שאילת יעבץ, חלק א קס״חSheilat Yaavetz, Volume I 168
א׳עיון רב ורחב ידים בענין בי"ט של גליות לבני א"י ויושבי ירושלם הן הגרים והתושבים הבאים לשם הן היוצאים לח"ל ויורדים מצרים
צל"ע בענין י"ט שני של גליות. שכל הפוסקים סתמו דבריהם בזה. ולענ"ד אין כל המקומות שבח"ל ושבא"י שוין בכך. כי הכל תלוי במקום שהיו מגיעין לשם השלוחין בין בא"י בין בח"ל. שבני אותן מקומות לא יעשו שני ימים. והוא הדין איפכא כל הדרים במקומות שלא הגיעו שלוחי ב"ד בימים ההם (שקדשו ע"פ הראיה) אף אותן בני א"י הרחוקים מירושלם יותר ממהלך עשרה ימים. יעשו ב' ימים טובים. מאחר שלא הגיעו לשם שלוחי תשרי. אע"פ שיוכלו להגיע שלוחי ניסן. כדאיתא פ"ק דר"ה מכריז ר"י היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי כו'. ולא אשכחן בשום דוכתא דמפלגי רבנן בין א"י וח"ל בהך מילתא:
צל"ע בענין י"ט שני של גליות. שכל הפוסקים סתמו דבריהם בזה. ולענ"ד אין כל המקומות שבח"ל ושבא"י שוין בכך. כי הכל תלוי במקום שהיו מגיעין לשם השלוחין בין בא"י בין בח"ל. שבני אותן מקומות לא יעשו שני ימים. והוא הדין איפכא כל הדרים במקומות שלא הגיעו שלוחי ב"ד בימים ההם (שקדשו ע"פ הראיה) אף אותן בני א"י הרחוקים מירושלם יותר ממהלך עשרה ימים. יעשו ב' ימים טובים. מאחר שלא הגיעו לשם שלוחי תשרי. אע"פ שיוכלו להגיע שלוחי ניסן. כדאיתא פ"ק דר"ה מכריז ר"י היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי כו'. ולא אשכחן בשום דוכתא דמפלגי רבנן בין א"י וח"ל בהך מילתא:
1
ב׳הא פשיטא לי דהיכא דלא הוו מטו שלוחין אף בא"י צריכי למיעבד בי"ט ושמירה משבירה וביאור נכון בגמרא ותו' ריש ביצה ועפ"ז נתחזק ג"כ דעת הרי"ף שהיא ודאי עיקר במנהג א"י וירושלים בבי"ט דר"ה ואין מקום למה שהשיגו עליו ודוק
איברא הא דאיתא פ' מ"ש אר"י כגון אנן דבקיאינן בקיבועא דירחא בישוב לא עבדינן במדבר עבדינן. אף היא לא תברא. דהא פיר"ת דמיירי דר"ס הוה מהיכא דמטו שלוחי תשרי. הא לא"ה ודאי לא שנא א"י לא שנא ח"ל. בעו למעבד תרי יומי. וה"נ משמע מפלוגתא דרב ורב אסי בנולדה בזה אם מותרת בזה. דלא פלגינן מידי בין א"י וח"ל. אלא היכא דמטו שלוחין כדאיתא התם. והא דמסקינן בי"ט של ר"ה הא לן והא להו. משמע דאפי' בי"ט של ר"ה לא נהוג בא"י מתקנת ריב"ז ואילך. משום הא לא איריא דהא פירש רש"י ותו' דמיירי בזמן שקדשו עדיין ע"פ הראיה. הוא דלפעמים עשו יום א' ולפעמים ב' ימים אפי' מתקנה ואילך. דהא מודה ריב"ז בבאו עדים מן המנחה ולמעלה כדמסיק תלמודא. וכמו שפירשו התו' יפה אליבא דרש"י. דר"ל השתא נמי דקיימינן דמתקנה ואילך ביצה מותרת לבני א"י. מיהא ודאי ידע בעל הסוגיא ואסיק אדעתיה נמי דמודה ריב"ז כנ"ל. אלא דמ"מ סבר דין ב' קדושות יש להן מאחר שעושין רק מפני הספק. וכשנסתלק הספק חזרו לעשות יום א'. וכל זה בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה. אבל משבטל קידוש הראיה. חזר דין הספק למקומו. ועשו בכל א"י ב' ימים. אך רק מתורת ספק. משו"ה סא"ד ב' קדושות הן. וע"כ צ"ל כן. דאל"ה מאי מותרת שייך לומר ביום חול. אלא פשיטא דמיירי כשעשו בא"י ב' י"ט מן התקנה ואילך זה פשוט שלכך הוצרכו התו' להאריך וק"ל. ואף היא לא קיימא במסקנא. אלא לעולם קדושה א' וביצה אסורה אף לבני א"י. מיהת בין הכי או הכי מוכח בהדיא איפכא. דבר"ה עשו ודאי ב' י"ט אף מן התקנה ואילך כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה. ואצ"ל משבטלה סנהדרין וקידוש הראיה. שלעולם הן נוהגין. ב' ימים כמונו וכשטת הרי"ף. וכמנהגם עוד היום:
איברא הא דאיתא פ' מ"ש אר"י כגון אנן דבקיאינן בקיבועא דירחא בישוב לא עבדינן במדבר עבדינן. אף היא לא תברא. דהא פיר"ת דמיירי דר"ס הוה מהיכא דמטו שלוחי תשרי. הא לא"ה ודאי לא שנא א"י לא שנא ח"ל. בעו למעבד תרי יומי. וה"נ משמע מפלוגתא דרב ורב אסי בנולדה בזה אם מותרת בזה. דלא פלגינן מידי בין א"י וח"ל. אלא היכא דמטו שלוחין כדאיתא התם. והא דמסקינן בי"ט של ר"ה הא לן והא להו. משמע דאפי' בי"ט של ר"ה לא נהוג בא"י מתקנת ריב"ז ואילך. משום הא לא איריא דהא פירש רש"י ותו' דמיירי בזמן שקדשו עדיין ע"פ הראיה. הוא דלפעמים עשו יום א' ולפעמים ב' ימים אפי' מתקנה ואילך. דהא מודה ריב"ז בבאו עדים מן המנחה ולמעלה כדמסיק תלמודא. וכמו שפירשו התו' יפה אליבא דרש"י. דר"ל השתא נמי דקיימינן דמתקנה ואילך ביצה מותרת לבני א"י. מיהא ודאי ידע בעל הסוגיא ואסיק אדעתיה נמי דמודה ריב"ז כנ"ל. אלא דמ"מ סבר דין ב' קדושות יש להן מאחר שעושין רק מפני הספק. וכשנסתלק הספק חזרו לעשות יום א'. וכל זה בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה. אבל משבטל קידוש הראיה. חזר דין הספק למקומו. ועשו בכל א"י ב' ימים. אך רק מתורת ספק. משו"ה סא"ד ב' קדושות הן. וע"כ צ"ל כן. דאל"ה מאי מותרת שייך לומר ביום חול. אלא פשיטא דמיירי כשעשו בא"י ב' י"ט מן התקנה ואילך זה פשוט שלכך הוצרכו התו' להאריך וק"ל. ואף היא לא קיימא במסקנא. אלא לעולם קדושה א' וביצה אסורה אף לבני א"י. מיהת בין הכי או הכי מוכח בהדיא איפכא. דבר"ה עשו ודאי ב' י"ט אף מן התקנה ואילך כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה. ואצ"ל משבטלה סנהדרין וקידוש הראיה. שלעולם הן נוהגין. ב' ימים כמונו וכשטת הרי"ף. וכמנהגם עוד היום:
