שאילת יעבץ, חלק א י״גSheilat Yaavetz, Volume I 13
א׳בס' חב"י נמצא' תשוב' מודפסת על שם גאון א' מדור שלפנינו מלאה קמשונים מטעיות שונים. גם בס' ש"א נלכד בטעות להתיר איסור כרת ח"ו מ"ה. מוצאת דם כל שהוא בבדיקה אע"פ שלא הרגיש' הרי היא כנדה ודאית של תורה לכל דבריה ולא חילקו בה חכמים אלא לענין קרבן בלבד
והואיל ואתא לידן דינא דמקולקלת בכתמים ובבדיקה. אידכרתן מילתא דתמיהא טובא דחזינא לה הא שנין סגיאין בס' חדש נקרא חינוך ב"י (סי' ס"ח) נדפסה תשובה א' בשם גאון מכונה מהר"ר געטלק ז"ל על נדון אשה מינקת שדמיה מסולקים ולפעמים נשאר מעיינה פתוח בימי הנקה. ופ"א אחר לידתה לא ראתה כחצי שנה רק פעם כשבודקת מצאה על העד כעין ריר ומוגלא לבנה ובתוכו נקודות קטנות אדומות כמראה דם ממש. ושוב חזרה ובדקה ולא מצאה כלום עד אחר ד' ה' ימים חזרה ומצאה ככה אירע לה כמה פעמים שבדקה ולא מצאה כתמים ופעמים מצאה ולא הרגישה שהוא מן המקור. והשיב המשיב לית דין צריך פנים דודאי איתתא מותרת לבעלה אפי' תמצא כאלה בבדיקה כל שאינה מרגשת שנפתח המקור או שרואה דם ממש לבד. עכ"ל העתקתיו אות באות להסיר מכשול מדרך עמנו כי קרוב בעיני שהתיר כמעט איסור כרת בשני דרכים וכללים היוצאים מפסקו זה. הא' במה שהקל בבדיקה בלי הרגשה שנפתח המקור. והב' שהצריך לראות דם ממש בלבד בלי תערובת. ובהעדר ב' תנאים הללו מתירה לגמרי. והם טעיות מפורסמות לדעתי כאשר אבאר בעזה"י. ונראה על מה סמך בקולות הללו זה לשונו שם לברר פסקו הנז'. וזה משלש הוכחות חד שהרי מ"ה אין אשה טמאה אלא בה' מיני דמים ודוקא שתרגיש ביציאתו ושבא מן המקור כו' ומשום שלא יבואו לטעות כו' החמירו עוד שתהא יושבת ז' נקיים אפי' על טפת דם כחרדל. וכיון שכן הבו דלא לוסיף עלה להחמיר במנקת המסולקת דמים ולא תהא חומרת ר"ז עדיפא מדין תורה דבעינן שתהא מרגשת וזו כיון שאינה מרגשת אין כאן מיחוש ע"כ. ולא הבינותי דברים הללו מה ענין דר"ז לכאן. הכא בדינא דנדה עסקינן אי טמאה אי טהורה. ואי טמאה הויא פשיטא דלא מפלגינן האידנא בין נדה לזבה לגמרי. דאפי' בכתמים יהבינן לה דין זבה לעולם. ואי טהורה טהורה לגמרי. ובהא לא אחמיר ר"ז ולא מידי. וכמדומה שהיה סבור דחומרא דר"ז היא דמטמי לה בטפה כחרדל. והא ודאי בדותא היא דמן התורה מטמאה בכעין החרדל ואף בפחות מכן ומשנה שלימה היא פ' יוצא דופן (והתימה מהרבש"ך שהוצרך לומר חידוש זה בשם האגור) ור"ז לא חידש אלא חומרא דזבה. (ואמנם כבר היו מי שטעו בכך כמ"ש תר"י בפא"ע. וכן מצאתי עוד לב"ס