שאילת יעבץ, חלק א קכ״זSheilat Yaavetz, Volume I 127
א׳אם בני ישראל דרי ח"ל בזמן הבית חייבין לעלות לרגל. ואת"ל דפטירי מראיה אכתי תיבעי אי מיפטרי נמי מק"פ:
1
ב׳עיון במ"ש התו' טעם רי"בב שלא עלה לרגל
תשובה דבר זה לכאורה יש ללמדו מהא דאי' בפ"ק דפסחים בעובדא דההוא ארמאה דסליק ואכיל פסחים בירושלם כו' דשלחו שלם לך ר"י בן בתירה דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלם. משמע שלא עלה רי"בב לרגל. וכן כתבו בתו' ואמרו בזה לפי שלא הי"ל קרקע או זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראייה. א"נ נציבין ח"ל היא כדמוכח בספרי עכ"ד ז"ל. ונ"ל המחוור שבתירוצים הללו הוא מה שאמרו שזקן היה. וא"צ ללמוד פטורו מראיה. לפי שממקומו ומענינו הוא נלמד. שהרי אפי' היה בירושלם ואינו יכול להלך מפני קרונות. אינו נדחה לפסח שני שאנוס הוא. וכ"ש זה שלעולם אינו נראה לילך ברגליו. ותלמוד ערוך הוא בירו' גבי פסח דזקן פטור. ויותר היה נ"ל לומר בלשון זה שמא היה כל כך זקן עד שאינו יכול לאכול כזית צלי שאין הפסח נשחט עליו. ושאר דבריהם בב' תירוצים הנז' אחרי בקשת המחילה ונטילת רשות נלע"ד תמוהים. כי מה שאמרו מפני שלא היה לו קרקע נפטר מפסח. הוא דבר קשה מאד ואע"פ שאמרו כן לקמן בפרקין (ד"ח ע"ב) גבי ראיה מנלן למפטריה מפסח דבכרת. וגבי ראיה גופה מאן לימא לן שאינו רשאי. דילמא לא ממעטינן אלא מחיובא. דכי לית ליה קרקע רשות הוא לענין ראיה. ולענין פסח כרת שבו להיכן הלך. ואיך יפטר מחמתו:
תשובה דבר זה לכאורה יש ללמדו מהא דאי' בפ"ק דפסחים בעובדא דההוא ארמאה דסליק ואכיל פסחים בירושלם כו' דשלחו שלם לך ר"י בן בתירה דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלם. משמע שלא עלה רי"בב לרגל. וכן כתבו בתו' ואמרו בזה לפי שלא הי"ל קרקע או זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראייה. א"נ נציבין ח"ל היא כדמוכח בספרי עכ"ד ז"ל. ונ"ל המחוור שבתירוצים הללו הוא מה שאמרו שזקן היה. וא"צ ללמוד פטורו מראיה. לפי שממקומו ומענינו הוא נלמד. שהרי אפי' היה בירושלם ואינו יכול להלך מפני קרונות. אינו נדחה לפסח שני שאנוס הוא. וכ"ש זה שלעולם אינו נראה לילך ברגליו. ותלמוד ערוך הוא בירו' גבי פסח דזקן פטור. ויותר היה נ"ל לומר בלשון זה שמא היה כל כך זקן עד שאינו יכול לאכול כזית צלי שאין הפסח נשחט עליו. ושאר דבריהם בב' תירוצים הנז' אחרי בקשת המחילה ונטילת רשות נלע"ד תמוהים. כי מה שאמרו מפני שלא היה לו קרקע נפטר מפסח. הוא דבר קשה מאד ואע"פ שאמרו כן לקמן בפרקין (ד"ח ע"ב) גבי ראיה מנלן למפטריה מפסח דבכרת. וגבי ראיה גופה מאן לימא לן שאינו רשאי. דילמא לא ממעטינן אלא מחיובא. דכי לית ליה קרקע רשות הוא לענין ראיה. ולענין פסח כרת שבו להיכן הלך. ואיך יפטר מחמתו:
