שאילת יעבץ, חלק א י״בSheilat Yaavetz, Volume I 12
א׳כתב הב"ח בענין כתמים ממראה טהור. להמתין מלהורות בהם עד שיתייבשו. ולא בעודם לחין. שמא יחזרו למראה טמא. ואביו הגאון זצ"ל בתשובה (סי' מ"ו בספרו) דחה דבר זה מהלכה ופסק להקל אף בחזרו קצותיו למראה אודם אחר שנתייבש הדם יע"ש. רצינו לעמוד על דעתו של מעכ"ת אי עביד בה עובדא כשמעתיה דמר אביו רבינו תנצב"ה:
1
ב׳תשובה
2
ג׳חומרת הב"ח להמתי' מלהורו' בכתמי נשי' עד שיתייבשו לית דחש לה אפי' בראייה גמורה
תרתי קבעיתו מנאי. חדא מיפשט פשיטא לי דהלכה ודאי כבתראי. דלא חשו לההיא חומרא. והדין עמהם מאותה שאמרו לענין נפלה לאור. דאע"ג דאם שולקן אפשר שיוריקו בני מעיה וטרפה. אפ"ה א"צ לשולקן ומותר לאוכלן. ולאו ק"ו הוא מה התם דאיכא ריעותא דנפלה לאור וקרוב הדבר שלקתה ואיכא לספוקי באיסור טרפה דאורייתא. לא מחזקינן איסורא ולא חיישינן לברורי מילתא. הכא דלא אתחזק ריעותא לגמרי. דאין רגלים לדבר כלל שיהא בעתיד מראה טמא. לא כל שכן. ועוד כתמים דרבנן. ואפי' מצאה דם בבדיקה. אינה טמאה אלא מדרבנן. כדמוכחא סוגיא דר"פ הרואה כתם. שאפי' רואה ממש. אם לא הרגישה טהורה דבר תורה. וכ"ש בבדיקה דגריעא מנה אע"ג דכודאי משוינן לה היכא דליכא למיתלי במידי. דחזקת דמים טמאים מן המקור. אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא. דהאיכא נמי דם עלייה. (עמ"ש בס"ד בפ"ב דנדה) ואף בראייה גמורה הדבר פשוט שא"צ להמתין ולחוש שמא יהפוך הדם את עינו לאחר שעה. אפי' היה כן דין אמת שמטמא למפרע אם יחזור אחר זמן למראה טמא. אין חוששין מספק כדמוכח בהדיא מראיה הנ"ל דקיימתיה מסברא ת"ל ושוב מצאתיה גם לאחרונים ז"ל:
תרתי קבעיתו מנאי. חדא מיפשט פשיטא לי דהלכה ודאי כבתראי. דלא חשו לההיא חומרא. והדין עמהם מאותה שאמרו לענין נפלה לאור. דאע"ג דאם שולקן אפשר שיוריקו בני מעיה וטרפה. אפ"ה א"צ לשולקן ומותר לאוכלן. ולאו ק"ו הוא מה התם דאיכא ריעותא דנפלה לאור וקרוב הדבר שלקתה ואיכא לספוקי באיסור טרפה דאורייתא. לא מחזקינן איסורא ולא חיישינן לברורי מילתא. הכא דלא אתחזק ריעותא לגמרי. דאין רגלים לדבר כלל שיהא בעתיד מראה טמא. לא כל שכן. ועוד כתמים דרבנן. ואפי' מצאה דם בבדיקה. אינה טמאה אלא מדרבנן. כדמוכחא סוגיא דר"פ הרואה כתם. שאפי' רואה ממש. אם לא הרגישה טהורה דבר תורה. וכ"ש בבדיקה דגריעא מנה אע"ג דכודאי משוינן לה היכא דליכא למיתלי במידי. דחזקת דמים טמאים מן המקור. אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא. דהאיכא נמי דם עלייה. (עמ"ש בס"ד בפ"ב דנדה) ואף בראייה גמורה הדבר פשוט שא"צ להמתין ולחוש שמא יהפוך הדם את עינו לאחר שעה. אפי' היה כן דין אמת שמטמא למפרע אם יחזור אחר זמן למראה טמא. אין חוששין מספק כדמוכח בהדיא מראיה הנ"ל דקיימתיה מסברא ת"ל ושוב מצאתיה גם לאחרונים ז"ל:
3
ד׳פלפול בדברי הט"ז דלפום ריהטא אייתי ראיה לטובתו וישוב הגון והיאור נכון בגמרא שילהי פ' כל היד
ואמנם מש"ע הרבט"ז מההוא עובדא דרבי: איכא למידק בה דלכאורה ראיה לסתור היא דהא אדרבה חזינן דהמתין להורות בעודו לח ואפי' לחומרא לא עביד ביה עובדא. עד דחזי ליה לבתר שעתא: וש"מ איפכא דטפי עדיף למחזי דמא בתר דיבש ושפיר דמי אפי' לקולא כ"ש לחומרא. וא"ל התם משום דחזי ליה בלילה דהוה מספק' ליה מילתא משו"ה תרח עד לצפרא דחזי ליה שפיר: דאכתי קשיא מ"ט המתין עוד שעה שנית ביום. אלא שי"ל בזה משום דמעיקרא ספוקי הוה מספקא ליה (אע"ג דאחזקיה בטמא. מ"מ לא סמך על ראיית הלילה) דילמא לא מתחזי שפיר בליליא. והוה צריך לשהוייה לצפרא. וכי חזי ליה דאשתני וסבר למימר ודאי מאתמול טהור הוא. אכתי הוה מסתפקא מילתא דילמא השתא הוא דאשתני. ומעיקרא מראה טהור הוה ואזלינן בתר מעיקרא. להכי אשהייה תו שעתא אחריתא. למבדקיה אי מיקם קאי במילתא בגוונא חדא כדהשתא. מוכחא מילתא דראיה דלילה טעותא היא. דלא חזייה שפיר. דאל"ה אלא האידנא הוא דאשתני. מיבעי ליה לאשתנויי ומיזל. ואי מפכח הוא דקמפכח. איגלאי מילתא דברישא טמא הוה. והדר אשתני. משום דקמפכח ואזיל. אבל אם היה רואה אותו ביום לא היה ממתין לו כלל. שאין לדיין בו אלא ראייתו לשעתו. והעמד מראה הדם על חזקתו. בין להבא בין למפרע (כל היכא דלא אתרע) אחת היא דתו:
ואמנם מש"ע הרבט"ז מההוא עובדא דרבי: איכא למידק בה דלכאורה ראיה לסתור היא דהא אדרבה חזינן דהמתין להורות בעודו לח ואפי' לחומרא לא עביד ביה עובדא. עד דחזי ליה לבתר שעתא: וש"מ איפכא דטפי עדיף למחזי דמא בתר דיבש ושפיר דמי אפי' לקולא כ"ש לחומרא. וא"ל התם משום דחזי ליה בלילה דהוה מספק' ליה מילתא משו"ה תרח עד לצפרא דחזי ליה שפיר: דאכתי קשיא מ"ט המתין עוד שעה שנית ביום. אלא שי"ל בזה משום דמעיקרא ספוקי הוה מספקא ליה (אע"ג דאחזקיה בטמא. מ"מ לא סמך על ראיית הלילה) דילמא לא מתחזי שפיר בליליא. והוה צריך לשהוייה לצפרא. וכי חזי ליה דאשתני וסבר למימר ודאי מאתמול טהור הוא. אכתי הוה מסתפקא מילתא דילמא השתא הוא דאשתני. ומעיקרא מראה טהור הוה ואזלינן בתר מעיקרא. להכי אשהייה תו שעתא אחריתא. למבדקיה