שאילת יעבץ, חלק א ו׳Sheilat Yaavetz, Volume I 6
א׳שאלת איך יש לנהוג במעשר כספים אם רשאי אדם לנכות מן הריוח ההוצאות שהיו לו במו"מ שהן נחשבות מכלל הקרן אם לאו:
1
ב׳תשובה
2
ג׳הצלת דברי הה"ג מהר"ד ז"ל מתפיסת הרב בחו"י ז"ל
דבר זה כבר עמדו עליו מחכמי דורנו. ולהוציאך חלק אי אפשר מכל מקום. ואודיעך ממה שיש לעמוד עליו בדבריהם שראיתי כעת. עיין ס' חות יאיר (סי' רכ"ד) נדפסה תשו' הה"ג מהר"ד נ"ש נר"ו על ענין זה שדימהו הרב בעל התשובה ה"י לאותה סוגיא דמנחות (ד"ע) והרב בעל הספר השיגו וכתב דלא דמי אלא לדבר שאין זרעו כלה. ולא ידעתי מה כיון בהשגה זו. דכי נמי הוי דבר שאין זרעו כלה. הא קיי"ל דבעי עשורי לפי כולו ואינו מנכה כלום לפי חשבון המתוקן כדקיי"ל בבצלים וכדילפינן מריבויא דקרא דעשר תעשר אפי' דבר שאין זרעו כלה. וצ"ל דמשום דאינו דרך זריעה הוא דמנכה קרן והוצאה כמו בשבלין שקצרן ושתלן. דמשום דלאו היינו זריעתן. פטורין ואינן מתעשרין אלא לפי חשבון תוספת הגידולין. והיינו נמי טעמיה דמהר"ד:
דבר זה כבר עמדו עליו מחכמי דורנו. ולהוציאך חלק אי אפשר מכל מקום. ואודיעך ממה שיש לעמוד עליו בדבריהם שראיתי כעת. עיין ס' חות יאיר (סי' רכ"ד) נדפסה תשו' הה"ג מהר"ד נ"ש נר"ו על ענין זה שדימהו הרב בעל התשובה ה"י לאותה סוגיא דמנחות (ד"ע) והרב בעל הספר השיגו וכתב דלא דמי אלא לדבר שאין זרעו כלה. ולא ידעתי מה כיון בהשגה זו. דכי נמי הוי דבר שאין זרעו כלה. הא קיי"ל דבעי עשורי לפי כולו ואינו מנכה כלום לפי חשבון המתוקן כדקיי"ל בבצלים וכדילפינן מריבויא דקרא דעשר תעשר אפי' דבר שאין זרעו כלה. וצ"ל דמשום דאינו דרך זריעה הוא דמנכה קרן והוצאה כמו בשבלין שקצרן ושתלן. דמשום דלאו היינו זריעתן. פטורין ואינן מתעשרין אלא לפי חשבון תוספת הגידולין. והיינו נמי טעמיה דמהר"ד:
3
ד׳לדידן חזי דהנך זוזי דעיסקא לא דמי אפי' לדבר שזרעו כלה אלא גריעי מנייהו. לכן הי' הדין נותן לעשרם מחדש כל פעם שמוציאם ומחליפם בסחורה אחרת וביסוד המניח מעותיו על קרן הצבי
איברא לדידי חזי קצת דדמי טפי לדבר שזרעו כלה. אע"פ שהרב בעל ס' הנ"ל כי רב כחו ואונו בלשונו וקסת הסופר אשר במתנו. אחריו כל אדם ימשוך הקורא לפי תומו לדמות מעות שבסחורה לדבר שאין זרעו כלה. ולא לדבר שזרעו כלה שהזרע נפסד ונרקב בארץ. אבל כל זה אינו מוכרח דאיפכא מסתברא דהא מיגרע גרע. דהקרן במו"מ אע"פ שאינו נרקב מה בכך המעות אזלי לעלמא. והריווח שבא במו"מ. לא מינייהו קא רבי לגמרי. שאינן אלא בדרך סבה רחוקה ככלי ביד האומן. שבאמצעותו יפעול ויעשה חדשות שלא יצאו מבטן הפועל ולא נתהוו מעצם הכלים השותפים עמו בסבתו. כמו מרא וחצינא ביד החופר בארץ שעל ידיהם נתגלו לו מטמוניות ומצא אוצרות שהם דבר אחר לגמרי. ואין כלי החפירה סבתם בעצם. וכן הדבר בריוח שיבוא ממו"מ. פנים חדשות באו לכאן ועדיפי מדבר שזרעו כלה. דזרע פירות הארץ אע"ג דנרקב ונפסד בקרקע. מ"מ מניה גופיה קרבו הני פירות. והני גידולין אינהו נינהו עצם הזרע. שמחומר הנזרע. באו וגדלו. אע"פ שנשתנה בקרקע וקיבל צורה אחרת מקודם. ולדבר שזרעו בלתי כלה פשיטא דליכא לדמויי הני זוזי קרנא דעיסקא. דשאני דבר שאין זרעו כלה. שהרי הזרע קיים ולא כלה שנשאר בידו. משא"כ במעות שלא נשארו בידו והרי הן אבודין ממנו אע"פ שמצויין אצל אחרים. לענין מעשר ליכא קפידא כי אם בדבר הנמצא בידו שיש לו ריוח בו כברכת ה' אשר נתן לו. וכל מה שבידו הרי הוא בכלל ברכה לעשרו כי מתת אלקים היא. שהזמין לו קנין שהיה חסר ממנו. ועוד המו"מ עלול הוא להפסד כמו לשכר. ובודאי גרע טפי מדבר שזרעו כלה. דבמנהגו של עולם הארץ אינה משנה מדתה שמה שזורעין בה מצמחת עכ"פ. ולא שכיח כלל שלא תתן הארץ יבולה ח"ו. אבל במו"מ שכיח היזיקא בכל יומא. ועביד פרגמטיא דפסיד זמנין טובא אף הקרן. (ובפ"ק דקידושין לענין הענקה ממעטינן כספים אליבא דראב"י לפי שאינן בכלל ברכה אע"ג דעביד בהו עיסקא) לכן אני אומר אלמלא היה מעשר כספים מן התורה. היה קרוב מאד בעיני שלא לבד ההוצאות אינו מנכה. אלא שגם הקרן מתעשר. בכל פעם שמוציאו במו"מ מחדש ומוכרו (וכ"ש המוכר באשראי) נעשה כולו ריווח ומתעשר לפי כולו. כדמרבינן דבר שאין זרעו כלה. מעשר תעשר. וכ"ש הא. (ואיכא למילף נמי מדאשכחן באיסורי הנאה דכל היכא דנאסרו הגדולין נאסרו אף החלופים שמע מנה דכי הדדי נינהו. א"כ נימא אנן נמי דחילופי המו"מ דין גידולין יש להן. וכמו שאלו מתעשרין כך אלו. ששוין הן בכל מקום:)