שבילי אמונה בשביל ראשון מהנתיב השלישי שנכשל בטעות מוחלטת כזו וחשב שאין ראיה טמאה מ"ה בפחות מכגריס ר"ל מהאי דעתא) ואי הכי קטעי בתרתי חדא דמן התורה טמאה היא ודאי אף בראתה רק טפה קטנה מאד פחותה מכחרדל. ואידך דקמפליג בראייה ובדיקה בין הרגישה ללא הרגישה. וזו טעות בדבר משנה בלי ספק. אף למאי דקיי"ל כמ"ד דמ"ה אינה טמאה עד שתרגיש בבשרה. אימור דשמעת לה לדין תורה גמור ולענין קרבן בלבד הוא דאיתמר. אבל טמאה היא ודאי משום נדה בכל גוונא היכא דודאי אתי מגופה. ואע"פ שאינו אלא מדבריהם כמ"ש לעיל. מ"מ פשיטא דלא גרעא מספק אי מגופה קאתי כההיא דשילהי פ' הרואה כתם בעד תחת הכר עגול טהור משוך טמא אע"ג דאיכא למימר מעלמא קאתי. ואף למאי דאוקימנא בדארגישה. מיהא האיכא למימר דילמא הרגשת עד היא ומידי ספק דם מאכולת לא יצא ואפ"ה טמאה נדה ודאית בכל שהו. כל שכן בבודקת ורואה שאין לה במה לתלות אלא מגופה הוא דקאתי. דפשיטא טמאה נדה ודאית אפי' לא הרגישה. דהרגשה אינה מעלה ומורדת לענין טומאה. במוצאת דם בבדיקה. דאימור ארגשה ולאו אדעתה. ואף בהרגשה איכא לספוקי בהרגשת עד. ואינה מוציאה מידי ספק לטמאה טומאה גמורה של תורה. ואפ"ה טומאתה ודאית כראיה ממש דרבנן גזרו עלי' והשוו אותה כשל תורה לטמא טומאה חמורה ולא הצריכוה שיעו' ככתם היכא דלא איכא למיתלי במידי דשכיח וק"ו היכא דודאי מגופה הוא אע"ג דאיכא ספק דדם טהור. והכי סלקא שמעתא דמקור דאר"י בהדיא דהלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאוהו כודאי. וכדמוכחא נמי סוגיא דבדקה בעד הבדוק וטחתו בירכה או הניחתו בקופסא דטמאה נדה ודאית בכל שהו ולא צריכה הרגשה כדאמרן. אע"ג דמתני' דאותו יום נמי אוקימנא בהרגישה. הני מילי לענין קרבן. אבל לענין טומאה לא שנא וכדפרישית דבעד ודאי ליכא לפלוגי לגמרי בין הרגישה ללא הרגישה. ואפי' בדלא בדקתו לאלתר. אינו תולה בכלום. ק"ו לבודקת העד מיד. שהרי ודאי מגופה הוא. דלא חשבינן לספק אם הרגישה. אלא אוקי אחזקת דמים מן המקור ובודאי הרגישה ולאו אדעתה. וכן מוכיחות כמה סוגיות וכ"כ הפוסקים בפירוש דחומר בעד הבדוק דלא צריך שיעור כגריס.ואינה תולה אף במאכולת מעוכה ונקבע בש"ע בלי חולק. וכי הוי נמי דרבנן מיהא כי היכי דלא פלוג בין עד לראיה לענין שיעור. הכי נמי לענין הרגשה דשויוה כדאורייתא לטמא בכל שהו ואף בלי הרגשה. ולא גרע מכתמים דודאי לא הרגישה וטמאוה. ק"ו לעד. דספק הרגשה מיהא איכא. וכן מבואר בס"ס ק"ץ דכתמי עד הבדוק מטמאין בכל שהן והרי הן כראיות לכל דבר. ולא ערער אדם מעולם:
והואיל ואתא לידן דינא דמקולקלת בכתמים ובבדיקה. אידכרתן מילתא דתמיהא טובא דחזינא לה הא שנין סגיאין בס' חדש נקרא חינוך ב"י (סי' ס"ח) נדפסה תשובה א' בשם גאון מכונה מהר"ר געטלק ז"ל על נדון אשה מינקת שדמיה מסולקים ולפעמים נשאר מעיינה פתוח בימי הנקה. ופ"א אחר לידתה לא ראתה כחצי שנה רק פעם כשבודקת מצאה על העד כעין ריר ומוגלא לבנה ובתוכו נקודות קטנות אדומות כמראה דם ממש. ושוב חזרה ובדקה ולא מצאה כלום עד אחר ד' ה' ימים חזרה ומצאה ככה אירע לה כמה פעמים שבדקה ולא מצאה כתמים ופעמים מצאה ולא הרגישה שהוא מן המקור. והשיב המשיב לית דין צריך פנים דודאי איתתא מותרת לבעלה אפי' תמצא כאלה בבדיקה כל שאינה מרגשת שנפתח המקור או שרואה דם ממש לבד. עכ"ל העתקתיו אות באות להסיר מכשול מדרך עמנו כי קרוב בעיני שהתיר כמעט איסור כרת בשני דרכים וכללים היוצאים מפסקו זה. הא' במה שהקל בבדיקה בלי הרגשה שנפתח המקור. והב' שהצריך לראות דם ממש בלבד בלי תערובת. ובהעדר ב' תנאים הללו מתירה לגמרי. והם טעיות מפורסמות לדעתי כאשר אבאר בעזה"י. ונראה על מה סמך בקולות הללו זה לשונו שם לברר פסקו הנז'. וזה משלש הוכחות חד שהרי מ"ה אין אשה טמאה אלא בה' מיני דמים ודוקא שתרגיש ביציאתו ושבא מן המקור כו' ומשום שלא יבואו לטעות כו' החמירו עוד שתהא יושבת ז' נקיים אפי' על טפת דם כחרדל. וכיון שכן הבו דלא לוסיף עלה להחמיר במנקת המסולקת דמים ולא תהא חומרת ר"ז עדיפא מדין תורה דבעינן שתהא מרגשת וזו כיון שאינה מרגשת אין כאן מיחוש ע"כ. ולא הבינותי דברים הללו מה ענין דר"ז לכאן. הכא בדינא דנדה עסקינן אי טמאה אי טהורה. ואי טמאה הויא פשיטא דלא מפלגינן האידנא בין נדה לזבה לגמרי. דאפי' בכתמים יהבינן לה דין זבה לעולם. ואי טהורה טהורה לגמרי. ובהא לא אחמיר ר"ז ולא מידי. וכמדומה שהיה סבור דחומרא דר"ז היא דמטמי לה בטפה כחרדל. והא ודאי בדותא היא דמן התורה מטמאה בכעין החרדל ואף בפחות מכן ומשנה שלימה היא פ' יוצא דופן (והתימה מהרבש"ך שהוצרך לומר חידוש זה בשם האגור) ור"ז לא חידש אלא חומרא דזבה. (ואמנם כבר היו מי שטעו בכך כמ"ש תר"י בפא"ע. וכן מצאתי עוד לב"ס שבילי אמונה בשביל ראשון מהנתיב השלישי שנכשל בטעות מוחלטת כזו וחשב שאין ראיה טמאה מ"ה בפחות מכגריס ר"ל מהאי דעתא) ואי הכי קטעי בתרתי חדא דמן התורה טמאה היא ודאי אף בראתה רק טפה קטנה מאד פחותה מכחרדל. ואידך דקמפליג בראייה ובדיקה בין הרגישה ללא הרגישה. וזו טעות בדבר משנה בלי