שאילת יעבץ, חלק א ה׳Sheilat Yaavetz, Volume I 5
א׳שאלתני ידידי מחמד עיני אם מותר לבן ותלמיד לחלוק על אביו ורבו בהביא ראיות והוכחות לסתור דעת רבו ודבריו בדין ופסק הלכה:
1
ב׳תשובה
2
ג׳לזאת אשיבך מלין. ואם שגיתי אתי תלין. ואומר לכאורה נראה שאין זו שאלה: שהרי התלמוד מלא מאלה. והרי רבי הידוע בענווה נחלק עם אביו רשב"ג במקומות רבו מספור. והעיז פניו ברבו ר' נתן (פ' יש נוחלין דקלא"א) ור"ע חלק על רבו ר"א כמה פעמים בפניו. וביחוד בשבות דהזאה. וזולתם רבים וכן שלמים. תלמידים חולקים על רבותיהם החכמים. ועל זה אמרו רז"ל האב ובנו הרב ותלמידו נעשין אויבים זה לזה בשער. שאין לישא פנים בתורה. וסוף נעשים אוהבים שנא' את והב בסופה מכלל שאין זה בכלל החולק על רבו שענשו חמור. וכן כתב בהגהת הש"ע בפירוש (בסי' רמ"ב ס"ד) שמותר לחלוק על רבו בפסק והוראה אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו עכ"ל:
3
ד׳הגהת ש"ע י"ד פי' רמ"ב צע"ג
איברא כי דייקינן בהך מילתא (שהעתיק מהרמ"א מכתבי מהרא"י ואין ספרו בידי כעת) באמת צריכא רבה וביאור רחב שעדיין לא יצאנו ידי חובתנו בראיה ומניין לומר בפשיטות שאין זה בכלל חולק על רבו וסותר דבריו. שאסור אפי' שלא בפניו. כל שכן בפני רבו. ומר"ע אין כל כך ראיה דאיכא למימר הא חזינן נמי דענשיה רביה ר"א כדאית' התם בסוגיא דפ' א"ד בפסח דוחין. אי נמי ר"ע שאני דתלמיד חבר הו"ל לר"א. וכמו ר"ל עם ר"י רבו דכתב מהרי"ק ונביאהו בסמוך בעזה"י: ורבי שנחלק עם אביו. אפשר לומר דרשב"ג לא היה רבו מובהק. וכן כתבו מבעלי הכללים דמה"ט הלכה כר' במקום אביו לפי שנתחכם אח"כ יותר ממנו. אבל אין זה הכלל מוסכם. וכן י"ל בשאר החולקים שאולי היו תלמידים חברים. אלא שעל זה יקשה עדיין שהרי אביו רשב"ג נשיא היה וגם למד לפניו כדאיתא בהשוכר את הפועלים. הדר הוה ליה דין רבו מובהק מ"מ כדמתרצי התו' בפ' אין עומדים גבי עלי. מיהו אכתי איכא למימר דילמא שלא בפניו איפליג עליה. או לאחר מיתת רשב"ג חלק עליו רבי בנו. אבל לסתור דברי רבו המובהק על פניו. עדיין לא שמענו היתרו בבירור. וכל שכן לחלוק עליו ולעשות מעשה נגד דעת רבו. אע"פ שיש לו לתלמיד ראיות והוכחות לדבריו. יראה ודאי שזה בכלל חולק על רבו וגרע מניה. דהא ודאי דהחולק על רבו בראיה משמע. שאם אינו מביא ראיה וטעם לדבריו. א"צ לומר שאסור לחלוק על רבו. פשיטא מאי איריא רבו סתמא. אפי' על רבו שאינו מובהק ואפי' על חברו ממש אסור לחלוק בלי טעם. שזו מחלוקת שלא לשם שמים היא. שממנה לא דיברו כאן שלא זכרו אלא דברים האסורים ברב המובהק:
איברא כי דייקינן בהך מילתא (שהעתיק מהרמ"א מכתבי מהרא"י ואין ספרו בידי כעת) באמת צריכא רבה וביאור רחב שעדיין לא יצאנו ידי חובתנו בראיה ומניין לומר בפשיטות שאין זה בכלל חולק על רבו וסותר דבריו. שאסור אפי' שלא בפניו. כל שכן בפני רבו. ומר"ע אין כל כך ראיה דאיכא למימר הא חזינן נמי דענשיה רביה ר"א כדאית' התם בסוגיא דפ' א"ד בפסח דוחין. אי נמי ר"ע שאני דתלמיד חבר הו"ל לר"א. וכמו ר"ל עם ר"י רבו דכתב מהרי"ק ונביאהו בסמוך בעזה"י: ורבי שנחלק עם אביו. אפשר לומר דרשב"ג לא היה רבו מובהק. וכן כתבו מבעלי הכללים דמה"ט הלכה כר' במקום אביו לפי שנתחכם אח"כ יותר ממנו. אבל אין זה הכלל מוסכם. וכן י"ל בשאר החולקים שאולי היו תלמידים חברים. אלא שעל זה יקשה עדיין שהרי אביו רשב"ג נשיא היה וגם למד לפניו כדאיתא בהשוכר את הפועלים. הדר הוה ליה דין רבו מובהק מ"מ כדמתרצי התו' בפ' אין עומדים גבי עלי. מיהו אכתי איכא למימר דילמא שלא בפניו איפליג עליה. או לאחר מיתת רשב"ג חלק עליו רבי בנו. אבל לסתור דברי רבו המובהק על פניו. עדיין לא שמענו היתרו בבירור. וכל שכן לחלוק עליו ולעשות מעשה נגד דעת רבו. אע"פ שיש לו לתלמיד ראיות והוכחות לדבריו. יראה ודאי שזה בכלל חולק על רבו וגרע מניה. דהא ודאי דהחולק על רבו בראיה משמע. שאם אינו מביא ראיה וטעם לדבריו. א"צ לומר שאסור לחלוק על רבו. פשיטא מאי איריא רבו סתמא. אפי' על רבו שאינו מובהק ואפי' על חברו ממש אסור לחלוק בלי טעם. שזו מחלוקת שלא לשם שמים היא. שממנה לא דיברו כאן שלא זכרו אלא דברים האסורים ברב המובהק:
4
ה׳ואין לומר ג"כ דמיירי במידי דתלי בסברא גרידא. דהא נמי לא ניחא אכתי מאי איריא. רבו המובהק. ואם הרב גדול ממנו בסברא. אפי' אינו רבו כלל ליתסר. מאחר שאינו יודע ראיה לדבריו אלא סברא בעלמא. הא ודאי סברת הגדול עדיפא וידה על העליונה. ואי בקטן מתלמידו בסברא. אפי' ברבו לישתרי. ובשווין נמי ליכא לאוקמי דלגבי רבו הוא דאסור. הא גבי אחריני שרי. דהא ריש לקיש מסתמא לא הוי עדיף בסברא מר"י רבו. וגם בודאי לא היה קטן ממנו בסברא. שא"כ לא היה חולק עליו. ולמעבד עובדא כשמעתיה (שאי אפשר לומר שלא נחלק עליו כי אם ע"י ראיות והוכחות דווקא בכל הני עובדי דאיפליגו ר"י ור"ל דוק ותשכח) אלא צריך לומר שוין היו בסברא: וזהו שאמר עליו ר"י רבו שכנגדי חלוק עלי אנוש כערכי וכפירש"י. ואעפ"כ היה רשאי לחלוק עליו ולהורות נגד דעת רבו ר"י. אפי' במילי דתליין בסברא לחוד. וליכא למימר דשאני ר"ל כיון דתלמיד חבר היה. דהשתא נמי בת"ח בסברא קיימינן. דאע"ג דאכתי צריך לגמריה דרביה ורוב חכמתו ממנו הוא. דכוותיה ר"ל נמי הוה צריך לגמרא דר"י רבו בלי ספק. וכל חכמתו או רובה לפחות מר"י היה. ואעפ"כ היה לו דין תלמיד חבר. מאחר שנתחכם כרבו בסברא. וכמו ר' אמי ור' אסי דלגמריה דרב הוו צריכי ולסבריה לא הוו צריכי. וחשיבי ת"ח גבי רב. וא"כ פשוט וברור דליכא לפרושי הך איסורא דחולק על רבו בסברא ובשוין. דהאי לא מיקרי רב מובהק ואין בו איסור כלל. גם הלשון לסתור דברי רבו אין להבינו. כי אם ע"י ראיות והוכחות. שהדבר התלוי בסברא רצונית וחפשית מבלי הכרח ראיה. רק שזה דעתו נוטה כך. וזה דעתו נוטה כך אין זה קרוי סתירה כלל. הא על כרחך לומר הכא במאי עסקינן שאסור לתלמיד לחלוק על רבו ולסתור דבריו. בראיות והוכחות הוא. ואפ"ה אסור. כך נ"ל ברור:
5
ו׳מ"ש הרב בש"ך ע"ז אינו מספי' לע"ד
שבתי ואראה לרב מובהק בש"ך ז"ל שפקפק ג"כ בהגהה זו וכתב עליה שאין נראה כן דעת מהרי"ק ז"ל דמדלא אשכח היתר לחלוק על פסקי רבו בהלכה למעשה אלא כגון ר"ל שנתחכם כרבו דהו"ל תלמיד חבר. מוכח דבתלמיד גמור הצריך לרבו בכל דבר דהיינו רבו מובהק. אסור לו לחלוק ולסתו' פסקו של רבו בכל אופן (וכן יש לדקדק בריש לקיש גופיה מנלן דנתחכם כרבו. דילמא ע"פ ראיות חלק עליו. דשרי אפי' בתלמיד גמור) כך נ"ל לפרש משמעות הרב הנז' במהרי"ק. ועל זה כתב הוא ז"ל ודוחק לומר דקים ליה שריש לקיש לא נחלק על ר"י אלא מסברא (דדכוותה גבי תלמיד מובהק אסור. ולעולם בראיות והוכחות שרי אפי' לתלמיד מובהק) עכ"ד. וזה מלבד שהוא דוחק אינו מועיל ליישב קושייתנו. שהרי כבר הראת לדעת שזה שאסור לסתור דברי רבו אי אפשר להעמידה. אלא ע"י ראיות והוכחות:
שבתי ואראה לרב מובהק בש"ך ז"ל שפקפק ג"כ בהגהה זו וכתב עליה שאין נראה כן דעת מהרי"ק ז"ל דמדלא אשכח היתר לחלוק על פסקי רבו בהלכה למעשה אלא כגון ר"ל שנתחכם כרבו דהו"ל תלמיד חבר. מוכח דבתלמיד גמור הצריך לרבו בכל דבר דהיינו רבו מובהק. אסור לו לחלוק ולסתו' פסקו של רבו בכל אופן (וכן יש לדקדק בריש לקיש גופיה מנלן דנתחכם כרבו. דילמא ע"פ ראיות חלק עליו. דשרי אפי' בתלמיד גמור) כך נ"ל לפרש משמעות הרב הנז' במהרי"ק. ועל זה כתב הוא ז"ל ודוחק לומר דקים ליה שריש לקיש לא נחלק על ר"י אלא מסברא (דדכוותה גבי תלמיד מובהק אסור. ולעולם בראיות והוכחות שרי אפי' לתלמיד מובהק) עכ"ד. וזה מלבד שהוא דוחק אינו מועיל ליישב קושייתנו. שהרי כבר הראת לדעת שזה שאסור לסתור דברי רבו אי אפשר להעמידה. אלא ע"י ראיות והוכחות:
6
ז׳ותו איכא למידק לאידך גיסא דילמא באמת מהרי"ק נמי הכי ס"ל דע"י ראיות שרי ליה לתלמיד גמור לחלוק על רבו בדין. ומי הכניסו לרב ז"ל בדוחק זה דקים ליה למהרי"ק שלא נחלק ר"ל אלא מסברא. הא שפיר מצי לתרוצי שלא בדוחק אלא מהרי"ק ככ"ע סבר. דריש לקיש נחלק על ר"י בכל גווני בין בסברא בין בראייה כמו שהוא האמת ולא קים ליה ולא מידי: ולפ"ז לא משמע מידי דפליג מהרי"ק אמהרא"י. דהא דאצטריך למימר דר"ל נתחכם כרבו לאו משום דאל"ה לא הוה מצי למיפלג עליה בהוראה. דע"י ראיה לא בעינן חכם כרבו. דראיות יתנו עדיהן. וכי איצטריך להכי משום דהוי ידע דודאי הוא שנחלק עליו לפעמים גם מסברא לבד. דלסברא לחוד לא סגי דלאו תלמיד חבר הוא:
7
ח׳ואי דיוקיה במהרי"ק הוא מדלא אשכח היתירא אלא בנתחכם כרבו. היינו משום דמייתי ראיה מר"ל. ולא מוכח מניה מידי למשרי ע"י ראיות בתלמיד גמור. דר"ל שאני דתלמיד חבר הוה. ונקט מילתא פסיקתא דמוכחא להדיא. אבל לעולם לא פליג מהרי"ק בהא. וכן אתה צריך לומר על כרחך אליבא דהרב בש"ך דלא אסיק מהרי"ק אדעתיה להביא ראיות מאמוראים אחרים. ונקט ר"ל דמניה מוכח שפיר. דאלת"ה אפי' יהבינן ליה דוחקיה. לא מתרץ מידי ודוק. אלא ודאי דיוקיה דהרב ש"ך מדר"ל דביה קעסיק מהרי"ק. והיה יכול להשוותו עם מהרא"י שלא מדוחק. לכך אני אומר דמתשובת מהרי"ק ז"ל ליכא למשמע מנה לפע"ד:
8
ט׳משיב דברים נכוחים למ"ש הרב הנ"ז ז"ל ע"ד מהרא"י