איברא לדידי חזי קצת דדמי טפי לדבר שזרעו כלה. אע"פ שהרב בעל ס' הנ"ל כי רב כחו ואונו בלשונו וקסת הסופר אשר במתנו. אחריו כל אדם ימשוך הקורא לפי תומו לדמות מעות שבסחורה לדבר שאין זרעו כלה. ולא לדבר שזרעו כלה שהזרע נפסד ונרקב בארץ. אבל כל זה אינו מוכרח דאיפכא מסתברא דהא מיגרע גרע. דהקרן במו"מ אע"פ שאינו נרקב מה בכך המעות אזלי לעלמא. והריווח שבא במו"מ. לא מינייהו קא רבי לגמרי. שאינן אלא בדרך סבה רחוקה ככלי ביד האומן. שבאמצעותו יפעול ויעשה חדשות שלא יצאו מבטן הפועל ולא נתהוו מעצם הכלים השותפים עמו בסבתו. כמו מרא וחצינא ביד החופר בארץ שעל ידיהם נתגלו לו מטמוניות ומצא אוצרות שהם דבר אחר לגמרי. ואין כלי החפירה סבתם בעצם. וכן הדבר בריוח שיבוא ממו"מ. פנים חדשות באו לכאן ועדיפי מדבר שזרעו כלה. דזרע פירות הארץ אע"ג דנרקב ונפסד בקרקע. מ"מ מניה גופיה קרבו הני פירות. והני גידולין אינהו נינהו עצם הזרע. שמחומר הנזרע. באו וגדלו. אע"פ שנשתנה בקרקע וקיבל צורה אחרת מקודם. ולדבר שזרעו בלתי כלה פשיטא דליכא לדמויי הני זוזי קרנא דעיסקא. דשאני דבר שאין זרעו כלה. שהרי הזרע קיים ולא כלה שנשאר בידו. משא"כ במעות שלא נשארו בידו והרי הן אבודין ממנו אע"פ שמצויין אצל אחרים. לענין מעשר ליכא קפידא כי אם בדבר הנמצא בידו שיש לו ריוח בו כברכת ה' אשר נתן לו. וכל מה שבידו הרי הוא בכלל ברכה לעשרו כי מתת אלקים היא. שהזמין לו קנין שהיה חסר ממנו. ועוד המו"מ עלול הוא להפסד כמו לשכר. ובודאי גרע טפי מדבר שזרעו כלה. דבמנהגו של עולם הארץ אינה משנה מדתה שמה שזורעין בה מצמחת עכ"פ. ולא שכיח כלל שלא תתן הארץ יבולה ח"ו. אבל במו"מ שכיח היזיקא בכל יומא. ועביד פרגמטיא דפסיד זמנין טובא אף הקרן. (ובפ"ק דקידושין לענין הענקה ממעטינן כספים אליבא דראב"י לפי שאינן בכלל ברכה אע"ג דעביד בהו עיסקא) לכן אני אומר אלמלא היה מעשר כספים מן התורה. היה קרוב מאד בעיני שלא לבד ההוצאות אינו מנכה. אלא שגם הקרן מתעשר. בכל פעם שמוציאו במו"מ מחדש ומוכרו (וכ"ש המוכר באשראי) נעשה כולו ריווח ומתעשר לפי כולו. כדמרבינן דבר שאין זרעו כלה. מעשר תעשר. וכ"ש הא. (ואיכא למילף נמי מדאשכחן באיסורי הנאה דכל היכא דנאסרו הגדולין נאסרו אף החלופים שמע מנה דכי הדדי נינהו. א"כ נימא אנן נמי דחילופי המו"מ דין גידולין יש להן. וכמו שאלו מתעשרין כך אלו. ששוין הן בכל מקום:)
4
ה׳אם היה מעשר כספים נוהג מד"ת וראיה שאינו אפילו מתקנת חז"ל אך ישראל קדושים הם החמירו על עצמן להנהיג מעשר כספים בכ"מ לפחות במעות נדוניא ויבואר איך ומה כח האבות יפה בו ובשאר מעות כמדומה שאינו פשוט כל כך
אלא שאי אפשר להחמיר בו כל כך שנראין דברי האומרים שאין לו עיקר מן התורה (ע"ע מ"ש לקמן בס"ד סס"ג (דיט"ב)) ר"ל בחיוב אם לא ממדת חסידות ודאי יש לו עיקר ועיקר מדברי אבינו הזקן וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו ועל זה אנו סומכין להקל בו. שלא לגדוש המדה להחמיר יותר ממה שנהגו והנח לישראל בני נביאים די להם במה שהחמירו על עצמן לפנים משורת הדין. ויש לי ראיה מפורשת שאין עיקר למעשר כספים אפי' מדבריהם. מהא דפ' הדר המחזיק בנכסי הגר מה יעשה ויתקיימו בידו כו' רבא אמר אפי' עבד עיסקא ורווח. ש"מ בהדיא דלא בעו עשורי לגמרי ואפי' לאזדהורי מעינא בישא. עצה טובה קמ"ל דל"צ לאפסודי מידי. אלא עביד בהו מידי דמצוה כל דהו דלא מפסיד ביה כלל וסגי ליה בהכי. ואי ס"ד דמעשר להו עשורי. למאי צריך נמי לכתיבה דמצוה. אטו הך לאו מצוה רבה היא דמגנא ומצלא בעידנא ובלא עידנא. והיא וודאי מן הגדולה שבגדולות. מצוה שיש לה פירות וקרן קיימת צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד בלי ספק. והיא בדוקה ובחונה. אלא ע"כ שאין עיקר לחיוב זה כלל מד"ס ולא ראו חכמים להטיל חובה זו על האדם בע"כ שהוא דבר קשה להתקיים ואינה מדת כל אדם לפזר כל כך ממון דבר שאינו פרה ורבה בטבעו. ואינו דומה לזרע הארץ כי חק עולם הוא ולא יעבור. משא"כ במו"מ. וע"כ יפה אמרו חז"ל והיו חייך תלואים זה שמזונותיו תלוים בכספו שאעפ"י שהכסף יענה את הכל ובנוהג שבעולם מי שכספו רב אינו חסר כלום ואוהב בהמון לו תבואה והון עשיר קרית עוזו לא יירא בימי רע ובימי רעבון ישבע. אלא לפי שהוא דבר המתמעט והולך וחסר בטבעו. לכן האיש אשר לא מילא כפו ממנו בודאי חייו תלואים מנגד. אם א"ל ממה להתפרנס זולתו. ע"כ א"א להכביד עליו חוק המעשר אלא ברצון לפי מה שהוא אדם. אבל ישראל קדושים הם החמירו על עצמן בכל ארצות אשכנז קיימו וקיבלו עליהם חוק ולא יעבור לעשר ממון הנדוניא שמכניסים להזוג כדי שתשרה ברכה בממונם. ונוהגים האבות לחלקו כפי הישר בעיניהם. ושפיר עבדי לפי שיש לחוש שהבנים לא יחושו לכך ויחוסו על ראשית קנינם שלא לחסרו מיד. משא"כ האבות אפי' הן ציקנין אין עינם צרה בכך וניחא להו בהכי. ונפקי בהו י"ח מידי דהוה אתורם משלו על של חברו טובת הנאה שלו. מיהו הני מילי כשהאבות מחייבים עצמן במעות מעושרים. משא"כ במכניסין סתם כך וכך סכום מעות להזוג ואח"כ בהגיע תור הזיווג נוטלין המעשר. כבר נשתעבד כל הסך להזוג דמצוה עלייהו רמיא והם יעשו בו מה שירצו. ואפי' לכשת"ל דמסתמא ניחא להו במאי דעבדו אבוהון לקיומי מצוה בממונא ולא צריכי רשות לעשר דכמאן דנקיטי רשותא דמו. מ"מ ודאי מצוה דידהו הויא ואע"ג דשליחותייהו קעבדי מידי דהוה אפועלים המעשרים פירותיו של בע"ה. מ"מ טובת הנאה של בעלים. עמ"ש בלח"ש מ"ד פ"ג דתרומות. שמא י"ל כיון דהכי נהוג אדעתא דהכי נתחייבו מעיקרא דסך המעשר שיורי שיירי בסתמא להיות להאבות טובת הנאה שבהן. והבנים מרויחים בכך שאינו נקבע בחובה עליו להפריש מעשר הריוח מכאן ואילך. עמ"ש בפ"ד דשקלים אמתני' דכל קטן שהתחיל אביו לשקול ע"י כו'. אבל אם נהג כן מעצמו פ"א כבר נעשה נדר ואינו יכול להפקיעו. ואפי' מתורת מנהג האב היכא דנהוג במעשר כספים לעולם. מתחייב משום לא תטוש:
אלא שאי אפשר להחמיר בו כל כך שנראין דברי האומרים שאין לו עיקר מן התורה (ע"ע מ"ש לקמן בס"ד סס"ג (דיט"ב)) ר"ל בחיוב אם לא ממדת חסידות ודאי יש לו עיקר ועיקר מדברי אבינו הזקן וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו ועל זה אנו סומכין להקל בו. שלא לגדוש המדה להחמיר יותר ממה שנהגו והנח לישראל בני נביאים די להם במה שהחמירו על עצמן לפנים משורת הדין. ויש לי ראיה מפורשת שאין עיקר למעשר כספים אפי' מדבריהם. מהא דפ' הדר המחזיק בנכסי הגר מה יעשה ויתקיימו בידו כו' רבא אמר אפי' עבד עיסקא ורווח. ש"מ בהדיא דלא בעו עשורי לגמרי ואפי' לאזדהורי מעינא בישא. עצה טובה קמ"ל דל"צ לאפסודי מידי. אלא עביד בהו מידי דמצוה כל דהו דלא מפסיד ביה כלל וסגי ליה בהכי. ואי ס"ד דמעשר להו עשורי. למאי צריך נמי לכתיבה דמצוה. אטו הך לאו מצוה רבה היא דמגנא ומצלא בעידנא ובלא עידנא. והיא וודאי מן הגדולה שבגדולות. מצוה שיש לה פירות וקרן קיימת צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד בלי ספק. והיא בדוקה ובחונה. אלא ע"כ שאין עיקר לחיוב זה כלל מד"ס ולא ראו חכמים להטיל חובה זו על האדם בע"כ שהוא דבר קשה להתקיים ואינה מדת כל אדם לפזר כל כך ממון דבר שאינו פרה ורבה בטבעו. ואינו דומה לזרע הארץ כי חק עולם הוא ולא יעבור. משא"כ במו"מ. וע"כ יפה אמרו חז"ל והיו חייך תלואים זה שמזונותיו תלוים בכספו שאעפ"י שהכסף יענה את הכל ובנוהג שבעולם מי שכספו רב אינו חסר כלום ואוהב בהמון לו תבואה והון עשיר קרית עוזו לא יירא בימי רע ובימי רעבון ישבע. אלא לפי שהוא דבר המתמעט והולך וחסר בטבעו. לכן האיש אשר לא מילא כפו ממנו בודאי חייו תלואים מנגד. אם א"ל ממה להתפרנס זולתו. ע"כ א"א להכביד עליו חוק המעשר אלא ברצון לפי מה שהוא אדם. אבל ישראל קדושים הם החמירו על עצמן בכל ארצות אשכנז קיימו וקיבלו עליהם חוק ולא יעבור לעשר ממון הנדוניא שמכניסים להזוג כדי שתשרה ברכה בממונם. ונוהגים האבות לחלקו כפי הישר בעיניהם. ושפיר עבדי לפי שיש לחוש שהבנים לא יחושו לכך ויחוסו על ראשית קנינם שלא לחסרו מיד. משא"כ האבות אפי' הן ציקנין אין עינם צרה בכך וניחא להו בהכי. ונפקי בהו י"ח מידי דהוה אתורם משלו על של חברו טובת הנאה שלו. מיהו הני מילי כשהאבות מחייבים עצמן במעות מעושרים. משא"כ במכניסין סתם כך וכך סכום מעות להזוג ואח"כ בהגיע תור הזיווג נוטלין המעשר. כבר נשתעבד כל הסך להזוג דמצוה עלייהו רמיא והם יעשו בו מה שירצו. ואפי' לכשת"ל דמסתמא ניחא להו במאי דעבדו אבוהון לקיומי מצוה בממונא ולא צריכי רשות לעשר דכמאן דנקיטי רשותא דמו. מ"מ ודאי מצוה דידהו הויא ואע"ג דשליחותייהו קעבדי מידי דהוה אפועלים המעשרים פירותיו של בע"ה. מ"מ טובת הנאה של בעלים. עמ"ש בלח"ש מ"ד פ"ג דתרומות. שמא י"ל כיון דהכי נהוג אדעתא דהכי נתחייבו מעיקרא דסך המעשר שיורי שיירי בסתמא להיות להאבות טובת הנאה שבהן. והבנים מרויחים בכך שאינו נקבע בחובה עליו להפריש מעשר הריוח מכאן ואילך. עמ"ש בפ"ד דשקלים אמתני' דכל קטן שהתחיל אביו לשקול ע"י כו'. אבל אם נהג כן מעצמו פ"א כבר נעשה נדר ואינו יכול להפקיעו. ואפי' מתורת מנהג האב היכא דנהוג במעשר כספים לעולם. מתחייב משום לא תטוש:
5
ו׳ובנדוניא גופא צריך לפלוגי בדידה וביאור יפה בגמרא ר"פ הדר. וש"מ תרתי חדא לקולא וחדא לחומר' והמחמי' בו מ"מ גורם ברכה לעצמו
