שאילת יעבץ, חלק א י׳Sheilat Yaavetz, Volume I 10
א׳להרהר בדקדו' לה"ק בבה"כ מסתבר' דאסו' לדידן
נסתפקתי אם מותר לעיין בבית הכסא במשקלי השמות והפעלים. והיה נראה לכאורה דמותר דהא קיי"ל דברים של חול מותר לאומרן בלשון הקודש. (ואהא סמיכנא ועבידנא עובדא לעיין בבה"כ בספרי פילוסופיא המועתקים ללשון עברי. כגון ס' המדות לארסטו והדומה לו. ואפי' המחוברים בחכמת הטבע ובמה שאחר. עם היותם נחשבים לרד"ק ולר"ש בן תיבון בהקדמת המורה וסיעתם מעשה בראשית ומרכבה. שרי להו מרייהו שעשו כוונים מדמיונו של הר"מ ז"ל להעציבה) ש"מ בלשון עצמו ליכא משום קדושה. אלא בתר ענין אזלינן. והא נמי ליכא ענין קדושה כ"א להרהר ולחשב באופני הדבור הנאות והלשון המדוקדק. ואפי' לדבר בם להוציאם בפה היה מותר. הגע בעצמך כשהיו ישראל על אדמתן ולשונם לה"ק. היו בודאי משתמשין בו אף בבה"כ ולכל צרכם (אע"פ שבלי ספק יש קדושה בלשון גם מצד עצמו. וזהו דעת קצת במה שנקרא לשון הקודש) איברא לדידן מסתברא לאיסורא כיון שאין דרך להגיע לידיעת לה"ק על נכון כי אם ע"פ הכתובים אשר יורו באצבע על כללי הדקדוק. שלא נשארה בידינו ידיעת דרכי לה"ק אם לא על פיהם. ועל כן אי אפשר לעמוד בהם בלי הרהור ד"ת ופסוקי המקרא ואסור:
נסתפקתי אם מותר לעיין בבית הכסא במשקלי השמות והפעלים. והיה נראה לכאורה דמותר דהא קיי"ל דברים של חול מותר לאומרן בלשון הקודש. (ואהא סמיכנא ועבידנא עובדא לעיין בבה"כ בספרי פילוסופיא המועתקים ללשון עברי. כגון ס' המדות לארסטו והדומה לו. ואפי' המחוברים בחכמת הטבע ובמה שאחר. עם היותם נחשבים לרד"ק ולר"ש בן תיבון בהקדמת המורה וסיעתם מעשה בראשית ומרכבה. שרי להו מרייהו שעשו כוונים מדמיונו של הר"מ ז"ל להעציבה) ש"מ בלשון עצמו ליכא משום קדושה. אלא בתר ענין אזלינן. והא נמי ליכא ענין קדושה כ"א להרהר ולחשב באופני הדבור הנאות והלשון המדוקדק. ואפי' לדבר בם להוציאם בפה היה מותר. הגע בעצמך כשהיו ישראל על אדמתן ולשונם לה"ק. היו בודאי משתמשין בו אף בבה"כ ולכל צרכם (אע"פ שבלי ספק יש קדושה בלשון גם מצד עצמו. וזהו דעת קצת במה שנקרא לשון הקודש) איברא לדידן מסתברא לאיסורא כיון שאין דרך להגיע לידיעת לה"ק על נכון כי אם ע"פ הכתובים אשר יורו באצבע על כללי הדקדוק. שלא נשארה בידינו ידיעת דרכי לה"ק אם לא על פיהם. ועל כן אי אפשר לעמוד בהם בלי הרהור ד"ת ופסוקי המקרא ואסור:
1
ב׳ולעיין בספרי חכמו' חצונו' נראה דמותר בבה"כ אפי' הם כתובי' בלה"ק ונכון הדבר לעשותו ביחוד לת"ח שא"א לו לעמוד בלי הרהור ד"ת