אי מיקם קאי במילתא בגוונא חדא כדהשתא. מוכחא מילתא דראיה דלילה טעותא היא. דלא חזייה שפיר. דאל"ה אלא האידנא הוא דאשתני. מיבעי ליה לאשתנויי ומיזל. ואי מפכח הוא דקמפכח. איגלאי מילתא דברישא טמא הוה. והדר אשתני. משום דקמפכח ואזיל. אבל אם היה רואה אותו ביום לא היה ממתין לו כלל. שאין לדיין בו אלא ראייתו לשעתו. והעמד מראה הדם על חזקתו. בין להבא בין למפרע (כל היכא דלא אתרע) אחת היא דתו:
4
ה׳לימא מסייע לסברת הב"ח ולא היא ואימא תהוי תיובתא כלפי סנאיה דרשב"א בדרוס' ומסייעיה להטור סנ"ז
ואין לסייע סברת הב"ח מהא דכתב הטור סי' נ"ז בשם הרשב"א גבי דרוסה שאם לא בדק סמוך לדריסתו חוששין שמא שינה מראיו. דבר מההיא דיחידאה והא מחי לה בעה"ט אמוחא. ואה"נ דתהוי נמי תיובתא מהכא דשמעינן בהדיא מברייתא דלא יאמר כו' דליתא. ותו אדרבה דוק מנה איפכא לשמא שינה דווקא הוא דחייש. אבל שמא ישנה לא חיישינן. (אע"ג דלדעת הר"מ מיווני דפליג אר"ת (קדושין דמה"ב) אשכחן סברא הפוכה דאף דלשמא קידש לא חייש. לשמא יקדש ס"ל דאיכא למיחש. לא דמי להכא. דהתם מידי דתלי במעשה שאני ודוק):
ואין לסייע סברת הב"ח מהא דכתב הטור סי' נ"ז בשם הרשב"א גבי דרוסה שאם לא בדק סמוך לדריסתו חוששין שמא שינה מראיו. דבר מההיא דיחידאה והא מחי לה בעה"ט אמוחא. ואה"נ דתהוי נמי תיובתא מהכא דשמעינן בהדיא מברייתא דלא יאמר כו' דליתא. ותו אדרבה דוק מנה איפכא לשמא שינה דווקא הוא דחייש. אבל שמא ישנה לא חיישינן. (אע"ג דלדעת הר"מ מיווני דפליג אר"ת (קדושין דמה"ב) אשכחן סברא הפוכה דאף דלשמא קידש לא חייש. לשמא יקדש ס"ל דאיכא למיחש. לא דמי להכא. דהתם מידי דתלי במעשה שאני ודוק):
5
ו׳עיון בגמרא הנ"ל מ"ט לא נחוש לחומרא בספק דשכיח להשתנו' מראה דם אחר שיבש ולפ"ז י"ל דבבלוע בעד באמת יש קצת להחמיר לכתחילה לראותו בעודו לח וישוב דעת הרשב"א בדרוסה. והיכא דמייתו למורה כתם יבש בדיעבד ודאי אין לו לחוש כה"ג לחומר' בדרבנן ואצ"ל לקולא שאם ראהו לח במראה טמא שאין לו להמתין עד שיתייבש ויחזור למראה טהור עם שלכאורה יש מקו' לטעות מעובדא דר'
וא"ת אי הכי הכא נמי כה"ג ניחוש מיהא לשמא שינה מראהו. היכא דלא בדק מיד בעוד הדם לח. לא יורה בו עוד להיתר. ואי משום הא דתניא לא יאמר החכם כו'. היא גופה קשיא אמאי לא. הא חזינן דמידי דשכיח הוא זימנין דכי נתייבש הדם ונבלע בבגד. אזיל סומקא ואתי חיוורא. וכדמסיק נמי תלמודא בעובדא דרבי דקמפכח ואזיל. ש"מ דהכי אורחיה דמראה לבתר שעתא משתני והדר למראה טהור. והאידנא