וצל"ע במנהג זה של מצוה אם פשט ג"כ בנושא את האשה שיש לה ממון לעצמה שירשתו או בא לה ממקום אחר באופן שאין רשות אבות שולטת בו. אם מחויב הבעל לעשר המעות שמכנסת לו בנ"מ ונצ"ב. דבשלמא זוג שאבותיהן משיאין אותן ומכניסין להם מעות מכיסן. דין הוא שיעשרום מתורת מנהג לכל הפחות. לפי שזכו להם בקנין שהיו חסרים ממנו וראוי לכבד ה' מהונו להפריש מראשית ממונו חלק לגבוה למען יתברכו ויצליחו נכסיהם. משא"כ בכה"ג דכבר נתעשר אצל האשה כשזכתה בו. או אפי' לא נתעשר מאחר שכתב לה כל הסך בכתובתה והרי הוא חוב עליו. אעפ"י שלא ניתן לגבות מחיים אם לא בגירושין. מ"מ אין לו שום זכייה בקרן. ומדוע יעשרנו מאחר שאינו מנכה לה כנגדו כלום. ותיבעי למ"ד בעל יורש הוי או לוקח. ואף למ"ד לוקח הוי. י"ל דלא אמר אלא אחר שמתה עח"מ סק"ג. מיהא משום תקנתא דידיה הוא: ולא לאפסודיה מידי. גם אין ענין לכאן אי אמרינן קנין פירות כקנין הגוף. דלענין פירות הוא דאיתשיל. איברא הכא פירות בודאי בעי עשורי למאן דנוהג במעשר כספים. וכי איתשיל לענין הקרן דמשתלם בב' דרכים קמיבעיא מאיזה צד יש לחייבו בחומר המנהג. ומסתברא דלאו ממנהגא הוא כה"ג. ואיכא למפשטה נמי מההיא דאייתינן מר"פ הדר דא"ר אפי' בעל בנכסי אשתו יעשה דבר מצוה לשיתקיימו. די"ל מאי אפי'. אלא צריך לומר דכל חד מוסיף אדחבריה דקמא אמר הזוכה בנכסי הגר דהיא מילתא דתהו בה טובא דלא טרח בהו כלל שאפי' הציע מצעות בלבד קונה. ור"ש הוסיף אפי' בעל בנכסי אשתו אע"ג דלא קנה אותן בהחלט. ורבא הוסיף עבד עיסקא ורווח אע"ג דטרח ביה. ור"פ הוסיף מציאה אע"ג דליכא דידע מנה אלא איהו. ולא שלטא בה עינא. נקטינן מיהא דבעל בנכסי אשתו לא קנין גמור הוא קונה מעכשיו לענין זה מאחר שאין עדיין הקרן מוחלט לו דהיינו דאוסיף רבא (דאל"ה מאי קמ"ל ומ"ש מנכסי הגר. אדרבה בנכסי גר. צריך מיהא מעשה וחזקה. ובנכסי אשתו ל"צ להחזיק בהן אלא כיון שזכה באשה זכה בנכסים ממילא ותווהא מילתא טפי ומאי אפי'. אע"כ רבותא אשמעינן אע"ג דלאו דידיה הוי לגמרי כדאמרן) והשתא אע"ג דבאינך אזלינן לחומרא משום דכולהו בחדא מחיתא נינהו דקנין גמור הקנו לו מן השמים. משא"כ בקנין מפוקפק כזה שאינו אלא הלואה אצלו בחיי האשה. מסתייה לאחמורי בדעביד מידי דמצוה כדקאמר תלמודא. אבל אפוקי ממונא במעשר לעניים ליכא לחיוביה כלל. מ"מ המחמיר עליו תב"ט. וממאי דאמרינן השתא לקולא איכא למשמע מנה אחריתא לחומרא. היכא דמיתא איתתא וירת בעלה כתובתה. נ"ל דבעי עשורי נכסי דירית מנה. ואע"ג דכבר נתעשרו ברשות האשה בחייה. דהאידנא הוא דאתו לרשותיה וקנינהו קנין שלם גמור. (ונ"מ נמי לענין ברכה עמ"ש בא"ח סר"כג) מיהא מודינא בכתובה דאורייתא דלא מיחייבא במעשר. דאכתי לא הוה נפקא מרשותיה ולא זכתה בה האשה מעולם ולא היתה מוחזקת בה כלל. שאפי' כראוי דעלמא לא חשיבא לגבה. והשתא דירית לה בעל לאו שינוי רשות הוא. אולי יש מקום להחמיר במה שהיתה שוה להמכר בטובת הנאה. שלפי שומא זו יעשר. ותליא בפלוגתא דדבר הגורם לממון. אי כממון דמי. אי לא (עמ"ש בס"ד לקמן ספ"ה:
וצל"ע במנהג זה של מצוה אם פשט ג"כ בנושא את האשה שיש לה ממון לעצמה שירשתו או בא לה ממקום אחר באופן שאין רשות אבות שולטת בו. אם מחויב הבעל לעשר המעות שמכנסת לו בנ"מ ונצ"ב. דבשלמא זוג שאבותיהן משיאין אותן ומכניסין להם מעות מכיסן. דין הוא שיעשרום מתורת מנהג לכל הפחות. לפי שזכו להם בקנין שהיו חסרים ממנו וראוי לכבד ה' מהונו להפריש מראשית ממונו חלק לגבוה למען יתברכו ויצליחו נכסיהם. משא"כ בכה"ג דכבר נתעשר אצל האשה כשזכתה בו. או אפי' לא נתעשר מאחר שכתב לה כל הסך בכתובתה והרי הוא חוב עליו. אעפ"י שלא ניתן לגבות מחיים אם לא בגירושין. מ"מ אין לו שום זכייה בקרן. ומדוע יעשרנו מאחר שאינו מנכה לה כנגדו כלום. ותיבעי למ"ד בעל יורש הוי או לוקח. ואף למ"ד לוקח הוי. י"ל דלא אמר אלא אחר שמתה עח"מ סק"ג. מיהא משום תקנתא דידיה הוא: ולא לאפסודיה מידי. גם אין ענין לכאן אי אמרינן קנין פירות כקנין הגוף. דלענין פירות הוא דאיתשיל. איברא הכא פירות בודאי בעי עשורי למאן דנוהג במעשר כספים. וכי איתשיל לענין הקרן דמשתלם בב' דרכים קמיבעיא מאיזה צד יש לחייבו בחומר המנהג. ומסתברא דלאו ממנהגא הוא כה"ג. ואיכא למפשטה נמי מההיא דאייתינן מר"פ הדר דא"ר אפי' בעל בנכסי אשתו יעשה דבר מצוה לשיתקיימו. די"ל מאי אפי'. אלא צריך לומר דכל חד מוסיף אדחבריה דקמא אמר הזוכה בנכסי הגר דהיא מילתא דתהו בה טובא דלא טרח בהו כלל שאפי' הציע מצעות בלבד קונה. ור"ש הוסיף אפי' בעל בנכסי אשתו אע"ג דלא קנה אותן בהחלט. ורבא הוסיף עבד עיסקא ורווח אע"ג דטרח ביה. ור"פ הוסיף מציאה אע"ג דליכא דידע מנה אלא איהו. ולא שלטא בה עינא. נקטינן מיהא דבעל בנכסי אשתו לא קנין גמור הוא קונה מעכשיו לענין זה מאחר שאין עדיין הקרן מוחלט לו דהיינו דאוסיף רבא (דאל"ה מאי קמ"ל ומ"ש מנכסי הגר. אדרבה בנכסי גר. צריך מיהא מעשה וחזקה. ובנכסי אשתו ל"צ להחזיק בהן אלא כיון שזכה באשה זכה בנכסים ממילא ותווהא מילתא טפי ומאי אפי'. אע"כ רבותא אשמעינן אע"ג דלאו דידיה הוי לגמרי כדאמרן) והשתא אע"ג דבאינך אזלינן