גם מש"ע הרב ש"ך ז"ל להשיב על מהרא"י בעל זאת הסברא דהגהה הנז' שכתב ראיה לסברתו שכך היא דרכה של תורה מימות התנאים והאמוראים וגאונים. והשיב הרב די"ל היינו בנטילת רשות או אחר שמת עכ"ד. הנה ספר הפסקים וכתבים למהרא"י ז"ל איננו בידי לע"ע לידע שורש דבר נמצא בו ולירד לסוף דעתו. כי אם מפי העתקה הנז' הקצרה וצרה אנו חיין. על כן לא אוכל לדבר בו מאחר שלא ראיתי דבריו במקומן. אמנם גם שני הדרכים שזכר הרב ז"ל אינם בחזקת תקנה לע"ד. אם הדרך הראשון בנטילת רשות אין הדעת מכרעת ולא השכל נותן שתועיל נתינת רשו' לכהאי גוונא. דהא ברבו מובהק עסקינן. ותלמיד גמור שצריך לגמרא וסברא דרבו. אסור להורות לא לבד מחמת כבוד רבו. אלא מפני שלא הגיע להוראה מיקרי לענ"ד. ולא הותר לו להורות בנטילת רשות. אלא בדברים הפשוטים והברורים שנאסר גם בהם מפני כבודו של רבו. לזה מועלת רשות. דכיון שאינו אלא כבוד רבו. הא קיי"ל הרב שמחל על כבודו כבודו מחול. משא"כ בהוראה שאינה פשוטה וברורה. דאיכא למיחש לטעות בשיקול הדעת וסברא. או לשגיאה בראיה דילמא מדמי מילי דלא דמיין להדדי. שלא כל האומר יש לי ראיות ומצאתי און לי. יש ממש בדבריו. שמא אינו כן. כיון שלא שימש כל צרכו. על כן צריך שיבחנו דבריו על פי חכם גדול ומומחה. ואיך יועיל לזה רשות ומחילה. מאן שביק מאן מחיל:
גם מש"ע הרב ש"ך ז"ל להשיב על מהרא"י בעל זאת הסברא דהגהה הנז' שכתב ראיה לסברתו שכך היא דרכה של תורה מימות התנאים והאמוראים וגאונים. והשיב הרב די"ל היינו בנטילת רשות או אחר שמת עכ"ד. הנה ספר הפסקים וכתבים למהרא"י ז"ל איננו בידי לע"ע לידע שורש דבר נמצא בו ולירד לסוף דעתו. כי אם מפי העתקה הנז' הקצרה וצרה אנו חיין. על כן לא אוכל לדבר בו מאחר שלא ראיתי דבריו במקומן. אמנם גם שני הדרכים שזכר הרב ז"ל אינם בחזקת תקנה לע"ד. אם הדרך הראשון בנטילת רשות אין הדעת מכרעת ולא השכל נותן שתועיל נתינת רשו' לכהאי גוונא. דהא ברבו מובהק עסקינן. ותלמיד גמור שצריך לגמרא וסברא דרבו. אסור להורות לא לבד מחמת כבוד רבו. אלא מפני שלא הגיע להוראה מיקרי לענ"ד. ולא הותר לו להורות בנטילת רשות. אלא בדברים הפשוטים והברורים שנאסר גם בהם מפני כבודו של רבו. לזה מועלת רשות. דכיון שאינו אלא כבוד רבו. הא קיי"ל הרב שמחל על כבודו כבודו מחול. משא"כ בהוראה שאינה פשוטה וברורה. דאיכא למיחש לטעות בשיקול הדעת וסברא. או לשגיאה בראיה דילמא מדמי מילי דלא דמיין להדדי. שלא כל האומר יש לי ראיות ומצאתי און לי. יש ממש בדבריו. שמא אינו כן. כיון שלא שימש כל צרכו. על כן צריך שיבחנו דבריו על פי חכם גדול ומומחה. ואיך יועיל לזה רשות ומחילה. מאן שביק מאן מחיל:
9
י׳הערה בדרכי ההורא' המוטל' לפעמים על שכם מי שאינו שמח בה
ויראה שאסור להורות לבדו אפי' היכא דליכא דעדיף מניה. שאפי' בפני חברו אינו רשאי להורות בהוראה שאינה פשוטה עד שיצטרף חבירו עמו לעיין בדבר וטובים השנים מן האחד. (אם לא באתר דלית גבר לא רב ולא חבר. תמן הוי גבר. ואז אין לו אלא מה שעיניו רואות. ויפתח בדורו כשמואל. ועכ"ז שהוא כמוכרח ואנוס. כל בעל נפש יחוש לעצמו לפי חומר הענין ולפי עוצם שכלו וכח ראיותיו וסברותיו וחזקם. שאי אפשר ליתן שיעורים לדברי' הללו ולבארם. כי הכל לפי המקום והאדם והענין. כל א' בעצמו יוכל לשער עד כמה יוכל שאת. ועד כמה כחו יפה להשען על בינתו. כיון דלא אפשר לשאול את הרב והמומחה. או יכתוב למרחקים לב"ד היפה. ולא יגיס לבו בהוראה. אע"פ שסבור שיש לו ראיות. שהרי גדולי חכמי התלמוד לא היו סומכין על דעתם בלבד. אפי' בהוראה דטרפות כגון ר"א דמכניף ומייתי בי עשרה ואמר כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא. ומה נענה אבתרייהו עני הדעת כמוני נעור וריק מחכמה ותורה. כאצבע בקירא לגמרא וסברא. ודי בזו הערה: אף שהוא מדברים הראוים להרחיב בהם הדיבור. רק מחמת שאיני כדאי הקיצור יפה. ולא כתבתי מה שכתבתי כי אם לזכרון בין עיני למשמרת לעצמי ואספיק בזה כעת שלא להאריך ולצאת מהנדרש. ולברחי האריכות קצרתי ג"כ בזכרון ראיות תלמודיות שהי"ל לעשות סמוכות לכל הדברים הנז'. אלא לפי שנראים דברים פשוטים הנחתים ועזבתים שלא תקוץ נפש הקורא בו ודעת לנבון נקל) שמתוך דבריהם ומשאם ומתנם ביחד יתברר האמת. ומכ"ש שלא הותר לו לחלוק על אדם גדול לעשות מעשה על פי עצמו בלבד. מה יתן ומה יוסיף לו רשות רבו אי לאו בר הכי הוא לסמוך על הכרעתו בלתי נטילת רשות (דאי בר הכי הוא רשות רבו למה. דהא מודה הרב בנתחכם. דלכ"ע מצי סמיך אראיה וחולק אף על רבו להדיא ושפיר דמי וק"ל) וכל שכן היכא דאיכא דעדיף מניה דלא מהניא רשותא. וק"ו לרבו דאית ביה נמי משום יקרא דרביה. דלא אתיא רשותא ומבטלא טעותא. (אלא דווקא נטילת רשות מר"ג ולענין דיני ממונות בתנאים המבוארים בח"מ סכ"ה) והרי שמואל חי ובית דינו קיים. מי יתיר ליפתח להורות בפניו ולעשות מעשה כנגדו. אף אם חושב שיש בידו ראיות. אם הרב אינו מודה בהם. כלא חשיבי. והוי טועה בדבר משנה ודאי:
ויראה שאסור להורות לבדו אפי' היכא דליכא דעדיף מניה. שאפי' בפני חברו אינו רשאי להורות בהוראה שאינה פשוטה עד שיצטרף חבירו עמו לעיין בדבר וטובים השנים מן האחד. (אם לא באתר דלית גבר לא רב ולא חבר. תמן הוי גבר. ואז אין לו אלא מה שעיניו רואות. ויפתח בדורו כשמואל. ועכ"ז שהוא כמוכרח ואנוס. כל בעל נפש יחוש לעצמו לפי חומר הענין ולפי עוצם שכלו וכח ראיותיו וסברותיו וחזקם. שאי אפשר ליתן שיעורים לדברי' הללו ולבארם. כי הכל לפי המקום והאדם והענין. כל א' בעצמו יוכל לשער עד כמה יוכל שאת. ועד כמה כחו יפה להשען על בינתו. כיון דלא אפשר לשאול את הרב והמומחה. או יכתוב למרחקים לב"ד היפה. ולא יגיס לבו בהוראה. אע"פ שסבור שיש לו ראיות. שהרי גדולי חכמי התלמוד לא היו סומכין על דעתם בלבד. אפי' בהוראה דטרפות כגון ר"א דמכניף ומייתי בי עשרה ואמר כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא. ומה נענה אבתרייהו עני הדעת כמוני נעור וריק מחכמה ותורה. כאצבע בקירא לגמרא וסברא. ודי בזו הערה: אף שהוא מדברים הראוים להרחיב בהם הדיבור. רק מחמת שאיני כדאי הקיצור יפה. ולא כתבתי מה שכתבתי כי אם לזכרון בין עיני למשמרת לעצמי ואספיק בזה כעת שלא להאריך ולצאת מהנדרש. ולברחי האריכות קצרתי ג"כ בזכרון ראיות תלמודיות שהי"ל לעשות סמוכות לכל הדברים הנז'. אלא לפי שנראים דברים פשוטים הנחתים ועזבתים שלא תקוץ נפש הקורא בו ודעת לנבון נקל) שמתוך דבריהם ומשאם ומתנם ביחד יתברר האמת. ומכ"ש שלא הותר לו לחלוק על אדם גדול לעשות מעשה על פי עצמו בלבד. מה יתן ומה יוסיף לו רשות רבו אי לאו בר הכי הוא לסמוך על הכרעתו בלתי נטילת רשות (דאי בר הכי הוא רשות רבו למה. דהא מודה הרב בנתחכם. דלכ"ע מצי סמיך אראיה וחולק אף על רבו להדיא ושפיר דמי וק"ל) וכל שכן היכא דאיכא דעדיף מניה דלא מהניא רשותא. וק"ו לרבו דאית ביה נמי משום יקרא דרביה. דלא אתיא רשותא ומבטלא טעותא. (אלא דווקא נטילת רשות מר"ג ולענין דיני ממונות בתנאים המבוארים בח"מ סכ"ה) והרי שמואל חי ובית דינו קיים. מי יתיר ליפתח להורות בפניו ולעשות מעשה כנגדו. אף אם חושב שיש בידו ראיות. אם הרב אינו מודה בהם. כלא חשיבי. והוי טועה בדבר משנה ודאי:
10
י״אואפי' אם יתעקש אדם לומר דמהני רשותא דרביה כה"ג נמי. מסתייה דנימא הכי כי יהיב ליה רשותא בהדיא דאפשר לגבי דידיה מהני. דאחר שכבר העיד על התלמיד שכחו יפה לחלוק עליו בשנתן לו רשות על כך. אפי' רצה לחזור בו אין שומעין לו לאחר מעשה. וכאותם שאמרו כבר בנית ואי אתה יכול לסתור. שעשאו כחבר ע"י נתינת הרשות. מיהא בסתמא פשיטא דלא מהני מידי: דאמרינן כי יהיב ליה רשותא לאורויי אבל למיפלג עליה לא קיהיב ליה. ושיורי שייריה בסתמא:
11
י״בוממילא נשמע שגם הדרך השני שזכר הרב דהיינו שמותר לחלוק עליו אחר שמת רבו. ג"כ אינה בטוחה דכי נמי מית מאי הוי. אי בר אוריין יאי הוא שנתחכם כרבו. ונעשה כתלמיד חבר ומומחה שאינו צריך עוד לרבו. מאי איריא מת. ואי לאו הכי מה מהני. וכי מי התיר לו לחלוק אפי' על גדולים אחרים שאינם רבותיו. הלא טועה בדבר משנה. כל זמן שלא הומחה עדיין לסמוך על דעתו. אם לא שיסכימו חכמים לדבריו. והרב ז"ל הנז' לא הטיל תנאי זה בדבר. מכל הלין לא נתקררה דעתי במ"ש הרב בש"ך ז"ל בזה. וכל שכן שהוספנו קושי בדברי ההגהה:
12
י״גדיוק מחויב נוסף בלשון הגה' הנ"ל
תו איכא לתמוהי עלה דהגה"ה לפום ריהטא דנראה מלשונה דדווקא דרך פסק והוראה מותר לסתור דברי רבו מובהק בראיות והוכחות נכוחות אבל בפלפול' בעלמ' אפי' בהוכחו' לא הותר לתלמי' לחלוק על רבו ולסתו' דבריו. ואיפכא מסתבר' כלפי לייא. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. דדרך פסק והוראה ודאי חמור: ואית ביה איסור מוסיף. דמורה הלכה בפני רבו נמי הוי. מלבד מה שסותר דבריו. דמורה אסור אפילו מסכים לדעת רבו. (וגם המכוין אל האמת ובלי שום פקפוק בכלל.) פשיטא דסותר לחוד שלא בדרך הוראה קיל טפי. השתא נחזי אנן למשרי הך תיגרא דבהג"ה ברישא. ממילא איפשיטא בעיין:
תו איכא לתמוהי עלה דהגה"ה לפום ריהטא דנראה מלשונה דדווקא דרך פסק והוראה מותר לסתור דברי רבו מובהק בראיות והוכחות נכוחות אבל בפלפול' בעלמ' אפי' בהוכחו' לא הותר לתלמי' לחלוק על רבו ולסתו' דבריו. ואיפכא מסתבר' כלפי לייא. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. דדרך פסק והוראה ודאי חמור: ואית ביה איסור מוסיף. דמורה הלכה בפני רבו נמי הוי. מלבד מה שסותר דבריו. דמורה אסור אפילו מסכים לדעת רבו. (וגם המכוין אל האמת ובלי שום פקפוק בכלל.) פשיטא דסותר לחוד שלא בדרך הוראה קיל טפי. השתא נחזי אנן למשרי הך תיגרא דבהג"ה ברישא. ממילא איפשיטא בעיין:
13
י״דהצלת דברי ההגה בהנז'
ואיברא כי מעיינינן משכחינן טעמא ונראין דברי ההגה מוכרחים בגמ' דפ"ק דסנהדרין (דו"ז) דאמרינן התם מניין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק (ופירש"י מפני כבוד רבו) ת"ל מדבר שקר תרחק. הא בהדיא מוכח דאפי' תלמיד גמור היושב לפני רבו אינו רשאי לשתוק. אע"פ שהוא דרך פסק והוראה. ועל כרחנו צ"ל דבראיה מיירי: דאי בסברא בעלמא לא הוה שרי. ואי תימא אפי' בסברא. הרי כל שכן שרשאי לסתור דינו בראיות. ולא עוד אלא שחובה היא:
