שאילת יעבץ, חלק א ד׳Sheilat Yaavetz, Volume I 4
א׳זה אשר כתבתי לגיסי הה"ג נר"ו בהיותו בווינא יומי דחנוכה התעח"ל:
1
ב׳שלו' כו' בריך מתייה דמר לשלם אשר קרוב לגבולנו כו' והנה הואיל ואסתייעא מילתא שרום כת"ר קרב אצלינו. והיה ראוי לקדם אותו בדרך להקביל אפי רברבי לראות וליראות עמו פא"פ. ואם הי' אפשר מה טוב ומה נעים כי לבי הומה עליו. אך מאן יהיב לן נגרי דפרזלא בשגם לא אדע הדרך אשר הוא הולך עליה. ואמרתי להתראות עמו. בדבר הלכה שאינה ברורה לי לכאורה. וידעתי גם ידעתי שלבו בל עמו להיותו כאורח נטה ללון בארץ נכריה. גם אני כמוהו כן עמדי בדבר זה לבי נודד עמו. באשר הוא שם דואג עליו כל היום מלבד אשר אתי בבית כי איני לומד מתוך הרווחה כידוע לו ואין לי מקום ארבע ע"א של הלכה בפני עצמי. ואצ"ל מבלי ספרים כי אין אתי תחת ידי ורשותי. כל עת שארצה אפי' הש"ס ולא א' מכל המפרשים והאחרונים רק ספרי הטור והב"י אשר לי המה שעשועי ובעוברי עליהם תמידין כסדרן נתחדשו אצלי כמה דברי' לקט שכלי וקוצר ידיעתי ומיעוט השגתי ואין לי איש כרצוני שולחני להרצותן לפניו. ובושתי גם נכלמתי לצאת ולבוא בד"ת לפני ולפנים לפני קדושת א"א הגאון נר"ו כי ירא אנכי לדבר בפניו בדבר הלכה. גם כי ירחיק ממני הדרך לצפות בתוחלת ממושכה על תשובתו הרמתה בכל פעם. ועתה שבא לידי איש כלבבי איש אשר רוח אלקים בו אמרתי עת לעשות את אשר קויתי זה ימים רבים ורק אחת היא אשר אציע לפניו בהלכות חנוכה שאנו עוסקים בהם הלא מצער היא מילתא זוטרתי לגביה דמר ולא אטריח עליו הרבה בפעם הזאת אף שהרבה הי' לי לשאול גם בהלכות הנ"ל הקטנות ואביא דברי בכור הזהב ובמאזני הצדק ולשקלם בשכל הקודש דרום מעלת האדון לראות אם כיוונתי להלכה. וזה החלי בעז"ה צור מחוללי:
2
ג׳פלפול ארוך ועיון בדברי הרב"י א"ח סי' תרע"ז מדוע מאס במ"ש מהרי"א עם היותו לחומרא. שטת הרא"ש באיסו' התשמי' בנ"ח צע"ג ומבש"ג נעלמו דברי הרא"ש ותמה על הטור בחנם
בסימן תרע"ז הקשה הב"י אהא דכתב הטור והו' מדברי הגאונים בדין השמן הנותר מנ"ח אחר שמונה דעושה לו מדורה ושורפו בפ"ע. ממה דקיי"ל בסי' תרע"ב שאחר שעבר זמנה יכול להשתמש בה. ואחר שהביא מ"ש מהרי"א ז"ל בזה. תירץ הוא ז"ל לעצמו באופן אחר דהכא מיירי בנותר משיעור הדלקה. יעויין עליו. ולפי עניות דעתי החלושה הדבר צריך אלי עיון ויש לי להתלמד ולדון בו. ותחלה אני אומר שבכלל דברי הרב בב"י ז"ל הם דברי מהרי"א ואם יש מקום לסברת הרב ז"ל בזה גם דברי מהרי"א ז"ל נכונים. ונ"מ לענין דינא והם לחומרא כמו שיתבאר בעזה"י. ואומר אני מ"ש הנשאר מהכבה בתוך זמן מצותו (שהוא שיעור חצי שעה כפי מה שתפס הרב"י ז"ל בפשיטות ואולי זמן מצותו כל הלילה אף דלא מחייבינן בהכי מ"מ ראוי קאמרינן. ויבוא עוד בדברינו בסמוך בעזה"י) מהנשאר לאחר עבור זמן זה כשכבר דלק כשיעור. דמאי דעתי' והיכי ס"ל אי בשטת האוסרים נ"ח בהנאה (משום דעשאוה כמנורה) אמרה למילתא הא ודאי כיון דבגופה קדושה תפסה מידי דחזי לה אפי' טפי משיעורה וכמו עצי סוכה שאסורין אפי' ביותר מהכשר סוכה. שלא הותרו אלא לפי תנאו הכא נמי אפי' יהיב בה שמן טובא איתסר ליה כיון דחזי ליה. והו"ל ממש כעצי סוכה היתרים מכשיעור. והא בהדיא מדמינן להו. ולא תותר הנאה אפי' בתוספת אלא ע"י תנאי כדברי מהרי"א ז"ל אבל בסתמא לא. ועוד הרי אין שיעור זמן הנ"ל ברור לפי חילוק הפירושים בגמרא דנ"מ לשיעורא. ותו הרי אמרו כבתה אין זקוק לה אפי' תוך זמנה. ואמאי נימא דתפיס לכוליה שיעורא בסתמא. אלא ודאי משום דלהכי אקצייה אפי' עברה מצותה. ה"ה טפי נמי הוקצה אע"ג דעברה מצותה לא שנא. ולא אשתרי אלא בתנאי. ואי תימא דהרב"י ז"ל בשטת הרא"ש קאי דלית ליה איסור הנאה בנ"ח. (לכאורה ויבואר דעתו בסמוך בעזה"י) דקסבר לא נאסר להשתמש לאורה. אלא כדי שלא יאמרו לצרכו הדליקה וליכא פרסומי ניסא. אבל בגופה ליכא קדושה כלל. א"כ תמה על עצמך. למה יאסר הנותר מכשיעור. והלא אפילו בזמנו בעודו דולק הותר לכל תשמיש אם לא מחמת חשש הרואה. ואיך יהא חמור שלא במצותו ואחרי עבור זמנו ליאסר בשום תשמיש. וכי לאיזה ענין נתפס באיסור והלא כולו היתר. זה דבר שאין הדעת סובלו ואין השכל מקבלו. ויש לידע שתירוצו זה של הרב"י כבר קדמו בש"ג. שהוקשה לו דברי הטור אהדדי וכתב עוד שזר אצלו שהטור יחלוק על אביו הרא"ש ז"ל דמתיר להשתמש לאורה אחר שכבתה (ועוד יותר קשה שגם הרא"ש סותר דברי עצמו דהא איהו נמי מייתי דברי הגאונים הללו האוסרים מותר השמן גם אחר ימי חנוכה. על כן אין תלונה כלל על הטור כי נמשך אחר דברי אביו ז"ל ממש. ואין הזרות אלא בדברי הרא"ש ז"ל מיניה וביה. ותימא על בש"ג דשתיק מהא שקיל זוטרי ושביק רברבי) ולכן תירץ שאין הדברים סותרים זא"ז דמאן דמתיר בנותר אחר שדלק כשיעור מיירי. ומאן דאסר הנותר בכבה תוך זמנה איירי וכתי' הרב"י הנ"ל. ואמנם לענ"ד עדיין אנחנו בחוץ. וצריכה לפנים. כי כל אלו המפרשים והמחברים. לא נכוו אלא בפושרים. דלכאורה כי דייקינן ליכא לאוקמי לשינוייהו אליבא דהרא"ש כלל. לפום מאי דאוכחנא לעיל דלא ס"ל לגמרי הך מילתא דהיקישא דמנורה לשיאסר נ"ח בהנאה. והכי ודאי צ"ל לפום מאי דמשמע מריהטא דלישנא דהרא"ש ז"ל שכתב בהרצאת מעות דאיצטריך לאשמועינן דאסורה. היינו משום תשמיש עראי. ולא נאסר התשמיש לאורה אלא בקביעות מטעמא דהרואה אומר לצרכו הדליקו. משא"כ בתשמיש עראי דלא חיישינן להכי הוי שרי אי לאו משום דהרצאת מעות תשמיש של גנאי הוא ובידיו סמוכות לנר היא נעשית משו"ה איתסרא. הא לא"ה ר"ל תשמיש של רשות שאינו של גנאי ואין ידיו סמוכות מותר. הא ע"כ צ"ל דלית בה קדושה ואינה אסורה בהנאה כלל. א"כ מה מקום לאסור הנותר אפי' כבה תוך זמן שיעורו. מאחר שכל עצמו אין בו איסור כלל. ולא נאסר בתוך זמן מצותו רק מחשש הרואה. ובתר הכי דלא שייכא הך חששא פשיטא דליכא למיסרה לגמרי:
בסימן תרע"ז הקשה הב"י אהא דכתב הטור והו' מדברי הגאונים בדין השמן הנותר מנ"ח אחר שמונה דעושה לו מדורה ושורפו בפ"ע. ממה דקיי"ל בסי' תרע"ב שאחר שעבר זמנה יכול להשתמש בה. ואחר שהביא מ"ש מהרי"א ז"ל בזה. תירץ הוא ז"ל לעצמו באופן אחר דהכא מיירי בנותר משיעור הדלקה. יעויין עליו. ולפי עניות דעתי החלושה הדבר צריך אלי עיון ויש לי להתלמד ולדון בו. ותחלה אני אומר שבכלל דברי הרב בב"י ז"ל הם דברי מהרי"א ואם יש מקום לסברת הרב ז"ל בזה גם דברי מהרי"א ז"ל נכונים. ונ"מ לענין דינא והם לחומרא כמו שיתבאר בעזה"י. ואומר אני מ"ש הנשאר מהכבה בתוך זמן מצותו (שהוא שיעור חצי שעה כפי מה שתפס הרב"י ז"ל בפשיטות ואולי זמן מצותו כל הלילה אף דלא מחייבינן בהכי מ"מ ראוי קאמרינן. ויבוא עוד בדברינו בסמוך בעזה"י) מהנשאר לאחר עבור זמן זה כשכבר דלק כשיעור. דמאי דעתי' והיכי ס"ל אי בשטת האוסרים נ"ח בהנאה (משום דעשאוה כמנורה) אמרה למילתא הא ודאי כיון דבגופה קדושה תפסה מידי דחזי לה אפי' טפי משיעורה וכמו עצי סוכה שאסורין אפי' ביותר מהכשר סוכה. שלא הותרו אלא לפי תנאו הכא נמי אפי' יהיב בה שמן טובא איתסר ליה כיון דחזי ליה. והו"ל ממש כעצי סוכה היתרים מכשיעור. והא בהדיא מדמינן להו. ולא תותר הנאה אפי' בתוספת אלא ע"י תנאי כדברי מהרי"א ז"ל אבל בסתמא לא. ועוד הרי אין שיעור זמן הנ"ל ברור לפי חילוק הפירושים בגמרא דנ"מ לשיעורא. ותו הרי אמרו כבתה אין זקוק לה אפי' תוך זמנה. ואמאי נימא דתפיס לכוליה שיעורא בסתמא. אלא ודאי משום דלהכי אקצייה אפי' עברה מצותה. ה"ה טפי נמי הוקצה אע"ג דעברה מצותה לא שנא. ולא אשתרי אלא בתנאי. ואי תימא דהרב"י ז"ל בשטת הרא"ש קאי דלית ליה איסור הנאה בנ"ח. (לכאורה ויבואר דעתו בסמוך בעזה"י) דקסבר לא נאסר להשתמש לאורה. אלא כדי שלא יאמרו לצרכו הדליקה וליכא פרסומי ניסא. אבל בגופה ליכא קדושה כלל. א"כ תמה על עצמך. למה