2
ג׳ותו הא דר' אמי יחידאה היא. והרמב"ם לא זכר אותו ולא הביאו בפסח ולא בקרבנות דראייה וחגיגה. כנראה דלא שמיע ליה כלומר לא ס"ל הא דר' אמי. ולקמן בסמוך בס"ד נימא ביה טעמא דהרמב"ם. ומה שנלע"ד ליישב. וכן מה שאמרו עוד שבח"ל היה דר רי"בב לכן נפטר מפסח. וידמה שהוא קרוב להיות דבר א' עם התירוץ הראשון שרצו לומר בזה כיון שהיה שוכן בח"ל. ממילא מוכרח שלא היתה לו קרקע בארץ שאל"כ לא היה חונה חוצה לה. על כן לא היה חייב לעלות לרגל כנז'. וא"כ הוא הרי תשובה לדבריהם מכל מה שאמרנו למעלה:
3
ד׳חקירה בדין ישראל שכוני ח"ל אם היו חייבין לעלות לרגל בזמן הבית וממקרא מלא שדיבר הכתוב נראה ברור שאינה מצוה התלויה בארץ
ואם נפשך לומר שהוא ענין מוחלט בפ"ע. אם כן תמה על עצמך תימה גדולה איך אפשר לומר כן ומי שמע כזאת שלא נצטוו בפסח אלא דווקא ישראל הדרים בארץ והכתוב צווח לכל עדת ישראל. והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח שהוא בכרת. וכן הרמב"ם ומוני המצות אמרו בסתם. המבטל מצוה זו בלא אונס של טומאה או דרך רחוקה חייב. ואין ריחוק הדרך פוטרו. שצריך הוא לעשות כל מה שאפשר לו כדי להגיע לירושלם ויובן אפי' הוא ברחוק ממנה מאד מאד. אלא שאם נאנס מחמת ריחוק הדרך אחר השתדלותו ועשותו המוטל עליו בכל היכולת. אז פטרו הכתוב מחמת אונסו וזה פשוט. וברור שלא הטיל בו הכתוב תנאי זה אלא מאונס. ומאמרו ית' ובדרך לא היה כולל הקרוב והרחוק שלא שם לדרך פעמיו. וישב בביתו ונתעצל. הרי זה ביטל מצות עשה דפסח וחייב:
ואם נפשך לומר שהוא ענין מוחלט בפ"ע. אם כן תמה על עצמך תימה גדולה איך אפשר לומר כן ומי שמע כזאת שלא נצטוו בפסח אלא דווקא ישראל הדרים בארץ והכתוב צווח לכל עדת ישראל. והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח שהוא בכרת. וכן הרמב"ם ומוני המצות אמרו בסתם. המבטל מצוה זו בלא אונס של טומאה או דרך רחוקה חייב. ואין ריחוק הדרך פוטרו. שצריך הוא לעשות כל מה שאפשר לו כדי להגיע לירושלם ויובן אפי' הוא ברחוק ממנה מאד מאד. אלא שאם נאנס מחמת ריחוק הדרך אחר השתדלותו ועשותו המוטל עליו בכל היכולת. אז פטרו הכתוב מחמת אונסו וזה פשוט. וברור שלא הטיל בו הכתוב תנאי זה אלא מאונס. ומאמרו ית' ובדרך לא היה כולל הקרוב והרחוק שלא שם לדרך פעמיו. וישב בביתו ונתעצל. הרי זה ביטל מצות עשה דפסח וחייב:
4
ה׳ותדע שהרי אמרו איזוהי דרך רחוקה ט"ו מילין מירושלם. א"כ תמה על עצמך וכי אין חובת הפסח כי אם לדרים בתוך ט"ו מילין סמוך לירושלם. ושאר כל ישראל אפי' הדרים בתוך א"י שהיא גדולה ביותר יהיו פטורים הא ודאי א"א לומר כן (ומקרא מלא הוא (אע"פ שאינו צריך שהדבר מוכרח מעצמו בלי ראיה) בד"ה (ב' ל') גבי פסח דחזקיה ויעמידו דבר להעביר קול בכל ישראל מבאר שבע ועד דן לבוא לעשות פסח):
