שאילת יעבץ, חלק א קנ״זSheilat Yaavetz, Volume I 157
א׳כתוב בס' כריתות סי' קצ"ט מחלק לשון למודים שמקשה העולם גבי סנהדרין ודיינין דאזלינן בתר רובא אע"פ שהן קבועים. וניחא ליה דסנהדרין ודיינין נודע באותה שעה מי מחייב ומי מזכה ודמי לט' חנויות כולן מוכרות בשר נבלה ואחת שחוטה וכי אסור ליקח מחנות של שחוטה ודאי מותר עכ"ל. וכבר ראיתי קושיא זו בתשו' מהרי"ק (שורש קע"ב) וכתבתי עליו הנלע"ד זה זמן רב ושמח לבי כי עתה ראיתי בעיני ת"ל שכיוונתי לדעת הגדול בס' כריתות וביארתיו בטוב:
1
ב׳וויכוח במ"ש מהרי"ק לתרץ קושיא קדומה איך הולכין אחר הרוב גבי סנהדרין ודיינין עם היותן קבועים. והקושיא מתיישבת בב' אופנים נכונים
ואעתיק הנה מ"ש בס"ד בילדותי על מהרי"ק ז"ל שתירץ הקושיא הנז' באופן אחר. וז"ל הלא זה טעות גדול דאפי' האנשים קבועים. משו"ה הדיבור היוצא מפיהם אינו קבוע עכ"ל. וצ"ע בזה למה לא יהא הדיבור חשוב קבוע. כיון שידענו ממי הוא יוצא וניכר הוא האומרו. איך יקבל הביטול ולא אמרו בפורש הלך אחר הרוב. אלא כשאינו ניכר וידוע. אמנם גם הקושיא אין לי לב להבין כלל. כי איזה דמיון יש כאן לקבוע שבש"ס. שאינו אלא ספק. כשלקח בשר מהחניות. ואינו יודע אם מכשרה או מטרפה לקח. דדיינינן לקבוע כמחצה. ומידי ספק לא יצא. אבל דעת היחיד בין הרבים אינה מסופקת כלל. שהרי אנו יודעים ומכירים באותה הדעת. ועל כן אינה מתבטלת מכח הרבים באופן ביטול הרוב שבאיסורין. וא"כ דעדיפא מינה איכא לאקשויי. דהך עדיפא מקבוע. שמכל מקום אינו אלא ספק. וכאן ודאי ואיך יתבטל. אלא על כרחך צריך שתאמר א' משתים. אם שאי אפשר לילך כאן אחר רוב דעות. אלא מטעם שהתורה גזרה שדעת היחיד במקום הרבים כאלו איננה. ולא בתורת ביטול כדרך ביטול האיסורין. שכבר אמרנו שאי אפשר לה להתבטל. שהביטול עושה הדבר לעצם אחר. ואת שישנו אינו כאילו נתהפך מהותו (עמ"ש בס"ד בלח"ש ריש שקלים) ולכן התירו הפוסקים בביטול יבש ביבש לאכול כל התערובת. ואין צריך להשליך ממנו כשיעור האיסור שבו. שהאיסור חוזר ונעשה היתר מחמת הביטול. אחר שאין האיסור ניכר עוד. וזה אינו שייך בדעת היחיד. שאינה מקבלת ביטול זה. כאילו תאמר שהתורה עשתה שכל הסנהדרין הסכימו לדעת אחת. כי איך אפשר זה שתקבל דעת היחיד החילוף בעצמה כל זמן שהיא ניכרת. אבל אמרה תורה שאין אנו צריכין לדעת כולן. אלא דעת רובן תספיק. ולא נחוש לדעה יחידית אע"פ שידועה היא לנו. אין לנו לילך אלא אחר דעת המרובין. ומה ענין קבוע לכאן. שאין איסורו כי אם מחמת ספק. וכשמצא הספק מקום לחול. אנו חוששין לו כל זמן שאין הרוב כנגדו. והקבוע אין הרוב כנגדו. אחר