2
ג׳והשתא דאתית להכי מסתייעא סברא דילן דלעיל מההיא נמי
ולפי שטה זו נראה פשוט שהוא הדין לשאר י"ט של גליות. שנוהג בא"י עכ"פ כל היכא דלא הוו מטו שלוחין. דאטו עדיפי השתא. מההיא שעתא. דנפקי שלוחין. דאע"ג דחברך חברך אית ליה. לא הוה מהני להנהו אתרי דלא סגו שלוחין להתם. כ"ש האידנא דבטלי להו לגמרי דלא לישנו ממנהגא. וכיון דבר"ה אפי' בירושלם עצמה צריכין לנהוג ב' ימים. אע"פ שברוב פעמים לא היו נוהגים שם אלא יום א'. משמצא הספק מקום. עושים לעולם ב' ימים (אם מדין ב' קדושות ואם מדין קדושה אחת) מחמת מנהג אבות. עם שלא היה מתמיד. אלא פעם נוהג ופעם פוסק. עאכ"ו (בשאר י"ט) במקום שלא פסק המנהג בשום פעם ונמשך לעולם. שלא יורע כחו עכשיו:
ולפי שטה זו נראה פשוט שהוא הדין לשאר י"ט של גליות. שנוהג בא"י עכ"פ כל היכא דלא הוו מטו שלוחין. דאטו עדיפי השתא. מההיא שעתא. דנפקי שלוחין. דאע"ג דחברך חברך אית ליה. לא הוה מהני להנהו אתרי דלא סגו שלוחין להתם. כ"ש האידנא דבטלי להו לגמרי דלא לישנו ממנהגא. וכיון דבר"ה אפי' בירושלם עצמה צריכין לנהוג ב' ימים. אע"פ שברוב פעמים לא היו נוהגים שם אלא יום א'. משמצא הספק מקום. עושים לעולם ב' ימים (אם מדין ב' קדושות ואם מדין קדושה אחת) מחמת מנהג אבות. עם שלא היה מתמיד. אלא פעם נוהג ופעם פוסק. עאכ"ו (בשאר י"ט) במקום שלא פסק המנהג בשום פעם ונמשך לעולם. שלא יורע כחו עכשיו:
3
ד׳וכן מתבאר בחבור הי"ד להר"מ ז"ל שכל עיקר עשיית י"ט א' תלוי במקום שהיו מגיעין שלוחין לשם בלבד לא בא"י כלל
ובדקתי בס' הי"ד להר"מ ז"ל וזכיתי ומצאתי מבואר כדברי בפירוש. שכך כתב בפ"ה מהל' ק"ה. ז"ל אין עשיית י"ט אחד תלוי בקריבת המקום כיצד אם יהיה מקום בינו ובין ירושלם מהלך חמשה ימים או פחות שבודאי אפשר שיגיעו לשם שלוחין אין אומרין שאנשי מקום זה עושין י"ט א' שמי יאמר לנו שהיו השלוחין יוצאין למקום זה שמא לא היו שלוחין יוצאין למקום זה מפני שלא היו שם ישראל ואחר שחזרו לקבוע על החשבון ישבו שם ישראלים שהן חייבים לעשות שני ימים כו'. נמצא עיקר דבר זה כך הוא כל מקום שיש בינו ובין ירושלם מהלך יתר על עשרה ימים גמורים עושים שני ימים לעולם כמנהגם מקודם כו'. וכל מקום שבינו לבין ירושלים עשרה ימים או פחות כו' רואים אם אותו המקום מא"י שהיו בה ישראל בשעת הראיה כגון אושא כו' עושין יום א' בלבד ואם אותו המקום מסוריא או מח"ל עושין כמנהג אבותיהן עכ"ד. מכאן נראה בעליל שהכל תלוי במקום הידוע בהגעת השלוחין אין הפרש בין א"י לח"ל בכך. שהרי אפי' בקרוב לירושלם מהלך ה' ימים או פחות תלה הדבר בשלוחין דווקא. ולא התנה שיהא מח"ל. וכן נראה מהדוגמא שעשה מיהודה וגליל. עם היות שניהן א"י. כיון שהיה שם מונע דהיינו שעת חירום בימי חכמי המשנה ולא יכלו השלוחין עבור. הרי הגליל נידון כח"ל לענין זה אף בהיותו קרוב מאד. וכן מן הסתם כל הקרוב תוך מהלך חמשה ימים לירושלם. א"י הוא. הא למדת שאין הפרש בין א"י לח"ל בדבר זה:
ובדקתי בס' הי"ד להר"מ ז"ל וזכיתי ומצאתי מבואר כדברי בפירוש. שכך כתב בפ"ה מהל' ק"ה. ז"ל אין עשיית י"ט אחד תלוי בקריבת המקום כיצד אם יהיה מקום בינו ובין ירושלם מהלך חמשה ימים או פחות שבודאי אפשר שיגיעו לשם שלוחין אין אומרין שאנשי מקום זה עושין י"ט א' שמי יאמר לנו שהיו השלוחין יוצאין למקום זה שמא לא היו שלוחין יוצאין למקום זה מפני שלא היו שם ישראל ואחר שחזרו לקבוע על החשבון ישבו שם ישראלים שהן חייבים לעשות שני ימים כו'. נמצא עיקר דבר זה כך הוא כל מקום שיש בינו ובין ירושלם מהלך יתר על עשרה ימים גמורים עושים שני ימים לעולם כמנהגם מקודם כו'. וכל מקום שבינו לבין ירושלים עשרה ימים או פחות כו' רואים אם אותו המקום מא"י שהיו בה ישראל בשעת הראיה כגון אושא כו' עושין יום א' בלבד ואם אותו המקום מסוריא או מח"ל עושין כמנהג אבותיהן עכ"ד. מכאן נראה בעליל שהכל תלוי במקום הידוע בהגעת השלוחין אין הפרש בין א"י לח"ל בכך. שהרי אפי' בקרוב לירושלם מהלך ה' ימים או פחות תלה הדבר בשלוחין דווקא. ולא התנה שיהא מח"ל. וכן נראה מהדוגמא שעשה מיהודה וגליל. עם היות שניהן א"י. כיון שהיה שם מונע דהיינו שעת חירום בימי חכמי המשנה ולא יכלו השלוחין עבור. הרי הגליל נידון כח"ל לענין זה אף בהיותו קרוב מאד. וכן מן הסתם כל הקרוב תוך מהלך חמשה ימים לירושלם. א"י הוא. הא למדת שאין הפרש בין א"י לח"ל בדבר זה:
4
ה׳וביאור לשונו פ"ה מהל' ק"ה להשמר ממכשול בהבנתו בהיותו באמת קשה ודחוק קצת לכאורה ולמדנו ממנו עוד בענין מקום מסופק שבא"י ובזה י"ל ב' דרכים א' להקל וא' להחמיר והאחרון נראה עיקר בכוונת הר"מ ז"ל וכן הלכה