5
ו׳והרחוקים שבא"י בודאי חייבין מהכרח הכתובים עכ"ז צ"ל פשר דבר בדרך ישר שחובה מוטלת על כל הקרובים שלשים יום לירושלם וזה בין דרים בא"י או בח"ל הכל שוה וראיות נכוחות למבין
ומ"מ צ"ל דיש גבול לדבר שבודאי א"א לומר ג"כ שהרחוקים מאוד יתחייבו לעלות לרגל מתחלת השנה לעשות הפסח. דהא ופנית והלכת לאהליך כתיב בג' רגלים. ונלע"ד שכך הוא הענין. ששלשים יום לפני הפסח חל חובת עשייתו על הרחוקים שיעתיקו מבתיהם מיד כשנכנסו ל' יום מזמן שחל חובת ביעור חמץ. שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. וכל עיקרו לא הזהיר רק על עשיית הפסח. אלא דגמרינן ביעור חמץ מעשיית הפסח שאסור לשוחטו על החמץ אע"ג דבשני חמץ עמו בבית ודוק:
ומ"מ צ"ל דיש גבול לדבר שבודאי א"א לומר ג"כ שהרחוקים מאוד יתחייבו לעלות לרגל מתחלת השנה לעשות הפסח. דהא ופנית והלכת לאהליך כתיב בג' רגלים. ונלע"ד שכך הוא הענין. ששלשים יום לפני הפסח חל חובת עשייתו על הרחוקים שיעתיקו מבתיהם מיד כשנכנסו ל' יום מזמן שחל חובת ביעור חמץ. שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. וכל עיקרו לא הזהיר רק על עשיית הפסח. אלא דגמרינן ביעור חמץ מעשיית הפסח שאסור לשוחטו על החמץ אע"ג דבשני חמץ עמו בבית ודוק:
6
ז׳ועוד ראיה לדבר חג השבועות שאינו רחוק מי"ט ראשון של פסח אלא ז' שבועות. ונתנה לו תורה תשלומין שבעה. הרי בין שני הרגלים שמונה שבועות. לפי שהטילה תורה חובה על הרחוקים ששוהין ד' שבועות בהליכה וכן בחזרה וק"ל:
7
ח׳ועוד יש להוכיח כן מהא דאיתא בגמ' דפ"ק דמ"ק אמתני' דלא יעורר אדם על מתו שלשים יום קודם לרגל. דוק ותשכח שזהו הזמן המוגבל לחול חובת העליה לרגל על הרחוקים שיוכלו להגיע לירושלם בשלשים יום או קרוב לזה. והדר רחוק מירושלם יותר משיעור הזה פטור אפי' הוא דר בא"י:
8
ט׳מטיל שלום בין המאמרים הנראים סותרים וזרים בענין אורך ורוחב א"י ויצא דין בני א"י לחייב כולם בעלייה לרגל
(ובאמת שכל א"י אינה גדולה לארכה ולרחבה (דירושלם היא בקצה המזרח של עבר הירדן המערבי רחוק יום א' מן הירדן כדתנן במס' מ"ש. ותנא דט"ו יום המרחק הגדול שבא"י נקט) יותר ממהלך ט"ו יום כדאי' במתני' דתענית. וזה בבית ראשון (כדאי' בפ"ב דמציעא) שהיה לה גבול רחב ביותר. ואע"ג דאמרינן בעלמא א"י ד"מ פרסה עד"מ פרסה. (ובס' חס"ל מצאתי שבזמן הזה שנתקפלה א"י היא ק' על ק' חלק חצי שמינית דת' פרסה (ובס' כ"ופ העיד שהיא במ"פ) ונ"ל דהיינו דאי' במדרש גבי מרגלים שקיצר לפניהם הדרך ששבו מקץ מ' יום. ולמה דווקא העמידן על מ' יום לא פחות ולא יתר. ועפ"ז החשבון מכוון לפי שבזמן קפולה עומדת על