שאילת יעבץ, חלק א קנ״חSheilat Yaavetz, Volume I 158
א׳דברי התו' סוף מעילה קשים וסותרים זא"ז לכאורה גם בפר"ח הניחם בתימה
ואציגה לפניך מה שהשבתי בימי חרפי לחד צורבא מרבנן שהקשה לי קושיא חמורה לפי דעתו. במ"ש התו' שילהי מס' מעילה. ר"ע מחייב על ספק אשם מעילות בפרוטה של הקדש שנפלה בכיס. הקשו התו' וליבטיל ברובא וכ"ת דהוי דשי"למ דיש לו היתר ע"י פדיון. הא ליתא דדשי"למ אינו אלא מדרבנן. וקשה היאך מייתי חולין לעזרה כיון דמדאורייתא בטלה הפרוטה של הקדש ולא מעל. ותירצו דילמא פרוטה חשיבא ולא בטלה. והתמיהא קיימת לכאורה שהרי מוסכם בסי' ק"א בי"ד דדבר חשוב דלא מיבטל ברובא נמי ליתיה אלא מדרבנן והדרא קושיא לדוכתה:
ואציגה לפניך מה שהשבתי בימי חרפי לחד צורבא מרבנן שהקשה לי קושיא חמורה לפי דעתו. במ"ש התו' שילהי מס' מעילה. ר"ע מחייב על ספק אשם מעילות בפרוטה של הקדש שנפלה בכיס. הקשו התו' וליבטיל ברובא וכ"ת דהוי דשי"למ דיש לו היתר ע"י פדיון. הא ליתא דדשי"למ אינו אלא מדרבנן. וקשה היאך מייתי חולין לעזרה כיון דמדאורייתא בטלה הפרוטה של הקדש ולא מעל. ותירצו דילמא פרוטה חשיבא ולא בטלה. והתמיהא קיימת לכאורה שהרי מוסכם בסי' ק"א בי"ד דדבר חשוב דלא מיבטל ברובא נמי ליתיה אלא מדרבנן והדרא קושיא לדוכתה:
1
ב׳מראה פנים מסבירות להלכה שאיסור ד"ח מן התורה ותנאי ואמוראי פליגי בהך סברא וסרה הסתירה
וכה היו דברי. הן אמת שרוב הפוסקים הסכימו כן. מ"מ לדעתי אינו ד"ה ותנאי שקלת מעלמא. כי לפום ריהטא אומר אני אע"ג דאסקינן הילכתא בסי' הנ"ל דד"ח ג"כ מדרבנן. מ"מ ר"ע דאליביה הקשו התו' קושיתם י"ל דס"ל דאסורו מן התורה. ואומר אני תנאי ואמוראי פליגי בה. תנאי ר"מ ור"ע כדבעינן למימר לקמן בס"ד. אמוראי ר"י ור"ל בזבחים ובהערל ופ"ק דביצה אי את כל שדרכו לימנות שנינו או את שדרכו לימנות. דבלי ספק בסברא פליגי. ואומר אני דחילייהו נמי מהכא דמאן דאמר את שדרכו סבר דאינו אלא מדרבנן. ולהכי מסתייה לאחמורי באת שדרכו לימנות לעולם. ומ"ד כל שדרכו לימנות סבר לה מדאורייתא נאסר דבר חשוב. ומשו"ה מחמרינן בה טפי. והיינו נמי טעמיה דר"י דס"ל ד"ח אפי' בדרבנן לא בטיל:
וכה היו דברי. הן אמת שרוב הפוסקים הסכימו כן. מ"מ לדעתי אינו ד"ה ותנאי שקלת מעלמא. כי לפום ריהטא אומר אני אע"ג דאסקינן הילכתא בסי' הנ"ל דד"ח ג"כ מדרבנן. מ"מ ר"ע דאליביה הקשו התו' קושיתם י"ל דס"ל דאסורו מן התורה. ואומר אני תנאי ואמוראי פליגי בה. תנאי ר"מ ור"ע כדבעינן למימר לקמן בס"ד. אמוראי ר"י ור"ל בזבחים ובהערל ופ"ק דביצה אי את כל שדרכו לימנות שנינו או את שדרכו לימנות. דבלי ספק בסברא פליגי. ואומר אני דחילייהו נמי מהכא דמאן דאמר את שדרכו סבר דאינו אלא מדרבנן. ולהכי מסתייה לאחמורי באת שדרכו לימנות לעולם. ומ"ד כל שדרכו לימנות סבר לה מדאורייתא נאסר דבר חשוב. ומשו"ה מחמרינן בה טפי. והיינו נמי טעמיה דר"י דס"ל ד"ח אפי' בדרבנן לא בטיל:
2
