שאילת יעבץ, חלק א קס״דSheilat Yaavetz, Volume I 164

א׳לשון רש"י פ"ק דשבת (דט"א) מבואר יפה וא"צ כלל למה שנדחקו המפרשים ז"ל והשגה גדולה על מהרש"א דאגב ריהטיה לא דק ונתחלפו לו ד"ט בד"א ואי אפשר להתנצל בעדו בשום אופן
זאת ועוד אחרת מוכרח אני להודיע צערי להאדון יוציאני מן המבוכה מה שנתקשיתי זה ימים רבים בדברי מהרש"א ז"ל בשמעתא דיומא שאדוני נר"ו עוסק בה כהיום. עם שבאמת לא זכיתי לירד בה לעומקה של הלכה לעת כזאת. מכמה סבות שהחזירוני לאחור ולא נתנוני לעיין בה כחפצי. בשגם סדרי למודי. מבקשים תפקידי. ולא יכולתי לדחוק השעה הצריכה לכך. מ"מ הואיל ואתא לידן אדכרתן מילתא דאמינא בה. וכתבתי על מ"ש מהרש"א ז"ל על רש"י בד"ה פתח פתוח לפנים ז"ל דלפום מאי דקיימין דאית באסקופה רוחב ד' שהוא שיעור מבוי אין לעובי חומה זו דין לחי עכ"ל. ומשו"ה ס"ל דצריך לחי אחר להתיר המבוי אף לפנים מן עובי החומה:

ב׳ונראה שזה כשגגה שיוצא מלפני השליט ז"ל. דד"א בד"ט נתחלפו לו. דשיעור מבוי בד"א הוא. כדאי' פ"ק דערובין (ד"י ע"א) בשמעתא דלחי המושך עם דופנו של מבוי. והכא תוך הפתח דבעי לחי אחר להתירו. אפי' בפחות מד"ט הוא חשוב כרמלית ורשות בפ"ע להצריכו לחי אחר להתירו. כדמוכח בשמעתין הכא ובעירובין. ועיין בתו' וק"ל. ופשיטא דלא סא"ד השתא דהאסקופה רחבה ד"א. דלא אסקופה היא. ולא איירי כלל אלא באסקופה רחבה ד"ט או פחות וזה פשוט מאד. א"כ השתא נמי כדקיימינן דאית בה רוחב ד"ט. אכתי לא הויא עובי חומתה. שיעור מבוי לגמרי. ובודאי דאית ליה לעובי החומה דין לחי לפטור את המבוי לטלטל בתוכו עד חודה הפנימי של חומה. ואפי' עד משך ד"א בציר פורתא נידון משום לחי. כדאי' בשמעתא הנז'. ולא בעינן לחי לפנים מן האסקופה בזולת עובי החומה. זה ברור מאד. ואפי' לר"י דאית ליה שיעור מבוי ד"ט. מודה בלחי עד דאיכא ד"א. וכ"ש לאביי דהילכתא כוותיה וכ"פ כה"פ דשיעור מבוי ד"א. ור"י גופיה הכי ס"ל (בדף י' ע"א):

ג׳ונתגלה טעם משובח מה שפסקו הלכה כאביי במקום ר"י רבו לענין שיעור מבוי בד"א
וכבר נתעוררו התו' בזה (דה"א) והאמת יורה דרכו שע"כ צ"ל דהדר ביה ר"י. ומשו"ה הוא דפליג עליה אביי. וניחא נמי הא דפסקו הפוסקים כוותיה. דאע"ג דנקטינן הילכתא כבתראי מאביי ורבא ואילך. מ"מ היא גופא חידושא הוא. ומנ"ל לפסוק הלכה כתלמיד במקום הרב נמי היכא שמעינן כוותה וצ"ע. אלא לאו משום דקשיא דר"י אדר"י. אית לן למימר דר"י אתעקר ליה גמריה ואביי אדכריה. כדאשכחן טובא דכוותה. עלה קסמיך אביי דפליג עליה. ובר מכל דין. ליכא למימר הכי דסליק אדעתיה דמהרש"א דמתורת מבוי אליבא דמ"ד דשיעורו משכו בד"ט קאתי עלה. דהא איברא מרא דהך שמעתא אביי הוא ניהו דהוי בה הכי כדאיתא בהדיא עירובין ( דט"א) ואיהו ד"א ס"ל. הא אין לך לומר אלא דבשטת האומר שעור מבוי בד"א אליבא דקושטא נסיב לה מהרש"א למילתיה. והא ודאי ליתיה. דהכא בד"ט עסקינן כנ"ל ואגב שיטפיה רהיט ליה גמריה למהרש"א ז"ל ולא דק בהא:

ד׳נמצא לפ"ז אין מקום כלל למ"ש מהרש"א כאן על פירש"י. וא"צ לדחוק לגמרי כמש"ע מהרש"א מיהו מ"ש כאן כו' לאו דווקא כו'. שכוונתו מבוארת היטב. ודקפריש ולחיו לפנים מן האסקופה. היינו ברוחב האסקופה שהיא לפנים בין שתי חתיכות חומה או פצימין של מבוי והן הן לחייו. וזהו שאמר בסמוך שהלחי סתמיה נגד האסקופה. לפי שהאסקופה עומדת תוך פתח השער והלחי בצדה זקוף עליה. ודקאמר רש"י הכא לפנים מן האסקופה. לאפוקי לחוץ ודוק. ובחנם נדחקו בו המפרשים לדעתי:

ה׳וזה גרם לו במ"כ שלא עמד על כוונת רש"י והתו' ונלחץ בדבריהם לחנם שכוונתם רצויה וברורה מאד
ובזה נתיישב נמי ממילא מ"ש עוד מהרש"א על תו' שלא היו צריכין לדחוק במ"ש כלחוץ לענין שאסור לטלטל מבפנים לעובי החומה דרך נקב. אלא בפשיטות ה"מ לפרש כלחוץ לענין טלטול ד"א. עכ"ד הגאון מהרש"א. סירכיה נקט ואתא. והיינו דפשיטא ליה טפי לפרושי הכי. משום דס"ד דאיירי השתא בדאית ביה ד"א בעובי החומה. אבל באמת ליתא כמ"ש. אלא הכא בד"ט ומעט יותר או פחות עסקינן. כאשר הוא בסתם עובי חומה. וכן רוחב סתם פתחים כדפרש"י בערובין (ד"ה). ובפרטות של בית כדקיימינן השתא לפי פי' התו'. בודאי אינו ד"א בעוביו ורוחבו. לכן א"א לפרש לענין טלטול ד"א. ופשיטא להו לתו' טפי לאוקמי בטלטול דרך נקב. דהויא מילתא דפסיקא ודאי. וכל זה פשוט:

ו׳נ"מ תו לדינא דלחי בחומה הנכנסת על פני רוחב המבוי מזה ומזה אפי' אם יש בעובי חומה ד"א ויותר נידונת משום לחי להתיר עכ"פ את המבוי בנראה מבפנים אע"פ ששוה מבחוץ ותוך הפתח בלא"ה צריך לחי אחר להתירו אבל אינו בטל מתורת לחי לעצמו של מבוי עד שתהא בולטת ד"א לתוך רוחבו של מבוי ולמעשה צל"ע בזה עוד
אבל עוד גדולה מזו אני אומר. דהכא לא שייך כלל הך מילתא. רצוני דאפי' כי איכא שיעור מבוי ד"א במשך עובי החומה שבשני צדדי המבוי. אפ"ה לא בטלי להו מתורת לחיין. ומתירין בודאי את המבוי לטלטל מהן ולפנים בלי שום לחי אחר. דהא הכא בחומות בנויין משני צדדי המבוי על פני דופנו של מבוי איירי. כדכתב רש"י בהדיא לקמן. ואין לך לחי גדול מעובי החומה שמכאן ומכאן. שבהם המבוי ניתר. הרי זה מבואר דבשתי חומות כנז' איירי. שהוא צורת פתח בלי משקוף כזה