לחומרא משום דכולהו בחדא מחיתא נינהו דקנין גמור הקנו לו מן השמים. משא"כ בקנין מפוקפק כזה שאינו אלא הלואה אצלו בחיי האשה. מסתייה לאחמורי בדעביד מידי דמצוה כדקאמר תלמודא. אבל אפוקי ממונא במעשר לעניים ליכא לחיוביה כלל. מ"מ המחמיר עליו תב"ט. וממאי דאמרינן השתא לקולא איכא למשמע מנה אחריתא לחומרא. היכא דמיתא איתתא וירת בעלה כתובתה. נ"ל דבעי עשורי נכסי דירית מנה. ואע"ג דכבר נתעשרו ברשות האשה בחייה. דהאידנא הוא דאתו לרשותיה וקנינהו קנין שלם גמור. (ונ"מ נמי לענין ברכה עמ"ש בא"ח סר"כג) מיהא מודינא בכתובה דאורייתא דלא מיחייבא במעשר. דאכתי לא הוה נפקא מרשותיה ולא זכתה בה האשה מעולם ולא היתה מוחזקת בה כלל. שאפי' כראוי דעלמא לא חשיבא לגבה. והשתא דירית לה בעל לאו שינוי רשות הוא. אולי יש מקום להחמיר במה שהיתה שוה להמכר בטובת הנאה. שלפי שומא זו יעשר. ותליא בפלוגתא דדבר הגורם לממון. אי כממון דמי. אי לא (עמ"ש בס"ד לקמן ספ"ה:
6
ז׳תימא רבתי על בחו"י דמדמה שותף לנושא ונותן באמונה וביאור בגמרא
אמנם מש"ע הרב בעל הס' הנ"ז. דבמו"מ דמי כשותף עם הקב"ה שבבואו לחשבון מנכה המתעסק כל ההוצאות חוץ שכר עצמו שאינו מנכה כדאי' גבי הנושא ונותן באמונה. לא ברירא לי מילתא דקמדמי הרב שותף לנושא ונותן באמונה דאמרינן שכר עצמו אינו מעלה לו. ומזה חידש דבר בדין שבא לפניו ששותף הביא בחשבונו ששכר פועלים להביא הסחורה מספינה לביתו וחשב לעצמו שכר כאחד מהפועלים כי טרח ג"כ בזה כמו שאר פועלים על מנת ליטול שכר. וטען כי לולא זה למה לו להתבזות חנם. כי הוא בעל בית מסוים. ופסק שאין בטענתו כלום ולא יטול שכר על זה. ודייק כן מגמרא הנז' גבי נושא ונותן באמונה. דלמאי נ"מ אמרינן שכר עצמו אינו מעלה לו. אי לאו דקמ"ל בכה"ג אע"ג דעשה מלאכה עם הפועלים אינו נוטל כלום. אלו דבריו ז"ל. ותם אני לא אדע הדמיון שבין אלו הנושאים. דהתם כדקאמר תלמודא טעמא שכבר נתן לו שכרו משלם. משא"כ הכא אטו מידי יהיב ליה אמאי לא יעלה שכר עצמו. ועוד נראה דאפי' בנושא ונותן באמונה לא לעולם ובכל אופן אינו מעלה שכר עצמו. אלא דווקא כדמפרש התם בצרדויי דיהבי ד' למאה. דמאי קשיא ליה לתלמודא התם. אשכבר נתן לו שכרו משלם. מהיכא. אטו לא מצי לאסוקי אדעתיה דבודאי יש לו שכר בדבר. אף שנושא ונותן באמונה. אטו בשופטני עסקינן דקטרח בכדי. זבן וזבין תגרא איקרי. ומ"ט לא משני נמי בקצור ובפשיטות דאיירי בשקצץ לו שכר. ומאי איכפת לן באיזה עסק עוסק וכמה שכר פוסק: ומאי פסקא דאוקמה בצרדויי דווקא. אלא ודאי הא דאיכפל ואיצטריך לאוקמה בצרדויי דיהבי ד' למאה היינו משום דהני יהבי אגרא טובא ד' למאה. דכולי האי לא יהיב אי לאו משום שכר טורחו דטרח נמי כפועל. ואחולי אחליה לשכרו בסתמא כה"ג דאית ליה אגרא טפי. והיינו נמי דתני בברייתא שכבר נתן לו כל שכרו משלם. אלא לאו כה"ג דוקא דקצץ לו שכר הרבה בריווח. באופן שידוע שאינו חושש להעלות עוד שכר אפי' אם יטרח לפעמים יותר מן המנהג. אבל אם ידוע שאין השכר מגיע לטורח המלאכה י"ל אפי' בנושא ונותן באמונה יכול הוא להעלות לו שכר עצמו כשהדבר ידוע שלא ניתן לו שכרו משלם כ"ש בשותף למה זה יעמול לרוח לטרוח בחנם בעד חבירו:
אמנם מש"ע הרב בעל הס' הנ"ז. דבמו"מ דמי כשותף עם הקב"ה שבבואו לחשבון מנכה המתעסק כל ההוצאות חוץ שכר עצמו שאינו מנכה כדאי' גבי הנושא ונותן באמונה. לא ברירא לי מילתא דקמדמי הרב שותף לנושא ונותן באמונה דאמרינן שכר עצמו אינו מעלה לו. ומזה חידש דבר בדין שבא לפניו ששותף הביא בחשבונו ששכר פועלים להביא הסחורה מספינה לביתו וחשב לעצמו שכר כאחד מהפועלים כי טרח ג"כ בזה כמו שאר פועלים על מנת ליטול שכר. וטען כי לולא זה למה לו להתבזות חנם. כי הוא בעל בית מסוים. ופסק שאין בטענתו כלום ולא יטול שכר על זה. ודייק כן מגמרא הנז' גבי נושא ונותן באמונה. דלמאי נ"מ אמרינן שכר עצמו אינו מעלה לו. אי לאו דקמ"ל בכה"ג אע"ג דעשה מלאכה עם הפועלים אינו נוטל כלום. אלו דבריו ז"ל. ותם אני לא אדע הדמיון שבין אלו הנושאים. דהתם כדקאמר תלמודא טעמא שכבר נתן לו שכרו משלם. משא"כ הכא אטו מידי יהיב ליה אמאי לא יעלה שכר עצמו. ועוד נראה דאפי' בנושא ונותן באמונה לא לעולם ובכל אופן אינו מעלה שכר עצמו. אלא דווקא כדמפרש התם בצרדויי דיהבי ד' למאה. דמאי קשיא ליה לתלמודא התם. אשכבר נתן לו שכרו משלם. מהיכא. אטו לא מצי לאסוקי אדעתיה דבודאי יש לו שכר בדבר. אף שנושא ונותן באמונה. אטו בשופטני עסקינן דקטרח בכדי. זבן וזבין תגרא איקרי. ומ"ט לא משני נמי בקצור ובפשיטות דאיירי בשקצץ לו שכר. ומאי איכפת לן באיזה עסק עוסק וכמה שכר פוסק: ומאי פסקא דאוקמה בצרדויי דווקא. אלא ודאי הא דאיכפל ואיצטריך לאוקמה בצרדויי דיהבי ד' למאה היינו משום דהני יהבי אגרא טובא ד' למאה. דכולי האי לא יהיב אי לאו משום שכר טורחו דטרח נמי כפועל. ואחולי אחליה לשכרו בסתמא כה"ג דאית ליה אגרא טפי. והיינו נמי דתני בברייתא שכבר נתן לו כל שכרו משלם. אלא לאו כה"ג דוקא דקצץ לו שכר הרבה בריווח. באופן שידוע שאינו חושש להעלות עוד שכר אפי' אם יטרח לפעמים יותר מן המנהג. אבל אם ידוע שאין השכר מגיע לטורח המלאכה י"ל אפי' בנושא ונותן באמונה יכול הוא להעלות לו שכר עצמו כשהדבר ידוע שלא ניתן לו שכרו משלם כ"ש בשותף למה זה יעמול לרוח לטרוח בחנם בעד חבירו:
7
ח׳ראיה מתלמוד ערוך לשותף שלא הפסיד שכר עמלו שטרח כפועל יותר מהראוי לו לפ"כ שלא כדברי הרב הנ"ל
ולפום ריהטא נראה שיש להוכיח ההיפך מגמרא ערוכה דפרק איזהו נשך (דסט"א) גבי עובדא דר"א מהגרוניא עם אריסיה. דכי אשתתף בהדיה בפריטי פליג ליה רישא משום דאריסיה הוה. ואמר ליה אע"ג דקטרחת טפי פורתא אמרי אינשי אריסא למרי ארעא משתעבד לאתויי ליה רעיא. הא קמן דאי לאו דבלא"ה אשתעבד ליה לאתויי רעיא לבהמה. דינא הוא דהוה שקיל עלה אגרא במאי דקטרח טפי לאתויי רעיא. אע"ג דשותפי הוו בהך בהמה. לא אמרינן סתמא אחולי אחיל גביה ההיא טירחא יתירתא דעשה עמו כפועל. ושמע מנה דלא דמי שותף לנושא ונותן באמונה לענין שכר עצמו:
ולפום ריהטא נראה שיש להוכיח ההיפך מגמרא ערוכה דפרק איזהו נשך (דסט"א) גבי עובדא דר"א מהגרוניא עם אריסיה. דכי אשתתף בהדיה בפריטי פליג ליה רישא משום דאריסיה הוה. ואמר ליה אע"ג דקטרחת טפי פורתא אמרי אינשי אריסא למרי ארעא משתעבד לאתויי ליה רעיא. הא קמן דאי לאו דבלא"ה אשתעבד ליה לאתויי רעיא לבהמה. דינא הוא דהוה שקיל עלה אגרא במאי דקטרח טפי לאתויי רעיא. אע"ג דשותפי הוו בהך בהמה. לא אמרינן סתמא אחולי אחיל גביה ההיא טירחא יתירתא דעשה עמו כפועל. ושמע מנה דלא דמי שותף לנושא ונותן באמונה לענין שכר עצמו:
8
ט׳אלא שיש מקום לדוחה לדחות' באמת
איברא דאיכא לדחויי דר"א לאו מדינא קאמר דמיבעי למיהב ליה אגרא. אלא ה"ק אפי' ממדת חסידות נמי ליכא למימר דתשקול אגרא בהאי טירחא דטרחת טפי מינאי וק"ל:
איברא דאיכא לדחויי דר"א לאו מדינא קאמר דמיבעי למיהב ליה אגרא. אלא ה"ק אפי' ממדת חסידות נמי ליכא למימר דתשקול אגרא בהאי טירחא דטרחת טפי מינאי וק"ל:
9
י׳אכן לא נשתנה הדין מחמת זה ועדיין עבתו קיימת
ותו לפירוש הרמב"ם היינו טעמא דשקיל אגרא עלה אי לאו דאריסא הוא. משום דדמי לריבית. מה שטורח בחלקו של ר"א. דהך פלגא הוה ליה עיסקא לגבי אריס. דפלגיה מלוה. ומיירי דשקיל רווחא בחלקו של ר"א. והוא פירוש מרווח. ולא כפי' התו' דאטו בשופטני עסקינן דאשתתף בפריטי בחנם ודוק. א"כ מהתם ליכא ראיה לשותף דאיכא למימר כיון דלא מתחזי כריבית דהא עביד בחנם. אינו מעלה שכר עצמו. דסתמא אחולי אחיל:
ותו לפירוש הרמב"ם היינו טעמא דשקיל אגרא עלה אי לאו דאריסא הוא. משום דדמי לריבית. מה שטורח בחלקו של ר"א. דהך פלגא הוה ליה עיסקא לגבי אריס. דפלגיה מלוה. ומיירי דשקיל רווחא בחלקו של ר"א. והוא פירוש מרווח. ולא כפי' התו' דאטו בשופטני עסקינן דאשתתף בפריטי בחנם ודוק. א"כ מהתם ליכא ראיה לשותף דאיכא למימר כיון דלא מתחזי כריבית דהא עביד בחנם. אינו מעלה שכר עצמו. דסתמא אחולי אחיל:
10
י״אמיהו הני מילי טירחא פורתא כדר"א. אבל אי טרח טובא דלאו אורחיה. כי נדון דידיה. ודאי דסתמא לא מחיל איניש אבזיונא דגופא וזילותא דנפשיה. ולא דמי לאשה רפ"ט דבתרא דלא אמרינן כיון דלאו אורחה. אע"ג דלא פרישא כדפרישא דמיא. דההיא ודאי שאני וק"ל. והתם נמי דווקא טירחא זוטא כשכירות פועלים. הא לעבוד עבודת פועל ממש. ודאי לא. דאפי' אחין כה"ג לא מחלי בסתמא. ולא יהא גופו קל מביתו וחנותו שנוטל מהם שכר על שהניח סחורת השותפות ברשותו זמן מה. כדאי' בש"ע ח"מ סי' קע"ו סעיף מ"ד. עיין עוד שם בהגה ריש סקע"ז:
11
י״בועוד נראה דאגב שיטפיה דהרב בעל התשובה הנז' אשתמיטתיה נמי הא דאיתא בהדיא שם סי' קע"ח. (והוא מגמרא ערוכה) דשותף שירד לשדה ועבדה שמין לו כאריס. דכיורד ברשות דמי. והוא הדין אם עסק בדבר המטלטל כמ"ש שם. לא כל שכן כאן שהרי ירד ברשות. דעדיף ודאי. דנוטל שכרו בכל גוונא. וכן משמע בפשיטות מההיא דנושא ונותן דאייתי הרב הנז"ל. מדלא אשמעינן רבותא בשותף שאינו מעלה שכר עצמו אף שאינו נוטל כלום בשכרו אם לא יזדמן ריוח במעות השותפות:
12
י״גואין אחר תנאי כלום אליבא דכ"ע