ק' שהוא מהלך י' ימים. והקיפו לד' רוחות במ' יום. והם שגרמו בכיה לדורות בחורבן הארץ וכיווצה. והרי זה נכון מאד אולי משם יצא לו לבעל חס"ל שאמר כך כמשה מפי הגבורה. ובסע"מ מצאתי דבר תמוה במאמר אם כל חי פ"ו שבקפולה היא א' משמ"ג בהתרחבה. וצ"ע גם בס"ס יחזקאל ובפי' צורת הבית) צ"ל שזה היה הראוי לא"י עם ג' אומות קיני קניזי קדמוני. שעתידין אנו לירש. א"נ כדכתבו התו' בפ"ב דמציעא דההיא דדמ"פ עם מקום יערות קחשיב. אבל ישוב לא היה רק מהלך ט"ו יום מירושלם. ויש לכוין חשבון הט"ו ימים עם השלשים שאמרנו דחדא מילתא היא. דט"ו הם אי שכיחי שיירתא דאזלי ביממא ובליליא. ושלשים כי ליכא שיירתא ולא אזלי אלא ביממא לחוד. א"כ אין החיוב באמת אלא ליושבי א"י. לפי שכל הדרים חוצה לה לא יגיעו לירושלם בשלשים יום כי לא אזלי בליליא. ושיעור השלשים יום הוא לפי שעל הרוב לא ימצאו שיירות לילך כולן כאחד. וצריכין להקדים עצמן משלשים יום שלפני הרגל ודוק. ומעתה לא תקשה עלי ממשנה זו דתענית שנראה קצת שלא היו עולין לרגל כ"א הדרים בא"י וק"ל. ועוד שיבוש הוא להוכיח משם פטור העלייה לרגל ליושבי ח"ל. לפי שבודאי לא ימתינו בשאלת הגשמים בעבור שוכני ח"ל הבאים מארץ רחוקה וק"ל. א"כ בא"י לא משכחת כלל דליפטר מחמת ריחוק המקום. שכולם נחשבים קרובים וחייבים לעלות בודאי. וכדאייתינן לעיל מקרא להדיא שכתבו איגרות לכל ישראל מדן ועד באר שבע. שהוא המרחק הגדול של א"י שיבואו לעשות הפסח. ובודאי אילו לא היו חייבין. לא היו טורחים כל כך לשלוח הרצים מעיר לעיר שיבואו לדבר הרשות):
(ובאמת שכל א"י אינה גדולה לארכה ולרחבה (דירושלם היא בקצה המזרח של עבר הירדן המערבי רחוק יום א' מן הירדן כדתנן במס' מ"ש. ותנא דט"ו יום המרחק הגדול שבא"י נקט) יותר ממהלך ט"ו יום כדאי' במתני' דתענית. וזה בבית ראשון (כדאי' בפ"ב דמציעא) שהיה לה גבול רחב ביותר. ואע"ג דאמרינן בעלמא א"י ד"מ פרסה עד"מ פרסה. (ובס' חס"ל מצאתי שבזמן הזה שנתקפלה א"י היא ק' על ק' חלק חצי שמינית דת' פרסה (ובס' כ"ופ העיד שהיא במ"פ) ונ"ל דהיינו דאי' במדרש גבי מרגלים שקיצר לפניהם הדרך ששבו מקץ מ' יום. ולמה דווקא העמידן על מ' יום לא פחות ולא יתר. ועפ"ז החשבון מכוון לפי שבזמן קפולה עומדת על ק' שהוא מהלך י' ימים. והקיפו לד' רוחות במ' יום. והם שגרמו בכיה לדורות בחורבן הארץ וכיווצה. והרי זה נכון מאד אולי משם יצא לו לבעל חס"ל שאמר כך כמשה מפי הגבורה. ובסע"מ מצאתי דבר תמוה במאמר אם כל חי פ"ו שבקפולה היא א' משמ"ג בהתרחבה. וצ"ע גם בס"ס יחזקאל ובפי' צורת הבית) צ"ל שזה היה הראוי לא"י עם ג' אומות קיני קניזי קדמוני. שעתידין אנו לירש. א"נ כדכתבו התו' בפ"ב דמציעא דההיא דדמ"פ עם מקום יערות קחשיב. אבל ישוב לא היה