ואל יטעך מ"ש לפני זה (בהלכה ו') ובני א"י בז"הז עושין יום א' כמנהגן שמעולם לא עשו ב' י"ט. כי אין כוונתו רק על רוב א"י לפי שהשלוחין מגיעין לשם ברוב המקומות. והיינו כמנהגן דקאמר. מכלל שבמקומות המעטים שנהגו בב' ימים מפני שהיו עלולי הגעת השלוחין. נהגו ג"כ כמנהג הקדום. אלא שהלך אחר הרוב. וכן עשה למטה (בהלכה י"א) כשאמר וכל מקום שבינו לירושלם עשרה ימים או פחות רואים אם המקום מא"י כו' שהיו בה ישראל עושין יום אחד בלבד. הרי שהטיל תנאי מפורש גם בא"י במקומות הקרובים. צריכים שיהיו כמו כן נודעים בישוב ישראל ומפורסמים בהגעת הודעת השלוחין. אבל במה שהם א"י לא סגי. ואע"ג דאיכא למידק ליפלוג בדידה היינו בא"י גופה. וכדסיים בח"ל באומרו ואם אותו המקום ח"ל כו' עושין כמנהג אבותיהן. ואי הכי מאי איכא בין א"י וח"ל ליערבינהו וליתנינהו. אלא משום דסמיך אדלעיל דסתם וכתב שהכל תלוי במקום ששלוחין מגיעין בזמן ב"ד. והדר מפרש ונסיב א"י דאזיל בתר רובא. מ"מ פרט לך המקומות הידועין בשם וכל כיוצא בהן כמו שהוא הענין ברוב א"י עד שיוודע לך שאינו מן הרוב. ובסוריא ובח"ל שאין שם רוב ידוע. חלקן לב' חלקים נערכים בשוה. וכך יורה גם לשונו (בהלכה י"ב) כשאמר ז"ל או ששכנו בו ישראל עתה. ר"ל בא"י ולא נודע ששכנו בו קודם זה שאע"פ שהוא א"י ודאי לכל דבר. מ"מ אינו נחשב א"י לענין זה. כך נ"ל לפרש לשונו מפני ההכרח. עם שאינו נמלט מדוחק אין מנוס מלהבינו עד"ז. ושבקיה דאיהו דחיק ומוקי נפשיה. אכן תמהתי שלא ראיתי עדיין לאחד ממפרשיו שבידי שנגע בו. ולא אחד בהם שהטריח עצמו בביאור פרק זה. מכל מקום למדנו ממנו בבירור שאף בא"י יש מקום למנהג זה. לפחות במקום חדש שלא היה ידוע בישוב ישראל בזמן ב"ד. ואולי אפי' המקומות המסופקות שבא"י. הולכין אחר רוב העולם. ולא אחר רוב א"י. מה נ"ל עיקר בכוונתו ז"ל דוק ותשכח:
ואל יטעך מ"ש לפני זה (בהלכה ו') ובני א"י בז"הז עושין יום א' כמנהגן שמעולם לא עשו ב' י"ט. כי אין כוונתו רק על רוב א"י לפי שהשלוחין מגיעין לשם ברוב המקומות. והיינו כמנהגן דקאמר. מכלל שבמקומות המעטים שנהגו בב' ימים מפני שהיו עלולי הגעת השלוחין. נהגו ג"כ כמנהג הקדום. אלא שהלך אחר הרוב. וכן עשה למטה (בהלכה י"א) כשאמר וכל מקום שבינו לירושלם עשרה ימים או פחות רואים אם המקום מא"י כו' שהיו בה ישראל עושין יום אחד בלבד. הרי שהטיל תנאי מפורש גם בא"י במקומות הקרובים. צריכים שיהיו כמו כן נודעים בישוב ישראל ומפורסמים בהגעת הודעת השלוחין. אבל במה שהם א"י לא סגי. ואע"ג דאיכא למידק ליפלוג בדידה היינו בא"י גופה. וכדסיים בח"ל באומרו ואם אותו המקום ח"ל כו' עושין כמנהג אבותיהן. ואי הכי מאי איכא בין א"י וח"ל ליערבינהו וליתנינהו. אלא משום דסמיך אדלעיל דסתם וכתב שהכל תלוי במקום ששלוחין מגיעין בזמן ב"ד. והדר מפרש ונסיב א"י דאזיל בתר רובא. מ"מ פרט לך המקומות הידועין בשם וכל כיוצא בהן כמו שהוא הענין ברוב א"י עד שיוודע לך שאינו מן הרוב. ובסוריא ובח"ל שאין שם רוב ידוע. חלקן לב' חלקים נערכים בשוה. וכך יורה גם לשונו (בהלכה י"ב) כשאמר ז"ל או ששכנו בו ישראל עתה. ר"ל בא"י ולא נודע ששכנו בו קודם זה שאע"פ שהוא א"י ודאי לכל דבר. מ"מ אינו נחשב א"י לענין זה. כך נ"ל לפרש לשונו מפני ההכרח. עם שאינו נמלט מדוחק אין מנוס מלהבינו עד"ז. ושבקיה דאיהו דחיק ומוקי נפשיה. אכן תמהתי שלא ראיתי עדיין לאחד ממפרשיו שבידי שנגע בו. ולא אחד בהם שהטריח עצמו בביאור פרק זה. מכל מקום למדנו ממנו בבירור שאף בא"י יש מקום למנהג זה. לפחות במקום חדש שלא היה ידוע בישוב ישראל בזמן ב"ד. ואולי אפי' המקומות המסופקות שבא"י. הולכין אחר רוב העולם. ולא אחר רוב א"י. מה נ"ל עיקר בכוונתו ז"ל דוק ותשכח:
5
ו׳איברא הא מספקא לי דילמא מדינא כל בני א"י נמי חזו למנהגא דבי"ט בכולהו מועדות דהכי ודאי משמ' סתמא דתלמודא
ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דכל בני א"י צריכין לנהוג כל בי"ט של גליות. דמ"ש אינהו מדידן האידנא זיל בתר טעמא דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כו' ואתו לאיקלקולי. והא ודאי שייך גבייהו כדשייך גבן חדא מילתא היא. דמשום הך חששא חזרה כל א"י לענין י"ט להיות נדונת כגולה. כל זמן שהיא ביד האומות. לפי פשט הענין בהשקפה ראשונה:
ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דכל בני א"י צריכין לנהוג כל בי"ט של גליות. דמ"ש אינהו מדידן האידנא זיל בתר טעמא דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כו' ואתו לאיקלקולי. והא ודאי שייך גבייהו כדשייך גבן חדא מילתא היא. דמשום הך חששא חזרה כל א"י לענין י"ט להיות נדונת כגולה. כל זמן שהיא ביד האומות. לפי פשט הענין בהשקפה ראשונה:
6
ז׳פלפול וביאור הגון בשני אופנים בסוגיא ריש ביצה הנ"ל וא"ש נמי אליבא דהילכתא והבינהו
וליכא למידק אי הכי מ"ט פליג רב אדר"א בב' י''ט ש"ג. ומי נימא נמי דלא פליגן. אלא הא לן ר"ל מאן דאמר אסורה דקדושה אחת הן. לדידן בח''ל קאמר. והא להו מ"ד מותרת דב"ק הן לדידהו בא"י. דהיינו במקום ששלוחין היו מגיעין. הא ודאי לא תיקשי לך כלל. דאנא אמינא קושטא דמילתא אין הכי נמי הוא ודאי. רב ור"א כי פליגי בדין בני א"י הוא דפליגן. והכי נמי תרוייהו מבני א"י הוו. ובזמנן היו מקדשין ע"פ הראיה. וכי פליג רב וס"ל בבי"שג ב"ק הן אליבא דבא"י קאמר. ובמקום שלא הגיעו שלוחין איירי. דאינהו ודאי בעו למיעבד תרי יומי ההיא שעתא נמי. וקמיפלגי בסברא אי הוה חק קבוע. או אינו אלא מפני הספק. וס"ל לרב דאינהו לא הוו עבדי אלא מספיקא. תדע דהא היכא דמטו שלוחין לא עבדי אלא חד יומא. והיינו בזמנו. ואפ"ה פליג עליה ר"א וסבר דמ"מ ק"א הן. כיון דלא מטו שלוחין להתם אף בא"י. אבל בח"ל הרחוקה מאד שלעולם לא הלכו שלוחין לשם. לעולם אימא לך מודה רב לר"א דק"א היא אפי' בימים ההם שקדשו ע"פ הראיה. ואצ"ל עתה שבטלה הראיה. (וכ"ת א"ה לא א"ש לפום מאי דקיי"ל. אין ה"נ דקשיא. ואין אחריות זה עלינו. א"נ אב"א איפכא דהאידנא אשתני דינא דבני ח"ל. דאע"ג דבזמן קידוש הראיה הוה להו דין ק"א. מפני שלא היו יכולין שלוחין להגיע אליהם. והיה גדול כח הספק כודאי. מאחר שהיה קבוע לעולם. משא"כ עכשיו שבטלה הראיה. וכל העולם בקיאין הן בקביעות. וכל העושין ב' ימים מטעם א' הן עושין. מחמת מנהג אבות בלבד. לא מטעם ספק לגמרי. הרי כולנו שוין במנהג זה. תורה אחת היא לרחוקים כקרובים. ונתחדשה הלכה מעתה להיות ביצה מותרת לכל העולם בשוה. לפי מה שראו לקבוע הלכה כדברי המקל בשל דבריהם. ובכן הכל עולה יפה בעז''הי) והכי מוכחא כולה סוגיא דשקלא וטריא אי ק"א או ב"ק. לבני א"י הדברים אמורים בעצם וראשונה. ומכללא נשמע לבני ח"ל. דוק ברישא דשמעתא בפלוגתא דרב ור"א. ובמסקנא דרבא לענין בי"ט דר"ה. כולה בא"י גופה עסקינן. והיכא דלא אזלו שלוחין. ומעיקרא דס"ד לפלוגי הא לן הא להו לענין ר"ה. נמי בא"י קאי בכולה מילתא. ודקאמר הא לן אף כל א"י במשמע. לבר ממקום הוועד. דכולה לגביה מיקרי לן. ושוו לבני ח"ל בהך ענינא דלא ידעי אימת קדשו ב"ד החודש בר"ה. וה"ה איפכא לענין שאר י"ט גם בבל חשיבא מהיכא דמטו שלוחין כמו כללות א"י דוק היטב. והרי לפ"ז נסתייעו דברינו בסיוע שיש בו ממש:
וליכא למידק אי הכי מ"ט פליג רב אדר"א בב' י''ט ש"ג. ומי נימא נמי דלא פליגן. אלא הא לן ר"ל מאן דאמר אסורה דקדושה אחת הן. לדידן בח''ל קאמר. והא להו מ"ד מותרת דב"ק הן לדידהו בא"י. דהיינו במקום ששלוחין היו מגיעין. הא ודאי לא תיקשי לך כלל. דאנא אמינא קושטא דמילתא אין הכי נמי הוא ודאי. רב ור"א כי פליגי בדין בני א"י הוא דפליגן. והכי נמי תרוייהו מבני א"י הוו. ובזמנן היו מקדשין ע"פ הראיה. וכי פליג רב וס"ל בבי"שג ב"ק הן אליבא דבא"י קאמר. ובמקום שלא הגיעו שלוחין איירי. דאינהו ודאי בעו למיעבד תרי יומי ההיא שעתא נמי. וקמיפלגי בסברא אי הוה חק קבוע. או אינו אלא מפני הספק. וס"ל לרב דאינהו לא הוו עבדי אלא מספיקא. תדע דהא היכא דמטו שלוחין לא עבדי אלא חד יומא. והיינו בזמנו. ואפ"ה פליג עליה ר"א וסבר דמ"מ ק"א הן. כיון דלא מטו שלוחין להתם אף בא"י. אבל בח"ל הרחוקה מאד שלעולם לא הלכו שלוחין לשם. לעולם אימא לך מודה רב לר"א דק"א היא אפי' בימים ההם שקדשו ע"פ הראיה. ואצ"ל עתה שבטלה הראיה. (וכ"ת א"ה לא א"ש לפום מאי דקיי"ל. אין ה"נ דקשיא. ואין אחריות זה עלינו. א"נ אב"א איפכא דהאידנא אשתני דינא דבני ח"ל. דאע"ג דבזמן קידוש הראיה הוה להו דין ק"א. מפני שלא היו יכולין שלוחין להגיע אליהם. והיה גדול כח הספק כודאי. מאחר שהיה קבוע לעולם. משא"כ עכשיו שבטלה הראיה. וכל העולם בקיאין הן בקביעות. וכל העושין ב' ימים מטעם א' הן עושין. מחמת מנהג אבות בלבד. לא מטעם ספק לגמרי. הרי כולנו שוין במנהג זה. תורה אחת היא לרחוקים כקרובים. ונתחדשה הלכה מעתה להיות ביצה מותרת לכל העולם בשוה. לפי מה שראו לקבוע הלכה כדברי המקל בשל דבריהם. ובכן הכל עולה יפה בעז''הי) והכי מוכחא כולה סוגיא דשקלא וטריא אי ק"א או ב"ק. לבני א"י הדברים אמורים בעצם וראשונה. ומכללא נשמע לבני ח"ל. דוק ברישא דשמעתא בפלוגתא דרב ור"א. ובמסקנא דרבא לענין בי"ט דר"ה. כולה בא"י גופה עסקינן. והיכא דלא אזלו שלוחין. ומעיקרא דס"ד לפלוגי הא לן הא להו לענין ר"ה. נמי בא"י קאי בכולה מילתא. ודקאמר הא לן אף כל א"י במשמע. לבר ממקום הוועד. דכולה לגביה מיקרי לן. ושוו לבני ח"ל בהך ענינא דלא ידעי אימת קדשו ב"ד החודש בר"ה. וה"ה איפכא לענין שאר י"ט גם בבל חשיבא מהיכא דמטו שלוחין כמו כללות א"י דוק היטב. והרי לפ"ז נסתייעו דברינו בסיוע שיש בו ממש:
7
ח׳ביאור בגמ' דפמ"ש בענין זה והוא דבר ברור ומוכרח
ובאמת לא ידעתי שום סמך ורמז בתלמוד לחלוק בין בני א"י וח"ל לענין זה. וכמדומה שנמשך הענין מההיא דר"ס הנ"ל דפמ"ש. דמשמע לכאורה דלא עשו ב' י"ט ש"ג בא"י היכא דמטו שלוחין מיהא. וכנ"ל לפיר"ת על זה סמכו דורות שלפנינו שהנהיגו י"ט א' בא"י. ברם אלמלא הייתי כדאי. הייתי אומר שאין ממנה שום הוכחה קטנה או גדולה. כי בימי ר"ס עדיין היו מקדשין ע"פ הראיה בלי ספק. כי אף בימי רבא היו מקדשין ע"פ הראיה ושולחין שלוחין כדמוכח פ"ק דר"ה. ובהכי קמיירי ר"ס כי קאתי ממקום ב"ד או ממקום שהגיעו לשם השלוחין באמת בפועל ממש בימיו. והוא פירש מהם למקום שהוא מן הצד שלא הלכו לשם. וחייבין לנהוג עכ"פ ב' ימים בכל מקום שהן כדלעיל. (ואע"פ שהיה יכול להעיד להם. לא רצה מאחר שלא היו רגילין לבוא שם שלוחין וכטעמא דמכריז ר''י) התם הוא דאיקלע ר"ס ועביד במדבר ולא בישוב מפני שינוי המחלוקת בלבד. דאיהו ודאי הוה בקיא בקיבועא דירחא כמשמעו. וניחא טפי הא דקאמר דבקיאינן בקיבועא דירחא. דאי בגולה דהאידנא מיירי. הא ודאי אנן נמי בכולה גולה בקיאינן כוותיה. ומאי עדיפותיה. וכמו שהרגישו התו' ולכך הוצרכו לפרשה במקום שהגיעו שלוחין. דמשמע דאמנהג אבות גרידא סמך. ר"ל שאנשי מקומו הם בני אותן האבות שהיו בקיאין ע"י שלוחין שהיו מגיעין לשם בעת ההיא. ועדיין הדוחק במקומו. אבל למאי דפרישית אתי שפיר טובא. דבימי ר"ס ודאי איהו ניהו דווקא הוה בקי. (ואפשר שגם דעת התו' כך היא וכך משמעות לשונם אע"פ שהוא קצר) משא"כ אותו ישוב שהלך לשם לא הוו בקיאי לגמרי. והיו מוכרחים לנהוג ב' י"ט מפני הספק. היינו דקאמר בישוב לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת בלחוד. הא אי הוה האידנא. איהו נמי חיובי מיחייב כוותייהו בין במדבר בין בישוב. ואף בא"י עצמה בכל מקום שהוא. כך היה נ"ל דבר ברור. וגם הכרח לומר כך משום מאי דבעינן למימר קמן בס"ד. דאל"ה מאי איריא משום שינוי מחלוקת. מדינא נותנין עליו חומרי מקום שבא לשם לכל דבר. מחמת המקום שגורם. ואין זה דומה. לשאר חומרות חפשיות רצוניות. ולדרכנו הכל מתוקן בעז"הי בלי שום דוחק:
ובאמת לא ידעתי שום סמך ורמז בתלמוד לחלוק בין בני א"י וח"ל לענין זה. וכמדומה שנמשך הענין מההיא דר"ס הנ"ל דפמ"ש. דמשמע לכאורה דלא עשו ב' י"ט ש"ג בא"י היכא דמטו שלוחין מיהא. וכנ"ל לפיר"ת על זה סמכו דורות שלפנינו שהנהיגו י"ט א' בא"י. ברם אלמלא הייתי כדאי. הייתי אומר שאין ממנה שום הוכחה קטנה או גדולה. כי בימי ר"ס עדיין היו מקדשין ע"פ הראיה בלי ספק. כי אף בימי רבא היו מקדשין ע"פ הראיה ושולחין שלוחין כדמוכח פ"ק דר"ה. ובהכי קמיירי ר"ס כי קאתי ממקום ב"ד או ממקום שהגיעו לשם השלוחין באמת בפועל ממש בימיו. והוא פירש מהם למקום שהוא מן הצד שלא הלכו לשם. וחייבין לנהוג עכ"פ ב' ימים בכל מקום שהן כדלעיל. (ואע"פ שהיה יכול להעיד להם. לא רצה מאחר שלא היו רגילין לבוא שם שלוחין וכטעמא דמכריז ר''י) התם הוא דאיקלע ר"ס ועביד במדבר ולא בישוב מפני שינוי המחלוקת בלבד. דאיהו ודאי הוה בקיא בקיבועא דירחא כמשמעו. וניחא טפי הא דקאמר דבקיאינן בקיבועא דירחא. דאי בגולה דהאידנא מיירי. הא ודאי אנן נמי בכולה גולה בקיאינן כוותיה. ומאי עדיפותיה. וכמו שהרגישו התו' ולכך הוצרכו לפרשה במקום שהגיעו שלוחין. דמשמע דאמנהג אבות גרידא סמך. ר"ל שאנשי מקומו הם בני אותן האבות שהיו בקיאין ע"י שלוחין שהיו מגיעין לשם בעת ההיא. ועדיין הדוחק במקומו. אבל למאי דפרישית אתי שפיר טובא. דבימי ר"ס ודאי איהו ניהו דווקא הוה בקי. (ואפשר שגם דעת התו' כך היא וכך משמעות לשונם אע"פ שהוא קצר) משא"כ אותו ישוב שהלך לשם לא הוו בקיאי לגמרי. והיו מוכרחים לנהוג ב' י"ט מפני הספק. היינו דקאמר בישוב לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת בלחוד. הא אי הוה האידנא. איהו נמי חיובי מיחייב כוותייהו בין במדבר בין בישוב. ואף בא"י עצמה בכל מקום שהוא. כך היה נ"ל דבר ברור. וגם הכרח לומר כך משום מאי דבעינן למימר קמן בס"ד. דאל"ה מאי איריא משום שינוי מחלוקת. מדינא נותנין עליו חומרי מקום שבא לשם לכל דבר. מחמת המקום שגורם. ואין זה דומה. לשאר חומרות חפשיות רצוניות. ולדרכנו הכל מתוקן בעז"הי בלי שום דוחק:
8
ט׳המנהג אינו עד ראיה גמור בדבר זה
ומן המנהג אין ראיה. כמו שכתב הגאון ר"ח לענין בי"ט של ר"ה בא"י הובא לשונו במלחמות ה'. ז"ל ואשר אמרו בעבור בני א"י בדורות שלפנינו אינה טענה לפי שגלינו גלות שלמה ובעונותינו לא נשאר בא"י בימים ההם אלא מעטים ואינן בני תורה בנדנוד אחר נדנוד וטלטול אחר טלטול. כך אני אומר בכל הי"ט שאפשר טעות היה ביד הדורות הקודמים. שהיו נבוכים בארץ. ולא הוקבע המנהג תחלתו ע"פ חכמים. ואף שסיים והוחלף להם בשאר י"ט. היא גופא קשיא כדאמרן. דהא ודאי חד טעמא הוא. והפלא מהרמב"ן ז"ל שלא שת לבו לדבר זה עם שכל עיקר סמיכתו בהצלת דעת הרי"ף כמדומה היא על אותה דשלחו מתם. א"כ ודאי ליכא לפלוגי בינייהו כלל. והא בהדיא איתמר אבי"ט של גליות. אלא שיד המנהג תקיפה. ושמא לא היה כח ב"ד יפה. לעוקרו משהזקין ונשרש נקרש ונקפא. חזר קשה התכה באופן שאפילו רצו לרפאו לא נרפא:
ומן המנהג אין ראיה. כמו שכתב הגאון ר"ח לענין בי"ט של ר"ה בא"י הובא לשונו במלחמות ה'. ז"ל ואשר אמרו בעבור בני א"י בדורות שלפנינו אינה טענה לפי שגלינו גלות שלמה ובעונותינו לא נשאר בא"י בימים ההם אלא מעטים ואינן בני תורה בנדנוד אחר נדנוד וטלטול אחר טלטול. כך אני אומר בכל הי"ט שאפשר טעות היה ביד הדורות הקודמים. שהיו נבוכים בארץ. ולא הוקבע המנהג תחלתו ע"פ חכמים. ואף שסיים והוחלף להם בשאר י"ט. היא גופא קשיא כדאמרן. דהא ודאי חד טעמא הוא. והפלא מהרמב"ן ז"ל שלא שת לבו לדבר זה עם שכל עיקר סמיכתו בהצלת דעת הרי"ף כמדומה היא על אותה דשלחו מתם. א"כ ודאי ליכא לפלוגי בינייהו כלל. והא בהדיא איתמר אבי"ט של גליות. אלא שיד המנהג תקיפה. ושמא לא היה כח ב"ד יפה. לעוקרו משהזקין ונשרש נקרש ונקפא. חזר קשה התכה באופן שאפילו רצו לרפאו לא נרפא:
9
י׳מ"מ חלילה לנו לערער על מנהג בני א"י הקדום בענין עשיית י"ט א' לתושבים ויחיד הבא לשם מח"ל ודאי אינו ראשי אף להחמיר לעצמו אם אין דעתו לחזור אבל אם עלו עשרה מבני ח"ל ונתיישבו שם י"ל שרשאין להחזיק מנהגן בשני י"ט ש"ג ואולי מדינא חייבין ועכ"פ במקו' שאין קבועים שם ישראל מקודם הנוהגים רק יום א' ואצ"ל במקום שלא נודע ודאי שהיה פטור שום פעם מיט"ב שראוי ונכון הדבר לעשותו אפי' הוא קרוב לירושלם