ושמעתי על הרמב"ן ז"ל שהיה מעיין בספרי לשון לעז של חכמי א"ה בב"ה כדי שלא להרהר בד"ת. (וכ"כ הרע"ב ספ"ה דאבות) וכן היה מנהגו של א"מ הגאון ז"ל. ואם היה מוצאים היתר בעיון הנ"ל. נ"ל שלא היו עוסקים בהם. וצ"ע אליבא דר"י דפ' שתי הלחם (דצט"ב) דאית לי' דברים ככתבן וא"ל לבן דמא צא ובדוק שעה שאינה לא יום ולא לילה ולמוד בה חכמת יוונית. הא איכא שעי דבה"כ דליכא לקיומי בהו קרא דוהגית וילמוד בהם שם. וכן יש להוכיח מהא דאיתא בפ' ט"י (דקב"ב) א"ר הא דינא מרא"ברש גמירנא בבה"כ שהיה גורס שם למודו לאונסו. ולא הוה חייש לעיוני בדברים של חולין כה"ג כי היכי דלא ליתי לידי הרהור תורה בבה"כ וכן פ"ק דקידושין (דל"ג) דילמא לאונסיה שאני. וצ"ע. וי"ל שלא היה להם ספרים בחכמות חיצונות לעיין בהם. או שמא מתוך שד"ת היו שנונים בפיהם ולא היו מעיינים בהם אלא במחשבה. לא מתוך הספר. כי לא ניתנו ליכתב בימיהם. ומתוך העיון המחשבי נאנסו ושכחו להפסיק ההרהור בד"ת ולהסיח דעתם לד"א בהכנסם לבה"כ. ובאמת אין להביא ראיה מן התנאים בדברים כאלו. ומההיא דמנחות נמי ליכא למשמע. ותסברא אטו מי ליכא שעי דבה"כ והא לא אפשר בהו לקיומי קרא כדכתיב (וכה"ג איתא פר"ע (דפט"ב) דל תרתי סרי ופלגא דמיכל וצלויי ודבה"כ) (איברא להירו"ר דמייתי בב"י ספ"ה. אה"נ דאיכא לקיומיה התם נמי. ולק"מ. ועמ"ש שם בחבורי בס"ד). אלא מאי אית לך למימר דברים ככתבן לאו דוקא. שעה שאינה לא יום ולא לילה נמי לאו דוקא. ושעה דבה"כ אינה חשובה לא ביום ולא בלילה ואינה ראויה ללימוד חכמה מתחלתה וק"ל נ"ל יעב"ץ ס"ט:
ושמעתי על הרמב"ן ז"ל שהיה מעיין בספרי לשון לעז של חכמי א"ה בב"ה כדי שלא להרהר בד"ת. (וכ"כ הרע"ב ספ"ה דאבות) וכן היה מנהגו של א"מ הגאון ז"ל. ואם היה מוצאים היתר בעיון הנ"ל. נ"ל שלא היו עוסקים בהם. וצ"ע אליבא דר"י דפ' שתי הלחם (דצט"ב) דאית לי' דברים ככתבן וא"ל לבן דמא צא ובדוק שעה שאינה לא יום ולא לילה ולמוד בה חכמת יוונית. הא איכא שעי דבה"כ דליכא לקיומי בהו קרא דוהגית וילמוד בהם שם. וכן יש להוכיח מהא דאיתא בפ' ט"י (דקב"ב) א"ר הא דינא מרא"ברש גמירנא בבה"כ שהיה גורס שם למודו לאונסו. ולא הוה חייש לעיוני בדברים של חולין כה"ג כי היכי דלא ליתי לידי הרהור תורה בבה"כ וכן פ"ק דקידושין (דל"ג) דילמא לאונסיה שאני. וצ"ע. וי"ל שלא היה להם ספרים בחכמות חיצונות לעיין בהם. או שמא מתוך שד"ת היו שנונים בפיהם ולא היו מעיינים בהם אלא במחשבה. לא מתוך הספר. כי לא ניתנו ליכתב בימיהם. ומתוך העיון המחשבי נאנסו ושכחו להפסיק ההרהור בד"ת ולהסיח דעתם לד"א בהכנסם לבה"כ. ובאמת אין להביא ראיה מן התנאים בדברים כאלו. ומההיא דמנחות נמי ליכא למשמע. ותסברא אטו מי ליכא שעי דבה"כ והא לא אפשר בהו לקיומי קרא כדכתיב (וכה"ג איתא פר"ע (דפט"ב) דל תרתי סרי ופלגא דמיכל וצלויי ודבה"כ) (איברא להירו"ר דמייתי בב"י ספ"ה. אה"נ דאיכא לקיומיה התם נמי. ולק"מ. ועמ"ש שם בחבורי בס"ד). אלא מאי אית לך למימר דברים ככתבן לאו דוקא. שעה שאינה לא יום ולא לילה נמי לאו דוקא. ושעה דבה"כ אינה חשובה לא ביום ולא בלילה ואינה ראויה ללימוד חכמה מתחלתה וק"ל נ"ל יעב"ץ ס"ט:
2