רק מהלך ט"ו יום מירושלם. ויש לכוין חשבון הט"ו ימים עם השלשים שאמרנו דחדא מילתא היא. דט"ו הם אי שכיחי שיירתא דאזלי ביממא ובליליא. ושלשים כי ליכא שיירתא ולא אזלי אלא ביממא לחוד. א"כ אין החיוב באמת אלא ליושבי א"י. לפי שכל הדרים חוצה לה לא יגיעו לירושלם בשלשים יום כי לא אזלי בליליא. ושיעור השלשים יום הוא לפי שעל הרוב לא ימצאו שיירות לילך כולן כאחד. וצריכין להקדים עצמן משלשים יום שלפני הרגל ודוק. ומעתה לא תקשה עלי ממשנה זו דתענית שנראה קצת שלא היו עולין לרגל כ"א הדרים בא"י וק"ל. ועוד שיבוש הוא להוכיח משם פטור העלייה לרגל ליושבי ח"ל. לפי שבודאי לא ימתינו בשאלת הגשמים בעבור שוכני ח"ל הבאים מארץ רחוקה וק"ל. א"כ בא"י לא משכחת כלל דליפטר מחמת ריחוק המקום. שכולם נחשבים קרובים וחייבים לעלות בודאי. וכדאייתינן לעיל מקרא להדיא שכתבו איגרות לכל ישראל מדן ועד באר שבע. שהוא המרחק הגדול של א"י שיבואו לעשות הפסח. ובודאי אילו לא היו חייבין. לא היו טורחים כל כך לשלוח הרצים מעיר לעיר שיבואו לדבר הרשות):
9
י׳עוד ראיות נכונות וישרות למוצאי דעת לשני חלקי הכלל המשובח הנ"ל
והיינו דבן דורתאי שפירש וישב לו בדרום (כדאי' פא"ד) כדי להפטר מפסח וחגיגה. שנתיישב ברחוק מאד מירושלים בכדי שישהה במהלכו יותר משלשים יום (אע"ג דסתם דרום שבתלמוד. מא"י הוא דוק ותשכח וצ''ל שלא היה מן הישוב של א"י) דפטור לעולם ובכל מקום בין א"י בין ח"ל כנז'. וה"ה איפכא דהדר אפי' בח"ל כל שאינו רחוק כשיעור הזה אינו נפטר מפסח. ואין ישיבת ח"ל פוטרתו בלי ספק. שאי אפשר לומר כלל שאין חובת הפסח אלא ליושבי א"י. שהרי חובת הגוף היא. ואינו דבר התלוי בארץ. ונוהג בארץ ובח"ל. רק שאינו נוהג אלא בפני הבית. ואז הוטל החיוב גם בח"ל כנז':
והיינו דבן דורתאי שפירש וישב לו בדרום (כדאי' פא"ד) כדי להפטר מפסח וחגיגה. שנתיישב ברחוק מאד מירושלים בכדי שישהה במהלכו יותר משלשים יום (אע"ג דסתם דרום שבתלמוד. מא"י הוא דוק ותשכח וצ''ל שלא היה מן הישוב של א"י) דפטור לעולם ובכל מקום בין א"י בין ח"ל כנז'. וה"ה איפכא דהדר אפי' בח"ל כל שאינו רחוק כשיעור הזה אינו נפטר מפסח. ואין ישיבת ח"ל פוטרתו בלי ספק. שאי אפשר לומר כלל שאין חובת הפסח אלא ליושבי א"י. שהרי חובת הגוף היא. ואינו דבר התלוי בארץ. ונוהג בארץ ובח"ל. רק שאינו נוהג אלא בפני הבית. ואז הוטל החיוב גם בח"ל כנז':
10
י״אוהכי מוכח נמי מהא דפ"ק דסנהדרין שמעברין את השנה מפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן ולא הגיעו. ומדמעברינן לשתא בגינייהו. על כרחין חובה היא דרמיא עלייהו. דאי משום רשות בלחוד. לא הוי חזי לעבורי שתא עלייהו וזה פשוט. והתו' פירשו שם דהנך גליות ישראל שבח"ל הם. ומפני כך לא היו יכולין להגיע ע"ש. וקשיא ודאי דידהו אדידהו דהכא. (אולי ת"י אחרים הם):
