שאילת יעבץ, חלק א י״אSheilat Yaavetz, Volume I 11

א׳בא מעשה לידי בעוף שהיה בגפו כעין חיתוך הנראה שנעשה ע"י קשירה חזקה שקשרו אגפיו בחבל. ושלטה בו המכה עד שעברה את הבשר ונכנסה תוך העצם שהיה גם העצם מחותך קצת בצדו הא' לצד הגוף השוכב על הצלעות שמזה ניכר שבאה המכה מן החבל שהיה קשור בו בחזקה שכן דרך לקשור ב' אגפי העוף יחדיו למעלה לצד גבו ושדרתו כשמביאין אותו לשוק למכור. ולכן מצדו האחר הפונה לחוץ היה הגף שלם בעור ובשר ועצם מפני שלא נגע בו החבל מאותו צד שנישא על ידו. והיתה המכה רחוקה מן הגוף כרוחב אגודל בריוח שמעתה אין מקום לאוסרו ממנהג אבותינו משום שבירת הגף גם לא היה לו עוקץ כלל:
1
ב׳גם העוף שהיה פגום בעו' ובשר מצד א' ע"י הידוק החבל פשוט דמותר האבר כולו
והתרתיו כולו ולא ראיתי לאסור האבר מן המכה והלאה משום מצות פרוש. חדא דהא סמכו האחרונים ז"ל להתיר באבר ובשר מדולדלין בחזר ונקשר שא"ש אפי' ניכר שהיה שבור כולו בודאי. כ"ש בנ"ד דעדיף טפי דאע"ג דמצד הא' היתה עדיין המכה פתוחה ונראת בעור ובשר. מ"מ עין בעין היה נראה שלא נשבר כלל. ולא היה רק כחתוכה בסכין במעט בשר וקצת עצם פגום בעליונו שבצד א' לבד וזה אינו קרוי שבירה. ולא אבר ובשר מדולדל שאין כאן דלדול כל עיקר. ופשיטא דיכול לחזור ולחיות כה"ג כנ"ל ברור. ועוד שאפי' היה ספק. ספיקא דרבנן הוא דהכי קיי"ל ודוק:
2
ג׳ואע"ג דלגבי ק"פ כה"ג נמי שבירה מיקרי לענין לאו דעצם בל תשברו בו. שאפי' פגימה כל שהיא כדי חגירת ציפורן אסורה כדאיתא פ"ק דחולין ג' פגימות הן. שאני התם דשני קרא דלכתוב ועצם ממנו לא תשברו. ומדכתיב תשברו בו משמעו אפי' שבירה במקצת אע"ג דלייף ביה. ותו התם מיירי בפוגם את העצם בסכין ובקופיץ כדרכו:
3
ד׳כה"ג בק"פ מבעי' אי מיקרי שבירה וכמדומ' מהשמטת הר"מ ז"ל דלא ס"ל כללא דפגימת עצם בפסח לגמרי וצ"ע ומג"ה אין ראי' ביחוד לדברי הר"מ עצמו וראי' נכונה למ"ש שאין מנקרין הפסח
(וצ"ע אם יש בנ"ד משום שבירת עצם בפסח כשהשבירה נעשית ע"י חוזק הידוק החבל. כי נראה קצת דדמי טפי לשורף דאין בו משום שבירת עצם). ומהא דקיי"ל בגיד הנשה שצריך לחטט אחריו ולחתוך שרשי הקנוקנות המובלעים בעצם. ואע"ג דנוהג גם במוקדשין. אין לדקדק כלום. דודאי לא משכחת להך דינא בקרבן. דחטיטת הגיד אינו אלא מד"ס. ולא אתי חומרא דרבנן ועקרא לאו דאורייתא בקום עשה. אך בדקתי בס' היד להרמב"ם ולא מצאתי להא דפגימת עצם בפסח. ויש לתמוה למה לא הביאה אחר שהוא תלמוד ערוך. ושם ראיתי בהל' ק"פ שכתב שאין מנקרין את הפסח כשאר בשר דבעינן כולו שלם. ונ"ל שיצא לו זה להרמב"ם ממשנה ערוכה פ"ז דפסחים העצמות והגידין ישרפו בי"ו ע"ש. ואם איתא דמנקרין את הפסח למה לן לפוסלן ולעבור אלאו דנותר. נשרפינהו לגידין בי"ד ודוק. ואף להראב"ד דפליג עליה. נראה דמודה בחטיטה בסכין דאסורה בעצם. מ"מ מ"ש נ"ל פשוט דנ"ד שרי ודוק. יעב"ץ ס"ט:
4