שאילת יעבץ, חלק א קמ״וSheilat Yaavetz, Volume I 146
א׳ד שאלת עוד היאך אני נוהג לומר בברכת המילה צוה להציל ידידות שארנו. הצד"י פתוחה כדעת בש"ך. או בחיר"ק כמנהג העולם:
1
ב׳מקיים ומאשר מנהג האומרים בברכת הברית צוה בנקוד חיר"ק הצד"י לשון עבר דלא כבש"ך
תשובה הנה לפניך מ"ש ע"ז מימים קדמונים בהגהותי לטי"ד. וז"ל שם סרס"ה הרבש"ך כתב שנ"ל שנוסח זה הוא תפלה ובקשה על העתיד. וצוה צ"ל נקוד בפת"ח ובציר"י הוי"ו דלא כמ"ש בכל הנוסחאות בחיר"ק הצדי"ק וקמ"ץ הוי"ו וכן נוהגין כל המוהלים לאומרו שלפ"ז הוא לשון עבר. ואינו מתיישב ע"כ בשכר זאת. גם לא שייך לשון צואה אלא לשון הבטחה. אלא ודאי כמ"ש וכ"מ באגודה כו' ואין לתמוה מ"ש צוה להציל לשון נוכח ע"כ דבריו. ולענ"ד אינן מוכרחים כלל ואינן ידים מוכיחות להטעות כל המוהלים וכל הנוסחאות. ולא הבנתי ראיותיו לגמרי כי למה לא יתיישב ע"כ בשכר זאת בעבר כמו בעתיד. שכמו שיפורש בלשון בקשה. ענינו המכוון בשכר שנחתם אות ברית בבשרנו דהיינו שקיימנו מצותו לחתום אות ברית בשר. בשכר זה יצוה להציל כו'. ככה יתפרש בטוב בכוונת העבר. רצינו לומר בשכר זאת. שעשינו וקבלנו גזרתו אשר אמר לחתום בריתו בבשרינו. לכן כבר צוה ופקד להציל ידידות שארנו. אדרבה הלשון מיושב יותר על זאת הכוונה. כי מאחר שתלינו פועל חתימת אות ברית בהקב"ה. באומרנו אשר חתם כו'. היתכן אח"ז לומר בשכר זה יצילנו. כי לא שייך בקשת השכר כי אם בבחינת פעולתינו החפשית. אבל על האופן הנ"ל יובן היטב כי הוא ית' עשה זאת בחסדו עמנו לראות שכר טוב בעמלינו. ועל כן בשכר זאת כבר צוה להצילנו. כי מידו הכל שרצה לזכותינו בקבלת חותמו שנקבל עליה שכר ומנה. בצותו לשלוחיו לשמרנו ולתת לנו פרס שאינו אלא מתנה. כי מצאנו חן בעיניו בזכות אבותינו שקבלו אלהותו בראשונה מראש אמ"נה:
תשובה הנה לפניך מ"ש ע"ז מימים קדמונים בהגהותי לטי"ד. וז"ל שם סרס"ה הרבש"ך כתב שנ"ל שנוסח זה הוא תפלה ובקשה על העתיד. וצוה צ"ל נקוד בפת"ח ובציר"י הוי"ו דלא כמ"ש בכל הנוסחאות בחיר"ק הצדי"ק וקמ"ץ הוי"ו וכן נוהגין כל המוהלים לאומרו שלפ"ז הוא לשון עבר. ואינו מתיישב ע"כ בשכר זאת. גם לא שייך לשון צואה אלא לשון הבטחה. אלא ודאי כמ"ש וכ"מ באגודה כו' ואין לתמוה מ"ש צוה להציל לשון נוכח ע"כ דבריו. ולענ"ד אינן מוכרחים כלל ואינן ידים מוכיחות להטעות כל המוהלים וכל הנוסחאות. ולא הבנתי ראיותיו לגמרי כי למה לא יתיישב ע"כ בשכר זאת בעבר כמו בעתיד. שכמו שיפורש בלשון בקשה. ענינו המכוון בשכר שנחתם אות ברית בבשרנו דהיינו שקיימנו מצותו לחתום אות ברית בשר. בשכר זה יצוה להציל כו'. ככה יתפרש בטוב בכוונת העבר. רצינו לומר בשכר