ואולם אפי' את"ל דהכי הוא דשותף בסתם מוחל שכר עצמו. מכל מקום נראה פשוט דעכ"פ מצי לאתנויי בכה"ג. וכי אתני הכל לפי תנאו. ומעלה לו בחשבון שכר עצמו. ואפי' בגלויי דעתא בעלמא סגי. כמו ביורשין שאם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין שהשכר לעצמן. אע"פ שבסתם השכר לאמצע. ומחלי אחולי גבי הדדי. ואף דשותף לא מצי למיפלג בלא דעתא דחבריה. דווקא לענין הריווח. אבל לא לענין שכר עצמו. דבכה"ג שותף חולק שלא לדעת חבירו. כדאמרינן גבי שיירא שעמד עליה גייס דוק. וכ"ש כשהמלאכה שעשה כדרך הפועלים ושכירים בזויה ושפלה. איננה לפי כבודו של השותף ואין דרכו לעשות כן בשלו כמו שהיה נדון הרב ז"ל. מסתברא דאפי' בסתמא לא אחיל ולא עבד אלא אדעתא דלשקול עליה אגרא. דבדידיה משערינן ואמדינן דעתיה ודוק (ועיין בח"מ סי' רפ"ז סע"ב):
ואולם אפי' את"ל דהכי הוא דשותף בסתם מוחל שכר עצמו. מכל מקום נראה פשוט דעכ"פ מצי לאתנויי בכה"ג. וכי אתני הכל לפי תנאו. ומעלה לו בחשבון שכר עצמו. ואפי' בגלויי דעתא בעלמא סגי. כמו ביורשין שאם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין שהשכר לעצמן. אע"פ שבסתם השכר לאמצע. ומחלי אחולי גבי הדדי. ואף דשותף לא מצי למיפלג בלא דעתא דחבריה. דווקא לענין הריווח. אבל לא לענין שכר עצמו. דבכה"ג שותף חולק שלא לדעת חבירו. כדאמרינן גבי שיירא שעמד עליה גייס דוק. וכ"ש כשהמלאכה שעשה כדרך הפועלים ושכירים בזויה ושפלה. איננה לפי כבודו של השותף ואין דרכו לעשות כן בשלו כמו שהיה נדון הרב ז"ל. מסתברא דאפי' בסתמא לא אחיל ולא עבד אלא אדעתא דלשקול עליה אגרא. דבדידיה משערינן ואמדינן דעתיה ודוק (ועיין בח"מ סי' רפ"ז סע"ב):
13
י״דואף בסתמא היכא דלאו אורחיה לאפושי בטירחא יתירא ודאי שקיל עלה אגרא וליכא למיזל בתר איפכא א"ל היכא דנהוג נהוג
ואין לומר סברא הפוכה כיון דכל יומא לאו אורחיה בהכי למטרח באגרא. השתא נמי דקעבד. בטובת הנאה בעלמא הוא דקעבד. ולא אדעתא דלשקול אגרא נחית. ויש עוד לכאורה להסביר פני ההראות דבשלמא אי בלא"ה אורחיה למתגר. מצי אמר לא משתעבדנא לאטרוחי כולי האי ולא מיחייבנא לאפסודי אגראי. והבו לי גברא דדלי לי בחריקאי. כיון דהוא גברא דעביד לאוגורי. משא"כ בדלאו אורחיה. דקאמר ליה היאך מאי אפסדת. ודמי לביתא דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דאינו צריך להעלות לו שכר. ואחולי אחיל לגמרי. איברא לאו מילתא היא דהכא נמי ודאי גברא עביד למיגר שהיה צריך לפועלים ולא הוי סגי בלא"ה. ומאי שנא איהו משאר פועלים ואע"ג דכל יומא לא קטרח ולא קעביד באגרא. אפ"ה לאו מחילה היא. וכעין ראיה לזו מאותה ששנינו במציל מן הדלקה בשבת אם היו פקחים עושים עמו חשבון אחר השבת דמצי אמר בחנם לא ניחא לי דאטרח אע"ג דלאו אורחיה בשכר שבת דעלמא ולא אתני ודוק ועבח"מ סרס"ד בהג"ה:
ואין לומר סברא הפוכה כיון דכל יומא לאו אורחיה בהכי למטרח באגרא. השתא נמי דקעבד. בטובת הנאה בעלמא הוא דקעבד. ולא אדעתא דלשקול אגרא נחית. ויש עוד לכאורה להסביר פני ההראות דבשלמא אי בלא"ה אורחיה למתגר. מצי אמר לא משתעבדנא לאטרוחי כולי האי ולא מיחייבנא לאפסודי אגראי. והבו לי גברא דדלי לי בחריקאי. כיון דהוא גברא דעביד לאוגורי. משא"כ בדלאו אורחיה. דקאמר ליה היאך מאי אפסדת. ודמי לביתא דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דאינו צריך להעלות לו שכר. ואחולי אחיל לגמרי. איברא לאו מילתא היא דהכא נמי ודאי גברא עביד למיגר שהיה צריך לפועלים ולא הוי סגי בלא"ה. ומאי שנא איהו משאר פועלים ואע"ג דכל יומא לא קטרח ולא קעביד באגרא. אפ"ה לאו מחילה היא. וכעין ראיה לזו מאותה ששנינו במציל מן הדלקה בשבת אם היו פקחים עושים עמו חשבון אחר השבת דמצי אמר בחנם לא ניחא לי דאטרח אע"ג דלאו אורחיה בשכר שבת דעלמא ולא אתני ודוק ועבח"מ סרס"ד בהג"ה:
14
ט״ויצא לנו מזה שפסקו של הרב ז"ל אינו מוכרח שלא יטול השותף שכר פעולתו אשר עבד בה בסחורה כדרך הפועלים. (ונ"ל דאי תפיס לא מפקינן מניה אם לא באתרא דנהיגי הכי ואורחייהו דשותפי למטרח בגופייהו אזלינן בתר מנהגא) ועכ"פ אינו צודק בהחלט דאי גלי דעתיה. ודאי מעלה לו שכר עצמו כך נלע"ד. ודאתאן עלה נמי בנדון מעשר כספים דידן דבגילויא דעתא ודאי סגי. שיוכל לחשב גם שכר עצמו לנכות מן הריווח:
15
ט״זמ"ש הרב הנ"ל על הר"ן בנדרים אינו ברור לענ"ד ולא הועיל ליישבו וצ"ל בד"א