מורי ביה להיתירא. וכי הוה מעיין ביה ברישא הוה מורי לאיסורא. ומ"ט לא יאמר ולחוש לספק איסור דאורייתא ניזיל בתר מעיקרא לחומרא. (ואפשר שע"י שרייה יחזור עוד בסוף ג"כ למראה טמא. וכאותה ששנינו בפ"ז דנדה ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהיו טמאין). ויש להביא עוד סמך לדבר שדרך הדם להבלע ולאבד מראהו ביובש ולחזור ע"י שרייה. מההוא עובדא בגמ' דפ"ק דכתובות ההוא דבעל ולא מצא דם. א"ל ר"ג להביא הסודר ושראו במים ומצא עליו כמה טפי דמים. הרי שיבש לא נראה הדם. ולח חזר ונראה. איברא ראיה ליכא דאיכא למידחי דילמא משום דחפהו ש"ז. משו"ה לא חזי ליה בתחילה. ולהכי איצטריך לשרוייה במיא עד דאעבר ש"ז ונשאר הדם שהוא צובע הסדין ואינו עובר בשרייה מועטת. אבל ודאי מילתא דשכיחא הוא שהעזה במראה דם לח. חוזרת כהה אחר שנתייבש. ויש לחלק בין הבלוע בבגד. לדם בעין. דאע"ג דמתרמי דמפכח. מ"מ לא שכיח כולי האי. אבל מסתמא אמרינן דלא אשתני. והשתא ההיא ברייתא אב"א בדם בעין מיירי. לא בנבלע בבגד. ואינו עשוי להשתנות אע"פ שנתייבש. ודריסה שאני. דלאחר מיתה ודאי עשוי להשתנות המראה בב"ח כדאמרינן בעלמא סימנין עשויים להשתנות אחר מיתה ואין מעידין אלא עד ג"י (וכן בנפל למים והוא דאסקוהו וחזיוהו בשעתא) ונ"ל ברור דמהתם נפקא ליה לרשב"א. אי נמי אמר לך הרשב"א ההיא דתניא לא יאמר כו'. בכתמים עסקינן. ואנא דאמרי בדרוסה דאורייתא. לעולם אימא שהייה כה"ג מילתא הוא וחיישינן לשינוייא. ולא אמרו חכמים בכתמים אלא להקל בספקן. נקוט מיהא בכתמים לא חיישינן להמתין בהם עד שייבשו. וגם אין חוששין להם למפרע שמא מתחילה טמאים היו בעודן לחין. אלא אין לך בהן אלא לפי מראיהן בעת הראותן למורה. אבל בודאי לא נכון הדבר להמתין מלהורות בדבר שנראה מראה טמא בלחותו. (וההיא דר' שאני כדאמרן) גם הרב בב"ח לא אמרה אלא לחומרא היכא דהשתא הוי מראה טהור. הוא דחייש דילמא עדיין ישתנה בסוף למראה טמא. אבל במראה טמא. ולקולא מי אמר. ואפי' היכא דמספקא ליה מילתא לפי עיני ראות המורה. אם נוטה לאדמימות בלח. אע"ג דבכתמים דרבנן איכא למימר דאזלינן לקולא דתרי ספיקי נינהו. מיהו בבדיקה כה"ג דאזלינן לחומרא בספקה. נראה אפי' אשתכח דהדר אשתני למראה טהור. לא מהני. כיון דליכא אלא חד ספק גמור. דכודאי חשבינן ליה מגופה:
וא"ת אי הכי הכא נמי כה"ג ניחוש מיהא לשמא שינה מראהו. היכא דלא בדק מיד בעוד הדם לח. לא יורה בו עוד להיתר. ואי משום הא דתניא לא יאמר החכם כו'. היא גופה קשיא אמאי לא. הא חזינן דמידי דשכיח הוא זימנין דכי נתייבש הדם ונבלע בבגד. אזיל סומקא ואתי חיוורא. וכדמסיק נמי תלמודא בעובדא דרבי דקמפכח ואזיל. ש"מ דהכי אורחיה דמראה לבתר שעתא משתני והדר למראה טהור. והאידנא מורי ביה להיתירא. וכי הוה מעיין ביה ברישא הוה מורי לאיסורא. ומ"ט לא יאמר ולחוש לספק איסור דאורייתא ניזיל בתר מעיקרא לחומרא. (ואפשר שע"י שרייה יחזור עוד בסוף ג"כ למראה טמא. וכאותה ששנינו בפ"ז דנדה ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהיו טמאין). ויש להביא עוד סמך לדבר שדרך הדם להבלע ולאבד מראהו ביובש ולחזור ע"י שרייה. מההוא עובדא בגמ' דפ"ק דכתובות ההוא דבעל ולא מצא דם. א"ל ר"ג להביא הסודר ושראו במים ומצא עליו כמה טפי דמים. הרי שיבש לא נראה הדם. ולח חזר ונראה. איברא ראיה ליכא דאיכא למידחי דילמא משום דחפהו ש"ז. משו"ה לא חזי ליה בתחילה. ולהכי איצטריך לשרוייה במיא עד דאעבר ש"ז ונשאר הדם שהוא צובע הסדין ואינו עובר בשרייה מועטת. אבל ודאי מילתא דשכיחא הוא שהעזה במראה דם לח. חוזרת כהה אחר שנתייבש. ויש לחלק בין הבלוע בבגד. לדם בעין. דאע"ג דמתרמי דמפכח. מ"מ לא שכיח כולי האי. אבל מסתמא אמרינן דלא אשתני. והשתא ההיא ברייתא אב"א בדם בעין מיירי. לא בנבלע בבגד. ואינו עשוי להשתנות אע"פ שנתייבש. ודריסה שאני. דלאחר מיתה ודאי עשוי להשתנות המראה בב"ח כדאמרינן בעלמא סימנין עשויים להשתנות אחר מיתה ואין מעידין אלא עד ג"י (וכן בנפל למים והוא דאסקוהו וחזיוהו בשעתא) ונ"ל ברור דמהתם נפקא ליה לרשב"א. אי נמי אמר לך הרשב"א ההיא דתניא לא יאמר כו'. בכתמים עסקינן. ואנא דאמרי בדרוסה דאורייתא. לעולם אימא שהייה כה"ג מילתא הוא וחיישינן לשינוייא. ולא אמרו חכמים בכתמים אלא להקל בספקן. נקוט מיהא בכתמים לא חיישינן להמתין בהם עד שייבשו. וגם אין חוששין להם למפרע שמא מתחילה טמאים היו בעודן לחין. אלא אין לך בהן אלא לפי מראיהן בעת הראותן למורה. אבל בודאי לא נכון הדבר להמתין מלהורות בדבר שנראה מראה טמא בלחותו. (וההיא דר' שאני כדאמרן) גם הרב בב"ח לא אמרה אלא לחומרא היכא דהשתא הוי מראה טהור. הוא דחייש דילמא עדיין ישתנה בסוף למראה טמא. אבל במראה טמא. ולקולא מי אמר. ואפי' היכא דמספקא ליה מילתא לפי עיני ראות המורה. אם נוטה לאדמימות בלח. אע"ג דבכתמים דרבנן איכא למימר דאזלינן לקולא דתרי ספיקי נינהו. מיהו בבדיקה כה"ג דאזלינן לחומרא בספקה. נראה אפי' אשתכח דהדר אשתני למראה טהור. לא מהני. כיון דליכא אלא חד ספק גמור. דכודאי חשבינן ליה מגופה:
6