והנה יודע אני בעצמי שכל דברי לא יועילו בזה. ח"ו להרהר אחר מנהג א"י הלז. מאחר שהוא קבוע נמשך ובא דור אחר דור. ועברו כמה דורות שהיו בהם גדולי ישראל חכמו עצמו מאד. ולא פסקו מהם ישיבות מלאות חכמים וסופרים עיני הגולה. ולא עלה ע"ד אחד מהם להרהר אחר דבר זה. אפשר באו חסידי אשכנז הגבורים אשר מעולם ששכנו לכבוד בתוכה. וחכמי ספרד העצומים והרבים שנתיישבו בארץ הקדושה אחר שנתגרשו מספרד. ולא ביטלוהו. ויונח ששגגה היתה. ראוי לומר שגגת מנהיגים כזאת היא רצון הבורא (דוגמת מ"ש שילהי מכות ג"ד הסכימו ב"ד שלמטה והסכימו ב"ד שלמעלה) ע"כ ח"ו לעשות שקר בנפשי לצייר אפי' איזה ספק לחומרא. דפשיטא כיון דנהוג נהוג נהרא נהרא ופשטיה (על מנהג כזה ודאי נאמר מנהג עוקר הלכה. וכענין שמצינו ג"כ בהלכה שעוקרת מקרא פ"ב דסוטה) לא יהא אלא ספק דרבנן אזלינן לקולא. וביחיד נמי פשיטא דבתר רובא גריר אם אין דעתו לחזור. אבל נולד לי ספק בענין בני ח"ל שעלו לא"י ונעשו קהל ועדה לעצמן מחדש. כי נ"ל אם יזדמן כזה (כי באותן שנתיישבו שם בדורות שמלפנים אין ראיה. דנקוטאי דאתו מעלמא הוו ונתלקטו אחת לאחת. לכן נמשכו אחר התושבים. או לא היתה ידם תקיפה. או באמת לא שתו לבם לדבר. מ"מ לכשיתעשתו וירצו לנהוג מנהג מקום שבאו משם אני אומר) שיכולין ורשאין להחמיר ולנהוג שם ב' ימים טובים כחומרי המקום שבאו משם. ואין בזה משום שינוי המחלוקת. כל היכא דאיקבעו להו צבור בפ"ע. דלא שייך משום ולא תתגודדו. ומנהג בטעות ודאי לא הוי אפי' בירושלם עצמה. כ"ש בשאר א"י כדאמרן. דכי נהוג ודאי הוי מנהגא וליכא דימחי בידייהו. ואפי' מתורת מנהג אבות בלבד היה מהראוי שלא לעזוב מנהגם הקדום ממקום שבאו משם. ועוד שהטעם עדיין במקומו עומד. ולא נשתנה הדין כל עיקר מחמת מקום החדש. על מה זה יניחוהו. אדרבה חיובי מיחייבי מדינא לכתחלה כנ"ל. ואצ"ל אם נתיישבו בני ח"ל במקום שבא"י אשר עדיין לא היה מיושב מישראל בזמן הזה. ואינו מן המקומות הנודעות המפורסמות שהגיעו שלוחין לשם. יראה פשוט שמחוייבין לנהוג ב' ימים:
והנה יודע אני בעצמי שכל דברי לא יועילו בזה. ח"ו להרהר אחר מנהג א"י הלז. מאחר שהוא קבוע נמשך ובא דור אחר דור. ועברו כמה דורות שהיו בהם גדולי ישראל חכמו עצמו מאד. ולא פסקו מהם ישיבות מלאות חכמים וסופרים עיני הגולה. ולא עלה ע"ד אחד מהם להרהר אחר דבר זה. אפשר באו חסידי אשכנז הגבורים אשר מעולם ששכנו לכבוד בתוכה. וחכמי ספרד העצומים והרבים שנתיישבו בארץ הקדושה אחר שנתגרשו מספרד. ולא ביטלוהו. ויונח ששגגה היתה. ראוי לומר שגגת מנהיגים כזאת היא רצון הבורא (דוגמת מ"ש שילהי מכות ג"ד הסכימו ב"ד שלמטה והסכימו ב"ד שלמעלה) ע"כ ח"ו לעשות שקר בנפשי לצייר אפי' איזה ספק לחומרא. דפשיטא כיון דנהוג נהוג נהרא נהרא ופשטיה (על מנהג כזה ודאי נאמר מנהג עוקר הלכה. וכענין שמצינו ג"כ בהלכה שעוקרת מקרא פ"ב דסוטה) לא יהא אלא ספק דרבנן אזלינן לקולא. וביחיד נמי פשיטא דבתר רובא גריר אם אין דעתו לחזור. אבל נולד לי ספק בענין בני ח"ל שעלו לא"י ונעשו קהל ועדה לעצמן מחדש. כי נ"ל אם יזדמן כזה (כי באותן שנתיישבו שם בדורות שמלפנים אין ראיה. דנקוטאי דאתו מעלמא הוו ונתלקטו אחת לאחת. לכן נמשכו אחר התושבים. או לא היתה ידם תקיפה. או באמת לא שתו לבם לדבר. מ"מ לכשיתעשתו וירצו לנהוג מנהג מקום שבאו משם אני אומר) שיכולין ורשאין להחמיר ולנהוג שם ב' ימים טובים כחומרי המקום שבאו משם. ואין בזה משום שינוי המחלוקת. כל היכא דאיקבעו להו צבור בפ"ע. דלא שייך משום ולא תתגודדו. ומנהג בטעות ודאי לא הוי אפי' בירושלם עצמה. כ"ש בשאר א"י כדאמרן. דכי נהוג ודאי הוי מנהגא וליכא דימחי בידייהו. ואפי' מתורת מנהג אבות בלבד היה מהראוי שלא לעזוב מנהגם הקדום ממקום שבאו משם. ועוד שהטעם עדיין במקומו עומד. ולא נשתנה הדין כל עיקר מחמת מקום החדש. על מה זה יניחוהו. אדרבה חיובי מיחייבי מדינא לכתחלה כנ"ל. ואצ"ל אם נתיישבו בני ח"ל במקום שבא"י אשר עדיין לא היה מיושב מישראל בזמן הזה. ואינו מן המקומות הנודעות המפורסמות שהגיעו שלוחין לשם. יראה פשוט שמחוייבין לנהוג ב' ימים:
10
י״אותדע שהרי לפי כל דברי בעלי תשובות אחרונים ז"ל עדיין מנהג פשוט בא"י שאף אורחים יחידים הבאים לשם נוהגים בפרהסיא ב' ימים. ועד כאן לא נסתפקו אלא בבחור שלא נשא. אבל בנשואים לא קמיבעיא ופשיטא להו דעושין שם י"ט ב'. ואם איתא. אע"ג דדעתם לחזור וצריכין לנהוג כחומרי מקום שבאו לשם. מ"מ בפרהסיא מי שרי. ותו דלא דמי לשאר חומרי מקומות. אי איתא דא"י היא הגורמת פיטור בי"ט ש"ג. כיון דלא שייך התם לגמרי. אלא ודאי מישך שייך לכ"ע. והשתא דאתינן להכי כי מיכנפו בי עשרה ומיתדר להו התם והו"ל צבורא בפ"ע. ודאי עדיפי בהכי אע"ג דאין דעתם לחזור. דהני אלימי טפי למקבע מנהגא לנפשייהו. ולא גרירי בתר רובא דציבורא קמאי. כאורחים דאזלי ואתו באקראי. דאיכא למימר מיכף כייפי להו. ובע"כ מימשכי אבתרייהו. משא"כ בצבור קבוע לעצמו. שהוא דבר מוסכם מכמה בעלי ש''ות פה א' שכל קהל נדון בפ"ע בעניני מנהגים כחם יפה. ואין פוצה פה:
11
י״בובח"ל הוה פשיטא לי דלא מצו בני א"י לשנות מנהג המקום אפי' נעשו צבור לעצמן. שהרי המקום הוא הגורם ודאי וכמו שזכרתי למעלה. לפיכך תמהתי מראות מ"ש במג"א בשם הרמ"ט ז"ל בני א"י שבאו לח"ל ועשו מלאכה אין מנדין אותן. ומתפללין י"ח במקומן עכ"ד:
12
י״גובאורחים שדעתם לחזור לא מיבעיא דחייבין כחומרי מקומם אלא שאם יחיד הוא מ"מ לא יתראה בפניהם במנהגו ואם צבור הם עושים כמשפטם הראשון בפרהסיא ובזה הסכימו חכמי א"י האחרונים אבל בח"ל אין חלוק בין יחיד לצבור בין דעתן לחזור או לא בכל ענין חייבין לנהוג בי"ט בישוב אפי' בצינעא בזה הכל שוין מתורת מנהג לפחות ולדעתינו מדין גמור אלא שיש מי שאמר שאין מנדין אותן אם עברו ודבריו צ"ע עוד תוספת ביאור בגמ' הנ"ל