שעשאוהו כמחצה על מחצה. משא"כ ברוב דעות. אין כאן ספק מעתה שאין אנו צריכין לדעת היחיד ולהסכמתו. ואע"פ שאינה בטלה. כי לא הוצרכנו לבטלה. ומ"מ ילפינן מנה שפיר דאזלינן בתר רובא בכל דוכתא. אטו לאו ק"ו הוא אם אפי' במקום ודאי. המיעוט נחשב כאילו אינו. במקום שאינו אלא ספק. לא כ"ש דכל דפריש מרובא פריש. ולא אזלינן בתר מיעוטא ולא חיישינן ליה. אלא היכא דקביע. דבדוכתיה ודאי חשיב. דכל חד באפי נפשיה קאי. ודינו כד"ח שאינו בתורת ביטול. ולדעתי דברים ברורים הם:
ואעתיק הנה מ"ש בס"ד בילדותי על מהרי"ק ז"ל שתירץ הקושיא הנז' באופן אחר. וז"ל הלא זה טעות גדול דאפי' האנשים קבועים. משו"ה הדיבור היוצא מפיהם אינו קבוע עכ"ל. וצ"ע בזה למה לא יהא הדיבור חשוב קבוע. כיון שידענו ממי הוא יוצא וניכר הוא האומרו. איך יקבל הביטול ולא אמרו בפורש הלך אחר הרוב. אלא כשאינו ניכר וידוע. אמנם גם הקושיא אין לי לב להבין כלל. כי איזה דמיון יש כאן לקבוע שבש"ס. שאינו אלא ספק. כשלקח בשר מהחניות. ואינו יודע אם מכשרה או מטרפה לקח. דדיינינן לקבוע כמחצה. ומידי ספק לא יצא. אבל דעת היחיד בין הרבים אינה מסופקת כלל. שהרי אנו יודעים ומכירים באותה הדעת. ועל כן אינה מתבטלת מכח הרבים באופן ביטול הרוב שבאיסורין. וא"כ דעדיפא מינה איכא לאקשויי. דהך עדיפא מקבוע. שמכל מקום אינו אלא ספק. וכאן ודאי ואיך יתבטל. אלא על כרחך צריך שתאמר א' משתים. אם שאי אפשר לילך כאן אחר רוב דעות. אלא מטעם שהתורה גזרה שדעת היחיד במקום הרבים כאלו איננה. ולא בתורת ביטול כדרך ביטול האיסורין. שכבר אמרנו שאי אפשר לה להתבטל. שהביטול עושה הדבר לעצם אחר. ואת שישנו אינו כאילו נתהפך מהותו (עמ"ש בס"ד בלח"ש ריש שקלים) ולכן התירו הפוסקים בביטול יבש ביבש לאכול כל התערובת. ואין צריך להשליך ממנו כשיעור האיסור שבו. שהאיסור חוזר ונעשה היתר מחמת הביטול. אחר שאין האיסור ניכר עוד. וזה אינו שייך בדעת היחיד. שאינה מקבלת ביטול זה. כאילו תאמר שהתורה עשתה שכל הסנהדרין הסכימו לדעת אחת. כי איך אפשר זה שתקבל דעת היחיד החילוף בעצמה כל זמן שהיא ניכרת. אבל אמרה תורה שאין אנו צריכין לדעת כולן. אלא דעת רובן תספיק. ולא נחוש לדעה יחידית אע"פ שידועה היא לנו. אין לנו לילך אלא אחר דעת המרובין. ומה ענין קבוע לכאן. שאין איסורו כי אם מחמת ספק. וכשמצא הספק מקום לחול. אנו חוששין לו כל זמן שאין הרוב כנגדו. והקבוע אין הרוב כנגדו. אחר שעשאוהו כמחצה על מחצה. משא"כ ברוב דעות. אין כאן ספק מעתה שאין אנו צריכין לדעת היחיד ולהסכמתו. ואע"פ שאינה בטלה. כי לא הוצרכנו לבטלה. ומ"מ ילפינן מנה שפיר דאזלינן בתר רובא בכל דוכתא. אטו לאו ק"ו הוא אם אפי' במקום ודאי. המיעוט נחשב כאילו אינו. במקום שאינו אלא ספק. לא כ"ש דכל דפריש מרובא פריש. ולא אזלינן בתר מיעוטא ולא חיישינן ליה. אלא היכא דקביע. דבדוכתיה ודאי חשיב. דכל חד באפי נפשיה קאי. ודינו כד"ח שאינו בתורת ביטול. ולדעתי דברים ברורים הם:
2
ג׳או לכשתימצי לומר שמצא הספק מקום אצל היחיד המורה ההוראה. אחר שראה ושמע כל הדיעות כאותה ששנינו הגדול שבדיינין אומר אתה זכאי אתה חייב. ע"פ הסכמת הרוב. ונדון מאמר הגדול החותך הדין. בערך המקבל ההוראה והדין על פיו. כאילו יש אצלו תערובת דעות. ונחוש שמא ראה לפסוק כדעת היחיד. ואחר שהוא קבוע חוששין לו. שזה בודאי אין לו מקום להאמר כלל וכלל. וכי ברשיעי עסקינן. או אפי' תאמר שעכ"פ נחוש לו מטעם קבוע. הרי הדיינין לפנינו ויכולין לברר דעתם אם לא יאמר כהסכמת המרובין. ועוד דהיינו ודאי פירש. כיון דבהכי עסקינן ביחיד שצירף דעות הרבים ומורה על פיהם. דודאי אזלינן בתר רובא. דכל דפריש מרובא פריש. ואולי לזה נתכוין הגאון מהרי"ק ז"ל בתירוצו. שיש להסב אותו קצת לדרך זה. אמנם לדעתי הקלה אין צורך כנ"ל וק"ל:
3
ד׳שוב ראיתי ביד ב"ד הרבני מוהר"ר אפרים ז"ל מליסא קצת העתקות מכתבי אבא מארי הגאון ז"ל. ומצאתי קושיא זו דמטי בה משמא דהרדב"ז ז"ל וזכר שתירץ כהך גוונא דכתב מהרי"ק. והוא ז"ל דחה ג"כ תירוץ זה ותירץ קרוב למ"ש לעיל בד"א:
4
ה׳ונ"מ תו לדינא דניהגי האידנא למיזל בתר רובא דפוסקים ומחברים דליתא קמן ולא חיישינן למיעוטא אע"ג דקביעי וידעי
ועוד אני אומר שעכ"פ מוכרחים אנו לומר כמו שכתבתי לעיל. דלית לן בה אפי' אי נימא דחשיב קבוע. דאלת"ה האיך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש. במה שפוסקי הלכות סמכו לילך אחר רוב דעות הפוסקים כמבואר לרוב בספריהם. ואע"פ שהכתוב על ספר ודאי חשוב קבוע. אפי' תימא דהדיבור חשוב פירש. הלא אין ספק שהנכתב וכ"ש הנדפס בספר הוי קבוע גמור. ואי אפשר לבטלו ברוב. אלא ודאי שאין צורך לבטל דעת היחיד וכדאמרן. אלא שיש להרהר במוסכם זה שנהגו בו הפוסקים האחרונים לילך אחר רוב הדיעות. כי מי קבצם כעמיר גורנה. ומי העלה מספרם אם לא נפקד מהם איש וכי מי ראה כל ספרי הפוסקים שחוברו יחדיו ומי מנה. או איה שוקל וסופר לידע רוב מנין או רוב בנין. איזה יותר מכריע בענין. זוהי שקשה עלינו. מ"מ ברוב המקומות כשסמכו רבותינו ז"ל לילך אחר הרוב. יש להם ראיות חזקות. ורובא דליתא קמן חשיב נמי רובא. והנך דלא ידעינן בהו כמאן דליתינהו נינהו. לכן אין לנו להתחכם עליהם ז"ל:
ועוד אני אומר שעכ"פ מוכרחים אנו לומר כמו שכתבתי לעיל. דלית לן בה אפי' אי נימא דחשיב קבוע. דאלת"ה האיך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש. במה שפוסקי הלכות סמכו לילך אחר רוב דעות הפוסקים כמבואר לרוב בספריהם. ואע"פ שהכתוב על ספר ודאי חשוב קבוע. אפי' תימא דהדיבור חשוב פירש. הלא אין ספק שהנכתב וכ"ש הנדפס בספר הוי קבוע גמור. ואי אפשר לבטלו ברוב. אלא ודאי שאין צורך לבטל דעת היחיד וכדאמרן. אלא שיש להרהר במוסכם זה שנהגו בו הפוסקים האחרונים לילך אחר רוב הדיעות. כי מי קבצם כעמיר גורנה. ומי העלה מספרם אם לא נפקד מהם איש וכי מי ראה כל ספרי הפוסקים שחוברו יחדיו ומי מנה. או איה שוקל וסופר לידע רוב מנין או רוב בנין. איזה יותר מכריע בענין. זוהי שקשה עלינו. מ"מ ברוב המקומות כשסמכו רבותינו ז"ל לילך אחר הרוב. יש להם ראיות חזקות. ורובא דליתא קמן חשיב נמי רובא. והנך דלא ידעינן בהו כמאן דליתינהו נינהו. לכן אין לנו להתחכם עליהם ז"ל:
5
ו׳וא"ש נמי דלא ליקשי לן תו בהך ענינא
ובמ"ש מיושב ג"כ מה שנתקשיתי עוד בענין הלז. איך אפשר לבטל דעת היחיד ברוב מנין. והרי אמרו דבר שבמנין אפי' באלף לא בטיל. ואי משום דמדאורייתא מיהא בטיל. הא תינח למאן דס"ל. איברא לאו ד"ה היא. ועוד שלענ"ד העיקר כמ"ד מן התורה אינו בטיל. כמ"ש בשכבר במקום אחר. דמהאי קרא גופיה נפקא לן נמי לדבר שבמנין שאינו בטל. אלא לאו מה"ט דאמרן דאע"ג דילפינן מניה לענין ביטול איסורין. דרובא עדיף וד"ח נמי אלים. מיהא לאו חדא מילתא היא. ולא דמו לגמרי. דביטול מידי אחרינא הוא. אע"ג דמטעם רוב אתינן עליה וכדפרישית. (ועמ"ש בס"ד בלח"ש במ"ב פ"ב דכלאים ופ"ק דסוכה ובחיבורי י"ד (סרצ"ט). ובלבוש בסי' תרל"ב נדחק בחנם. ושוב ראיתי שם לבט"ז. שכתב ג"כ כדברי) הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
ובמ"ש מיושב ג"כ מה שנתקשיתי עוד בענין הלז. איך אפשר לבטל דעת היחיד ברוב מנין. והרי אמרו דבר שבמנין אפי' באלף לא בטיל. ואי משום דמדאורייתא מיהא בטיל. הא תינח למאן דס"ל. איברא לאו ד"ה היא. ועוד שלענ"ד העיקר כמ"ד מן התורה אינו בטיל. כמ"ש בשכבר במקום אחר. דמהאי קרא גופיה נפקא לן נמי לדבר שבמנין שאינו בטל. אלא לאו מה"ט דאמרן דאע"ג דילפינן מניה לענין ביטול איסורין. דרובא עדיף וד"ח נמי אלים. מיהא לאו חדא מילתא היא. ולא דמו לגמרי. דביטול מידי אחרינא הוא. אע"ג דמטעם רוב אתינן עליה וכדפרישית. (ועמ"ש בס"ד בלח"ש במ"ב פ"ב דכלאים ופ"ק דסוכה ובחיבורי י"ד (סרצ"ט). ובלבוש בסי' תרל"ב נדחק בחנם. ושוב ראיתי שם לבט"ז. שכתב ג"כ כדברי) הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
6