ז׳וכי אתרמי דהדר למראה טמא אחר שיבש מסתברא דש"ד לאחמורי ואע"ג דכבר אורי בה להתיר' ולזילותא לא חיישינן
ואידך הא דמשמע לכו תו דפשיטא ליה לרבה מר אבא זצ"ל שאפי' אחר שנגב נתאדם הכתם בקצותיו יהא טהור כדמעיקרא. מספקא ליה לתלמידא אי אמרה הלכה למעשה. אף דמראה פנים לדבר. מאן יהיב לן מעפריה דא"מ ומלינן עיינין. בעניותין בהא ודאי מסתפינא למעבד בה עובדא דמאי שנא מאדומין ששלקן והוריקו דאמרינן איגלי בהתתייהו. כל שכן הכא דלא אתעביד ביה מעשה. וממילא הוא דהדר למראה טמא. ותו דמפשטא דההוא עובדא דר' משמע לי איפכא. אף שיש לדחות. ומוכח מניה נמי דלא שייך בהא משום דבעינן דרכיה דרכי נועם שהרי טיהר מתחילה. ואח"כ חזר וטימא. אע"פ שגם זה י"ל עפמ"ש לעיל וק"ל. אלא מאי אית לך למימר הכא שאני אב"א כיון דלא שכיחא היא שיתאדם ביבש. לא חשו לה. אי נמי כיון דלשעה קלה הוא דמתייבש וחזיא ליה. אי הדר למראה טמא. ואיכא לתקוני בטבילה אחריתא מקמי דמתעברא. באופן דלא שייך כה"ג ההיא דדרכיה דרכי נועם. והכי נמי ליכא למימר ניחוש דא"כ לבו נוקפו ופורש דחשו לה חז"ל. דהיינו דוקא כי בדקה עצמה היכא דלא אצרכוה בדיקה כמ"ש התוס' בשם ר"ח (דיב"א) מה דליתא הכי. ואי בעל נפש הוא ובעי לפרוש עד שיתייבש ויראה שלא נשתנה מראיתו. לפרוש האי פורתא ולית לן בה כנלע"ד:
ואידך הא דמשמע לכו תו דפשיטא ליה לרבה מר אבא זצ"ל שאפי' אחר שנגב נתאדם הכתם בקצותיו יהא טהור כדמעיקרא. מספקא ליה לתלמידא אי אמרה הלכה למעשה. אף דמראה פנים לדבר. מאן יהיב לן מעפריה דא"מ ומלינן עיינין. בעניותין בהא ודאי מסתפינא למעבד בה עובדא דמאי שנא מאדומין ששלקן והוריקו דאמרינן איגלי בהתתייהו. כל שכן הכא דלא אתעביד ביה מעשה. וממילא הוא דהדר למראה טמא. ותו דמפשטא דההוא עובדא דר' משמע לי איפכא. אף שיש לדחות. ומוכח מניה נמי דלא שייך בהא משום דבעינן דרכיה דרכי נועם שהרי טיהר מתחילה. ואח"כ חזר וטימא. אע"פ שגם זה י"ל עפמ"ש לעיל וק"ל. אלא מאי אית לך למימר הכא שאני אב"א כיון דלא שכיחא היא שיתאדם ביבש. לא חשו לה. אי נמי כיון דלשעה קלה הוא דמתייבש וחזיא ליה. אי הדר למראה טמא. ואיכא לתקוני בטבילה אחריתא מקמי דמתעברא. באופן דלא שייך כה"ג ההיא דדרכיה דרכי נועם. והכי נמי ליכא למימר ניחוש דא"כ לבו נוקפו ופורש דחשו לה חז"ל. דהיינו דוקא כי בדקה עצמה היכא דלא אצרכוה בדיקה כמ"ש התוס' בשם ר"ח (דיב"א) מה דליתא הכי. ואי בעל נפש הוא ובעי לפרוש עד שיתייבש ויראה שלא נשתנה מראיתו. לפרוש האי פורתא ולית לן בה כנלע"ד:
7