דע"כ צ"ל כן דמיירי בנכנסין גיפופי חומה מזה ומזה לתוך רוחב המבוי. בענין שהם נראין מבפנים אע"פ שהם שוין מבחוץ. דאל"ה היכי ס"ד דלשתרי הך מבוי. אפי' בפחות מד"ט משך תוך הפתח. דמבוי גופיה במאי אשתרי. דהנך חומות לא מהנו ביה. כששוין הן עם דופנותיה. דדופן מבוי אריכתא הוא. אע"כ דמיירי בנראה מבפנים כנ"ל. דנדונין שפיר משום לחיין. (וכן הבינו גם התו' בלי ספק. ואין בין רש"י ותו' כלום לענין האי דינא אלא אי קורה מתרת בבית הוא דאיכא בינייהו וק"ל) וא"ה כי הוי נמי ד"א במשך עובי החומה. מ"ט לא מהנו לאשתרויי מבוי בזולת לחי אחר. שהנכנס מהחומות הן הן לחייו. דהא ודאי משום דריבה בסתימתו באורך. לא גרע. דאע"ג דגבי לחי המושך עם דפנו של מבוי. גרע אם האריכו. ואפי' הוקבע לשם לחי. משום דאינו סותם המבוי. כמ"ש התו' בעירובין (דה"ב) אבל כה"ג דמהני בסתימה. ודאי מהני. ואינו בטל מתורת לחי עד שיהא בולט ד"א לרוחבו. זה פשוט מאד לענ"ד. דהא הוי ליה כמבוי או חצר קטן. שנכנס לגדול. שהגדול א"צ לשום תיקון. שניתר בנראה מבפנים. אע"פ שהקטן צריך. מפני ששוה הוא. א"כ ה"ה הכא אפי' אי הוה ביה נמי ד"א כדס"ד דמהרש"א דהו"ל שיעור מבוי שלם. אפ"ה איהו ניהו לחוד הוא דצריך לחי אחר להתירו. דהיינו תוך הפתח גרידא. אבל מבוי גדול ניתר על ידו. שאינו צריך לשום לחי אחר כדאמרן. אלא ודאי כוונת רש"י פשוטה כמ"ש בס"ד. ונלאיתי להעתיק מה שהארכתי עוד בענין. וא"צ למה שנדחקו בו המפרשים. עד כאן הוא מה שכתבתי בזה מימים שעברו:

ז׳ועכשיו כי באתי הלום אין הלום אלא מלכי רבנן. אמרתי יש לי רב לדרוש את דבר ה'. בכן במטו מניה דמר יענני דבור שלם ובאר היטב אם נכונים דברי. ואם ח"ו שגיתי אחזור בי ולא אבוש. ולא אתמהמה עד בוש. ואגב באם רצון האדון לכתוב יושר דברי אמת מהני מילי מעליותא שנתחדשו בבית מדרשו לאמתה של תורה. אענדם לי עטרה. ובמטותא אל יאשימני שלא אוכל ללכת בעצמי לקבל פני הרב נר"ו לשמוע מפיו דברי חדודים. דטריחא לי מילתא טובא ולא יכילנא דכחיש חילאי מיסורין שאינן של אהבה ל"ע אקוה בחסדו ידינני לזכות ויראני אות לטובה מידו הרחבה. והיה כי יבואו דבריו דמר אלי כתוב. אדע כי מצאתי חן בעיניו. ואבקר לפרקים בהיכלו לספקות שיתחדשו לי. ובכן אפטר מלפניו. בקידה הראויה מתלמיד לרב ועבד לאדוניו. הדש"ת יעב"ץ ס"ט: תשובתו נשארה מעל לא ידענא מאי אידון ביה אי שתיקה כאודיתא ואסתגר בקמייתא. כי באמת כאן ביותר העיד על עצמו שלא קרא ולא שנה ולא פירשו לו רבותיו או לא שימש כל צרכו. וילמד סתום מן המפורש. שיפה אמר בהקדמתו אודות חיבורו נזרקה האמת בפיו. לא ע"ד ענוה. ומעתה כל בעל נפש בין יבין את אשר לפניו אי בר סמכא הוא