ואיברא כי מעיינינן משכחינן טעמא ונראין דברי ההגה מוכרחים בגמ' דפ"ק דסנהדרין (דו"ז) דאמרינן התם מניין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק (ופירש"י מפני כבוד רבו) ת"ל מדבר שקר תרחק. הא בהדיא מוכח דאפי' תלמיד גמור היושב לפני רבו אינו רשאי לשתוק. אע"פ שהוא דרך פסק והוראה. ועל כרחנו צ"ל דבראיה מיירי: דאי בסברא בעלמא לא הוה שרי. ואי תימא אפי' בסברא. הרי כל שכן שרשאי לסתור דינו בראיות. ולא עוד אלא שחובה היא:
14
ט״ואת מקור' ברוך הערה מתלמוד ערוך מבואר היטב
ואין לומר דשרינן התם משום דעני הוא מצוה להצילו מיד עושק. הא בלא"ה לא הותר. ודיקא נמי מדנקט כה"ג ולא איפכא. דהוי אתי בק"ו. זה אינו דודאי משמע דלא חיישינן לכבוד רבו לגמרי בטועה בדין. וקרא נמי הכי משמע דמידי הוא טעמ' אלא משום הרחקה מדבר שקר. לא שנא זכות לעני מלעשיר. דאין מרחמין בדין. ומצוה להציל עשוק מיד עושקו. בין עשיר בין עני. ודנקט תלמודא כה"ג לאו דיוקא הוא. אדרבה לרבותא הוא דנקטיה. דאשמעינן שלא יתיירא מן העשיר אף כי חזק הוא מסתמא גבר אלם. שיש לחוש פן נמצא חזק רודפו. עכ"ז הזהיר שאפי' התלמיד לא ישתוק. דאע"ג דכבר הוזהר הדיין על כך. הוה אמינא תלמיד שאני דמילתא לאו עליה דידיה רמיא. ואיכא חששא טפי משום דעובר ומתעבר על ריב לא לו. קמ"ל ותו אצטריך דלא לימא עשיר ואדם גדול הוא היאך אחייבנו ונמצא מתבייש. אלא אפטרנו ואח"כ אומר לו שיתן לו את שלו. וכדרך שאמרו בדיין. משו"ה אשמעינן נמי בתלמיד כה"ג. דחד דינא אית ליה בהא. והוא הדין איפכא. ולא איצטריך למתניה. כיון דתרוייהו תנינהו בדיין. תני בתלמיד נמי חדא. וליתי אידך ממילא. הא מיהא שמעינן מנה דלכבוד הרב לא חיישינן בכי הא:
ואין לומר דשרינן התם משום דעני הוא מצוה להצילו מיד עושק. הא בלא"ה לא הותר. ודיקא נמי מדנקט כה"ג ולא איפכא. דהוי אתי בק"ו. זה אינו דודאי משמע דלא חיישינן לכבוד רבו לגמרי בטועה בדין. וקרא נמי הכי משמע דמידי הוא טעמ' אלא משום הרחקה מדבר שקר. לא שנא זכות לעני מלעשיר. דאין מרחמין בדין. ומצוה להציל עשוק מיד עושקו. בין עשיר בין עני. ודנקט תלמודא כה"ג לאו דיוקא הוא. אדרבה לרבותא הוא דנקטיה. דאשמעינן שלא יתיירא מן העשיר אף כי חזק הוא מסתמא גבר אלם. שיש לחוש פן נמצא חזק רודפו. עכ"ז הזהיר שאפי' התלמיד לא ישתוק. דאע"ג דכבר הוזהר הדיין על כך. הוה אמינא תלמיד שאני דמילתא לאו עליה דידיה רמיא. ואיכא חששא טפי משום דעובר ומתעבר על ריב לא לו. קמ"ל ותו אצטריך דלא לימא עשיר ואדם גדול הוא היאך אחייבנו ונמצא מתבייש. אלא אפטרנו ואח"כ אומר לו שיתן לו את שלו. וכדרך שאמרו בדיין. משו"ה אשמעינן נמי בתלמיד כה"ג. דחד דינא אית ליה בהא. והוא הדין איפכא. ולא איצטריך למתניה. כיון דתרוייהו תנינהו בדיין. תני בתלמיד נמי חדא. וליתי אידך ממילא. הא מיהא שמעינן מנה דלכבוד הרב לא חיישינן בכי הא:
15
ט״זהתלמי' עם שהו' מוזהר שלא לקפוץ ולהורות בפ"ר אפילו כביעת' בכותח' דמיחזי כאפקרות' מ"מ אם רואה שרבו טועה בדין והוראה אינו ראשי לשתוק בין להחמי' בין להקל בכל גוונא מיקרי לאפרושי מאיסורא
וכי תימא ההיא משום חומרא דדין ומשפט שהוא אחד מעמודי העולם. וגדול עונש המעוותו לפיכך הותר ולא חלקו בו כבוד לרב. אדרבה תקנה היא לו ודטבא עבדינן ליה כדי שינצל מעונש חמור פן ואולי טעה אף אם החשש רחוק. משא"כ בשאר פסקי דינים בהוראה שמא אסור. דלא חיישינן בהו למיעוט דלא שכיח. שהתלמיד שלא שימש כל צרכו ידע יותר מרבו המובהק המלמדו כי מה ידע ויבין ולא עמו הוא. דרבי לא שנאה ר"ח מנא ליה. משו"ה נימא דכבוד רבו עדיף. הא נמי ליתא דאיתא תו התם עשרה שיושבין בדין קולר תלוי בצואר כולם ומוקי לה בתלמיד היושב לפני רבו. שאינו אלא תלמיד מובהק בודאי וכדלעיל. וההיא בשאר דינין והוראות משמע דבמשפט הא אשמעינן חדא זימנא. והכי מוכח נמי מדמייתי עלה דר"א מכניף בי עשרה כי אתי טריפתא קמיה. לאורויי דשייך בכל ההוראות שאם התלמיד לפי דעתו רואה שרבו טועה בדין. צריך וחובה הוא עליו לאומרו ולא ישתוק כדי שלא יכשל בהוראת טעות (והא נמי נפקא מקרא דמדבר שקר תרחק דכייל כל דבר שקר. ואפי' מילי דעלמא בכלל כדאיתא פ"ב דכתובות כ"ש מילי דאורייתא) ולא הוי מורה הלכה בפני רבו בהכי דאיתסר ליה משום כבוד רבו. דמיחזי כי אפקרותא שקופץ להורות ואינו ממתין לשמוע דברי הרב. דאכתי לא ידע מאי דקאמר רביה. וה"ל למישתק ודיניה דההוא גברא פ' הדר ושקיל למטרפסיה נמי בהאי עלמא דלא מסתייעא ליה מילתא כדאי' פאע"פ (דסע"ב) ואף בדבר שלא בא לידי שאלה. אלא אומר דבר חדש מעצמו. שכך נראה בעיניו פשוט. כה"ג נמי מיחזי כאפקרותא כדאיתא בחלק (ד"ק ע"א ועמ"ש בס"ד בהגהות הגמ') ואפי' במראה גדולה בהנהגת חסידות לעצמו בלבד וקולו לא ישמע ולא יורה אר"ש בפני רבו אך מורה באצבעותיו מולל ברגליו ומפסיע פסיעה גסה ברוח יתירא. כענין יהודא ב"נ בר נידוי הוי. אי לאו בר הכי הוא כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דחיישינן ליוהרא אבל אם שמע דעת רבו וכסבור התלמיד שטועה הוא בדין והוראה. מותר לו לסתור דבריו ומצוה היא דהויא לאפרושי מאיסורא כי אין עצה ואין תבונה לנגד ה'. ולאו דוקא לאפרושי מאיסורא. אלא אפי' היה רבו טועה לחומרא שרי לי' לתלמיד' לאודועי' ואיכ' נמי מצו' שכשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר וכל שכן כי אית ביה דררא דממונא והפסד שלא כדין בהוראתו. דודאי מצוה שלא לשתוק. וכל זה נכלל בלאפרושי מאיסורא דשרי. וכל כהאי גוונא איסורא מיקרי ולית בה ספיקא לענ"ד:
וכי תימא ההיא משום חומרא דדין ומשפט שהוא אחד מעמודי העולם. וגדול עונש המעוותו לפיכך הותר ולא חלקו בו כבוד לרב. אדרבה תקנה היא לו ודטבא עבדינן ליה כדי שינצל מעונש חמור פן ואולי טעה אף אם החשש רחוק. משא"כ בשאר פסקי דינים בהוראה שמא אסור. דלא חיישינן בהו למיעוט דלא שכיח. שהתלמיד שלא שימש כל צרכו ידע יותר מרבו המובהק המלמדו כי מה ידע ויבין ולא עמו הוא. דרבי לא שנאה ר"ח מנא ליה. משו"ה נימא דכבוד רבו עדיף. הא נמי ליתא דאיתא תו התם עשרה שיושבין בדין קולר תלוי בצואר כולם ומוקי לה בתלמיד היושב לפני רבו. שאינו אלא תלמיד מובהק בודאי וכדלעיל. וההיא בשאר דינין והוראות משמע דבמשפט הא אשמעינן חדא זימנא. והכי מוכח נמי מדמייתי עלה דר"א מכניף בי עשרה כי אתי טריפתא קמיה. לאורויי דשייך בכל ההוראות שאם התלמיד לפי דעתו רואה שרבו טועה בדין. צריך וחובה הוא עליו לאומרו ולא ישתוק כדי שלא יכשל בהוראת טעות (והא נמי נפקא מקרא דמדבר שקר תרחק דכייל כל דבר שקר. ואפי' מילי דעלמא בכלל כדאיתא פ"ב דכתובות כ"ש מילי דאורייתא) ולא הוי מורה הלכה בפני רבו בהכי דאיתסר ליה משום כבוד רבו. דמיחזי כי אפקרותא שקופץ להורות ואינו ממתין לשמוע דברי הרב. דאכתי לא ידע מאי דקאמר רביה. וה"ל למישתק ודיניה דההוא גברא פ' הדר ושקיל למטרפסיה נמי בהאי עלמא דלא מסתייעא ליה מילתא כדאי' פאע"פ (דסע"ב) ואף בדבר שלא בא לידי שאלה. אלא אומר דבר חדש מעצמו. שכך נראה בעיניו פשוט. כה"ג נמי מיחזי כאפקרותא כדאיתא בחלק (ד"ק ע"א ועמ"ש בס"ד בהגהות הגמ') ואפי' במראה גדולה בהנהגת חסידות לעצמו בלבד וקולו לא ישמע ולא יורה אר"ש בפני רבו אך מורה באצבעותיו מולל ברגליו ומפסיע פסיעה גסה ברוח יתירא. כענין יהודא ב"נ בר נידוי הוי. אי לאו בר הכי הוא כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דחיישינן ליוהרא אבל אם שמע דעת רבו וכסבור התלמיד שטועה הוא בדין והוראה. מותר לו לסתור דבריו ומצוה היא דהויא לאפרושי מאיסורא כי אין עצה ואין תבונה לנגד ה'. ולאו דוקא לאפרושי מאיסורא. אלא אפי' היה רבו טועה לחומרא שרי לי' לתלמיד' לאודועי' ואיכ' נמי מצו' שכשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר וכל שכן כי אית ביה דררא דממונא והפסד שלא כדין בהוראתו. דודאי מצוה שלא לשתוק. וכל זה נכלל בלאפרושי מאיסורא דשרי. וכל כהאי גוונא איסורא מיקרי ולית בה ספיקא לענ"ד:
16
י״זשמירה מסתיר' המוכח
(ולא תקשי עלי ממ"ש הרב"י בח"מ סי' כ"ג גבי ת"ח היודע בעדות אשה להתירה א"צ להעיד בפני ב"ד קטן ממנו. אע"פ שיאסרוה אם לא יעיד. שאין זה נכלל באפרושי מאיסורא לפ"ד הרב"י ע"ש. דאמינא לך מ"מ לא דמי ההיא לדהכא. דאנן במאי עסקינן בהפסד ממון או היזק הנאה בדבר רשות או מצוה ודכוותה. דהוי פסידא דלא הדר ודאי חשיב לאפרושי מאיסורא. ולכיסופא לא חיישינן. אבל התם אע"ג דאסרי לה האידנא. אין הפסד כל כך והוא מעוות שיוכל לתקון. שהיום או למחר יוודע הדבר ותהא מותרת. משו"ה חיישינן לזילותא. והוא חילוק אמיתי בלי ספק דהתם ליכא חלול ה' כה"ג כדכתב הרב"י שאין שם שום טעות. אבל בטעות כל דהו מיקרי ח"ה אי שתקינן זה ברור. אמנם מלבד זה נ"ל שאין הכרח מדברי רש"י ז"ל דאיכ' למימר חדא נקט וה"ה איפכא דלא מסתבר דניחוש ליקרא דחכם בכה"ג. ולא ניחוש לתקנת העגונות. שהרבה חשו להם חז"ל. וגם איכא למיחש לתקלה וק"ל. שוב מצאתי להאחרונים ז"ל שכתבו שם כדברי. אלא שי"ל עדיין דליתא לחששא לגמרי דהא איכא תקנתא דמצו לשדורי לגביה בי תלתא דלסהיד באנפייהו. ואי לא עבדי הכי אינהו דאפסידו אנפשייהו. ולא מיבעי לת"ח לזלזולי בכבוד תורה בכדי. משו"ה לא חשיב כאפרושי מאיסורא. אבל בעלמא כנ"ד דנפיק מנה חורבא וטעות בדין. לעולם אימא דהו"ל אפרושי מאיסורא בכל גוונא דמורי שלא כהלכה אף להחמיר שאינו רשאי לשתוק המכיר ויודע בטעותו של המורה):