ספק. אף למאי דקיי"ל כמ"ד דמ"ה אינה טמאה עד שתרגיש בבשרה. אימור דשמעת לה לדין תורה גמור ולענין קרבן בלבד הוא דאיתמר. אבל טמאה היא ודאי משום נדה בכל גוונא היכא דודאי אתי מגופה. ואע"פ שאינו אלא מדבריהם כמ"ש לעיל. מ"מ פשיטא דלא גרעא מספק אי מגופה קאתי כההיא דשילהי פ' הרואה כתם בעד תחת הכר עגול טהור משוך טמא אע"ג דאיכא למימר מעלמא קאתי. ואף למאי דאוקימנא בדארגישה. מיהא האיכא למימר דילמא הרגשת עד היא ומידי ספק דם מאכולת לא יצא ואפ"ה טמאה נדה ודאית בכל שהו. כל שכן בבודקת ורואה שאין לה במה לתלות אלא מגופה הוא דקאתי. דפשיטא טמאה נדה ודאית אפי' לא הרגישה. דהרגשה אינה מעלה ומורדת לענין טומאה. במוצאת דם בבדיקה. דאימור ארגשה ולאו אדעתה. ואף בהרגשה איכא לספוקי בהרגשת עד. ואינה מוציאה מידי ספק לטמאה טומאה גמורה של תורה. ואפ"ה טומאתה ודאית כראיה ממש דרבנן גזרו עלי' והשוו אותה כשל תורה לטמא טומאה חמורה ולא הצריכוה שיעו' ככתם היכא דלא איכא למיתלי במידי דשכיח וק"ו היכא דודאי מגופה הוא אע"ג דאיכא ספק דדם טהור. והכי סלקא שמעתא דמקור דאר"י בהדיא דהלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאוהו כודאי. וכדמוכחא נמי סוגיא דבדקה בעד הבדוק וטחתו בירכה או הניחתו בקופסא דטמאה נדה ודאית בכל שהו ולא צריכה הרגשה כדאמרן. אע"ג דמתני' דאותו יום נמי אוקימנא בהרגישה. הני מילי לענין קרבן. אבל לענין טומאה לא שנא וכדפרישית דבעד ודאי ליכא לפלוגי לגמרי בין הרגישה ללא הרגישה. ואפי' בדלא בדקתו לאלתר. אינו תולה בכלום. ק"ו לבודקת העד מיד. שהרי ודאי מגופה הוא. דלא חשבינן לספק אם הרגישה. אלא אוקי אחזקת דמים מן המקור ובודאי הרגישה ולאו אדעתה. וכן מוכיחות כמה סוגיות וכ"כ הפוסקים בפירוש דחומר בעד הבדוק דלא צריך שיעור כגריס.ואינה תולה אף במאכולת מעוכה ונקבע בש"ע בלי חולק. וכי הוי נמי דרבנן מיהא כי היכי דלא פלוג בין עד לראיה לענין שיעור. הכי נמי לענין הרגשה דשויוה כדאורייתא לטמא בכל שהו ואף בלי הרגשה. ולא גרע מכתמים דודאי לא הרגישה וטמאוה. ק"ו לעד. דספק הרגשה מיהא איכא. וכן מבואר בס"ס ק"ץ דכתמי עד הבדוק מטמאין בכל שהן והרי הן כראיות לכל דבר. ולא ערער אדם מעולם:
1
ב׳עוד נכשל בעל אותה תשובה בשגיאה עצומה ברוא' דם לבטלו ברו' מראה אחר שעמו ולילך אחר עיקר הליח' הנמצא' בבדיק' לטהרה אם אינו דם צלול צ"ל לבדו בלי ליחה אחרת ר"ל