וצ"ע במאי קמיירי דהא אפי' בדעתו לחזור. בישוב ודאי נאסר במלאכה בכל גוונא אף בצנעא כמ"ש התו' וכה"פ. כ"ש אי מיירי בפרהסיא. והכי משמע ודאי מדקבעו לנדויי להו. וא"ה מ"ט לא. והא ר"וש דאמרי תרוייהו מנדין על י"ט שש"ג. ומאן דעבר אדרבנן בעלמא שרי למקרייה עבריינא (ורשע נמי מיקרי עמש"ל סק"ו בס"ד) ואצ"ל אם באין דעתן לחזור מיד איירי. ומתעכבין בח"ל זמן רב לצורך עצמן להנאתן ולטובתן. שאינן יכולין להפקיע עצמן מחומרי המקום שבאו לשם. ואפשר דאיירי בעשרה ויותר שנעשין צבור לעצמן. וגם זה אינו נ"ל. כי לענ"ד יראה שאינן יכולין לשנות מנהג זה בח"ל. אפי' צבור מבני א"י שבאו לח"ל. על כרחן נתחייבו בעשיית בי"ט. לפי שהמקום גורם. ואפי' בא"י עצמה מיחזי חזו כנ"ל. עאכ"ו בח"ל שפשט איסורו בכל הגולה. שאין כח ביד שום קהל ועדה לבטלו. ולא מיבעיא יחידים שבע"כ נגררים אחר רוב הצבור שבאו לשם. וכל זה אני אומר אינו מפני שינוי המחלוקת בלבד. אלא מחמת המקום בא החומרא ממילא. וחלה על כל הבאים לשם. ומטעם זה אני אומר שאף בבאין שם דרך ארעי לשעה ודעתן לחזור מיד. אף הם חייבין כמונו בכל דין תורת י"ט שני אף בצינעא. ולא אמרו בישוב לא עבידנא מפני שינוי. אלא כגון ר"ס דהוה ידע בקביעות החודש באמת איך קדשוהו ב"ד בימיו כאמור. משו"ה לא חל עליו חומר המקום שבא לשם אלא מחמת שינוי מחלוקת. כי אלמלא היו מגיעין השלוחין לשם בזמנו ומודיעין אותן. לא היו עושין גם הם אלא יום א'. כדמוכח בסוגיא דפ"ק דביצה הנ"ל דכי מטו שלוחין לא הוו נהיגין אלא יום א' בלבד. שבאותו דור עדיין לא פשטה גזרת ר"י דמכריז היכא דמטו שלוחי ניסן כו'. ומדמכריז נמי ש"מ דעדיין לא הוקבעה אותה תקנה בימים ההם. וכן היה הדבר בימי ר"ס. דמשו"ה לא חלה עליו התקנה מחמת המקום. לפיכך לא נאסר אלא מפני השינוי בלבד. אבל עכשיו שכבר פשט האיסור בכל הגולה. ועשאוהו כמעט כשל תורה. ואינן מחלקין בין מקום למקום. שכל המקומות בח"ל נחשבין עכשיו כמקום שלא הגיעו שם שלוחין מעולם. איך אפשר לומר שיפטר האורח הבא לשם מחמת שדעתו לחזור. שאינו נזכר אלא לענין חומרא התלויה בבחירה. משא"כ חומרא כזאת שסבתה המקום. הגע בעצמך שירדו כל בני א"י לח"ל (ח"ו) וקבעו דירתן אפי' במקום שאין שם ישוב ישראל. שהרי אין שם מנהג בני המקום שיקשרם בחומרא זו. התעלה על דעת שום אדם שיוכלו לבטל י"ט בש"ג ולנהוג כקולי המקום שיצאו משם. הלא ודאי נשתקע הדבר ולא נאמר (אי לזאת תמהתי מאד כשמצאתי אחר החיפוש. להרדב"ז (בסי' ע"ג) דמיבעיא ליה מעיקרא בבן א"י דנפק ממדבר ואתא לישוב מצרים ואכתי ליכא ישראל התם. אי מישתרי במלאכה. ופשטה מסברא דכל שאין דעתו לחזור הוקבע כבני מצרים. וכנראה אשתמיט ליה הא דפשיטא ליה להר"מ בהל' ק"ה דלעיל. דהא תלמוד ערוך הוא בפיו ז"ל שאפי' בעיר שנתחדשה במדבר א"י (ואף בא"י עצמה כמ"ש בו לעיל) עושין ב' ימים. צורך לומר בח"ל גמור ובמחוז שבו שרויים ישראל העושים בי"ט. זו ודאי אינה צריכה לפנים. אמנם גם מ"ש ז"ל בחלוקה האחרת ר"ל באם דעתו לחזור שמותר מפני שלא הגיע לישוב ישראל. אינו מוכרח מהטעם שזכרנו. עיין עוד בסוף אותה תשובה כמדומה שיש שם קצת חזרה דוק) הילכך אף ביחיד או יחידים שבאו במקרה ודעתן לחזור. נמי לאו כל כמינייהו לשנויי ולבטולי הך חומרא דרמיא עלייהו האידנא בהאי אתרא. דמאי שנא אינהו מדידן בהא. אדרבה ק"ו הוא אם צבור גמור אינן יכולין על זה. עאכ"ו ליחידים שע"כ נמשכין אחר הרוב ואחר הקבוע במקומו. ולא מפני המחלוקת בלבד. אלא מדין גמור. כך היה נראה לי אם יסכימו רבותי. אע"פ שלא הבינו כך רוב גדולי עולם עד הנה. בההיא מימרא דר"ס. עכ"פ בזה אין אומר ואין דברים דכל מילי דפרהסיא אסור לבני א"י. אף לאותן שדעתן לחזור:
וצ"ע במאי קמיירי דהא אפי' בדעתו לחזור. בישוב ודאי נאסר במלאכה בכל גוונא אף בצנעא כמ"ש התו' וכה"פ. כ"ש אי מיירי בפרהסיא. והכי משמע ודאי מדקבעו לנדויי להו. וא"ה מ"ט לא. והא ר"וש דאמרי תרוייהו מנדין על י"ט שש"ג. ומאן דעבר אדרבנן בעלמא שרי למקרייה עבריינא (ורשע נמי מיקרי עמש"ל סק"ו בס"ד) ואצ"ל אם באין דעתן לחזור מיד איירי. ומתעכבין בח"ל זמן רב לצורך עצמן להנאתן ולטובתן. שאינן יכולין להפקיע עצמן מחומרי המקום שבאו לשם. ואפשר דאיירי בעשרה ויותר שנעשין צבור לעצמן. וגם זה אינו נ"ל. כי לענ"ד יראה שאינן יכולין לשנות מנהג זה בח"ל. אפי' צבור מבני א"י שבאו לח"ל. על כרחן נתחייבו בעשיית בי"ט. לפי שהמקום גורם. ואפי' בא"י עצמה מיחזי חזו כנ"ל. עאכ"ו בח"ל שפשט איסורו בכל הגולה. שאין כח ביד שום קהל ועדה לבטלו. ולא מיבעיא יחידים שבע"כ נגררים אחר רוב הצבור שבאו לשם. וכל זה אני אומר אינו מפני שינוי המחלוקת בלבד. אלא מחמת המקום בא החומרא ממילא. וחלה על כל הבאים לשם. ומטעם זה אני אומר שאף בבאין שם דרך ארעי לשעה ודעתן לחזור מיד. אף הם חייבין כמונו בכל דין תורת י"ט שני אף בצינעא. ולא אמרו בישוב לא עבידנא מפני שינוי. אלא כגון ר"ס דהוה ידע בקביעות החודש באמת איך קדשוהו ב"ד בימיו כאמור. משו"ה לא חל עליו חומר המקום שבא לשם אלא מחמת שינוי מחלוקת. כי אלמלא היו מגיעין השלוחין לשם בזמנו ומודיעין אותן. לא היו עושין גם הם אלא יום א'. כדמוכח בסוגיא דפ"ק דביצה הנ"ל דכי מטו שלוחין לא הוו נהיגין אלא יום א' בלבד. שבאותו דור עדיין לא