יאסר הנותר מכשיעור. והלא אפילו בזמנו בעודו דולק הותר לכל תשמיש אם לא מחמת חשש הרואה. ואיך יהא חמור שלא במצותו ואחרי עבור זמנו ליאסר בשום תשמיש. וכי לאיזה ענין נתפס באיסור והלא כולו היתר. זה דבר שאין הדעת סובלו ואין השכל מקבלו. ויש לידע שתירוצו זה של הרב"י כבר קדמו בש"ג. שהוקשה לו דברי הטור אהדדי וכתב עוד שזר אצלו שהטור יחלוק על אביו הרא"ש ז"ל דמתיר להשתמש לאורה אחר שכבתה (ועוד יותר קשה שגם הרא"ש סותר דברי עצמו דהא איהו נמי מייתי דברי הגאונים הללו האוסרים מותר השמן גם אחר ימי חנוכה. על כן אין תלונה כלל על הטור כי נמשך אחר דברי אביו ז"ל ממש. ואין הזרות אלא בדברי הרא"ש ז"ל מיניה וביה. ותימא על בש"ג דשתיק מהא שקיל זוטרי ושביק רברבי) ולכן תירץ שאין הדברים סותרים זא"ז דמאן דמתיר בנותר אחר שדלק כשיעור מיירי. ומאן דאסר הנותר בכבה תוך זמנה איירי וכתי' הרב"י הנ"ל. ואמנם לענ"ד עדיין אנחנו בחוץ. וצריכה לפנים. כי כל אלו המפרשים והמחברים. לא נכוו אלא בפושרים. דלכאורה כי דייקינן ליכא לאוקמי לשינוייהו אליבא דהרא"ש כלל. לפום מאי דאוכחנא לעיל דלא ס"ל לגמרי הך מילתא דהיקישא דמנורה לשיאסר נ"ח בהנאה. והכי ודאי צ"ל לפום מאי דמשמע מריהטא דלישנא דהרא"ש ז"ל שכתב בהרצאת מעות דאיצטריך לאשמועינן דאסורה. היינו משום תשמיש עראי. ולא נאסר התשמיש לאורה אלא בקביעות מטעמא דהרואה אומר לצרכו הדליקו. משא"כ בתשמיש עראי דלא חיישינן להכי הוי שרי אי לאו משום דהרצאת מעות תשמיש של גנאי הוא ובידיו סמוכות לנר היא נעשית משו"ה איתסרא. הא לא"ה ר"ל תשמיש של רשות שאינו של גנאי ואין ידיו סמוכות מותר. הא ע"כ צ"ל דלית בה קדושה ואינה אסורה בהנאה כלל. א"כ מה מקום לאסור הנותר אפי' כבה תוך זמן שיעורו. מאחר שכל עצמו אין בו איסור כלל. ולא נאסר בתוך זמן מצותו רק מחשש הרואה. ובתר הכי דלא שייכא הך חששא פשיטא דליכא למיסרה לגמרי:
3
ד׳יישוב דעת הרא"ש על נכון דלא תקשי עליה מניה וביה
ואמנם ליישב דעת הרא"ש על נכון. מוכרחים אנו לומר דודאי איהו ז"ל נמי ס"ל הך היקישא דנ"ח למנורה ושעשאוהו כדבר שיש בגופו קדושה ואסרו' בהנאה לגמרי.והא דקאמר הרא"ש דתשמיש שאינו קבוע מותר. היינו בדאיכא נר אחר בצדו להשתמש לאורו מיירי. דבהאי גוונא דלא נהנה מנ"ח לחודה לא איתסר דזוז"ג שרי אפי' באיסורי הנאה. וכ"ש מראה דאין בו ממש. ואפ"ה תשמיש של גנאי כהרצאת מעות דידיו סמוכות לנ"ח מ"מ אסור וחשוב ביזוי מצוה. משא"כ בתשמיש של רשות שאינו גנאי שאין ידיו סמוכות. דליכא ביזוי שרי אע"ג דנהנה גם מאיסור הנאה על כרחו לית לן בה. אבל כי ליכא נר אחר כל תשמיש אפי' עראי אסור אף ברחוק לפי שא"א שלא יהנה ממנו שלעולם נר עצמו אסור הוא ובאיסורו עומד לעולם ליהנות ממנו לבדו גם אחר עבור מצותו. ותפיס נמי כל מאי דחזי ליה אפילו טובא והכל נאסר בהנאה. אם לא שהתנה עליו. ואי איכא לפלוגי בין זמן מצותו ולאחר זמנו. בתנאי הוא דאיכא לפלוגי דתוך זמנו לא מהני ביה תנאי דכדי שיעורו נאסר על כרחו. משא"כ ביתר מכשיעורו בדידיה תליא מילתא. ואי אתני עליה מהני. הא בלאו תנאי לא. דאפי' טובא נמי חזי ליה כעצי סוכה כנ"ל.
ואמנם ליישב דעת הרא"ש על נכון. מוכרחים אנו לומר דודאי איהו ז"ל נמי ס"ל הך היקישא דנ"ח למנורה ושעשאוהו כדבר שיש בגופו קדושה ואסרו' בהנאה לגמרי.והא דקאמר הרא"ש דתשמיש שאינו קבוע מותר. היינו בדאיכא נר אחר בצדו להשתמש לאורו מיירי. דבהאי גוונא דלא נהנה מנ"ח לחודה לא איתסר דזוז"ג שרי אפי' באיסורי הנאה. וכ"ש מראה דאין בו ממש. ואפ"ה תשמיש של גנאי כהרצאת מעות דידיו סמוכות לנ"ח מ"מ אסור וחשוב ביזוי מצוה. משא"כ בתשמיש של רשות שאינו גנאי שאין ידיו סמוכות. דליכא ביזוי שרי אע"ג דנהנה גם מאיסור הנאה על כרחו לית לן בה. אבל כי ליכא נר אחר כל תשמיש אפי' עראי אסור אף ברחוק לפי שא"א שלא יהנה ממנו שלעולם נר עצמו אסור הוא ובאיסורו עומד לעולם ליהנות ממנו לבדו גם אחר עבור מצותו. ותפיס נמי כל מאי דחזי ליה אפילו טובא והכל נאסר בהנאה. אם לא שהתנה עליו. ואי איכא לפלוגי בין זמן מצותו ולאחר זמנו. בתנאי הוא דאיכא לפלוגי דתוך זמנו לא מהני ביה תנאי דכדי שיעורו נאסר על כרחו. משא"כ ביתר מכשיעורו בדידיה תליא מילתא. ואי אתני עליה מהני. הא בלאו תנאי לא. דאפי' טובא נמי חזי ליה כעצי סוכה כנ"ל.
4
ה׳שטת האומרי' נ"ח בהנאה בדבר שיש בגופו קדושה לכאור' נראה תמוהה מאד מכמה צדדים
ובזה יפה זכינו לדין שכל הפוסקים והמחברים ז"ל הושוו בדבר זה לאסור נ"ח בהנאה (וכמ"ש בס"ד בחיבורי בסימן תרע"ב) ואף שבאמת דבר גדול חדשו סופרים בזה מעצמם. ויש להקיפם תשובות חבילות. חדא דפשטא דסוגיית נ"ח במקומה משמע דהכי רהטא דאין קדושה בנר לאוסרו בהנאה. ואין דינו אלא כתשמישי מצוה שלאחר שנעשית מצותן נזרקין. וכי נמי מדמית לה למנורה מאי הוי. הא קיי"ל קול מראה וריח אין בהם משום מעילה דמידי מששא אית בהו. ותנן נמי בשילהי תרומות מדליקין בשמן שריפה במבואות האפלין. ופירושו שם אפי' שלא ברשות כהן. אע"ג דחמירא תרומה דבקדושתה קיימא דמשמרת תרומותי אמר רחמנא ולא הותרה אלא לכהן להנאת הסקה. ואפי' בההיא דמשלשלין את האומנין בקופות בבית קה"ק לא הוי אסרינן אלא משום מעלה דעבוד ביה כדמסיק תלמודא פכ"ש. ומאן לימא לן דאפי' במנורה גופה אחמירו בה כולי האי למיסר אף תשמיש קדושה לאורה (ואע"ג דהתוספ' מפרשים בההיא דלא לאורה הוא צריך אכ"ג. הא לא קאי. ובלא"ה נמי לא משמע מהתם דאסור. אדרבה לישנא דלא צריך מוכח דשרי. ותו איכא לשנויי ואין להאריך). ואי אמרינן בעלמא איסורא מיהא איכא בהנאת ראייה של קודש ואיסורי הנאה. בדבר הרשות הוא דאיתא. הבו דלא לוסיף עלה כ"ש בנ"ח דקיל טפי דלא אשכחן בשום דוכתא. דלישתמיט תלמודא ולישמעינן בהדיא דאסור בהנאה. דמנלן לאחמורי בה כ"כ מסברא דנפשין לאסור אפי' ת"ק. וק"ו מתרומה שהבאנו דגופה קדוש מן התורה דקודש קריא רחמנא. ולא הקפידו על הנאת אורה לצרכי רשות של רבים. וגם היתר הנאת אורה דשמחת בית השואבה הויא תיובתא דאמרו בירו' שאשה בוררת חיטין לאורה. אע"ג דהתו' רצו לדחות זה ובעו לפרושי דהירו' לא בא אלא לומר שאורה מרובה כ"כ שהיתה אשה יכולה לברור. הא ודאי לישנא דבוררת אף לכתחילה משמע. ואע"ג דהתם הוי איסור הנאה גמור. ואפי' תימא לכתחילה אסורה דווקא ברירת חטים דתשמיש רשות. אבל של קדושה מסתברא דאפי' לכתחילה. וכ"ש היכא דאיכא זוז"ג דאית ליה נמי נר אחר להשתמש לאורו כי הכא בנ"ח דכולה מילתא מיירי בדאיכא נ"א כגון שמש אצל הנרות. דאע"ג דלא סגי דלא נהנה גם מנר האסור שגורם תוספת אור גדול ומטיא הנאה מניה. ודאי דלית דין ולית דיין דשרי אפי' באסורי הנאה. ובתשמיש קדושה פשיטא. ויש לידע דבקושטא בהא ודאי פליג הרא"ש: אע"ג דכתיבנא לעיל דמודה באיסור הנאתו של נ"ח גרידא. איברא בנ"א עמו בהא אזיל לטעמיה דלא איתסר אלא מחמת חשש הרואה שיאמר לצרכו הדליק כמה נרות. ועל כן אין איסור אלא בתשמיש קבוע או בסמוך לנר אפי' של עראי. ויש בו להקל ולהחמיר דבסמוך ובקביעות אפי' ת"ק נאסר. ובעראי ל"ש ת"ק או של רשות כולהו שרו. זוהי שטת הרא"ש ז"ל בדאיכא נ"א בהדיה דתו לא שייכא בה כלל איסורא דהנאה:
