתא בכפיית אב לחוד מיירא אליבא דאביי. אפ"ה פריך תלמודא שפיר ע"ע נמי. דמאי שנא בעבריה דכופין לאב לפדותה. הא רחמנא זכי ליה כל שבח נעוריה. משום פגם משפחה כדפרישית לעיל דודאי אי לאו משום פגמא דידהו. לא מצינן למכפייה. דהא דידיה הוא מן התורה אלא דהיכא דאיכא בני משפחה דקפדי כייפינן ליה. דהיינו דחדית אביי משום פ"מ. דמשו"ה מצו רבנן לאפקועי ממונא דאב. וכיון דאמרת באמה כייפינן משום פגמייהו דב"מ. אי הכי בע"ע כ"ש דאית להו פגמא. ואי קפדי בני משפחה. ליכפו חד לחבריה למפרקיה. וק"ו מאב באמה שהוא אחד לבד ומוציאין מידו ממונו וזכותו משום פגם דב"מ. כל שכן לעבד דאיכא פגמא טפי ואיכא בושת משפחה טובא. ואשכחן בהדיא דמחייבי מדאורייתא לפרוקיה. ואפי' לרבי דס"ל דליתא הכא גאולת קרובים דאורייתא. נכפינהו אנן מדרבנן דליתקנו להו נמי כפיה כנז' משום פ"מ. והשתא שפיר דייק אמ"ר. דלא הוו צריכי התו' לחדש כפיה זו של ב"מ שכבר היו יכולין לעמוד בשטת רש"י אם לא מטעם שביאר. כך אני אומר לתשובת טענתו של מעכ"ת כדי שיראה עין בעין שאין מקום לטענותיו כלל. ואמנם לענ"ד היה לו לטעון מצד אחר ולא טען כמו שאבאר עוד לפנינו אי"ה. ובאמת זו אחת מן התשו' שהשיב אמ"ר על גרסת ספרנו דלא דמיא כפיית אב לכפיית ב"מ. ויבואר עוד להלן בעז"ה:
ומה שטען מעכ"ת עוד על אמ"ר דהך כפייה שכופין ב"מ לפדותה שחדשו התו' לא נצרכה אלא מפני שמלת ומפדין דוחקתם שענינה פעולה בהכרח וכפייה. וכבר פירשו ז"ל שאין כפיה באב זולת שמוכרח לפרנסה. (והיינו בע"כ דקתני) וא"כ אין ענינה אלא בבני משפחה. וכתב על זה שלא עמד על דעתו הרמה בזה דודאי הוצרכו לחדש כפיה בבני משפחה דאי נימא דאין כופין אלא לו מאי האי דפריך ע"ע נמי נכפינהו לב"מ האין כופין לב"מ כלל עכ"ד. ותמה אני אם עמד בעיון על דעת אמ"ר דאדקשיא עליה תיקשי טפי ארש"י ז"ל דפירש בהדיא כופין את האב לפדותה אם יש לו. ולא ס"ל לגמרי דמיירי מפדיית בני משפחה וכפייתן. אי הכי מאי פריך תלמודא ע"ע נמי נכפינהו לב"מ. כפיית ב"מ מאן דכר שמה. אלא ע"כ צ"ל לרש"י (לפי גרסתנו) דאע"ג דברייתא בכפיית אב לחוד מיירא אליבא דאביי. אפ"ה פריך תלמודא שפיר ע"ע נמי. דמאי שנא בעבריה דכופין לאב לפדותה. הא רחמנא זכי ליה כל שבח נעוריה. משום פגם משפחה כדפרישית לעיל דודאי אי לאו משום פגמא דידהו. לא מצינן למכפייה. דהא דידיה הוא מן התורה אלא דהיכא דאיכא בני משפחה דקפדי כייפינן ליה. דהיינו דחדית אביי משום פ"מ. דמשו"ה מצו רבנן לאפקועי ממונא דאב. וכיון דאמרת באמה כייפינן משום פגמייהו דב"מ. אי הכי בע"ע כ"ש דאית להו פגמא. ואי קפדי בני משפחה. ליכפו חד לחבריה למפרקיה. וק"ו מאב באמה שהוא אחד לבד ומוציאין מידו ממונו וזכותו משום פגם דב"מ. כל שכן לעבד דאיכא פגמא טפי ואיכא בושת משפחה טובא. ואשכחן בהדיא דמחייבי מדאורייתא לפרוקיה. ואפי' לרבי דס"ל דליתא הכא גאולת קרובים דאורייתא. נכפינהו אנן מדרבנן דליתקנו להו נמי כפיה כנז' משום פ"מ. והשתא שפיר דייק אמ"ר. דלא הוו צריכי התו' לחדש כפיה זו של ב"מ שכבר היו יכולין לעמוד בשטת רש"י אם לא מטעם שביאר. כך אני אומר לתשובת טענתו של מעכ"ת כדי שיראה עין בעין שאין מקום לטענותיו כלל. ואמנם לענ"ד היה לו לטעון מצד אחר ולא טען כמו שאבאר עוד לפנינו אי"ה. ובאמת זו אחת מן התשו' שהשיב אמ"ר על גרסת ספרנו דלא דמיא כפיית אב לכפיית ב"מ. ויבואר עוד להלן בעז"ה:
44
מ״הודברי מ"פ המשיג תמוהים
ולא הבנתי מ"ש מעכ"ת עוד וכן למאי דמשני הדר ומזבין נפשיה מאי פריך הדר ומזבין לה. דהא מ"מ יש בידם לכופו עכ"ל. ולא ידענא מאי קאמר דהשתא דאתינן להכי דאב לית ביה כפיית פדייה אלא שבע"כ תחזור לביתו כפירוש התו'. כבר מתורצת קושייתם ופריך שפיר ה"נ הדר ומזבין לה. ואף שאם ירצו ב"מ יפדוה. אעפ"כ הוא חוזר ומוכרה ונוטל דמיה עד שיבואו ב"מ ויפדוה ויחזור וימכור: ועדיין לא נדע מדוע הוצרכו התו' לכפיה זאת לפי דברי מעכ"ת והרי זה פשוט מאד. ולא אוכל לדעת מה הי"ל למעכ"ת שנסתפק בדברים הללו שאין בהם ממש. והם פשוטים אצלו כל כך עד שכתב וזה נ"ל פשוט מאוד לסתור דברי א"מ רבינו. והרי נתבאר שהם סתורים מאליהם:
ולא הבנתי מ"ש מעכ"ת עוד וכן למאי דמשני הדר ומזבין נפשיה מאי פריך הדר ומזבין לה. דהא מ"מ יש בידם לכופו עכ"ל. ולא ידענא מאי קאמר דהשתא דאתינן להכי דאב לית ביה כפיית פדייה אלא שבע"כ תחזור לביתו כפירוש התו'. כבר מתורצת קושייתם ופריך שפיר ה"נ הדר ומזבין לה. ואף שאם ירצו ב"מ יפדוה. אעפ"כ הוא חוזר ומוכרה ונוטל דמיה עד שיבואו ב"מ ויפדוה ויחזור וימכור: ועדיין לא נדע מדוע הוצרכו התו' לכפיה זאת לפי דברי מעכ"ת והרי זה פשוט מאד. ולא אוכל לדעת מה הי"ל למעכ"ת שנסתפק בדברים הללו שאין בהם ממש. והם פשוטים אצלו כל כך עד שכתב וזה נ"ל פשוט מאוד לסתור דברי א"מ רבינו. והרי נתבאר שהם סתורים מאליהם:
45
מ״וואינ' מספיקים כלל בכוונת התוספות
ומה מאד נפלאתי על מעכ"ת בסיום לשונו הנז' שכתב עוד אבל בעיקר הענין דבריו כנים דלשטת התו' דייקינן לשון ומפדין דאל"ה תיקשי אתלמודא גופיה מנ"ל דכופין לב"מ דילמא לא מיירי אלא בכפייה דאב לחודה כו' אלא ע"כ צ"ל דדייק מדלא קתני ופודה וקתני ומפדין לאשמועינן דכופין גם לב"מ עכ"ל. והוא כולו מקשה דמאי ניחותא דלא תיקשי אתלמודא כו' מדקתני בברייתא ומפדין אכתי תיקשי אברייתא מנא לה הא כדכתיבנא לעיל. ותו אי משום דדייק לישנא דמפדין. הא פרישנא נמי דלאו דיוקא הוא לגמרי דהיכי מצי למיתני ופודה דהוי משמע מרצונו. והא להכי מיבעי ליה למימר ומפדין לאשמועינן דכופין את האב בעל כרחו. והיכי מוכח מנה דכופין גם לב"מ. ובע"כ משום פגם משפחה דקאמר תלמודא נמי לא נקטיה אלא לטעמא. דמשו"ה כייפינן לאב שלא מדין תורה וכנז'. א"כ איזה רמז יש בברייתא לענין זה ואיך נתפייס מעכ"ת בכך והיינו טעמיה דאמ"ר דלא ס"ל הך דיוקא לקושטא ונאדי מניה כדכתבנא לעיל:
ומה מאד נפלאתי על מעכ"ת בסיום לשונו הנז' שכתב עוד אבל בעיקר הענין דבריו כנים דלשטת התו' דייקינן לשון ומפדין דאל"ה תיקשי אתלמודא גופיה מנ"ל דכופין לב"מ דילמא לא מיירי אלא בכפייה דאב לחודה כו' אלא ע"כ צ"ל דדייק מדלא קתני ופודה וקתני ומפדין לאשמועינן דכופין גם לב"מ עכ"ל. והוא כולו מקשה דמאי ניחותא דלא תיקשי אתלמודא כו' מדקתני בברייתא ומפדין אכתי תיקשי אברייתא מנא לה הא כדכתיבנא לעיל. ותו אי משום דדייק לישנא דמפדין. הא פרישנא נמי דלאו דיוקא הוא לגמרי דהיכי מצי למיתני ופודה דהוי משמע מרצונו. והא להכי מיבעי ליה למימר ומפדין לאשמועינן דכופין את האב בעל כרחו. והיכי מוכח מנה דכופין גם לב"מ. ובע"כ משום פגם משפחה דקאמר תלמודא נמי לא נקטיה אלא לטעמא. דמשו"ה כייפינן לאב שלא מדין תורה וכנז'. א"כ איזה רמז יש בברייתא לענין זה ואיך נתפייס מעכ"ת בכך והיינו טעמיה דאמ"ר דלא ס"ל הך דיוקא לקושטא ונאדי מניה כדכתבנא לעיל:
46
מ״זאמנם דברי התוספ' נ"ל ליישב' על נכון בלי שום דוחק
אבל לענ"ד נראה באמת דלאו היינו דוחקייהו דהתו'. אלא דוקא מסוגיא דתלמודא קאתו עלה. דודאי ס"ל לתלמודא כפייה דבבני משפחה (ולא תיקשי מנ"ל לתלמודא כמ"ש בסמוך בס"ד) דאי ס"ד בלא כפייתן איירי. לא משני מידי הדר ומזבין נפשיה. דמה בכך מכל מקום קשה דהו"ל לאשמועינן בברייתא דפודין את העבד ג"כ בע"כ של אדון ושלא בטובתו של עבד. ואע"ג דהדר ומזבין נפשיה. מאי נפקא מנה אי בני משפחה עבדי הכי מנפשייהו בלי כפיה אטו אנן מחינן בהו. ומי לא צריך לאשמועינן הך דינא דפודין גם את העבד בע"כ. כיון דאמרת פגם משפחה מילתא היא. והיכי משני שינויא דלאו שינויא הוא. וכן קשה נמי אהא דפריך תו ה"נ הדר ומזבין לה ודחיק לאוקמה כיחידאה. לישני ברווחא דאפ"ה קמ"ל דמצו למפרקה בע"כ. ופודין אותה ב"מ ברצונם ואין האדון ולא האב יכולין לעכב. וכי מאי איכפת לן בהא אי שדו זוזייהו בכדי. מי לא אצטריך לאשמועינן כי הא דרשאין ויכולין לפדותה בע"כ אם ירצו. אלא דאפי' הוה משני הכי גבי אמה. אכתי קושיא קמייתא לא מיתרצא מאי שנא גבי עבד דלא קמ"ל כה"ג דפודין אותו בע"כ השתא דאמרת משום פ"מ כייפינן:
אבל לענ"ד נראה באמת דלאו היינו דוחקייהו דהתו'. אלא דוקא מסוגיא דתלמודא קאתו עלה. דודאי ס"ל לתלמודא כפייה דבבני משפחה (ולא תיקשי מנ"ל לתלמודא כמ"ש בסמוך בס"ד) דאי ס"ד בלא כפייתן איירי. לא משני מידי הדר ומזבין נפשיה. דמה בכך מכל מקום קשה דהו"ל לאשמועינן בברייתא דפודין את העבד ג"כ בע"כ של אדון ושלא בטובתו של עבד. ואע"ג דהדר ומזבין נפשיה. מאי נפקא מנה אי בני משפחה עבדי הכי מנפשייהו בלי כפיה אטו אנן מחינן בהו. ומי לא צריך לאשמועינן הך דינא דפודין גם את העבד בע"כ. כיון דאמרת פגם משפחה מילתא היא. והיכי משני שינויא דלאו שינויא הוא. וכן קשה נמי אהא דפריך תו ה"נ הדר ומזבין לה ודחיק לאוקמה כיחידאה. לישני ברווחא דאפ"ה קמ"ל דמצו למפרקה בע"כ. ופודין אותה ב"מ ברצונם ואין האדון ולא האב יכולין לעכב. וכי מאי איכפת לן בהא אי שדו זוזייהו בכדי. מי לא אצטריך לאשמועינן כי הא דרשאין ויכולין לפדותה בע"כ אם ירצו. אלא דאפי' הוה משני הכי גבי אמה. אכתי קושיא קמייתא לא מיתרצא מאי שנא גבי עבד דלא קמ"ל כה"ג דפודין אותו בע"כ השתא דאמרת משום פ"מ כייפינן:
47
מ״חדודאי מסוגיא מוכ' דס"ל כפי' בבני משפחה
אלא ע"כ לא איירי בברייתא (השתא אליבא דאביי) אלא בכפיה דכופין לב"מ לפדותה על כרחם. להכי פריך עלה ליתקנו רבנן גבי עבד נמי דנכפינהו לב"מ משום פ"מ. ומשני שפיר הדר ומזבין נפשיה דכי האי גוונא לא תקינו לאפסודי לבני משפחה זוזייהו בכדי. משא"כ באמה דלא מצי לזבונה זימנא אחרינא דלא מישדא זוזייהו בכדי הוא. תקינו לה משום פגם משפחה. אבל מאם פודין ברצונם לא קמיירי. ופשיטא דלא שנא עבד או אמה פודין אותו בע"כ כשרוצין בני משפחה. ואין לנו לחוש אם אינן חסין על ממונם:
אלא ע"כ לא איירי בברייתא (השתא אליבא דאביי) אלא בכפיה דכופין לב"מ לפדותה על כרחם. להכי פריך עלה ליתקנו רבנן גבי עבד נמי דנכפינהו לב"מ משום פ"מ. ומשני שפיר הדר ומזבין נפשיה דכי האי גוונא לא תקינו לאפסודי לבני משפחה זוזייהו בכדי. משא"כ באמה דלא מצי לזבונה זימנא אחרינא דלא מישדא זוזייהו בכדי הוא. תקינו לה משום פגם משפחה. אבל מאם פודין ברצונם לא קמיירי. ופשיטא דלא שנא עבד או אמה פודין אותו בע"כ כשרוצין בני משפחה. ואין לנו לחוש אם אינן חסין על ממונם:
48
מ״טוכולה ניחא לדרכנו הנ"ל
והא לא קשיא לי כלל מנ"ל לתלמודא הא דכופין לב"מ לגמרי. דלפום מאי דפרישית לעיל טובא סברא היא. דכיון דמוכרח אביי לאוקמה לברייתא בע"כ דאב. וקשיא ליה היכי קיימי רבנן ומתקני מילתא לעקור דבר מן התורה שהרי אי אפשר לומר משום פגם בתו שזוכה בו מדין תורה. אלא על כרחך צ"ל דדין תורה הוא כי ליכא בני משפחה דקפדי. הא מיהא כי איתנהו. משום פגם משפחה מצו לתקוני כה"ג להפקיע זכות האב שזיכתה לו תורה. ושמע מנה דאלים פ"מ אפי' לעקור דבר מן התורה. שהרי עכ"פ התורה זיכתה לו בפירוש ולא מצינו בשום מקום שמצווה האב לפדותה כלל וכלל משלו. ואפ"ה כייפי ליה רבנן. ואע"ג דפגמה קליש. כל שכן בעבד שהרי מצינו גאולת קרובים בכתוב בבירור ופגמו גדול ויותר כולל לבני משפחה. לא מיבעיא דמצו לתקוני כה"ג להפדותו בע"כ. כי הרי זה בא ללמד ונמצא למד. דנילף אמה מגאולת עברי דבקרובים. והא אתית עלה משום פגם משפחה. א"כ ודאי אי לית ליה לאב אינהו נינהו בעו לפרוקה. ועפ"ז באמת נתיישבו אצלי כל התמיהות שזכר אמ"ר בסוגיין דמשו"ה לא אפשר לאוקמה כרבי. וכולהו דיוקי נייחי בהא וכמ"ש לפנינו בעזה"י:
והא לא קשיא לי כלל מנ"ל לתלמודא הא דכופין לב"מ לגמרי. דלפום מאי דפרישית לעיל טובא סברא היא. דכיון דמוכרח אביי לאוקמה לברייתא בע"כ דאב. וקשיא ליה היכי קיימי רבנן ומתקני מילתא לעקור דבר מן התורה שהרי אי אפשר לומר משום פגם בתו שזוכה בו מדין תורה. אלא על כרחך צ"ל דדין תורה הוא כי ליכא בני משפחה דקפדי. הא מיהא כי איתנהו. משום פגם משפחה מצו לתקוני כה"ג להפקיע זכות האב שזיכתה לו תורה. ושמע מנה דאלים פ"מ אפי' לעקור דבר מן התורה. שהרי עכ"פ התורה זיכתה לו בפירוש ולא מצינו בשום מקום שמצווה האב לפדותה כלל וכלל משלו. ואפ"ה כייפי ליה רבנן. ואע"ג דפגמה קליש. כל שכן בעבד שהרי מצינו גאולת קרובים בכתוב בבירור ופגמו גדול ויותר כולל לבני משפחה. לא מיבעיא דמצו לתקוני כה"ג להפדותו בע"כ. כי הרי זה בא ללמד ונמצא למד. דנילף אמה מגאולת עברי דבקרובים. והא אתית עלה משום פגם משפחה. א"כ ודאי אי לית ליה לאב אינהו נינהו בעו לפרוקה. ועפ"ז באמת נתיישבו אצלי כל התמיהות שזכר אמ"ר בסוגיין דמשו"ה לא אפשר לאוקמה כרבי. וכולהו דיוקי נייחי בהא וכמ"ש לפנינו בעזה"י:
49
נ׳מ"ש מ"כ המשיג בתירוץ קושיא ב' בטל מאליו
עוד השיב מעכ"ת לקושיא הב'. שהקשה אמ"ר זצ"ל באומרו ועוד לרבי דאמר לעיל דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים מאי פריך א"ה ע"ע נמי נכפינהו כו' דנהי דהך כפיה דאב אינה ד"ת כו' וכך היו יכולים לתקן גם בב"מ. אכתי היכי פריך בפשיטות דילמא באב שאני, שהתורה נתנה לו רשות לכפות לאדון כו' דלעולם מיקיימא תקנתא דידהו כו'. אבל בגאולת קרובים לרבי דכשהאדון אינו רוצה לא מיקיימא תקנתא דרבנן לא ראו חכמים לתקן כפיה בקרובים. כיון שאי אפשר לתקן כפיה בהחלט ומילתא פסיקתא עד כאן דברי הרב. ועל זה כתב מעלתו וז"ל וגם בזה לא עמדתי על סוף דעתו חדא דאפי' את"ל דקרובים אין יכולין לפדות בע"כ. הרי מ"מ היה ביד חכמים לתקן שיתנו הקרובים לו המעות והוא יפדה את עצמו עכ"ד. ובמחילת כבודו זה דבר בטל מאליו כי איך יעלה על הדעת שיתקנו חז"ל שיתנו בני משפחה לעבד המעות שיהו שלו כדי שיפדה עצמו בהם. וכי כופין את האדם שיטול ארנקי שלו ויזרקנו לים. שהרי ודאי יש לחוש שיעכב המעות בידו וישאר בעבדותו. ויאכל הלה וחדי ופגם משפחה כדקאי קאי. ואם יש מקום לחוש דהדר ומזבין נפשיה לאחר שנפדה. כ"ש וצריכא למימר דאיכא למיחש בהא. והיכי תיסק אדעתין דליתקנו רבנן למיכפינהו לב"מ להוציא ממונם מספק ולהניחו על קרן הצבי לגמרי:
עוד השיב מעכ"ת לקושיא הב'. שהקשה אמ"ר זצ"ל באומרו ועוד לרבי דאמר לעיל דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים מאי פריך א"ה ע"ע נמי נכפינהו כו' דנהי דהך כפיה דאב אינה ד"ת כו' וכך היו יכולים לתקן גם בב"מ. אכתי היכי פריך בפשיטות דילמא באב שאני, שהתורה נתנה לו רשות לכפות לאדון כו' דלעולם מיקיימא תקנתא דידהו כו'. אבל בגאולת קרובים לרבי דכשהאדון אינו רוצה לא מיקיימא תקנתא דרבנן לא ראו חכמים לתקן כפיה בקרובים. כיון שאי אפשר לתקן כפיה בהחלט ומילתא פסיקתא עד כאן דברי הרב. ועל זה כתב מעלתו וז"ל וגם בזה לא עמדתי על סוף דעתו חדא דאפי' את"ל דקרובים אין יכולין לפדות בע"כ. הרי מ"מ היה ביד חכמים לתקן שיתנו הקרובים לו המעות והוא יפדה את עצמו עכ"ד. ובמחילת כבודו זה דבר בטל מאליו כי איך יעלה על הדעת שיתקנו חז"ל שיתנו בני משפחה לעבד המעות שיהו שלו כדי שיפדה עצמו בהם. וכי כופין את האדם שיטול ארנקי שלו ויזרקנו לים. שהרי ודאי יש לחוש שיעכב המעות בידו וישאר בעבדותו. ויאכל הלה וחדי ופגם משפחה כדקאי קאי. ואם יש מקום לחוש דהדר ומזבין נפשיה לאחר שנפדה. כ"ש וצריכא למימר דאיכא למיחש בהא. והיכי תיסק אדעתין דליתקנו רבנן למיכפינהו לב"מ להוציא ממונם מספק ולהניחו על קרן הצבי לגמרי:
50
נ״אאף למה שהיה סבור לא הועי' כלום בהשגה
וכתב מעכ"ת עוד ותו דבאמת נ"ל פשוט דמה"ט לכ"ע אף הקרובים פודין בע"כ דמנ"מ כו'. דכשהקרובים נותנין המעות הוא שקול כאילו כבר בא המעות לידו והקרובים באין בשליחתו לפדות. והא דקאמר רבי דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובי' ה"ק נמכר לנכרי חייבי' הקרובי' לפדותו כו' אבל נמכר לישראל אין חייבים אבל אם הקרובים רוצים לפדותו פשיטא דאין האדון יכול לעכב שהוא כאילו נתן הוא בעצמו המעות ואע"ג כו' אבל גאולת העבד שהוא לצרכו לפטרו מעבדות מה לי אם הוא נותן המעות או אחרים נותנין בעבורו כו' וכן שינה בדבר זה באומרו עוד אבל אם פודה העבד לשחרור פשיטא דאין האדון מעכב דמה לי אם הוא פודה בעצמו או אחר מזכה לו כו'. וכן מצאתי שוב להדיא בכ"מ דהא דקאמר ר' נמכר לישראל אינו נגאל לקרובים היינו שאין הקרובים חייבים לפדותו והיינו כמ"ש וזה ברור עכ"ל. והנה טרם אבוא להשיב על הבנתו זאת ונניח שכדבריו כן הוא הפירוש בגמרא ואם קבלה נקבל עדותו מהכ"מ ג"כ מכל מקום אין טענה זו מספקת לדחות דברי אמ"ר הגאון ז"ל מכל וכל. שעיקר קושיתו היא היכי פריך בפשיטות א"ה ע"ע נמי. הא לא דמיא דפדיית האמה יש לה עיקר מן התורה. משא"כ גבי ע"ע שאין לה עיקר מן התורה ולא מדברי סופרים ואם תרצה תוכל לומר בלשון זה מה לפדיית אמה שכן היא מצוה מן התורה. לכך הוסיפו חז"ל ועשאוה חובה. תאמר בע"ע דאפי' מצוה גרידא לא אשכחן דלהוי מדין תורה. מנין לקובעו חובה נמי. והא אפי' בגאולת הנמכר לנכרי דכתיבא בהדיא לא ידעינן דחובה היא. אי לאו דתני ביה קרא. הא לא"ה הוה אמינא רשות בעלמא כדמסיק תלמודא: א"כ מנ"ל למקשן להקשות בכח. ונימא דאגב שיטפיה דרבנא ז"ל לא דק במאי דקאמר דכשהאדון אינו רוצה לא מיקיימא תקנתא. דלא איצטריך ליה הך דיוקא אלא לאפושי בתמיהא. ומכל מקום תמיהתו קיימת על הדרך האמור. כך אני אומר ע"פ דעתו והבנתו של מעכ"ת בזה:
וכתב מעכ"ת עוד ותו דבאמת נ"ל פשוט דמה"ט לכ"ע אף הקרובים פודין בע"כ דמנ"מ כו'. דכשהקרובים נותנין המעות הוא שקול כאילו כבר בא המעות לידו והקרובים באין בשליחתו לפדות. והא דקאמר רבי דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובי' ה"ק נמכר לנכרי חייבי' הקרובי' לפדותו כו' אבל נמכר לישראל אין חייבים אבל אם הקרובים רוצים לפדותו פשיטא דאין האדון יכול לעכב שהוא כאילו נתן הוא בעצמו המעות ואע"ג כו' אבל גאולת העבד שהוא לצרכו לפטרו מעבדות מה לי אם הוא נותן המעות או אחרים נותנין בעבורו כו' וכן שינה בדבר זה באומרו עוד אבל אם פודה העבד לשחרור פשיטא דאין האדון מעכב דמה לי אם הוא פודה בעצמו או אחר מזכה לו כו'. וכן מצאתי שוב להדיא בכ"מ דהא דקאמר ר' נמכר לישראל אינו נגאל לקרובים היינו שאין הקרובים חייבים לפדותו והיינו כמ"ש וזה ברור עכ"ל. והנה טרם אבוא להשיב על הבנתו זאת ונניח שכדבריו כן הוא הפירוש בגמרא ואם קבלה נקבל עדותו מהכ"מ ג"כ מכל מקום אין טענה זו מספקת לדחות דברי אמ"ר הגאון ז"ל מכל וכל. שעיקר קושיתו היא היכי פריך בפשיטות א"ה ע"ע נמי. הא לא דמיא דפדיית האמה יש לה עיקר מן התורה. משא"כ גבי ע"ע שאין לה עיקר מן התורה ולא מדברי סופרים ואם תרצה תוכל לומר בלשון זה מה לפדיית אמה שכן היא מצוה מן התורה. לכך הוסיפו חז"ל ועשאוה חובה. תאמר בע"ע דאפי' מצוה גרידא לא אשכחן דלהוי מדין תורה. מנין לקובעו חובה נמי. והא אפי' בגאולת הנמכר לנכרי דכתיבא בהדיא לא ידעינן דחובה היא. אי לאו דתני ביה קרא. הא לא"ה הוה אמינא רשות בעלמא כדמסיק תלמודא: א"כ מנ"ל למקשן להקשות בכח. ונימא דאגב שיטפיה דרבנא ז"ל לא דק במאי דקאמר דכשהאדון אינו רוצה לא מיקיימא תקנתא. דלא איצטריך ליה הך דיוקא אלא לאפושי בתמיהא. ומכל מקום תמיהתו קיימת על הדרך האמור. כך אני אומר ע"פ דעתו והבנתו של מעכ"ת בזה:
51
נ״באבל לענ"ד טעה במ"כ בפשט הדבר בענין אינו נגאל לקרובים שאין לו פירוש אחר שלא כמ"ש אמ"ר בפשיטות
אמנם חלילה לי אם אצדיק אותו בכך. חס ליה לאמ"ר ז"ל ולא ניחא ליה למרן דנימא הכי ונישוויה חלילה טועה בפשט הגמרא בידוע חס ליה למר ושארי ליה מריה. אבל דילידא אמיה כרבנא תליד אזכי דכל כי האי מילתא לימרו משמי. דודאי הכי הוא כדקאמר אמ"ר דלרבי אם האדון אינו רוצה אין הקרובים יכולין לפדותו בע"כ. ודבר ה' בפיו אמת.ובמ"כ שגג מעלתו שגגה גדולה להבין היפך הפשט האמיתי. מה שלא חשב שום אדם כיוצא בו. שהדבר ברור מאד מה שאמרו שאינו נגאל לקרובים פירושו בכל מקום בשוה. דהיינו שאינו נפדה על כרחו של הקונה אותו וזה בין בשדה ובבית בין בעבד דבר אחד הוא בלי ספק. ואע"פ שמעכ"ת הרבה דברים בזה ואמר מנ"מ דכשהקרובים נותנים המעות שקול כאילו כבר בא המעות לידו והקרובים באין בשליחתו ופשיטא דאין האדון יכול לעכב גאולת העבד שהיא לצרכו לפטרו מעבדות מה לי הוא נותן המעות או אחר וכפל ושנה ושילש בדבר זה. דבריו מתמיהים מאד דלפי דעתו שגאולת העבד לפוטרו מעבדות שוה בין היא ע"י עצמו או ע"י אחרים לעולם נפדה בע"כ של קונהו. א"כ כל שכן שיכול ללות ולגאול הוא עצמו מדעתו במעות של עצמו. שאע"פ שלוה אותן הרי הן שלו. והא ודאי עדיפא גאולת עצמו מגאולת אחרים. ואי הכי נפיל מר ברברבתא דהא אפי' בע"ע הנמכר לנכרי אע"פ שיש לחוש שיטמע בין הנכרים. שלכן הטילה תורה חובה על הקרובים לפדותו. עם כל זה אינו לוה וגואל ולא גואל לחצאין כדאיתא בגמרא בהדיא (אע"ג דלא פסקה הרמב"ם ז"ל) ואף שהוא נגד המושכל כי מה האדון חסר בכך. ומה איכפת לו במעות מהיכן באו לו. ועוד שהרי לוה אותן וחייב לפורען ולא משל אחרים הוא נגאל. אעפ"כ אינו מועיל ולא חששו לפטרו מעבדות אף שיטמע בין הנכרים. אלא על כרחך גזרת הכתוב היא ואין לזה מבוא בשכל שהוא מכלל החוקים. כל שכן לגאולת קרובים בע"ע הנמכר לישראל שאין לה שורש ועיקר כלל. דאי אפשר לומר ע"פ הסברא שיכולין הקרובים לפדותו בע"כ של אדון. וזה השכל מחייבו ג"כ כיון דע"ע גופו קנוי לו וגלי רחמנא דאינו נגאל לקרובים. ממילא אינן יכולין לכפות לאדון לפדותו בעל כרחו אם אינו רוצה שאין מכריחים את האדם למכור נכסיו בע"כ:
אמנם חלילה לי אם אצדיק אותו בכך. חס ליה לאמ"ר ז"ל ולא ניחא ליה למרן דנימא הכי ונישוויה חלילה טועה בפשט הגמרא בידוע חס ליה למר ושארי ליה מריה. אבל דילידא אמיה כרבנא תליד אזכי דכל כי האי מילתא לימרו משמי. דודאי הכי הוא כדקאמר אמ"ר דלרבי אם האדון אינו רוצה אין הקרובים יכולין לפדותו בע"כ. ודבר ה' בפיו אמת.ובמ"כ שגג מעלתו שגגה גדולה להבין היפך הפשט האמיתי. מה שלא חשב שום אדם כיוצא בו. שהדבר ברור מאד מה שאמרו שאינו נגאל לקרובים פירושו בכל מקום בשוה. דהיינו שאינו נפדה על כרחו של הקונה אותו וזה בין בשדה ובבית בין בעבד דבר אחד הוא בלי ספק. ואע"פ שמעכ"ת הרבה דברים בזה ואמר מנ"מ דכשהקרובים נותנים המעות שקול כאילו כבר בא המעות לידו והקרובים באין בשליחתו ופשיטא דאין האדון יכול לעכב גאולת העבד שהיא לצרכו לפטרו מעבדות מה לי הוא נותן המעות או אחר וכפל ושנה ושילש בדבר זה. דבריו מתמיהים מאד דלפי דעתו שגאולת העבד לפוטרו מעבדות שוה בין היא ע"י עצמו או ע"י אחרים לעולם נפדה בע"כ של קונהו. א"כ כל שכן שיכול ללות ולגאול הוא עצמו מדעתו במעות של עצמו. שאע"פ שלוה אותן הרי הן שלו. והא ודאי עדיפא גאולת עצמו מגאולת אחרים. ואי הכי נפיל מר ברברבתא דהא אפי' בע"ע הנמכר לנכרי אע"פ שיש לחוש שיטמע בין הנכרים. שלכן הטילה תורה חובה על הקרובים לפדותו. עם כל זה אינו לוה וגואל ולא גואל לחצאין כדאיתא בגמרא בהדיא (אע"ג דלא פסקה הרמב"ם ז"ל) ואף שהוא נגד המושכל כי מה האדון חסר בכך. ומה איכפת לו במעות מהיכן באו לו. ועוד שהרי לוה אותן וחייב לפורען ולא משל אחרים הוא נגאל. אעפ"כ אינו מועיל ולא חששו לפטרו מעבדות אף שיטמע בין הנכרים. אלא על כרחך גזרת הכתוב היא ואין לזה מבוא בשכל שהוא מכלל החוקים. כל שכן לגאולת קרובים בע"ע הנמכר לישראל שאין לה שורש ועיקר כלל. דאי אפשר לומר ע"פ הסברא שיכולין הקרובים לפדותו בע"כ של אדון. וזה השכל מחייבו ג"כ כיון דע"ע גופו קנוי לו וגלי רחמנא דאינו נגאל לקרובים. ממילא אינן יכולין לכפות לאדון לפדותו בעל כרחו אם אינו רוצה שאין מכריחים את האדם למכור נכסיו בע"כ:
52
נ״גוהוא דבג' מוכרח מאד מכל צד