ג׳ואם תשאל מאין הרגלים לומר שהוא מן התורה. אשיבך שלפי דעתי הקלה פשוט להראות פנים לדבר זה. וממקום שלמדנו בכל מקום ביטול הרוב. דהיינו מן הכתוב אחרי רבים להטות. משם נלמוד ג"כ לדבר חשוב שאינו בטל מחמת הרוב. ומרישיה דקרא דלא תענה על ריב לנטות אחרי רבים. דדרשינן מניה בפ' אד"מ בדיני נפשות מתחילין מן הצד דקרי ביה לא תענה על רב. ופשטיה דקרא על כרחך בהכי מיירי. דזימנין לא אזלינן בתר רובא. כגון בדיני נפשות שלא יאמר הרב דעתו בתחלה. והרוב יחלוקו עליו. והורה לנו שאע"פ שבכ"מ דעת היחיד בטלה. נתנה התורה חשיבות לפעמים לדעת הגדול שאינה מקבלת הביטול:
3
ד׳כי תו' הנ"ל תירצו יפה אליבא דר"ש דווקא אף אם באמת לדידהו לא ס"ל
ואף אם יאמר אומר שלכאורה נראה ממשמעות ההלכה שם שזה לכתחלה אבל בדיעבד אם יאמר הגדול דעתו בתחלה. אינה מתקיימת כ"א בהסכמת הרוב. מ"מ דיינו שהזהירה תורה שלא לחלוק על דעת הגדול והחשוב. שלא תבוטל ברוב. ואם עברו על זה היינו פלוגתייהו דאביי ורבא בתמורה. דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד א"א כי עביד מהני או לא. עכ"פ מכאן למדנו בנין אב לכל המקומות שלא אמרה תורה לבטל ברוב בדבר חשוב. ונ"ל שהיא ראיה מפורשת מן התורה. אע"פ שהיא מחודשת וכמדומה לא קדמני אדם בו. אולי מהשמים הניחו לי מקום. ולפ"ז היינו נמי דאיפליגו ר"ע ורבנן במס' ערלה בקידוש דר"ע מוסיף אף ככרות של ב"ה. דס"ל שהוא מן התורה ואזיל לחומרא. א"כ ש"מ דר"ע ס"ל דד"ח איסורו מ"ה ואזיל לטעמי' בספק מעילה. דמשו"ה לא בטיל פרוטה של הקדש ותירוץ הב' אמיתי. והשתא אתי שפיר דל"ק על התו' דידהו אדידהו. דהא איברא שמעינן להו איפכא בהזהב (דנ"ג) ובכמה דוכתי:
ואף אם יאמר אומר שלכאורה נראה ממשמעות ההלכה שם שזה לכתחלה אבל בדיעבד אם יאמר הגדול דעתו בתחלה. אינה מתקיימת כ"א בהסכמת הרוב. מ"מ דיינו שהזהירה תורה שלא לחלוק על דעת הגדול והחשוב. שלא תבוטל ברוב. ואם עברו על זה היינו פלוגתייהו דאביי ורבא בתמורה. דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד א"א כי עביד מהני או לא. עכ"פ מכאן למדנו בנין אב לכל המקומות שלא אמרה תורה לבטל ברוב בדבר חשוב. ונ"ל שהיא ראיה מפורשת מן התורה. אע"פ שהיא מחודשת וכמדומה לא קדמני אדם בו. אולי מהשמים הניחו לי מקום. ולפ"ז היינו נמי דאיפליגו ר"ע ורבנן במס' ערלה בקידוש דר"ע מוסיף אף ככרות של ב"ה. דס"ל שהוא מן התורה ואזיל לחומרא. א"כ ש"מ דר"ע ס"ל דד"ח איסורו מ"ה ואזיל לטעמי' בספק מעילה. דמשו"ה לא בטיל פרוטה של הקדש ותירוץ הב' אמיתי. והשתא אתי שפיר דל"ק על התו' דידהו אדידהו. דהא איברא שמעינן להו איפכא בהזהב (דנ"ג) ובכמה דוכתי:
4
ה׳אמנם מ"ש הרב פר"ח להוכיח מדברי הר"מ והר"ש שאינו אלא מדרבנן אינו מוכרח כלל וי"ל ההפך גם קצת השגה למ"ש בכ"מ פט"ו מהל' מ"א
שוב אחרי החפוש מצאתי כמו כן להרב פר"ח שנתקשה בזה. ולכן דחה מ"ש התו' כאן בב' ידים. ולדידי ניחא ולק"מ. דאינו מוכרח מזה שיסברו התו' דדבר חשוב אסורו מדברי תורה. אלא מיהא אליבא דר"ע מיתרצא שפיר מתני' בהכי. ואנן לא קיי"ל כוותיה:
שוב אחרי החפוש מצאתי כמו כן להרב פר"ח שנתקשה בזה. ולכן דחה מ"ש התו' כאן בב' ידים. ולדידי ניחא ולק"מ. דאינו מוכרח מזה שיסברו התו' דדבר חשוב אסורו מדברי תורה. אלא מיהא אליבא דר"ע מיתרצא שפיר מתני' בהכי. ואנן לא קיי"ל כוותיה:
5
ו׳אלא דאכתי קשיא לי דהא הר"מ פסק כוותיה דר"ע ויש מהפוסקים שפסקו גם כר"מ כל שדרכו למנות. א"כ באמת פסק הלכה נמי מסייע. שאל"כ תמה על עצמך שפסקו כר"ע וכר"י. והיכן מצינו כיוצא בה להחמיר במחלוקת של דבריהם: ועוד משנה מפורשת מסייעא לן ההיא דתנן פ"ט דבכורות קפץ מן המנויין לתוכן כולן פטורין. שהניחוה התו' בתימה פ"ק דמציעא (דו"ב) ולדידן אתיא שפיר ולק"מ. והיא ודאי ראיה שאין עליה תשובה. דחשיבות דבר שבמנין שאינו בטל. דבר תורה הוי ואלים טובא. דאפי' לקולא אזלינן בתריה:
6
ז׳ברם הא דמקהי קהיוותא הרב פר"ח ואייתי טובא מרבוותא דסברי איסור ד"ח מדרבנן. וכייל נמי להר"מ והר"ש בהדייהו. רבותא למחשב גברי רברבי. בקושטא אמינא גברי חזינא תיובתא לא חזינא לא מדברי הר"מ בהל' מ"א ולא ממ"ש הר"ש במס' ביכורים. מדברי הר"מ ודאי לא משמע מידי. דאע"ג דקרי לאיסורין הללו מדבריהם. לא ס"ל דרבנן. וכן מ"ש בריש פט"ו שטעמו ולא ממשו אסור מד"ס. וכתב עליו הכ"מ דקם ליה בשיטת רש"י. ולא היא. אלא בשטת ר"ת אמרה. דהכי שמעינן להר"מ בכל מאי דהוי הל"מ דברי סופרים קרי ליה כדחזינן בקידושי כסף ודכוותיה. וכבר ביאר הוא עצמו ז"ל בתשו' ובס' המצות ומפרשיו מבואר יפה. שעכ"ז לא נשתנה דינו משל תורה כי באמת שוין הן לדעתו ז"ל. א"כ ה"ה לשיעורין הללו ולענין דבר שבמנין וכיוצא דלא בטילי. ד"ס הן. וכד"ת דמו. וה"נ מהר"ש לא תידוק מידי. דאיהו בשיעורי מאה ומאתים מיירי. משא"כ בד"ח לא שמעינן ליה לגמרי. וכן יש לפקפק עוד במ"ש עוד משם פוסקים אחרים:
7
ח׳איברא מההיא דהניזקין (דנ"ד ע"ב) דאקשינן לר"י גבי נתפצעו האגוזים דקניס שוגג והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטיל ורבנן הוא דגזור. ש"מ דאגוזי פרך בטלין מן התורה. ואע"ג דקיי"ל לר' יהודה בקמא דביצה דמחמיר בדבר שבמנין טפי מכ"ע. וכן פירש"י בהדיא התם דמדאורייתא אין חילוק בין חשוב לשאינו חשוב דהכל בטל מקרא דאחרי רבים להטות. לכאורה קשיא לדידי. אפ"ה לא ניחא לשוויי נפשאי הדרנא ואף היא לא תברא. דנ"ל אע"פ שאיני כדאי שפירושו של רש"י אינו מוכרח. דאפי' לדידי שפיר קמקשי דהא מדאורייתא חד בתרי בטל לכשנתפצעו האגוזים. דאזיל ליה חשיבותייהו. ור' יהודה בהכי מיירי. ואקשינן שפיר דלא הו"ל למיקנס בשוגג במידי דמדרבנן בטיל. אבל כל שלא נתפצעו לעולם מדאורייתא אסורין לר' יהודה. דע"כ ס"ל איסור ד"ח מן התורה כמו שהוכחנו שיש טעם הגון בדבר. אם אמנם במחלוקת שנויה כנ"ל. גם איכא דס"ל אין ביטול לבריה. (ועמ"ש בס"ד ג"כ סמך יפה לדבר זה מן התורה בלח''ש פ"י דתרומות ועמ"ש בס"ד עוד במשנה זו בחיבורי שם במעילה) ולכשאפנה אשנה פרק זה בעיון לעשות סמוכות לדבר זה. כי ישר הוא בעיני. וה' יורנו דרך האמת. הצעיר לימים קטן התלמידים עבד לחכמים. יעב"ץ ס"ט:
8