זאת. שעשינו וקבלנו גזרתו אשר אמר לחתום בריתו בבשרינו. לכן כבר צוה ופקד להציל ידידות שארנו. אדרבה הלשון מיושב יותר על זאת הכוונה. כי מאחר שתלינו פועל חתימת אות ברית בהקב"ה. באומרנו אשר חתם כו'. היתכן אח"ז לומר בשכר זה יצילנו. כי לא שייך בקשת השכר כי אם בבחינת פעולתינו החפשית. אבל על האופן הנ"ל יובן היטב כי הוא ית' עשה זאת בחסדו עמנו לראות שכר טוב בעמלינו. ועל כן בשכר זאת כבר צוה להצילנו. כי מידו הכל שרצה לזכותינו בקבלת חותמו שנקבל עליה שכר ומנה. בצותו לשלוחיו לשמרנו ולתת לנו פרס שאינו אלא מתנה. כי מצאנו חן בעיניו בזכות אבותינו שקבלו אלהותו בראשונה מראש אמ"נה:
2
ג׳והגה עליו ז"ל ממקרא מלא ומ"ד הכי או הכי לא משתבש
ומש"ע גם לא שייך לשון צואה אלא לשון הבטחה. גם זה לא ידעתי מדוע לא. ואם שייך לשון צואה לעתיד. מפני מה לא ישויך אף לעבר. והנה נעלם מהרב ז"ל מקרא מלא בנחום וצוה עליך ה'. הרי צוה לשון עבר משמש כמו כן בעד ההבטחה לעשות ולקיים דברו. כי הוא אמר ויהי הוא צוה למלאכיו משרתיו עושי רצונו לאמת מאמרו ויעודיו. ומאז ומקדם כך היה חפץ פשוט לפניו ית'. פיו הוא צוה ורוחו פקד עליו ארצה. ולא נתחדש לו רצון בזה:
ומש"ע גם לא שייך לשון צואה אלא לשון הבטחה. גם זה לא ידעתי מדוע לא. ואם שייך לשון צואה לעתיד. מפני מה לא ישויך אף לעבר. והנה נעלם מהרב ז"ל מקרא מלא בנחום וצוה עליך ה'. הרי צוה לשון עבר משמש כמו כן בעד ההבטחה לעשות ולקיים דברו. כי הוא אמר ויהי הוא צוה למלאכיו משרתיו עושי רצונו לאמת מאמרו ויעודיו. ומאז ומקדם כך היה חפץ פשוט לפניו ית'. פיו הוא צוה ורוחו פקד עליו ארצה. ולא נתחדש לו רצון בזה:
3
ד׳לכן אינני רואה הכרח לשנות הנוסחאות והמורגל בפי כל המוהלים כפי עדותו של הרב ז"ל. והבא להוציא מידם. עליו הראיה. ביחוד שיקשה לפי דרכו ז"ל חילוף הלשון מנוכח ונסתר. עם שימצא כמוהו במטבע ברכות. מכל מקום אין לנו להמציאו מדעתנו. ועוד שתחלת הברכה וסופה שוין בנסתר. והלא טוב אם נקיים הנוסח הקדום הנז' באופן שיסכים גם אמצעיתו ללשון הנסתר ואין זר אתו. אולם בנוסח הרמב"ם ז"ל ובה"ג משמע קצת כדברי הרב ז"ל. גם אנחנו כבר הורגלנו לאומרו בלשון בקשה. אלא שאין לתפוס מי שנוהג כלמודו הנ"ל. כי גם הוא דרך ישר לדעתי. ואינו נמלט מהיותו כולל ענין בקשת רחמים גם על האופן הראשון. שכמוהו הוא ענין הזכרת גשמים. שאמרו חז"ל הזכרה ריצוי שאלה היא. וזה נכון יותר מלהמשיך ענין בקשה תוך מטבע ברכה של מצוה והודאה ודוק. ולולי שאני נושא פנים לרגילות שלי כבר שיניתיו והחלפתיו בקדום. כי באמת הוא הברור בעיני. ואפשר עוד אסכים ע"ז לחזור ולקרבו וחדש מפני ישן אוציא אי"ה:
4