11
י״באיברא מדברי המפרש בהל' ק"ה פ"ד נראה קצת שדעתו בגליות ישראל הללו. לא שהיו בח"ל. אלא משום דתנא בבית שני קאי שהיו ישראל משועבדים תחת יד האומות קרי להו גליות ישראל. ואולי הוה ס"ל נמי למפרש הנז' כדעת התו' דהכא. דבח"ל אין חובת עשיית הפסח. שזהו שדחקו לפרש כן:
12
י״גטעם לשבח שלא פסק הר"מ לדר"א דמי שא"ל קרקע פטור מראיה
אמנם אין צורך. שהרמב"ם לא ירד לחלק בכך ולא שמיע ליה לגמרי הך מילתא. ומשו"ה לא ס"ל נמי לדר' אמי במי שאין לו קרקע. דאף מי שאין לו קרקע אינו נפטר משום זה כדכתבינן לעיל דלא חש לה. והיינו מטעמא דפרישית דכיון שהוכחנו שחובה היא אפי' בח"ל. כ"ש בא"י אפי' אין לו קרקע. ואי אפשר להשוות פסח לראיה לענין זה. וגם בראיה לא משמע ליה לרמב"ם כדר' אמי להלכה. ונ"ל משום דתקשי עליה הא דממעטינן עבדים מראיה כדאי' ריש חגיגה. ותיפוק ליה שאין להם חלק בארץ. ואם קנה אפי' חציו בן חורין. אין לו קנין בארץ להפקיע מבעליו ישראל זהו הנ"ל בדעת הרב ז"ל:
אמנם אין צורך. שהרמב"ם לא ירד לחלק בכך ולא שמיע ליה לגמרי הך מילתא. ומשו"ה לא ס"ל נמי לדר' אמי במי שאין לו קרקע. דאף מי שאין לו קרקע אינו נפטר משום זה כדכתבינן לעיל דלא חש לה. והיינו מטעמא דפרישית דכיון שהוכחנו שחובה היא אפי' בח"ל. כ"ש בא"י אפי' אין לו קרקע. ואי אפשר להשוות פסח לראיה לענין זה. וגם בראיה לא משמע ליה לרמב"ם כדר' אמי להלכה. ונ"ל משום דתקשי עליה הא דממעטינן עבדים מראיה כדאי' ריש חגיגה. ותיפוק ליה שאין להם חלק בארץ. ואם קנה אפי' חציו בן חורין. אין לו קנין בארץ להפקיע מבעליו ישראל זהו הנ"ל בדעת הרב ז"ל:
13
י״דעוד הכרח גדול לדחות ההיא דר"א מהלכה
ברם אם הייתי כדאי היה נ"ל לקיים דברי ר' אמי. ולפרשן שלא כמו שהבינו התו' כאן דר' אמי קרקע בא"י בעי כדלעיל. וקשיא עליה כדאקשינן. אבל יש לי לפרשו בהפך. משום דקשיא לי נמי וכי יש לך אדם בישראל שאין לו חלק בארץ. ואפי' אין לו עתה שמכר אחוזתו או שמכרו אבותיו. הרי חוזרת לו ביובל וגוף הקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומד לעולם. ולוקח אינו אלא אוכל פירות עד שעת היובל. והרי אני מקיים בו ולא יחמוד איש את ארצך מאחר שיש לו עיקר קנין בקרקע. ותו קשיא נמי איפכא למאן דאית ליה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וס"ל נמי האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. א"כ אי איתא לדר' אמי לא מצאנו ידינו ורגלינו בב"המ. דאינו עולה לרגל אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. א"כ תמה על עצמך מי הוא החייב ומי הוא הפטור:
ברם אם הייתי כדאי היה נ"ל לקיים דברי ר' אמי. ולפרשן שלא כמו שהבינו התו' כאן דר' אמי קרקע בא"י בעי כדלעיל. וקשיא עליה כדאקשינן. אבל יש לי לפרשו בהפך. משום דקשיא לי נמי וכי יש לך אדם בישראל שאין לו חלק בארץ. ואפי' אין לו עתה שמכר אחוזתו או שמכרו אבותיו. הרי חוזרת לו ביובל וגוף הקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומד לעולם. ולוקח אינו אלא אוכל פירות עד שעת היובל. והרי אני מקיים בו ולא יחמוד איש את ארצך מאחר שיש לו עיקר קנין בקרקע. ותו קשיא נמי איפכא למאן דאית ליה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וס"ל נמי האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. א"כ אי איתא לדר' אמי לא מצאנו ידינו ורגלינו בב"המ. דאינו עולה לרגל אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. א"כ תמה על עצמך מי הוא החייב ומי הוא הפטור:
14
ט״ווי"ל ד"א ישר בדר"א שלא כהבנת התו' באופן שהיא הלכה קבועה
ומפני כל זה היה נ"ל שנוכל לפרש להא דר' אמי איפכא ממ"ש התו'. אלא בא"י בזמן שכל יושביה עליה והיובל נוהג. אפי' אין לו קרקע אינו פטור. שהרי אני מקיים בכולן מקרא דלא יחמוד בודאי כדפרישית. אבל דברי ר"א אמורים בישראל שאינן שרויין על אדמתן. דהיינו בגולה שבימי בית שני שלא היה היובל נוהג. ובעינן עכ"פ קרקע בין בא"י בין בח"ל. לקיומי קרא דלא יחמוד. וכשיש לו קרקע אפי' בח"ל. הרי מתקיים בו הכתוב לא יחמוד. (דארצך שפיר משמע אפי' בח"ל. כדאי' דכוותה פמ"ש גבי פירות שיצאו לח"ל. ומאן דפליג עלה ודריש בארצך. יחידאה הוא) דלא קפיד קרא הכא אא"י דווקא. כבביכורים דכתיב ארץ זבת חלב ודבש. אבל מארצך שפיר משמע בכל מקום ואפי' בח"ל. וזה נ"ל כפתור ופרח. ותיובתא כלפי שנאייהו דהתו'. שאם יש מקום לפרושנו כפי מה שעשינו לו סמוכות חזקות. אפי' תימא איתא לדר' אמי. אפ"ה לא מתרצי מידי. דלתירוץ הא' משמע דרי"בב בן א"י הוה. ולא הי"ל קרקע. ולתירוץ הב' משמע דהו"ל קרקע. אלא לפי שבח"ל היה דירתו נפטר. ואדרבה בא"י לא בעינן קרקע (בזמן שהיובל נוהג עכ"פ). ובח"ל כי אית ליה קרקע כל דהו סגי וק"ל. והשתא הא דממעטינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין מראיה מפני שיש לו אדון. משכחת ליה נמי אע"ג דאית ליה קרקע בח"ל ודוק. ולפ"ז י"ל שלא נדחו דברי ר' אמי מהלכה גבי ראיה מיהא ועיין היטב. אבל לענין פסח לית דינא ולית דיינא דודאי אליבא דכ"ע לאו בקרקע ולא בח"ל תליא מילתא. אלא כדאמרן:
ומפני כל זה היה נ"ל שנוכל לפרש להא דר' אמי איפכא ממ"ש התו'. אלא בא"י בזמן שכל יושביה עליה והיובל נוהג. אפי' אין לו קרקע אינו פטור. שהרי אני מקיים בכולן מקרא דלא יחמוד בודאי כדפרישית. אבל דברי ר"א אמורים בישראל שאינן שרויין על אדמתן. דהיינו בגולה שבימי בית שני שלא היה היובל נוהג. ובעינן עכ"פ קרקע בין בא"י בין בח"ל. לקיומי קרא דלא יחמוד. וכשיש לו קרקע אפי' בח"ל. הרי מתקיים בו הכתוב לא יחמוד. (דארצך שפיר משמע אפי' בח"ל. כדאי' דכוותה פמ"ש גבי פירות שיצאו לח"ל. ומאן דפליג עלה ודריש בארצך. יחידאה הוא) דלא קפיד קרא הכא אא"י דווקא. כבביכורים דכתיב ארץ זבת חלב ודבש. אבל מארצך שפיר משמע בכל מקום ואפי' בח"ל. וזה נ"ל כפתור ופרח. ותיובתא כלפי שנאייהו דהתו'. שאם יש מקום לפרושנו כפי מה שעשינו לו סמוכות חזקות. אפי' תימא איתא לדר' אמי. אפ"ה לא מתרצי מידי. דלתירוץ הא' משמע דרי"בב בן א"י הוה. ולא הי"ל קרקע. ולתירוץ הב' משמע דהו"ל קרקע. אלא לפי שבח"ל היה דירתו נפטר. ואדרבה בא"י לא בעינן קרקע (בזמן שהיובל נוהג עכ"פ). ובח"ל כי אית ליה קרקע כל דהו סגי וק"ל. והשתא הא דממעטינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין מראיה מפני שיש לו אדון. משכחת ליה נמי אע"ג דאית ליה קרקע בח"ל ודוק. ולפ"ז י"ל שלא נדחו דברי ר' אמי מהלכה גבי ראיה מיהא ועיין היטב. אבל לענין פסח לית דינא ולית דיינא דודאי אליבא דכ"ע לאו בקרקע ולא בח"ל תליא מילתא. אלא כדאמרן:
15
ט״זומה שלא עלה רי"בב לירושלם לעשות הפסח אם לא היה זקן עדיין. צ"ל מפני שנציבין רחוקה מאד מירושלם הרבה יותר ממהלך שלשים יום. שאפי' היה בא"י פטור בכה"ג. וכ"ש בנציבין שהיא ח"ל ודאי בארץ אשור. וכ"ה האמת כי רב הדרך ביניהם כמו שיראה ממצב מדינת אשור במפת העולם:
16
י״זמיהא ודאי נכון לעלות לרגל מכל מקום וגם מח"ל הרחוקים הרבה ומשנה שלמה היא
ואיברא מבבל היו עולין לרגל. כדתנן בהדיא מ"ד פ"ה דנדרים. והך מתני' אשתמיטא להתו' ולהמפרש הנ"ל. ואפילו תימא דסברי רשות היא. מיהא אכתי הדרא קושיא ארי"בב דלא חייש לה. הא ודאי לא מהך טעמא הוא דלא עלה אלא כדאמרן. יהי ה' אלהינו עמנו ויעלנו מהרה בשמחה לארצנו ארץ צבי שצביוני וחפצי בה. נאם החושק ומשתוקק מארץ מרחק באהבתה ישגה ובתורתה יהגה יום ולילה לא תכבה אש תוקד שלהבת יה בית יעקב להבה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה מצפה לעלות ציון ברנה לראות בטובה. יעב"ץ ס"ט:
ואיברא מבבל היו עולין לרגל. כדתנן בהדיא מ"ד פ"ה דנדרים. והך מתני' אשתמיטא להתו' ולהמפרש הנ"ל. ואפילו תימא דסברי רשות היא. מיהא אכתי הדרא קושיא ארי"בב דלא חייש לה. הא ודאי לא מהך טעמא הוא דלא עלה אלא כדאמרן. יהי ה' אלהינו עמנו ויעלנו מהרה בשמחה לארצנו ארץ צבי שצביוני וחפצי בה. נאם החושק ומשתוקק מארץ מרחק באהבתה ישגה ובתורתה יהגה יום ולילה לא תכבה אש תוקד שלהבת יה בית יעקב להבה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה מצפה לעלות ציון ברנה לראות בטובה. יעב"ץ ס"ט:
17