ולאו ק"ו הוא אם אינו לוה וגואל כדכתב הרמב"ם גבי ע"ע הנמכר לישראל שאינו לוה וגואל לחצאין. שאע"פ שהרי הוא בא לפדות עצמו אמרת לא. קרובים דבהדיא מיעטינהו קרא דכתיב באלה מי שאינו נגאל בשש הוא דנגאל באלה ולרבנן נמי כתיב יגאלנו לזה ולא לאחר. וסתמא דתלמודא משמע נמי דהכי ס"ל כרבי דהכי אמרינן בהדיא לעיל אע"ג דהכא דיחויא בעלמא הוא דדחי. לא כל שכן שאין יכולין להפקיע זכותו של אדון להפדותו בע"כ משו' תקנת' דעבד ועכ"פ זה ק"ו שאין עליו תשוב'. שאם אינו יכול ללות ולגאול עצמו להפט' מעבדו' ע"כ של אדון. כל שכן שאין אחרים יכולים לפדותו בממונם אם לא ברצון האדון. והרי תלמוד ערוך הוא בפיו של הרמב"ם שע"ע הנמכר לישראל אינו לוה וגואל כמו שאינו נגאל לקרובים. (אע"פ שדבריו צריכים תלמוד. מ"מ בהרמב"ם ז"ל קיימינן) ומשמע בהדיא דכי הדדי נינהו דכמו שאינו לוה וגואל על כרחו. כן אינו נגאל לקרובים בע"כ דאדון:
ולאו ק"ו הוא אם אינו לוה וגואל כדכתב הרמב"ם גבי ע"ע הנמכר לישראל שאינו לוה וגואל לחצאין. שאע"פ שהרי הוא בא לפדות עצמו אמרת לא. קרובים דבהדיא מיעטינהו קרא דכתיב באלה מי שאינו נגאל בשש הוא דנגאל באלה ולרבנן נמי כתיב יגאלנו לזה ולא לאחר. וסתמא דתלמודא משמע נמי דהכי ס"ל כרבי דהכי אמרינן בהדיא לעיל אע"ג דהכא דיחויא בעלמא הוא דדחי. לא כל שכן שאין יכולין להפקיע זכותו של אדון להפדותו בע"כ משו' תקנת' דעבד ועכ"פ זה ק"ו שאין עליו תשוב'. שאם אינו יכול ללות ולגאול עצמו להפט' מעבדו' ע"כ של אדון. כל שכן שאין אחרים יכולים לפדותו בממונם אם לא ברצון האדון. והרי תלמוד ערוך הוא בפיו של הרמב"ם שע"ע הנמכר לישראל אינו לוה וגואל כמו שאינו נגאל לקרובים. (אע"פ שדבריו צריכים תלמוד. מ"מ בהרמב"ם ז"ל קיימינן) ומשמע בהדיא דכי הדדי נינהו דכמו שאינו לוה וגואל על כרחו. כן אינו נגאל לקרובים בע"כ דאדון:
53
נ״דוביות' ברמב"ם צ"ל כן בלי ספק ולשונו אינו סובל ד"א
ועוד הרי לשונו מבואר שם בלי גמגום דפירושו הכי הוא דאינו נגאל לקרובים כלל בע"כ. שכך אמר הנמכר לישראל אין הקרובים פודין אותו ולא לוה וגואל כו'. אלא כך הוא דינו אם השיגה ידו הרי זה יצא ואם לאו לא יצא. הרי שאין לו תקנה אחרת לצאת מעבדות בע"כ של אדון כי אם ע"פ השגת ידו דוקא. ואיה לשון ברור יותר מזה שנתכוין למה שאמרתי שהוא האמת הגמור בלי שום הרהור. ואם אולי הרב כ"מ הבין כמו שחשב מעכ"ת אין אחריותו עלינו. ואולי כוונתו באמרו שאין חייבים לפדותו. היינו אפי' האדון רוצה שיפדוהו. וגם זה אמת:
ועוד הרי לשונו מבואר שם בלי גמגום דפירושו הכי הוא דאינו נגאל לקרובים כלל בע"כ. שכך אמר הנמכר לישראל אין הקרובים פודין אותו ולא לוה וגואל כו'. אלא כך הוא דינו אם השיגה ידו הרי זה יצא ואם לאו לא יצא. הרי שאין לו תקנה אחרת לצאת מעבדות בע"כ של אדון כי אם ע"פ השגת ידו דוקא. ואיה לשון ברור יותר מזה שנתכוין למה שאמרתי שהוא האמת הגמור בלי שום הרהור. ואם אולי הרב כ"מ הבין כמו שחשב מעכ"ת אין אחריותו עלינו. ואולי כוונתו באמרו שאין חייבים לפדותו. היינו אפי' האדון רוצה שיפדוהו. וגם זה אמת:
54
נ״הואף דברי הכ"מ צריך להבינם עד"ז באופן שהוא עזר כנגד מ"כ המשיג
אמנם לענ"ד אף הוא ז"ל לדבר אחד נתכוין עם האמור. ולא אתי למימר דחיובא הוא דליכא הא מצוה ורשות איכא. כי איזה צורך דחקו לומר כן ומה רמז מצא בלשון הרמב"ם לדעתו זאת. הלא ההפך מבואר ברור כשמש ואין פודין דקאמר לגמרי משמע. וגם אילו כך היה כוונתו לא היה מקצר כל כך שאין דרכו לסתום אלא לפרש. אם היה רוצה לומר שרשאין לפדותו בע"כ לא הי"ל שותק. אבל דעתו ז"ל רחוקה מזה ולדבר אחר נתכוין. ליישב הלשון דאיתא בגמרא נגאל לקרובים דלכאורה משמע שנפדה ומשתעבד לקרוביו הגואלין אותו. דומיא דשדה הנגאל לקרובים. ולישנא הכי דייק לפום ריהטא מדלא קאמר נגאל בקרובים. וס"ד דה"ק אינו נגאל לקרובים לשיעבוד. אבל נגאל לקרובים לשחרור. להכי קמ"ל דס"ל אינו נגאל לקרובים פירושו שאין חייבים לפדותו (לאפוקי מנמכר לנכרי) והיינו אינו נגאל לקרובים לגמרי לפי שאינן בתורת פדיונו דמיעטינהו קרא בהדיא אפי' לשחרור. ולכן ודאי אינו נפדה להם שלא מרצון האדון כיון דלא רמי חיובא עלייהו כלל. שאילמלא היו חייבין לפדותו אז ודאי היו פודין אותו בע"כ של אדון. וזה מבואר בהיפך מדעת מעכ"ת. דאדרבה זהו שבא הכ"מ ללמדנו להשמר מהבנת מעכ"ת דלא נימא דלא אימעיטו מפדיונו אלא כשרוצים לפדותו לעצמן. אבל לשחררו יכולין לפדותו על כרחו של אדון קמ"ל דאין חייבין לפדותו קאמר דממילא אינו נפדה בע"כ כנז'. שזה דבר מוכרח ולכך נתכוין הרב כ"מ בלי ספק. לפי שההפך טעות נגלה וח"ו לייחס להגאון ז"ל סברא כזו אלא כמ"ש ולדעתי אם יחזור מעכ"ת לעיין ברמב"ם יודה לדברי שא"א לזוז מן האמת:
אמנם לענ"ד אף הוא ז"ל לדבר אחד נתכוין עם האמור. ולא אתי למימר דחיובא הוא דליכא הא מצוה ורשות איכא. כי איזה צורך דחקו לומר כן ומה רמז מצא בלשון הרמב"ם לדעתו זאת. הלא ההפך מבואר ברור כשמש ואין פודין דקאמר לגמרי משמע. וגם אילו כך היה כוונתו לא היה מקצר כל כך שאין דרכו לסתום אלא לפרש. אם היה רוצה לומר שרשאין לפדותו בע"כ לא הי"ל שותק. אבל דעתו ז"ל רחוקה מזה ולדבר אחר נתכוין. ליישב הלשון דאיתא בגמרא נגאל לקרובים דלכאורה משמע שנפדה ומשתעבד לקרוביו הגואלין אותו. דומיא דשדה הנגאל לקרובים. ולישנא הכי דייק לפום ריהטא מדלא קאמר נגאל בקרובים. וס"ד דה"ק אינו נגאל לקרובים לשיעבוד. אבל נגאל לקרובים לשחרור. להכי קמ"ל דס"ל אינו נגאל לקרובים פירושו שאין חייבים לפדותו (לאפוקי מנמכר לנכרי) והיינו אינו נגאל לקרובים לגמרי לפי שאינן בתורת פדיונו דמיעטינהו קרא בהדיא אפי' לשחרור. ולכן ודאי אינו נפדה להם שלא מרצון האדון כיון דלא רמי חיובא עלייהו כלל. שאילמלא היו חייבין לפדותו אז ודאי היו פודין אותו בע"כ של אדון. וזה מבואר בהיפך מדעת מעכ"ת. דאדרבה זהו שבא הכ"מ ללמדנו להשמר מהבנת מעכ"ת דלא נימא דלא אימעיטו מפדיונו אלא כשרוצים לפדותו לעצמן. אבל לשחררו יכולין לפדותו על כרחו של אדון קמ"ל דאין חייבין לפדותו קאמר דממילא אינו נפדה בע"כ כנז'. שזה דבר מוכרח ולכך נתכוין הרב כ"מ בלי ספק. לפי שההפך טעות נגלה וח"ו לייחס להגאון ז"ל סברא כזו אלא כמ"ש ולדעתי אם יחזור מעכ"ת לעיין ברמב"ם יודה לדברי שא"א לזוז מן האמת:
55
נ״וושגג במ"כ גם בפשט הגמרא דכ"א
ומכאן שטעה מעכ"ת במ"כ גם בפשט הגמרא דקבעי למימר הא דתניא בכל גאולה תתנו לרבות ע"ע הנמכר לישראל. דקסבר מר ריבוי דע"ע דומיא דבתים היינו כגון שרוצה לפדות העבד לעצמו בפירוש לצורך שיעבוד דמהני לכ"ע אלו דבריו. והם מתמיהים מאד דאזיל בתר איפכא דבע"ע הנמכר לישראל מי איכא מאן דאמר דנגאל לקרובים לשיעבוד ח"ו והא אפי' בע"ע דנכרי דכתיבא בהדיא גאולת קרובים אפ"ה פליגי בה ולא דכ"ע היא. אבל בנמכר לישראל ליכא דסליק אדעתיה דישתעבד לקרובים. אלא פשיטא הא לאו מילתא דאיברא אע"ג דעבד דומיא דבתים קתני לענין פדיית קרובים בעל כרחם של קוניהם. מיהת הא כדאיתא והא כדאיתא דשדות ובתים נגאלין לשעבוד. משא"כ ע"ע דודאי נגאל לשחרור למאי דס"ד דמיירי בנמכר לישראל. ולמאי דמסיק בנמכר לנכרי מיהא בפלוגתא לא קמיירי השתא. ותו דהא ודאי קיי"ל כרבנן דהכל לשחרור הא ע"כ מוכרח כמ"ש דלפום מאי דס"ד בעי למימר דע"ע הנמכר לישראל נגאל לקרובים לשיחרור בע"כ דאדון. ולמסקנא דלא איירא ברייתא אלא בדנכרי קיי"ל דאינו נגאל לקרובים בע"כ דאדון. והיינו דאצטריך הרמב"ם לפרושי דלא ליתי למטעי דלקרובים דעבד דומיא דבתים וכדאמרן:
ומכאן שטעה מעכ"ת במ"כ גם בפשט הגמרא דקבעי למימר הא דתניא בכל גאולה תתנו לרבות ע"ע הנמכר לישראל. דקסבר מר ריבוי דע"ע דומיא דבתים היינו כגון שרוצה לפדות העבד לעצמו בפירוש לצורך שיעבוד דמהני לכ"ע אלו דבריו. והם מתמיהים מאד דאזיל בתר איפכא דבע"ע הנמכר לישראל מי איכא מאן דאמר דנגאל לקרובים לשיעבוד ח"ו והא אפי' בע"ע דנכרי דכתיבא בהדיא גאולת קרובים אפ"ה פליגי בה ולא דכ"ע היא. אבל בנמכר לישראל ליכא דסליק אדעתיה דישתעבד לקרובים. אלא פשיטא הא לאו מילתא דאיברא אע"ג דעבד דומיא דבתים קתני לענין פדיית קרובים בעל כרחם של קוניהם. מיהת הא כדאיתא והא כדאיתא דשדות ובתים נגאלין לשעבוד. משא"כ ע"ע דודאי נגאל לשחרור למאי דס"ד דמיירי בנמכר לישראל. ולמאי דמסיק בנמכר לנכרי מיהא בפלוגתא לא קמיירי השתא. ותו דהא ודאי קיי"ל כרבנן דהכל לשחרור הא ע"כ מוכרח כמ"ש דלפום מאי דס"ד בעי למימר דע"ע הנמכר לישראל נגאל לקרובים לשיחרור בע"כ דאדון. ולמסקנא דלא איירא ברייתא אלא בדנכרי קיי"ל דאינו נגאל לקרובים בע"כ דאדון. והיינו דאצטריך הרמב"ם לפרושי דלא ליתי למטעי דלקרובים דעבד דומיא דבתים וכדאמרן:
56
נ״זבשטת מהר"י בר ג"כ מבואר הדבר בדעתנו
שוב מצאתי בשטתו של מהר"י בר שהבין ג"כ הפירוש במ"ש שאינו נגאל לקרובים היינו בע"כ דאדון. (וט"ס דמוכח יש בלשונו וכצ"ל ואע"ג דאינו נגאל בקרובים (ר"ל ע"ע הנמכר לישראל) היינו אם האדון אינו רוצה. מיהו אם האדון רוצה. נכפינהו. כך פירש למאי דמקשי בשמעתין אי הכי ע"ע נמי ע"ש. שהוא מבואר כהבנת אמ"ר ז"ל ואינו צריך לפנים כי פשוט הוא מאד וזיל קרי ב"י ר"ב הוא. ואפי' היה עולה על הדעת שדברי הכ"מ הם בהפך. דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אבל הרב בכ"מ בשטת רבו אמרה ודאי כמו שהוכחנו. ומעכ"ת במ"כ אגב שיטפיה לא ירד לסוף דעתו ז"ל וחשד בכשרים בשוגג:
שוב מצאתי בשטתו של מהר"י בר שהבין ג"כ הפירוש במ"ש שאינו נגאל לקרובים היינו בע"כ דאדון. (וט"ס דמוכח יש בלשונו וכצ"ל ואע"ג דאינו נגאל בקרובים (ר"ל ע"ע הנמכר לישראל) היינו אם האדון אינו רוצה. מיהו אם האדון רוצה. נכפינהו. כך פירש למאי דמקשי בשמעתין אי הכי ע"ע נמי ע"ש. שהוא מבואר כהבנת אמ"ר ז"ל ואינו צריך לפנים כי פשוט הוא מאד וזיל קרי ב"י ר"ב הוא. ואפי' היה עולה על הדעת שדברי הכ"מ הם בהפך. דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אבל הרב בכ"מ בשטת רבו אמרה ודאי כמו שהוכחנו. ומעכ"ת במ"כ אגב שיטפיה לא ירד לסוף דעתו ז"ל וחשד בכשרים בשוגג:
57
נ״חהי נינהו מילי דבדי וטירחא שלא לצורך
כתב עוד מעכ"ת זה לשונו ע"כ מ"ו וז"ל ועוד לפירש"י דכופין את האב אם יש לו איזה דמיון יש לכפית בני המשפחה בע"ע עם כפית האב באמה כו'. ולפענד"נ פשוט דקושיא זו מתיישבא מאליה לשטת התוספת. והאריך לשון על המפרשים שלחנם נדחקו בזה. ולא ידעתי מה ראה מעכ"ת ומה הגיע אליו לומר כן. דבמחילה הו"ל כטענו בחטים והודה בשעורים כי מי עור ועינים לו שלא יראה זה. ובפירוש איתמר בדברי אמ"ר דלפירש"י דוקא הוא. דקשיא ליה הא דאין ענין לכפיה זו עם האחרת. דלהתוס' ודאי איכא למימר דסימנים מצא לו המקשן בברייתא. אף דאפ"ה ודאי היא גופה קשיא נמי דמנ"ל לחדש כפייה זו וכנזכר. אי הכי דקארי לה מאי קארי. ואטרוחי בכדי למה ליה שארי לי מרי:
כתב עוד מעכ"ת זה לשונו ע"כ מ"ו וז"ל ועוד לפירש"י דכופין את האב אם יש לו איזה דמיון יש לכפית בני המשפחה בע"ע עם כפית האב באמה כו'. ולפענד"נ פשוט דקושיא זו מתיישבא מאליה לשטת התוספת. והאריך לשון על המפרשים שלחנם נדחקו בזה. ולא ידעתי מה ראה מעכ"ת ומה הגיע אליו לומר כן. דבמחילה הו"ל כטענו בחטים והודה בשעורים כי מי עור ועינים לו שלא יראה זה. ובפירוש איתמר בדברי אמ"ר דלפירש"י דוקא הוא. דקשיא ליה הא דאין ענין לכפיה זו עם האחרת. דלהתוס' ודאי איכא למימר דסימנים מצא לו המקשן בברייתא. אף דאפ"ה ודאי היא גופה קשיא נמי דמנ"ל לחדש כפייה זו וכנזכר. אי הכי דקארי לה מאי קארי. ואטרוחי בכדי למה ליה שארי לי מרי:
58
נ״טמ"ש מ"כ המשי' בענין כפיית ב"מ משום פגמם אינו עולה כלל במרוצת הסוגי'
מש"ע מר על שהקשה אמ"ר ז"ל ועוד היאך שייך לומר שכופין בני משפחה משום פגם עצמם. ואי ניחא לדידהו אמאי נכופם. ועל זה השיב מעכ"ת ואמר ולא ידענא מי הכריחו לומר כאן הך חששא כו'. די"ל דהכא מיירי בדאיכא חד קמן דלא ניחא ליה כו'. א"כ העניים כופין העשירים וכזה מצאתי במפרשים עכ"ד. אני הצעיר אומר מפרשים הללו איני מכיר. והס כי לא להזכיר. דפשטא דסוגיא ודאי לא משמע הכי. דא"כ נתת דבריך לשיעורין שקושית המקשה היא בדאיכא חד או טפי דלא ניחא להו בפגם זה הוא דליכפינהו לבני משפחה. הא בדליכא מאן דקפיד מודה נמי דאין מקום לכפייה זו. א"כ טול מה שהבאת הרי שאין כאן מי שיקפיד היכי משכחת לה. ומה לו להקשות לפ"ז אמאי לא תני נמי כפייה בע"ע. הא ודאי לא מצי למתני הכי בסתמא כיון דלא פסיקא ליה מילתא. דזימנין דכולהו עשירים או ליתינהו כלל לב"מ דקפדי דליתא לתקנתא. ולא דמי לעבריה דפסיק ותני ומפדין אותה בע"כ לעולם:
מש"ע מר על שהקשה אמ"ר ז"ל ועוד היאך שייך לומר שכופין בני משפחה משום פגם עצמם. ואי ניחא לדידהו אמאי נכופם. ועל זה השיב מעכ"ת ואמר ולא ידענא מי הכריחו לומר כאן הך חששא כו'. די"ל דהכא מיירי בדאיכא חד קמן דלא ניחא ליה כו'. א"כ העניים כופין העשירים וכזה מצאתי במפרשים עכ"ד. אני הצעיר אומר מפרשים הללו איני מכיר. והס כי לא להזכיר. דפשטא דסוגיא ודאי לא משמע הכי. דא"כ נתת דבריך לשיעורין שקושית המקשה היא בדאיכא חד או טפי דלא ניחא להו בפגם זה הוא דליכפינהו לבני משפחה. הא בדליכא מאן דקפיד מודה נמי דאין מקום לכפייה זו. א"כ טול מה שהבאת הרי שאין כאן מי שיקפיד היכי משכחת לה. ומה לו להקשות לפ"ז אמאי לא תני נמי כפייה בע"ע. הא ודאי לא מצי למתני הכי בסתמא כיון דלא פסיקא ליה מילתא. דזימנין דכולהו עשירים או ליתינהו כלל לב"מ דקפדי דליתא לתקנתא. ולא דמי לעבריה דפסיק ותני ומפדין אותה בע"כ לעולם:
59
ס׳ופשיטא שאין להוסיף זרות ולומר דכפיית האב לפדות את בתו איננה כי אם ע"י תביעת בני משפחה דווקא. נ"מ דאי בעו מחלי ולא כייפינן ליה. דהא ודאי ליתא דסתמא תנינן ומפדין אותה. ומדלא מפלגינן בכל גוונא מיירי לרש"י ביש לו לאב. לעולם ב"ד כופין אותו אפי' שתקי בני משפחה. ולתוס' פשיטא דאיתא לתקנתא לעולם. דאפי' לב"מ כייפינן לפדותה משום פגמה דידה. והא דנקט אביי משום פגם משפחה כדפרישית לעיל למימרא דאפילו מחלה בתו אפגמה. כייפינן לאבוה. מיהא איתא לתקנתא בכל גוונא. דאין שום א' יכול לעכב פדיונה כל היכא דאפשר. בין ע"י אב בין ע"י קרובים. משא"כ בעבד דליכא אלא פגם משפחה לחוד. ואמרת אין הכי נמי דקרובים מצו לאחולי. כשמסכימים כולן לדעת אחת. ולא אתית עלייהו למיכפינהו אלא ע"י קרובים עניים. ומודית דהיכא דלא קפדי לית לן בה. א"כ ליתא לקושיא כלל. דכיון דבדידהו תליא לא תני לה. אי משום דלא תקינו כה"ג דלא הויא מילתא פסיקתא. אי נמי משום דלא הוי דומיא דאמה. וכי פרכינן אי הכי ע"ע נמי דומיא דעבריה קאמרינן. והא מיהא כפיה ליתא בעברי. ותנא דברייתא לא נחית אלא לנקוטי חומרי דאיכא בחדא וליתא באידך. וניכפינהו נמי אנן משמע דאבי דינא רמי כמו בעברייה כדפרישנא. וכל זה פשוט:
60
ס״אויפה עשה שלא נתל' באילן גדו' הריב"ר דלא אמרה בשמיה דלא חתי' עלה מר
ואע"פ שלאחר החפוש אשכחנא להני מפרשים (דדכיר מר ולא אסיק להו בשמא) בחידושי ריב"ר. מ"מ לא כיפי תלי לה. ונראה שמפני שהיה קשה לו הענין נדחק לפרשו כך וכי בשביל זה נחליטהו לאמת. ונתפוס על מי שירצה ליישב הסוגיא בטוב טעם ודעת. באופן מתקבל על אוזן שומעת. וכבר גלינו מהזרות הנמצא בדרך המפרשים הנז'. מלבד שהעיקר חסר מהספר דנכפינהו סתמא קאמר. על כן לבי אומר לי שזה אינו מדברי מהריב"ר. אלא מאיזה תלמיד מעתיק חידושיו. ולאו מר חתים עלה:
ואע"פ שלאחר החפוש אשכחנא להני מפרשים (דדכיר מר ולא אסיק להו בשמא) בחידושי ריב"ר. מ"מ לא כיפי תלי לה. ונראה שמפני שהיה קשה לו הענין נדחק לפרשו כך וכי בשביל זה נחליטהו לאמת. ונתפוס על מי שירצה ליישב הסוגיא בטוב טעם ודעת. באופן מתקבל על אוזן שומעת. וכבר גלינו מהזרות הנמצא בדרך המפרשים הנז'. מלבד שהעיקר חסר מהספר דנכפינהו סתמא קאמר. על כן לבי אומר לי שזה אינו מדברי מהריב"ר. אלא מאיזה תלמיד מעתיק חידושיו. ולאו מר חתים עלה:
61
ס״בעוד כתב מעכ"ת ז"ל ועוד כתב מעלת כבוד תורתו והרמב"ם ז"ל כתב אין האב רשאי למכור את בתו כו' והקשה בכ"מ כו' והוד רו' כת"ר האריך בישוב קושיא זו כו' ודבריו קשים להולמן דאי ס"ל בפשיטות דאין כופין בבני משפחה כלל לבתו אלא איפכא הוא דב"מ כופין לאב מאי האי דפריך א"ה נמי נכפינהו הא מעולם אין כופין לב"מ. עכ"ד. וכבר השבתי לטענתו זאת שכבר טען אותה למעלה על מ"ש אמ"ר להקשות על התוס' מנ"ל לחדש כפיה בב"מ וביארתי כוונתו במה שיש בו די לענ"ד ולמה זה הבל איגע לריק לכפול הדברים. ודרך כלל אומר כמו שיובן הפשט אליבא דרש"י יובן ג"כ אליבא דרמב"ם והתו' לא הרגישו על פירש"י מצד זה על כרחך לומר דלא נחשב להם לדיוק ותו לא מידי:
62
ס״גדברי אמ"ר מבוארים כל צרכם ובטלה תרעומת מ"כ המשיג
עוד הרבה להשיב באמרו וגם לא ידעתי מי הכריחו לומר דהרמב"ם לא ס"ל כשטת התו' דאדרבה כו' והוא דלשטת התו' דכופין לבני המשפחה לפדותה בדלית ליה לאב ממילא אי אית ליה לאב כופין לאב דאם למשפחה כופין כל שכן לאב בדאית ליה כיון שהוא גרם הדבר אלא דברייתא מיירי בדלית ליה ואהא קתני מפדין דהיינו כפיית בני משפחה והוא ג"כ בע"כ של אב כו' אבל לענין כפית האב בדאית ליה ליכא מאן דפליג עכ"ל. ותמה אני אם עיין בדיוק גמור במ"ש אמ"ר. שהרי שפתיו ברור מללו מה שהכריחו לומר דלהרמב"ם לא ס"ל כפייה בב"מ כדעת התו' מפני שכבר פירש לשטתו מלת ומפדין בכפיית האב כמו בע"כ. ושוב לא נשאר לו דבר ומלה שיורה על כפייתן של ב"מ. משא"כ אליבא דתו' דמפדין אבני משפחה קאי דכופין אותן. דלדידהו צ"ל דכפיית האב לא נזכרה כלל בגמרא. וצריך לפרש דבריו דר"ל מאחר שלא נזכרה בגמרא א"כ אין מקום לכוף את האב על פדיון בתו. והרי זה מבואר בהפך בהרמב"ם שפוסק שכופין את האב שלא כסברת התו' לפי פירושם בגמרא וזה פשוט וברור בכוונתו ולחנם נלחץ מעכ"ת בדבריו שהם מבוארים תכלית הביאור:
עוד הרבה להשיב באמרו וגם לא ידעתי מי הכריחו לומר דהרמב"ם לא ס"ל כשטת התו' דאדרבה כו' והוא דלשטת התו' דכופין לבני המשפחה לפדותה בדלית ליה לאב ממילא אי אית ליה לאב כופין לאב דאם למשפחה כופין כל שכן לאב בדאית ליה כיון שהוא גרם הדבר אלא דברייתא מיירי בדלית ליה ואהא קתני מפדין דהיינו כפיית בני משפחה והוא ג"כ בע"כ של אב כו' אבל לענין כפית האב בדאית ליה ליכא מאן דפליג עכ"ל. ותמה אני אם עיין בדיוק גמור במ"ש אמ"ר. שהרי שפתיו ברור מללו מה שהכריחו לומר דלהרמב"ם לא ס"ל כפייה בב"מ כדעת התו' מפני שכבר פירש לשטתו מלת ומפדין בכפיית האב כמו בע"כ. ושוב לא נשאר לו דבר ומלה שיורה על כפייתן של ב"מ. משא"כ אליבא דתו' דמפדין אבני משפחה קאי דכופין אותן. דלדידהו צ"ל דכפיית האב לא נזכרה כלל בגמרא. וצריך לפרש דבריו דר"ל מאחר שלא נזכרה בגמרא א"כ אין מקום לכוף את האב על פדיון בתו. והרי זה מבואר בהפך בהרמב"ם שפוסק שכופין את האב שלא כסברת התו' לפי פירושם בגמרא וזה פשוט וברור בכוונתו ולחנם נלחץ מעכ"ת בדבריו שהם מבוארים תכלית הביאור:
63
ס״דק"ו דידיה מיפריך ועל כרחנו צריך לומ' דהרמב"ם לא קאי בשטת התוספ' כמ"ש אמ"ר. ראיה נכונה שאף עשי' שמכ' את בתו אא"ל לכופו על פדיונ' מיד אף שי"ל כן לאחר זמן כדבעינן למימר לקמן
אמנם הכל צפוי לפני מה שהביאו למעכ"ת לידי כך הוא ודאי מחמת הק"ו שדן מעצמו שאם למשפחה כופין לאב לא כל שכן כמו שהניח ליסוד מוסד. והיה זה דמיון חזק אצלו עד שסבור שהכל מודים לו בכך. לא אדוני לא זו הדרך סלולה בעיני כל. והק"ו לא פנים כלכל. שאם לדין יש תשובה שאע"פ שמצינו חוב על ב"מ לפדותה משום פ"מ אין זה מחייב כפיית האב כלל וכלל. דבני משפחה משום פגמייהו הוא דרשאין לכפות זה את זה שלא תפגם משפחתם את"ל כפי מה שפירשו המפרשים הנז'. אי נמי ב"ד כופין משום פגמא דידה נמי. ואפי' אי בעית אימא דאב נמי עכ"פ הוא בכלל ב"מ ולא גרע מינייהו. מ"מ דיו להיות כאחד מהם לסייע עמהם כשיש לו. ליתן חלקו המגיעו לא יותר. אבל להפקיע לגמרי זכות האב בבתו מה שזכתה לו תורה. זו מניין לנו כל שלא נאמרה בפירוש. ודווקא לרש"י שמענו חידוש זה משום דמפרש מפדין באב. ולדידיה ליכא רמיזא בברייתא לכפיית בני המשפחה. ואפ"ה פריך שפיר ע"ע נמי כדפרשתי לעיל. אבל להתו' דמפרשים ומפדין על כפיית בני משפחה. נהי נמי דצ"ל בע"כ דאב דלא ניחא ליה להפסיד מזונות בגללן. איהו גופיה חידוש הוא. אחר שזכות האב בבתו הוא דבר תורה ואין לך בו אלא חידושו. דאע"ג דמצו רבנן לתקוני הכי דבני משפחה יפדוה בע"כ ולא יוכל לעכב אע"פ שתחזור לביתו. דהאי לאו מיעקר הוא ולא מיפקע זכותו בהכי דדמי מכירתה נשארים בידו. ואי בעי לא תהא פרנסתה עליו. כי הא דאיתא בהחובל (דפז"ב) החובל בבת קטנה. אחרים חייבין ליתן לאביה. ואוקימנא בשאינה סמוכה על שולחנו. ולא אוקימנא דלית ליה. אלא משום דגברא קפדנא הוא לא קיהיב לה מזוני. שהרי האב אינו חייב במזונות בתו אפי' מד"ס. כמו שדרש ראב"ע. ואם הוא יעשה עמה לפנים משורת הדין להכניסה לביתו ולפרנסה. מה לו לעכב פדיונה. לכן היו יכולין לתקן כפייה בבני משפחה משום פגם. מכל מקום לא אמרו לעקור דבר מן התורה. להכריחו לאב לפדותה משלו אע"פ שמכרה ויש לו עתה. מהו המחייב לומר כן כשאין רמז בגמרא לזה ומאן יימר דאפי' עשיר המוכר בתו שאין מכירתו מכירה. הא ודאי לאו הכי הוא. אלא אע"ג דלכתחילה לית ליה לזבונה. אי עביד מהני. וכדאוכחנא לעיל (ומאחר שהוכחנו שרשאי למוכרה ודאי. על כרחך צ"ל שאין מקום לכפותו שיפדנה שא"כ לא היתה נמכרת מק"ו. כדאמרינן בכה"ג מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה לא כל שכן שלא תמכר) לכן בלי ספק לא נאמר כן מעצמנו כל שלא יחייבנו התלמוד. ולפי מ"ש בשיטת התו' אין זכרון ורמיזה מזה. על כן אי אפשר לחייבו מסברא:
אמנם הכל צפוי לפני מה שהביאו למעכ"ת לידי כך הוא ודאי מחמת הק"ו שדן מעצמו שאם למשפחה כופין לאב לא כל שכן כמו שהניח ליסוד מוסד. והיה זה דמיון חזק אצלו עד שסבור שהכל מודים לו בכך. לא אדוני לא זו הדרך סלולה בעיני כל. והק"ו לא פנים כלכל. שאם לדין יש תשובה שאע"פ שמצינו חוב על ב"מ לפדותה משום פ"מ אין זה מחייב כפיית האב כלל וכלל. דבני משפחה משום פגמייהו הוא דרשאין לכפות זה את זה שלא תפגם משפחתם את"ל כפי מה שפירשו המפרשים הנז'. אי נמי ב"ד כופין משום פגמא דידה נמי. ואפי' אי בעית אימא דאב נמי עכ"פ הוא בכלל ב"מ ולא גרע מינייהו. מ"מ דיו להיות כאחד מהם לסייע עמהם כשיש לו. ליתן חלקו המגיעו לא יותר. אבל להפקיע לגמרי זכות האב בבתו מה שזכתה לו תורה. זו מניין לנו כל שלא נאמרה בפירוש. ודווקא לרש"י שמענו חידוש זה משום דמפרש מפדין באב. ולדידיה ליכא רמיזא בברייתא לכפיית בני המשפחה. ואפ"ה פריך שפיר ע"ע נמי כדפרשתי לעיל. אבל להתו' דמפרשים ומפדין על כפיית בני משפחה. נהי נמי דצ"ל בע"כ דאב דלא ניחא ליה להפסיד מזונות בגללן. איהו גופיה חידוש הוא. אחר שזכות האב בבתו הוא דבר תורה ואין לך בו אלא חידושו. דאע"ג דמצו רבנן לתקוני הכי דבני משפחה יפדוה בע"כ ולא יוכל לעכב אע"פ שתחזור לביתו. דהאי לאו מיעקר הוא ולא מיפקע זכותו בהכי דדמי מכירתה נשארים בידו. ואי בעי לא תהא פרנסתה עליו. כי הא דאיתא בהחובל (דפז"ב) החובל בבת קטנה. אחרים חייבין ליתן לאביה. ואוקימנא בשאינה סמוכה על שולחנו. ולא אוקימנא דלית ליה. אלא משום דגברא קפדנא הוא לא קיהיב לה מזוני. שהרי האב אינו חייב במזונות בתו אפי' מד"ס. כמו שדרש ראב"ע. ואם הוא יעשה עמה לפנים משורת הדין להכניסה לביתו ולפרנסה. מה לו לעכב פדיונה. לכן היו יכולין לתקן כפייה בבני משפחה משום פגם. מכל מקום לא אמרו לעקור דבר מן התורה. להכריחו לאב לפדותה משלו אע"פ שמכרה ויש לו עתה. מהו המחייב לומר כן כשאין רמז בגמרא לזה ומאן יימר דאפי' עשיר המוכר בתו שאין מכירתו מכירה. הא ודאי לאו הכי הוא. אלא אע"ג דלכתחילה לית ליה לזבונה. אי עביד מהני. וכדאוכחנא לעיל (ומאחר שהוכחנו שרשאי למוכרה ודאי. על כרחך צ"ל שאין מקום לכפותו שיפדנה שא"כ לא היתה נמכרת מק"ו. כדאמרינן בכה"ג מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה לא כל שכן שלא תמכר) לכן בלי ספק לא נאמר כן מעצמנו כל שלא יחייבנו התלמוד. ולפי מ"ש בשיטת התו' אין זכרון ורמיזה מזה. על כן אי אפשר לחייבו מסברא:
64
ס״הבהכר' יש חילו' דעו' בין הר"מ והתוספ' שאין זיווגם עולה יפה
ועוד תדע דעל כרחין התו' בדאית ליה הוא דמיירו. דאי בעני דווקא עסקינן. מה לו לאב להתיירא שתחזור לביתו ותהא פרנסתו עליו. והיכן מצינו זה הלא בפירוש שנינו אין האב חייב במזונות בתו סתמא ואפי' הוא עשיר. אין עליו חיוב אפי' מתנאי כתובה אע"ג דבודאי בעשיר לאו כל כמיניה למרמי אציבורא כדמשמע בגמרא. מכל מקום אם איש עני הוא פשיטא דאי אפשר לחייבו במזונות בשום אופן. שהרי מזונותיו על הצבור הן. ובודאי בתו נמי אקרובים או אציבורא רמיא. אלא ע"כ הכא בעשיר עסקינן. ואפ"ה לא כייפינן ליה לפדותה אע"ג דאית ליה. אלא לבני משפחה הוא דכופין לפדותה בעל כרחו אע"פ שיצטרך לפרנסה לפי שהוא עשיר. וטפי ליכא למכפייה לאב וזה ברור בכוונת התו' על כן אי אפשר בשום פנים להשוות התו' והרמב"ם ז"ל והרי א"כ דעת הרמב"ם ז"ל צריכא רבה. אין דרך לנטות לזווגה עם התו' ולהסכימה עם שטתן. וצריכין אנו לדברי אמ"ר הגאון שבהכרח מתבארת כמ"ש הוא ז"ל בשכלו הישר הקולע אל השערה ולא יחטא. ודי בזה ובחנם הטריח מעכ"ת עצמו לעיולי פילא בקופא דמחטא:
ועוד תדע דעל כרחין התו' בדאית ליה הוא דמיירו. דאי בעני דווקא עסקינן. מה לו לאב להתיירא שתחזור לביתו ותהא פרנסתו עליו. והיכן מצינו זה הלא בפירוש שנינו אין האב חייב במזונות בתו סתמא ואפי' הוא עשיר. אין עליו חיוב אפי' מתנאי כתובה אע"ג דבודאי בעשיר לאו כל כמיניה למרמי אציבורא כדמשמע בגמרא. מכל מקום אם איש עני הוא פשיטא דאי אפשר לחייבו במזונות בשום אופן. שהרי מזונותיו על הצבור הן. ובודאי בתו נמי אקרובים או אציבורא רמיא. אלא ע"כ הכא בעשיר עסקינן. ואפ"ה לא כייפינן ליה לפדותה אע"ג דאית ליה. אלא לבני משפחה הוא דכופין לפדותה בעל כרחו אע"פ שיצטרך לפרנסה לפי שהוא עשיר. וטפי ליכא למכפייה לאב וזה ברור בכוונת התו' על כן אי אפשר בשום פנים להשוות התו' והרמב"ם ז"ל והרי א"כ דעת הרמב"ם ז"ל צריכא רבה. אין דרך לנטות לזווגה עם התו' ולהסכימה עם שטתן. וצריכין אנו לדברי אמ"ר הגאון שבהכרח מתבארת כמ"ש הוא ז"ל בשכלו הישר הקולע אל השערה ולא יחטא. ודי בזה ובחנם הטריח מעכ"ת עצמו לעיולי פילא בקופא דמחטא:
65
ס״ומ"כ המשיג נ"ע הראי' שטת התוס' והמחר ה"י לא זז מחבבה
שוב כתב מעכ"ת ז"ל ואמנם עיקר שיטת התוס' דחוקה היא בעיני. ואני איני יודע מה עול מצא בשטתן ואצלי לא נפלאת היא ולא רחוקה ממני. אדרבה היא המוכרחת בסוגיא לענ"ד. ותחלה אשובה אראה טעמו של מעכ"ת מדוע הרחיקה ודחאה בחזקה באמרו שעיקר חסר מן הספר. ולא ידעתי מה חסר לו אם כפייתן של בני משפחה. הרי נזכרה לדעת אמ"ר בכוונת מלת ומפדין. ואם מפני שלא נזכרו בני משפחה בפירוש. לזה אני אומר אם היה הכל מפורש באר היטב במשנה וברייתא. לא היו צריכין רבינא ור"א לעשות התלמוד. שעיקרו אינו אלא לפרש סתימת לשון המשנה ולגלות קיצור דבריה. ואף הוא עדיין צריך פירוש ארוך לפירושו לבעות מצפוניו. וזולת זה כל שכן שלא היה להם למפרשים ז"ל מקום להתגדר בו. ועכ"פ מלת ומפדין סובלת פתרון זה כמו שתסבול פתרון אחר. ואם רע בעיניו קיצור זכרון טענת מזונות ששתק ממנה בעל התלמוד. זה לא יתכן לפי שהיה צריך להאריך מאד בלשונו ולעולם ישנה אדם דרך קצרה. ואדרבה על פירש"י יש לטעון יותר בכח מצד זה שהרי לפי דרכו ז"ל ודאי יש כאן קיצור גדול בלשון וחסרון העיקר. שצריך לפדותה משלו וזה חידוש גדול וכה"ג ה"ל לאשמועינן בהדיא. ועוד שהיה יכול לשנות בקיצור יותר ולומר וכופין אותו לפדותה. ובזה היה התנא מבאר כוונתו באופן שלם שלא היה מקום לפרש הכפייה כי אם באב ובשלו וק"ל. הרי שא"א להמלט מדוחק עצום גם לשטת הברייתא בדרך רש"י ז"ל. מלבד ההכרח מהסוגיא. ויונח שאף בלשון התוס' ימצא איזה דוחק בלשונה. הלא טוב לבחור בו במיעוטו. ובכי הא אמרינן שבקיה דאיהו דחיק ומוקי נפשיה:
שוב כתב מעכ"ת ז"ל ואמנם עיקר שיטת התוס' דחוקה היא בעיני. ואני איני יודע מה עול מצא בשטתן ואצלי לא נפלאת היא ולא רחוקה ממני. אדרבה היא המוכרחת בסוגיא לענ"ד. ותחלה אשובה אראה טעמו של מעכ"ת מדוע הרחיקה ודחאה בחזקה באמרו שעיקר חסר מן הספר. ולא ידעתי מה חסר לו אם כפייתן של בני משפחה. הרי נזכרה לדעת אמ"ר בכוונת מלת ומפדין. ואם מפני שלא נזכרו בני משפחה בפירוש. לזה אני אומר אם היה הכל מפורש באר היטב במשנה וברייתא. לא היו צריכין רבינא ור"א לעשות התלמוד. שעיקרו אינו אלא לפרש סתימת לשון המשנה ולגלות קיצור דבריה. ואף הוא עדיין צריך פירוש ארוך לפירושו לבעות מצפוניו. וזולת זה כל שכן שלא היה להם למפרשים ז"ל מקום להתגדר בו. ועכ"פ מלת ומפדין סובלת פתרון זה כמו שתסבול פתרון אחר. ואם רע בעיניו קיצור זכרון טענת מזונות ששתק ממנה בעל התלמוד. זה לא יתכן לפי שהיה צריך להאריך מאד בלשונו ולעולם ישנה אדם דרך קצרה. ואדרבה על פירש"י יש לטעון יותר בכח מצד זה שהרי לפי דרכו ז"ל ודאי יש כאן קיצור גדול בלשון וחסרון העיקר. שצריך לפדותה משלו וזה חידוש גדול וכה"ג ה"ל לאשמועינן בהדיא. ועוד שהיה יכול לשנות בקיצור יותר ולומר וכופין אותו לפדותה. ובזה היה התנא מבאר כוונתו באופן שלם שלא היה מקום לפרש הכפייה כי אם באב ובשלו וק"ל. הרי שא"א להמלט מדוחק עצום גם לשטת הברייתא בדרך רש"י ז"ל. מלבד ההכרח מהסוגיא. ויונח שאף בלשון התוס' ימצא איזה דוחק בלשונה. הלא טוב לבחור בו במיעוטו. ובכי הא אמרינן שבקיה דאיהו דחיק ומוקי נפשיה:
66
ס״זוקבלה בסבר פנים יפות
ומ"ש ותו מנ"ל לתלמודא הא דמיירי בכפיית ב"מ דילמא לא מיירי אלא בכפיית האב לחוד כו' והא דכתבינן לעיל דדייק מדלא תני ופודה וקתני ומפדין כו' אי משום הא לא איריא כו' אבל מ"מ אין כופין להם עכ"ל. וכל אלה אינן דברים מוכרחים. וכבר נתתי פנים לדבר מנ"ל לתלמודא כמ"ש לעיל באריכות. ודיוקא דלא קתני ופודה ודאי לאו מילתא היא כדכתיבנא התם. אלא הכי קאמרינן דהתוס' אחר שהוכרחו לפרש דמפדין אותה היינו מממון בני משפחה. מכח קושייתם דאל"ה לא פריך מידי הדר ומזבין. הוצרכו ג"כ לחדש כפייה בבני משפחה גופייהו. כמו שהוכחתי מסוגית הגמרא דמוכח דעל כרחך הוה קים ליה לתלמודא דברייתא בכפיית ב"מ איירא. ודיוקא דתלמודא הוא מדלא תני ופודין דמשמע מרצונם וקתני ומפדין בע"כ. וטעמא רבה איכא במילתא כמו שביארתי היטב למעלה בעזה"י:
ומ"ש ותו מנ"ל לתלמודא הא דמיירי בכפיית ב"מ דילמא לא מיירי אלא בכפיית האב לחוד כו' והא דכתבינן לעיל דדייק מדלא תני ופודה וקתני ומפדין כו' אי משום הא לא איריא כו' אבל מ"מ אין כופין להם עכ"ל. וכל אלה אינן דברים מוכרחים. וכבר נתתי פנים לדבר מנ"ל לתלמודא כמ"ש לעיל באריכות. ודיוקא דלא קתני ופודה ודאי לאו מילתא היא כדכתיבנא התם. אלא הכי קאמרינן דהתוס' אחר שהוכרחו לפרש דמפדין אותה היינו מממון בני משפחה. מכח קושייתם דאל"ה לא פריך מידי הדר ומזבין. הוצרכו ג"כ לחדש כפייה בבני משפחה גופייהו. כמו שהוכחתי מסוגית הגמרא דמוכח דעל כרחך הוה קים ליה לתלמודא דברייתא בכפיית ב"מ איירא. ודיוקא דתלמודא הוא מדלא תני ופודין דמשמע מרצונם וקתני ומפדין בע"כ. וטעמא רבה איכא במילתא כמו שביארתי היטב למעלה בעזה"י:
67
ס״חדברי מ"כ המשי' מעורבבי' ודברי אמ"ר מיושבים. הערה הראויה בסוגיא וישוב לסתיר' הנראה בגמרא
כתב עוד מר ז"ל ותו דאי דייק מלישנא דמפדין כו' א"כ למאי דס"ד מעיקרא כו' אמאי לא קשיא ליה לישנא דמפדין. ואף כי הוד רו' כת"ר הרגיש בזה וכתב כו' לשון מפדין היא כפיית האב שכופין אותה לפדותה כו' הנה באמת דבריו קשים להולמן דהא מפרש תלמודא בע"כ דאדון מאי ניהו דכתבנא שטרא אדמיה והיינו משום דאי איתא לזוזי בעינא אפי' בע"ע כופין דפועל חוזר בחצי היום כו' והשתא אי מפרשינן לישנא דמפדין אכפיית האב ע"כ הוי צ"ל נמי כה"ג דאפי' אי לית ליה כופין אותו לכתוב שטרא אדמיה והא ודאי ליתא דא"כ לעולם לא משכחת לה אמה שאינה יוצאה לחירות מיד כו'. ולמאי תני במתני' דאמה יוצאה בסימנין ובשנים כיון דבהכרח מיד יוצאה לחירות. אלא ודאי לישנא דמפדין לא משמע ליה בע"כ. אבל מ"מ י"ל דמפדין לשון רבים משמע קרובים והיינו מרצון עכ"ל. וכל דבריו אינן אלא תימה ואינן מכוונין כלל. כי מה ענין פועל שחוזר בו בחצי היום לכאן. דשאני פועל דאין גופו קנוי. ומש"ה אפי' לית ליה זוזי נמי מצי הדר ביה. אע"ג דנסיב לאגריה מבע"ה ואכיל ליה והשתא קהדר ביה. וליכא לאשתלומי מניה. הלואה היא דאית ליה גביה. משא"כ ע"ע דגופו קנוי כדאיתא בגמרא לעיל והרב שמחל על גרעונו אינו מחול וצריך שטר שחרור. ולכן אי אפשר לו לחזור בו תוך זמנו ואינו יוצא בלא כלום. ואי אית ליה זוזי פשיטא דנפק דהא איתיה בגרעון כסף משום דמקשינן עברי לעבריה. וכתיב בה והפדה. ולא משום פועל דחוזר בו. (ואי לאו דגלי קרא הו"א אפי' בכסף לא נפקא דמכירתה מכירה לחלוטין ככל הקנינין. וכן העבד כיון דעבר אמימרא דרחמנא והלך וקנה אדון לעצמו ס"ד דקנוי הוא קנין עולם אחרי נמכר גאולה לא תהיה לו להכי אתי היקישא ורבייה. מיהו בכדי לא ליפוק כפועל אלא בכסף) ואפ"ה איהו ניהו דמצי למיפרק נפשיה. אבל אחריני מדאורייתא ודאי לא פרקי ליה כדאייתינן לעיל דאין הקרובים יכולין לפדותו דבר תורה על כרחו של אדונו. (אע"ג דאין היקש למחצה. שניא היא הך כפיה דאיירינן בה השתא דתקנת חכמים לחוד היא. ולא חזו טעמא לתקונה גבי עבד כדמסיק תלמודא ודוק). הרי עירבב עלינו את הדברים ותלי תניא בדלא תניא. ואין זה מעלה ומוריד להכריח הבנתו בפשט הגמרא. שאין ספק בדבר שהוא כמו שהבין אמ"ר. דכי אמרינן דכתבינן ליה שטרא אדמיה ודאי שכופין את האב תמיד אפי' אין לו דבהכי קמיירי ודאי דלית ליה. דאי בדאית ליה מהיכי תיתי למכתב שטרא. אלא בגברא דלית ליה עסקינן דבעינן למימר דאע"ג דאי אפשר ליה האידנא למפרקה בכסף בעין. נכתוב שטרא. והיינו דקרי ליה חספא כיון דלית ליה לשלומי. דמש"ה ס"ד דנכתוב שטרא. דאל"ה שטר היינו כסף כדאמרינן בגמרא. (דטו"א) דקונה עצמו בשטר (והיה קשה לי לכאורה קושיא חזקה דלעיל שמעינן איפכא דמיפשט פשיטא לתלמודא דאפי' ע"ע מיפרק בשטרא. והכא פשיטא ליה דאפי' אמה לא מיפרקא בשטרא. ותו קשיא א"ה עבד מ"ט לא. דקתני משא"כ בעברי. אלא לאו דהתם איירי בדאית ליה וניחא ליה לאדון דסמכא דעתיה דאדון אשטרא. דיהיב ליה אדמיה. משו"ה היינו כסף. והכא כיון דלית ליה וס"ד דכייפינן לפרוקה בכל גוונא. דאע"ג דעני הוא. לכתיב עלה שטרא לאדון ופריק לה בע"כ. האי הוא ודאי חספא בעלמא והי נינהו מילי דכדי) וזה מבואר:
כתב עוד מר ז"ל ותו דאי דייק מלישנא דמפדין כו' א"כ למאי דס"ד מעיקרא כו' אמאי לא קשיא ליה לישנא דמפדין. ואף כי הוד רו' כת"ר הרגיש בזה וכתב כו' לשון מפדין היא כפיית האב שכופין אותה לפדותה כו' הנה באמת דבריו קשים להולמן דהא מפרש תלמודא בע"כ דאדון מאי ניהו דכתבנא שטרא אדמיה והיינו משום דאי איתא לזוזי בעינא אפי' בע"ע כופין דפועל חוזר בחצי היום כו' והשתא אי מפרשינן לישנא דמפדין אכפיית האב ע"כ הוי צ"ל נמי כה"ג דאפי' אי לית ליה כופין אותו לכתוב שטרא אדמיה והא ודאי ליתא דא"כ לעולם לא משכחת לה אמה שאינה יוצאה לחירות מיד כו'. ולמאי תני במתני' דאמה יוצאה בסימנין ובשנים כיון דבהכרח מיד יוצאה לחירות. אלא ודאי לישנא דמפדין לא משמע ליה בע"כ. אבל מ"מ י"ל דמפדין לשון רבים משמע קרובים והיינו מרצון עכ"ל. וכל דבריו אינן אלא תימה ואינן מכוונין כלל. כי מה ענין פועל שחוזר בו בחצי היום לכאן. דשאני פועל דאין גופו קנוי. ומש"ה אפי' לית ליה זוזי נמי מצי הדר ביה. אע"ג דנסיב לאגריה מבע"ה ואכיל ליה והשתא קהדר ביה. וליכא לאשתלומי מניה. הלואה היא דאית ליה גביה. משא"כ ע"ע דגופו קנוי כדאיתא בגמרא לעיל והרב שמחל על גרעונו אינו מחול וצריך שטר שחרור. ולכן אי אפשר לו לחזור בו תוך זמנו ואינו יוצא בלא כלום. ואי אית ליה זוזי פשיטא דנפק דהא איתיה בגרעון כסף משום דמקשינן עברי לעבריה. וכתיב בה והפדה. ולא משום פועל דחוזר בו. (ואי לאו דגלי קרא הו"א אפי' בכסף לא נפקא דמכירתה מכירה לחלוטין ככל הקנינין. וכן העבד כיון דעבר אמימרא דרחמנא והלך וקנה אדון לעצמו ס"ד דקנוי הוא קנין עולם אחרי נמכר גאולה לא תהיה לו להכי אתי היקישא ורבייה. מיהו בכדי לא ליפוק כפועל אלא בכסף) ואפ"ה איהו ניהו דמצי למיפרק נפשיה. אבל אחריני מדאורייתא ודאי לא פרקי ליה כדאייתינן לעיל דאין הקרובים יכולין לפדותו דבר תורה על כרחו של אדונו. (אע"ג דאין היקש למחצה. שניא היא הך כפיה דאיירינן בה השתא דתקנת חכמים לחוד היא. ולא חזו טעמא לתקונה גבי עבד כדמסיק תלמודא ודוק). הרי עירבב עלינו את הדברים ותלי תניא בדלא תניא. ואין זה מעלה ומוריד להכריח הבנתו בפשט הגמרא. שאין ספק בדבר שהוא כמו שהבין אמ"ר. דכי אמרינן דכתבינן ליה שטרא אדמיה ודאי שכופין את האב תמיד אפי' אין לו דבהכי קמיירי ודאי דלית ליה. דאי בדאית ליה מהיכי תיתי למכתב שטרא. אלא בגברא דלית ליה עסקינן דבעינן למימר דאע"ג דאי אפשר ליה האידנא למפרקה בכסף בעין. נכתוב שטרא. והיינו דקרי ליה חספא כיון דלית ליה לשלומי. דמש"ה ס"ד דנכתוב שטרא. דאל"ה שטר היינו כסף כדאמרינן בגמרא. (דטו"א) דקונה עצמו בשטר (והיה קשה לי לכאורה קושיא חזקה דלעיל שמעינן איפכא דמיפשט פשיטא לתלמודא דאפי' ע"ע מיפרק בשטרא. והכא פשיטא ליה דאפי' אמה לא מיפרקא בשטרא. ותו קשיא א"ה עבד מ"ט לא. דקתני משא"כ בעברי. אלא לאו דהתם איירי בדאית ליה וניחא ליה לאדון דסמכא דעתיה דאדון אשטרא. דיהיב ליה אדמיה. משו"ה היינו כסף. והכא כיון דלית ליה וס"ד דכייפינן לפרוקה בכל גוונא. דאע"ג דעני הוא. לכתיב עלה שטרא לאדון ופריק לה בע"כ. האי הוא ודאי חספא בעלמא והי נינהו מילי דכדי) וזה מבואר:
68
ס״טהא דאקשי' מ"כ המשי' אדקס"ד מעיקרא לשטת אמ"ר למאי תני שנים וסימנים לאו קושיא היא לגמרי
ואי משום דכתב מר דא"כ לא משכחת לה אמה שאינה יוצאת לחירות מיד כו' ולמאי תני במתני' דאמה יוצאה בסימנים ובשנים אלא מפדין היינו קרובים וה"פ בין אב בין קרובים מפדין אותה אם רוצין אלו דבריו. ובמ"כ לא דק כלל בהך מילתא. ופשיטא דנקט תנא מילתא פסיקתא. דבעי לאשמועינן דאמה יש לה פדיון בין יש לה בין אין לה. שאם יש לה מגרעת ויוצאה בכסף שבידה. ואם לא תצא ע"י שטר שיכתבו עליה או על אביה לשלם לכשימצאו. ולא קשיא כלל למאי תני דיוצאה בשנים ובסימנים. דהא ודאי כולהו איתנהו דסד"א בדאית לה זוזי נפקא בגרעון כסף. וכה"ג ודאי ליכא למכפייה לאדון למשקל שטרא בע"כ. אם לא מדעתיה. אלא היכא דלית לה ולאבוה הוא דהוה אמינא דתיפוק בשטרא. ומכל מקום אפי' אית לה ולא בעיא למיפק בכספא. אפ"ה נפקא בשנים וסימנים חנם אין כסף אע"ג דאפשר לה. מיהא בדלא אפשר ס"ד דכתבנא עלה שטרא בע"כ דאדון. כיון דאין בידה פדיונה. דהשתא דאניסא להוי לה פדיון מיד. וכי כתיבי שנים וסימנין בדאית לה דגלי קרא דמגרעת ע"י כסף שנותנת אם תרצה. ואם לאו תמתין עד שיבואו לה סימנין או שנים. ולעולם שכופין את האב לכתוב שטר עליו. כמו שכסף פדיונה עליו אם מצאה ידו. (לפ"ד רש"י) הרי שאין מכאן הכרח לדבריו. ואפי' ליכא לאשכוחי לאמה דאינה יוצאה לחירות. מאי הוה ואין אחריותה עליו. כאותה ששנינו אין אחריות זבים עליכם. אבל א"צ שהרי מקום מרווח להעמידה כנז':
ואי משום דכתב מר דא"כ לא משכחת לה אמה שאינה יוצאת לחירות מיד כו' ולמאי תני במתני' דאמה יוצאה בסימנים ובשנים אלא מפדין היינו קרובים וה"פ בין אב בין קרובים מפדין אותה אם רוצין אלו דבריו. ובמ"כ לא דק כלל בהך מילתא. ופשיטא דנקט תנא מילתא פסיקתא. דבעי לאשמועינן דאמה יש לה פדיון בין יש לה בין אין לה. שאם יש לה מגרעת ויוצאה בכסף שבידה. ואם לא תצא ע"י שטר שיכתבו עליה או על אביה לשלם לכשימצאו. ולא קשיא כלל למאי תני דיוצאה בשנים ובסימנים. דהא ודאי כולהו איתנהו דסד"א בדאית לה זוזי נפקא בגרעון כסף. וכה"ג ודאי ליכא למכפייה לאדון למשקל שטרא בע"כ. אם לא מדעתיה. אלא היכא דלית לה ולאבוה הוא דהוה אמינא דתיפוק בשטרא. ומכל מקום אפי' אית לה ולא בעיא למיפק בכספא. אפ"ה נפקא בשנים וסימנים חנם אין כסף אע"ג דאפשר לה. מיהא בדלא אפשר ס"ד דכתבנא עלה שטרא בע"כ דאדון. כיון דאין בידה פדיונה. דהשתא דאניסא להוי לה פדיון מיד. וכי כתיבי שנים וסימנין בדאית לה דגלי קרא דמגרעת ע"י כסף שנותנת אם תרצה. ואם לאו תמתין עד שיבואו לה סימנין או שנים. ולעולם שכופין את האב לכתוב שטר עליו. כמו שכסף פדיונה עליו אם מצאה ידו. (לפ"ד רש"י) הרי שאין מכאן הכרח לדבריו. ואפי' ליכא לאשכוחי לאמה דאינה יוצאה לחירות. מאי הוה ואין אחריותה עליו. כאותה ששנינו אין אחריות זבים עליכם. אבל א"צ שהרי מקום מרווח להעמידה כנז':
69
ע׳וע"כ צ"ל כן בשטת התו' אף במסקנא
ולטעמך תיקשי אשטת התוס' דהא ס"ל דכופין לב"מ ובע"כ דאב בין אית ליה בין לית ליה. א"כ לעולם לא משכחת דאינה יוצאה מיד. דהאיכא בני משפחה דצריכין מיד לפדותה. ולקשי מר נמי לשטתייהו. אי הכי למאי תני שנים וסימנים. אלא מאי אית לך למימר תני שנים וסימנים בדליתינהו לבני משפחה ולית לה ולאבוה (אע"ג דהא לא שכיחא כלל) ותני ומפדין בדאיתינהו. דנפקא מיד. הכי נמי למאי דבעי למימר מעיקרא דכתבנא שטרא אדמיה. מיירי נמי בדלית לה דכתבנא שטרא אאבוה וכייפינן ליה. ודיקא נמי דקתני ומפדין ולא קתני ופודין דהוה משמע מרצון. אלא ומפדין קאמר שב"ד מפדין את האב או את הקרובים אם אין להאב. למכתב שטרא אדמיה כי לית לה. דלא מציא למיפק בכסף בעין. וכי אית לה זוזי ולא בעיא לאהדורי לאדון דמי מכירתה. או אפי' לית לה. וליתינהו לאב ולקרובים. לא תיפוק אלא בשנים. או בסימנין:
ולטעמך תיקשי אשטת התוס' דהא ס"ל דכופין לב"מ ובע"כ דאב בין אית ליה בין לית ליה. א"כ לעולם לא משכחת דאינה יוצאה מיד. דהאיכא בני משפחה דצריכין מיד לפדותה. ולקשי מר נמי לשטתייהו. אי הכי למאי תני שנים וסימנים. אלא מאי אית לך למימר תני שנים וסימנים בדליתינהו לבני משפחה ולית לה ולאבוה (אע"ג דהא לא שכיחא כלל) ותני ומפדין בדאיתינהו. דנפקא מיד. הכי נמי למאי דבעי למימר מעיקרא דכתבנא שטרא אדמיה. מיירי נמי בדלית לה דכתבנא שטרא אאבוה וכייפינן ליה. ודיקא נמי דקתני ומפדין ולא קתני ופודין דהוה משמע מרצון. אלא ומפדין קאמר שב"ד מפדין את האב או את הקרובים אם אין להאב. למכתב שטרא אדמיה כי לית לה. דלא מציא למיפק בכסף בעין. וכי אית לה זוזי ולא בעיא לאהדורי לאדון דמי מכירתה. או אפי' לית לה. וליתינהו לאב ולקרובים. לא תיפוק אלא בשנים. או בסימנין:
70
ע״אתו איכ' לתורצי קושיא דלעיל בד"א ומ"מ מ"ש אמ"ר שריר וקים
עי"ל דאיצטריך למתני שנים וסימנים אליבא דר"מ בשפסק על מנת שלא לייעד. ולרבנן בנמכרת לפסולין. ולר' אליעזר בנמכרת לקרובים נמי משכחת דבכל הני ליכא ייעוד. ודילמא כה"ג אין מפדין אותה. דהא כתיב אשר לא יעדה והפדה. כל היכא דאי בעי מצי מייעד כי לא מייעד מפדין בע"כ. אבל היכא דלא מצי מייעד לא. אפ"ה נפקא בשנים. וסימנים. ועיין עוד מזה לקמן. מיהא מסתברא כדברי אמ"ר דודאי מילתא פסיקתא נקט דכל כמה דאפשר מפדין אותה תמיד בין רוצין בין לא רוצין ודבריו מספיקים. ולקמן יבואר עוד דלק"מ:
עי"ל דאיצטריך למתני שנים וסימנים אליבא דר"מ בשפסק על מנת שלא לייעד. ולרבנן בנמכרת לפסולין. ולר' אליעזר בנמכרת לקרובים נמי משכחת דבכל הני ליכא ייעוד. ודילמא כה"ג אין מפדין אותה. דהא כתיב אשר לא יעדה והפדה. כל היכא דאי בעי מצי מייעד כי לא מייעד מפדין בע"כ. אבל היכא דלא מצי מייעד לא. אפ"ה נפקא בשנים. וסימנים. ועיין עוד מזה לקמן. מיהא מסתברא כדברי אמ"ר דודאי מילתא פסיקתא נקט דכל כמה דאפשר מפדין אותה תמיד בין רוצין בין לא רוצין ודבריו מספיקים. ולקמן יבואר עוד דלק"מ:
71
ע״במ"כ המשיג בדק בעוקצי תואנה
כתב מר עוד ז"ל ובדבר מ"ש מעכ"ת דה"ג ע"ע נמי לכפיניה ב"מ בודאי האמת יורה דרכו כו'. אבל מ"מ הא דמסיק כו'. ושיכתוב שטרא אדמיה מלבד שזה מתנגד לפירש"י כו' וכן מדינא מיפטר כיון דעני היה באותה שעה עכ"ל. ובמכ"ת אך תואנה הוא מבקש דודאי פירש"י הוא דבר אחד. ופי' אמ"ר הוא דרך אחר. וכי פירש"י כאן מוסכם. והלא התוס' חלוקים עליו. ומפני הלחץ הוכרח לנטות מפירושו. ומה זו תפיסה לא שביק מר חיי למאן דבעי לפרושי פירושא וליישב דבר קשה. האם יכולנו להעמיד פירש"י בריוח כי יפלא בעיניו דבר זה:
כתב מר עוד ז"ל ובדבר מ"ש מעכ"ת דה"ג ע"ע נמי לכפיניה ב"מ בודאי האמת יורה דרכו כו'. אבל מ"מ הא דמסיק כו'. ושיכתוב שטרא אדמיה מלבד שזה מתנגד לפירש"י כו' וכן מדינא מיפטר כיון דעני היה באותה שעה עכ"ל. ובמכ"ת אך תואנה הוא מבקש דודאי פירש"י הוא דבר אחד. ופי' אמ"ר הוא דרך אחר. וכי פירש"י כאן מוסכם. והלא התוס' חלוקים עליו. ומפני הלחץ הוכרח לנטות מפירושו. ומה זו תפיסה לא שביק מר חיי למאן דבעי לפרושי פירושא וליישב דבר קשה. האם יכולנו להעמיד פירש"י בריוח כי יפלא בעיניו דבר זה:
72
ע״גופסקיה לדינא בסכינ' דמיבד' במישוש' ומשתכ' היה מורשא
ומ"ש דמדינא מיפטר. כמה רב גובריה דפסקיה לדינא בסכינא חריפא. ואחר המחילה לענ"ד לא פסק יפה. ומה ענין שמטה אל הר שיפו"י כגיגית כפה. בהדי ההיא פלוגתא למה ליה דלא דמיא להכא כאוכלא לדנא. דאיכא למימר לא היא עד כאן לא קאמרי רבנן התם דעני היה באותה שעה ולא צריך לשלומי. אלא משום דמעיקרא כדין שקיל. והבע"ב שנתן לו מתנות עניים לא נתן כלום משלו שאין לו בהם אלא טובת הנאה לא ממון. ולא נתחייב זה לשלם לו לא בכתב ולא בע"פ משום הכי קם דינא דפטור. אבל הכא דאאבוה רמי למיפרקה. אע"ג דהשתא לית ליה ליזיל לוזיף ולפרוק. ואף דתקינו רבנן דאתו בני משפחה ופרקי לה מדידהו אי בעו. לשטתיה דאמ"ר. לא הניחו מעותיהן על קרן הצבי. ומעיקרא להלוואה נחתי דאי אפשר לחיובינהו בעל כרחייהו לדעת רבינו. אלא הכי תקינו רבנן דמצו למיכף לאב אע"ג דלית ליה כיון דמדינא מיחייב. אמור רבנן לכתוב שטרא וכ"ש דאתי שפיר לר"א דהתם. ואיבעית אימא כר"א נמי לא אתי. דזיל הכא איכא למדחי דאפי' ר"א דפליג התם מודה הכא דפטור. דעד כאן לא ס"ל התם דחייב לשלם אלא משום דההיא שעתא נמי לא עני הוה. אע"פ שאיננו בביתו אצל נכסיו וצריך ללות מאחרים. מחמת זה אינו נפטר מתשלומין. ומי לא מודה ר"א בעני שהעשיר אחר זמן שאינו צריך לשלם מתנות עניים שאכל. ועוד דהתם טעמיה דר"א משום דמפסיד לעניי עולם. ולאו כל כמיניה לגזול את שלהם. ולהעשיר עצמו לקמץ את שלו. משו"ה השתא דמטי לביתיה והאית ליה. הדר דינא ואשתני. אבל הכא דלא מפסדי אחריני בהא דפרקי ב"מ. ומדידהו הוא דיהבי ומחלי. ותו דהא עני ממש הוא האידנא. לעולם אימא לך אפי' לר"א מיפטר. הא קמן דאי להתם מדמינן לה מאי דוחקיה דמעכ"ת משום דעני היה באותה שעה. אלא שזה אל זה לא קרב. והן רחוקים בענין כרחוק מזרח ממערב. אבל פשוט מאד שדברי אמ"ר ז"ל נכונים דהכא אליבא דכ"ע מצו רבנן לתקוני הכי דלוזיף ולפרע. כיון דחיובא עליה רמי. וקרובים מאי עבידתייהו למיכפינהו:
ומ"ש דמדינא מיפטר. כמה רב גובריה דפסקיה לדינא בסכינא חריפא. ואחר המחילה לענ"ד לא פסק יפה. ומה ענין שמטה אל הר שיפו"י כגיגית כפה. בהדי ההיא פלוגתא למה ליה דלא דמיא להכא כאוכלא לדנא. דאיכא למימר לא היא עד כאן לא קאמרי רבנן התם דעני היה באותה שעה ולא צריך לשלומי. אלא משום דמעיקרא כדין שקיל. והבע"ב שנתן לו מתנות עניים לא נתן כלום משלו שאין לו בהם אלא טובת הנאה לא ממון. ולא נתחייב זה לשלם לו לא בכתב ולא בע"פ משום הכי קם דינא דפטור. אבל הכא דאאבוה רמי למיפרקה. אע"ג דהשתא לית ליה ליזיל לוזיף ולפרוק. ואף דתקינו רבנן דאתו בני משפחה ופרקי לה מדידהו אי בעו. לשטתיה דאמ"ר. לא הניחו מעותיהן על קרן הצבי. ומעיקרא להלוואה נחתי דאי אפשר לחיובינהו בעל כרחייהו לדעת רבינו. אלא הכי תקינו רבנן דמצו למיכף לאב אע"ג דלית ליה כיון דמדינא מיחייב. אמור רבנן לכתוב שטרא וכ"ש דאתי שפיר לר"א דהתם. ואיבעית אימא כר"א נמי לא אתי. דזיל הכא איכא למדחי דאפי' ר"א דפליג התם מודה הכא דפטור. דעד כאן לא ס"ל התם דחייב לשלם אלא משום דההיא שעתא נמי לא עני הוה. אע"פ שאיננו בביתו אצל נכסיו וצריך ללות מאחרים. מחמת זה אינו נפטר מתשלומין. ומי לא מודה ר"א בעני שהעשיר אחר זמן שאינו צריך לשלם מתנות עניים שאכל. ועוד דהתם טעמיה דר"א משום דמפסיד לעניי עולם. ולאו כל כמיניה לגזול את שלהם. ולהעשיר עצמו לקמץ את שלו. משו"ה השתא דמטי לביתיה והאית ליה. הדר דינא ואשתני. אבל הכא דלא מפסדי אחריני בהא דפרקי ב"מ. ומדידהו הוא דיהבי ומחלי. ותו דהא עני ממש הוא האידנא. לעולם אימא לך אפי' לר"א מיפטר. הא קמן דאי להתם מדמינן לה מאי דוחקיה דמעכ"ת משום דעני היה באותה שעה. אלא שזה אל זה לא קרב. והן רחוקים בענין כרחוק מזרח ממערב. אבל פשוט מאד שדברי אמ"ר ז"ל נכונים דהכא אליבא דכ"ע מצו רבנן לתקוני הכי דלוזיף ולפרע. כיון דחיובא עליה רמי. וקרובים מאי עבידתייהו למיכפינהו:
73
ע״דהא דקסבר מ"כ דלתלמודא בכל גוונ' כופין לאב לפדות בתו אף קודם שמיאן האדון לייעדה תמיהא טובא איברא ודאי לאו הכי הוא. ואגב מבואר עוד ישו' נכון למ"ש לעיל
כתב עוד מר זה לשונו ומ"ש הוד רום כת"ר עוד סעד לשטתו וז"ל וא"ש לישנא דבע"כ דאי ביש לו לאב כיון שמן הדין הוא מצווה לפדות את בתו כו' וא"כ אותה ששנינו מצות יעידה קודמת למצות פדייה היינו המצוה המוטלת על האב לפדותה וכ"כ הרמב"ן כו' וא"כ לא שייך שפיר לישנא דבע"כ שבכל המצות דינא הכי כו' אלא שאין זו מעיקר המצוה שהרי אין לו כו'. ולענ"ד אין מזה הכרח כו' אבל מקודם אין צריך לפדותה והכא קאמר דבכל גוונא בני משפחה כופין את האב לפדות אם יש לו אפי' קודם שאמר לא חפצתי לקחתה ועוד דאפי' לאחר שאמר כו' מ"מ אם הבת מוחלת הוא פטור ואהא קאמר דמ"מ ב"מ כופין אותו כו' ולפ"ז נתיישב גם קושיתו מנ"ל לתלמודא דטעמ' משום פגם משפחה. דהא ע"כ איירי הכי שהבת אינה מקפדת דאל"ה מאי קמ"ל פשיטא בכל המצות דינא הכי כו' וכל זה לפי שטתו דפשיטא בכה"ג כופין לאב כו' אמנם באמת לבי נבוך כי אין זה מצוה גמורה כי אם דרך מצוה מן המובחר וממילא לא היה ראוי לכפותו על כך והילכך לא קאמר דכופין אלא משום פ"מ עכ"ל. רואה אני שכל מגמתו של מעכ"ת להשיב ולהשיג ועמל הוא בעיני. מכל מקום ריקם לא אשיבנו באחת מטענותיו ויש להפליא עליו איך חשב לדחות בנין חזק בקנה ובגילא דחיטתא דהיכא אשכח מר דקאמר הכא דבכל גוונא כופין את האב אם יש לו אפי' קודם שיאמר לא חפצתי בה. הא ודאי ליתא אלא סתמא כפירושו שאין מקום לכפיה זו אלא אחר שאין האדון רוצה לייעדה. שזה מוכרע ממקומו ומוכרח מעצמו כיון דבהדיא תנן מצות יעידה קודמת למצות פדייה. מי נימא דאתו רבנן ועקרי למצוה הקודמת מדין תורה ויכריחו לבטלה הא ודאי בורכא. אלא פשיטא דאינה לכפיה זו אלא מעת שגילה האדון דעתו שאינו רוצה. ופגם משפחה נמי לא שייך מקמי הכי. דודאי אם מייעד אותה ליתא לפגם משפחה כלל. שהרי לכך שקדה תורה על תקנתה של בת ישראל להקדים לה מצות יעידה. לומר שזה כבודה. ואדרבה אם פודין אותה נגד רצון האדון שחפץ ביעוד הרי פוגמין אותה בכך. על כן אי אפשר לומר בשום פנים שתחול עליו חובת פדיונה אלא משעת שנדמת מיעידה. שאז היא נפגמת אם תשהא עוד אצלו אחר שביישה. ומעתה נתיישב ג"כ מ"ש מעכ"ת לעיל שנדחק לפרש הא דס"ד בע"כ דאדון היינו מרצון האב והקרובים. דאי ע"י כפייתן לא משכחת לה עבריה שאינו יוצאה מיד. ולמאי תני שנים וסימנים. דהשתא דאתינן להכי ניחא נמי דהא כל כמה דלא מיאן האדון ביעידה. אכתי ליכא למרמי חיובא אאב וקרובים למפרקה. ואיצטריך לאשמועינן דאפ"ה אי אתו לה סימנין ושנים מקמי דגלי האדון דעתו. הרי היא ברשות עצמה. מגזרת הכתוב. ונפקא נמי בלא כלום אי ניחא לה וזה אמת ברור דוק בגמרא ותשכח. ולעולם היכא דלא בעי לייעדה כייפינן וכנז' למעלה:
כתב עוד מר זה לשונו ומ"ש הוד רום כת"ר עוד סעד לשטתו וז"ל וא"ש לישנא דבע"כ דאי ביש לו לאב כיון שמן הדין הוא מצווה לפדות את בתו כו' וא"כ אותה ששנינו מצות יעידה קודמת למצות פדייה היינו המצוה המוטלת על האב לפדותה וכ"כ הרמב"ן כו' וא"כ לא שייך שפיר לישנא דבע"כ שבכל המצות דינא הכי כו' אלא שאין זו מעיקר המצוה שהרי אין לו כו'. ולענ"ד אין מזה הכרח כו' אבל מקודם אין צריך לפדותה והכא קאמר דבכל גוונא בני משפחה כופין את האב לפדות אם יש לו אפי' קודם שאמר לא חפצתי לקחתה ועוד דאפי' לאחר שאמר כו' מ"מ אם הבת מוחלת הוא פטור ואהא קאמר דמ"מ ב"מ כופין אותו כו' ולפ"ז נתיישב גם קושיתו מנ"ל לתלמודא דטעמ' משום פגם משפחה. דהא ע"כ איירי הכי שהבת אינה מקפדת דאל"ה מאי קמ"ל פשיטא בכל המצות דינא הכי כו' וכל זה לפי שטתו דפשיטא בכה"ג כופין לאב כו' אמנם באמת לבי נבוך כי אין זה מצוה גמורה כי אם דרך מצוה מן המובחר וממילא לא היה ראוי לכפותו על כך והילכך לא קאמר דכופין אלא משום פ"מ עכ"ל. רואה אני שכל מגמתו של מעכ"ת להשיב ולהשיג ועמל הוא בעיני. מכל מקום ריקם לא אשיבנו באחת מטענותיו ויש להפליא עליו איך חשב לדחות בנין חזק בקנה ובגילא דחיטתא דהיכא אשכח מר דקאמר הכא דבכל גוונא כופין את האב אם יש לו אפי' קודם שיאמר לא חפצתי בה. הא ודאי ליתא אלא סתמא כפירושו שאין מקום לכפיה זו אלא אחר שאין האדון רוצה לייעדה. שזה מוכרע ממקומו ומוכרח מעצמו כיון דבהדיא תנן מצות יעידה קודמת למצות פדייה. מי נימא דאתו רבנן ועקרי למצוה הקודמת מדין תורה ויכריחו לבטלה הא ודאי בורכא. אלא פשיטא דאינה לכפיה זו אלא מעת שגילה האדון דעתו שאינו רוצה. ופגם משפחה נמי לא שייך מקמי הכי. דודאי אם מייעד אותה ליתא לפגם משפחה כלל. שהרי לכך שקדה תורה על תקנתה של בת ישראל להקדים לה מצות יעידה. לומר שזה כבודה. ואדרבה אם פודין אותה נגד רצון האדון שחפץ ביעוד הרי פוגמין אותה בכך. על כן אי אפשר לומר בשום פנים שתחול עליו חובת פדיונה אלא משעת שנדמת מיעידה. שאז היא נפגמת אם תשהא עוד אצלו אחר שביישה. ומעתה נתיישב ג"כ מ"ש מעכ"ת לעיל שנדחק לפרש הא דס"ד בע"כ דאדון היינו מרצון האב והקרובים. דאי ע"י כפייתן לא משכחת לה עבריה שאינו יוצאה מיד. ולמאי תני שנים וסימנים. דהשתא דאתינן להכי ניחא נמי דהא כל כמה דלא מיאן האדון ביעידה. אכתי ליכא למרמי חיובא אאב וקרובים למפרקה. ואיצטריך לאשמועינן דאפ"ה אי אתו לה סימנין ושנים מקמי דגלי האדון דעתו. הרי היא ברשות עצמה. מגזרת הכתוב. ונפקא נמי בלא כלום אי ניחא לה וזה אמת ברור דוק בגמרא ותשכח. ולעולם היכא דלא בעי לייעדה כייפינן וכנז' למעלה:
74
ע״האפי' לשטת תלמודנו אין לומר שתועיל מחילת הבת כמש"ל לאפוקי מדעת מ"כ המשיג וכ"ש שא"א לאומרו לדע' המכילת' שעשאה חובה מן התורה
ומש"ע ז"ל ועוד אפי' לאחר שאמר כו' שחל עליו מצות פדייה מ"מ ודאי אם הבת מוחלת הוא פטור ומ"מ ב"מ כופין אותו כבר השבתי על זה למעלה. ועוד אני מוסיף עכשיו לתמוה עליו זו מניין לו בפשיטות שאם מוחלת הבת שהוא פטור ואני אומר שאינו כן אלא לעולם הוא חייב לפדותה ביש לו: בין היא ואביה וב"מ רוצים או לא רוצים. ולאו בדידה ובדידהו תליא מילתא. אלא גזרה מוחלטת היא שאמרה תור' והפדה אם מצאה ידו שלא יניחנה בעבדות בשום אופן כדרך שהקפידה תורה על העבד שירצע אם אמר לא אצא חפשי. אף באמה נאמר שאינה יכולה לוותר על עבדותה אע"פ שאינה נרצעת. מכל מקום עוברת על דת היא אם ממאנת לצאת. ולא כל שכן הוא מעבד שהרי בשתה מרובה ממנו. ולכן ריבה לה המקום יציאות יתירות. ופשיטא דלא משגיחין בה ומפקינן לה בעל כרחה. דעדיפא אמה מעבד לפי שנמכרה שלא מדעתה. והחמיר הכתוב בבשתה. וכשם שנמכרת שלא לרצונה. כך נפדית שלא לרצונה. כל זה נ"ל ברור. והא דכתיבנא לעיל דמצי לזבונה אפי' הוא עשיר. (וליכא לחיוביה בפדיונה כמש"ל אליבא דתלמודא. לדרך המכילתא נמי א"ש דלעולם אימא מעיקרא ודאי כי מזבין לה רחמנא זכי ליה) היינו משום דמתחלה נמכרת על דעת שייעדנה האדון. אבל משגילה האדון דעתו שאינה חפץ בה. הטילה תורה חובה על האב להפדותה עכ"פ כשסיפוק בידו:
ומש"ע ז"ל ועוד אפי' לאחר שאמר כו' שחל עליו מצות פדייה מ"מ ודאי אם הבת מוחלת הוא פטור ומ"מ ב"מ כופין אותו כבר השבתי על זה למעלה. ועוד אני מוסיף עכשיו לתמוה עליו זו מניין לו בפשיטות שאם מוחלת הבת שהוא פטור ואני אומר שאינו כן אלא לעולם הוא חייב לפדותה ביש לו: בין היא ואביה וב"מ רוצים או לא רוצים. ולאו בדידה ובדידהו תליא מילתא. אלא גזרה מוחלטת היא שאמרה תור' והפדה אם מצאה ידו שלא יניחנה בעבדות בשום אופן כדרך שהקפידה תורה על העבד שירצע אם אמר לא אצא חפשי. אף באמה נאמר שאינה יכולה לוותר על עבדותה אע"פ שאינה נרצעת. מכל מקום עוברת על דת היא אם ממאנת לצאת. ולא כל שכן הוא מעבד שהרי בשתה מרובה ממנו. ולכן ריבה לה המקום יציאות יתירות. ופשיטא דלא משגיחין בה ומפקינן לה בעל כרחה. דעדיפא אמה מעבד לפי שנמכרה שלא מדעתה. והחמיר הכתוב בבשתה. וכשם שנמכרת שלא לרצונה. כך נפדית שלא לרצונה. כל זה נ"ל ברור. והא דכתיבנא לעיל דמצי לזבונה אפי' הוא עשיר. (וליכא לחיוביה בפדיונה כמש"ל אליבא דתלמודא. לדרך המכילתא נמי א"ש דלעולם אימא מעיקרא ודאי כי מזבין לה רחמנא זכי ליה) היינו משום דמתחלה נמכרת על דעת שייעדנה האדון. אבל משגילה האדון דעתו שאינה חפץ בה. הטילה תורה חובה על האב להפדותה עכ"פ כשסיפוק בידו:
75
ע״וודבר ברור הוא שהיא וגם ב"מ אינם יכולים למחול ומ"כ המשיג בנה דיוק על יסוד של חול
ובהכי אזיל ליה כל מה שכתב מעכ"ת עוד באומרו ולפ"ז יתייש' גם קושיתו דלעיל מנ"ל לתלמודא דטעמא משום פ"מ דהא ע"כ מיירי הכי דאל"ה מאי קמ"ל פשיטא כו' אלא צ"ל דמיירי כשהבת מוחלת. דכבר הראיתי פנים צהובות שאין מחילתה מחילה דבר תורה. ואפי' מחלי בני משפחה נמי לא מהני. ולא צריכינן לב"מ אלא לעשוייה לאב היכא דלית ליה. כשטת התו' ואמ"ר ז"ל. ואפי' יהבינן ליה למר שטתיה דמציא מחלה. מ"מ אין דבריו מוכרחים במה שרצה להוכיח כן מכח הקושיא דאל"ה מאי קמ"ל פשיטא. שזה תדע מן הקושיא ומערכה על הדרוש. שאפי' היינו אומרים שקושיא הנז' מתורצת בכך. מה יעשה לאחרות. שעם זה עדיין לא נתיישבו כל התמיהות שזכר אמ"ר בסוגיא. ומי סני לתרוצי כולהו ברווחא כשטתיה דרבנא ז"ל ומה חסר לו בכך. וגם באמת הדיוק הלז שנזכר בדברי אמ"ר דלא שייך בע"כ מאחר שכן הדין בכל התורה כולה נ"ל דלאו לקושטא קאמר ליה. דאינו הכרח גמור ולא נקטיה אלא באשגרת לישן לאפושי בסייעתא ע"ד הרחבת הלשון. לא שהוצרך לו. דהא פשיטא איכא למימר דלא קאתי לאשמועינן בע"כ באמה אלא משום דקבעי למתני משא"כ בעברי. איידי דנחית למימני מילי דעברי ועברייה דמאי דאיתיה בחד ליתיה באידך ולא סגי דלא תני ליה. לכן נ"ל דודאי אין זה כדאי להכריח כלום. וכן נראה מלשון אמ"ר שלא עשה מזה עיקר אלא טפל בלבד והבליעו בהמשך הלשון כמבואר. על כן אין לו למעכ"ת להוכיח מזה דע"כ מיירי כשהבת מוחלת. ואעפ"כ דברי רבינו נכונים מסברא דנפשיה דרב גובריה לפרושי לסוגיא בדלית ליה לאב. והוא שוה לדרך התו' במקצת וכך יפה לו ליישב כל התמיהות:
ובהכי אזיל ליה כל מה שכתב מעכ"ת עוד באומרו ולפ"ז יתייש' גם קושיתו דלעיל מנ"ל לתלמודא דטעמא משום פ"מ דהא ע"כ מיירי הכי דאל"ה מאי קמ"ל פשיטא כו' אלא צ"ל דמיירי כשהבת מוחלת. דכבר הראיתי פנים צהובות שאין מחילתה מחילה דבר תורה. ואפי' מחלי בני משפחה נמי לא מהני. ולא צריכינן לב"מ אלא לעשוייה לאב היכא דלית ליה. כשטת התו' ואמ"ר ז"ל. ואפי' יהבינן ליה למר שטתיה דמציא מחלה. מ"מ אין דבריו מוכרחים במה שרצה להוכיח כן מכח הקושיא דאל"ה מאי קמ"ל פשיטא. שזה תדע מן הקושיא ומערכה על הדרוש. שאפי' היינו אומרים שקושיא הנז' מתורצת בכך. מה יעשה לאחרות. שעם זה עדיין לא נתיישבו כל התמיהות שזכר אמ"ר בסוגיא. ומי סני לתרוצי כולהו ברווחא כשטתיה דרבנא ז"ל ומה חסר לו בכך. וגם באמת הדיוק הלז שנזכר בדברי אמ"ר דלא שייך בע"כ מאחר שכן הדין בכל התורה כולה נ"ל דלאו לקושטא קאמר ליה. דאינו הכרח גמור ולא נקטיה אלא באשגרת לישן לאפושי בסייעתא ע"ד הרחבת הלשון. לא שהוצרך לו. דהא פשיטא איכא למימר דלא קאתי לאשמועינן בע"כ באמה אלא משום דקבעי למתני משא"כ בעברי. איידי דנחית למימני מילי דעברי ועברייה דמאי דאיתיה בחד ליתיה באידך ולא סגי דלא תני ליה. לכן נ"ל דודאי אין זה כדאי להכריח כלום. וכן נראה מלשון אמ"ר שלא עשה מזה עיקר אלא טפל בלבד והבליעו בהמשך הלשון כמבואר. על כן אין לו למעכ"ת להוכיח מזה דע"כ מיירי כשהבת מוחלת. ואעפ"כ דברי רבינו נכונים מסברא דנפשיה דרב גובריה לפרושי לסוגיא בדלית ליה לאב. והוא שוה לדרך התו' במקצת וכך יפה לו ליישב כל התמיהות:
76
ע״זהס מלהזכיר מדת רחמנות כמ"ש תורה במשפט הבנות וכן היא באה במספר החובו' הנמנות
ואשתומם כשעה חדא על מ"ש מעכ"ת עוד בזה"ל וכל זה לפי שטתו אמנם באמת לבי נבוך כי אין זה מצות עשה גמורה כ"א מצד הטוב והישר כו' וממילא לא היה ראוי לכפותו כו' אלא משום פ"מ. במחילה מגבב דברים ומביא עלינו לעקם הישרה. ולעקור מ"ע מן התורה. מרצון מופשט. ואיך לא יירא מעכ"ת לומר דבר כזה פן יהו משתקין אותו. לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות. כי מאין הרגלים להעלות על הדעת שמ"ע זו היא רשות. וכל מוני מצות הכניסוה בחשבון המצות המחוייבות. ואם יקנה לו מעכ"ת אוהבים ברצי כסף אולי מחיבה יתרה יתרצו לשמוע בקולו לעשות מחובה רשות לקלקל השורה. ועוד לאו ק"ו הוא אם על כבוד ב"ו דהיינו פ"מ אמרת כופין. משום כבוד שמים דהיינו מימרא דרחמנא לא כל שכן. שהרי אמרה תורה והפדה. והוי כיהודא ועוד לקרא. אלא ודאי צ"ל כדעת אמ"ר דאע"ג דודאי חיובא איכא מדאורייתא. מ"מ דוקא בדאית ליה הוא. דבעינן קרא כדכתיב. והפדה. ואין פדיון אלא בכסף והיינו שהשיגה ידו. ופשיטא דכופין עליה כבכל המצות. אבל כשאין לו אינו מחויב מן התורה. ואפ"ה רמו רבנן חיובא עליה. דאי בעו בני משפחה כייפי ליה ויהיב שטרא אדמיה. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דעליה דאבוה רמי חיובא לפדותה:
ואשתומם כשעה חדא על מ"ש מעכ"ת עוד בזה"ל וכל זה לפי שטתו אמנם באמת לבי נבוך כי אין זה מצות עשה גמורה כ"א מצד הטוב והישר כו' וממילא לא היה ראוי לכפותו כו' אלא משום פ"מ. במחילה מגבב דברים ומביא עלינו לעקם הישרה. ולעקור מ"ע מן התורה. מרצון מופשט. ואיך לא יירא מעכ"ת לומר דבר כזה פן יהו משתקין אותו. לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות. כי מאין הרגלים להעלות על הדעת שמ"ע זו היא רשות. וכל מוני מצות הכניסוה בחשבון המצות המחוייבות. ואם יקנה לו מעכ"ת אוהבים ברצי כסף אולי מחיבה יתרה יתרצו לשמוע בקולו לעשות מחובה רשות לקלקל השורה. ועוד לאו ק"ו הוא אם על כבוד ב"ו דהיינו פ"מ אמרת כופין. משום כבוד שמים דהיינו מימרא דרחמנא לא כל שכן. שהרי אמרה תורה והפדה. והוי כיהודא ועוד לקרא. אלא ודאי צ"ל כדעת אמ"ר דאע"ג דודאי חיובא איכא מדאורייתא. מ"מ דוקא בדאית ליה הוא. דבעינן קרא כדכתיב. והפדה. ואין פדיון אלא בכסף והיינו שהשיגה ידו. ופשיטא דכופין עליה כבכל המצות. אבל כשאין לו אינו מחויב מן התורה. ואפ"ה רמו רבנן חיובא עליה. דאי בעו בני משפחה כייפי ליה ויהיב שטרא אדמיה. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דעליה דאבוה רמי חיובא לפדותה:
77
ע״חרש"י ז"ל ודאי לית ליה הך דרש' דמכילת'
וא"ת א"כ דמ"ע גמורה וחובה היא מאי דעתיה דרש"י דמפ' להך מפדין ביש לו. ומשמע דבאין לו ליתה לכפייה לגמרי. ומוכח נמי בסוגיין דהך כפייה אינה אלא תקנת חכמים מדנקיט פ"מ. והכי דייקא כולה שמעתא כנז' גם בתשובתו של אמ"ר ז"ל. אי הכי תיקשי ארש"י מאי תקינו רבנן. והלא מן התורה כופין אותו ביש לו. ואטו רש"י קטעי בהכי הא לא קשיא דרש"י אזיל לשטתיה דמפרש לקרא והפדה אאדון דמחויב לסייע בפדיונה. ולא מוקים קרא באב דווקא אלא משמע ליה דחובת האדון היא. ליתן מקום ליציאתה בכל אופן שיהא בין שהשיגה ידה או יד אביה וקרוביה הבאין להפדותה. שלא יעכבנה על כרחם. ובוודאי דס"ל נמי דכייפינן ומפקינן לה מניה על כרחו אי לא בעי. כדין כל מ"ע שבתורה. ודין תורה ליתה לכפיה לגבי אבוה אליבא דרש"י דהכי רהטא לכאורה סוגיא דגמרא. ואתו רבנן ותקני נמי כפיה דאב. איברא אנן במכילתא ורמב"ן קיימינן דסבירא להו דמ"ע דאב היא וכייפינן ליה מד"ת. מיהת ליכא למ"ד דאינה מ"ע גמורה רק בדרך רחמנות ורשות כדעת מעכ"ת. אלא לכ"ע חובה היא בלי ספק. וכיון דס"ל דאאבוה קאי והפדה. לא סגי דלא כופין על קיומה וכאמור:
וא"ת א"כ דמ"ע גמורה וחובה היא מאי דעתיה דרש"י דמפ' להך מפדין ביש לו. ומשמע דבאין לו ליתה לכפייה לגמרי. ומוכח נמי בסוגיין דהך כפייה אינה אלא תקנת חכמים מדנקיט פ"מ. והכי דייקא כולה שמעתא כנז' גם בתשובתו של אמ"ר ז"ל. אי הכי תיקשי ארש"י מאי תקינו רבנן. והלא מן התורה כופין אותו ביש לו. ואטו רש"י קטעי בהכי הא לא קשיא דרש"י אזיל לשטתיה דמפרש לקרא והפדה אאדון דמחויב לסייע בפדיונה. ולא מוקים קרא באב דווקא אלא משמע ליה דחובת האדון היא. ליתן מקום ליציאתה בכל אופן שיהא בין שהשיגה ידה או יד אביה וקרוביה הבאין להפדותה. שלא יעכבנה על כרחם. ובוודאי דס"ל נמי דכייפינן ומפקינן לה מניה על כרחו אי לא בעי. כדין כל מ"ע שבתורה. ודין תורה ליתה לכפיה לגבי אבוה אליבא דרש"י דהכי רהטא לכאורה סוגיא דגמרא. ואתו רבנן ותקני נמי כפיה דאב. איברא אנן במכילתא ורמב"ן קיימינן דסבירא להו דמ"ע דאב היא וכייפינן ליה מד"ת. מיהת ליכא למ"ד דאינה מ"ע גמורה רק בדרך רחמנות ורשות כדעת מעכ"ת. אלא לכ"ע חובה היא בלי ספק. וכיון דס"ל דאאבוה קאי והפדה. לא סגי דלא כופין על קיומה וכאמור:
78
ע״טטעמיה דאמ"ר אתי לאשמועי' אמאי לא אזדא גרסתיה אליבא דשטת רש"י כדסבר מ"כ המשיג וכנגד ד' פני"ם דיברה תור' שטתו כך בהכרח
כתב עו' מעלתו וז"ל ואמנם לא ידעתי מה הכריחו לכך לפרש לפי גרסתו דמיירי באין לו לאב כו' ושיכתוב להם שטרא אדמיה כו' דודאי אף לפי גרסא זו שפיר י"ל כפירש"י דהא דקאמר בע"כ דאב היינו בדאית ליה כופין אותו ואהא פריך שפיר א"ה ע"ע נמי אם השיגה ידו לכפיניה ב"מ לפדות עצמו כו' והא ודאי קושיא אלימתא ולפי גרסת הספרים תיקשי אמאי לא פריך תלמודא הך קושיא עכ"ל: ואין ספק אצלי שמעכ"ת לא עיין בה שפיר דהרי דברי אמ"ר מוכרחים בודאי למי שיעמיק בהם כראוי. ומכלל דברינו הנ"ל נשמע קצת מה שהכריחו והביאו לידי מדה זו: ועתה אוסיף לקח לגלות הכרחיותיו לעיני השמש ואספרם אחת לאחת כדי שהמעיין ימצא נחת. א' היה קשה בעיניו להעמידה בשטת רש"י ביש לו. דא"כ בלא"ה מן התורה כופין אותו לפ"ד המכילתא והרמב"ן ולאו תקנתא דרבנן היא דלפריך עלה אי הכי ע"ע נמי. ב' מה לו לתלות הדבר בפגם משפחה וקושיתו הראשונה במקומה עומדת לימא משום פגם בתו. ואי משום דסבר מה דקאמר משום פגם משפחה למימרא דאפי' היכא דמחלה כייפי ליה. כבר השבתי על זה באריכות: ג' דניחא ליה לתרוצי סוגיא בתרתי כפיות חדא דאב לפדותה משלו היכא דאפשר. ואידך היכא דלית ליה דנפדית בע"כ ולא מצי טעין דתחזור לביתו. והרי זו פשרה ישרה בין הדיעות החלוקות בפירוש הסוגיא. ועל זה יהללוהו בשערים כאותה ששנינו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים. שהרי בפירושו נכללים שני הפירושים דרש"י ותו'. ונתן מקום לשני הדרכים להודות במקצתן באופן שכל דבריהם קיימים. וכל שכן לפי מה שטוב בעיניו לסמוך ענינן על לשון הברייתא דמשמע ליה תרי גווני כפיות. דמפדין היינו ביש לו. ובע"כ היא כפיה אחרת כשפודין ב"מ משלהן. והאב בא מחמת טענה דלא מצי מעכב. ד' הוכרח לכך מפני קושית התו' שאם ביש לו לחוד עסקינן ולא מיירי מכפיה אחריתא. א"כ נשארה הקושיא מאי פריך הכא נמי הדר ומזבין לה. כי מה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה משלו. הרי שעל כרחנו צריכים אנו להודות במקצת לשטת התו' דודאי איירי בברייתא נמי מכפיית האב בדלית ליה. והיינו כפיה דמזונות. דהשתא פריך שפיר הכא נמי הדר ומזבין לה. ואמאי תני ומפדין הא ודאי לא עבידי בני משפחה למפרקה דלא שדו זוזייהו בכדי מאחר שבידו לחזור ולמוכרה. ומאי שנא גבי עבד דלא תני ומפדין משום דלאו אורחייהו בהכי:באמה נמי לאו אורחא אי נמכרת ונשנית. ואצטריך לאוקמה כר"ש:
כתב עו' מעלתו וז"ל ואמנם לא ידעתי מה הכריחו לכך לפרש לפי גרסתו דמיירי באין לו לאב כו' ושיכתוב להם שטרא אדמיה כו' דודאי אף לפי גרסא זו שפיר י"ל כפירש"י דהא דקאמר בע"כ דאב היינו בדאית ליה כופין אותו ואהא פריך שפיר א"ה ע"ע נמי אם השיגה ידו לכפיניה ב"מ לפדות עצמו כו' והא ודאי קושיא אלימתא ולפי גרסת הספרים תיקשי אמאי לא פריך תלמודא הך קושיא עכ"ל: ואין ספק אצלי שמעכ"ת לא עיין בה שפיר דהרי דברי אמ"ר מוכרחים בודאי למי שיעמיק בהם כראוי. ומכלל דברינו הנ"ל נשמע קצת מה שהכריחו והביאו לידי מדה זו: ועתה אוסיף לקח לגלות הכרחיותיו לעיני השמש ואספרם אחת לאחת כדי שהמעיין ימצא נחת. א' היה קשה בעיניו להעמידה בשטת רש"י ביש לו. דא"כ בלא"ה מן התורה כופין אותו לפ"ד המכילתא והרמב"ן ולאו תקנתא דרבנן היא דלפריך עלה אי הכי ע"ע נמי. ב' מה לו לתלות הדבר בפגם משפחה וקושיתו הראשונה במקומה עומדת לימא משום פגם בתו. ואי משום דסבר מה דקאמר משום פגם משפחה למימרא דאפי' היכא דמחלה כייפי ליה. כבר השבתי על זה באריכות: ג' דניחא ליה לתרוצי סוגיא בתרתי כפיות חדא דאב לפדותה משלו היכא דאפשר. ואידך היכא דלית ליה דנפדית בע"כ ולא מצי טעין דתחזור לביתו. והרי זו פשרה ישרה בין הדיעות החלוקות בפירוש הסוגיא. ועל זה יהללוהו בשערים כאותה ששנינו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים. שהרי בפירושו נכללים שני הפירושים דרש"י ותו'. ונתן מקום לשני הדרכים להודות במקצתן באופן שכל דבריהם קיימים. וכל שכן לפי מה שטוב בעיניו לסמוך ענינן על לשון הברייתא דמשמע ליה תרי גווני כפיות. דמפדין היינו ביש לו. ובע"כ היא כפיה אחרת כשפודין ב"מ משלהן. והאב בא מחמת טענה דלא מצי מעכב. ד' הוכרח לכך מפני קושית התו' שאם ביש לו לחוד עסקינן ולא מיירי מכפיה אחריתא. א"כ נשארה הקושיא מאי פריך הכא נמי הדר ומזבין לה. כי מה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה משלו. הרי שעל כרחנו צריכים אנו להודות במקצת לשטת התו' דודאי איירי בברייתא נמי מכפיית האב בדלית ליה. והיינו כפיה דמזונות. דהשתא פריך שפיר הכא נמי הדר ומזבין לה. ואמאי תני ומפדין הא ודאי לא עבידי בני משפחה למפרקה דלא שדו זוזייהו בכדי מאחר שבידו לחזור ולמוכרה. ומאי שנא גבי עבד דלא תני ומפדין משום דלאו אורחייהו בהכי:באמה נמי לאו אורחא אי נמכרת ונשנית. ואצטריך לאוקמה כר"ש:
79
פ׳לשקול נמי בשבחא דממיל' רווחא שמעתא אליבא דהילכת' וטבא תיהוי מילתא פסיקת'
והשתא ממילא רווחא שמעתיה לאסוקי לברייתא אליבא דהילכתא אע"ג דמיתוקמא כר"ש. מכל מקום נשאר החיוב על האב אליבא דכ"ע דלא אצטרכינן למוקמה כר"ש אלא בכפיית ב"מ אם רוצין לכוף לאב. דאע"ג דאין חולק בזה דיכולין לכופו. מיהו לא הוה תני לה דלאו אורחא הוא. אי לאו משום דאינה נמכרת ונשנית. מיהת אי בעו למישדי זוזייהו בכדי. בהא ליכא מאן דפליג דמצו עבדי. וכייפי ליה לאב ודאי. זוהי שטתו של רבינו והיא מוכרחת בלי ספק על פי גרסתו כדי ליישב כל התמיהות המבוארות בכך. אע"פ שקיצר וסמך על המבין. דלשטתו הכל ניחא ולא צריכינן לדוחק הכפייה דבני משפחה גופייהו דחידשו התו'. וכל הקושיות מיושבות. וברייתא מתוקמא שפיר ובכל גוונא. דלעולם איתא לכפיה בין האב רוצה בין אינו רוצה בין יש לו בין אין לו. והויא מילתא פסיקתא. משא"כ לפירש"י נתת דבריה לשיעורין שלא נאמרה כפיה זו אלא כשיש לו וכל כי האי גוונא לא הוי שתיק תלמודא. וכי לא טוב להשוות בין הפירושים. והא לדברי אמ"ר כולהו איתנהו:
והשתא ממילא רווחא שמעתיה לאסוקי לברייתא אליבא דהילכתא אע"ג דמיתוקמא כר"ש. מכל מקום נשאר החיוב על האב אליבא דכ"ע דלא אצטרכינן למוקמה כר"ש אלא בכפיית ב"מ אם רוצין לכוף לאב. דאע"ג דאין חולק בזה דיכולין לכופו. מיהו לא הוה תני לה דלאו אורחא הוא. אי לאו משום דאינה נמכרת ונשנית. מיהת אי בעו למישדי זוזייהו בכדי. בהא ליכא מאן דפליג דמצו עבדי. וכייפי ליה לאב ודאי. זוהי שטתו של רבינו והיא מוכרחת בלי ספק על פי גרסתו כדי ליישב כל התמיהות המבוארות בכך. אע"פ שקיצר וסמך על המבין. דלשטתו הכל ניחא ולא צריכינן לדוחק הכפייה דבני משפחה גופייהו דחידשו התו'. וכל הקושיות מיושבות. וברייתא מתוקמא שפיר ובכל גוונא. דלעולם איתא לכפיה בין האב רוצה בין אינו רוצה בין יש לו בין אין לו. והויא מילתא פסיקתא. משא"כ לפירש"י נתת דבריה לשיעורין שלא נאמרה כפיה זו אלא כשיש לו וכל כי האי גוונא לא הוי שתיק תלמודא. וכי לא טוב להשוות בין הפירושים. והא לדברי אמ"ר כולהו איתנהו:
80
פ״אאגב חורפא דמ"כ המשיג גברא רבה אמר מילתא מיחזי כי חוכא ובדיחותא
ומעכ"ת מאס את מי השילוח ההולכים לאט ולקח לעצמו דרך אחרת אחר שבחר לו מה שרצה מפירושו של אמ"ר ז"ל ואין לדבריו תקומה כלל כמו שאבאר בס"ד מלבד כל האמור. והנה מש"ע ואהא פריך שפיר ע"ע נמי אם השיגה ידו לכפיניה. הא ודאי חוכא דהאי תנא שליח וערטלאי. וסיים מסאני טלאי ע"ג טלאי. דבודאי נשאר ערום ויחף אחרי נמכר. וכל המריעין לו כו' וכי תשיג ידו שמא במתנה (ומציאה בלא"ה לאו דידיה היא ער"ע) ובירושה. הא מילתא דלא שכיחא היא. וכל דאי כה"ג לא קתני. וסתמא דמילתא נמי אי אית ליה לעבד פודה עצמו ממילא ואין צורך להכריחו על פדיונו. ודחיישינן דהדר ומזבין נפשיה היינו בדיהבי בני משפחה דמי. ואיהו לית ליה מידי. אבל באמה לאבוה הוא דכייפינן דלא חייש לעבדותה של בתו כולי האי. דאע"ג דמטי ידיה איכא למיחש ומשום סרך בתו נגעו בה דלא ליתי למסרך. הרי השבנו על כל דבריו ופקפוקיו עד אשר לא נשאר בהם גם צרור שאינו נפרך. ויטול מה שחידש לפרש הסוגיא ע"פ גרסת אמ"ר בשטת רש"י. שאין לו קיום בשום אופן ונשתכר אל צרור נקוב. ולא נתיישר העקוב:
ומעכ"ת מאס את מי השילוח ההולכים לאט ולקח לעצמו דרך אחרת אחר שבחר לו מה שרצה מפירושו של אמ"ר ז"ל ואין לדבריו תקומה כלל כמו שאבאר בס"ד מלבד כל האמור. והנה מש"ע ואהא פריך שפיר ע"ע נמי אם השיגה ידו לכפיניה. הא ודאי חוכא דהאי תנא שליח וערטלאי. וסיים מסאני טלאי ע"ג טלאי. דבודאי נשאר ערום ויחף אחרי נמכר. וכל המריעין לו כו' וכי תשיג ידו שמא במתנה (ומציאה בלא"ה לאו דידיה היא ער"ע) ובירושה. הא מילתא דלא שכיחא היא. וכל דאי כה"ג לא קתני. וסתמא דמילתא נמי אי אית ליה לעבד פודה עצמו ממילא ואין צורך להכריחו על פדיונו. ודחיישינן דהדר ומזבין נפשיה היינו בדיהבי בני משפחה דמי. ואיהו לית ליה מידי. אבל באמה לאבוה הוא דכייפינן דלא חייש לעבדותה של בתו כולי האי. דאע"ג דמטי ידיה איכא למיחש ומשום סרך בתו נגעו בה דלא ליתי למסרך. הרי השבנו על כל דבריו ופקפוקיו עד אשר לא נשאר בהם גם צרור שאינו נפרך. ויטול מה שחידש לפרש הסוגיא ע"פ גרסת אמ"ר בשטת רש"י. שאין לו קיום בשום אופן ונשתכר אל צרור נקוב. ולא נתיישר העקוב:
81
פ״באוליד שיט"ת חדתא ולא אהניא ליה בריהט' דסוגיא
ומבלעדי אחזה כבר ראה מעכ"ת עצמו תיוהא בשטתו דמותיב לנפשיה אי הכי מאי משני בע"ע הדר ומזבין נפשיה. ומה תועלת במכירתו כיון דכופין אותו לעולם. ומתוך זה נכנס לדוחקים עצומים שאי אפשר לשמעם. כאשר יבואר להלן בטוב טעם: והא ודאי נמי תיובתא מעליא לפירושו. אף שמעכ"ת חשב לרפא שבר על נקלה באומרו אבל באמת משום הא לא אריא דודאי תלמודא משני שפיר כו' משום דלא חשיב בברייתא אלא פדיון המתקיים לעולם ואינו בא עוד לידי עבדות. והאריך לשון בזה. ואל מקום אחד הכל הולך שאין קץ לסברות כאלה שאין להם על מה שיסמכו לא שורש ולא ענף. ואין לעוף השמים בלי ידים ורגלים ולא כנף. כי אפילו הוא מרבה בש"מא כל היום. לומר שאינו פדיון המתקיים: אין שומע לו. והקושיא במקומה עומדת. מאי טעמא לא תני נמי הך תקנתא בע"ע דרשאין ויכולין ב"מ להכריחו על פדיונו אם מצאה ידו. כדרך ששנו באב. ומדוע יהא דבר שאינו מתקיים. ולמה לא יטריחו בני משפחה עצמן בכך לחוס על כבודם בדבר שאין להם חסרון כיס. כה"ג ודאי טרח איניש בדינא ודיינא אפי' מאה פעמים. ועד שאתה אומר שהם יתייגעו ויניחוהו בעבדות לבסוף. אני אומר שהוא יבוש ויכלם בראותו שיגע לריק ויכוף כאגמון ראשו. ולא עוד שאני אומר שהוא ודאי דבר שסופו להתקיים. כי לא ימצא עוד מי שירצה לקנותו. מי פתי יסור לקנות עבד כזה. שיש עליו עוררין ואין מכירתו מכירה גמורה. אם קרוביו מוחין בידו. ועוד איך שיהיה ולו הונח כדבריו שאין פדיונו דבר של קיימא מה בכך יניחוהו בסוף בעבדותו. וכי מה הפסדנו בזה. והלא עתה לא הרווחנו כלום שא"כ פשיטא שישאר לעבד עולם בלי מונע. ויעיד המעיין הישר אם ראוי לבלות הזמן בתשובות לסברות זרות כאלו:
ומבלעדי אחזה כבר ראה מעכ"ת עצמו תיוהא בשטתו דמותיב לנפשיה אי הכי מאי משני בע"ע הדר ומזבין נפשיה. ומה תועלת במכירתו כיון דכופין אותו לעולם. ומתוך זה נכנס לדוחקים עצומים שאי אפשר לשמעם. כאשר יבואר להלן בטוב טעם: והא ודאי נמי תיובתא מעליא לפירושו. אף שמעכ"ת חשב לרפא שבר על נקלה באומרו אבל באמת משום הא לא אריא דודאי תלמודא משני שפיר כו' משום דלא חשיב בברייתא אלא פדיון המתקיים לעולם ואינו בא עוד לידי עבדות. והאריך לשון בזה. ואל מקום אחד הכל הולך שאין קץ לסברות כאלה שאין להם על מה שיסמכו לא שורש ולא ענף. ואין לעוף השמים בלי ידים ורגלים ולא כנף. כי אפילו הוא מרבה בש"מא כל היום. לומר שאינו פדיון המתקיים: אין שומע לו. והקושיא במקומה עומדת. מאי טעמא לא תני נמי הך תקנתא בע"ע דרשאין ויכולין ב"מ להכריחו על פדיונו אם מצאה ידו. כדרך ששנו באב. ומדוע יהא דבר שאינו מתקיים. ולמה לא יטריחו בני משפחה עצמן בכך לחוס על כבודם בדבר שאין להם חסרון כיס. כה"ג ודאי טרח איניש בדינא ודיינא אפי' מאה פעמים. ועד שאתה אומר שהם יתייגעו ויניחוהו בעבדות לבסוף. אני אומר שהוא יבוש ויכלם בראותו שיגע לריק ויכוף כאגמון ראשו. ולא עוד שאני אומר שהוא ודאי דבר שסופו להתקיים. כי לא ימצא עוד מי שירצה לקנותו. מי פתי יסור לקנות עבד כזה. שיש עליו עוררין ואין מכירתו מכירה גמורה. אם קרוביו מוחין בידו. ועוד איך שיהיה ולו הונח כדבריו שאין פדיונו דבר של קיימא מה בכך יניחוהו בסוף בעבדותו. וכי מה הפסדנו בזה. והלא עתה לא הרווחנו כלום שא"כ פשיטא שישאר לעבד עולם בלי מונע. ויעיד המעיין הישר אם ראוי לבלות הזמן בתשובות לסברות זרות כאלו:
82
פ״גולא סלקא לי' שמעתא
והפלא עוד בדבריו הללו דסבר מר לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא וסיים בלשון זה אבל מ"מ ודאי בעיקר דינא לא פליגי רבנן ואינהו נמי ס"ל דכופין את האב לפדות כו' ואע"ג דלרבנן אפשר שלא יהא פדיון המתקיים אין הדבר ברור דאפשר אחר כפייה הראשונה יטה אזנו כו' וגם ביד הקרובים לכפותו כמה פעמים עכ"ל. וישמיע לאזנו מה שהוא מוציא מפיו. א"כ מאי דוחקיה דתלמודא לאוקמי כר"ש דלא כהלכתא. הא אפי' כרבנן נמי תיתי. אלא שבודאי אין זה מועיל דא"כ מאי טעמא בע"ע לא תני ומפדין. ולכן הוצרך מעכ"ת לאחוז החבל בשני ראשיו וכדמות שני הפכים בענין אחד (דמעיקרא פשיטא ליה דלרבנן בתרוייהו ליכא פדיון המתקיים והדר קאמר איפכא דהשתא במסקנא לא סגיא דלא נימא). דלרבנן אמרינן באמה הוי פדיון המתקיים ולא בעבד. ומסברא ודאי איפכא הוא. דהאב ודאי לא יכנע מהר כמו העבד כי מי יחוש יותר ממנו על כבוד עצמו וכובד עבדותו. הרי בבירור ששטתו של מעכ"ת סתורה מאליה:
והפלא עוד בדבריו הללו דסבר מר לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא וסיים בלשון זה אבל מ"מ ודאי בעיקר דינא לא פליגי רבנן ואינהו נמי ס"ל דכופין את האב לפדות כו' ואע"ג דלרבנן אפשר שלא יהא פדיון המתקיים אין הדבר ברור דאפשר אחר כפייה הראשונה יטה אזנו כו' וגם ביד הקרובים לכפותו כמה פעמים עכ"ל. וישמיע לאזנו מה שהוא מוציא מפיו. א"כ מאי דוחקיה דתלמודא לאוקמי כר"ש דלא כהלכתא. הא אפי' כרבנן נמי תיתי. אלא שבודאי אין זה מועיל דא"כ מאי טעמא בע"ע לא תני ומפדין. ולכן הוצרך מעכ"ת לאחוז החבל בשני ראשיו וכדמות שני הפכים בענין אחד (דמעיקרא פשיטא ליה דלרבנן בתרוייהו ליכא פדיון המתקיים והדר קאמר איפכא דהשתא במסקנא לא סגיא דלא נימא). דלרבנן אמרינן באמה הוי פדיון המתקיים ולא בעבד. ומסברא ודאי איפכא הוא. דהאב ודאי לא יכנע מהר כמו העבד כי מי יחוש יותר ממנו על כבוד עצמו וכובד עבדותו. הרי בבירור ששטתו של מעכ"ת סתורה מאליה:
83
פ״דומהניא שיטתי' לטבא אמ"ר לחדודי
אבל בשטתו של אמ"ר לא ימצא שם בדק מכל האמור. שהכל מתוקן בטוב טעם ודעת כדרך שביארנוה. ולא קשה נמי מה תועלת במכירתו מאחר שנכוף אותו לעולם. דהא ודאי לאו בשופטני עסקינן דליתו בני משפחה למפרקיה כל שעתא. אע"ג דכתב להו שטרא אדמיה. האי שטרא חספא בעלמא הוא. והא ודאי לאו מילתא דשכיחא היא. משו"ה לא תני לה. משא"כ באמה דאינה נמכרת ונשנית הויא מילתא פסיקתא. ומיקיימא תקנתא דרבנן בכל גוונא בין יש לו לאב בין אין לו. ואתי נמי שפיר כהילכתא דבהא ודאי מודו רבנן דאי בעו בני משפחה מצו למכפייה. אלא דלא בעי תלמודא לאוקמה כוותייהו. משום דהוי מילתא דלא שכיחא. כיון דלא עבידי למפרקה אליבייהו דס"ל נמכרת ונשנת. מכל מקום לא פליגי בהא וככל האמור. והם דברים נכונים והגונים למי שאמרן:
אבל בשטתו של אמ"ר לא ימצא שם בדק מכל האמור. שהכל מתוקן בטוב טעם ודעת כדרך שביארנוה. ולא קשה נמי מה תועלת במכירתו מאחר שנכוף אותו לעולם. דהא ודאי לאו בשופטני עסקינן דליתו בני משפחה למפרקיה כל שעתא. אע"ג דכתב להו שטרא אדמיה. האי שטרא חספא בעלמא הוא. והא ודאי לאו מילתא דשכיחא היא. משו"ה לא תני לה. משא"כ באמה דאינה נמכרת ונשנית הויא מילתא פסיקתא. ומיקיימא תקנתא דרבנן בכל גוונא בין יש לו לאב בין אין לו. ואתי נמי שפיר כהילכתא דבהא ודאי מודו רבנן דאי בעו בני משפחה מצו למכפייה. אלא דלא בעי תלמודא לאוקמה כוותייהו. משום דהוי מילתא דלא שכיחא. כיון דלא עבידי למפרקה אליבייהו דס"ל נמכרת ונשנת. מכל מקום לא פליגי בהא וככל האמור. והם דברים נכונים והגונים למי שאמרן:
84
פ״המיהא לאוקמי אגירסא דידן סייעת' דשמיא אנהיר עיינין
הנה יצאתי ידי חובת טענותיו של מעכ"ת לא השארנו שריד. ממילא שטת רבינו ז"ל מקויימת בידינו בלי מטריד ומחריד. וכבר קלסה נמי מר. ומי יפרכס ולא יעשה אזנו כאפרכס הא למגמר. אם לא מי שאין לו אוזן ולא חיך לטעום יאמר על מתוק מר. ואני אנה אני בא כל מה דאנא משבח לה אנא פגים כמסייע שאין בו ממש אטו לא ידענא דאמ"ר שפיר קאמר. כל שכן שאין אני כדאי להרהר אחר דבריו הקדושים. מ"מ להיות תורה היא וללמוד אני צריך. ועוד שהגירסא שלנו ישנה היא ותפוסה ביד כל המפרשים אשר מעולם. כנראה ממה שנתעוררו כולם על כפיית בני משפחה שעם היות הדבר זר וקשה נתעצמו לקיימו. והגרסא החדשה צריכא לשני תיקונים הא' לגרוס לכפיניה בכינוי היחיד תמורת לכפינהו כינוי הרבים. והב' למחוק גם הלמ"ד ממלת לבני משפחה. ולהעמיד במקומה לכפיניה בני משפחה. שיש כאן שני חילופים. על כן מתיירא אני להחליט הדבר ביחס טעות סופר להנוסח הקדמון. מצורף לזה לא אוכל להכחיד תחת לשוני מה שיש לי להנדז בגרסתו של אמ"ר ז"ל. אע"פ שהיא קרובה אל השכל הישר ומפרקת תרי התמיהות. ומשבר סלעי הקושיות בפירושו (ויש לנו דוגמתה כפיה שבני משפחה כופין אותו משום פ"מ במוכר קברו ודכוותה שילהי פ' נושאין) עכ"ז מוכרח אני להודיע צערי שקשה לי גם על הגרסא החדשה ופירושה דליכפיניה נמי לעבד שיפדה עצמו ויכתוב שטר על דמיו. דהא ודאי לא אפשר (ואפי' נותן דמים ממש כה"ג לא) כיון דקיי"ל אינו לוה וגואל כדכתיבנא לעיל. דאפי' בנמכר לנכרי לפום ריהטא דשמעתא אינו לוה וגואל וילפינן שכיר שכיר ואין היקש למחצה ועוד ק"ו הוא:
הנה יצאתי ידי חובת טענותיו של מעכ"ת לא השארנו שריד. ממילא שטת רבינו ז"ל מקויימת בידינו בלי מטריד ומחריד. וכבר קלסה נמי מר. ומי יפרכס ולא יעשה אזנו כאפרכס הא למגמר. אם לא מי שאין לו אוזן ולא חיך לטעום יאמר על מתוק מר. ואני אנה אני בא כל מה דאנא משבח לה אנא פגים כמסייע שאין בו ממש אטו לא ידענא דאמ"ר שפיר קאמר. כל שכן שאין אני כדאי להרהר אחר דבריו הקדושים. מ"מ להיות תורה היא וללמוד אני צריך. ועוד שהגירסא שלנו ישנה היא ותפוסה ביד כל המפרשים אשר מעולם. כנראה ממה שנתעוררו כולם על כפיית בני משפחה שעם היות הדבר זר וקשה נתעצמו לקיימו. והגרסא החדשה צריכא לשני תיקונים הא' לגרוס לכפיניה בכינוי היחיד תמורת לכפינהו כינוי הרבים. והב' למחוק גם הלמ"ד ממלת לבני משפחה. ולהעמיד במקומה לכפיניה בני משפחה. שיש כאן שני חילופים. על כן מתיירא אני להחליט הדבר ביחס טעות סופר להנוסח הקדמון. מצורף לזה לא אוכל להכחיד תחת לשוני מה שיש לי להנדז בגרסתו של אמ"ר ז"ל. אע"פ שהיא קרובה אל השכל הישר ומפרקת תרי התמיהות. ומשבר סלעי הקושיות בפירושו (ויש לנו דוגמתה כפיה שבני משפחה כופין אותו משום פ"מ במוכר קברו ודכוותה שילהי פ' נושאין) עכ"ז מוכרח אני להודיע צערי שקשה לי גם על הגרסא החדשה ופירושה דליכפיניה נמי לעבד שיפדה עצמו ויכתוב שטר על דמיו. דהא ודאי לא אפשר (ואפי' נותן דמים ממש כה"ג לא) כיון דקיי"ל אינו לוה וגואל כדכתיבנא לעיל. דאפי' בנמכר לנכרי לפום ריהטא דשמעתא אינו לוה וגואל וילפינן שכיר שכיר ואין היקש למחצה ועוד ק"ו הוא:
85
פ״ונגמר בעתיקת' לא קשה מדחדת' דדחיק לה עלמא
וכ"ש שקשה לדעת הרמב"ם ז"ל דאע"ג דסבירא ליה דנמכר לנכרי קל לענין זה מתוך שהחמרנו בו שיגאל בקרובים. מכל מקום הרי דעתו מפורשת שהנמכר לישראל אינו לוה וגואל: וכבר אמרנו למעלה דבכה"ג לא שייכא תקנת חכמים. כיון דגלי קרא דאינו לוה וגואל עצמו בע"כ של אדון. שוב אין כח חכמים יפה לעקור דבר מן התורה ולבטלו. שהוא דבר מבואר בעצמו. וכל זה אפי' העבד רוצה בכך. ואין צריך לומר כשהוא גם על כרחו של עבד. שאין מקום לכפיה זו לעבור על דין תורה. ודקאמרינן וקונה את עצמו בשטר דהיינו כסף. הא פרישנא לה לעיל דע"כ צ"ל דווקא ברצון האדון. וקמ"ל דקונה את עצמו בזה ואינו צריך שטר שחרור ולא שום דבר אחר. ותו לא מצי אדון למיהדר ביה (ואולי י"ל בזה דהרמב"ם נמי מהכא יליף דאינו לוה וגואל ולא מקרא נפיק אלא מדחזינן דפריך תלמודא לכפיניה. ש"מ דבקושטא ליתא וכדמסיק נמי תלמודא אע"ג דלאו מה"ט קאתי עלה ודוחק):
וכ"ש שקשה לדעת הרמב"ם ז"ל דאע"ג דסבירא ליה דנמכר לנכרי קל לענין זה מתוך שהחמרנו בו שיגאל בקרובים. מכל מקום הרי דעתו מפורשת שהנמכר לישראל אינו לוה וגואל: וכבר אמרנו למעלה דבכה"ג לא שייכא תקנת חכמים. כיון דגלי קרא דאינו לוה וגואל עצמו בע"כ של אדון. שוב אין כח חכמים יפה לעקור דבר מן התורה ולבטלו. שהוא דבר מבואר בעצמו. וכל זה אפי' העבד רוצה בכך. ואין צריך לומר כשהוא גם על כרחו של עבד. שאין מקום לכפיה זו לעבור על דין תורה. ודקאמרינן וקונה את עצמו בשטר דהיינו כסף. הא פרישנא לה לעיל דע"כ צ"ל דווקא ברצון האדון. וקמ"ל דקונה את עצמו בזה ואינו צריך שטר שחרור ולא שום דבר אחר. ותו לא מצי אדון למיהדר ביה (ואולי י"ל בזה דהרמב"ם נמי מהכא יליף דאינו לוה וגואל ולא מקרא נפיק אלא מדחזינן דפריך תלמודא לכפיניה. ש"מ דבקושטא ליתא וכדמסיק נמי תלמודא אע"ג דלאו מה"ט קאתי עלה ודוחק):
86
פ״זמשביח שאון גלי בקושיו' שהעיר אמ"ר על הגירסא הישנ'
ולפ"ז נסתר כל הבנין וחזרנו לענין. ואם מחמת הקושיות לענ"ד לא נפלאת היא למצוא להם עזר ותרופה. ונחזור ונשקיף עליהם מעט השקפה. אם יקבלו תשובה נצחת. והנה יעברו לפנינו אחת לאחת. הא' מ"ט לא קאמר משום פגם בתו. כבר השבתי עליה למעלה בטוב טעם. דלא סגי דלא נקיט ליה. ובר מהא אמינא השתא משום דהעיקר הוא כשטת התוספת דאף כפייתו של אב ע"י בני משפחה. היא עם כפייתן של ב"מ עצמן. משו"ה איצטריך לפגם משפחה. דאי משום פגמה בלחוד. דילמא לא הוה כייפינן לבני משפחה. וא"ת למה ליה לאביי כפיית בני משפחה כלל. י"ל משום דכבר הוכחנו דתקנתא דרבנן היא הך כפייה. ואי איתא דבאב לחודיה מיירי. הא דאורייתא היא כדכתיב והפדה דודאי (בין לפירש"י בין לפי' רמב"ן) משמע בכל גוונא בין יש לו בין אין לו. שבני משפחה פודין בע"כ. ואין משגיחין בו. שתחזור לביתו:
ולפ"ז נסתר כל הבנין וחזרנו לענין. ואם מחמת הקושיות לענ"ד לא נפלאת היא למצוא להם עזר ותרופה. ונחזור ונשקיף עליהם מעט השקפה. אם יקבלו תשובה נצחת. והנה יעברו לפנינו אחת לאחת. הא' מ"ט לא קאמר משום פגם בתו. כבר השבתי עליה למעלה בטוב טעם. דלא סגי דלא נקיט ליה. ובר מהא אמינא השתא משום דהעיקר הוא כשטת התוספת דאף כפייתו של אב ע"י בני משפחה. היא עם כפייתן של ב"מ עצמן. משו"ה איצטריך לפגם משפחה. דאי משום פגמה בלחוד. דילמא לא הוה כייפינן לבני משפחה. וא"ת למה ליה לאביי כפיית בני משפחה כלל. י"ל משום דכבר הוכחנו דתקנתא דרבנן היא הך כפייה. ואי איתא דבאב לחודיה מיירי. הא דאורייתא היא כדכתיב והפדה דודאי (בין לפירש"י בין לפי' רמב"ן) משמע בכל גוונא בין יש לו בין אין לו. שבני משפחה פודין בע"כ. ואין משגיחין בו. שתחזור לביתו:
87
פ״חוהב דילמא משום דלא הויא מילתא פסיקתא שאין הקרובים יכולין לכפות לאדון להכי לא תקנוה בעבד ולוקמא כהילכתא. הוא קצת דוחק דנהי דאדון מצי מעכב. אמאי לא ליתקנו משום הכי היכי דלא מעכב. והא דעדיפא מנה משני כיון דקושטא הכי הוא דברייתא ר"ש היא. ואע"ג דלא קיי"ל כוותיה:
88
פ״טוהג מה דמיון יש לכפיית אב עם בני משפחה. כבר השיבותי עליה ג"כ קצת. ועוד לשטת התוס' ניחא דכפיה דאב נמי אינה אלא ע"י שכופין לבני משפחה. וק"ו לעבד עם בני משפחה:
89
צ׳קמ"ל טעמא והילכתא בדינ' דב"מ ועד היכן מגיע
והד מנין לנו לחוש לחד מבני משפחה דליתי' קמן. י"ל דחיישינן לפגמא דעבד גופיה דאיהו נמי מבני משפחה. וסתמא ודאי לא ניחא ליה בפגם עצמו ולא בהפגם משפחתו בסבתו. אע"פ שמכר עצמו מפני דוחקו. ואי לאו דאיכא למיחש דהדר ומזבין נפשיה מחמת עניו ויעלה חרס בידם. הוה אמינא דרמי עלייהו דקרובים למפרקיה על כרחייהו כי היכי דכייפינן לאב. ולאו כל דכן הוא לאב כופין ומפקיעין זכותו שזיכתה לו תורה בפירוש. ועוד שכופין גם הקרובים לפדותה כשטת התוס' וכפי שהכרחנוה. ואפי' את"ל שבאמה אין כופין אלא משום פגמא דידהו. הכא אפי' משום פגמא דעבד נכפינהו. דודאי שייכי בגוויה טפי. והאיתיה קמן חד דקפיד. ואפי' אי מחיל איהו נמי אימא דאין מחילתו מחילה. דאכתי איכא יקרא דשכבי דודאי לא ניחא להו ולא מחלי אפגמייהו. (וליכא למידק מההיא דקאמר תלמודא א"א דליכא חד במד"ה ותיפוק ליה מה"ט. מהא לא איריא דעדיפא קאמר דניחא ליה לאשכוחי טעמא אפי' גבי דחיי א"א ולא דמי נמי כולי האי ההוא פגמא דאינו אלא לעז בעלמא ודוק). וזה ברור בעיני דזימנין טובא כי איתמר פ"מ פגמא דעירי ושכבי הוא. מש"ה לא סגי בויתור ומחילת ב"מ החיים. דאכתי קאי פגם המתים דנפיש פגמייהו טובא בההיא עלמא דקושטא. ומאן פייס מאן מחיל. ומלבד זה ג"כ נראה כיון דודאי קפידא הוא לרובא דעלמא דחיישי לפגמא. בטלה דעתייהו דהנך דמחלי. וה"ל כרובא דאיתא קמן דאנן סהדי. והיינו דפשיטא ליה לתלמודא התם דא"א דליכא חד במד"ה דלא ניחא ליה ומפסדינן לה ולאבוה. מה"ט דהו"ל מילתא דשכיחא טובא כמאן דאיתיה הכא דמי:
והד מנין לנו לחוש לחד מבני משפחה דליתי' קמן. י"ל דחיישינן לפגמא דעבד גופיה דאיהו נמי מבני משפחה. וסתמא ודאי לא ניחא ליה בפגם עצמו ולא בהפגם משפחתו בסבתו. אע"פ שמכר עצמו מפני דוחקו. ואי לאו דאיכא למיחש דהדר ומזבין נפשיה מחמת עניו ויעלה חרס בידם. הוה אמינא דרמי עלייהו דקרובים למפרקיה על כרחייהו כי היכי דכייפינן לאב. ולאו כל דכן הוא לאב כופין ומפקיעין זכותו שזיכתה לו תורה בפירוש. ועוד שכופין גם הקרובים לפדותה כשטת התוס' וכפי שהכרחנוה. ואפי' את"ל שבאמה אין כופין אלא משום פגמא דידהו. הכא אפי' משום פגמא דעבד נכפינהו. דודאי שייכי בגוויה טפי. והאיתיה קמן חד דקפיד. ואפי' אי מחיל איהו נמי אימא דאין מחילתו מחילה. דאכתי איכא יקרא דשכבי דודאי לא ניחא להו ולא מחלי אפגמייהו. (וליכא למידק מההיא דקאמר תלמודא א"א דליכא חד במד"ה ותיפוק ליה מה"ט. מהא לא איריא דעדיפא קאמר דניחא ליה לאשכוחי טעמא אפי' גבי דחיי א"א ולא דמי נמי כולי האי ההוא פגמא דאינו אלא לעז בעלמא ודוק). וזה ברור בעיני דזימנין טובא כי איתמר פ"מ פגמא דעירי ושכבי הוא. מש"ה לא סגי בויתור ומחילת ב"מ החיים. דאכתי קאי פגם המתים דנפיש פגמייהו טובא בההיא עלמא דקושטא. ומאן פייס מאן מחיל. ומלבד זה ג"כ נראה כיון דודאי קפידא הוא לרובא דעלמא דחיישי לפגמא. בטלה דעתייהו דהנך דמחלי. וה"ל כרובא דאיתא קמן דאנן סהדי. והיינו דפשיטא ליה לתלמודא התם דא"א דליכא חד במד"ה דלא ניחא ליה ומפסדינן לה ולאבוה. מה"ט דהו"ל מילתא דשכיחא טובא כמאן דאיתיה הכא דמי:
90
צ״אוצריך לחלק בענין
והה מיורש קברות מאשתו שלא אמרו לכוף לב"מ. אלא שרשאין לעשות מרצונם. י"ל דלא דמי פגמא דהתם לדהכא. דדוקא היכא דהפגם הוא מן הכתוב כגון מכירת הבת שהתורה רמזה שהוא פגם. שהרי נתנה תורה רשות לכוף את האב משום זה. היה סברא ללמוד ממנו בדומה לו כגון פדיון עבד בקרובים. וכדגלי רחמנא בנמכר לנכרים דחובה בקרובים. אבל פגם מוכר קברו דלא כתיב. בבני משפחה תליא מילתא דאי קפדי הוי פגם. וכופין את הבעל על זה משום ועשית הטוב והישר בלחוד. אבל אי אינהו לא חיישי ליתיה לפגמא כלל ולית לן בה בודאי. משא"כ בנ"ד דאיכא פגמא דעבד ואמה. והוי נמי ודאי פגמייהו דבני משפחה בכלל. אע"ג דהם רוצים לוותר חלקם. חלק הנמכרים מי יתיר. וכיון דגלי רחמנא בהדיא דהוי פגם גמור. מצו רבנן לתקוני נמי כפיה. ולהלן נבאר עוד בעזה"י שעל כרחנו אנו צריכים לחלק בין פגם לפגם:
והה מיורש קברות מאשתו שלא אמרו לכוף לב"מ. אלא שרשאין לעשות מרצונם. י"ל דלא דמי פגמא דהתם לדהכא. דדוקא היכא דהפגם הוא מן הכתוב כגון מכירת הבת שהתורה רמזה שהוא פגם. שהרי נתנה תורה רשות לכוף את האב משום זה. היה סברא ללמוד ממנו בדומה לו כגון פדיון עבד בקרובים. וכדגלי רחמנא בנמכר לנכרים דחובה בקרובים. אבל פגם מוכר קברו דלא כתיב. בבני משפחה תליא מילתא דאי קפדי הוי פגם. וכופין את הבעל על זה משום ועשית הטוב והישר בלחוד. אבל אי אינהו לא חיישי ליתיה לפגמא כלל ולית לן בה בודאי. משא"כ בנ"ד דאיכא פגמא דעבד ואמה. והוי נמי ודאי פגמייהו דבני משפחה בכלל. אע"ג דהם רוצים לוותר חלקם. חלק הנמכרים מי יתיר. וכיון דגלי רחמנא בהדיא דהוי פגם גמור. מצו רבנן לתקוני נמי כפיה. ולהלן נבאר עוד בעזה"י שעל כרחנו אנו צריכים לחלק בין פגם לפגם:
91
צ״בפגמא דאידכר גבי יורש אשתו ודאי דבר אחר הוא
עי"ל דשאני פגם דמכירת קבר למשפחה אחרת. דלא שייך גבי הנך בני משפחה דקיימן. אלא דחיישי לפגמא דאותן הקבורים בבה"ק זה. שאם לא יחזור לב"מ ביובל כשאר נחלות אז ניכר שהן קבורים בשל אחרים. כך פירשו התוס' בכתובות (דפד"א) בטעם הדבר. שנמצא לפי דבריהם אין הפגם מגיע לאלו החיים. שבאין ופודין מרצונם הטוב בחוששם לכבוד אבותיהם הנקברים שלא תחשב להם לביוש אחר זמן. באמור עליהם שאינם קבורים בנחלת אחוזתם. ויקרא דשכבי בלחוד הוא. להכי בדידהו קיימא אי חשבי ליה לקפידא. (ואף למאי דכתיבנא לעיל דיקרא דשכבי מילתא היא לעכובי נמי בענין פ"מ. היינו היכא דנגע בכולהו ר"ל שהדבר מגיע לכבוד החיים והמתים בשוה. דמגו דחל אחיים ליתן ממונם כדי לפדות לחוש לפ"מ. חייל נמי חיובא עלייהו ליקרא דשכבי לחוד. נ"מ דלא מצו מחלי אפי' אפשר דאיתנהו כולהו גבי הדדי לא יכלי למפטר נפשייהו. איברא היכא דלא מטי להו פגמא כלל להחיים כי הא. אע"ג דאיכא פגמא קצת לגבי שכבי י"ל דלא רמי חיובא אחיים להוציא ממון שלהם ע"ז בכפייה. ואב"א לפי' התוס' דילמא אה"נ התם נמי צ"ל בע"כ של בעל ושלא בטובתן של ב"מ מחזיר. ואין כ"כ הוכחה להפך). אבל במילתא דיקרא דחיי הוא. דילמא הכי נמי דמיכף נמי כייפי חד לחבריה. אי נמי אנן נמי חיישינן לבני משפחה דליתנהו הכא. ולפגם הנמכר כנזכר.