ובזה יפה זכינו לדין שכל הפוסקים והמחברים ז"ל הושוו בדבר זה לאסור נ"ח בהנאה (וכמ"ש בס"ד בחיבורי בסימן תרע"ב) ואף שבאמת דבר גדול חדשו סופרים בזה מעצמם. ויש להקיפם תשובות חבילות. חדא דפשטא דסוגיית נ"ח במקומה משמע דהכי רהטא דאין קדושה בנר לאוסרו בהנאה. ואין דינו אלא כתשמישי מצוה שלאחר שנעשית מצותן נזרקין. וכי נמי מדמית לה למנורה מאי הוי. הא קיי"ל קול מראה וריח אין בהם משום מעילה דמידי מששא אית בהו. ותנן נמי בשילהי תרומות מדליקין בשמן שריפה במבואות האפלין. ופירושו שם אפי' שלא ברשות כהן. אע"ג דחמירא תרומה דבקדושתה קיימא דמשמרת תרומותי אמר רחמנא ולא הותרה אלא לכהן להנאת הסקה. ואפי' בההיא דמשלשלין את האומנין בקופות בבית קה"ק לא הוי אסרינן אלא משום מעלה דעבוד ביה כדמסיק תלמודא פכ"ש. ומאן לימא לן דאפי' במנורה גופה אחמירו בה כולי האי למיסר אף תשמיש קדושה לאורה (ואע"ג דהתוספ' מפרשים בההיא דלא לאורה הוא צריך אכ"ג. הא לא קאי. ובלא"ה נמי לא משמע מהתם דאסור. אדרבה לישנא דלא צריך מוכח דשרי. ותו איכא לשנויי ואין להאריך). ואי אמרינן בעלמא איסורא מיהא איכא בהנאת ראייה של קודש ואיסורי הנאה. בדבר הרשות הוא דאיתא. הבו דלא לוסיף עלה כ"ש בנ"ח דקיל טפי דלא אשכחן בשום דוכתא. דלישתמיט תלמודא ולישמעינן בהדיא דאסור בהנאה. דמנלן לאחמורי בה כ"כ מסברא דנפשין לאסור אפי' ת"ק. וק"ו מתרומה שהבאנו דגופה קדוש מן התורה דקודש קריא רחמנא. ולא הקפידו על הנאת אורה לצרכי רשות של רבים. וגם היתר הנאת אורה דשמחת בית השואבה הויא תיובתא דאמרו בירו' שאשה בוררת חיטין לאורה. אע"ג דהתו' רצו לדחות זה ובעו לפרושי דהירו' לא בא אלא לומר שאורה מרובה כ"כ שהיתה אשה יכולה לברור. הא ודאי לישנא דבוררת אף לכתחילה משמע. ואע"ג דהתם הוי איסור הנאה גמור. ואפי' תימא לכתחילה אסורה דווקא ברירת חטים דתשמיש רשות. אבל של קדושה מסתברא דאפי' לכתחילה. וכ"ש היכא דאיכא זוז"ג דאית ליה נמי נר אחר להשתמש לאורו כי הכא בנ"ח דכולה מילתא מיירי בדאיכא נ"א כגון שמש אצל הנרות. דאע"ג דלא סגי דלא נהנה גם מנר האסור שגורם תוספת אור גדול ומטיא הנאה מניה. ודאי דלית דין ולית דיין דשרי אפי' באסורי הנאה. ובתשמיש קדושה פשיטא. ויש לידע דבקושטא בהא ודאי פליג הרא"ש: אע"ג דכתיבנא לעיל דמודה באיסור הנאתו של נ"ח גרידא. איברא בנ"א עמו בהא אזיל לטעמיה דלא איתסר אלא מחמת חשש הרואה שיאמר לצרכו הדליק כמה נרות. ועל כן אין איסור אלא בתשמיש קבוע או בסמוך לנר אפי' של עראי. ויש בו להקל ולהחמיר דבסמוך ובקביעות אפי' ת"ק נאסר. ובעראי ל"ש ת"ק או של רשות כולהו שרו. זוהי שטת הרא"ש ז"ל בדאיכא נ"א בהדיה דתו לא שייכא בה כלל איסורא דהנאה:
5
ו׳אבל באמת אין מנוס מהכרחיותה
אמנם שיטת חביריו החלוקין עליו דסברי לעולם אית בה משום לתא דאיסור הנאה ולא מהני נ"א לאפקועי קדושתה ולא מקילי אלא בת"ק בלבד (כדכתיבנא בח"י בסי' תרע"ב) עם שדבריהן נראין תמוהין מטעמים שזכרנו. מכל מקום יש הכרח גדול לשטתם וטעם כעיקר. כדברירנא התם דהא אף לדברי המתיר התשמיש לאורה לא הותר אלא ע"י נ"א. ש"מ דלדברי האוסר דכוותיה קיי"ל הא נמי לא מהני. הא לא פליגי אלא בהנאה וכה"ג דאמרן. דליכא לאוקמי פלוגתייהו בסמוך לנר ובתשמיש קבע דרשות ומשום חשש הרואה. דא"כ מ"ט דהמתיר. אטו מי איכא מאן דס"ל דלא חיישינן לרואה. דבהא כ"ע מודו ואיהו נמי מצריך נ"א בודאי כדאמרן א"כ כי איכא נמי נ"א כל כמה דלא נסתלקה חששת הרואה לא שנא והו"ל לאסור. אלא ודאי הכא במאי עסקינן בהנאה דלית בה משום חששא דרואה קמיפלגי. דמ"ד מותר שרי לה בהנא' דקסב' לית בגופה קדושה. ואנן כמאן דאסר קיי"ל ואית בה משום איסור הנאה בהנך גווני נמי. בר מת"ק. (ולהרא"ש צ"ל לעולם כ"ע ס"ל היכא דאיכא נ"א הותרה הנאתה. ובהא פליגי אי נימא דאפ"ה איכא למיחש לרואה או לא. דמאן דשרי סבר השתא תו ליכא כלל להך חששא בכל ענין אפי' בסמוך ובקבע. ואידך סבר אכתי חיישינן. בהני גווני דאמרן. ולא מפלגינן בין ת"ק ודרשות):
אמנם שיטת חביריו החלוקין עליו דסברי לעולם אית בה משום לתא דאיסור הנאה ולא מהני נ"א לאפקועי קדושתה ולא מקילי אלא בת"ק בלבד (כדכתיבנא בח"י בסי' תרע"ב) עם שדבריהן נראין תמוהין מטעמים שזכרנו. מכל מקום יש הכרח גדול לשטתם וטעם כעיקר. כדברירנא התם דהא אף לדברי המתיר התשמיש לאורה לא הותר אלא ע"י נ"א. ש"מ דלדברי האוסר דכוותיה קיי"ל הא נמי לא מהני. הא לא פליגי אלא בהנאה וכה"ג דאמרן. דליכא לאוקמי פלוגתייהו בסמוך לנר ובתשמיש קבע דרשות ומשום חשש הרואה. דא"כ מ"ט דהמתיר. אטו מי איכא מאן דס"ל דלא חיישינן לרואה. דבהא כ"ע מודו ואיהו נמי מצריך נ"א בודאי כדאמרן א"כ כי איכא נמי נ"א כל כמה דלא נסתלקה חששת הרואה לא שנא והו"ל לאסור. אלא ודאי הכא במאי עסקינן בהנאה דלית בה משום חששא דרואה קמיפלגי. דמ"ד מותר שרי לה בהנא' דקסב' לית בגופה קדושה. ואנן כמאן דאסר קיי"ל ואית בה משום איסור הנאה בהנך גווני נמי. בר מת"ק. (ולהרא"ש צ"ל לעולם כ"ע ס"ל היכא דאיכא נ"א הותרה הנאתה. ובהא פליגי אי נימא דאפ"ה איכא למיחש לרואה או לא. דמאן דשרי סבר השתא תו ליכא כלל להך חששא בכל ענין אפי' בסמוך ובקבע. ואידך סבר אכתי חיישינן. בהני גווני דאמרן. ולא מפלגינן בין ת"ק ודרשות):
6
ז׳ונוסח דה"ה מסכי' על ידה
העולה מכל זה שלדברי הכל יש בנ"ח משו' קדושה ואסורה בהנאה לבדה (ולזה מסכים ג"כ נוסח דנרות הללו קודש הם שבידינו) בין בשעת מצותה בין שלא בשעת מצותה והוא איסור כולל לכל שמן שירבה בו יתר על שיעורו כנ"ל. דהא כי כבתה נמי אין זקוק לה ועברה מצותה אלא משום דאיתפס ליה לכוליה בקדושה בסתמא שיבער עד תומו. ה"ה כי יהיב ביה טובא הו"ל כוליה מידי דחזי ליה. ואסור שלא בתנאי:
העולה מכל זה שלדברי הכל יש בנ"ח משו' קדושה ואסורה בהנאה לבדה (ולזה מסכים ג"כ נוסח דנרות הללו קודש הם שבידינו) בין בשעת מצותה בין שלא בשעת מצותה והוא איסור כולל לכל שמן שירבה בו יתר על שיעורו כנ"ל. דהא כי כבתה נמי אין זקוק לה ועברה מצותה אלא משום דאיתפס ליה לכוליה בקדושה בסתמא שיבער עד תומו. ה"ה כי יהיב ביה טובא הו"ל כוליה מידי דחזי ליה. ואסור שלא בתנאי:
7
ח׳התנצלות דעת הרב"י
והיה אפשר לומר בדעת הרב"י דס"ל כי אמרינן דתפיס לכוליה בסתמא והוקצה למצותו היינו בתוך זמנו דהוא חצי שעה (דהכי ס"ל) בהא אמרינן דלכוליה אקצייה שידלוק לגמרי ולא יוכל ליהנות ממנו אחר שכבתה אע"פ שאינו זקוק לה. דדמי לעצי סוכה תוך שבעה. אבל אחר זמנו דעברה מצותו. כי לא אתני עליה בסתמא נמי לא להכי קאי ולא אקצייה לכוליה. ולא דמי לעצי סוכה דתוך שבעה שאפי' היותר מהכשר סוכה נתפס באיסור מחמת שהוא זמן המצוה. משא"כ בנ"ד שכל התוספת שמוסיף בשמן הוא דולק חוץ לזמנו והוי דומיא דסוכה לאחר שבעה דסתמא נמי מותרת. אבל ודאי דלא דמיא דהתם פשיטא דלא אקציה לבתר זמנו לאוסרה בחול.משא"כ הכא דסתמא דעתיה שיבער כולו:
והיה אפשר לומר בדעת הרב"י דס"ל כי אמרינן דתפיס לכוליה בסתמא והוקצה למצותו היינו בתוך זמנו דהוא חצי שעה (דהכי ס"ל) בהא אמרינן דלכוליה אקצייה שידלוק לגמרי ולא יוכל ליהנות ממנו אחר שכבתה אע"פ שאינו זקוק לה. דדמי לעצי סוכה תוך שבעה. אבל אחר זמנו דעברה מצותו. כי לא אתני עליה בסתמא נמי לא להכי קאי ולא אקצייה לכוליה. ולא דמי לעצי סוכה דתוך שבעה שאפי' היותר מהכשר סוכה נתפס באיסור מחמת שהוא זמן המצוה. משא"כ בנ"ד שכל התוספת שמוסיף בשמן הוא דולק חוץ לזמנו והוי דומיא דסוכה לאחר שבעה דסתמא נמי מותרת. אבל ודאי דלא דמיא דהתם פשיטא דלא אקציה לבתר זמנו לאוסרה בחול.משא"כ הכא דסתמא דעתיה שיבער כולו:
8
ט׳אמנם אינו עולה יפה ביחוד לשטת הר"ן
וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל. אע"פ שהרב"י הביאם בפשיטות אחר דבריו כאילו הם תניא דמסייעא ליה לסברתו הנ"ל לא משמע כן מלשון הר"ן מדלא משני להדיא דל"ד לעצי סוכה דלא שרו אלא לאחר החג. דכבר עברה מצותה משא"כ בנדון הגאונים מיירי בנכבה תוך זמן מצותו דדמי לעצי סוכה שנפלו תוך החג. ולא הי' צריך להאריך כ"כ דלמאי אצטריך לטעמא דעצים עשויין להשאר משא"כ בשמן ופתילה שעשויין להתבער לגמרי: תיפוק ליה אפי' לא היו עשויין להתבער לגמרי נמי לא דמיא כיון דהכא בזמן מצותה לחוד איירינן. ובעצי סוכה דלאחר החג נמי לא היה צריך לומר שמותרין מפני שעשויין להשאר. אלא אע"פ שלא היו עשויין להשאר.
וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל. אע"פ שהרב"י הביאם בפשיטות אחר דבריו כאילו הם תניא דמסייעא ליה לסברתו הנ"ל לא משמע כן מלשון הר"ן מדלא משני להדיא דל"ד לעצי סוכה דלא שרו אלא לאחר החג. דכבר עברה מצותה משא"כ בנדון הגאונים מיירי בנכבה תוך זמן מצותו דדמי לעצי סוכה שנפלו תוך החג. ולא הי' צריך להאריך כ"כ דלמאי אצטריך לטעמא דעצים עשויין להשאר משא"כ בשמן ופתילה שעשויין להתבער לגמרי: תיפוק ליה אפי' לא היו עשויין להתבער לגמרי נמי לא דמיא כיון דהכא בזמן מצותה לחוד איירינן. ובעצי סוכה דלאחר החג נמי לא היה צריך לומר שמותרין מפני שעשויין להשאר. אלא אע"פ שלא היו עשויין להשאר.
9
י׳ביאו' לשון הר"ן שהביא הרב"י כמסכים והולך לפ"ד ואינו נראה כן אחר העיון
וא"ל דשאני התם שזקוק עוד לסוכתו. משא"כ הכא דאין זקוק לה משכבתה. וא"כ לעולם אימא לך הר"ן לא אתי אלא לאשמועינן טעמא דאיסור הנותר מכשיעור. ולא להתוספ' היותר מכשיעור. ואצטריך לטעמא דעשוי להתבער דלא תימא כיון דאינו זקוק לה עברה מצותה. ולא דמיא לסוכה כלל דאכתי מצותה כל ימי החג. דהא לאו מילתא היא ודאי כי לא ימנע מחלוקה. אי בנ"ח אכתי זמניה הוא דלא עבר זמן מצותה אפי' כבתה. הא ודאי לסוכה תוך החג דמיא אפי' לא הוי עשוי להתבער כולו. ואי מכי כבתה עבר זמנה היכי מדמי לה לסוכה בחג לפי שעשויין להתבער מאי מהני שעשוי להתבער אם אינו שעת מצוה וביעור זה אין לו שייכות דמצוה כלל. משא"כ סוכה דחג. שהיא שעת מצותה. אלא ודאי ס"ל דהכא נמי שעת מצוה היא ורצה הר"ן ז"ל ליישב שאף הנותר מן השמן אחר זמן שיעור הדלקתו ג"כ יש בו משום דררא דאיסור מוקצה למצותו. אף דלכאורה לא דמי לעצי סוכה תוך שבעה דהתם אסירי משום מוקצה לזמן מצותן. ולא דמיא אלא לעצים דאחר ז' לפום ריהטא. חדית לן הר"ן בהך סברא דהיינו טעמא דשמן ופתילה לפי שעשויין להתבער לגמרי. וכי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצוה. דבכדי שיעורו פשיטא דאקצינהו למצוה. ודאי לא אתי אלא לאשמועינן. דאפי' ביותר מכדי שיעורו נמי דינא הכי. דזיל בתר טעמא דאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו. משו"ה לא שני לן מידי דכל כמה דיהיב בנר אסחיה לדעתיה מניה ואקציה למצותיה ושוב אינו מצפה מתי יכבה. וס"ל דכוליה הוי מידי דחזי ליה ומיתפס באיסור. דזמן מצותו נמשך כל הלילה ומישך שייך ביה אפי' טובא. ולית לן למימר דבנתן יותר מכשיעור דעתו לכבותו אחר שידלוק כשיעורו דאף בלא תנאי יוכל לכבותו. דא"ה למאי יהיב ביה טפי וה"ל לאתנויי. וזוהי שסיים הר"ן ודומה לעצי סוכה שנפלו בחג שאסורין דלא איכפל ואצטריך להא משום הנותר בתוך זמנו בלחוד. דהא ודאי מעיקרא לק"מ וכדכתבינן. אלא שבא לומר שאפי' נתן בו יותר מכשיעור בסתם ונשאר. דינו כעצי סוכה יותר מהכשר סוכה שנפלו תוך ז' שאסורין. ועלה קאי לאשמועינן דחד טעמא אית בהו. דהא במוסיף על שיעורו ג"כ אין דעתו שיכבה:
וא"ל דשאני התם שזקוק עוד לסוכתו. משא"כ הכא דאין זקוק לה משכבתה. וא"כ לעולם אימא לך הר"ן לא אתי אלא לאשמועינן טעמא דאיסור הנותר מכשיעור. ולא להתוספ' היותר מכשיעור. ואצטריך לטעמא דעשוי להתבער דלא תימא כיון דאינו זקוק לה עברה מצותה. ולא דמיא לסוכה כלל דאכתי מצותה כל ימי החג. דהא לאו מילתא היא ודאי כי לא ימנע מחלוקה. אי בנ"ח אכתי זמניה הוא דלא עבר זמן מצותה אפי' כבתה. הא ודאי לסוכה תוך החג דמיא אפי' לא הוי עשוי להתבער כולו. ואי מכי כבתה עבר זמנה היכי מדמי לה לסוכה בחג לפי שעשויין להתבער מאי מהני שעשוי להתבער אם אינו שעת מצוה וביעור זה אין לו שייכות דמצוה כלל. משא"כ סוכה דחג. שהיא שעת מצותה. אלא ודאי ס"ל דהכא נמי שעת מצוה היא ורצה הר"ן ז"ל ליישב שאף הנותר מן השמן אחר זמן שיעור הדלקתו ג"כ יש בו משום דררא דאיסור מוקצה למצותו. אף דלכאורה לא דמי לעצי סוכה תוך שבעה דהתם אסירי משום מוקצה לזמן מצותן. ולא דמיא אלא לעצים דאחר ז' לפום ריהטא. חדית לן הר"ן בהך סברא דהיינו טעמא דשמן ופתילה לפי שעשויין להתבער לגמרי. וכי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצוה. דבכדי שיעורו פשיטא דאקצינהו למצוה. ודאי לא אתי אלא לאשמועינן. דאפי' ביותר מכדי שיעורו נמי דינא הכי. דזיל בתר טעמא דאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו. משו"ה לא שני לן מידי דכל כמה דיהיב בנר אסחיה לדעתיה מניה ואקציה למצותיה ושוב אינו מצפה מתי יכבה. וס"ל דכוליה הוי מידי דחזי ליה ומיתפס באיסור. דזמן מצותו נמשך כל הלילה ומישך שייך ביה אפי' טובא. ולית לן למימר דבנתן יותר מכשיעור דעתו לכבותו אחר שידלוק כשיעורו דאף בלא תנאי יוכל לכבותו. דא"ה למאי יהיב ביה טפי וה"ל לאתנויי. וזוהי שסיים הר"ן ודומה לעצי סוכה שנפלו בחג שאסורין דלא איכפל ואצטריך להא משום הנותר בתוך זמנו בלחוד. דהא ודאי מעיקרא לק"מ וכדכתבינן. אלא שבא לומר שאפי' נתן בו יותר מכשיעור בסתם ונשאר. דינו כעצי סוכה יותר מהכשר סוכה שנפלו תוך ז' שאסורין. ועלה קאי לאשמועינן דחד טעמא אית בהו. דהא במוסיף על שיעורו ג"כ אין דעתו שיכבה:
10
י״אונמצינו למדין שדברי מהרי"א נראים ואינם נדחים מהלכה
וכיון שכן יפה הוצרך מהרי"א לומר דההיא דסי' תרע"ב מוכרחים להעמידה במתנה. וכ"ש כשנצרף לזה שלא מצינו בגמרא בביאור שיעור זמן הדלקתו. אלא לפי הא"נ דאיתא בגמ' לחד פירושא כדכתיבנא לעיל ולנ"מ קמא לית שיעורא לנ"ח. ואע"ג דפסקוה הפוסקים להך לישנא בתרא. היינו מספקא ולחומרא. ר"ל דאף דאית ליה שיעור למטה. אבל אין לו שיעור למעלה. ואפשר שמצותו היא ג"כ שתהא דולקת והולכת כל הלילה (וכן נראה אחר שלמדנו דינו ממנורה שבה היה הנס. וכן סמכו האחרונים ז"ל ללמוד ממנה בכמה דברים לנ"ח. א"כ שפיר דמי ליתן לה כמדתה שתהא דולקת מערב עד בוקר כמנורה) וביחוד לפמ"ש א"מ הגאון ז"ל בספרו ס"צ אין הפירוש לשיעורא מוכרח לפיר"ת. אלא דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא. מ"מ מאן דמחמיר בה תע"ב דמצוה מן המובחר היא ודאי. וכיון שכן הנותן בנר יותר משיעורו ושותק. גלי דעתיה דבהכי ניחא ליה ואתסר ליה בסתמא כנז'. נתבאר לפ"ז מכללות דברינו אלה שאם באנו לחוש לדעת הרב"י ז"ל בזה אף לדברי מהרי"א ז"ל יש לחוש ולאסור הנשאר אף במוסיף על השיעור רצוני בלי תנאי:
וכיון שכן יפה הוצרך מהרי"א לומר דההיא דסי' תרע"ב מוכרחים להעמידה במתנה. וכ"ש כשנצרף לזה שלא מצינו בגמרא בביאור שיעור זמן הדלקתו. אלא לפי הא"נ דאיתא בגמ' לחד פירושא כדכתיבנא לעיל ולנ"מ קמא לית שיעורא לנ"ח. ואע"ג דפסקוה הפוסקים להך לישנא בתרא. היינו מספקא ולחומרא. ר"ל דאף דאית ליה שיעור למטה. אבל אין לו שיעור למעלה. ואפשר שמצותו היא ג"כ שתהא דולקת והולכת כל הלילה (וכן נראה אחר שלמדנו דינו ממנורה שבה היה הנס. וכן סמכו האחרונים ז"ל ללמוד ממנה בכמה דברים לנ"ח. א"כ שפיר דמי ליתן לה כמדתה שתהא דולקת מערב עד בוקר כמנורה) וביחוד לפמ"ש א"מ הגאון ז"ל בספרו ס"צ אין הפירוש לשיעורא מוכרח לפיר"ת. אלא דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא. מ"מ מאן דמחמיר בה תע"ב דמצוה מן המובחר היא ודאי. וכיון שכן הנותן בנר יותר משיעורו ושותק. גלי דעתיה דבהכי ניחא ליה ואתסר ליה בסתמא כנז'. נתבאר לפ"ז מכללות דברינו אלה שאם באנו לחוש לדעת הרב"י ז"ל בזה אף לדברי מהרי"א ז"ל יש לחוש ולאסור הנשאר אף במוסיף על השיעור רצוני בלי תנאי:
11
י״באמנם דין מותר השמן שהחמירו בו מאד הגאונים צע"ג
איברא דיש לפקפק בעקרו של דבר ולחקור איך דעת האוסרים הללו. וכמאן אזלא הך שמעתא דאחמירו רבנן כולי האי בנותר דנ"ח ואפי' בזמנה לא אשכחן כה"ג. דאף לשטת הרז"ה ובעה"ע דמחמרי בה טובא בזמנו לאוסרו בהנאה. היינו דווקא כי קאי לחודיה ולא כשבטל ברוב. עכ"פ תשמיש קדושה ודאי הותר בו ע"י נ"א וכדברירנא בס"ד דבהא לית דין ולא דיין. וכל זה בזמן המצוה עצמה. ואיך יהא התוספת הנשאר שלא בזמן מצותו חמור מגופו בשעת מצותו. ואי לשטת הרא"ש. לאחר שכבתה בכל גוונא. דתו ליכא מצוה לאדלוקה למאי ניחוש לה. דאף דאמרינן דכוליה לנ"ח אקצייה. הא לא עדיף מנ"ח עצמו בזמנו דאתי מחמתיה. דאי לא הוה ביה חששא דרואים שיאמרו לצרכו הדליקה לא היה נאסר ת"ק לאורה לדעתו ז"ל. (ואע"ג דכתיבנא לעיל דאף הרא"ש אית ליה דהוקשה למנורה להאסר בהנאה כי ליכא נ"א בהדיה. מ"מ בדאיכא קיימינן השתא ועדיף מנ"א גרידא. דהכא בנ"ד מיירי דבטולי נמי בטיל. דלכ"ע כה"ג אפי' בזמנה לא נאסר בהנאה כמ"ש לעיל) ועכשיו כשכבתה נסתלקה חששא זו. וכשמדליקה שוב לאחר חנוכה שהרי אין שם נ"ח עליו. מה לנו לאוסרה עוד. עכ"פ לתשמיש קדושה. ואף לתשמיש רשות היה ראוי. דהא משום קדושה לית בה אף בזמן מצותו מכיון דבטלה ברוב וליכא תו משום ביזוי. וכ"ש אחר כיבויה דאין חיוב מצותו עליו. אפי' אכתי איתיה בעיניה שלא נתערב כלל. איכא למימר דאזדא לה קדושתיה. ואפי' את"ל דלשריפת מצוה הוקצה כדברי הר"ן לפי שדעת המדליק היתה שיתבער לגמרי ואי אפשר עוד לשנותו. השתא היכי נעביד נשהייה לשנה אחרת אתי בה לידי תקלה. הא ע"כ להדליקו כדי שיאותו לאורו להתפלל או לצורך שום מצוה טפי עדיף מלשורפו בפ"ע. דמתחילה מתשמיש מצוה בא ויחזור להיות תשמיש למצוה ובמילתא קמייתא קאי. ואפי' בתשמיש קדושה דחמיר לא בעינן לעילויא אחרינא. ויכולין לשנותו לדבר אחר שקדושתו כיוצא בו ולא הויא הורדה. אע"ג דבעינן מעלין בקודש. כ"ש הכא דלית ליה דין ת"ק דשפיר דמי למיעבד הכי. ואדרבה היה נראה שזו היא תקנתו. וכיון דאתעביד ביה מצוה חדא זימנא ליתעביד אחריתא. ולא ידעתי מעתה למה החליטו הפוסקים ז"ל לגמור דינו לשריפה מאכולת אש משוללת ההנאה כלל וכלל:
איברא דיש לפקפק בעקרו של דבר ולחקור איך דעת האוסרים הללו. וכמאן אזלא הך שמעתא דאחמירו רבנן כולי האי בנותר דנ"ח ואפי' בזמנה לא אשכחן כה"ג. דאף לשטת הרז"ה ובעה"ע דמחמרי בה טובא בזמנו לאוסרו בהנאה. היינו דווקא כי קאי לחודיה ולא כשבטל ברוב. עכ"פ תשמיש קדושה ודאי הותר בו ע"י נ"א וכדברירנא בס"ד דבהא לית דין ולא דיין. וכל זה בזמן המצוה עצמה. ואיך יהא התוספת הנשאר שלא בזמן מצותו חמור מגופו בשעת מצותו. ואי לשטת הרא"ש. לאחר שכבתה בכל גוונא. דתו ליכא מצוה לאדלוקה למאי ניחוש לה. דאף דאמרינן דכוליה לנ"ח אקצייה. הא לא עדיף מנ"ח עצמו בזמנו דאתי מחמתיה. דאי לא הוה ביה חששא דרואים שיאמרו לצרכו הדליקה לא היה נאסר ת"ק לאורה לדעתו ז"ל. (ואע"ג דכתיבנא לעיל דאף הרא"ש אית ליה דהוקשה למנורה להאסר בהנאה כי ליכא נ"א בהדיה. מ"מ בדאיכא קיימינן השתא ועדיף מנ"א גרידא. דהכא בנ"ד מיירי דבטולי נמי בטיל. דלכ"ע כה"ג אפי' בזמנה לא נאסר בהנאה כמ"ש לעיל) ועכשיו כשכבתה נסתלקה חששא זו. וכשמדליקה שוב לאחר חנוכה שהרי אין שם נ"ח עליו. מה לנו לאוסרה עוד. עכ"פ לתשמיש קדושה. ואף לתשמיש רשות היה ראוי. דהא משום קדושה לית בה אף בזמן מצותו מכיון דבטלה ברוב וליכא תו משום ביזוי. וכ"ש אחר כיבויה דאין חיוב מצותו עליו. אפי' אכתי איתיה בעיניה שלא נתערב כלל. איכא למימר דאזדא לה קדושתיה. ואפי' את"ל דלשריפת מצוה הוקצה כדברי הר"ן לפי שדעת המדליק היתה שיתבער לגמרי ואי אפשר עוד לשנותו. השתא היכי נעביד נשהייה לשנה אחרת אתי בה לידי תקלה. הא ע"כ להדליקו כדי שיאותו לאורו להתפלל או לצורך שום מצוה טפי עדיף מלשורפו בפ"ע. דמתחילה מתשמיש מצוה בא ויחזור להיות תשמיש למצוה ובמילתא קמייתא קאי. ואפי' בתשמיש קדושה דחמיר לא בעינן לעילויא אחרינא. ויכולין לשנותו לדבר אחר שקדושתו כיוצא בו ולא הויא הורדה. אע"ג דבעינן מעלין בקודש. כ"ש הכא דלית ליה דין ת"ק דשפיר דמי למיעבד הכי. ואדרבה היה נראה שזו היא תקנתו. וכיון דאתעביד ביה מצוה חדא זימנא ליתעביד אחריתא. ולא ידעתי מעתה למה החליטו הפוסקים ז"ל לגמור דינו לשריפה מאכולת אש משוללת ההנאה כלל וכלל:
12
י״גומה שי"ל בזה לכאורה אינו מספיק
וכבר עלה על דעתי לדון בדבר חדש ולמשכוני נפשי אדרבנן קמאי דאסרו כל תשמיש לאורה אף אחר זמן מצותו. ולא מצאו לו תקנה אלא שריפה של כילוי ואיבוד בלי הנאה. ואמינא דילמא הא דמסקינן כבתה אין זקוק לה אין פירושו בסתם. שלא באו אלא לומר שאם התנה הכל לפי תנאו. שלא תאמר אפי' התנה שלכשתכבה יהא מותר לו הנאת תשמישו וכבתה. אין בתנאו כלום ולא חייל. דכבר אתפיס למצוה ואכתי מצותה היא לחזור ולהדליקה. קמ"ל כי אתני והדר כבתה מהני תנאה. אבל בלי תנאי לכ"ע זקוק לה כשכבתה אפי' דלק כשיעור. דכיון דבסתמא אדליק אמרינן שהפריש השמן כולו למצותו להיות דולקת והולכת ולא אסיק אדעתיה דתכבה כדפרישית. וגם כבר כתבתי למעלה דבלא"ה אפשר דלדעת הגמרא באמת כך היא מצותה אף להיות דולקת כל הלילה. וא"כ אפשר היה לומר דזקוק לה ומצוה נמי קעביד לחזור ולהדליקה. (וכ"ד קצת פוסקים להלכה) והיינו נמי טעמא דלאחר ימי החנוכה אסרוה ואין לה תקנה. משום קנס הוא דקנסוהו רבנן כיון שהיה מוטל עליו לחזור ולהדליקה והמתין עליו עד שעבר זמן חיובה. להכי תקינו דליקום במילתא קמייתא ולאוסרו אף לתשמיש מצוה. שלא יהא נשכר בו ולא תתקיים מחשבתו כשיניחנה במזיד ולא ידליקנה עוד. ומשו"ה לא פלוג ואסרו אף הנשאר שוגג. וזה היה פירוש מרווח לדברי הפוסקים ויש לו סעד ע"פ סברות הגונות. אלא שקשה עלי הדבר דכי האי גוונא לא הו"ל לתלמודא למשתק ולמסתם. ואין לו על מה לסמוך בסוגיא דנ"ח:
וכבר עלה על דעתי לדון בדבר חדש ולמשכוני נפשי אדרבנן קמאי דאסרו כל תשמיש לאורה אף אחר זמן מצותו. ולא מצאו לו תקנה אלא שריפה של כילוי ואיבוד בלי הנאה. ואמינא דילמא הא דמסקינן כבתה אין זקוק לה אין פירושו בסתם. שלא באו אלא לומר שאם התנה הכל לפי תנאו. שלא תאמר אפי' התנה שלכשתכבה יהא מותר לו הנאת תשמישו וכבתה. אין בתנאו כלום ולא חייל. דכבר אתפיס למצוה ואכתי מצותה היא לחזור ולהדליקה. קמ"ל כי אתני והדר כבתה מהני תנאה. אבל בלי תנאי לכ"ע זקוק לה כשכבתה אפי' דלק כשיעור. דכיון דבסתמא אדליק אמרינן שהפריש השמן כולו למצותו להיות דולקת והולכת ולא אסיק אדעתיה דתכבה כדפרישית. וגם כבר כתבתי למעלה דבלא"ה אפשר דלדעת הגמרא באמת כך היא מצותה אף להיות דולקת כל הלילה. וא"כ אפשר היה לומר דזקוק לה ומצוה נמי קעביד לחזור ולהדליקה. (וכ"ד קצת פוסקים להלכה) והיינו נמי טעמא דלאחר ימי החנוכה אסרוה ואין לה תקנה. משום קנס הוא דקנסוהו רבנן כיון שהיה מוטל עליו לחזור ולהדליקה והמתין עליו עד שעבר זמן חיובה. להכי תקינו דליקום במילתא קמייתא ולאוסרו אף לתשמיש מצוה. שלא יהא נשכר בו ולא תתקיים מחשבתו כשיניחנה במזיד ולא ידליקנה עוד. ומשו"ה לא פלוג ואסרו אף הנשאר שוגג. וזה היה פירוש מרווח לדברי הפוסקים ויש לו סעד ע"פ סברות הגונות. אלא שקשה עלי הדבר דכי האי גוונא לא הו"ל לתלמודא למשתק ולמסתם. ואין לו על מה לסמוך בסוגיא דנ"ח:
13
י״דגם מה שהיה עולה עה"ד לבאר כוונת הטור בד"א נדחה
אמנם אפשר היה להשיא דעת הטור והאומרים כן לדעת אחרת ולומר שלא אסרו השמן הנותר אלא במסתפק ממנו בתבשיל. דההיא הנאה אסרוה. מאחר שהוקצה למצותו ועשוי להתבער כדברי הר"ן והתוספת. אין לשנותו להשתמש בגופו לדבר אחר. ושורפו בפ"ע דקאמר הטור. שמא לא בא אלא להוציא תשמיש רשות שאין ליהנות ממנו. כיון שראוי היה להשהותו לשנה הבאה. אלא משום דלא אפשר. עבדינן לי' תקנתא להשתמש לצורך מצוה מיהא. אבל לצורך רשות לא. מסכים למה שעלה בדעתנו כמו שכתבנוה למעלה. ולא שיעלה על הדעת לעשות כלה ונחרצה עם השמן הלז. ולמנוע ממנו אף תשמיש מצוה. דבאיסור הדלקה לא קמיירי. כך היה נראה לכאורה כדי ליישב עלינו מה שעמדנו עליו בהבנה הלקוחה בהשקפה ראשונה. והיה מקום לסייע סברא זו ממה שהצריכו ז"ל שיעור ששים בביטולו. שבתחלת העיון אין לו טעם אם לא כמו שאמרנו. שהרי לא מצינו ששיערו חכמים בששים אלא במידי דאסור בנ"ט. דעד הכי קים להו לרבנן דיהיב טעמא בקדרה. לאפוקי כגון הך דהכא לא שמיע לן דבעו ששים. והרי אפילו במאכלות אסורות יבש ביבש מין במינו חד בתרי בטיל. אלא ודאי כדאמרן שאין לנו עסק כאן עם התשמיש לאורה. והכי מוכח תו מלשון הטור בסמוך דאאיסור אכילה קאי. מדמסיים לקמן ואסור ג"כ להשהותו לשנה הבאה דחיישינן שמא יבא ליהנות ממנו. משמע דלא חייש אלא להנאת גופו ולא לאורו. וכן מה שכתב עוד ואפי' נתנו בכלי מאוס חיישינן. ואי להנאת אורו. מהיכי תיתי דלא ניחוש. וכי מה תיקן בזה ליתנו בכלי מאוס. ודאי לא בשביל זה ימנע מלהדליקו. והלא בהדלקתו לעולם הוא נמאס. ומשמע בהדיא דמאיסור הנאת גוף השמן קמשתעי וכנז'. ולא בהנאת אורו. דעכ"פ יש בה צד היתר להדליקו לצורך תשמיש מצוה. אבל באמת מבואר נגלה דלאו הכי הוא. שהרי בפירוש כתב הטור בשם מהר"מ ול"ד לעצים שנשרו כו'. אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק. ומה איכפת לן שנהנה ממנו כשדולק. אחר שכל עצמנו בכאן אינו אלא לאסור אותו באכילה. וגם לישנא דשורפו בפ"ע לא משמע הכי:
אמנם אפשר היה להשיא דעת הטור והאומרים כן לדעת אחרת ולומר שלא אסרו השמן הנותר אלא במסתפק ממנו בתבשיל. דההיא הנאה אסרוה. מאחר שהוקצה למצותו ועשוי להתבער כדברי הר"ן והתוספת. אין לשנותו להשתמש בגופו לדבר אחר. ושורפו בפ"ע דקאמר הטור. שמא לא בא אלא להוציא תשמיש רשות שאין ליהנות ממנו. כיון שראוי היה להשהותו לשנה הבאה. אלא משום דלא אפשר. עבדינן לי' תקנתא להשתמש לצורך מצוה מיהא. אבל לצורך רשות לא. מסכים למה שעלה בדעתנו כמו שכתבנוה למעלה. ולא שיעלה על הדעת לעשות כלה ונחרצה עם השמן הלז. ולמנוע ממנו אף תשמיש מצוה. דבאיסור הדלקה לא קמיירי. כך היה נראה לכאורה כדי ליישב עלינו מה שעמדנו עליו בהבנה הלקוחה בהשקפה ראשונה. והיה מקום לסייע סברא זו ממה שהצריכו ז"ל שיעור ששים בביטולו. שבתחלת העיון אין לו טעם אם לא כמו שאמרנו. שהרי לא מצינו ששיערו חכמים בששים אלא במידי דאסור בנ"ט. דעד הכי קים להו לרבנן דיהיב טעמא בקדרה. לאפוקי כגון הך דהכא לא שמיע לן דבעו ששים. והרי אפילו במאכלות אסורות יבש ביבש מין במינו חד בתרי בטיל. אלא ודאי כדאמרן שאין לנו עסק כאן עם התשמיש לאורה. והכי מוכח תו מלשון הטור בסמוך דאאיסור אכילה קאי. מדמסיים לקמן ואסור ג"כ להשהותו לשנה הבאה דחיישינן שמא יבא ליהנות ממנו. משמע דלא חייש אלא להנאת גופו ולא לאורו. וכן מה שכתב עוד ואפי' נתנו בכלי מאוס חיישינן. ואי להנאת אורו. מהיכי תיתי דלא ניחוש. וכי מה תיקן בזה ליתנו בכלי מאוס. ודאי לא בשביל זה ימנע מלהדליקו. והלא בהדלקתו לעולם הוא נמאס. ומשמע בהדיא דמאיסור הנאת גוף השמן קמשתעי וכנז'. ולא בהנאת אורו. דעכ"פ יש בה צד היתר להדליקו לצורך תשמיש מצוה. אבל באמת מבואר נגלה דלאו הכי הוא. שהרי בפירוש כתב הטור בשם מהר"מ ול"ד לעצים שנשרו כו'. אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק. ומה איכפת לן שנהנה ממנו כשדולק. אחר שכל עצמנו בכאן אינו אלא לאסור אותו באכילה. וגם לישנא דשורפו בפ"ע לא משמע הכי:
14
ט״וויש דיחוי בטעמים שאינן מספיקים להמתיק לשון הטור
ברם דברי הטור האלו קשה עלי ביאורם וצריכין נגר להולמן. ונניח מלהאריך בדקדוקים. וכבר נתבאר בדברינו מהקושי שיש עוד בלשונו דלאו רישיה סיפיה. וסיפיה אהייא קאי דמשמע דלא חייש אלא להנאת גופו. ודברי הרמ"מ כמו כן אינם מבוארים. מלבד מה שנשאר לנו לחקור ולבאר ביטול ששים מאי בעי הכא. אי באיסור תשמיש אורה קיימינן. (ולקמן בס"ד נבאר עוד ישוב לדברי רמ"א להצילו ג"כ מקושיא גדולה שי"ל עליו לפ"ד). וליכא למימר דגמרינן להך מילתא מעצים שנשרו בי"ט דמייתי בטור הכא. דלכאורה יראה מדבריו דמדמי להו להדדי למילי דביטול. דמוקים נמי לההיא דעצים שנשרו. בדאית עצים דהיתר בתנור כדעת הר"ן הובא בית יוסף בהל' י"ט (סי' תק"ז) ומדמרמי להו הר"מ אהדדי. משמע דהכי פריך מאי שנא עצים שנפלו לתוך התנור. ועצים בתנור. אלא שאין בהם כדי ביטול דהיינו ס'. (לפי מונח זה) הועיל עכ"פ להתיר להוסיף עליהם עד ס'. הכא נמי בשמן דנ"ח שנתערב בפחות מס'. נימא אע"ג דלית ביה כשיעור. תיהני ליה רובא דלא ליהוי בכלל מבטל איסור לכתחילה ויוכל להוסיף עליו עד כדי שיעור ביטולו. והרי זה א"כ בא ללמד ונמצא למד מענינו. דמסתמא נמי צריכי ששים. אע"פ שאין בעצים. איסור של נ"ט. דאי משום הא ליתא. ומידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. התם אע"ג דבעינן עצים מעיקרא. מ"מ לא הספיקו לבטלו ברוב ולא הועילו לנו. אלא שהאיסור נתבטל כל כך שאינו ניכר עוד בעין. כיון שנתערב באחרים אפי' מעטים ממנו. או אפשר צריכים כ"כ עצים כנגד האיסור באופן שמתבטל חד בחד (וכדעת קצת פוסקים דסברי חד בחד בטיל ביבש במין במינו במידי דרבנן. כי הכא באיסור מוקצה ודכוותה ושרו ליה אפי' באכילה. ואף אי לא קיי"ל כוותייהו. להכי מיהת אהני לן. כדרך שמועיל רוב בכה"ג לדבר הצריך ששים. כגון הכא בשמן דנ"ח לרבים וגדולים מן האחרונים דלא ס"ל כמהר"מ. ותפסו להתיר להוסיף ולבטל באיסור דרבנן אפי' דחזי למיכל. ודבריהם נראין. וכ"כ הט"ז הל' תערובות בשם מהרש"ל ע"ש). ושרי תו לבטוליה ברובא כדיניה. אבל שיהו העצים של היתר מרובין מתחלה ולא יספיקו לבטל עצי האיסור עד ס'. זו לא שמענו ולא כיוצא בה. ואין ענין לכאן דיש שבח עצים בפת. ומשו"ה ליבעו נמי ס'. דזה ודאי שיבוש דאכתי ששים למה. ואם השבח שהשביחו העצים ניכר בפת שעשאוהו אפוי. טעם מן העצים ודאי אינו נקלט ונרגש בפת שנצריך ששים בביטול השבח. ואף באיסורי הנאה דזוז"ג נמי אסור. נ"ל שאם מתחלה נתבטלו עצי איסור ברוב כהכשרן. מותר אף לכתחלה להסיק בו תנור לאפות בו. דוק. ולכל זה אין אנו צריכין כאן. דהא אפי' בעצים דאיסורא לחוד. לא שמעינן דיש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה כמבואר בי"ד (סי' קמ"ב) כ"ש בנ"ד דהוי זוז"ג. הא אין לך לומר אלא שאין דין העצים חלוק. וביטולן ברוב בלבד. ואף שכל זה פשוט כל כי האי לימא איניש ולא לישתוק:
ברם דברי הטור האלו קשה עלי ביאורם וצריכין נגר להולמן. ונניח מלהאריך בדקדוקים. וכבר נתבאר בדברינו מהקושי שיש עוד בלשונו דלאו רישיה סיפיה. וסיפיה אהייא קאי דמשמע דלא חייש אלא להנאת גופו. ודברי הרמ"מ כמו כן אינם מבוארים. מלבד מה שנשאר לנו לחקור ולבאר ביטול ששים מאי בעי הכא. אי באיסור תשמיש אורה קיימינן. (ולקמן בס"ד נבאר עוד ישוב לדברי רמ"א להצילו ג"כ מקושיא גדולה שי"ל עליו לפ"ד). וליכא למימר דגמרינן להך מילתא מעצים שנשרו בי"ט דמייתי בטור הכא. דלכאורה יראה מדבריו דמדמי להו להדדי למילי דביטול. דמוקים נמי לההיא דעצים שנשרו. בדאית עצים דהיתר בתנור כדעת הר"ן הובא בית יוסף בהל' י"ט (סי' תק"ז) ומדמרמי להו הר"מ אהדדי. משמע דהכי פריך מאי שנא עצים שנפלו לתוך התנור. ועצים בתנור. אלא שאין בהם כדי ביטול דהיינו ס'. (לפי מונח זה) הועיל עכ"פ להתיר להוסיף עליהם עד ס'. הכא נמי בשמן דנ"ח שנתערב בפחות מס'. נימא אע"ג דלית ביה כשיעור. תיהני ליה רובא דלא ליהוי בכלל מבטל איסור לכתחילה ויוכל להוסיף עליו עד כדי שיעור ביטולו. והרי זה א"כ בא ללמד ונמצא למד מענינו. דמסתמא נמי צריכי ששים. אע"פ שאין בעצים. איסור של נ"ט. דאי משום הא ליתא. ומידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. התם אע"ג דבעינן עצים מעיקרא. מ"מ לא הספיקו לבטלו ברוב ולא הועילו לנו. אלא שהאיסור נתבטל כל כך שאינו ניכר עוד בעין. כיון שנתערב באחרים אפי' מעטים ממנו. או אפשר צריכים כ"כ עצים כנגד האיסור באופן שמתבטל חד בחד (וכדעת קצת פוסקים דסברי חד בחד בטיל ביבש במין במינו במידי דרבנן. כי הכא באיסור מוקצה ודכוותה ושרו ליה אפי' באכילה. ואף אי לא קיי"ל כוותייהו. להכי מיהת אהני לן. כדרך שמועיל רוב בכה"ג לדבר הצריך ששים. כגון הכא בשמן דנ"ח לרבים וגדולים מן האחרונים דלא ס"ל כמהר"מ. ותפסו להתיר להוסיף ולבטל באיסור דרבנן אפי' דחזי למיכל. ודבריהם נראין. וכ"כ הט"ז הל' תערובות בשם מהרש"ל ע"ש). ושרי תו לבטוליה ברובא כדיניה. אבל שיהו העצים של היתר מרובין מתחלה ולא יספיקו לבטל עצי האיסור עד ס'. זו לא שמענו ולא כיוצא בה. ואין ענין לכאן דיש שבח עצים בפת. ומשו"ה ליבעו נמי ס'. דזה ודאי שיבוש דאכתי ששים למה. ואם השבח שהשביחו העצים ניכר בפת שעשאוהו אפוי. טעם מן העצים ודאי אינו נקלט ונרגש בפת שנצריך ששים בביטול השבח. ואף באיסורי הנאה דזוז"ג נמי אסור. נ"ל שאם מתחלה נתבטלו עצי איסור ברוב כהכשרן. מותר אף לכתחלה להסיק בו תנור לאפות בו. דוק. ולכל זה אין אנו צריכין כאן. דהא אפי' בעצים דאיסורא לחוד. לא שמעינן דיש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה כמבואר בי"ד (סי' קמ"ב) כ"ש בנ"ד דהוי זוז"ג. הא אין לך לומר אלא שאין דין העצים חלוק. וביטולן ברוב בלבד. ואף שכל זה פשוט כל כי האי לימא איניש ולא לישתוק:
15
ט״זוחוזר ונראה בפנים מאירות
והשתא ניחזי אנן ואמינא דהיינו טעמא דלא שרי להשתמש לאור הנר שדולק משמן זה שנתערב בו מנ"ח עד דאיכא ששים. דחיישינן דילמא אתי לאסתפוקי מניה בקדרה ואוסר בה בנ"ט. ולא אמרינן דמאיס עליה. כי הא דתנינן התם בכירה מותר שמן שבנר ר"ש מתיר. שמע מהא דאורחיה בהכי ולא מאיס. והא דתנן בב"מ אבל אם חיברה היוצר מותר דלא חיישינן להכי אפי' רק במחובר אליו אע"פ שהוא כלי לעצמו. שאני התם דטעמא משום איסור שבת הוא דמיבדל בדיל וכפרש"י שם והוא פשוט. וה"ה לנ"ח בשעת מצותו הכי נמי דלא חיישינן מה"ט. דבעת מצותו ודאי ליכא למיחש. דמיבדל בדיל מניה דאית ליה היכירא. שהרי פורש ממנו אפי' מתשמיש הראיה. אבל במותר השמן להדליקו שלא בשעת מצותו. יש לחוש שיבוא להסתפק בסעודה משמן שבנר עצמו. ותו איכא למיחש אדמשהי ליה גביה אתי לידי תקלה. ואי שרית ליה לשהויה לצורך הדלקה. אף הוא יקח ממנו לצורך תבשילו ויאסור בנ"ט. לפיכך גזרו עליו שלא להדליקו לאחר ימי חנוכה אף ליהנות מאורו בלבד. עד שיהא בו ששים. ובדין הוא שיהא חמור שלא בעת מצותו מבשעת מצותו כאמור:
והשתא ניחזי אנן ואמינא דהיינו טעמא דלא שרי להשתמש לאור הנר שדולק משמן זה שנתערב בו מנ"ח עד דאיכא ששים. דחיישינן דילמא אתי לאסתפוקי מניה בקדרה ואוסר בה בנ"ט. ולא אמרינן דמאיס עליה. כי הא דתנינן התם בכירה מותר שמן שבנר ר"ש מתיר. שמע מהא דאורחיה בהכי ולא מאיס. והא דתנן בב"מ אבל אם חיברה היוצר מותר דלא חיישינן להכי אפי' רק במחובר אליו אע"פ שהוא כלי לעצמו. שאני התם דטעמא משום איסור שבת הוא דמיבדל בדיל וכפרש"י שם והוא פשוט. וה"ה לנ"ח בשעת מצותו הכי נמי דלא חיישינן מה"ט. דבעת מצותו ודאי ליכא למיחש. דמיבדל בדיל מניה דאית ליה היכירא. שהרי פורש ממנו אפי' מתשמיש הראיה. אבל במותר השמן להדליקו שלא בשעת מצותו. יש לחוש שיבוא להסתפק בסעודה משמן שבנר עצמו. ותו איכא למיחש אדמשהי ליה גביה אתי לידי תקלה. ואי שרית ליה לשהויה לצורך הדלקה. אף הוא יקח ממנו לצורך תבשילו ויאסור בנ"ט. לפיכך גזרו עליו שלא להדליקו לאחר ימי חנוכה אף ליהנות מאורו בלבד. עד שיהא בו ששים. ובדין הוא שיהא חמור שלא בעת מצותו מבשעת מצותו כאמור:
16
י״זומבואר המשך לשון רבינו בעה"ט חכו ממתקים
ופתח דברינו זה שפתחנו כמלא נקב מחט סידקית יאיר נתיב בדברי הטור ויצאנו זכאים בדין שמן נותר זה שכתבוהו הפוסקים הקדמונים ויסודתו בהררי קודש הפס"ר וילמדנו שנתקשינו בו מדוע החמירו בו כל כך עד אשר לא יצלח אף לכל מלאכת עבודת הקודש. ובאמת בהשקפה ראשונה יפלא בעיני וכמו זר נחשב להצריכו ששים. ואמרתי אלמד בו לקיים דברי חכמים ומצאתי ת"ל. וכך הוא ביאור לשון הטור תחלה כתב לאסור הנותר אחר שמונה לכל תשמיש ואין לו תקנה אלא שורפו בפ"ע במדורה מטעם זה שאמרנו. לפי שיש לחוש שיסתפק ממנו באכילה אם נתיר לו הנאת ההדלקה. ואף כשנותנו כולו בנר בפ"א. אפ"ה חיישינן דילמא אתי למיכל מניה כנז'. דמש"ה לא בדיל מניה. והנאת תשמיש דגופיה ודאי אסור שהרי הוקצה למצותו שידלוק ויבוער לגמרי. ולא להסתפק ממנו לקדרה (עמ"ש בח"י סס"י קנ"ד בס"ד) וזהו שכתב אח"כ בדין השמן שנתערב שצריך ששים. שאם אין בו ששים. אינו יכול להשתמש אפי' לאורו ככל הנז'. ומה"ט אין תקנה אפי' להתערובת להשהותו גם בכלי מאוס. שעכ"ז מידי חששא זו לא יצאנו כדהוכחנו. דאיכא למיחש נמי בנר אע"ג דמאיס לא מימנע מלאסתפוקי מניה. ואי קשיא הא דספ"ק דפסחים שמן רמי ליה בכלי מאוס הרי שיש תקנה בכלי מאוס הפך דברי הטור עפ"ד שפירשנום. תריץ הכי דלא דמי כלי מאוס דהתם לדהכא. דהתם איירי בכלי מאוס מריח רע דמשו"ה לא חזי למרמי ביה יין לזילוף כדאי' התם. אבל הכא לא איירי כה"ג אלא בכלי שאינו נקי שאין דרך להשתמש ממנו כל השנה לצורך שולחנו. ועי"ל בקל דאם איתא להך תקנתא גבי כהנים דזריזין הם. ודמוע דחמיר בערך נ"ח דאפי' עמי הארץ אימת מדומע עליהן כדאיתא בדוכתי טובא. ליתא בנ"ח דקיל. ולכל מסור:
ופתח דברינו זה שפתחנו כמלא נקב מחט סידקית יאיר נתיב בדברי הטור ויצאנו זכאים בדין שמן נותר זה שכתבוהו הפוסקים הקדמונים ויסודתו בהררי קודש הפס"ר וילמדנו שנתקשינו בו מדוע החמירו בו כל כך עד אשר לא יצלח אף לכל מלאכת עבודת הקודש. ובאמת בהשקפה ראשונה יפלא בעיני וכמו זר נחשב להצריכו ששים. ואמרתי אלמד בו לקיים דברי חכמים ומצאתי ת"ל. וכך הוא ביאור לשון הטור תחלה כתב לאסור הנותר אחר שמונה לכל תשמיש ואין לו תקנה אלא שורפו בפ"ע במדורה מטעם זה שאמרנו. לפי שיש לחוש שיסתפק ממנו באכילה אם נתיר לו הנאת ההדלקה. ואף כשנותנו כולו בנר בפ"א. אפ"ה חיישינן דילמא אתי למיכל מניה כנז'. דמש"ה לא בדיל מניה. והנאת תשמיש דגופיה ודאי אסור שהרי הוקצה למצותו שידלוק ויבוער לגמרי. ולא להסתפק ממנו לקדרה (עמ"ש בח"י סס"י קנ"ד בס"ד) וזהו שכתב אח"כ בדין השמן שנתערב שצריך ששים. שאם אין בו ששים. אינו יכול להשתמש אפי' לאורו ככל הנז'. ומה"ט אין תקנה אפי' להתערובת להשהותו גם בכלי מאוס. שעכ"ז מידי חששא זו לא יצאנו כדהוכחנו. דאיכא למיחש נמי בנר אע"ג דמאיס לא מימנע מלאסתפוקי מניה. ואי קשיא הא דספ"ק דפסחים שמן רמי ליה בכלי מאוס הרי שיש תקנה בכלי מאוס הפך דברי הטור עפ"ד שפירשנום. תריץ הכי דלא דמי כלי מאוס דהתם לדהכא. דהתם איירי בכלי מאוס מריח רע דמשו"ה לא חזי למרמי ביה יין לזילוף כדאי' התם. אבל הכא לא איירי כה"ג אלא בכלי שאינו נקי שאין דרך להשתמש ממנו כל השנה לצורך שולחנו. ועי"ל בקל דאם איתא להך תקנתא גבי כהנים דזריזין הם. ודמוע דחמיר בערך נ"ח דאפי' עמי הארץ אימת מדומע עליהן כדאיתא בדוכתי טובא. ליתא בנ"ח דקיל. ולכל מסור:
17
י״חוכולו מחמדים ועריבים דברי דודים ע"ש הגאוני' והרמ"מ
ועלו כהוגן דברי מהר"מ שאין לבטלו כל צרכו ולא דמי לעצים וכו' שאינו נהנה אלא לאחר ביעורן כו' (דאיכא למידק מנ"ל להר"מ חילוק זה ומאי פסקא. מי לא עסקינן נמי דאבוקה כנגדו מעצים הללו דנהנה בשעת ביעורן. ואפ"ה אשתרו דהא סתמא לכל מילי שרו לאתהנויי בהו. אלא לאו הכי קאמר דהנאת העצים אינה באה אלא מחמת ביעורן בלבד. משא"כ בהנאת הנר דאיכא נמי הנאה דגופו) דהכא שאני שאע"פ שמדליקו בנר לראות אצלו גם זה אסור. שאנו חוששין שיבוא ליהנות מגוף השמן בשעה שהנר דולק. כלומר בעוד השמן בנר בטרם יכבה ולא יכלה לגמרי בדליקה. או הוא נתינת טעם שאם תתיר לו הנאת התשמיש לאורו. לא ימנע אף מהנאת טעמו בשעה שהוא דולק מאחר שלא הזקקנוהו לפרוש ממנו מהנאתו ולית ליה היכירא. והיינו נמי לישנא דנהנה ממנו דנקט דמשמע דאהנאת גופו קאי. דמי סני למימר בקיצור שנהנה בשעה שהנר דולק או לימא שנהנה מאורו. והרי לשון הטור מבואר בזה היטב לפע"ד עם שלא נעלם ממני שלשון הר"מ היה ראוי להיות יותר מבואר. מ"מ הלשון סובל הדרך שבארנוהו. ומי שדעתו רחבה יישב אותו בד"א טוב מזה ויתרץ כל מה שהערנו בו. אומן גדול יקרא ושכר הרבה יטול:
ועלו כהוגן דברי מהר"מ שאין לבטלו כל צרכו ולא דמי לעצים וכו' שאינו נהנה אלא לאחר ביעורן כו' (דאיכא למידק מנ"ל להר"מ חילוק זה ומאי פסקא. מי לא עסקינן נמי דאבוקה כנגדו מעצים הללו דנהנה בשעת ביעורן. ואפ"ה אשתרו דהא סתמא לכל מילי שרו לאתהנויי בהו. אלא לאו הכי קאמר דהנאת העצים אינה באה אלא מחמת ביעורן בלבד. משא"כ בהנאת הנר דאיכא נמי הנאה דגופו) דהכא שאני שאע"פ שמדליקו בנר לראות אצלו גם זה אסור. שאנו חוששין שיבוא ליהנות מגוף השמן בשעה שהנר דולק. כלומר בעוד השמן בנר בטרם יכבה ולא יכלה לגמרי בדליקה. או הוא נתינת טעם שאם תתיר לו הנאת התשמיש לאורו. לא ימנע אף מהנאת טעמו בשעה שהוא דולק מאחר שלא הזקקנוהו לפרוש ממנו מהנאתו ולית ליה היכירא. והיינו נמי לישנא דנהנה ממנו דנקט דמשמע דאהנאת גופו קאי. דמי סני למימר בקיצור שנהנה בשעה שהנר דולק או לימא שנהנה מאורו. והרי לשון הטור מבואר בזה היטב לפע"ד עם שלא נעלם ממני שלשון הר"מ היה ראוי להיות יותר מבואר. מ"מ הלשון סובל הדרך שבארנוהו. ומי שדעתו רחבה יישב אותו בד"א טוב מזה ויתרץ כל מה שהערנו בו. אומן גדול יקרא ושכר הרבה יטול:
18
י״טוהרמ"א בהג"ה דש"ע איש על מקומו יבוא בשלום
ובהכי ניחא נמי מאי דהוה תמיהא לי טובא בדברי מהרמ"א בד"מ לעיל סי' תרע"ג עמ"ש הב"י בשם ת"ה בנדון נ"ח שנתערב בשני שמשים בענין שאינו ניכר שפסק דלא בטיל משום דבר שבמנין. ופירש הוא ז"ל דזה אינו אלא במשתמש בכל אחד לבדו. אבל במשתמש לאור המעורבים באופן שיש שם נרות דהיתר. מותר שזהו טיבו של שמש עכ"ד. ולפ"ד הטור הללו שאנו עסוקין בהם הדבר תמוה מאד לכאורה. דאם איתא כדברי מהרמ"א דכי איכא זוז"ג הנאת התשמיש לאורן מותר. א"כ מפני מה לא מצאו תקנה לזה התערובת בפחות מס'. ויהנה ממנו בהדלקה. דהא נמי רובא דהיתירא קגרים. וק"ו אם התרתו בזמן מצותו. כ"ש כאן כשעבר זמנו. והשתא אתי שפיר דהא דאסרינן אחר זמנו. טעמא רבה אית בה דילמא אתי לאסתפוקי מניה ולמטעמיה. (איברא לפום מאי דכתיבנא התם לדידן ליתא להא דרמ"א דאור השמש אינו מתיר התשמיש לאורן בהחלט ע"ש) ומהתימא הגדולה על רבינו הרב"י שעזב לשון הטור כאן והניחו ערום מבלי ביאור כלל. והמעיין יבחין דלאו מילתא דפשיטא היא כל כך דלא צריכא למימרא. האלקים צריכא רבא. ואלהי אמת ינחנו בדרך אמת וישים חלקנו בתורת אמת. ויהר"צ מלפניו שלא אכשל בדבר הלכה ויראנו מתורתו נפלאות. ולא יחשכו בארובותינו הרואות:
ובהכי ניחא נמי מאי דהוה תמיהא לי טובא בדברי מהרמ"א בד"מ לעיל סי' תרע"ג עמ"ש הב"י בשם ת"ה בנדון נ"ח שנתערב בשני שמשים בענין שאינו ניכר שפסק דלא בטיל משום דבר שבמנין. ופירש הוא ז"ל דזה אינו אלא במשתמש בכל אחד לבדו. אבל במשתמש לאור המעורבים באופן שיש שם נרות דהיתר. מותר שזהו טיבו של שמש עכ"ד. ולפ"ד הטור הללו שאנו עסוקין בהם הדבר תמוה מאד לכאורה. דאם איתא כדברי מהרמ"א דכי איכא זוז"ג הנאת התשמיש לאורן מותר. א"כ מפני מה לא מצאו תקנה לזה התערובת בפחות מס'. ויהנה ממנו בהדלקה. דהא נמי רובא דהיתירא קגרים. וק"ו אם התרתו בזמן מצותו. כ"ש כאן כשעבר זמנו. והשתא אתי שפיר דהא דאסרינן אחר זמנו. טעמא רבה אית בה דילמא אתי לאסתפוקי מניה ולמטעמיה. (איברא לפום מאי דכתיבנא התם לדידן ליתא להא דרמ"א דאור השמש אינו מתיר התשמיש לאורן בהחלט ע"ש) ומהתימא הגדולה על רבינו הרב"י שעזב לשון הטור כאן והניחו ערום מבלי ביאור כלל. והמעיין יבחין דלאו מילתא דפשיטא היא כל כך דלא צריכא למימרא. האלקים צריכא רבא. ואלהי אמת ינחנו בדרך אמת וישים חלקנו בתורת אמת. ויהר"צ מלפניו שלא אכשל בדבר הלכה ויראנו מתורתו נפלאות. ולא יחשכו בארובותינו הרואות:
19
כ׳זהו מה שמצאתי במצודתי המקולקלת כפי תואר הנושא הלז. ואם אמנה שגיתי או שלא כהוגן הוצאתי מפי מלין. משוגתי אתי תלין. וכבר הודעתי נאמנה התנצלותי כי כתבתי זה אגב שיטפא. ואין לי ספר תחת רשותי לעיין בו עיון יפה. ואלי דבר יגונב גנובתי יום וגנובתי לילה בטריפה ובחטיפה. בי נשבעתי כי אין לי אפילו ספר מגיני ארץ ולא עיינתי בו כלל לענין זה ואל יחשדני שומע אם באולי ימצא בו איזה דבר ממה שכתבתי שראוי להכתב פריו למאכל ועליהו לתרופה. וגם להיות הזמן קצר וההעתקה קשה עלי אשר זאת תהיה נסבה לקצר במקום שאמרו להאריך או יתר כנטול או דבור שלא במקומו אפילו אות כפולה ולפופה. על כל פשעים תהא אהבה מכסה ומחפה. ועתה אבקש מלפני הוד מעלתו נר"ו אל יהו דברי אלו המעטי' באיכיותם דומות עליו למרובות ולמשא ואל יקשה בעיניו לקרותן על הסדר מרישי' לסיפי' ויטייל בהם ארוכות וקצרות להביא דברי בכור עיונו הצרוף והמזוקק ויבחנו דברי ויודיעני אם ישרו בעיניו אם לא כי בזאת חפצתי ויבואו דבריו הטובים ונכוחים בטעמן ואענדם עטרות לי ואקבל האמת ובה אדע כי מצאתי חן בעיניו. ובזה הפעם אסיים בקידה על ברכים. וכפי פרושות השמים. יתן לו שלום וחיי' כאות נפשו היקרה והחשובה ונפש שפלה ועצובה גיסו הנאמן בכל עת וזמן יעקב בהגאון המפורסם בדורו כמהור"ר צבי הירש נר"ו. הכותב בנחיצה כמסת אפיסת הפנאי:
20