גם מש"ע הרב בעל ס' הנז'. לפקפק על הר"ן ז"ל במ"ש בנדרים (דס"ט). שהקשה איך אפשר לומר דמעשר תעשר אתרבי מן התורה דבר שאין זרעו כלה. ומשו"ה מסיק הר"ן דאסמכתא בעלמא היא. והרב בתשובה הנ"ל רמי דיקלא וזקפיה וז"ל לכאורה קשה למה לא מצינו בתבואה שעקרה ושתלה דזה דמיא ממש לדבר שאין זרעו כלה כו'. ולפי האמת ניחא ליה דמכל מקום א"א לאוקמי בהכי כו' שהרי מן התורה לא נתחייב במעשר רק אחר שנתמרח בכרי כו'. אפי' לכתחלה נוטל מן הגורן וזורע עכ"ל. ולא ידענא מאי ניחותא ומאי קאמר מר. אי הכי אפי' דבר שזרעו כלה ליפטר אותו ליטרא זרע שזרע. ולא יתעשר לפי כולו: אלא לפי חשבון הגידולין שהוסיפו עליו. מאחר שהנזרע כבר נפטר מן המעשרות פעם אחת שהוציאם ממנו. והלא מכל מקום חל עליו החיוב לאחר שגדל ונתמרח בכרי. והוא הדין דבר שאין זרעו כלה. אע"ג דנפטר ממעשר קודם הזריעה. והרי הוא כאילו הוציאו ממנו מעשרותיו. שאין הזריעה קובעת למעשר. אפ"ה רבייה רחמנא לעשוריה לכי רבי ויתמרח בכרי ויוקבע למעשר. שיתעשר לפי כולו. דאע"ג דלא בעי עשורי מקמי זריעה ושתילה. דאכתי לא מטא זימניה. מ"מ אחר שגדל והוסיף בקרקע וחזר וקצרו ועשאו כרי. קמ"ל דחייב ממה נפשך דאי מתבטל בקרקע כמו זרע הכלה ופנים חדשות באו לכאן. הרי צריך לעשר כולו כמו בזרעו כלה. ואי לא נתבטלו השיבלין אגב קרקע דכמאן דמנחי בכדא דמו. מכל מקום מתחייב להפריש מהן מעשרות. אע"פ שעדין לא היו חייבים במעשר בשעת השתילה. משום דלא גמרו להו מלאכתן ולא הוקבעו אז. אפ"ה לא פקעה מנייהו חובת המעשרות בכדי. דהשתא דגמרו להו שגדלו כל צרכן ועשאן כרי. האידנא הוא דחלה חובת מעשרות עלייהו. וזה ברור מאד. ואפי' קרא לא צריך. ולאו להכי הוא דאתא דמילתא דפשיטא היא. ולא צריכינן לריבויא דקרא לחייב דבר שאין זרעו כלה. אלא בשתיקן השיבלים ועישרן קודם ששתלן. דקיי"ל יש תרומה במלילות ובשיבלין אע"פ שאינן חייבין. כההיא דתנן מעשר שבולת ונותן לו. ואמרינן נמי בן לוי שהקדים בשבלים. דחולין ומעשרות מתוקנין בכך וכבר נפטרו השבלין אילו לא חזר וזרען. להכי איצטריך קרא דלא תימא אין גידולין מבטלין את העיקר. דכיון שזרען אינו כלה. ליחשב העיקר כדמנח בכדא. ולא ליבעי עשורי מניה זימנא אחרינא. דכבר איפטר ליה. קמ"ל קרא דצריך למיהדר ועשורי עליה. אי הכי מאי דוחקיה דהר"ן ז"ל התם. ומאי טעמא לא נוקי לקרא בהכי דמשכחת לה נמי בתבואה שחייבת מן התורה במעשר. דבר שאין זרעו כלה:
גם מש"ע הרב בעל ס' הנז'. לפקפק על הר"ן ז"ל במ"ש בנדרים (דס"ט). שהקשה איך אפשר לומר דמעשר תעשר אתרבי מן התורה דבר שאין זרעו כלה. ומשו"ה מסיק הר"ן דאסמכתא בעלמא היא. והרב בתשובה הנ"ל רמי דיקלא וזקפיה וז"ל לכאורה קשה למה לא מצינו בתבואה שעקרה ושתלה דזה דמיא ממש לדבר שאין זרעו כלה כו'. ולפי האמת ניחא ליה דמכל מקום א"א לאוקמי בהכי כו' שהרי מן התורה לא נתחייב במעשר רק אחר שנתמרח בכרי כו'. אפי' לכתחלה נוטל מן הגורן וזורע עכ"ל. ולא ידענא מאי ניחותא ומאי קאמר מר. אי הכי אפי' דבר שזרעו כלה ליפטר אותו ליטרא זרע שזרע. ולא יתעשר לפי כולו: אלא לפי חשבון הגידולין שהוסיפו עליו. מאחר שהנזרע כבר נפטר מן המעשרות פעם אחת שהוציאם ממנו. והלא מכל מקום חל עליו החיוב לאחר שגדל ונתמרח בכרי. והוא הדין דבר שאין זרעו כלה. אע"ג דנפטר ממעשר קודם הזריעה. והרי הוא כאילו הוציאו ממנו מעשרותיו. שאין הזריעה קובעת למעשר. אפ"ה רבייה רחמנא לעשוריה לכי רבי ויתמרח בכרי ויוקבע למעשר. שיתעשר לפי כולו. דאע"ג דלא בעי עשורי מקמי זריעה ושתילה. דאכתי לא מטא זימניה. מ"מ אחר שגדל והוסיף בקרקע וחזר וקצרו ועשאו כרי. קמ"ל דחייב ממה נפשך דאי מתבטל בקרקע כמו זרע הכלה ופנים חדשות באו לכאן. הרי צריך לעשר כולו כמו בזרעו כלה. ואי לא נתבטלו השיבלין אגב קרקע דכמאן דמנחי בכדא דמו. מכל מקום מתחייב להפריש מהן מעשרות. אע"פ שעדין לא היו חייבים במעשר בשעת השתילה. משום דלא גמרו להו מלאכתן ולא הוקבעו אז. אפ"ה לא פקעה מנייהו חובת המעשרות בכדי. דהשתא דגמרו להו שגדלו כל צרכן ועשאן כרי. האידנא הוא דחלה חובת מעשרות עלייהו. וזה ברור מאד. ואפי' קרא לא צריך. ולאו להכי הוא דאתא דמילתא דפשיטא היא. ולא צריכינן לריבויא דקרא לחייב דבר שאין זרעו כלה. אלא בשתיקן השיבלים ועישרן קודם ששתלן. דקיי"ל יש תרומה במלילות ובשיבלין אע"פ שאינן חייבין. כההיא דתנן מעשר שבולת ונותן לו. ואמרינן נמי בן לוי שהקדים בשבלים. דחולין ומעשרות מתוקנין בכך וכבר נפטרו השבלין אילו לא חזר וזרען. להכי איצטריך קרא דלא תימא אין גידולין מבטלין את העיקר. דכיון שזרען אינו כלה. ליחשב העיקר כדמנח בכדא. ולא ליבעי עשורי מניה זימנא אחרינא. דכבר איפטר ליה. קמ"ל קרא דצריך למיהדר ועשורי עליה. אי הכי מאי דוחקיה דהר"ן ז"ל התם. ומאי טעמא לא נוקי לקרא בהכי דמשכחת לה נמי בתבואה שחייבת מן התורה במעשר. דבר שאין זרעו כלה:
16
י״זאבל לענ"ד האמת יעשה דרכו. דהר"ן מדבר שאין זרעו כלה דרך זריעה משתעי דבהכי מיירי הך סוגיא כגון בצל ששתלו שאינה ממש שתילה. אלא דרך השאלה. משום דדמיא לה. שאין הזרע כלה. דמרבינן ליה נמי מקרא. ובהא שפיר קדייק הר"ן. ומשתילה לא קמיירי. כך נ"ל ברור מבלי עיון בסוגיא דנדרים למיעוט פנאי. ואי"ה אשנה פרק זה ואעבור עליו בעיון. זהו מה שראיתי לעוררך בדבר ואשר ראיתי בעניי יעבץ ס"ט. חותם בעמדין שילהי חורף הת"ץ:
17