(ולא תקשי עלי ממ"ש הרב"י בח"מ סי' כ"ג גבי ת"ח היודע בעדות אשה להתירה א"צ להעיד בפני ב"ד קטן ממנו. אע"פ שיאסרוה אם לא יעיד. שאין זה נכלל באפרושי מאיסורא לפ"ד הרב"י ע"ש. דאמינא לך מ"מ לא דמי ההיא לדהכא. דאנן במאי עסקינן בהפסד ממון או היזק הנאה בדבר רשות או מצוה ודכוותה. דהוי פסידא דלא הדר ודאי חשיב לאפרושי מאיסורא. ולכיסופא לא חיישינן. אבל התם אע"ג דאסרי לה האידנא. אין הפסד כל כך והוא מעוות שיוכל לתקון. שהיום או למחר יוודע הדבר ותהא מותרת. משו"ה חיישינן לזילותא. והוא חילוק אמיתי בלי ספק דהתם ליכא חלול ה' כה"ג כדכתב הרב"י שאין שם שום טעות. אבל בטעות כל דהו מיקרי ח"ה אי שתקינן זה ברור. אמנם מלבד זה נ"ל שאין הכרח מדברי רש"י ז"ל דאיכ' למימר חדא נקט וה"ה איפכא דלא מסתבר דניחוש ליקרא דחכם בכה"ג. ולא ניחוש לתקנת העגונות. שהרבה חשו להם חז"ל. וגם איכא למיחש לתקלה וק"ל. שוב מצאתי להאחרונים ז"ל שכתבו שם כדברי. אלא שי"ל עדיין דליתא לחששא לגמרי דהא איכא תקנתא דמצו לשדורי לגביה בי תלתא דלסהיד באנפייהו. ואי לא עבדי הכי אינהו דאפסידו אנפשייהו. ולא מיבעי לת"ח לזלזולי בכבוד תורה בכדי. משו"ה לא חשיב כאפרושי מאיסורא. אבל בעלמא כנ"ד דנפיק מנה חורבא וטעות בדין. לעולם אימא דהו"ל אפרושי מאיסורא בכל גוונא דמורי שלא כהלכה אף להחמיר שאינו רשאי לשתוק המכיר ויודע בטעותו של המורה):
17
י״חאבל מצוה הוא שלא יקניט את רבו אפי' בפלפול' בעלמ' ולא יטריחנו בשאלה ואצ"ל שלא יחזיק במחלוקת להתריס נגדו בהוראה
מעתה נפתח לנו פתח תקוה בדברי ההגה הנז' לאשרה ולקיימה כדחזי. ולא תיקשי מידי מכל מה שהקשינו שאין דבר זה סותר כלל למה שאסרו לחלוק ולסתור דברי הרב. דאע"ג דאוקימנא איסורא אף ע"י הוכחה. היינו בדליכא נפקותא לדינא. דכיון דלא נפיק מנה חורבא. חשו לכבוד הרב המובהק. ואינו בדין שיביישנו תלמידו בסתיר' דבריו בחזקה. ואע"ג דבכי הא נמי מסתברא דשרי דאר"י הרבה למדתי כו' ומתלמידי יותר מכולן ואר"י לית את כבר לקישא.ולאו דוקא תלמיד חבר כר"ל אלא אפי' תלמיד מובהק משמע במקומות הרבה דשפיר דמי וכך היא דרכה של תורה. מכל מקום כל זה הוא בפלפול שהתלמידים מפלפלים עם רבם כדי לעמוד על האמת. שמתוך כך גם הרב מתחדד ומבאר להם ספיקותיהם. אבל אם רואה התלמיד שהרב מחזיק בדעתו וסברתו בפלפולו. ואינו חושש לסתירותיו ותשובותיו. נראה שאסור לתלמיד להתכוון לחלוק עליו ולסתור דבריו. אפי' בפלפול גרידא. דאף שהוא סבור שהאמת אתו. שמא לא ירד לסוף דעת רבו. מאחר שהוא רבו מובהק שכל עסקנו בו כאן. ועד ארבעין שנין לא קאי אינש אדעתיה דרביה אפי' נתחכם הרבה. כל שכן כשלא שימש כל צרכו עדיין. ויש לכל זה ראיות ופרטים שאין כאן מקום ביאורם. ועמ"ש בס"ד על דברי ספר חסידים בכיוצא בזה (בסי' י"ד) )נשמט ממקומו ויבוא בח"ב אי"ה) ואף להטריח בשאלות ותשובות חבילות שאין בהם ממש אינו רשאי ויש לו ליזהר מגחלתו של הרב שלא יכוה כמו שאירע לפלימו גם ללוי עם רבי וראב"א עם ר"ש בפד"מ (דנ"ה) ובהשותפין (ד"ט) (עוד (דכג"ב)) ולא הניחו לתלמידי ר"מ ליכנס לבה"מ מפני שקנטרנין הם ועל דא אפקוה לר"י מבי מדרשא וכה"ג טובא ברם במידי דנפקא מניה טעותא בדין והוראה אי אפשר שישתוק בשום פנים:
מעתה נפתח לנו פתח תקוה בדברי ההגה הנז' לאשרה ולקיימה כדחזי. ולא תיקשי מידי מכל מה שהקשינו שאין דבר זה סותר כלל למה שאסרו לחלוק ולסתור דברי הרב. דאע"ג דאוקימנא איסורא אף ע"י הוכחה. היינו בדליכא נפקותא לדינא. דכיון דלא נפיק מנה חורבא. חשו לכבוד הרב המובהק. ואינו בדין שיביישנו תלמידו בסתיר' דבריו בחזקה. ואע"ג דבכי הא נמי מסתברא דשרי דאר"י הרבה למדתי כו' ומתלמידי יותר מכולן ואר"י לית את כבר לקישא.ולאו דוקא תלמיד חבר כר"ל אלא אפי' תלמיד מובהק משמע במקומות הרבה דשפיר דמי וכך היא דרכה של תורה. מכל מקום כל זה הוא בפלפול שהתלמידים מפלפלים עם רבם כדי לעמוד על האמת. שמתוך כך גם הרב מתחדד ומבאר להם ספיקותיהם. אבל אם רואה התלמיד שהרב מחזיק בדעתו וסברתו בפלפולו. ואינו חושש לסתירותיו ותשובותיו. נראה שאסור לתלמיד להתכוון לחלוק עליו ולסתור דבריו. אפי' בפלפול גרידא. דאף שהוא סבור שהאמת אתו. שמא לא ירד לסוף דעת רבו. מאחר שהוא רבו מובהק שכל עסקנו בו כאן. ועד ארבעין שנין לא קאי אינש אדעתיה דרביה אפי' נתחכם הרבה. כל שכן כשלא שימש כל צרכו עדיין. ויש לכל זה ראיות ופרטים שאין כאן מקום ביאורם. ועמ"ש בס"ד על דברי ספר חסידים בכיוצא בזה (בסי' י"ד) )נשמט ממקומו ויבוא בח"ב אי"ה) ואף להטריח בשאלות ותשובות חבילות שאין בהם ממש אינו רשאי ויש לו ליזהר מגחלתו של הרב שלא יכוה כמו שאירע לפלימו גם ללוי עם רבי וראב"א עם ר"ש בפד"מ (דנ"ה) ובהשותפין (ד"ט) (עוד (דכג"ב)) ולא הניחו לתלמידי ר"מ ליכנס לבה"מ מפני שקנטרנין הם ועל דא אפקוה לר"י מבי מדרשא וכה"ג טובא ברם במידי דנפקא מניה טעותא בדין והוראה אי אפשר שישתוק בשום פנים:
18
י״טאלא אם הוא במילי דרבנן לשתוק אע"ג דחזי לרביה דעביד עובדא דלא כהלכתא לפ"ד ובתר הכי לימא מאי דק"ל ובדאורייתא לותיב לאלתר
ואי בדאורייתא הוא. מותבינן תיובתא והדר עבדינן. ואז השתיקה עברה גמורה. כדי לינצל מהמכשול. אע"פ שאינו אלא ספק ובדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן כדאיתא בעירובין (דסז"ב) והיינו דאמר להו ריב"ז לבני בתירה נתקע ואח"כ נדון כדאיתא בריש פ' י"ט שחל להיות בשבת וק"ל. הא מיהא אע"ג דאיתעביד עובדא מותבינן אפי' בדרבנן ולא שתקינן. ואי לאו משום דכבר נשמעה קרן ביבנה ונתפרסם ההיתר על פי הנשיא (ונראה שלא חשש ריב"ז לשמוע התשובה שהי"ל להשיב לפי שכבר ידעה ולא חשב אותה כלום. ולא פליגי אלא בסברה. ובני בתירה לא הגיעו למדה זו. ובהמשך ביאור מאמר דרפ"ו דפסחים כתבתי בזה דברים נחמדים בס"ד יעוין משם) וגם י"ל שעל קבלתו סמך. הא לאו הכי אפי' תלמיד מובהק רשאי להשיב. ומהדרינן עובדא אי אשתכח כוותיה. כללא דמילתא לעולם הרשות נתונה לתלמיד להשיב כל שיש לחוש לטעות הרב בדין ובהוראה. אלא דבשל תורה מצוה שלא לשתוק כלל. רק מיד יאמרנו קודם שיבא הדבר לידי מעשה. ובשל סופרים ג"כ מצוה היא אלא שממתינין לו עד אחר מעשה:
ואי בדאורייתא הוא. מותבינן תיובתא והדר עבדינן. ואז השתיקה עברה גמורה. כדי לינצל מהמכשול. אע"פ שאינו אלא ספק ובדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן כדאיתא בעירובין (דסז"ב) והיינו דאמר להו ריב"ז לבני בתירה נתקע ואח"כ נדון כדאיתא בריש פ' י"ט שחל להיות בשבת וק"ל. הא מיהא אע"ג דאיתעביד עובדא מותבינן אפי' בדרבנן ולא שתקינן. ואי לאו משום דכבר נשמעה קרן ביבנה ונתפרסם ההיתר על פי הנשיא (ונראה שלא חשש ריב"ז לשמוע התשובה שהי"ל להשיב לפי שכבר ידעה ולא חשב אותה כלום. ולא פליגי אלא בסברה. ובני בתירה לא הגיעו למדה זו. ובהמשך ביאור מאמר דרפ"ו דפסחים כתבתי בזה דברים נחמדים בס"ד יעוין משם) וגם י"ל שעל קבלתו סמך. הא לאו הכי אפי' תלמיד מובהק רשאי להשיב. ומהדרינן עובדא אי אשתכח כוותיה. כללא דמילתא לעולם הרשות נתונה לתלמיד להשיב כל שיש לחוש לטעות הרב בדין ובהוראה. אלא דבשל תורה מצוה שלא לשתוק כלל. רק מיד יאמרנו קודם שיבא הדבר לידי מעשה. ובשל סופרים ג"כ מצוה היא אלא שממתינין לו עד אחר מעשה:
19
כ׳מיהא בין הכי ובין הכי מסתיי' בגילוי דעתא טפי לא ולא מהני לי' שיטתי' לאורויי באתרא דרביה אלא כל ראיות שי"ל יביא ולא יעלימם מרבו ואם לא נתקבלו אצל הרב כלא חשיבי
אמנם צריך לידע שלא הורשה התלמיד כי אם להשיב תשובתו ולטעון טענותיו מה שיש לו לטעון על דברי הרב. ובלבד שלא יפסוק הדין ויעשה מעשה כדבריו. אעפ"י שסובר שיש בידו הוכחות וראיות לסתור דברי רבו. כי לא יהא אלא חבר הלא חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר התיר אין חבירו רשאי לאסור אם לא שטעה בדבר משנה. והכא בתלמיד מובהק עסקינן דלא שייך למימר ביה אגמריה סמיך. דר' לא שנאה ר"ח מנא ליה. ולא ברב הטועה בדבר משנה קיימינן. אלא בשיקול הדעת. לפי דעת התלמיד יש ראיות והוכחות שלא כדבריו. דבכה"ג אסור לחכם חבירו לסתור הוראתו. באותו מעשה ושאלה שעליה חלה הוראת החכם חבירו. ויתר עליו התלמיד שאפי' במעשה אחר הבא לידו ולא נשאל עליו הרב אסור לו לחלוק על דעת רבו ולעשות מעשה ע"פ ראיות והוכחות של עצמו. מאחר שהוא רבו המובהק. ולא הגיע עדיין למדה זו שיוכל לסמוך על דעת עצמו כגון ר"ל גבי ר"י דתלמיד חבר הוה. לעולם אסור לו להורות בין בפני רבו בין שלא בפניו. כל שכן לחלוק עליו. שאפי' לאחר מותו אסור. בין בראיות בין בסברא דלא חשיבי כלל לסמוך עליהן בענין המעשה רב. אם לא באופנים שזכרנו לעיל. וכל ראיותיו לא יועילו אלא לענין שלא ישתוק אם ימתיקו לפיו לא יכחידם תחת לשונו מפני כבוד רבו אלא מצוה היא להודיעם לרבו ולא יחוש. כיון דאיכא למיחש דנפיק מנה חורבא ע"י שתיקתו. ושוב הקולר תלוי בצואר הרב להכריע. ועד ארבעין שנין נמי לא קאי אינש אדעתיה דרביה:
אמנם צריך לידע שלא הורשה התלמיד כי אם להשיב תשובתו ולטעון טענותיו מה שיש לו לטעון על דברי הרב. ובלבד שלא יפסוק הדין ויעשה מעשה כדבריו. אעפ"י שסובר שיש בידו הוכחות וראיות לסתור דברי רבו. כי לא יהא אלא חבר הלא חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר התיר אין חבירו רשאי לאסור אם לא שטעה בדבר משנה. והכא בתלמיד מובהק עסקינן דלא שייך למימר ביה אגמריה סמיך. דר' לא שנאה ר"ח מנא ליה. ולא ברב הטועה בדבר משנה קיימינן. אלא בשיקול הדעת. לפי דעת התלמיד יש ראיות והוכחות שלא כדבריו. דבכה"ג אסור לחכם חבירו לסתור הוראתו. באותו מעשה ושאלה שעליה חלה הוראת החכם חבירו. ויתר עליו התלמיד שאפי' במעשה אחר הבא לידו ולא נשאל עליו הרב אסור לו לחלוק על דעת רבו ולעשות מעשה ע"פ ראיות והוכחות של עצמו. מאחר שהוא רבו המובהק. ולא הגיע עדיין למדה זו שיוכל לסמוך על דעת עצמו כגון ר"ל גבי ר"י דתלמיד חבר הוה. לעולם אסור לו להורות בין בפני רבו בין שלא בפניו. כל שכן לחלוק עליו. שאפי' לאחר מותו אסור. בין בראיות בין בסברא דלא חשיבי כלל לסמוך עליהן בענין המעשה רב. אם לא באופנים שזכרנו לעיל. וכל ראיותיו לא יועילו אלא לענין שלא ישתוק אם ימתיקו לפיו לא יכחידם תחת לשונו מפני כבוד רבו אלא מצוה היא להודיעם לרבו ולא יחוש. כיון דאיכא למיחש דנפיק מנה חורבא ע"י שתיקתו. ושוב הקולר תלוי בצואר הרב להכריע. ועד ארבעין שנין נמי לא קאי אינש אדעתיה דרביה:
20
כ״אואף את"ל דבפלפול שרי לסתו' שרי לסתו' דברי רבו בכל מה דאפש' כדי לברר האמ' מ"מ לענין מעש' יד התלמיד לא תהיה בו לענות על רב לנטות מדעתו והכרעתו לא להקל ולא להחמיר וכל ראיותיו לא יועילו
והשתא דאתינן להכי אפי' תימא לסתור דבריו בפלפול נמי שרי בכל גוונא אפי' אינו אלא לחדודי בעלמא ולמיהדר אפירכי בכל טצדקי דאפשר לנצח את הרב אפי' בדרך הטעאה (ובלבד שלא יכוין לקנטור) שרי. וכענין שאמרו בהרב. וכתב הרמב"ם ז"ל יש לו לרב להטעות את התלמידים. וכי הא דאמרינן ורבה לחדודי לאביי הוא דקבעי ואף ב"ע לא אמרה אלא לחדד את התלמידים (אבל באמת אינו דומה לפי שחמור כבודו ומוראו של הרב והוקש לכבוד ומורא שמים ע"כ י"ל ליזהר מאד שיהיו דבריו מעטים ולא ירבה בחבילה של טענו' בכח שלא יארע לו כדרך שאירע לר"ע עם ר"א עם שצדק בדבריו וזכה בהלכ' וכמ"ש לעולא משגש ארחוי דאמיה ור"כ ור"ל עם ר"י כ"ש אם מראה דרך גאה וגאון בשאלה כענין רז"בט בפא"ט ודכוותיה) אפ"ה לא סתרן אהדדי דלא נאסר לחלוק ולסתור. אלא לעשות מעשה כנגד דעת רבו הא לחוד הוא דאסו' ברבו מובהק אע"פ שמביא התלמיד ראיות והוכחות כמה וכמה. וכך הוא הענין כשרואה לרבו שטועה בדין איך שיהיה. חובה על התלמיד שלא ישתוק ולא חיישינן לזילותא. דאין עצה וגו' ושגיאות מי יבין. הרי מבחר מין הא האנושי טעה. וארז"ל אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם. על כן אין התלמיד רשאי לשתוק בשום פני' כשהדבר נוגע בענין הלכה למעשה. ויודיע לרבו ראיותיו (ואף בזה יש תנאי שצריך לומר לו בלשון כבוד למדתנו רבינו וביארו עוד שלא יאמר אמתין עד שיחתוך הדין ואסתרנו ואחזור ואבננו כדי שיקרא על שמי. אלא אומר לו כך למדתנו רבינו ויתלה הדין ברבו) שמתוך כך יתברר האמת אולי משגה הוא. ואם יקבל הרב תשובתו ויחזור בו ויודה לדברי התלמיד מוטב. ויפסוק הרב הדין. שאין לו לתלמיד לתלות הגדולה בעצמו בשום אופן כנז' (כי לא מפיו אנו חיין ולא על דבריו אנו סומכין. אם לא שיסכים הרב. ועל פי הכרעתו נתקיימה ההוראה. ובלא"ה לא חשיבא מידי וכמ"ש בסמוך בס"ד) אבל אם לא יחוש הרב לתשובת התלמיד. וידחה ראיותיו והוכחותיו. אז אסור לתלמיד להחזיק במחלוקת ולעשות מעשה שלא כדעת רבו. וגם במעשה אחר כיוצא בו הבא לפניו שלא בפני רבו. שכיון שידע הרב הראיות ולא קבלם. הרי הן כמי שאינן. כי בודאי ראה שאין בהן ממש. ואפי' לא השיב על דבריו של תלמיד וראיותיו. אין בכך כלום. דאיכא למימר מיחש הוא דלא חש להו. כדאשכחן טובא כה"ג בתלמודין. דאף לגבי תלמיד חבר אמרינן לא חש דוק ותשכח שאין לי להאריך בדברים הנודעים. (ואימת אמרינן מדשתיק אודויי אודי. עיין בתשוב' א"מ הגאון ז"ל סוף סי' קכ"ד:).
והשתא דאתינן להכי אפי' תימא לסתור דבריו בפלפול נמי שרי בכל גוונא אפי' אינו אלא לחדודי בעלמא ולמיהדר אפירכי בכל טצדקי דאפשר לנצח את הרב אפי' בדרך הטעאה (ובלבד שלא יכוין לקנטור) שרי. וכענין שאמרו בהרב. וכתב הרמב"ם ז"ל יש לו לרב להטעות את התלמידים. וכי הא דאמרינן ורבה לחדודי לאביי הוא דקבעי ואף ב"ע לא אמרה אלא לחדד את התלמידים (אבל באמת אינו דומה לפי שחמור כבודו ומוראו של הרב והוקש לכבוד ומורא שמים ע"כ י"ל ליזהר מאד שיהיו דבריו מעטים ולא ירבה בחבילה של טענו' בכח שלא יארע לו כדרך שאירע לר"ע עם ר"א עם שצדק בדבריו וזכה בהלכ' וכמ"ש לעולא משגש ארחוי דאמיה ור"כ ור"ל עם ר"י כ"ש אם מראה דרך גאה וגאון בשאלה כענין רז"בט בפא"ט ודכוותיה) אפ"ה לא סתרן אהדדי דלא נאסר לחלוק ולסתור. אלא לעשות מעשה כנגד דעת רבו הא לחוד הוא דאסו' ברבו מובהק אע"פ שמביא התלמיד ראיות והוכחות כמה וכמה. וכך הוא הענין כשרואה לרבו שטועה בדין איך שיהיה. חובה על התלמיד שלא ישתוק ולא חיישינן לזילותא. דאין עצה וגו' ושגיאות מי יבין. הרי מבחר מין הא האנושי טעה. וארז"ל אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם. על כן אין התלמיד רשאי לשתוק בשום פני' כשהדבר נוגע בענין הלכה למעשה. ויודיע לרבו ראיותיו (ואף בזה יש תנאי שצריך לומר לו בלשון כבוד למדתנו רבינו וביארו עוד שלא יאמר אמתין עד שיחתוך הדין ואסתרנו ואחזור ואבננו כדי שיקרא על שמי. אלא אומר לו כך למדתנו רבינו ויתלה הדין ברבו) שמתוך כך יתברר האמת אולי משגה הוא. ואם יקבל הרב תשובתו ויחזור בו ויודה לדברי התלמיד מוטב. ויפסוק הרב הדין. שאין לו לתלמיד לתלות הגדולה בעצמו בשום אופן כנז' (כי לא מפיו אנו חיין ולא על דבריו אנו סומכין. אם לא שיסכים הרב. ועל פי הכרעתו נתקיימה ההוראה. ובלא"ה לא חשיבא מידי וכמ"ש בסמוך בס"ד) אבל אם לא יחוש הרב לתשובת התלמיד. וידחה ראיותיו והוכחותיו. אז אסור לתלמיד להחזיק במחלוקת ולעשות מעשה שלא כדעת רבו. וגם במעשה אחר כיוצא בו הבא לפניו שלא בפני רבו. שכיון שידע הרב הראיות ולא קבלם. הרי הן כמי שאינן. כי בודאי ראה שאין בהן ממש. ואפי' לא השיב על דבריו של תלמיד וראיותיו. אין בכך כלום. דאיכא למימר מיחש הוא דלא חש להו. כדאשכחן טובא כה"ג בתלמודין. דאף לגבי תלמיד חבר אמרינן לא חש דוק ותשכח שאין לי להאריך בדברים הנודעים. (ואימת אמרינן מדשתיק אודויי אודי. עיין בתשוב' א"מ הגאון ז"ל סוף סי' קכ"ד:).
21
כ״בבד"א בתלמיד גמו' איבר' בת"ח שנתחכם וקרוב להיות במדרגה כרבו מצי סמיך אראיה להורות שלא כדברי רבו לחומרא מיהא אפי' באתריה דרבי' אחר מותו או אפי' בחייו שלא במקו' רבו
לכן בתלמיד מובהק הדבר ברור שאסור לו לנטות מדעת רבו המובהק. ואינו רשאי לחלוק עליו בהלכה למעשה. אפי' עם כל ראיות שבעולם. ולא יסור מכל הדבר אשר יורהו בין להקל בין להחמיר והכל נשמע מכלל מ"ש במקומות מפוזרים בגמרא ודעת לנבון נקל ואפי' יאמר על שמאל שהוא ימין. לפ"ד תלמידו. אין לו לתלמי' אלא דברי רבו (אם דומה הרב למלאך ה' צבאות. שאינו חשוד לחלוק על האמת. כדי להעמיד דבריו) ואם רק הוא ממנו הוא. ויתלה בחסרון דעתו. שלא זכה עדיין לעמוד על סוף דעת רבו (ואע"פ שאין רבו קיים. לעולם אסור לו לחלוק על דעת רבו. כל זמן שלא נתחכם כל כך שהגיע למדריגת תלמיד חבר. משא"כ בתלמיד חבר ודאי הותר לו לסמוך על דעת עצמו. ולהחמיר אף במקום שאין לו ראיה רק מספק. לאחר מיתת רבו מיהא. כדמוכח מהא דבעי תלמודא למימר פ"ק דמגלה דחזקיה קרי בטברי' בארביסר וחמיסר משום דמספקא ליה מילתא. אע"ג דלרבי הוה פשיטא ליה. אפ"ה קאתי ספיקיה דחזקיה תלמידיה. ומפיק מודאיה דרבי רביה. וצ"ל עכ"פ משום דחזקיה ת"ח לרבי הוה כדמשמע קצת. משו"ה הוה מצי לאחמורי מספיקא אף באתריה דרבי בלאחר מותו מיהת) וכ"ש וק"ו שאסור לו לחלוק על רבו ולסתור הוראתו בפניו. שזה אסור אפי' בתלמיד חבר. ולחכם עם חכם חברו. כדרך שנתבאר. (וגדולה מזו יתבאר לפנינו בעז"ה שאפי' הרב אינו רשאי לסתור הוראת תלמידו החבר. כשבאה השאלה לפני התלמיד החבר והורה בה שלא במקום הרב. או במקומו של חבר. אפי' עדיין לא חלה הוראתו. וידוע לרב שהחבר תלמידו חלוק עליו. אינו יכול להורות שלא כדבריו):
לכן בתלמיד מובהק הדבר ברור שאסור לו לנטות מדעת רבו המובהק. ואינו רשאי לחלוק עליו בהלכה למעשה. אפי' עם כל ראיות שבעולם. ולא יסור מכל הדבר אשר יורהו בין להקל בין להחמיר והכל נשמע מכלל מ"ש במקומות מפוזרים בגמרא ודעת לנבון נקל ואפי' יאמר על שמאל שהוא ימין. לפ"ד תלמידו. אין לו לתלמי' אלא דברי רבו (אם דומה הרב למלאך ה' צבאות. שאינו חשוד לחלוק על האמת. כדי להעמיד דבריו) ואם רק הוא ממנו הוא. ויתלה בחסרון דעתו. שלא זכה עדיין לעמוד על סוף דעת רבו (ואע"פ שאין רבו קיים. לעולם אסור לו לחלוק על דעת רבו. כל זמן שלא נתחכם כל כך שהגיע למדריגת תלמיד חבר. משא"כ בתלמיד חבר ודאי הותר לו לסמוך על דעת עצמו. ולהחמיר אף במקום שאין לו ראיה רק מספק. לאחר מיתת רבו מיהא. כדמוכח מהא דבעי תלמודא למימר פ"ק דמגלה דחזקיה קרי בטברי' בארביסר וחמיסר משום דמספקא ליה מילתא. אע"ג דלרבי הוה פשיטא ליה. אפ"ה קאתי ספיקיה דחזקיה תלמידיה. ומפיק מודאיה דרבי רביה. וצ"ל עכ"פ משום דחזקיה ת"ח לרבי הוה כדמשמע קצת. משו"ה הוה מצי לאחמורי מספיקא אף באתריה דרבי בלאחר מותו מיהת) וכ"ש וק"ו שאסור לו לחלוק על רבו ולסתור הוראתו בפניו. שזה אסור אפי' בתלמיד חבר. ולחכם עם חכם חברו. כדרך שנתבאר. (וגדולה מזו יתבאר לפנינו בעז"ה שאפי' הרב אינו רשאי לסתור הוראת תלמידו החבר. כשבאה השאלה לפני התלמיד החבר והורה בה שלא במקום הרב. או במקומו של חבר. אפי' עדיין לא חלה הוראתו. וידוע לרב שהחבר תלמידו חלוק עליו. אינו יכול להורות שלא כדבריו):
22
כ״גתמצית כלל העולה בנדון השאלה לחלוק ולווכח עם הרב בפלפול רשות הוא ובדבר הוראה ופס"ד חייב התלמיד להשי' מה שנ"ל לסתור הדין ואסור להורות הלכה למעשה עד שיומחה לרבים
