שאילת יעבץ, חלק א קנ״וSheilat Yaavetz, Volume I 156
א׳לאסור אכילת פולין לבני"ם (הנקחין מהנכרים) אינו מן המוח
אמרת שהמורה הזהיר את העם שלא לאכול פולין לחין הנלקחין מן הנכרים. לפי שהוגד לו שמכבסין אותן בבורית שקורין זייף כדי לצחצחן. תמוה הדבר בעיני דלמאי ניחוש לה דהא לא לריחא ולטעמא עבדי ליה. ולא דמי לקפריסין וקפלוטות ושאר מילי דאידכרו בסקי"ד מחשש זילוף יין. דדבר חריף נינהו. ולטעמא וריחא הוא דעביד. ועוד דהכא לא מיבעיא דלא קמשבחי במידי. אלא דפגומי נמי מיפגמי בהכי. כדקיי"ל דבורית נטל"פ הוא שמערבין בו אפר. ולא קעבדי אלא לחזותא דפולין שיהיו נראין לבנים וצחים. וחזותא כי הא ודאי לאו מילתא. דמידי מששא אית ביה. וביותר גדולה מזו אנו מקילין בסוקר ומלח שמערבין בהם דם הרבה כדי לנקותן ולהעביר חלאתן (כמ"ש בהג"ה סקל"ד) (אכן צריך להודיע כי שמעתי עוררין על הסירופא הנעשה מתערובת זה והוגד לי מאדם אחד שי"ל ידיעה במלאכה ההיא שנשאר בודאי הרבה ממשות מן הדם בתוך הסירופא הנבדל ממנו. ואמר שכמעט רובו ככולו הוא מעצם הדם שמטילין לתוכו. וכמדומני שגם של בית אבא היו פורשין ממנו. אלא שקטן הייתי ולא ידעתי אם אסרו אמה"ג ז"ל לאחרים ג"כ. ועכשיו אוכלין אותו בק"קאה באין משים. עלבון מנהיגי הדור הוא. כי אין עיני השגחתם רק על בצעם. ואינם חוששין לתקנת העם) ומאחר שידוע לנו שלא נשאר דבר מהאיסור. פשוט הדבר בכל תפוצות ישראל להתירן באכילה ולית דחש. על כן היא בעיני חומרא יתרה בלי טעם לאסור. אף אם היינו יודעים שאמת הדבר בבירור. כ"ש שאינו אלא ספק. ושמא דעת המורה דאפר אנ"ט לפגם שלא כדעת הרב"י. מחמת שהשיב עליו הש"ך בס' צ"ה. ואי משו"ה לא תברא דהא מחו לה אמוחא עיין בתשו' אמה"ג ז"ל ובפר"ח. ודבריהם נכונים:
אמרת שהמורה הזהיר את העם שלא לאכול פולין לחין הנלקחין מן הנכרים. לפי שהוגד לו שמכבסין אותן בבורית שקורין זייף כדי לצחצחן. תמוה הדבר בעיני דלמאי ניחוש לה דהא לא לריחא ולטעמא עבדי ליה. ולא דמי לקפריסין וקפלוטות ושאר מילי דאידכרו בסקי"ד מחשש זילוף יין. דדבר חריף נינהו. ולטעמא וריחא הוא דעביד. ועוד דהכא לא מיבעיא דלא קמשבחי במידי. אלא דפגומי נמי מיפגמי בהכי. כדקיי"ל דבורית נטל"פ הוא שמערבין בו אפר. ולא קעבדי אלא לחזותא דפולין שיהיו נראין לבנים וצחים. וחזותא כי הא ודאי לאו מילתא. דמידי מששא אית ביה. וביותר גדולה מזו אנו מקילין בסוקר ומלח שמערבין בהם דם הרבה כדי לנקותן ולהעביר חלאתן (כמ"ש בהג"ה סקל"ד) (אכן צריך להודיע כי שמעתי עוררין על הסירופא הנעשה מתערובת זה והוגד לי מאדם אחד שי"ל ידיעה במלאכה ההיא שנשאר בודאי הרבה ממשות מן הדם בתוך הסירופא הנבדל ממנו. ואמר שכמעט רובו ככולו הוא מעצם הדם שמטילין לתוכו. וכמדומני שגם של בית אבא היו פורשין ממנו. אלא שקטן הייתי ולא ידעתי אם אסרו אמה"ג ז"ל לאחרים ג"כ. ועכשיו אוכלין אותו בק"קאה באין משים. עלבון מנהיגי הדור הוא. כי אין עיני השגחתם רק על בצעם. ואינם חוששין לתקנת העם) ומאחר שידוע לנו שלא נשאר דבר מהאיסור. פשוט הדבר בכל תפוצות ישראל להתירן באכילה ולית דחש. על כן היא בעיני חומרא יתרה בלי טעם לאסור. אף אם היינו יודעים שאמת הדבר בבירור. כ"ש שאינו אלא ספק. ושמא דעת המורה דאפר אנ"ט לפגם שלא כדעת הרב"י. מחמת שהשיב עליו הש"ך בס' צ"ה. ואי משו"ה לא תברא דהא מחו לה אמוחא עיין בתשו' אמה"ג ז"ל ובפר"ח. ודבריהם נכונים:
1
ב׳ותו אפי' למאן דמחמיר בה. ודאי לאו מילתא הוא הכא. דכי נמי עבדי ליה ודאי פורתא בעלמא עבדי. ולא משהו להו בגווה אלא לאעבורי זוהמא. וכל כי כה"ג מי חמיר מסיכה דמשהו עבדי לה. ועוד מי גרע מיי''נ שנפל ע"ג ענבים בצונן שמדיחן והן מותרות. כ"ש הני פולין דשיעי טובא וקשו טפי. דלא בלעי כלל בצונן:
2
ג׳קושיות הש"ך והט"ז על הב"י בדין אפר נט"לפ במ"כ אין בהן ממש ודינו אמת גמור נאדר בכח
והואיל ואתא לידן אמינא דתמיהא לי טובא הך מילתא בין על הרב ש"ך בין על הבאים אחריו שהשיגוהו. דקושית הש"ך מעיקרא ליתא. מ"ש מ"ט לא הגעילו כלי מדין באפר. דהא מאי מהני. אטו נט"לפ לכתחלה מי שרי. והא קיי"ל דלא שרי אלא דיעבד. והקדרה אסורה לבשל בה לכתחלה. והרב"י נמי לא קאמר דאפר נט"לפ אלא להתיר המאכל בדיעבד. אבל להכשיר הכלים בכך לכתחלה מי אמר:
והואיל ואתא לידן אמינא דתמיהא לי טובא הך מילתא בין על הרב ש"ך בין על הבאים אחריו שהשיגוהו. דקושית הש"ך מעיקרא ליתא. מ"ש מ"ט לא הגעילו כלי מדין באפר. דהא מאי מהני. אטו נט"לפ לכתחלה מי שרי. והא קיי"ל דלא שרי אלא דיעבד. והקדרה אסורה לבשל בה לכתחלה. והרב"י נמי לא קאמר דאפר נט"לפ אלא להתיר המאכל בדיעבד. אבל להכשיר הכלים בכך לכתחלה מי אמר:
3
ד׳גם על הרבט''ז קשיא לי בהך מילתא דכתב שצ"ע מחמת אותה שהביא רמ"א בספ"ו משם מהרי"ל דאסור לעשות לויג מאפר הכירה שבלע בב"ח. אע"ג דאיפגים ליה מהאפר. ומהכי נמי לק"מ. דבב"ח ודאי שאני. דהוא מהנקברים דאפי' אפרן אסור. אע"פ שאין כאן לא ממש ולא טעם וריח כל עיקר. כ"ש שלא הלך איסורו ע"י שקיבל טעם פגום מדבר אחר. אחר שכבר נאסר. ואע"ג דנט"לפ בבב"ח נמי שרי. היינו בנפגם קודם שנאסר. אבל משנאסר ודאי א"ל תקנה בפגם כלל. כדמוכח מהנ"ל והו"ל כחרכו לאחר זמנו. (ודינו של הרב"י נ"ל שהוציאו מדין הכשר כלי יין שבסי' קל"ח):
4
ה׳והאבן אשר ירה המורה עת כנוס אבנים אם אבן הוא נימוח
והוגד לי וראיתי שנמצא בס' חדש שרצה ליישב קושית הש"ך על הב"י דהיאך לא הכשירו כלי מדין ע"י אפר. ונלאיתי נשוא להעתיק דברים ככתבן כי מרים הם וקשים כגידין. ולא ידע מאי קאמר. דיהא איזה אפר שיהא מ"מ אפר אנ"ט. אפי' תימא דאפר ע"ז אסור. מ"מ טעמו ודאי אינו אוסר. וזה שיבוש עצום בלי ספק. דדווקא בהנאה הוא דאסור אף שלא כדרך הנאתו. אבל אין הנאה בטעם אפר. דאין בו טעם וריח ועפרא בעלמא הוא. ומלבד זה טעה ג"כ שלא ידע דלכ"ע אפר דע"ז של נכרי ודאי מותר הוא. ואין אסור אלא בשל ישראל. או דנכרי ששרפה ישראל. מאי דלא שייך בכלי מדין. וגנאי להאריך בתשובת דברים בטלים הללו. שאינן אלא דברי הדיוטות. רק מפני שזה החכם בעיניו מבהיל דעת הפתאים והפעוטות. ומחפה דברים אשר לא כן על רבים וגדולים ראשי המטות. שלא ידע אפי' בשיחתן הקלה וחושב אותן לטועין בפשוטות. והוא לא ידע ואשם לענות