כתב עוד הוכחה שנית הרי כתבו הפוסקים שהלבן והירוק אפי' יש סמיכות דם והוא עב הרבה טהור. כל שכן בנ"ד שהעיקר לובן ומעט נקודות או שרטוט של דם שאין לנו לומר שהוא מן המקור כ"א מהצדדים. ול"ד כלל למ"ש כל דם היוצא מהאשה כו' דטמאה דהתם היבחושין יוצאים ממנה לבד ואף אם תראה קצת לובן עמהם. מ"מ המה עיקר אבל כאן הלובן עיקר ע"כ. הנה הבין לשון הטור וש"ע סי' קפ"ח שכתבו לענין מראות הטהורות אפי' יש בו סמיכות דם והוא עב הרבה טהור. כסבור שר"ל שיש תוך אותו סמיכות דם אדום גמור. רחמנא ליצלן מהאי דעתא ופשוט מאד שהכוונה אף אם יש באותה ראייה של מראה טהור דמיון סמיכות ועובי הנמצא בטבע בדם ממש שהוא קצת עב. לא שיהא דם אמיתי מעורב בו אפי' כל שהו. כי אין ספק בעולם שטמא הוא והבא עליה בכרת. והדיבור בזה אך למותר ומה טיבו של רוב ומיעוט ועיקר וטפל בכאן. אחר שמטמא בכל שהו. ועד כאן לא איפליגו ר"א וחכמים אלא ברואה בחתיכה אי אורחא הוא. אבל ברואה דם בתוך ליחה ומוגלא הא ודאי אורחיה לכ"ע. ולא נשמע כזאת מעולם לאחד מהמחברים נשתקע הדבר ולא נאמר:
כתב עוד הוכחה שנית הרי כתבו הפוסקים שהלבן והירוק אפי' יש סמיכות דם והוא עב הרבה טהור. כל שכן בנ"ד שהעיקר לובן ומעט נקודות או שרטוט של דם שאין לנו לומר שהוא מן המקור כ"א מהצדדים. ול"ד כלל למ"ש כל דם היוצא מהאשה כו' דטמאה דהתם היבחושין יוצאים ממנה לבד ואף אם תראה קצת לובן עמהם. מ"מ המה עיקר אבל כאן הלובן עיקר ע"כ. הנה הבין לשון הטור וש"ע סי' קפ"ח שכתבו לענין מראות הטהורות אפי' יש בו סמיכות דם והוא עב הרבה טהור. כסבור שר"ל שיש תוך אותו סמיכות דם אדום גמור. רחמנא ליצלן מהאי דעתא ופשוט מאד שהכוונה אף אם יש באותה ראייה של מראה טהור דמיון סמיכות ועובי הנמצא בטבע בדם ממש שהוא קצת עב. לא שיהא דם אמיתי מעורב בו אפי' כל שהו. כי אין ספק בעולם שטמא הוא והבא עליה בכרת. והדיבור בזה אך למותר ומה טיבו של רוב ומיעוט ועיקר וטפל בכאן. אחר שמטמא בכל שהו. ועד כאן לא איפליגו ר"א וחכמים אלא ברואה בחתיכה אי אורחא הוא. אבל ברואה דם בתוך ליחה ומוגלא הא ודאי אורחיה לכ"ע. ולא נשמע כזאת מעולם לאחד מהמחברים נשתקע הדבר ולא נאמר:
2
ג׳ועוד בה שלישי' לדון כל אשה מינקת בבעלת מכה טריה ולחדש ספק אשר לא נשמע ולא נהיה ע"ז גדלה התמיהה ואם בארזי לבנון מדור הקודם נפל' אש השגיא' שלהבת יה מה נעשה לנותרים כמנו היו' נגשש' כעורים קיר שגו ברוא' פקו פלילי' והמכשל' הזאת תחת יד השרי' והסגנים רבני' שבדור יתום הלז יתנו עידיהן ויצדקו למדפיסי ספרי' בלי ידיעה וראיה. הרחמן יאיר עינינו בתורתו ויצילנו מכל שגייה.