ועל דרך זה צריך לפרש כוונת בעל ההג"ה דשרי לתלמיד לחלוק על רבו בהוראה ופסק אם יש לו ראיות והוכחות. שרוצה לומר מותר לגלות דעתו כנגדו ולבאר ראיותיו. כיון דאיכא למיחש לטעותא. דילמא אשתמיטיה ואימר הדר ביה וקנפיק מנה חורבא שמא יבואו התלמידים ויקבעו הלכה כמותו. אבל לענין מעשה לא קאמר דודאי אסור לתלמיד מובהק להורות הלכה למעשה אפי' מרבה בראיות כל היום. עד שיסכים הרב ויפסוק הלכה כדבריו. ומיהת עדיף דבר הנוגע לפיסקא דדינא והוראה שאין התלמיד רשאי לשתוק מפני כבוד הרב. משא"כ במידי דתלי בסברא בעלמא. או פלפול גרידא. רשות הוא. ואי חייש לכיסופא דרביה לשתוק. כענין רב שימי עם רב פפא (תענית דט"ב) והא דנקט בהג"ה לשון מותר. דמשמע רשות בלבד הוא. ואם כדברנו. הרי חובה הוא. בדין הוא דלימא חובה. והואיל דברישא בעל ש"ע קאמר אסור. תני נמי איהו בסיפא מותר ותו משום דבסברא בעלמא בלי ראיה. אפשר איסורא נמי איכא ואפי' בגלויי דעתא בלחוד. והכי מסתברא דמיחזי כי אפקרותא. כשאינו יודע ראיות הברורות אצלו לפחות. להוכיח שטועה הרב. כי אם מסברא בעלמא. ודאי לא חיישינן לה. וכה"ג אסור גבי הוראה. אע"ג דשרי בפלפול. משו"ה נקיט לישנא דמותר. כך נ"ל בדעת ההג"ה וסרו ממנה כל הספיקות ונראין דברים פשוטים ברורים ומוכרחים. וכללו של דבר שלא הותר לתלמיד כל עיקר לחלוק ולעשות מעשה כדעתו:
ועל דרך זה צריך לפרש כוונת בעל ההג"ה דשרי לתלמיד לחלוק על רבו בהוראה ופסק אם יש לו ראיות והוכחות. שרוצה לומר מותר לגלות דעתו כנגדו ולבאר ראיותיו. כיון דאיכא למיחש לטעותא. דילמא אשתמיטיה ואימר הדר ביה וקנפיק מנה חורבא שמא יבואו התלמידים ויקבעו הלכה כמותו. אבל לענין מעשה לא קאמר דודאי אסור לתלמיד מובהק להורות הלכה למעשה אפי' מרבה בראיות כל היום. עד שיסכים הרב ויפסוק הלכה כדבריו. ומיהת עדיף דבר הנוגע לפיסקא דדינא והוראה שאין התלמיד רשאי לשתוק מפני כבוד הרב. משא"כ במידי דתלי בסברא בעלמא. או פלפול גרידא. רשות הוא. ואי חייש לכיסופא דרביה לשתוק. כענין רב שימי עם רב פפא (תענית דט"ב) והא דנקט בהג"ה לשון מותר. דמשמע רשות בלבד הוא. ואם כדברנו. הרי חובה הוא. בדין הוא דלימא חובה. והואיל דברישא בעל ש"ע קאמר אסור. תני נמי איהו בסיפא מותר ותו משום דבסברא בעלמא בלי ראיה. אפשר איסורא נמי איכא ואפי' בגלויי דעתא בלחוד. והכי מסתברא דמיחזי כי אפקרותא. כשאינו יודע ראיות הברורות אצלו לפחות. להוכיח שטועה הרב. כי אם מסברא בעלמא. ודאי לא חיישינן לה. וכה"ג אסור גבי הוראה. אע"ג דשרי בפלפול. משו"ה נקיט לישנא דמותר. כך נ"ל בדעת ההג"ה וסרו ממנה כל הספיקות ונראין דברים פשוטים ברורים ומוכרחים. וכללו של דבר שלא הותר לתלמיד כל עיקר לחלוק ולעשות מעשה כדעתו:
23
כ״דוע"כ צ"ל כן כוונת בעל ההג"ה
ותדע שזוהי כוונתו של הרב בהג"ה שהרי לא אמר אלא לחלוק עליו ולא הזכיר שרשאי לעשות מעשה ע"פ ראיותיו אלא ודאי לאו להכי נחית. דהא בתלמיד שעדיין לא הגיע למדה זו עסקינן. דבתלמיד מובהק מיירי דאפי' בהוראה ברורה ופשוטה אסור. אלא לאשמועינן דאין בגילוי דעתא משום כבוד רבו וכנז'. ויש לפרש בו עוד שאפי' להחזיק במחלוקתו מותר לתלמיד. ורצוני שלא ישליך דברי עצמו וראיותיו אחרי גוו. כשסבור שהם נכונים. ושלא השיב עליהם הרב תשובה מספקת. שהרשות נתונה לחקור ולדרוש ולשאול לחכמים מומחים אחרים ואין בזה משום חולק על רבו. רק באופן ובתנאי שלא יסמוך על דעת עצמו. אע"פ שחושב שהדין עמו. כל זמן שהוא תלמידו של המורה. ולא הגיע למעלת תלמיד חבר. אסור לו לחלוק ולעשות מעשה וככל האמור. שזה בכלל החולק וחמור ממנו. ואין לי בזה ספק:
ותדע שזוהי כוונתו של הרב בהג"ה שהרי לא אמר אלא לחלוק עליו ולא הזכיר שרשאי לעשות מעשה ע"פ ראיותיו אלא ודאי לאו להכי נחית. דהא בתלמיד שעדיין לא הגיע למדה זו עסקינן. דבתלמיד מובהק מיירי דאפי' בהוראה ברורה ופשוטה אסור. אלא לאשמועינן דאין בגילוי דעתא משום כבוד רבו וכנז'. ויש לפרש בו עוד שאפי' להחזיק במחלוקתו מותר לתלמיד. ורצוני שלא ישליך דברי עצמו וראיותיו אחרי גוו. כשסבור שהם נכונים. ושלא השיב עליהם הרב תשובה מספקת. שהרשות נתונה לחקור ולדרוש ולשאול לחכמים מומחים אחרים ואין בזה משום חולק על רבו. רק באופן ובתנאי שלא יסמוך על דעת עצמו. אע"פ שחושב שהדין עמו. כל זמן שהוא תלמידו של המורה. ולא הגיע למעלת תלמיד חבר. אסור לו לחלוק ולעשות מעשה וככל האמור. שזה בכלל החולק וחמור ממנו. ואין לי בזה ספק:
24
כ״הלפי דרכנו למדנו איך יובן מ"ש בשמואל דהו"ל דין מורה הלכ' בפ"ר שהו' דבר תמוה לפי' ריהטא
ובמאי דכתיבנא דלהורות ולעשות מעשה. לגמרי אסור אע"פ שיש לו לפי דעתו ראיות בריאות וטובות וסובר שהוא דבר ברור. שלא אמרו אלא שלא ישתוק ויודיע לרבו כדי שינצל מהשגיאה אם אולי טעה. מאחר שיש ידים מוכיחות. אך מכל מקום ההכרעה תלויה ברבו: בהא ניחא לי נמי ההוא עובדא דשמואל עם עלי דבעי למיענשיה משום מורה הלכה בפני רבו. שנדחקו בו התוס' ליתן לו דין מורה בפני רבו גמור. ולכאורה תמיהא מילתא טובא. דכי נמי הוה ליה דין תלמיד מובהק. מיהא מורה הלכה בפני רבו כי האי לא אשכחן. דבני אהרן ודכוותייהו לא המתינו לשאול הדין וההלכה מרבם. ולא היה שם טעות הרב בכלום. אבל מעשה דשמואל כי הוי באהדורי טעותא הוה. דחזי לעלי דלא טב הורה. וכה"ג ודאי שרי. ואדרבה חובה שלא לשתוק. והא מאי מורה הלכה איכא. הא קחזי דמהדרי בתר כהן. וטעות בדאורייתא הוה. דמותבינן לאלתר ולא נטרינן. אפי' לכשתימצי לומר דלא חשיבא לאפרושי מאיסורא כה"ג. וכל שכן דודאי כי אפרושי מאיסורא נמי דמי. דאם לא מצא כהן לפי שעה יושב ובטל. ושהויי מצוה לא משהינן כלל. או הרי שאין שם כהן היודע הלכות שחיטה דקמבטל לגמרי מאקרובי קורבניה. פשיטא דלא הו"ל למשתק. ומאן דשתק לא שפיר עבד. אלא על כרחך כדאמרן דאכתי הו"ל מורה בפני רבו. משום דלא הו"ל למימרא להו למה לכו כולי האי. להחליט הדבר בסתירת הוראת עלי. אלא היה צריך להודיע לעלי תחלה ולהזכיר לו דרך כבוד למדתני רבינו שחיטה בזר כשירה. ואז שהיה עלי חוזר בו ומודה לדבריו. לא היה בזה משום מורה בפני רבו. אבל השתא מיהת מורה הלכה בפני רבו הוא אע"ג דמימר שפיר קאמר. מאחר שלא המתין לשאול את פי רבו עלי לידע אם יסכים לדבריו. שזה לא הותר אלא לת"ח שאינו צריך להסכמת רבו:
ובמאי דכתיבנא דלהורות ולעשות מעשה. לגמרי אסור אע"פ שיש לו לפי דעתו ראיות בריאות וטובות וסובר שהוא דבר ברור. שלא אמרו אלא שלא ישתוק ויודיע לרבו כדי שינצל מהשגיאה אם אולי טעה. מאחר שיש ידים מוכיחות. אך מכל מקום ההכרעה תלויה ברבו: בהא ניחא לי נמי ההוא עובדא דשמואל עם עלי דבעי למיענשיה משום מורה הלכה בפני רבו. שנדחקו בו התוס' ליתן לו דין מורה בפני רבו גמור. ולכאורה תמיהא מילתא טובא. דכי נמי הוה ליה דין תלמיד מובהק. מיהא מורה הלכה בפני רבו כי האי לא אשכחן. דבני אהרן ודכוותייהו לא המתינו לשאול הדין וההלכה מרבם. ולא היה שם טעות הרב בכלום. אבל מעשה דשמואל כי הוי באהדורי טעותא הוה. דחזי לעלי דלא טב הורה. וכה"ג ודאי שרי. ואדרבה חובה שלא לשתוק. והא מאי מורה הלכה איכא. הא קחזי דמהדרי בתר כהן. וטעות בדאורייתא הוה. דמותבינן לאלתר ולא נטרינן. אפי' לכשתימצי לומר דלא חשיבא לאפרושי מאיסורא כה"ג. וכל שכן דודאי כי אפרושי מאיסורא נמי דמי. דאם לא מצא כהן לפי שעה יושב ובטל. ושהויי מצוה לא משהינן כלל. או הרי שאין שם כהן היודע הלכות שחיטה דקמבטל לגמרי מאקרובי קורבניה. פשיטא דלא הו"ל למשתק. ומאן דשתק לא שפיר עבד. אלא על כרחך כדאמרן דאכתי הו"ל מורה בפני רבו. משום דלא הו"ל למימרא להו למה לכו כולי האי. להחליט הדבר בסתירת הוראת עלי. אלא היה צריך להודיע לעלי תחלה ולהזכיר לו דרך כבוד למדתני רבינו שחיטה בזר כשירה. ואז שהיה עלי חוזר בו ומודה לדבריו. לא היה בזה משום מורה בפני רבו. אבל השתא מיהת מורה הלכה בפני רבו הוא אע"ג דמימר שפיר קאמר. מאחר שלא המתין לשאול את פי רבו עלי לידע אם יסכים לדבריו. שזה לא הותר אלא לת"ח שאינו צריך להסכמת רבו:
25
כ״וואין סתירה מר"פ הדר
וא"ת א"כ אף באפרושי מאיסורא לא ידבר התלמיד ולא יורה בפני רבו. אלא יודיע לרבו. והא ליתא דאשכחן בהדיא ר"פ הדר בההוא דקטר חמריה בציניתא בשבתא דרמי ביה רבינא קלא. ואמר ליה ר"א דלית ביה משום אפקרותא. דאין חכמה ואין תבונה וגו' נגד ה'. ואם איתא הא אפ"ה אית בה משום אפקרותא. דהו"ל לאדכוריה לרב אשי. ולרמי ביה איהו קלא. יש להשיב דפשיטא אית לפלוגי במילתא דאפרושי מאיסורא. דודאי כי התם שרי. דאדקאמר ליה רבינא לר"א קא מיתחל שבת על ידא דהיאך. אבל כשהדבר סובל שהות. ואפשר לקיים גם כבוד רב הכי עדיף:
וא"ת א"כ אף באפרושי מאיסורא לא ידבר התלמיד ולא יורה בפני רבו. אלא יודיע לרבו. והא ליתא דאשכחן בהדיא ר"פ הדר בההוא דקטר חמריה בציניתא בשבתא דרמי ביה רבינא קלא. ואמר ליה ר"א דלית ביה משום אפקרותא. דאין חכמה ואין תבונה וגו' נגד ה'. ואם איתא הא אפ"ה אית בה משום אפקרותא. דהו"ל לאדכוריה לרב אשי. ולרמי ביה איהו קלא. יש להשיב דפשיטא אית לפלוגי במילתא דאפרושי מאיסורא. דודאי כי התם שרי. דאדקאמר ליה רבינא לר"א קא מיתחל שבת על ידא דהיאך. אבל כשהדבר סובל שהות. ואפשר לקיים גם כבוד רב הכי עדיף:
26
כ״זנמצינו למדין עוד שת"ח ורב שוין לחברים ממש שאין א' ראשי להורות שלא כדע' חברו החולק עליו במקומו א"ל בדרכי' מבוארי' וכל השאלות המזדמנו' באותו מקום שבה דר הא' הרי הן כמי שחלה עליהן הוראתו אע"פ שעדיין לא באו לפניו והלכו לשאו' לרבו האור' ובא שם לפי שעה לא יורה ויעשה מעשה כדעת עצמו ואצ"ל בדאתחילו ביה במר באתריה אע"ג דאכתי תלמידי' דאידך הוא