על רב לנטות. לכן הוצרכתי להודיע ולהזהיר מבעלי כנסיות שאין סופן להתקיים המזלזלים בסחורתן כשער של לקוטות. דלא משיך תרעייהו אפי' כדו"ר מאי"ס הזה שפוסקין משנתן על צער שבשוק אוכלין ושבעין בשר ודם לוקחין מן הנטיעות ומן הנוטות. ואינן יודעין בצערן של ת"ח שדי להם בקב חרו"בין עלמא בחרוב"א אשכחתינהו לבני בי רב דס"ל בשל עולם הן שמין ערוגה בחורב"א שנו. וד"ת מעות קונות אפי' באי''סור ובפרוטות. רחמנא ניצלן מהנהו דחפו גונדא אינהו וכל אביזרייהו תרבא משכא ואלייתא הני רבנן דאסרי לן יונה ושרו לן עורבא דרוסות ושמוטות. להשמין לב יצא מחלב עינימו בעמל אנוש אינימו עושים כחגים כל ימיהם הם בניהם ונשיהם ככלות מתקשטות. ועיניהם צרה בעניים להניח להם אפי' תבשיל גריסין של פול חלוקת ועקת נפש ולשמוט כר מתחתם בחדר המטות. לגנוב דעת הבריות כאילו הם נטורי קרתא ידיהם פשוטות ורגליהם קלוטות. הש"ית ישים חלקנו בכינוסן של מישבי עולם המשימים עצמן כשור לעול וחמור לסבול משוי במוטות. המתאבק בעפר רגלי הבונים כנסיות ואוצרות במקום שאין הידים שולטות. יעב"ץ ס"ט:
והוגד לי וראיתי שנמצא בס' חדש שרצה ליישב קושית הש"ך על הב"י דהיאך לא הכשירו כלי מדין ע"י אפר. ונלאיתי נשוא להעתיק דברים ככתבן כי מרים הם וקשים כגידין. ולא ידע מאי קאמר. דיהא איזה אפר שיהא מ"מ אפר אנ"ט. אפי' תימא דאפר ע"ז אסור. מ"מ טעמו ודאי אינו אוסר. וזה שיבוש עצום בלי ספק. דדווקא בהנאה הוא דאסור אף שלא כדרך הנאתו. אבל אין הנאה בטעם אפר. דאין בו טעם וריח ועפרא בעלמא הוא. ומלבד זה טעה ג"כ שלא ידע דלכ"ע אפר דע"ז של נכרי ודאי מותר הוא. ואין אסור אלא בשל ישראל. או דנכרי ששרפה ישראל. מאי דלא שייך בכלי מדין. וגנאי להאריך בתשובת דברים בטלים הללו. שאינן אלא דברי הדיוטות. רק מפני שזה החכם בעיניו מבהיל דעת הפתאים והפעוטות. ומחפה דברים אשר לא כן על רבים וגדולים ראשי המטות. שלא ידע אפי' בשיחתן הקלה וחושב אותן לטועין בפשוטות. והוא לא ידע ואשם לענות על רב לנטות. לכן הוצרכתי להודיע ולהזהיר מבעלי כנסיות שאין סופן להתקיים המזלזלים בסחורתן כשער של לקוטות. דלא משיך תרעייהו אפי' כדו"ר מאי"ס הזה שפוסקין משנתן על צער שבשוק אוכלין ושבעין בשר ודם לוקחין מן הנטיעות ומן הנוטות. ואינן יודעין בצערן של ת"ח שדי להם בקב חרו"בין עלמא בחרוב"א אשכחתינהו לבני בי רב דס"ל בשל עולם הן שמין ערוגה בחורב"א שנו. וד"ת מעות קונות אפי' באי''סור ובפרוטות. רחמנא ניצלן מהנהו דחפו גונדא אינהו וכל אביזרייהו תרבא משכא ואלייתא הני רבנן דאסרי לן יונה ושרו לן עורבא דרוסות ושמוטות. להשמין לב יצא מחלב עינימו בעמל אנוש אינימו עושים כחגים כל ימיהם הם בניהם ונשיהם ככלות מתקשטות. ועיניהם צרה בעניים להניח להם אפי' תבשיל גריסין של פול חלוקת ועקת נפש ולשמוט כר מתחתם בחדר המטות. לגנוב דעת הבריות כאילו הם נטורי קרתא ידיהם פשוטות ורגליהם קלוטות. הש"ית ישים חלקנו בכינוסן של מישבי עולם המשימים עצמן כשור לעול וחמור לסבול משוי במוטות. המתאבק בעפר רגלי הבונים כנסיות ואוצרות במקום שאין הידים שולטות. יעב"ץ ס"ט:
5