עי"ל דשאני פגם דמכירת קבר למשפחה אחרת. דלא שייך גבי הנך בני משפחה דקיימן. אלא דחיישי לפגמא דאותן הקבורים בבה"ק זה. שאם לא יחזור לב"מ ביובל כשאר נחלות אז ניכר שהן קבורים בשל אחרים. כך פירשו התוס' בכתובות (דפד"א) בטעם הדבר. שנמצא לפי דבריהם אין הפגם מגיע לאלו החיים. שבאין ופודין מרצונם הטוב בחוששם לכבוד אבותיהם הנקברים שלא תחשב להם לביוש אחר זמן. באמור עליהם שאינם קבורים בנחלת אחוזתם. ויקרא דשכבי בלחוד הוא. להכי בדידהו קיימא אי חשבי ליה לקפידא. (ואף למאי דכתיבנא לעיל דיקרא דשכבי מילתא היא לעכובי נמי בענין פ"מ. היינו היכא דנגע בכולהו ר"ל שהדבר מגיע לכבוד החיים והמתים בשוה. דמגו דחל אחיים ליתן ממונם כדי לפדות לחוש לפ"מ. חייל נמי חיובא עלייהו ליקרא דשכבי לחוד. נ"מ דלא מצו מחלי אפי' אפשר דאיתנהו כולהו גבי הדדי לא יכלי למפטר נפשייהו. איברא היכא דלא מטי להו פגמא כלל להחיים כי הא. אע"ג דאיכא פגמא קצת לגבי שכבי י"ל דלא רמי חיובא אחיים להוציא ממון שלהם ע"ז בכפייה. ואב"א לפי' התוס' דילמא אה"נ התם נמי צ"ל בע"כ של בעל ושלא בטובתן של ב"מ מחזיר. ואין כ"כ הוכחה להפך). אבל במילתא דיקרא דחיי הוא. דילמא הכי נמי דמיכף נמי כייפי חד לחבריה. אי נמי אנן נמי חיישינן לבני משפחה דליתנהו הכא. ולפגם הנמכר כנזכר.
92
צ״גביאור בתוספ' ברם דברי התוס' בענין זה תמוהי' ופלפל' אריכתא דמעלי לכולא גופא דההי' שמעתא דסלקא שפיר טפי אליבא דפרש"י דדיק טובא וממילא ניחא נמי דלק"מ מההיא לג"ד
איברא דברי התוספת הנ"ל תמוהים בעיני דסוברים שפגם משפחה הלז אינו אלא בסבת הקבורים שם כבר שנחשב להם לפגם כשתשאר ביובל ביד אחרים. ואז יאמרו שהם קבורים בשל אחרים. וזה אינו נראה מכמה טעמים. הא' שזה דוחק גדול שעד היובל לא יחשב להם פגם כי אם דוקא ביובל. והב' קשיא לי טובא דאיזה פגם יש בכך אם נקברו מתחלה בשלהם ואח"כ ע"י ירושה או מכירה באה לאחרים. מכל מקום בשעת קבורתם בשלהם נקברו. ואין כאן גנאי להם בכלום. שלא מצינו כיוצא בה. ואמנם מצאנו דוגמתה בפ' יש נוחלין שאמרו נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו והיינו משום דקבעי למימר התם דילמא פנחס ויאיר דזבן מיזבן. אהא אמרינן נמצאת שדה חוזרת ביובל וצדיק קבור בשאינו שלו. דאיגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו דיליה הוה שלא היה לו בה קנין הגוף. והרי זה גנאי ודאי לצדיק שלא הי"ל מקום קבר. והוצרך ליקבר בשל אחרים. משא"כ בנקבר בשלו ואח"כ בא השדה לאחרים הרי הוא קבור בשלו. ולא זכה השני בקבר למפרע. ואף להבא אינו רשאי לפנותו. רק שאר המקום הפנוי הוא שלו עכשיו. ואדרבה אי מהתם איכא למשמע מידי. איפכא הוא דאיכא למשמע מנה דהא סתמא דמילתא כבר היו שם קברות באותה שדה שירש פנחס מאשתו וקבר את אביו שם. ואם איתא שגם לקבורים מתחלה בשלהם הוא גנאי. כשתשאר השדה אח"כ ביד אחרים. א"כ באותם שהיו קבורים שם ראשונה מאי איכא למימר דהיכי איירי התם אי נשארה לפנחס. א"כ נמצאו אבות האשה ומשפחתה קבורים בשל אחרים כפי' התוס' דהכא. אלא בהכרח צ"ל שחזרה לבני משפחה ביובל ולא נשארה ביד בני פנחס רק עד היובל. ונמצא כשקרקע חוזרת פשיטא דהדרא קושיא אאלעזר היאך הצדיק קבור בקבר שאינו שלו מתחלה עד סוף. אלא ודאי אין זה פגם כ"א לב"מ החיים עדנה שיצטרכו להקבר בשל אחרים כדבעינן למימר ואתי שפיר דהתם היה לנשארים קרקע אחר שלהם. ואע"פ שי"ל מתחלה לא היו קבור שם אדם מבני משפחת האשה. אלא הוא עשאה לקברות תחלה. ולק"מ. מכל מקום לא מוכח נמי דזהו פגם כנז' ומסתברא טפי דכה"ג ליכא פגמא כדאמרן. ותו דהכי משמע נמי מהא דאייתי עלה ממוכר קברו שבאין ב"מ וקוברין אותו בע"כ. דש"מ דלאלתר הוי פגמא. מכל הלין נ"ל עיקר דריב"ב לא איירי ביובל כלל. אלא איידי דתני התם אלו שחוזרין ביובל ושאין חוזרין. מייתי נמי לדריב"ב דס"ל חזרה בירושה דבעל. ודריב"ב עדיפא דאפי' שלא ביובל מחזיר. כל שכן אם אירע כן ביובל. ומה שהוכיחו התוספת דע"כ ביובל איירי. דאל"ה אמאי אצטריך למימר דירושת הבעל דאורייתא. הא מצי למימר אפי' תימא ירושת הבעל דרבנן. ואפ"ה בעו לאהדורי ליה דמי משום דבלא"ה לא הוה הדרא אלא ביובל. והשתא דמהדר להו קמי יובל דזכה בה מדרבנן משו"ה בעו למיתב ליה דמי. אצ"ל דביובל קאי דהשתא ניחא. נ"ל שאין זו הוכחה דמעיקרא הוא דסבר תלמודא הכי דריב"ב מיירי נמי ביובל דוקא דאכתי לא סליק אדעתיה דמיירי בבה"ק. אלא בכל קרקע שיורש הבעל מאשתו צריך להחזירה לב"מ קמיירי. להכי פריך שפיר מ"ט בעי למיהדר אי משום אפקעתא דמלכא דמים מאי עבידתייהו. ואי לא משום מאי ניהדר. אבל השתא דאתית להכי דבבה"ק עסיק התם ומשום פ"מ נגעו בה. דהיינו ודאי כפי' רש"י דלא משום הקבורים כבר שם הוא. אלא משום יקרא דחיי מבני משפחה דאין להם קברות אחר ויהיו מוכרחים להקבר בקרקע של אחרים. אי נמי משום דנוח לאדם בקברות אבותיו ופגם להם שיקברו בשכונת אחרים. מיהת היינו טעמא משום הנך ב"מ דקיימן. דלדידהו מטי פגמא דווקא. ולפ"ז ודאי צריך להחזיר מיד לב"מ. ואי אפשר להמתין עד היובל. אלא מוציאין ממנו תיכף. ומש"ה על כרחו היה צ"ל דס"ל ירושת הבעל דאורייתא. דאי דרבנן אכתי תיקשי דמים מאי עבידתייהו דהאיכא ודאי פגמא רבה וכי הא דתניא במוכר קברו. א"כ מצו רבנן נמי לאפקועי ירושת אשתו. כיון דאינה אלא מדבריהם. שהם אמרו. והם אמרו להפקיע ירושתו במקום פגם כזה. ואפי' לא הגיע היובל עדיין. לכך צ"ל בודאי ירושת הבעל דאורייתא דלא מצו רבנן לאפקועה בכדי. אלא משום פ"מ אמור דלישקול דמי וליהדר לאלתר. הכין חזי לנא פירושא דהדין שמעתא ומסתבר טובא. ואי הכי לא קשיא נמי מההיא אפי' תימא דאינה אלא ברצון ב"מ. ה"ט משום דלא שייך התם אלא כי לית להו קרקע אחרינא מדידהו כדאוכחנא. כדי שלא יהו קבורים בקרקע שאינה שלהם. וכי אית להו קרקע לא שייכא הך מילתא. ואיבעית אימא כי לא קפדי ב"מ להקבר בשל אחרים. מי יקפיד ויכריחם על כך. ומי שחושש לכך מבני המשפחה הוא בא ונותן הדמים והרי הוא שלו. ואין מקום לכוף הבלתי רוצה להקבר שם. כיון שפירשנו שאין כאן פגם רק להנקברים מכאן ואילך. ואי ניחא להו לית לן בה. דלא מיפגמי שאר ב"מ בהכי. והרי להמוכר קברו כופין. לפי שגורם פגם למשפחה שלא מרצונם. וה"ה פגם דעבד ואמה כיון דמיפגמי כולהו ב"מ בהכי לאו כל כמינייהו לאחולי אפגמייהו ולאפסודי להו במחילתן:
איברא דברי התוספת הנ"ל תמוהים בעיני דסוברים שפגם משפחה הלז אינו אלא בסבת הקבורים שם כבר שנחשב להם לפגם כשתשאר ביובל ביד אחרים. ואז יאמרו שהם קבורים בשל אחרים. וזה אינו נראה מכמה טעמים. הא' שזה דוחק גדול שעד היובל לא יחשב להם פגם כי אם דוקא ביובל. והב' קשיא לי טובא דאיזה פגם יש בכך אם נקברו מתחלה בשלהם ואח"כ ע"י ירושה או מכירה באה לאחרים. מכל מקום בשעת קבורתם בשלהם נקברו. ואין כאן גנאי להם בכלום. שלא מצינו כיוצא בה. ואמנם מצאנו דוגמתה בפ' יש נוחלין שאמרו נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו והיינו משום דקבעי למימר התם דילמא פנחס ויאיר דזבן מיזבן. אהא אמרינן נמצאת שדה חוזרת ביובל וצדיק קבור בשאינו שלו. דאיגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו דיליה הוה שלא היה לו בה קנין הגוף. והרי זה גנאי ודאי לצדיק שלא הי"ל מקום קבר. והוצרך ליקבר בשל אחרים. משא"כ בנקבר בשלו ואח"כ בא השדה לאחרים הרי הוא קבור בשלו. ולא זכה השני בקבר למפרע. ואף להבא אינו רשאי לפנותו. רק שאר המקום הפנוי הוא שלו עכשיו. ואדרבה אי מהתם איכא למשמע מידי. איפכא הוא דאיכא למשמע מנה דהא סתמא דמילתא כבר היו שם קברות באותה שדה שירש פנחס מאשתו וקבר את אביו שם. ואם איתא שגם לקבורים מתחלה בשלהם הוא גנאי. כשתשאר השדה אח"כ ביד אחרים. א"כ באותם שהיו קבורים שם ראשונה מאי איכא למימר דהיכי איירי התם אי נשארה לפנחס. א"כ נמצאו אבות האשה ומשפחתה קבורים בשל אחרים כפי' התוס' דהכא. אלא בהכרח צ"ל שחזרה לבני משפחה ביובל ולא נשארה ביד בני פנחס רק עד היובל. ונמצא כשקרקע חוזרת פשיטא דהדרא קושיא אאלעזר היאך הצדיק קבור בקבר שאינו שלו מתחלה עד סוף. אלא ודאי אין זה פגם כ"א לב"מ החיים עדנה שיצטרכו להקבר בשל אחרים כדבעינן למימר ואתי שפיר דהתם היה לנשארים קרקע אחר שלהם. ואע"פ שי"ל מתחלה לא היו קבור שם אדם מבני משפחת האשה. אלא הוא עשאה לקברות תחלה. ולק"מ. מכל מקום לא מוכח נמי דזהו פגם כנז' ומסתברא טפי דכה"ג ליכא פגמא כדאמרן. ותו דהכי משמע נמי מהא דאייתי עלה ממוכר קברו שבאין ב"מ וקוברין אותו בע"כ. דש"מ דלאלתר הוי פגמא. מכל הלין נ"ל עיקר דריב"ב לא איירי ביובל כלל. אלא איידי דתני התם אלו שחוזרין ביובל ושאין חוזרין. מייתי נמי לדריב"ב דס"ל חזרה בירושה דבעל. ודריב"ב עדיפא דאפי' שלא ביובל מחזיר. כל שכן אם אירע כן ביובל. ומה שהוכיחו התוספת דע"כ ביובל איירי. דאל"ה אמאי אצטריך למימר דירושת הבעל דאורייתא. הא מצי למימר אפי' תימא ירושת הבעל דרבנן. ואפ"ה בעו לאהדורי ליה דמי משום דבלא"ה לא הוה הדרא אלא ביובל. והשתא דמהדר להו קמי יובל דזכה בה מדרבנן משו"ה בעו למיתב ליה דמי. אצ"ל דביובל קאי דהשתא ניחא. נ"ל שאין זו הוכחה דמעיקרא הוא דסבר תלמודא הכי דריב"ב מיירי נמי ביובל דוקא דאכתי לא סליק אדעתיה דמיירי בבה"ק. אלא בכל קרקע שיורש הבעל מאשתו צריך להחזירה לב"מ קמיירי. להכי פריך שפיר מ"ט בעי למיהדר אי משום אפקעתא דמלכא דמים מאי עבידתייהו. ואי לא משום מאי ניהדר. אבל השתא דאתית להכי דבבה"ק עסיק התם ומשום פ"מ נגעו בה. דהיינו ודאי כפי' רש"י דלא משום הקבורים כבר שם הוא. אלא משום יקרא דחיי מבני משפחה דאין להם קברות אחר ויהיו מוכרחים להקבר בקרקע של אחרים. אי נמי משום דנוח לאדם בקברות אבותיו ופגם להם שיקברו בשכונת אחרים. מיהת היינו טעמא משום הנך ב"מ דקיימן. דלדידהו מטי פגמא דווקא. ולפ"ז ודאי צריך להחזיר מיד לב"מ. ואי אפשר להמתין עד היובל. אלא מוציאין ממנו תיכף. ומש"ה על כרחו היה צ"ל דס"ל ירושת הבעל דאורייתא. דאי דרבנן אכתי תיקשי דמים מאי עבידתייהו דהאיכא ודאי פגמא רבה וכי הא דתניא במוכר קברו. א"כ מצו רבנן נמי לאפקועי ירושת אשתו. כיון דאינה אלא מדבריהם. שהם אמרו. והם אמרו להפקיע ירושתו במקום פגם כזה. ואפי' לא הגיע היובל עדיין. לכך צ"ל בודאי ירושת הבעל דאורייתא דלא מצו רבנן לאפקועה בכדי. אלא משום פ"מ אמור דלישקול דמי וליהדר לאלתר. הכין חזי לנא פירושא דהדין שמעתא ומסתבר טובא. ואי הכי לא קשיא נמי מההיא אפי' תימא דאינה אלא ברצון ב"מ. ה"ט משום דלא שייך התם אלא כי לית להו קרקע אחרינא מדידהו כדאוכחנא. כדי שלא יהו קבורים בקרקע שאינה שלהם. וכי אית להו קרקע לא שייכא הך מילתא. ואיבעית אימא כי לא קפדי ב"מ להקבר בשל אחרים. מי יקפיד ויכריחם על כך. ומי שחושש לכך מבני המשפחה הוא בא ונותן הדמים והרי הוא שלו. ואין מקום לכוף הבלתי רוצה להקבר שם. כיון שפירשנו שאין כאן פגם רק להנקברים מכאן ואילך. ואי ניחא להו לית לן בה. דלא מיפגמי שאר ב"מ בהכי. והרי להמוכר קברו כופין. לפי שגורם פגם למשפחה שלא מרצונם. וה"ה פגם דעבד ואמה כיון דמיפגמי כולהו ב"מ בהכי לאו כל כמינייהו לאחולי אפגמייהו ולאפסודי להו במחילתן:
93
צ״דאגרא דכ"ולא דוחקא בנו' החדש ונתמעט קצת מרוחב הזר"ות
עוד יש דוחק במ"ש משום פ"מ כופין את האב לכתוב שטר אדמיה. העיקר חסר מן הספר. וכי פריך תו גבי עבד נמי לכפיניה כה"ג הרי כאן זרו"ת כפול. דכל כי האי גוונא הו"ל לתלמודא לפרושי. איברא בהא איכא למימר דלאו דווקא קאמר אמ"ר זצ"ל דבעי למכתב שטרא אדמיה. דבאמת אין צורך לומר כן אלא תרי טעמי נקט לרווחא דמילתא. והעיקר הוא שכופין לאב לפדותה נגד רצונו שצווח שתחזור אליו. ואהא פריך ע"ע נמי נכפיניה ב"מ לפדותה משלהם אם ירצו אף שהוא נגד רצונו שחפץ יותר להשאר בעבדותו מחמת שאין לו מזונות. כי עני הוא ואינו מתפייס להיות בן חורין ולחזור על הפתחים. טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם. ובכן נתיישב זה היטב: וגם הקושיא שהקשינו למעלה ממ"ש הרמב"ם שאינו לוה וגואל. נסתלקה מעתה לגמרי דהשתא לאו בגאולת עצמו ושלא ברצון האדון איירי אלא בגאולת אחרים דליתקנו ליה רבנן מדעתייהו ומדעת האדון אע"ג דלא תהוי מילתא פסיקתא. והיינו יכולים לעמוד בריוח בשטתו של אמ"ר שלא תמוט מחמת קושיות הללו:
עוד יש דוחק במ"ש משום פ"מ כופין את האב לכתוב שטר אדמיה. העיקר חסר מן הספר. וכי פריך תו גבי עבד נמי לכפיניה כה"ג הרי כאן זרו"ת כפול. דכל כי האי גוונא הו"ל לתלמודא לפרושי. איברא בהא איכא למימר דלאו דווקא קאמר אמ"ר זצ"ל דבעי למכתב שטרא אדמיה. דבאמת אין צורך לומר כן אלא תרי טעמי נקט לרווחא דמילתא. והעיקר הוא שכופין לאב לפדותה נגד רצונו שצווח שתחזור אליו. ואהא פריך ע"ע נמי נכפיניה ב"מ לפדותה משלהם אם ירצו אף שהוא נגד רצונו שחפץ יותר להשאר בעבדותו מחמת שאין לו מזונות. כי עני הוא ואינו מתפייס להיות בן חורין ולחזור על הפתחים. טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם. ובכן נתיישב זה היטב: וגם הקושיא שהקשינו למעלה ממ"ש הרמב"ם שאינו לוה וגואל. נסתלקה מעתה לגמרי דהשתא לאו בגאולת עצמו ושלא ברצון האדון איירי אלא בגאולת אחרים דליתקנו ליה רבנן מדעתייהו ומדעת האדון אע"ג דלא תהוי מילתא פסיקתא. והיינו יכולים לעמוד בריוח בשטתו של אמ"ר שלא תמוט מחמת קושיות הללו:
94
צ״המיהו חיישינן לאיקרורי דעתא בסוגיא
אלא שעדיין לא נתקררה דעתי בהא דמשני הדר ומזבין נפשיה. שצ"ל דהכי קאמר דלא עבידי בני משפחה למפרקיה דלא שדו זוזייהו בכדי. משו"ה לא תני ליה. והוא דוחק כנראה דמאי פסקא. מי סני לאשמועינן כה"ג דמצו ב"מ למיעבד הכי אי בעו כדכתיבנא לעיל באריכות. וכן הקושיא השנית אינה כלום דקאמר הכא נמי הדר ומזבין לה ולמאי תנייה. והא ודאי צריכא וצריכא:
אלא שעדיין לא נתקררה דעתי בהא דמשני הדר ומזבין נפשיה. שצ"ל דהכי קאמר דלא עבידי בני משפחה למפרקיה דלא שדו זוזייהו בכדי. משו"ה לא תני ליה. והוא דוחק כנראה דמאי פסקא. מי סני לאשמועינן כה"ג דמצו ב"מ למיעבד הכי אי בעו כדכתיבנא לעיל באריכות. וכן הקושיא השנית אינה כלום דקאמר הכא נמי הדר ומזבין לה ולמאי תנייה. והא ודאי צריכא וצריכא:
95
צ״וואגר' דשמעת' לפ"ד התוספ' סברא ברורה ומוכרח' מראיה גמורה
ותו ק"ל מאי דוחקיה דתלמודא לאוקמה כיחידאה: והא אפי' כרבנן תיתי הך רישא דברייתא לפי שטתו של אמ"ר. ועל פי' התו' ל"ק לישני תלמודא דאין כופין אלא לאב ביש לו כפירש"י. ולא תיקשי ליה מידי הדר ומזבין לה ולא איצטריך למדחק לתרוצה אליבא דר"ש דווקא. דלדידן ניחא לפום מאי דכתיבנ' לעיל בישוב שטת רש"י דלא היה מקום לכוף לאב משום פגם בתו גרידא שהתורה זכתה לו בפירוש. הכי נמי מסתבר להו להתו' טפי דאין מקום כלל לכופו לאב להפסיד זכות שזכו לו מן השמים בשביל כבודן של בני משפחה. שאם כן האיך התירה תורה מתחלה לזלזל בכבודה ובכבוד ב"מ למכרה כל עיקר. וגמרא ערוכה הוא בריש החובל בההוא עובדא דחמרא דקטע ידיה דינוקא. דאי לאו דאמר אבוה מפייסנא ליה מדידי לא הוה מצי אפי' אבוה לאפסודי לינוקא דמי חבלתו. והוה צריך ע"כ למשיימיה כעבדא אע"ג דזילא ביה מילתא. ש"מ בהדיא כל היכי דאיכא דררא דממונא ליכא למשגח בזילותא דב"מ לאפסודי להאיך דלא חייש לפגמיה. ולא הויא טענתא דב"מ טענה אלא כדבעו לפיוסי ליה מדידהו. והכי מוכח נמי מההא ד"פ א"נ דמשלם בושת פגם ע"פ עצמו ולא קיי"ל כמ"ד לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני. אע"ג דודאי לא אפשר דליכא חד במד"ה דלא ניחא ליה בפ"מ אפ"ה לא משגחינן בפגם משפחה כדי להפסיד לאב ולבת דלא חיישי. תוב אשכחנא נמי להג"א דכתבי הכין בפירוש בשם א"ז אהך עובדא דאייתינן וז"ל כל היכא דבעי אדם למיעבד לנפשיה מילתא דבזיזא ולארווחי לא מצו קרוביה לממחי בידיה. אא"כ פייסוהו מדידהו כדמוכח מעובדא דההוא חמרא עכ"ל. הרי שכוונתי ת"ל לדעת הגדולים הקדמונים ז"ל שהאמת כמו שזכרתי למעלה כמה פעמים שאין כח ב"מ יפה להפסיד לאב ממונו. והנאני מאד. (אף שעדיין יש לי דברים בגו כמו שאזכור בסמוך בעזה"י שלא להפסיק הדיבור כאן בהערה שאנו עסוקים בה שלא להטריד המעיין) ודאתאן עלה דה"ט דליכא לאקשויי אשטת התו' כדלעיל משום דפשיטא להו נמי דלא מהני כלל פגם דב"מ להפקיע ממונו של אב שבתו נתונה לו מן השמים כאחד מקניניו למכרן לצרכו. וליתא לכפיה אלא בבני משפחה למכפינהו לדידהו. ובעל כרחו דאב היינו משום טענת מזונות וטיפול דבת בלבד הוא. משו"ה לא ניחא ליה לתלמודא לשנויי שינויא דלאו שינוייא הוא. וסלקא שמעתא שפיר אליבא דר"ש דקושטא הכי הוא. אלא לשטתיה דמר אמ"ר ז"ל מי ניחא כיון דגרס לכפיניה דקסבר כולה כפיה באב קמיירי ולא שייכא בבני משפחה כלל. והכי פריך לכפיניה נמי ב"מ לעבד אי בעו. ולמה ליה לתלמודא כולי האי דשקיל וטרי עלה בחנם ומסיק דלא כהלכתא. לישני ליה דאין כופין לאב אלא ביש לו. משא"כ בעבד דלא שייך למכפייה חדא דמהיכא תיתי ליה. ואת"ל דאשכח סימא ומרגניתא. (ולית לרביה בגוה זכותא) ודאי לא צריכא למתנייה דמנפשיה פריק ליה. דאטו בשופטני עסקינן דאית ליה ואזיל ופלח. וזה ברור ופשוט. ולמאי איצטריך לאורוכי ולמדחק לאוקמה כיחידאה. וזה שהכריח לענ"ד להתוס' לפרש הסוגיא בכפייתן של ב"מ עצמן כמ"ש לעיל ודוק. ונתקיימה בידינו גרסתנו בכל אופן המועיל. ועוד נוסיף לקח ב"ה לאשרה כדחזי לנא:
ותו ק"ל מאי דוחקיה דתלמודא לאוקמה כיחידאה: והא אפי' כרבנן תיתי הך רישא דברייתא לפי שטתו של אמ"ר. ועל פי' התו' ל"ק לישני תלמודא דאין כופין אלא לאב ביש לו כפירש"י. ולא תיקשי ליה מידי הדר ומזבין לה ולא איצטריך למדחק לתרוצה אליבא דר"ש דווקא. דלדידן ניחא לפום מאי דכתיבנ' לעיל בישוב שטת רש"י דלא היה מקום לכוף לאב משום פגם בתו גרידא שהתורה זכתה לו בפירוש. הכי נמי מסתבר להו להתו' טפי דאין מקום כלל לכופו לאב להפסיד זכות שזכו לו מן השמים בשביל כבודן של בני משפחה. שאם כן האיך התירה תורה מתחלה לזלזל בכבודה ובכבוד ב"מ למכרה כל עיקר. וגמרא ערוכה הוא בריש החובל בההוא עובדא דחמרא דקטע ידיה דינוקא. דאי לאו דאמר אבוה מפייסנא ליה מדידי לא הוה מצי אפי' אבוה לאפסודי לינוקא דמי חבלתו. והוה צריך ע"כ למשיימיה כעבדא אע"ג דזילא ביה מילתא. ש"מ בהדיא כל היכי דאיכא דררא דממונא ליכא למשגח בזילותא דב"מ לאפסודי להאיך דלא חייש לפגמיה. ולא הויא טענתא דב"מ טענה אלא כדבעו לפיוסי ליה מדידהו. והכי מוכח נמי מההא ד"פ א"נ דמשלם בושת פגם ע"פ עצמו ולא קיי"ל כמ"ד לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני. אע"ג דודאי לא אפשר דליכא חד במד"ה דלא ניחא ליה בפ"מ אפ"ה לא משגחינן בפגם משפחה כדי להפסיד לאב ולבת דלא חיישי. תוב אשכחנא נמי להג"א דכתבי הכין בפירוש בשם א"ז אהך עובדא דאייתינן וז"ל כל היכא דבעי אדם למיעבד לנפשיה מילתא דבזיזא ולארווחי לא מצו קרוביה לממחי בידיה. אא"כ פייסוהו מדידהו כדמוכח מעובדא דההוא חמרא עכ"ל. הרי שכוונתי ת"ל לדעת הגדולים הקדמונים ז"ל שהאמת כמו שזכרתי למעלה כמה פעמים שאין כח ב"מ יפה להפסיד לאב ממונו. והנאני מאד. (אף שעדיין יש לי דברים בגו כמו שאזכור בסמוך בעזה"י שלא להפסיק הדיבור כאן בהערה שאנו עסוקים בה שלא להטריד המעיין) ודאתאן עלה דה"ט דליכא לאקשויי אשטת התו' כדלעיל משום דפשיטא להו נמי דלא מהני כלל פגם דב"מ להפקיע ממונו של אב שבתו נתונה לו מן השמים כאחד מקניניו למכרן לצרכו. וליתא לכפיה אלא בבני משפחה למכפינהו לדידהו. ובעל כרחו דאב היינו משום טענת מזונות וטיפול דבת בלבד הוא. משו"ה לא ניחא ליה לתלמודא לשנויי שינויא דלאו שינוייא הוא. וסלקא שמעתא שפיר אליבא דר"ש דקושטא הכי הוא. אלא לשטתיה דמר אמ"ר ז"ל מי ניחא כיון דגרס לכפיניה דקסבר כולה כפיה באב קמיירי ולא שייכא בבני משפחה כלל. והכי פריך לכפיניה נמי ב"מ לעבד אי בעו. ולמה ליה לתלמודא כולי האי דשקיל וטרי עלה בחנם ומסיק דלא כהלכתא. לישני ליה דאין כופין לאב אלא ביש לו. משא"כ בעבד דלא שייך למכפייה חדא דמהיכא תיתי ליה. ואת"ל דאשכח סימא ומרגניתא. (ולית לרביה בגוה זכותא) ודאי לא צריכא למתנייה דמנפשיה פריק ליה. דאטו בשופטני עסקינן דאית ליה ואזיל ופלח. וזה ברור ופשוט. ולמאי איצטריך לאורוכי ולמדחק לאוקמה כיחידאה. וזה שהכריח לענ"ד להתוס' לפרש הסוגיא בכפייתן של ב"מ עצמן כמ"ש לעיל ודוק. ונתקיימה בידינו גרסתנו בכל אופן המועיל. ועוד נוסיף לקח ב"ה לאשרה כדחזי לנא:
96
צ״זפיסקא דדינא דאמ"ר מ"מ כדקאי קאי
ומכל מקום דברי אמ"ר טובים ונכוחים בלי ספק וקוצר המשיג ועומק המושג מונע מלירד לסוף דעתו ז"ל ואפילו תימא דלא אמרה אלא לחדודי. והיא ודאי דרך אהובה וקרובה אל השכל. איך שיהיה אין חולשה בפסקו. דלקושטא ודאי שפיר קאמר אמ"ר מסברא דאי אפשר לחייב לבני משפחה להוציא ממונם על כרחם משום פגמם. שאין הדעת (הפשוט) נותן כן. ואין ראיה מהא דקאמר תלמודא נכפינהו משום פ"מ (אף לפי גרסתנו) דהכי הוא דס"ד ודחינן לה. והוא הדין דהוה מצי לשנויי דאין כופין לבני משפחה כלל משום פגם דידהו אלא דבלא"ה משני שפיר מיניה וביה. ולכן אין משם ראיה כלל:
ומכל מקום דברי אמ"ר טובים ונכוחים בלי ספק וקוצר המשיג ועומק המושג מונע מלירד לסוף דעתו ז"ל ואפילו תימא דלא אמרה אלא לחדודי. והיא ודאי דרך אהובה וקרובה אל השכל. איך שיהיה אין חולשה בפסקו. דלקושטא ודאי שפיר קאמר אמ"ר מסברא דאי אפשר לחייב לבני משפחה להוציא ממונם על כרחם משום פגמם. שאין הדעת (הפשוט) נותן כן. ואין ראיה מהא דקאמר תלמודא נכפינהו משום פ"מ (אף לפי גרסתנו) דהכי הוא דס"ד ודחינן לה. והוא הדין דהוה מצי לשנויי דאין כופין לבני משפחה כלל משום פגם דידהו אלא דבלא"ה משני שפיר מיניה וביה. ולכן אין משם ראיה כלל:
97
צ״חשאין כל פ"מ שוה ודברי הג"א צ"ג רחב
אלא שעדיין לא יצאתי ידי חובתי לגמרי שנשאר עלי לברר עוד בהך ענינא דפגם משפחה דלאו כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו ועל כרחנו צריכין אנו לחלק בין פגם לפגם. שאע"פ שהסברא נותנת שאין לכוף ב"מ משום פגמם ומסוגיא שלנו דקידושין אין הכרח ככל הנזכר. אף שסילקתי מעליה כל טענות וערעורין. מכל מקום אין ממנה שום הכרעה. וא"כ בדין היה לנטות אחר סברא זו בהחלט. אכן באמת יש לידע שאין כל הפגמין שוין. שיש מהם שכופין בודאי לבני משפחה עליהן. וכל שכן שאין לתפוס דברי הג"א הנ"ל במוחלט. דכל היכא דבעי אינש למעבד מידי דזילא ביה מילתא כדי לארווחי. לא מצו קרובים לממחי בידיה אי לא דפייסוהו:
אלא שעדיין לא יצאתי ידי חובתי לגמרי שנשאר עלי לברר עוד בהך ענינא דפגם משפחה דלאו כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו ועל כרחנו צריכין אנו לחלק בין פגם לפגם. שאע"פ שהסברא נותנת שאין לכוף ב"מ משום פגמם ומסוגיא שלנו דקידושין אין הכרח ככל הנזכר. אף שסילקתי מעליה כל טענות וערעורין. מכל מקום אין ממנה שום הכרעה. וא"כ בדין היה לנטות אחר סברא זו בהחלט. אכן באמת יש לידע שאין כל הפגמין שוין. שיש מהם שכופין בודאי לבני משפחה עליהן. וכל שכן שאין לתפוס דברי הג"א הנ"ל במוחלט. דכל היכא דבעי אינש למעבד מידי דזילא ביה מילתא כדי לארווחי. לא מצו קרובים לממחי בידיה אי לא דפייסוהו:
98
צ״טמאי דאיכא למיד' לכאורה בעובדא דינוק' לאו דיוקא
דאכתי איכא למידק בה דילמא לאו ראיה היא. דשאני התם דלא מטיא זילותא אלא לינוקא לחוד בהא דמשיימי ליה כעבדא. דהכי משמע מדקאמר אבוה דזילא ביה מילתא. ולא קאמר דזילא בי מילתא. משו"ה לאו כל כמיניה לאפסודי' כיון דינוקא גופיה לא אכפת ליה. איברא דהא לאו מילתא היא ולאו דיוקא הוא לגמרי. דבודאי זילותא דינוקא דאבוה נמי היא כדמוכחא שמעתא דהחובל דבקטן דמכלמי ליה ומכלם. ודאי איכא בושת משפחה. דאפילו בלא מיכלם ס"ד לחיובא משום ב"מ. וכי מכלם ודאי לית דין ולית דיין דשייכי בני משפחה בזילותיה. אלא דתשלומי בושת דקטן גופיה הוי כיון דמכלם. והכא מסתמא איירי בקטן דמכלם מדקפיד על כיסופיה. ואפי' תימא דלא הוה מכלם אי הכי פשיטא דלא עבד אבוה אלא משום זילותא דמטי ליה על ידיה דינוקא. ולאו דוקא קאמר דזילא ביה. אלא זילותא דקאתיא ליה מחמתיה הוא דקאמר:
דאכתי איכא למידק בה דילמא לאו ראיה היא. דשאני התם דלא מטיא זילותא אלא לינוקא לחוד בהא דמשיימי ליה כעבדא. דהכי משמע מדקאמר אבוה דזילא ביה מילתא. ולא קאמר דזילא בי מילתא. משו"ה לאו כל כמיניה לאפסודי' כיון דינוקא גופיה לא אכפת ליה. איברא דהא לאו מילתא היא ולאו דיוקא הוא לגמרי. דבודאי זילותא דינוקא דאבוה נמי היא כדמוכחא שמעתא דהחובל דבקטן דמכלמי ליה ומכלם. ודאי איכא בושת משפחה. דאפילו בלא מיכלם ס"ד לחיובא משום ב"מ. וכי מכלם ודאי לית דין ולית דיין דשייכי בני משפחה בזילותיה. אלא דתשלומי בושת דקטן גופיה הוי כיון דמכלם. והכא מסתמא איירי בקטן דמכלם מדקפיד על כיסופיה. ואפי' תימא דלא הוה מכלם אי הכי פשיטא דלא עבד אבוה אלא משום זילותא דמטי ליה על ידיה דינוקא. ולאו דוקא קאמר דזילא ביה. אלא זילותא דקאתיא ליה מחמתיה הוא דקאמר:
99
ק׳מיהו התם משו' דלאו זילתא היא כולי האי הא לא"ה ודאי לא כל כמיניה לפגום אחרים משו' רווח' דידיה
ואיברא התם ה"ט דהוה צריך לפיוסי ליה לינוקא. משום דלא הוי זילותא כולי האי דרובא דאינשי לא קפדי אהכי. דאל"ה היכי מגבי ד' דברים כל יומא. ונמצא מי שיקטע ידו של חבירו לא יגבו ממנו נזקו מאחר שצריכין לשומו כעבד. אלא ע"כ ההוא גברא קפדנא הוה. אפי' במילתא דלא הויא קפידא לרובא דעלמא. אבל במידי דברירא מילתא דהויא זילותא לבני משפחה. ודאי לאו כל כמיניה לארווחי לדידיה ולאפסודי לאחריני. תדע דהא המוכר קברו ומקום מעמדו. באין בני משפחה ומוציאין מן הלוקח בע"כ של מוכר שהדמים חוזרים ודאי. שהרי קוברים אותו שם והא אע"ג דמשום רווחא הוא דעביד לא מהני. ומשמע דלא צריכי ב"מ לפיוסיה. וצ"ל משום דהכא ודאי איכא פגמא וזילותא לב"מ בהך מילתא כדכתבינן ופרשינן לעיל:
ואיברא התם ה"ט דהוה צריך לפיוסי ליה לינוקא. משום דלא הוי זילותא כולי האי דרובא דאינשי לא קפדי אהכי. דאל"ה היכי מגבי ד' דברים כל יומא. ונמצא מי שיקטע ידו של חבירו לא יגבו ממנו נזקו מאחר שצריכין לשומו כעבד. אלא ע"כ ההוא גברא קפדנא הוה. אפי' במילתא דלא הויא קפידא לרובא דעלמא. אבל במידי דברירא מילתא דהויא זילותא לבני משפחה. ודאי לאו כל כמיניה לארווחי לדידיה ולאפסודי לאחריני. תדע דהא המוכר קברו ומקום מעמדו. באין בני משפחה ומוציאין מן הלוקח בע"כ של מוכר שהדמים חוזרים ודאי. שהרי קוברים אותו שם והא אע"ג דמשום רווחא הוא דעביד לא מהני. ומשמע דלא צריכי ב"מ לפיוסיה. וצ"ל משום דהכא ודאי איכא פגמא וזילותא לב"מ בהך מילתא כדכתבינן ופרשינן לעיל:
100
ק״אוע"כ צ"ל כן לפי שגדולה מזו שמענו להג"א בהפך ממ"ש לעיל בשמם ולפום ריהטא גמרא הי' בהדי' אמנם לפמ"ש התוספ' אינה הוכחה
ולא עוד אלא שאפי' לבני משפחה כופין ודאי ומפקיעין ממונם בשביל פגמו של אחד מבני המשפחה כשהוא פגם גמור. ועל כרחך אתה אומר כן. דאל"כ איכא לאקשויי להג"א מדידיה אדידיה. דהא אשכחן להו בפ' מי שמת דמייתו עובד' דהוה בפני ר"ת דהורה ר"ש לב"ח שיכול לעכב קבורת הלוה בשביל חובו וקבל ר"ת את דבריו. ואם הוא קרובו בני משפחה מוחין בידו שלא לנוולו. והובא בח"מ סי' ק"ז לפסק הלכה. הא בהדיא ס"ל איפכא דאפי' לחד מבני משפחה מפסדינן ליה משום זילותא דאידך מבני משפחה. כי היכי דלא לימטי ליה זילותא. כ"ש דלא מצי למעבד זילותא לגופיה ולמשפחה. כדי לארווחי לנפשיה. והכי מוכח לכאורה נמי בגמרא התם (דקנ"ד ב) בעובדא דבני ברק דקא"ל ר"ע אי אתם רשאין לנוולו. ואמרינן עלה א"א בשלמא בני משפחה מערערי משו"ה אשתיקו. משמע דדינא הוא דמפסדי בני משפחה כדי שלא לנוולו. אלא שהתוס' כבר נשמרו שלא להוכיח משם למקום אחר אלא דווקא התם משום הירושה אינן רשאין לנוולו כיון דלא מידי יהבי ליה. וגם הוא קרובם. הא בעלמא ר"ל היכא דיהבי ליה מידי אפי' קרובים נינהו רשאין לבודקו כדי להציל ממונם. דכיון דזוזי יהבי אמרינן בהו נמי לינוול ולינוול. שמע מנה לכאורה דלית להו הא דהג"א אלא אין חילוק בדבר שבממון בין קרובים לאחרים דלא מפסדינן להו:
ולא עוד אלא שאפי' לבני משפחה כופין ודאי ומפקיעין ממונם בשביל פגמו של אחד מבני המשפחה כשהוא פגם גמור. ועל כרחך אתה אומר כן. דאל"כ איכא לאקשויי להג"א מדידיה אדידיה. דהא אשכחן להו בפ' מי שמת דמייתו עובד' דהוה בפני ר"ת דהורה ר"ש לב"ח שיכול לעכב קבורת הלוה בשביל חובו וקבל ר"ת את דבריו. ואם הוא קרובו בני משפחה מוחין בידו שלא לנוולו. והובא בח"מ סי' ק"ז לפסק הלכה. הא בהדיא ס"ל איפכא דאפי' לחד מבני משפחה מפסדינן ליה משום זילותא דאידך מבני משפחה. כי היכי דלא לימטי ליה זילותא. כ"ש דלא מצי למעבד זילותא לגופיה ולמשפחה. כדי לארווחי לנפשיה. והכי מוכח לכאורה נמי בגמרא התם (דקנ"ד ב) בעובדא דבני ברק דקא"ל ר"ע אי אתם רשאין לנוולו. ואמרינן עלה א"א בשלמא בני משפחה מערערי משו"ה אשתיקו. משמע דדינא הוא דמפסדי בני משפחה כדי שלא לנוולו. אלא שהתוס' כבר נשמרו שלא להוכיח משם למקום אחר אלא דווקא התם משום הירושה אינן רשאין לנוולו כיון דלא מידי יהבי ליה. וגם הוא קרובם. הא בעלמא ר"ל היכא דיהבי ליה מידי אפי' קרובים נינהו רשאין לבודקו כדי להציל ממונם. דכיון דזוזי יהבי אמרינן בהו נמי לינוול ולינוול. שמע מנה לכאורה דלית להו הא דהג"א אלא אין חילוק בדבר שבממון בין קרובים לאחרים דלא מפסדינן להו:
101
ק״באיברא לענ"ד י"ל בטוב דאף התוספ' מודו להג"א וישוב לקושית בס' חו"י
ברם על כרחין הא נמי לאו כללא הוא דמי מצית אמרת דהתוס' לא חיישי לפגם משפחה כלל. א"כ כל הני סוגיין ושמעתתא דפ"מ מאי עבדי בהו. וביחוד להתוספת גופייהו תיקשי מיהת מדידהו אדידהו. דהא פשיטא להו בסוגיין דקידושין דכייפינן ודאי לבני משפחה משום פגמם ומפקינן מנייהו ממונא על כרחייהו. כל שכן דליכא למיחש לדררא דממונא דיהבי מדעתייהו. אלא מאי אית לך למימר ודאי שאני להו בין פגמא דעבד ואמה דכתיבן ורמיזן באורייתא לההוא פגמא דבדיקת המת לראות אם היה לו סימני גדלות שאין בזה כל כך פגם רק ניוול קצת למת למשמש בגופו ולעיין בו שעה קלה. (ובזה נתיישב קושית הה"ג מהר"ד שהובא בשו"ת חו"י דילמא משום חרדת הדין לא היו רשאין לפתוח קברו ע"ש. ולא ידענא מנא ליה הא לגמרי שמא לא נקבר עדיין או לא נסתם הגולל. ולא היו צריכין כי אם לבודקו והיינו למשמש בו היטב לחפש אחר שערות קטנות כדי לכוף ראשן לעיקרן. או לעיין אחר גומות שזה צריך עיון יפה. והיינו קצת ניוול למת שלא יתכן למשמש ולעיין בו כל כך באותו מקום וזה פשוט ואין כאן דמדומי קושיא) להכי ס"ל דלא הוה מפסדינן אפי' לבני משפחה. אי לאו מטעמא דלא יהבי מידי. רק משום ירושה בלבד הוא שרוצין לבודקו. לכן בדין הוא שאין רשאין לנוולו אפי' ניוול מעט. משא"כ בנדון דהג"א בענין עיכוב הקבורה לבע"ח בשביל התשלומין. אפשר שגם התוס' מודים שאין זה מבני משפחה יכול לעכב קבורתו. חדא דבזיון גדול הוא למת ופגם גמור לכל בני המשפחה. ועוד שגוף הלוה לא נשתעבד רק מחיים לתת את אשר לו ואעפ"כ אין גופו משועבד לד"א ולא היה יכול לאוסרו כשא"ל לשלם (כמ"ש בסי' צ"ז. אע"ג דמגברא דאית ליה ודאי בעינא לאפוקי מניה בכל גוונא עמ"ש בס"ד בלח"ש פ"ח דפסחים). כל שכן משמת שנעשה חפשי מן התורה ומן המצות ועבד חפשי מאדוניו שם. ולפיכך זוהי שקשה ביותר בהג"א כי מניין לו שאפי' אחרים שאינם מב"מ שיהו רשאין לעכב קבורת ב"ח מחמת דמי פרעונו. וכבר נתעוררו בו האחרונים ז"ל. גם אבא מארי הגאון זצ"ל בספרו סמ"ח נדחק בו מאד ועדיין צ"ע רב כי אם נכסיו נשתעבדו גופו לא נשתעבד. ואף אם הקרובים גברי אלמי מדוע יפגם המת בכך. ולכן לענ"ד נראים דברי הרב אביו של בעל ש"כ שהביאם בנו הרב שם שיש בהם טעם ע"ש. משא"כ לגבי קרובים לא מהני דהא כי לית ליה למת צרכי קבורה ודאי דמפקינן מנייהו צרכי קבורתו. כ"ש שאינן יכולין לגבות חובם ממה שהניח הנפטר וצריך לו לקבורתו. ודאתאן עלה מיהת צריך לפלוגי ודאי בין פגם לפגם. וגם אין כל הפסד ממון שוה דפעמים להפסד מועט לא חששו ולהפסד מרובה חששו:
ברם על כרחין הא נמי לאו כללא הוא דמי מצית אמרת דהתוס' לא חיישי לפגם משפחה כלל. א"כ כל הני סוגיין ושמעתתא דפ"מ מאי עבדי בהו. וביחוד להתוספת גופייהו תיקשי מיהת מדידהו אדידהו. דהא פשיטא להו בסוגיין דקידושין דכייפינן ודאי לבני משפחה משום פגמם ומפקינן מנייהו ממונא על כרחייהו. כל שכן דליכא למיחש לדררא דממונא דיהבי מדעתייהו. אלא מאי אית לך למימר ודאי שאני להו בין פגמא דעבד ואמה דכתיבן ורמיזן באורייתא לההוא פגמא דבדיקת המת לראות אם היה לו סימני גדלות שאין בזה כל כך פגם רק ניוול קצת למת למשמש בגופו ולעיין בו שעה קלה. (ובזה נתיישב קושית הה"ג מהר"ד שהובא בשו"ת חו"י דילמא משום חרדת הדין לא היו רשאין לפתוח קברו ע"ש. ולא ידענא מנא ליה הא לגמרי שמא לא נקבר עדיין או לא נסתם הגולל. ולא היו צריכין כי אם לבודקו והיינו למשמש בו היטב לחפש אחר שערות קטנות כדי לכוף ראשן לעיקרן. או לעיין אחר גומות שזה צריך עיון יפה. והיינו קצת ניוול למת שלא יתכן למשמש ולעיין בו כל כך באותו מקום וזה פשוט ואין כאן דמדומי קושיא) להכי ס"ל דלא הוה מפסדינן אפי' לבני משפחה. אי לאו מטעמא דלא יהבי מידי. רק משום ירושה בלבד הוא שרוצין לבודקו. לכן בדין הוא שאין רשאין לנוולו אפי' ניוול מעט. משא"כ בנדון דהג"א בענין עיכוב הקבורה לבע"ח בשביל התשלומין. אפשר שגם התוס' מודים שאין זה מבני משפחה יכול לעכב קבורתו. חדא דבזיון גדול הוא למת ופגם גמור לכל בני המשפחה. ועוד שגוף הלוה לא נשתעבד רק מחיים לתת את אשר לו ואעפ"כ אין גופו משועבד לד"א ולא היה יכול לאוסרו כשא"ל לשלם (כמ"ש בסי' צ"ז. אע"ג דמגברא דאית ליה ודאי בעינא לאפוקי מניה בכל גוונא עמ"ש בס"ד בלח"ש פ"ח דפסחים). כל שכן משמת שנעשה חפשי מן התורה ומן המצות ועבד חפשי מאדוניו שם. ולפיכך זוהי שקשה ביותר בהג"א כי מניין לו שאפי' אחרים שאינם מב"מ שיהו רשאין לעכב קבורת ב"ח מחמת דמי פרעונו. וכבר נתעוררו בו האחרונים ז"ל. גם אבא מארי הגאון זצ"ל בספרו סמ"ח נדחק בו מאד ועדיין צ"ע רב כי אם נכסיו נשתעבדו גופו לא נשתעבד. ואף אם הקרובים גברי אלמי מדוע יפגם המת בכך. ולכן לענ"ד נראים דברי הרב אביו של בעל ש"כ שהביאם בנו הרב שם שיש בהם טעם ע"ש. משא"כ לגבי קרובים לא מהני דהא כי לית ליה למת צרכי קבורה ודאי דמפקינן מנייהו צרכי קבורתו. כ"ש שאינן יכולין לגבות חובם ממה שהניח הנפטר וצריך לו לקבורתו. ודאתאן עלה מיהת צריך לפלוגי ודאי בין פגם לפגם. וגם אין כל הפסד ממון שוה דפעמים להפסד מועט לא חששו ולהפסד מרובה חששו:
102
ק״גוכך אתה אומר בדעת אמ"ר דע"כ שני ליה בין פגם לפגם דאיכא דכופין לב"מ עליה
וכן וודאי צ"ל ג"כ בדעת אמ"ר זצ"ל דאי לאו הכי קשיא נמי דידיה אדידיה דהכא פשיטא ליה דאין לכוף ב"מ משום פגמם. ובספרו הנדפס סי' הנ"ל מיפשט פשיטא ליה איפכא דבכמה מקומות מצינו שב"מ כופין זא"ז משום פ"מ. אלא ע"כ שני ליה נמי בין פגמא לפגמא. ואין לך בו אלא מקומו ושעתו שנזכר בפירוש בתלמוד שהוא פגם שכופין עליו לב"מ. ואין לנו להוסיף עליהם פגמים שאינן ברורים וידועים לנו לכוף בשבילן בני משפחה להוציא ממונם על כך. ובנ"ד נמי אף דבודאי אם היה האח מוציא מחשבתו זרה לפועל היה באין ספק פגם גדול וגמור. אע"ג דלא כתיב בהדיא כמאן דכתיב דמי. דק"ו הוא מנמכר לנכרי וכדברירנא טובא מעיקרא. אפ"ה השתא דאינו אלא הגזמה בעלמא. מספיקא ודאי לא מפקינן ומפקיעין ממונא דבני משפחה כדפרישית לעיל. והוא העיקר לדעתי שסמך עליו אמ"ר הגאון ז"ל בפסק זה. ואינו צריך להסכמה שיפה דן ויפה זיכה את היתומים. מרובי ראיותיו וסברותיו הברורים אורים ותומים:
וכן וודאי צ"ל ג"כ בדעת אמ"ר זצ"ל דאי לאו הכי קשיא נמי דידיה אדידיה דהכא פשיטא ליה דאין לכוף ב"מ משום פגמם. ובספרו הנדפס סי' הנ"ל מיפשט פשיטא ליה איפכא דבכמה מקומות מצינו שב"מ כופין זא"ז משום פ"מ. אלא ע"כ שני ליה נמי בין פגמא לפגמא. ואין לך בו אלא מקומו ושעתו שנזכר בפירוש בתלמוד שהוא פגם שכופין עליו לב"מ. ואין לנו להוסיף עליהם פגמים שאינן ברורים וידועים לנו לכוף בשבילן בני משפחה להוציא ממונם על כך. ובנ"ד נמי אף דבודאי אם היה האח מוציא מחשבתו זרה לפועל היה באין ספק פגם גדול וגמור. אע"ג דלא כתיב בהדיא כמאן דכתיב דמי. דק"ו הוא מנמכר לנכרי וכדברירנא טובא מעיקרא. אפ"ה השתא דאינו אלא הגזמה בעלמא. מספיקא ודאי לא מפקינן ומפקיעין ממונא דבני משפחה כדפרישית לעיל. והוא העיקר לדעתי שסמך עליו אמ"ר הגאון ז"ל בפסק זה. ואינו צריך להסכמה שיפה דן ויפה זיכה את היתומים. מרובי ראיותיו וסברותיו הברורים אורים ותומים:
103
ק״דמ"כ המשיג ירד להציל ולא הציל מן הנרג' ההולכ' בסדר המדרגה
ובמה שהשיג אמ"ר על הב"ח. והתנצל מעכ"ת בעדו קצת באמרו דילמא ההוא עובדא דרבא בבינונים הוה. בזה לא אטריח עצמי. הן לו יהי כדבריו. הרי מעכ"ת מודה לדברי אמ"ר שהן אמת ודאי כאמתה של תורה דעכ"פ בבינונים לא כייפינן ולא מפקינן מיתמי. אפי' למזונות הבת. ולא חיישינן לגנאי היתומים שאחותם תחזור על הפתחים. ואע"פ שהיא נזונת מתנאי כתובה. כל שכן בקרובים אחרים. שאפי' היו היתומים אמודים הרבה. אין נראה להוציא מהן. ועוד על מעכ"ת להביא ראיה ששם היו עשירים. מלבד שצריך לבאר השיעור שיש לדבר כדי להקרא עשירים ובינונים. ועכ"פ דברי אמ"ר הגונים בנ"ד. דדילמא נמי לא הוו עשירים מופלגים בנ"ד. ועוד שלא נתחייבו בקצבה ושלא בקצבה.
ובמה שהשיג אמ"ר על הב"ח. והתנצל מעכ"ת בעדו קצת באמרו דילמא ההוא עובדא דרבא בבינונים הוה. בזה לא אטריח עצמי. הן לו יהי כדבריו. הרי מעכ"ת מודה לדברי אמ"ר שהן אמת ודאי כאמתה של תורה דעכ"פ בבינונים לא כייפינן ולא מפקינן מיתמי. אפי' למזונות הבת. ולא חיישינן לגנאי היתומים שאחותם תחזור על הפתחים. ואע"פ שהיא נזונת מתנאי כתובה. כל שכן בקרובים אחרים. שאפי' היו היתומים אמודים הרבה. אין נראה להוציא מהן. ועוד על מעכ"ת להביא ראיה ששם היו עשירים. מלבד שצריך לבאר השיעור שיש לדבר כדי להקרא עשירים ובינונים. ועכ"פ דברי אמ"ר הגונים בנ"ד. דדילמא נמי לא הוו עשירים מופלגים בנ"ד. ועוד שלא נתחייבו בקצבה ושלא בקצבה.