עוד כתב שלישית הרי אפי' בראתה מחמת תשמיש שהחמירו בה מאד א"ה הקילו כשיש לתלות במכה כו' וא"כ כ"ש בנ"ד דיש להכשירה אחרי שהמעיין סתום יש כאן ס"ס ספק מן הצדדין ספק מן המקור את"ל מן המקור ספק מחמת מכה כי מסתמא כל אשה אחרי כל לידה בא לה השתנות מה בגופה יהיה איך שיהיה הרי דמיה מסולקים והוא שלא בשעת וסתה ולמה נקלקל אותה כו' ע"כ נראה דאף כשתראה עוד כזאת ע"י בדיקה כל עוד שהיא מינקת ולא תרגיש ולא תמצא בבדיקה דם צלול דם לבד א"ל למיחש עכ"ד. ובאמת עמדתי מרעיד ומשתומם על דברים כאלו שנתנו בדפוס מבלי משים לנצח והרי התקלה מצויה עי"ז לפני המון הלומדים ומרבית מרבני הזמן שיבואו וישתו ממי המרים האלה להקל ראש באיסור כרת דאורייתא. אחרי ראותם דברים הללו כתובים בספר ע"ש גאון שרי ליה מריה מי שמע ומי ראה כזאת להתיר איסור כרת מחמת אומדנא שבא ממכה במקום שאין רושם מכה ולחדש דבר אשר לא שערוהו אבותינו ורז"ל דמסתמא כל אשה י"ל השתנות בגופה אחר לידתה ולדון אותה כמכה ידוע' לא זו ולא כיוצא בה שמענו. ואין ענין לכאן מ"ש בהג"ה סקפ"ז. דהתם ברואה מחמת תשמיש איירי דקילא טובא. לא כדסבר בעל תשובה זו. דאזיל בתר איפכא כמש"ל ודאי. וה"נ במאי דקאמר אחרי שהמעיין סתום. אינו לעזר אלא כנגדו. כי יתר טוב היה. אם הי"ל וסת. לפמ"ש קצת בההיא דאם יש לה וסת שתולה בה גבי מכה. והא הכא ההיא איתתא. לא הואי מסולקת דמים בימי הנקה. ורגילה להיות מעיינה פתוח כנז' בשאלה. על כן לא הועילה לה טענה זאת להתירה כי אם לאסרה. עכ"פ אותו נדון דמהר"ר יוחנן שהקל ברואה מחמת תשמיש אחר לידה. ותלה הדבר שהוכו הצדדין מחמת לידה. לא דמי להא לגמרי. ועוד צריכה לתנאים אחרים. והיא נמי גופה קשיא. וצע"ג להורות על פי אותן הדברים הלמ"ע להקל. גם הגהה ההיא קשה הבנה. ואכמ"ל. ולא הי' מהראוי להעלות דבר כזה בכתב א"ל שכבר נמסר ביד רבים אשר לא יחכמו והוצרכנו להוציא מלב הטועים. ובאמת מעתה היה ראוי להאריך פה ולהרחיב לשון כי היכי דלא לימשכו אבתריה אלא דאכתי לא קשאי. רווחא שביקנא למאן דקשיש מנאי. ודי בזו הערה למבין להודות לדברינו דהך תשובה לאו דסמכא. גם מ"ש דרואה מחמת תשמיש החמירו בה מאד לא ידענא מאי חומרא אדרבה קולא היא דאקילו בה ודאי הא ע"כ בורכא. וכן כל שאר דבריו דומין למרובין והנם למשא דחוים מעיקרן לכולהו אית פירכא ' והסומך עליה עתיד ליתן דין וחשבון מה ראה על ככה. ועליכם תופשי התורה אשר בדור לעמוד בפרצות גדר לגדור. להשמר מהפחת שלא יפול הנופל בתוכה. ואף אם יתבטל בתוך כך איזה חילוק או ילך להפסד שום פשט חדש מקרוב מכ"ש ששכרכם כפול ותשאו ברכה. והשי"ת יורנו מדרכיו שלא נכשל בדבר הלכה. הטרוד יעב"ץ ס"ט:
עוד כתב שלישית הרי אפי' בראתה מחמת תשמיש שהחמירו בה מאד א"ה הקילו כשיש לתלות במכה כו' וא"כ כ"ש בנ"ד דיש להכשירה אחרי שהמעיין סתום יש כאן ס"ס ספק מן הצדדין ספק מן המקור את"ל מן המקור ספק מחמת מכה כי מסתמא כל אשה אחרי כל לידה בא לה השתנות מה בגופה יהיה איך שיהיה הרי דמיה מסולקים והוא שלא בשעת וסתה ולמה נקלקל אותה כו' ע"כ נראה דאף כשתראה עוד כזאת ע"י בדיקה כל עוד שהיא מינקת ולא תרגיש ולא תמצא בבדיקה דם צלול דם לבד א"ל למיחש עכ"ד. ובאמת עמדתי מרעיד ומשתומם על דברים כאלו שנתנו בדפוס מבלי משים לנצח והרי התקלה מצויה עי"ז לפני המון הלומדים ומרבית מרבני הזמן שיבואו וישתו ממי המרים האלה להקל ראש באיסור כרת דאורייתא. אחרי ראותם דברים הללו כתובים בספר ע"ש גאון שרי ליה מריה מי שמע ומי ראה כזאת להתיר איסור כרת מחמת אומדנא שבא ממכה במקום שאין רושם מכה ולחדש דבר אשר לא שערוהו אבותינו ורז"ל דמסתמא כל אשה י"ל השתנות בגופה אחר לידתה ולדון אותה כמכה ידוע' לא זו ולא כיוצא בה שמענו. ואין ענין לכאן מ"ש בהג"ה סקפ"ז. דהתם ברואה מחמת תשמיש איירי דקילא טובא. לא כדסבר בעל תשובה זו. דאזיל בתר איפכא כמש"ל ודאי. וה"נ במאי דקאמר אחרי שהמעיין סתום. אינו לעזר אלא כנגדו. כי יתר טוב היה. אם הי"ל וסת. לפמ"ש קצת בההיא דאם יש לה וסת שתולה בה גבי מכה. והא הכא ההיא איתתא. לא הואי מסולקת דמים בימי הנקה. ורגילה להיות מעיינה פתוח כנז' בשאלה. על כן לא הועילה לה טענה זאת להתירה כי אם לאסרה. עכ"פ אותו נדון דמהר"ר יוחנן שהקל ברואה מחמת תשמיש אחר לידה. ותלה הדבר שהוכו הצדדין מחמת לידה. לא דמי להא לגמרי. ועוד צריכה לתנאים אחרים. והיא נמי גופה קשיא. וצע"ג להורות על פי אותן הדברים הלמ"ע להקל. גם הגהה ההיא קשה הבנה. ואכמ"ל. ולא הי' מהראוי להעלות דבר כזה בכתב א"ל שכבר נמסר ביד רבים אשר לא יחכמו והוצרכנו להוציא מלב הטועים. ובאמת מעתה היה ראוי להאריך פה ולהרחיב לשון כי היכי דלא לימשכו אבתריה אלא דאכתי לא קשאי. רווחא שביקנא למאן דקשיש מנאי. ודי בזו הערה למבין להודות לדברינו דהך תשובה לאו דסמכא. גם מ"ש דרואה מחמת תשמיש החמירו בה מאד לא ידענא מאי חומרא אדרבה קולא היא דאקילו בה ודאי הא ע"כ בורכא. וכן כל שאר דבריו דומין למרובין והנם למשא דחוים מעיקרן לכולהו אית פירכא ' והסומך עליה עתיד ליתן דין וחשבון מה ראה על ככה. ועליכם תופשי התורה אשר בדור לעמוד בפרצות גדר לגדור. להשמר מהפחת שלא יפול הנופל בתוכה. ואף אם יתבטל בתוך כך איזה חילוק או ילך להפסד שום פשט חדש מקרוב מכ"ש ששכרכם כפול ותשאו ברכה. והשי"ת יורנו מדרכיו שלא נכשל בדבר הלכה. הטרוד יעב"ץ ס"ט:
3