ובכן מתיישב ג"כ מה שנראה לכאורה סתירה בדברים הללו בתחלת העיון. שהרי נראה בעליל ממה שכבר אמרנו למעלה וביררנו בעזה"י שאפי' תלמיד מובהק יכול לסתור דברי רבו בדבר הנוגע בדין ופסק הלכה והוראה. ומצוה עליו שלא לשתוק אם יודע ראיות והוכחות לחלוק על פסקו של הרב. ובדוכתא אחרינא אשכחן איפכא דאפי' הרב אינו רשאי לחלוק על תלמידו בהוראה כדאיתא גבי שרקפא דספק דרוסות דאתי לקמיה דרב ולא עבד עובדא כשמעתיה. וכן בפרק כל גגות (דצד"א) אתרא דשמואל הוה. אע"ג דשמואל ת"ח דרב הוה. כדמוכח גבי שבוע הבן ובשאר דוכתי. ואיך לא סתר רב דבריו ויחלוק עליו כיון שהיה דבר הוראה. ורב לא ס"ל הכי. אלא היינו טעמא משום דתלמיד חבר בפסקו כשחולק על רבו. שוה בו ויפה כחו ככח הרב. וכמו שאין תלמיד מובהק רשאי לחלוק על רבו לעשות מעשה כדברי עצמו אע"פ שיש לו ראיות לסתור דברי רבו. הוא הדין נמי הרב אינו יכול לחלוק על פסק תלמידו החבר במקומו. מאחר שאין סברתו ודעתו נעלמת מהת"ח ואעפ"כ הוא חולק עליו ועומד בסברתו. והותר לת"ח לילך אחר דעת עצמו ואינו חושש אם יחלוק על רבו. הדר הו"ל הרב כחבר לענין זה שאינו רשאי לאסור ולהתיר נגד דעת החכם שכבר הורה באותה שאלה. כל שאינו טעות שיקול הדעת בדיני ממונות. או אגמריה סמיך כרבה בב"ח. וחבר ותלמיד חבר שווין בזה שאפי' מחמת ראיות אינן יכולין להורות בפ"ר אם לא בשני דרכים הנ"ל. והשאלות הבאות במקום החכם אפי' לא ידע מהן ולא באו לפניו הרי כולן כאילו חלה עליהן הוראתו. מאחר שהן ברשותו. והוא רגיל לפסוק כך. אין חכם אחר העובר בעיר רשאי להורות בה הפך דעת חכם העיר. ואפי' היה החכם האורח רבו של התושב. אינו יכול לחלוק על תלמיד חבר במקומו לענין מעשה להשיג גבולו וליכנס בתחומו:
ובכן מתיישב ג"כ מה שנראה לכאורה סתירה בדברים הללו בתחלת העיון. שהרי נראה בעליל ממה שכבר אמרנו למעלה וביררנו בעזה"י שאפי' תלמיד מובהק יכול לסתור דברי רבו בדבר הנוגע בדין ופסק הלכה והוראה. ומצוה עליו שלא לשתוק אם יודע ראיות והוכחות לחלוק על פסקו של הרב. ובדוכתא אחרינא אשכחן איפכא דאפי' הרב אינו רשאי לחלוק על תלמידו בהוראה כדאיתא גבי שרקפא דספק דרוסות דאתי לקמיה דרב ולא עבד עובדא כשמעתיה. וכן בפרק כל גגות (דצד"א) אתרא דשמואל הוה. אע"ג דשמואל ת"ח דרב הוה. כדמוכח גבי שבוע הבן ובשאר דוכתי. ואיך לא סתר רב דבריו ויחלוק עליו כיון שהיה דבר הוראה. ורב לא ס"ל הכי. אלא היינו טעמא משום דתלמיד חבר בפסקו כשחולק על רבו. שוה בו ויפה כחו ככח הרב. וכמו שאין תלמיד מובהק רשאי לחלוק על רבו לעשות מעשה כדברי עצמו אע"פ שיש לו ראיות לסתור דברי רבו. הוא הדין נמי הרב אינו יכול לחלוק על פסק תלמידו החבר במקומו. מאחר שאין סברתו ודעתו נעלמת מהת"ח ואעפ"כ הוא חולק עליו ועומד בסברתו. והותר לת"ח לילך אחר דעת עצמו ואינו חושש אם יחלוק על רבו. הדר הו"ל הרב כחבר לענין זה שאינו רשאי לאסור ולהתיר נגד דעת החכם שכבר הורה באותה שאלה. כל שאינו טעות שיקול הדעת בדיני ממונות. או אגמריה סמיך כרבה בב"ח. וחבר ותלמיד חבר שווין בזה שאפי' מחמת ראיות אינן יכולין להורות בפ"ר אם לא בשני דרכים הנ"ל. והשאלות הבאות במקום החכם אפי' לא ידע מהן ולא באו לפניו הרי כולן כאילו חלה עליהן הוראתו. מאחר שהן ברשותו. והוא רגיל לפסוק כך. אין חכם אחר העובר בעיר רשאי להורות בה הפך דעת חכם העיר. ואפי' היה החכם האורח רבו של התושב. אינו יכול לחלוק על תלמיד חבר במקומו לענין מעשה להשיג גבולו וליכנס בתחומו:
27
כ״חתצייתינהו להנך כללי דכייל בקב' רבא ותלמידא בדרכי ההוראה דטבא לקילטא וטבא לאולפנא. ביאור דין הטועה בהורא' שאף על השוגג הוא נדון כמזיד והצלת השגת ראב"ד
הנלקט מהאמור בקצרה. והנקלט ע"ג נפה וכברה. הוא זה (א) אין התלמיד רשאי לחלוק על רבו ולסתור דבריו דרך קיפוח וניצוח אפי' בפילפול בעלמא. (ב) אבל אם אינו מתכוין לקנטר ולבייש את רבו. רשות הוא להשיב עד מקום שידו מגעת כדי להעמיד הדבר על בוריו ולברר האמת. (ג) ובדבר הנוגע לדין והוראה לא די שרשאי לגלות דעתו. וראיותיו לסתור דברי רבו. אלא חובה ג"כ שלא ישתוק בכה"ג מפני כבוד רבו. דכבוד תורה עדיף. (ד) ולכן בכל אופן שהוא הטעות בדין בין לקולא בין לחומרא. מצוה על התלמיד לומר דעתו וראייתו. (ה) ובמשפטי עסקי ממונות יש איסור נוסף. משום דררא דממונא. שלא יוציא ממון שלא כדין מיד הפטור. וכל זה בכלל מדבר שקר תרחק. (ו) ויש לידע עוד שאין דברים הללו אמורים אלא בטעות בדאורייתא. דבכל גוונא לא שתקינן אבל במידי דמדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. ולא חיישינן לאותובי מקמי הכי וזה אפי' בחבר. כ"ש בתלמיד ששתיקתו יפה בכה"ג. ואפשר י"ל תיובתא לאו טעותא ודאי היא. משו"ה תרחינן במידי דרבנן. אבל כשהטעות ברור. קרובני לומר דגם בדרבנן לא שבקינן ליה למיעבד עובדא. ומותבינן ברישא ולא חיישינן לכיסופא (ולאו דוקא בדבר שבערוה והוא מד"ס כגון המורה להתיר במש"אלס ודכוותה. דההוא בר שמתא הוא ודאי אפי' העושה בשגגה דשגגת תלמיד עולה זדון כדבעו למעבד לר"ש דאורי להיתירא באגמא דסמקי אע"ג דאינו אלא דרבנן כנודע. ופשיט' דרב מעיקרא נמי לא הוה חשיד ליה במזיד ומכוין לזלזל בד"ס ח"ו כאפיקורוס המלגלג בד"ח. דהא היינו ר"ש דמסר נפשיה ושמית אדרבנן ואתרחיש ליה ניסא כדאי' בשילהי הרואה. אלא ה"ט דבעו לשמותי ליה משום דבמקום שיש ח"ה אין חולקין כבוד לרב דנפקא מנה חורבא לזלזולי במילי דרבנן. להכי לא מהניא טענת שוגג לצורבא מרבנן דחמיר כנז' וכל דלא ידע במאי דפשט איסורו פשיעותא היא. ודטבא ליה עבדי ליה ולא סגי בלא"ה ואפי' לא קעבר אלא אמנהגא כר"נ בר אסיא ודכוותיה. וכ"ש המיקל בד"ס במה שנוגע לדבר ערוה החמורה. משו"ה פשיטא ליה לרב דמנדינן ליה לאלתר. מיהא שמואל חייש למיעוטא דשכיח דעביד אינש דטעי בהכי ומבדיל בין מים למים דלא שוו לענין זה כמו שהיה שם באמת מקום לטעות ולחלק. ובזה נתיישבה לנו השגת הראב"ד שמנה זאת בכלל דברים שמנדין עליהן. ולא הספיק לו מה שמנה הר"מ ז"ל המזלזל בד"ס דההוא ודאי שאני דפקר בדרבנן. משא"כ הכא לאו ברשיעי עסקינן אדרבה בחסידי איירי. ואשמעינן רבותא דכה"ג אף בשוגג חייב נידוי מטעמי דאמרן דאיכא למיחש לתקלה שלא יבואו ב"א וילמדו ממנו מאחר שת"ח הורה לעשות כן. לכן צריך לפרסם טעותו ע"י מעשה ב"ד כי היכי דלא ליתו למיגמר ממקלקלתא. אלא דכי איכא מידי למילף זכותא למיתלי ביה טעותא תלינן ולא ענשינן עלה והזהר בזה) ודוק. (ז) אמנם לא נצטוה התלמיד אלא שלא לשתוק. אבל לא הותר לו לחלוק על רבו בחזקת היד לילך אחר עצתו ודעת עצמו לסמוך על זה להורות הלכה למעשה נגד דעת רבו. שזה חמור ממורה הלכה בפ"ר. שהוא אינו סותר דעת רבו כלל. רק שאינו חושש להמתין עד שיפסוק הרב את הדין וקופץ להורות לפניו. וכאן איסור כפול אפקרותא דמורה הלכה בפני רבו וגם סותר דבריו וחולק עליו. שהרי כיון שהרב ידע ראיותיו של תלמיד. והוא אעפ"כ עומד בדעתו אם שהשיב עליהם. או לא חש להשיב. אליו מחויב לשמוע בין להקל בין להחמיר. לעשות כדבריו אפי' בשל תורה. (ח) ואסור לו להרהר אחרי רבו ואפי' להחמיר על עצמו. חוששני לו מזקן ממרא (כדמוכח מההיא דאמר ליה שמואל לרב אכול ואי לאו כתיבנא עלך זקן ממרא כדאי' בירו' גבי שמן דגוים דוק ואל תבהל להשיב) ובזה אין חילוק בין רבו קיים או לא. (ט) וכל זה דווקא בתלמיד מובהק שלא שימש כל צרכו וצריך עדיין לגמרא וסברא דרבו. אבל בתלמיד חבר כבר אמרו שיכול לחלוק ולסתור דברי רבו בגמרא וסברא. ויוכל להורות ולעשות מעשה כדברי עצמו. והתלמוד מלא מזה. (י) ובמה דברים אמורים במקומו וברשותו או ברשות ששניהם שוין בו. שם רשאי להורות כפי סברתו. אבל לא במקומו של רבו. דהיינו בפניו ממש. משא"כ אחר מותו הרשות נתונה לתלמיד חבר לעשות מעשה כדעת עצמו. להחמיר מיהא. אפי' מספק בלבד. ובמקום רבו. (י"א) ולא עוד אלא שרבו אינו רשאי לחלוק עליו ולהורות במקומו שלא כדעתו של תלמידו החבר. ואפי' עדיין לא נשאל עליה עכשיו. כמי שחלה הוראתו דמי. כיון שרגיל לפסוק כן. ודינן זה עם זה כחבר שאינו רשאי להתיר מה שאסר חברו. ולא לאסור מה שהתיר חבירו אם לא ע"פ הדרכים שנתבארו בפוסקים. וזה דווקא כל זמן שחברו קיים וכנז':