104
ק״המ"כ טען טענות בלתי מכוונות
וכל מה שהרבה מעכ"ת דברים לפקפק בדברי אמ"ר אינני יורד לסוף דעתו שהאריך להראות פנים דמצות צדקה כל שעה כדאיתא פ"ק דר"ה והפליג במעלת הצדקה והביא ג"כ אותה ששנינו בפאה שזכה בה עני ראשון. (עמ"ש שם בס"ד במהדורא). ולא ידעתי מה רצה בכל זה האם חשב שנעלם ח"ו כל זה מאמ"ר ז"ל מה שתינוקות יודעין. אבל במ"כ אין זה ענין כלל לנ"ד. כי מי לא ידע בכל אלה גודל מעלת הצדקה ושלא להשהותה. אמנם אין הדברים אמורים אלא בצדקה דמנחא. כגון דאיכא מעות בכיס של צדקה. והוא הדין לכל א' מה שיש בידו ממעשרו או שהפריש מנדבת לבו סתמא. צריך להוציאו בעניים ראשונים שיזדמנו (תוך שנה ההיא ועדיין יש דברים בגו עי"ד סרנ"ז. ועמ"ש בס"ד במהדורת ספרי שילהי פאה) משא"כ ביתומים דלא בני מיעבד מצוה נינהו ועדיין לא הפרישו. ואין חוב עליהם להפרישה. משום שאינן בני חינוך אלא במצות הגוף כס"ת ותפילין. ולא במה שתלוי ברצון וחפץ אפי' בגדול כמבואר מאד בדברי אמ"ר. ומה ענין ההיא דר"ה ודפאה לכאן. דהפאה והצדקה מונחים מופרשים ועומדים. ואיך עלה עה"ד לדמות לנ"ד:
וכל מה שהרבה מעכ"ת דברים לפקפק בדברי אמ"ר אינני יורד לסוף דעתו שהאריך להראות פנים דמצות צדקה כל שעה כדאיתא פ"ק דר"ה והפליג במעלת הצדקה והביא ג"כ אותה ששנינו בפאה שזכה בה עני ראשון. (עמ"ש שם בס"ד במהדורא). ולא ידעתי מה רצה בכל זה האם חשב שנעלם ח"ו כל זה מאמ"ר ז"ל מה שתינוקות יודעין. אבל במ"כ אין זה ענין כלל לנ"ד. כי מי לא ידע בכל אלה גודל מעלת הצדקה ושלא להשהותה. אמנם אין הדברים אמורים אלא בצדקה דמנחא. כגון דאיכא מעות בכיס של צדקה. והוא הדין לכל א' מה שיש בידו ממעשרו או שהפריש מנדבת לבו סתמא. צריך להוציאו בעניים ראשונים שיזדמנו (תוך שנה ההיא ועדיין יש דברים בגו עי"ד סרנ"ז. ועמ"ש בס"ד במהדורת ספרי שילהי פאה) משא"כ ביתומים דלא בני מיעבד מצוה נינהו ועדיין לא הפרישו. ואין חוב עליהם להפרישה. משום שאינן בני חינוך אלא במצות הגוף כס"ת ותפילין. ולא במה שתלוי ברצון וחפץ אפי' בגדול כמבואר מאד בדברי אמ"ר. ומה ענין ההיא דר"ה ודפאה לכאן. דהפאה והצדקה מונחים מופרשים ועומדים. ואיך עלה עה"ד לדמות לנ"ד:
105
ק״ופקפוקי המשיג כלין מאליהן והוכח' נאה דהמצווה מדרבנן לא נקרא מצווה ועושה
וכן כל יתר גמגומיו טורח דומות למרובות והנם למשא. כי מ"ש דכשהמצוה מדרבנן חשיב נמי מצוה ועושה. הנה אף אם נודה להנחתו זאת מכל מקום ודאי גדול המצווה מד"ת מן המצווה רק מדרבנן שאותו יצרו תוקפו יותר. וכל שכן שדבריו תמוהים במה שרוצה לומר שקטנים יצרם תקפם וחשיבי מצווים ועושים. זה שיבוש שאין כדאי להשיב עליו. ועוד שבודאי גם זה אינו אמת אלא אפי' בגדול המצווה מדבריהם. לא אמרינן דחשיב כמצווה ועושה. וראיה מר"י דאמר בריש מאן דאמר לי הלכה כר"י דס"ל סומא פטור מן המצות עבידנא ליה יומא טבא דלא מיפקידנא ועבידנא. וכבר כתבו התוספת דלר"י נמי סומא חייב עכ"פ במצות מדבריהם שלא יהא כנכרי. א"כ היכי קאמר דלא מיפקידנא והא מיפקד פקיד מד"ס. ולדברי מעכ"ת הא עדיפי ד"ס דחמירי דפשיטא דהו"ל מצווה ועושה. ואת"ל דלא מיפקידנא מדאורייתא קאמר. מיהת שמעת מנה דרבנן לגבי דאורייתא לאו מצווה ועושה חשיב וכדאמרן וק"ל:
וכן כל יתר גמגומיו טורח דומות למרובות והנם למשא. כי מ"ש דכשהמצוה מדרבנן חשיב נמי מצוה ועושה. הנה אף אם נודה להנחתו זאת מכל מקום ודאי גדול המצווה מד"ת מן המצווה רק מדרבנן שאותו יצרו תוקפו יותר. וכל שכן שדבריו תמוהים במה שרוצה לומר שקטנים יצרם תקפם וחשיבי מצווים ועושים. זה שיבוש שאין כדאי להשיב עליו. ועוד שבודאי גם זה אינו אמת אלא אפי' בגדול המצווה מדבריהם. לא אמרינן דחשיב כמצווה ועושה. וראיה מר"י דאמר בריש מאן דאמר לי הלכה כר"י דס"ל סומא פטור מן המצות עבידנא ליה יומא טבא דלא מיפקידנא ועבידנא. וכבר כתבו התוספת דלר"י נמי סומא חייב עכ"פ במצות מדבריהם שלא יהא כנכרי. א"כ היכי קאמר דלא מיפקידנא והא מיפקד פקיד מד"ס. ולדברי מעכ"ת הא עדיפי ד"ס דחמירי דפשיטא דהו"ל מצווה ועושה. ואת"ל דלא מיפקידנא מדאורייתא קאמר. מיהת שמעת מנה דרבנן לגבי דאורייתא לאו מצווה ועושה חשיב וכדאמרן וק"ל:
106
ק״זבמ"כ החכם נ"ע לא נזהר משגגת תלמוד
ומש"ע תפשוט מהך ברייתא דגדול המצווה ועושה. גם זה אינו כלום אטו הך טעמא לחוד איתיה. דלפשוט מנה. הא איתנהו טעמי טובא דמצוה בם יותר מבשלוחם כו' כמבואר באורך בתשו' אמ"ר זצ"ל:
ומש"ע תפשוט מהך ברייתא דגדול המצווה ועושה. גם זה אינו כלום אטו הך טעמא לחוד איתיה. דלפשוט מנה. הא איתנהו טעמי טובא דמצוה בם יותר מבשלוחם כו' כמבואר באורך בתשו' אמ"ר זצ"ל:
107
ק״חומ"ש דקנין ס"ת ג"כ אין זמנה עובר. במחילה מכבודו שגג בזה שהרי צריך ללמדם ספר וזה פשוט וק"ל: וכי הא דאמרינן גבי חבלה דקטן ולענין פקדונו (פ' חזקת דנב"ב) יעשה לו סגולה. מאי ניהו ס"ת
108
ק״טהצלת דברי אמ"ר מערעור ע"כ המשיג
ומש"ע ותו דהא תני התם ואין פוסקין עליהם צדקה ואין פודין עליהם שבוים ולא כל דבר שאין לו קצבה. משמע להדיא דצדקה נמי בכלל דבר שאין לו קצבה הוא עכ"ל. ולא ידענא דיוקיה מהיכא אטו כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו ותדע דאי כדעתיה דמר למאי אצטריך למיתני נמי פדיון שבוים אטו לאו בכלל צדקה הוא. אלא על כרחך משום דלא דמי דהו"ל דבר שאין לו קצבה. ופרושי קמפרש ולא פדיון שבוים וכל דדמי ליה דלית ליה קצבה. דאדסמיך ליה קאי. אבל צדקה לעולם אימא לך אפי' יש לה קצבה אין פוסקין עליהם. והכי הוא ודאי דהא אין פוסקין קאמר שהוא פסיקה הקצובה על כל א' וא' לפי ערכו. שקוצבין הצבור על יחידיהם לפרנס ענייהם. וכפי' רש"י והוא פשוט. אע"ג די"ל דאין שיעור לפסיקה לפי שהיא חוזרת כמה פעמים כפי הצורך. דה"ט דלא הויא בכלל דבר שי"ל קצבה שעושין להם:
ומש"ע ותו דהא תני התם ואין פוסקין עליהם צדקה ואין פודין עליהם שבוים ולא כל דבר שאין לו קצבה. משמע להדיא דצדקה נמי בכלל דבר שאין לו קצבה הוא עכ"ל. ולא ידענא דיוקיה מהיכא אטו כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו ותדע דאי כדעתיה דמר למאי אצטריך למיתני נמי פדיון שבוים אטו לאו בכלל צדקה הוא. אלא על כרחך משום דלא דמי דהו"ל דבר שאין לו קצבה. ופרושי קמפרש ולא פדיון שבוים וכל דדמי ליה דלית ליה קצבה. דאדסמיך ליה קאי. אבל צדקה לעולם אימא לך אפי' יש לה קצבה אין פוסקין עליהם. והכי הוא ודאי דהא אין פוסקין קאמר שהוא פסיקה הקצובה על כל א' וא' לפי ערכו. שקוצבין הצבור על יחידיהם לפרנס ענייהם. וכפי' רש"י והוא פשוט. אע"ג די"ל דאין שיעור לפסיקה לפי שהיא חוזרת כמה פעמים כפי הצורך. דה"ט דלא הויא בכלל דבר שי"ל קצבה שעושין להם:
109
ק״יראיה לדבר שאין לחייב יתומים אף בצדקה קצובה
וראיה ברורה אע"פ שאינה צריכה מהא דאיתא כה"ג פרק נערה (דמ"ח) במי שהלך למד"ה שאין פוסקין עליו צדקה. ולא מפליג מידי. הא בהדיא דאפי' צדקה שיש לה קצבה אין פוסקין עליו. ולא יהא כח יתומים קטנים פחות מגדול שאיננו בביתו שאין פוסקין עליו כלום. אע"ג דמחויב בצדקה מן התורה. כל שכן קטנים דלא בני מצוה נינהו. והוי נמי שלא בפניהם. כדאמרינן בעלמא קטן כשלא בפניו דמי. ותו דהכי איתא נמי גבי יתומים גופייהו דתני ר"ש בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים ולא מיבעיא שאר צדקה לגמרי לא דצדקה סתמא קאמר והכל בכלל. הרי שדברי אמ"ר ברורים במה שאמר שאין לפסוק על היתומים שום צדקה אפי' שיש לה קצבה:
וראיה ברורה אע"פ שאינה צריכה מהא דאיתא כה"ג פרק נערה (דמ"ח) במי שהלך למד"ה שאין פוסקין עליו צדקה. ולא מפליג מידי. הא בהדיא דאפי' צדקה שיש לה קצבה אין פוסקין עליו. ולא יהא כח יתומים קטנים פחות מגדול שאיננו בביתו שאין פוסקין עליו כלום. אע"ג דמחויב בצדקה מן התורה. כל שכן קטנים דלא בני מצוה נינהו. והוי נמי שלא בפניהם. כדאמרינן בעלמא קטן כשלא בפניו דמי. ותו דהכי איתא נמי גבי יתומים גופייהו דתני ר"ש בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים ולא מיבעיא שאר צדקה לגמרי לא דצדקה סתמא קאמר והכל בכלל. הרי שדברי אמ"ר ברורים במה שאמר שאין לפסוק על היתומים שום צדקה אפי' שיש לה קצבה:
110
קי״אמיהו בצדקה הקצוצ' לקרובי' מאביהם בחייו י"ל דמוד' אמ"ר דחל החיוב על העזבון וגובין מיתומים ונ"ל דתלי' באומדנ' ושודא דדייני
איברא בנדון מהר"י מינץ שהקצבה כבר היתה על אביהם מחיים. נראה שאין אמ"ר ז"ל חולק עליו. וכך נלע"ד דהילכתא כוותיה ולא מטעמיה דמהרי"מ לחוד. דמשום דהוי דבר שיש לו קצבה קאתי עלה. והא ברירנא בס"ד דליכא לפלוגי בהכי. לענין לפסוק על היתומים בתחלה. וגם אין בו משום מצוה לקיים דברי המת כדברי מעכ"ת. דהא ליתא בבריא אלא כשנתן ליד שליש מחיים כדקיי"ל בסי' רנ"ב אבל שאני ההיא דהיתה הצדקה קצובה על האב בחייו. משו"ה נ"ל דחלה על היתומים. והיינו משום דהוי כמו נדר על אביהן ונשתעבדו נכסים. אע"ג דיתומים לאו בני מיעבד מצוה נינהו. היינו מצוה דידהו דוקא. דאכתי לא רמיא עלייהו לקיומה. אבל הא לחוב אביהן דמי. דחייבין לפרוע ממה שהניח אביהן. ואע"ג דפסק רמ"א במי שנדר לתת כך וכך ומת יורשיו פטורין ה"ט משום דאומדן דעתא הוא דלא נשבע ולא נדר אלא כל זמן שיהא בחיים. משא"כ הכא דאמדינן דעתיה דקבליה עליה בחובה. משום דקרוביה הוו. וראיה לדבר כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק: דוק במ"ש בס"ד בלח"ש על משנה זו פ"ב דשקלים ע"ש ותדע:
איברא בנדון מהר"י מינץ שהקצבה כבר היתה על אביהם מחיים. נראה שאין אמ"ר ז"ל חולק עליו. וכך נלע"ד דהילכתא כוותיה ולא מטעמיה דמהרי"מ לחוד. דמשום דהוי דבר שיש לו קצבה קאתי עלה. והא ברירנא בס"ד דליכא לפלוגי בהכי. לענין לפסוק על היתומים בתחלה. וגם אין בו משום מצוה לקיים דברי המת כדברי מעכ"ת. דהא ליתא בבריא אלא כשנתן ליד שליש מחיים כדקיי"ל בסי' רנ"ב אבל שאני ההיא דהיתה הצדקה קצובה על האב בחייו. משו"ה נ"ל דחלה על היתומים. והיינו משום דהוי כמו נדר על אביהן ונשתעבדו נכסים. אע"ג דיתומים לאו בני מיעבד מצוה נינהו. היינו מצוה דידהו דוקא. דאכתי לא רמיא עלייהו לקיומה. אבל הא לחוב אביהן דמי. דחייבין לפרוע ממה שהניח אביהן. ואע"ג דפסק רמ"א במי שנדר לתת כך וכך ומת יורשיו פטורין ה"ט משום דאומדן דעתא הוא דלא נשבע ולא נדר אלא כל זמן שיהא בחיים. משא"כ הכא דאמדינן דעתיה דקבליה עליה בחובה. משום דקרוביה הוו. וראיה לדבר כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק: דוק במ"ש בס"ד בלח"ש על משנה זו פ"ב דשקלים ע"ש ותדע:
111
קי״בועוד הא למה זה דומה לפרנסת הבת שגובין מן היתומים ואפי' שיעבדו אחין מוציאין מלקוחות. אע"ג דלא הות רמיא אאבוה. וכי אמר לא תתפרנס מנכסיו שומעין לו. אפ"ה בסתמא אשתעבוד נכסי לפרנסתה. משום אומדן דעת האב בלבד. דלא מתנאי כתובה שקלא. ודוק. שאע"פ שאיני גוזר שהיא ראיה גמורה לנצח את הרוצה לדחות שבלי ספק אינו מן הנמנע למצוא דרכי הדחיות. מיהו זכר גדול לדבר איכא. ולכי תידוק תשכח טעמא רבה. דהא דידן עדיפא. דאילו התם לא הויא אלא ב"ח דאחי. והכא הויא ב"ח דאבוהון דהא מיקץ הוה קיץ לה. ואשתעבוד נכסיה מחיים מקמי דנפלו קמי יתמי (ועל כרחנו צ"ל כן ליישב דעת מהרמ"א דלא תיקשי מדידיה אדידיה) ומיהא להכי מהני טעמא דהוי דבר שיש לו קצבה. כיון דמחיי אבוהון הוא. ומודינא בדבר שאין לו קצבה. אע"ג דאבוהון הוה עביד הכי בחייו להספיק צרכי אחותו. שלא בקציצה. רק לפי רצונו ולפי העת והצורך. דכה"ג ליכא למירמי חיובא אירתיה בתריה. ולמעשה עדיין צ"ע בכל זה:
112
קי״גסמך יפה לדע' הב"ח ואמ"ר דמעשר כספי' אינו מן התורה
והנה במ"ש אמ"ר ז"ל דמעשר כספים אינו מדאורייתא כמו מעשר הארץ שאינו אלא מתורת צדקה בלי ספק שהן הן הדברים כמסיני מסורים וכדעת הב"ח. וגם בזה יש לי להביא סעד גדול לדבריהם ז"ל עם שאינו מהצורך. והוא מדאיתא בפ' כל כתבי עשירים שבא"י במה הן זוכים בשביל שמעשרים שנאמר עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר. ובשאר ארצות בשביל שמכבדין השבת. מוכח בהדיא דבשאר ארצות ליכא לאשכוחי שום מעשר דבר תורה. לפי שמעשר קרקעות אינו נוהג בח"ל (אם לא במקומות הסמוכים לא"י ומדרבנן הוא) ואי איתא האיכא מעשר כספים. דנוהג בכל מקום שהרי אינו חובת קרקע. אלא ודאי מעשר כספים אינו לגמרי מן התורה. אלא בכלל צדקה הוא. וזה שיעורה א' מעשרה בבינוני מדברי סופרים. ועוד הדבר מוכרח בעצמו. תדע שהרי אפי' ההפקר פטור ממעשר של תורה. שהזוכה בשדה הפקר גם בא"י. א"צ לעשר פירות ותבואה הגדלים בה. ואע"ג דלא טרח בהו כלל. ואם מציאה כזו אין בה חיוב מעשר דאורייתא. ק"ו למציאה דמטלטלין. עאכ"ו לריוח של כספים ועיסקא ושכר חלופים. דטרח בהו טובא. ואין לו ערך ויחוס עם גידולי קרקע. שאין לצייר בהן חובת מעשר דבר תורה כל עיקר (ועמש"ל ס"ו בס"ד:
והנה במ"ש אמ"ר ז"ל דמעשר כספים אינו מדאורייתא כמו מעשר הארץ שאינו אלא מתורת צדקה בלי ספק שהן הן הדברים כמסיני מסורים וכדעת הב"ח. וגם בזה יש לי להביא סעד גדול לדבריהם ז"ל עם שאינו מהצורך. והוא מדאיתא בפ' כל כתבי עשירים שבא"י במה הן זוכים בשביל שמעשרים שנאמר עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר. ובשאר ארצות בשביל שמכבדין השבת. מוכח בהדיא דבשאר ארצות ליכא לאשכוחי שום מעשר דבר תורה. לפי שמעשר קרקעות אינו נוהג בח"ל (אם לא במקומות הסמוכים לא"י ומדרבנן הוא) ואי איתא האיכא מעשר כספים. דנוהג בכל מקום שהרי אינו חובת קרקע. אלא ודאי מעשר כספים אינו לגמרי מן התורה. אלא בכלל צדקה הוא. וזה שיעורה א' מעשרה בבינוני מדברי סופרים. ועוד הדבר מוכרח בעצמו. תדע שהרי אפי' ההפקר פטור ממעשר של תורה. שהזוכה בשדה הפקר גם בא"י. א"צ לעשר פירות ותבואה הגדלים בה. ואע"ג דלא טרח בהו כלל. ואם מציאה כזו אין בה חיוב מעשר דאורייתא. ק"ו למציאה דמטלטלין. עאכ"ו לריוח של כספים ועיסקא ושכר חלופים. דטרח בהו טובא. ואין לו ערך ויחוס עם גידולי קרקע. שאין לצייר בהן חובת מעשר דבר תורה כל עיקר (ועמש"ל ס"ו בס"ד:
113
קי״דוהשגה על הטור ורמ"א שמדבריה' נרא' שמותר לנסות בה להקב"ה
ומכלל דברינו אלה נלמד שאין לזה דין מעשר שהנזהר בו ודאי מתעשר. (אע"פ שבודאי רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. ועושר בכלל כמבואר הרבה בקבלה. מכל מקום אין לו סגולה הפרטית הנזכרת במעשר הארץ. כמ"שה הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת וגו') שא"כ שמא עשירים שבשאר ארצות כמו כן זוכים בשביל מעשר כספים (שאין לומר שהיה ידוע לו שעשירי א"י מפרישין מעשרות ולא בשאר ארצות. שזה בודאי דבר בטל וק"ל) ומכאן שאינו מוכרח כלל מ"ש בהגהת הש"ע ריש סי' רמ"ט דמותר לנסות להקב"ה במעשר דמשמע במעשר כספים דנהוג עלמא האידנא קאי. ולפי מה שהוכחנו אינו. שלא נאמר זה על מעשר כספים ולא שרי לנסויי ביה. דאינו אלא צדקה. ושיעורו מדברי חכמים הוא. או הל"מ כשאר שיעורי תורה:
ומכלל דברינו אלה נלמד שאין לזה דין מעשר שהנזהר בו ודאי מתעשר. (אע"פ שבודאי רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. ועושר בכלל כמבואר הרבה בקבלה. מכל מקום אין לו סגולה הפרטית הנזכרת במעשר הארץ. כמ"שה הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת וגו') שא"כ שמא עשירים שבשאר ארצות כמו כן זוכים בשביל מעשר כספים (שאין לומר שהיה ידוע לו שעשירי א"י מפרישין מעשרות ולא בשאר ארצות. שזה בודאי דבר בטל וק"ל) ומכאן שאינו מוכרח כלל מ"ש בהגהת הש"ע ריש סי' רמ"ט דמותר לנסות להקב"ה במעשר דמשמע במעשר כספים דנהוג עלמא האידנא קאי. ולפי מה שהוכחנו אינו. שלא נאמר זה על מעשר כספים ולא שרי לנסויי ביה. דאינו אלא צדקה. ושיעורו מדברי חכמים הוא. או הל"מ כשאר שיעורי תורה:
114
קי״הע"כ צ"ל דאיכא תרי גווני צדק' חדא אית לה קצבה והוא מדבריהם
ואמנם מה שכתב אמ"ר ז"ל דצדקה הוי דבר שיש לו קצבה שהרי יש לו שיעור מעשר וחומש. ומעכ"ת מודה בזה. ודעתו מפני שאין לה קצבה למטה לכן אין פוסקין אותו על היתומים. הוא נכלל בדברי אמ"ר ולא חידש מעלתו מאומה. אך אמ"ר לא נסתפק בזה לבד. והדין עמו כי לענ"ד עדיין הדבר צריך עיון וביאור רחב. דהא ודאי ע"כ איכא תרי גוונא צדקה חדא אית לה קצבה. והיינו מעשר וחומש. ובהכי מיירי ההיא דבעי למימר גבי סילוק בעניי דקיץ להו שהן אמורים בבינוני. או בעשי' עם עני בינוני. אבל בעשיר מופלג שאפשר לו עיקר המצוה היא לתת לעני די מחסורו. ואין בזה שיעור אחר אלא כדי צרכו. ופשטיה דקרא הכי הוא. דאף היחיד נצטוה בכך בדאפשר ליה וכדעת הרמב"ם ז"ל. פ"ז מהל' מ"ע ביאר היטב שמצוה זו מוטלת על כל אדם שידו משגת. ולא אמרו שיעור מעשר וחומש. אלא במי שאין ידו משגת לתת לעני השואל די מחסורו. ואמנם בפירוש המשנה ריש פאה כתב בהפך. והוא שאם הוצרך לתת יותר מחמישית יתן חמישית ויסתלק. ומדלא מפליג משמע אף במי שידו משגת הדברים אמורים. שאסור לבזבז יותר מחומש וכן נראה מהירו' שסמך עליו שם דמוקי למתני' בג"ח דבגופו. אבל דממונו י"ל שיעור. ואי איתא מאי דוחקיה. לוקי למתני' בכל גוונא. ולפלוג בג"ח דבממונא גופה. ותיתוקם תקנת אושא. במי שאין ידו משגת. ומה"ט נמי ליכא לשנויי דהתם בפירושו מיירי בדאיכא ציבורא. ובחבורו ביחיד הדר שלא במקום חבר עיר איירי. ונראה שחזר בו בחיבור ממ"ש בפירושו ודינקותיה היא. דהוה ס"ל כהירו'. והדר ביה משום דתלמודא דידן לא ס"ל הכי. כדמוכח מדוכתי טובא דאייתינן לקמן. ובכל מקום דברי החבור עיקר לענין פסק הלכה ואף לדעת הסוברים שאין זה מוטל אלא על הצבור. אעפ"כ יודו במקום שאין רבים מצויים. ולא קופה של צדקה. כדי להשלים מהם לעני מה שחסר לו. ודאי חובה היא על העשיר לפרנסו וליתן לו כל צרכו כפי האפשר לפי הברכה אשר ברכו ה'. ואין בזה שיעור. שאפי' כבר הוציא בצדקה מעשר וגם חומש. אינו נפטר מלתת לעני הנמצא עמו די מחסורו אם אי אפשר מן הצבור. וזה לדברי הכל. והיינו דאמרינן בפ' חזקת בעניי דרמו עלייהו ודלא קיץ להו ודוק:
ואמנם מה שכתב אמ"ר ז"ל דצדקה הוי דבר שיש לו קצבה שהרי יש לו שיעור מעשר וחומש. ומעכ"ת מודה בזה. ודעתו מפני שאין לה קצבה למטה לכן אין פוסקין אותו על היתומים. הוא נכלל בדברי אמ"ר ולא חידש מעלתו מאומה. אך אמ"ר לא נסתפק בזה לבד. והדין עמו כי לענ"ד עדיין הדבר צריך עיון וביאור רחב. דהא ודאי ע"כ איכא תרי גוונא צדקה חדא אית לה קצבה. והיינו מעשר וחומש. ובהכי מיירי ההיא דבעי למימר גבי סילוק בעניי דקיץ להו שהן אמורים בבינוני. או בעשי' עם עני בינוני. אבל בעשיר מופלג שאפשר לו עיקר המצוה היא לתת לעני די מחסורו. ואין בזה שיעור אחר אלא כדי צרכו. ופשטיה דקרא הכי הוא. דאף היחיד נצטוה בכך בדאפשר ליה וכדעת הרמב"ם ז"ל. פ"ז מהל' מ"ע ביאר היטב שמצוה זו מוטלת על כל אדם שידו משגת. ולא אמרו שיעור מעשר וחומש. אלא במי שאין ידו משגת לתת לעני השואל די מחסורו. ואמנם בפירוש המשנה ריש פאה כתב בהפך. והוא שאם הוצרך לתת יותר מחמישית יתן חמישית ויסתלק. ומדלא מפליג משמע אף במי שידו משגת הדברים אמורים. שאסור לבזבז יותר מחומש וכן נראה מהירו' שסמך עליו שם דמוקי למתני' בג"ח דבגופו. אבל דממונו י"ל שיעור. ואי איתא מאי דוחקיה. לוקי למתני' בכל גוונא. ולפלוג בג"ח דבממונא גופה. ותיתוקם תקנת אושא. במי שאין ידו משגת. ומה"ט נמי ליכא לשנויי דהתם בפירושו מיירי בדאיכא ציבורא. ובחבורו ביחיד הדר שלא במקום חבר עיר איירי. ונראה שחזר בו בחיבור ממ"ש בפירושו ודינקותיה היא. דהוה ס"ל כהירו'. והדר ביה משום דתלמודא דידן לא ס"ל הכי. כדמוכח מדוכתי טובא דאייתינן לקמן. ובכל מקום דברי החבור עיקר לענין פסק הלכה ואף לדעת הסוברים שאין זה מוטל אלא על הצבור. אעפ"כ יודו במקום שאין רבים מצויים. ולא קופה של צדקה. כדי להשלים מהם לעני מה שחסר לו. ודאי חובה היא על העשיר לפרנסו וליתן לו כל צרכו כפי האפשר לפי הברכה אשר ברכו ה'. ואין בזה שיעור. שאפי' כבר הוציא בצדקה מעשר וגם חומש. אינו נפטר מלתת לעני הנמצא עמו די מחסורו אם אי אפשר מן הצבור. וזה לדברי הכל. והיינו דאמרינן בפ' חזקת בעניי דרמו עלייהו ודלא קיץ להו ודוק:
115
קי״וואידך לית לה קצבה והיא של תורה ומוטלת ג"כ על כל אדם מישראל לפי השגת ידו
ולא עוד אלא אפי' אינו עשיר אם אפשר לו להספיק לעני די מחסורו מצוה היא. וראיה מהלל ששכר לעני בן טובים סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. ועל כרחך זה היה קודם שעלה לנשיאות שהרי אמרו שם פעם א' לא מצא עבד לרוץ לפניו. ורץ לפניו ג' מילין. ופשיטא שאם היה נשיא ישראל לא היה רשאי לנהוג קלות ראש בעצמו כל כך. אע"פ שהיה מופלג בענוה. וגם אילמלא שהיה נשיא לא יבצר ממנו למצוא עבדים רבים רצים בשליחותו. אע"כ עדיין לא היה במעלת הנשיאות. וידוע שאז היה עני שנשתכר בטרפעיק בכל יום. אלא שי"ל בזה שודאי לא מפני שהדין כך. כן עשה הלל. אלא מדת חסידות נהג עם העני. שאין השכל נותן שיהא העני מחויב להספיק לעני אחר די מחסורו. ומצינו הרבה מהחכמים שנתנו צדקה יותר מדאי לפנים משורת הדין כדאית' בפירקא דחסידי ובכמה דוכתי. וראיה נמי מרב הונא דפתח בביה כי הוה אכיל ואמר כל דצריך ליתי וליכול. ואפ"ה רבא לא עבד הכי. אע"ג דעשיר הוה טפי מרב הונא. כדאי' פ' ואלו מגלחין דהו"ל חכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא. אלא דאיכא למימר שאני חילא דבני מחוזא דנפיש טובא. והוה מיכלי קרנא אי הוה עביד כר"ה. ועוד דעני המחזיר על הפתחים אין נזקקין לו לכדי צרכו. מיהא בעני בן טובים במקום שאין קופה של צדקה ולא רבים העוזרים ויש יחיד עשיר שסיפוק בידו לעשות. נראה שהוא או אפי' הבינוני. צריך לתת לו די מחסורו כפי השגת ידו. אפי' יותר מחומש. ואין חולק בזה לדעתי. ולא אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. אלא במקום שעניי עירו יש להם על מה שיסמכו והוא רוצה לבזבז כדי לפרנסם בריוח. והכי משמע מההיא דכל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה (נדרים דס"ה) ודוק. דמוכח דכל ישראל קרוביו של ועל כל מי שאפשר לו מוטל לפרנסו. וכן משמע בפירוש מלשון הטור והש"ע ר"ס רמ"ט. ומדבריהם נלמוד עוד שאין הדברים אמורים שלא לבזבז יותר מחומש. אלא בבינוני. ולא במופלג בעשירות:
ולא עוד אלא אפי' אינו עשיר אם אפשר לו להספיק לעני די מחסורו מצוה היא. וראיה מהלל ששכר לעני בן טובים סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. ועל כרחך זה היה קודם שעלה לנשיאות שהרי אמרו שם פעם א' לא מצא עבד לרוץ לפניו. ורץ לפניו ג' מילין. ופשיטא שאם היה נשיא ישראל לא היה רשאי לנהוג קלות ראש בעצמו כל כך. אע"פ שהיה מופלג בענוה. וגם אילמלא שהיה נשיא לא יבצר ממנו למצוא עבדים רבים רצים בשליחותו. אע"כ עדיין לא היה במעלת הנשיאות. וידוע שאז היה עני שנשתכר בטרפעיק בכל יום. אלא שי"ל בזה שודאי לא מפני שהדין כך. כן עשה הלל. אלא מדת חסידות נהג עם העני. שאין השכל נותן שיהא העני מחויב להספיק לעני אחר די מחסורו. ומצינו הרבה מהחכמים שנתנו צדקה יותר מדאי לפנים משורת הדין כדאית' בפירקא דחסידי ובכמה דוכתי. וראיה נמי מרב הונא דפתח בביה כי הוה אכיל ואמר כל דצריך ליתי וליכול. ואפ"ה רבא לא עבד הכי. אע"ג דעשיר הוה טפי מרב הונא. כדאי' פ' ואלו מגלחין דהו"ל חכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא. אלא דאיכא למימר שאני חילא דבני מחוזא דנפיש טובא. והוה מיכלי קרנא אי הוה עביד כר"ה. ועוד דעני המחזיר על הפתחים אין נזקקין לו לכדי צרכו. מיהא בעני בן טובים במקום שאין קופה של צדקה ולא רבים העוזרים ויש יחיד עשיר שסיפוק בידו לעשות. נראה שהוא או אפי' הבינוני. צריך לתת לו די מחסורו כפי השגת ידו. אפי' יותר מחומש. ואין חולק בזה לדעתי. ולא אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. אלא במקום שעניי עירו יש להם על מה שיסמכו והוא רוצה לבזבז כדי לפרנסם בריוח. והכי משמע מההיא דכל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה (נדרים דס"ה) ודוק. דמוכח דכל ישראל קרוביו של ועל כל מי שאפשר לו מוטל לפרנסו. וכן משמע בפירוש מלשון הטור והש"ע ר"ס רמ"ט. ומדבריהם נלמוד עוד שאין הדברים אמורים שלא לבזבז יותר מחומש. אלא בבינוני. ולא במופלג בעשירות:
116
קי״זועוד בה שלישיה
ועוד נ"ל דכשיש עניים עטופים ברעב שיש לחוש שימותו ברעבון. אפי' מי שאין לו אלא כדי פרנסתו צריך לחלק להם מה שבידו. ולא ישאיר לעצמו רק כדי חייו. עד שיגיע למקום שישראל מצויים שיפרנסוהו. אף שיצטרך לחזור על הפתחים. אפי' לר"ע שלימד חייך קודמין לחיי חבירך דוק ותשכח:
ועוד נ"ל דכשיש עניים עטופים ברעב שיש לחוש שימותו ברעבון. אפי' מי שאין לו אלא כדי פרנסתו צריך לחלק להם מה שבידו. ולא ישאיר לעצמו רק כדי חייו. עד שיגיע למקום שישראל מצויים שיפרנסוהו. אף שיצטרך לחזור על הפתחים. אפי' לר"ע שלימד חייך קודמין לחיי חבירך דוק ותשכח:
117
קי״חוהוכחו' גדולו' ונאמנות מכריחות החלוקו' הנז'
וכן יש להוכיח עוד דצדקה כזו אין לה קצבה. מזו ששנינו פ"ג דשבועות שבועה שאתן לאיש פלוני. ואמרינן עלה בגמרא מאי אתן אילימא לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא. אלא לעשיר. ומדלא מהדרינן לאוקמה בשנתן כבר צדקה המוטלת עליו לפי ערכו. ולעולם לעני שמע מנה בהדיא דלא נתנו דבר זה לשיעורין. ועוד מאותה שאמרו התקדשי בככר תנהו לעני אינה מקודשת דאמרה ליה כי היכי דמיחייבנא ביה אנא מיחייבת ביה את. ומי לא עסקינן שכבר נתן לצדקה יותר מחומש. ואפ"ה אינה מקודשת. משום דכה"ג אין שיעור לדבר. אלא לעולם מחוייב לפרנס עניים כאלו כנז'. (והכי מוכח נמי מפריטי דרב יוסף דאין שיעור וקצבה לדבר. דאל"ה אמאי פסיקא ליה מילתא דשומר אבידה שומר שכר הוה. ומי לא עסקינן דכבר יהיב חומש לעניים. ואפ"ה מיחייב בשמירת האבדה. וכ"ש לרבה דאמר דלא שכיח דלא ליתב פריטי לעניא. ואף בשעה שעוסק במצוה. הא על כרחך מפני שאין קצבה לדבר הוא). וכן בדין לפי שהצדקה מן התורה אינה תלויה ברצון הנותן אלא בצורך המקבל וחסרון העני:
וכן יש להוכיח עוד דצדקה כזו אין לה קצבה. מזו ששנינו פ"ג דשבועות שבועה שאתן לאיש פלוני. ואמרינן עלה בגמרא מאי אתן אילימא לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא. אלא לעשיר. ומדלא מהדרינן לאוקמה בשנתן כבר צדקה המוטלת עליו לפי ערכו. ולעולם לעני שמע מנה בהדיא דלא נתנו דבר זה לשיעורין. ועוד מאותה שאמרו התקדשי בככר תנהו לעני אינה מקודשת דאמרה ליה כי היכי דמיחייבנא ביה אנא מיחייבת ביה את. ומי לא עסקינן שכבר נתן לצדקה יותר מחומש. ואפ"ה אינה מקודשת. משום דכה"ג אין שיעור לדבר. אלא לעולם מחוייב לפרנס עניים כאלו כנז'. (והכי מוכח נמי מפריטי דרב יוסף דאין שיעור וקצבה לדבר. דאל"ה אמאי פסיקא ליה מילתא דשומר אבידה שומר שכר הוה. ומי לא עסקינן דכבר יהיב חומש לעניים. ואפ"ה מיחייב בשמירת האבדה. וכ"ש לרבה דאמר דלא שכיח דלא ליתב פריטי לעניא. ואף בשעה שעוסק במצוה. הא על כרחך מפני שאין קצבה לדבר הוא). וכן בדין לפי שהצדקה מן התורה אינה תלויה ברצון הנותן אלא בצורך המקבל וחסרון העני:
118
קי״טלזימנין ודאי אפי' מיתמי מפקינן לצורך צדקה דעניי עולם
ובאופן זה יראה ג"כ שמוציאין אף מן היתומים. והיינו דרפרם דאכפייה לרב נתן בר אמי ואגבי מניה ארבע מאה זוזי לצדקה. ואי בדלא יהיב עדיין מה ששיערו חכמים. אטו ר"נ עשויי בעי. אלא ודאי שהצבור כופין ג"כ על זה לפרנס ענייהן במה שצריכין. ואין משגיחין אם כבר נתן היחיד שיעור מעשר או חומש לצדקה. והוא הדין ביתומים היכא דצריכין לכך. כדי להחיות נפשות מישראל. ומה שאמרו אין פוסקין צדקה על היתומים. היינו בפסיקה שעושין ציבור בינוני. וסתמא דמילתא אין צבור עני. ויכולין ליתן גם מה שיפסקו על היתומים. אבל במקום שאי אפשר ולא סגי בלא"ה. ודאי מטילין עליהם. ונמצינו למדין לפ"ז דזימנין משכחת לה איפכא. דיתמי בדבר שיש לו קצבה אין נותנין צדקה. ובדבר שא"ל קצבה נותנין כמסת אשר יוכלון שאת. והכל לפי הענין ולפי הסבות המחייבות כאמור:
ובאופן זה יראה ג"כ שמוציאין אף מן היתומים. והיינו דרפרם דאכפייה לרב נתן בר אמי ואגבי מניה ארבע מאה זוזי לצדקה. ואי בדלא יהיב עדיין מה ששיערו חכמים. אטו ר"נ עשויי בעי. אלא ודאי שהצבור כופין ג"כ על זה לפרנס ענייהן במה שצריכין. ואין משגיחין אם כבר נתן היחיד שיעור מעשר או חומש לצדקה. והוא הדין ביתומים היכא דצריכין לכך. כדי להחיות נפשות מישראל. ומה שאמרו אין פוסקין צדקה על היתומים. היינו בפסיקה שעושין ציבור בינוני. וסתמא דמילתא אין צבור עני. ויכולין ליתן גם מה שיפסקו על היתומים. אבל במקום שאי אפשר ולא סגי בלא"ה. ודאי מטילין עליהם. ונמצינו למדין לפ"ז דזימנין משכחת לה איפכא. דיתמי בדבר שיש לו קצבה אין נותנין צדקה. ובדבר שא"ל קצבה נותנין כמסת אשר יוכלון שאת. והכל לפי הענין ולפי הסבות המחייבות כאמור:
119
ק״ככלל גדול בדיני הצדקה. בריך רחמנא דסייען ויהא בסעדן ולשזבן מכל עקא
ונ"ל שענין מצות הצדקה נכלל בשני סוגים. הא' דאורייתא והב' דרבנן. והם מתחלקים למינים שונים על הדרך הנז': ורצוני בא' שהוא דבר תורה. זהו להמציא לעני הגון די מחסורו כל צרכו. לפי מה שהוא אדם חסר אשה ובית דירה וכלי תשמישים. או פרנסה או בריאות. או אפי' הצריך למעדנים בטבעו. חובה להזמין לו כל זה בכל היכולת. אם אפשר בצבור. ואם לא צריך היחיד לקיימו במה שאפשר לו. והשני שהוא מדבריהם היינו להפריש מעשר או חומש נכסיו לצדקה. ואע"פ שיש קופה ותמחוי בעיר שעניים סומכים עליהם. אלא שרוצה להרחיב להם או ליתן גם לעניי עולם שבמקומות אחרים. זה אינו חיוב של תורה אלא מדרבנן למאן דאית ליה דמעשר כספים דרבנן. ולהב"ח וסיעתו אפי' חיובא דרבנן ליכא. אלא מנהג כשר וישר הוא. (ויש לו רמז ודאי בתנ"ך) ודעת זה נראה עיקר ובזה אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כמו שזכרנו. ואף זה אינו אלא במי שאיננו עשיר מופלג. אבל מי שעשרו רב. מצוה ומדת חסידות לבזבז הרבה רק ישער שישאר בידו כדי להתפרנס ממנו כל ימי חייו. זהו העולה בידי אחר העיון הנמרץ כפי השגת שכלי הדל. ואשר ראיתי בעניי להשיב למעכ"ת השקט בבית תלמודו מעודו הולך את חכמים הלוך וגדל. אני עני הדעת זער שם צעיר לימים ילד מסכן לא שימש בבה"מ אוהל שכן גם לא לחכמים. זה מהעד"ר הקודם להויה שה תמים. יעקב בהגאון החסיד המפורסם בדורו במוהר"ר צבי אשכנזי זצוללה"ה ס"ט:
ונ"ל שענין מצות הצדקה נכלל בשני סוגים. הא' דאורייתא והב' דרבנן. והם מתחלקים למינים שונים על הדרך הנז': ורצוני בא' שהוא דבר תורה. זהו להמציא לעני הגון די מחסורו כל צרכו. לפי מה שהוא אדם חסר אשה ובית דירה וכלי תשמישים. או פרנסה או בריאות. או אפי' הצריך למעדנים בטבעו. חובה להזמין לו כל זה בכל היכולת. אם אפשר בצבור. ואם לא צריך היחיד לקיימו במה שאפשר לו. והשני שהוא מדבריהם היינו להפריש מעשר או חומש נכסיו לצדקה. ואע"פ שיש קופה ותמחוי בעיר שעניים סומכים עליהם. אלא שרוצה להרחיב להם או ליתן גם לעניי עולם שבמקומות אחרים. זה אינו חיוב של תורה אלא מדרבנן למאן דאית ליה דמעשר כספים דרבנן. ולהב"ח וסיעתו אפי' חיובא דרבנן ליכא. אלא מנהג כשר וישר הוא. (ויש לו רמז ודאי בתנ"ך) ודעת זה נראה עיקר ובזה אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כמו שזכרנו. ואף זה אינו אלא במי שאיננו עשיר מופלג. אבל מי שעשרו רב. מצוה ומדת חסידות לבזבז הרבה רק ישער שישאר בידו כדי להתפרנס ממנו כל ימי חייו. זהו העולה בידי אחר העיון הנמרץ כפי השגת שכלי הדל. ואשר ראיתי בעניי להשיב למעכ"ת השקט בבית תלמודו מעודו הולך את חכמים הלוך וגדל. אני עני הדעת זער שם צעיר לימים ילד מסכן לא שימש בבה"מ אוהל שכן גם לא לחכמים. זה מהעד"ר הקודם להויה שה תמים. יעקב בהגאון החסיד המפורסם בדורו במוהר"ר צבי אשכנזי זצוללה"ה ס"ט:
120