הנלקט מהאמור בקצרה. והנקלט ע"ג נפה וכברה. הוא זה (א) אין התלמיד רשאי לחלוק על רבו ולסתור דבריו דרך קיפוח וניצוח אפי' בפילפול בעלמא. (ב) אבל אם אינו מתכוין לקנטר ולבייש את רבו. רשות הוא להשיב עד מקום שידו מגעת כדי להעמיד הדבר על בוריו ולברר האמת. (ג) ובדבר הנוגע לדין והוראה לא די שרשאי לגלות דעתו. וראיותיו לסתור דברי רבו. אלא חובה ג"כ שלא ישתוק בכה"ג מפני כבוד רבו. דכבוד תורה עדיף. (ד) ולכן בכל אופן שהוא הטעות בדין בין לקולא בין לחומרא. מצוה על התלמיד לומר דעתו וראייתו. (ה) ובמשפטי עסקי ממונות יש איסור נוסף. משום דררא דממונא. שלא יוציא ממון שלא כדין מיד הפטור. וכל זה בכלל מדבר שקר תרחק. (ו) ויש לידע עוד שאין דברים הללו אמורים אלא בטעות בדאורייתא. דבכל גוונא לא שתקינן אבל במידי דמדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. ולא חיישינן לאותובי מקמי הכי וזה אפי' בחבר. כ"ש בתלמיד ששתיקתו יפה בכה"ג. ואפשר י"ל תיובתא לאו טעותא ודאי היא. משו"ה תרחינן במידי דרבנן. אבל כשהטעות ברור. קרובני לומר דגם בדרבנן לא שבקינן ליה למיעבד עובדא. ומותבינן ברישא ולא חיישינן לכיסופא (ולאו דוקא בדבר שבערוה והוא מד"ס כגון המורה להתיר במש"אלס ודכוותה. דההוא בר שמתא הוא ודאי אפי' העושה בשגגה דשגגת תלמיד עולה זדון כדבעו למעבד לר"ש דאורי להיתירא באגמא דסמקי אע"ג דאינו אלא דרבנן כנודע. ופשיט' דרב מעיקרא נמי לא הוה חשיד ליה במזיד ומכוין לזלזל בד"ס ח"ו כאפיקורוס המלגלג בד"ח. דהא היינו ר"ש דמסר נפשיה ושמית אדרבנן ואתרחיש ליה ניסא כדאי' בשילהי הרואה. אלא ה"ט דבעו לשמותי ליה משום דבמקום שיש ח"ה אין חולקין כבוד לרב דנפקא מנה חורבא לזלזולי במילי דרבנן. להכי לא מהניא טענת שוגג לצורבא מרבנן דחמיר כנז' וכל דלא ידע במאי דפשט איסורו פשיעותא היא. ודטבא ליה עבדי ליה ולא סגי בלא"ה ואפי' לא קעבר אלא אמנהגא כר"נ בר אסיא ודכוותיה. וכ"ש המיקל בד"ס במה שנוגע לדבר ערוה החמורה. משו"ה פשיטא ליה לרב דמנדינן ליה לאלתר. מיהא שמואל חייש למיעוטא דשכיח דעביד אינש דטעי בהכי ומבדיל בין מים למים דלא שוו לענין זה כמו שהיה שם באמת מקום לטעות ולחלק. ובזה נתיישבה לנו השגת הראב"ד שמנה זאת בכלל דברים שמנדין עליהן. ולא הספיק לו מה שמנה הר"מ ז"ל המזלזל בד"ס דההוא ודאי שאני דפקר בדרבנן. משא"כ הכא לאו ברשיעי עסקינן אדרבה בחסידי איירי. ואשמעינן רבותא דכה"ג אף בשוגג חייב נידוי מטעמי דאמרן דאיכא למיחש לתקלה שלא יבואו ב"א וילמדו ממנו מאחר שת"ח הורה לעשות כן. לכן צריך לפרסם טעותו ע"י מעשה ב"ד כי היכי דלא ליתו למיגמר ממקלקלתא. אלא דכי איכא מידי למילף זכותא למיתלי ביה טעותא תלינן ולא ענשינן עלה והזהר בזה) ודוק. (ז) אמנם לא נצטוה התלמיד אלא שלא לשתוק. אבל לא הותר לו לחלוק על רבו בחזקת היד לילך אחר עצתו ודעת עצמו לסמוך על זה להורות הלכה למעשה נגד דעת רבו. שזה חמור ממורה הלכה בפ"ר. שהוא אינו סותר דעת רבו כלל. רק שאינו חושש להמתין עד שיפסוק הרב את הדין וקופץ להורות לפניו. וכאן איסור כפול אפקרותא דמורה הלכה בפני רבו וגם סותר דבריו וחולק עליו. שהרי כיון שהרב ידע ראיותיו של תלמיד. והוא אעפ"כ עומד בדעתו אם שהשיב עליהם. או לא חש להשיב. אליו מחויב לשמוע בין להקל בין להחמיר. לעשות כדבריו אפי' בשל תורה. (ח) ואסור לו להרהר אחרי רבו ואפי' להחמיר על עצמו. חוששני לו מזקן ממרא (כדמוכח מההיא דאמר ליה שמואל לרב אכול ואי לאו כתיבנא עלך זקן ממרא כדאי' בירו' גבי שמן דגוים דוק ואל תבהל להשיב) ובזה אין חילוק בין רבו קיים או לא. (ט) וכל זה דווקא בתלמיד מובהק שלא שימש כל צרכו וצריך עדיין לגמרא וסברא דרבו. אבל בתלמיד חבר כבר אמרו שיכול לחלוק ולסתור דברי רבו בגמרא וסברא. ויוכל להורות ולעשות מעשה כדברי עצמו. והתלמוד מלא מזה. (י) ובמה דברים אמורים במקומו וברשותו או ברשות ששניהם שוין בו. שם רשאי להורות כפי סברתו. אבל לא במקומו של רבו. דהיינו בפניו ממש. משא"כ אחר מותו הרשות נתונה לתלמיד חבר לעשות מעשה כדעת עצמו. להחמיר מיהא. אפי' מספק בלבד. ובמקום רבו. (י"א) ולא עוד אלא שרבו אינו רשאי לחלוק עליו ולהורות במקומו שלא כדעתו של תלמידו החבר. ואפי' עדיין לא נשאל עליה עכשיו. כמי שחלה הוראתו דמי. כיון שרגיל לפסוק כן. ודינן זה עם זה כחבר שאינו רשאי להתיר מה שאסר חברו. ולא לאסור מה שהתיר חבירו אם לא ע"פ הדרכים שנתבארו בפוסקים. וזה דווקא כל זמן שחברו קיים וכנז':
28
כ״טזהו מה שנראה לע"ד מוכרח בביאור סעיפי פרט זה שלא מצאתיו עדיין מבואר בהרחבה כל צרכו בדברי הפוסקים ז"ל. אולי לרוב פשיטותו. מכל מקום יצא לנו מזה תשובת שאלתך ברורה שבודאי אם הבן והתלמיד נתחכם אח"כ בתורה כמו אביו ורבו או קרוב להם. יכול לחלוק עליו אפי' בהלכה למעשה. ואף בבנו והוא תלמידו שהרי כבוד הרב עודף על כבוד האב. ואין משוא פנים בתורה. כל שהתורה זיכתה לו. אמנם אם הוא עדין תלמיד גמור. לא הותר לו כלל לחלוק על רבו ולסתור פסקו אפי' איננו או מת. ואין אומרין בזה אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ויפתח בדורו כו'. דאדרבה אין משיבין את הארי אחרי מותו. ואפי' לא היה רבו כלל אם היה רב גדול ומומחה לרבים:
29
ל׳עצה טוב' קמ"ל והיינו דתנן עשה לך רב
והא דאמר רבא לר"פ ולרב הונא בדר"י כי אתא פיסקא דדינא קמייכו כו' לא מיגמר תגמרון מניה (פי"נ דק"ל) אינו ענין לכאן. דאינהו ת"ח הוו גבי רבא וכבר יצאו להוראה. ואנן לאו בהכי עסקינן וכדאמרן. וגדולה מזו מצאנו בפ' בכל מערבין כשמת ר"ג שנכנס ר"י להפר את דבריו ועמד ריב"ן על רגליו ואמר חזי אנא דבתר רישא גופא אזל כו' ולא רצה לקבל תשובתו של ר"י (דוודאי בלי טענה ותשובה. לא היה עולה עה"ד להפר את דבריו) ואע"פ שדין חברים היה להם לר"ג ולר"י זה עם זה. שמע מנה דאחר מותו עדיף. ואפי' לגבי חברים. מכל מקום צריך לומר דווקא כשפשטה הוראתו וכבר הוקבעה הלכה כמותו כך נ"ל. כדי ליישב שלא יקשה עלינו כלום וק"ל. ואם הוא דבר הוראה שלא פשט בישראל לקבוע הלכה כך. והתלמיד יש לו להשיב עליה. ולאו בר הכי הוא למעבד עובדא כשמעתיה. כבר נתננו לו עצה טובה שיודיע צערו לרבים וגדולים המומחים בהוראה שבדורו. ועל פיהם יקום דבר ההכרעה. לראות אם יש ממש בדבריו וטענתו הטובה היא אם רעה. מיהת פשיטא דלא חיישינן לגלויי דעתא נגד דעת הרב בדבר הלכה והוראה. בכל גוונא בין בחייו של רב בין במותו. כשאין דעתו של תלמיד מתקררת בדברי רבו. כל ראיות שיש לו יביא. בין בע"פ בין בכתב לשאול ולחקור דבר המשפט אצל חכמי דורו הבקיאים כדי לעמוד על האמת. ואם אין שם בקיאין ולא יוכל לעמוד על דעת זולתו. אעפ"כ מצוה שירשום דברי תשובתו ויכתבנה לזכרון דברים. שמא יבוא אדם גדול בחכמה ובמנין ויסכים לדבריו ויחזיקם או יבטלם כענין ששנינו בפ"ק דעדויות. עכ"פ אין ראוי להעלים דבר מה שיביא קיצור בהשגת האמת. אף כי בתורת אמת ומשפטי ה' צדקו יחדו.והשלמים בחכמה אינן מקפידין על התופס עליהם. אדרבה מחזיקין טובה למי שיצילם מליפול ברשת השגיאה שהיא פרוסה לרגלי כל החכמים אשר עיני בשר להם. ואמר החכם קבל האמת ממי שאמרו. ואפי' מקטן שבקטנים. ואמרו ז"ל תלמיד שאמר דבר הלכה אין מזחיחין אותו. וכ"ש דבההוא עלמא דקשוט לא קפדי רבנן ונייחא דנפשייהו הוא. דטבא להו עבדינן להו לברר האמת שבדבריהם ע"י מו"מ. ברם אין לתלמיד לסמוך על דעתו למעשה בלי הסכמת זקנים שבדור. שמא הוא הטועה מאחר שלא שימש כל צרכו. בהא סלקינן ובהא נחתינן. קטלי קני באגמא כי אנן. במילתא דמספקא עלן. לאחריני אודועי מודעינן. אורויי לא מורינן. ומכאן מודעא רבה והתנצלות מספיק כי יפלא בעיניך על אשר תראה ילדות היתה בי. והעזתי פני בדברי רבותי נ"ע לכתוב עליהם מה שיראה לענ"ד כאשר עם לבבי באמת ובתמים. לבי אנסני לאהבת האמת. וחלילה לי לעשות בנפשי שקר לסמוך על דעתי הקלה כמות שהיא בלי צירוף וסניף מצדדים אחרים או ע"פ סמיכת זקנים וסעד מומחים. הבקיאים בהוראה חס ליה לזרעא דאבא. ויספיק לך זה כעת כפי הפנאי ופה תהא שביתת קולמסי מענין זה ותנח התיב"ה. נאם דש"ת מאהבה וחבה. הטרוד יעבץ ס"ט:
והא דאמר רבא לר"פ ולרב הונא בדר"י כי אתא פיסקא דדינא קמייכו כו' לא מיגמר תגמרון מניה (פי"נ דק"ל) אינו ענין לכאן. דאינהו ת"ח הוו גבי רבא וכבר יצאו להוראה. ואנן לאו בהכי עסקינן וכדאמרן. וגדולה מזו מצאנו בפ' בכל מערבין כשמת ר"ג שנכנס ר"י להפר את דבריו ועמד ריב"ן על רגליו ואמר חזי אנא דבתר רישא גופא אזל כו' ולא רצה לקבל תשובתו של ר"י (דוודאי בלי טענה ותשובה. לא היה עולה עה"ד להפר את דבריו) ואע"פ שדין חברים היה להם לר"ג ולר"י זה עם זה. שמע מנה דאחר מותו עדיף. ואפי' לגבי חברים. מכל מקום צריך לומר דווקא כשפשטה הוראתו וכבר הוקבעה הלכה כמותו כך נ"ל. כדי ליישב שלא יקשה עלינו כלום וק"ל. ואם הוא דבר הוראה שלא פשט בישראל לקבוע הלכה כך. והתלמיד יש לו להשיב עליה. ולאו בר הכי הוא למעבד עובדא כשמעתיה. כבר נתננו לו עצה טובה שיודיע צערו לרבים וגדולים המומחים בהוראה שבדורו. ועל פיהם יקום דבר ההכרעה. לראות אם יש ממש בדבריו וטענתו הטובה היא אם רעה. מיהת פשיטא דלא חיישינן לגלויי דעתא נגד דעת הרב בדבר הלכה והוראה. בכל גוונא בין בחייו של רב בין במותו. כשאין דעתו של תלמיד מתקררת בדברי רבו. כל ראיות שיש לו יביא. בין בע"פ בין בכתב לשאול ולחקור דבר המשפט אצל חכמי דורו הבקיאים כדי לעמוד על האמת. ואם אין שם בקיאין ולא יוכל לעמוד על דעת זולתו. אעפ"כ מצוה שירשום דברי תשובתו ויכתבנה לזכרון דברים. שמא יבוא אדם גדול בחכמה ובמנין ויסכים לדבריו ויחזיקם או יבטלם כענין ששנינו בפ"ק דעדויות. עכ"פ אין ראוי להעלים דבר מה שיביא קיצור בהשגת האמת. אף כי בתורת אמת ומשפטי ה' צדקו יחדו.והשלמים בחכמה אינן מקפידין על התופס עליהם. אדרבה מחזיקין טובה למי שיצילם מליפול ברשת השגיאה שהיא פרוסה לרגלי כל החכמים אשר עיני בשר להם. ואמר החכם קבל האמת ממי שאמרו. ואפי' מקטן שבקטנים. ואמרו ז"ל תלמיד שאמר דבר הלכה אין מזחיחין אותו. וכ"ש דבההוא עלמא דקשוט לא קפדי רבנן ונייחא דנפשייהו הוא. דטבא להו עבדינן להו לברר האמת שבדבריהם ע"י מו"מ. ברם אין לתלמיד לסמוך על דעתו למעשה בלי הסכמת זקנים שבדור. שמא הוא הטועה מאחר שלא שימש כל צרכו. בהא סלקינן ובהא נחתינן. קטלי קני באגמא כי אנן. במילתא דמספקא עלן. לאחריני אודועי מודעינן. אורויי לא מורינן. ומכאן מודעא רבה והתנצלות מספיק כי יפלא בעיניך על אשר תראה ילדות היתה בי. והעזתי פני בדברי רבותי נ"ע לכתוב עליהם מה שיראה לענ"ד כאשר עם לבבי באמת ובתמים. לבי אנסני לאהבת האמת. וחלילה לי לעשות בנפשי שקר לסמוך על דעתי הקלה כמות שהיא בלי צירוף וסניף מצדדים אחרים או ע"פ סמיכת זקנים וסעד מומחים. הבקיאים בהוראה חס ליה לזרעא דאבא. ויספיק לך זה כעת כפי הפנאי ופה תהא שביתת קולמסי מענין זה ותנח התיב"ה. נאם דש"ת מאהבה וחבה. הטרוד יעבץ ס"ט:
30