פשטה גזרת ר"י דמכריז היכא דמטו שלוחי ניסן כו'. ומדמכריז נמי ש"מ דעדיין לא הוקבעה אותה תקנה בימים ההם. וכן היה הדבר בימי ר"ס. דמשו"ה לא חלה עליו התקנה מחמת המקום. לפיכך לא נאסר אלא מפני השינוי בלבד. אבל עכשיו שכבר פשט האיסור בכל הגולה. ועשאוהו כמעט כשל תורה. ואינן מחלקין בין מקום למקום. שכל המקומות בח"ל נחשבין עכשיו כמקום שלא הגיעו שם שלוחין מעולם. איך אפשר לומר שיפטר האורח הבא לשם מחמת שדעתו לחזור. שאינו נזכר אלא לענין חומרא התלויה בבחירה. משא"כ חומרא כזאת שסבתה המקום. הגע בעצמך שירדו כל בני א"י לח"ל (ח"ו) וקבעו דירתן אפי' במקום שאין שם ישוב ישראל. שהרי אין שם מנהג בני המקום שיקשרם בחומרא זו. התעלה על דעת שום אדם שיוכלו לבטל י"ט בש"ג ולנהוג כקולי המקום שיצאו משם. הלא ודאי נשתקע הדבר ולא נאמר (אי לזאת תמהתי מאד כשמצאתי אחר החיפוש. להרדב"ז (בסי' ע"ג) דמיבעיא ליה מעיקרא בבן א"י דנפק ממדבר ואתא לישוב מצרים ואכתי ליכא ישראל התם. אי מישתרי במלאכה. ופשטה מסברא דכל שאין דעתו לחזור הוקבע כבני מצרים. וכנראה אשתמיט ליה הא דפשיטא ליה להר"מ בהל' ק"ה דלעיל. דהא תלמוד ערוך הוא בפיו ז"ל שאפי' בעיר שנתחדשה במדבר א"י (ואף בא"י עצמה כמ"ש בו לעיל) עושין ב' ימים. צורך לומר בח"ל גמור ובמחוז שבו שרויים ישראל העושים בי"ט. זו ודאי אינה צריכה לפנים. אמנם גם מ"ש ז"ל בחלוקה האחרת ר"ל באם דעתו לחזור שמותר מפני שלא הגיע לישוב ישראל. אינו מוכרח מהטעם שזכרנו. עיין עוד בסוף אותה תשובה כמדומה שיש שם קצת חזרה דוק) הילכך אף ביחיד או יחידים שבאו במקרה ודעתן לחזור. נמי לאו כל כמינייהו לשנויי ולבטולי הך חומרא דרמיא עלייהו האידנא בהאי אתרא. דמאי שנא אינהו מדידן בהא. אדרבה ק"ו הוא אם צבור גמור אינן יכולין על זה. עאכ"ו ליחידים שע"כ נמשכין אחר הרוב ואחר הקבוע במקומו. ולא מפני המחלוקת בלבד. אלא מדין גמור. כך היה נראה לי אם יסכימו רבותי. אע"פ שלא הבינו כך רוב גדולי עולם עד הנה. בההיא מימרא דר"ס. עכ"פ בזה אין אומר ואין דברים דכל מילי דפרהסיא אסור לבני א"י. אף לאותן שדעתן לחזור:
13
י״דמנהג של חומרא שסבתו המקום לעולם חל על האורח בין דעתו לחזור בין לא ותמיהא על הרדב"ז שנעלמו ממנו דברי הר"מ ז"ל
ולפיכך נוראות נפלאתי ממ"ש איש דברים ה"ה הרמ"ח נר"ו בלקט שלו הל' שבת. (דלג"ד) במעשה שהיה בפלורענציא שנשאל מה דינו של בן א"י שנמצא עם בן ח"ל בליל מוצאי שבת שביעי ש"פ שבן א"י צריך להבדיל והבן ח"ל צריך לקדש ולא היה לפניהם אלא כוס א' כו'. והשיב חוץ לכבודו בפטומי מילי בעלמא שיזכה בן א"י בכוס זה להבדיל עליו. ובן ח"ל יקדש על הפת. ולפ"ד החלושה במ"כ לא טב הורה גבר. וכל עיקר שהניח ליסוד שהבן א"י צריך להבדיל. מניין לו זה. אבל פשוט בעיני שלא כן הדבר כי מלבד שלד"ה נאסר בדבר פרהסיא. וא"כ זה שגזל לאביו שבשמים מן הקידוש של בן הח"ל במקומו. שהוא חובה ודאי. הרי ודאי אינו אלא מנאץ בברכת הבדלה. ועוקר תקנת חז"ל בפרהסיא. דלכ"ע בר נידוי הוי. אבל בר מכל דין (אפי' יהבינן ליה טעותא. דצ"ל דהוה מדמי לה לתפלה דס"ל לאחרונים ז"ל דצינעא הוי ומצי צלי י"ח משום דגברא חזי אפי' בשבת וי"ט. ובני אדם אינן מרגישין בו. משו"ה ודאי לאו פרהסיא שמיה. ול"ד להא כאוכלא לדנא) תמה על עצמך מאחר שאסור במלאכה בכל אופן. א"כ מה לו להבדיל עכשיו. אפי' בתפלה שיבוש הוא. ועברה היא בידו. כלום מבדיל אלא משום מלאכה. והלא עדיין הוא פורש ממלאכה. וימתין עד זמן הבדלה האמיתי כאן. וכל ג"י זמנה ואינו עובר. אף כי להבדיל פ"ב על הכוס. הוא בעיני כאוכל שום וריחו נודף. וחוזר לאכלו להוסיף על חטאתו פשע עברה כפולה כעבות העגלה. הרי ברכות לבטלה. ואף כי לגזול את שאינו שלו. ונ"ל דבר נידוי הוי המבדיל בפרהסיא. כ"ש שלא יזכה ע"מ לחטוא. לבטל חברו ממצוה הראויה לו. לא ע"ז אמרו חטוף ובריך. אלא מבר"כתא חביטו ליה חבטא דטבא לאולפנא חביט חביט ולא בריך. ושרי ליה מריה להרמ"ח המכביר מילין ברוח כביר ואינו כובר קמחו כפי הצריך. וערות מלכא קדישא יומא טבא לגו למיחזי לנא לא אריך:
ולפיכך נוראות נפלאתי ממ"ש איש דברים ה"ה הרמ"ח נר"ו בלקט שלו הל' שבת. (דלג"ד) במעשה שהיה בפלורענציא שנשאל מה דינו של בן א"י שנמצא עם בן ח"ל בליל מוצאי שבת שביעי ש"פ שבן א"י צריך להבדיל והבן ח"ל צריך לקדש ולא היה לפניהם אלא כוס א' כו'. והשיב חוץ לכבודו בפטומי מילי בעלמא שיזכה בן א"י בכוס זה להבדיל עליו. ובן ח"ל יקדש על הפת. ולפ"ד החלושה במ"כ לא טב הורה גבר. וכל עיקר שהניח ליסוד שהבן א"י צריך להבדיל. מניין לו זה. אבל פשוט בעיני שלא כן הדבר כי מלבד שלד"ה נאסר בדבר פרהסיא. וא"כ זה שגזל לאביו שבשמים מן הקידוש של בן הח"ל במקומו. שהוא חובה ודאי. הרי ודאי אינו אלא מנאץ בברכת הבדלה. ועוקר תקנת חז"ל בפרהסיא. דלכ"ע בר נידוי הוי. אבל בר מכל דין (אפי' יהבינן ליה טעותא. דצ"ל דהוה מדמי לה לתפלה דס"ל לאחרונים ז"ל דצינעא הוי ומצי צלי י"ח משום דגברא חזי אפי' בשבת וי"ט. ובני אדם אינן מרגישין בו. משו"ה ודאי לאו פרהסיא שמיה. ול"ד להא כאוכלא לדנא) תמה על עצמך מאחר שאסור במלאכה בכל אופן. א"כ מה לו להבדיל עכשיו. אפי' בתפלה שיבוש הוא. ועברה היא בידו. כלום מבדיל אלא משום מלאכה. והלא עדיין הוא פורש ממלאכה. וימתין עד זמן הבדלה האמיתי כאן. וכל ג"י זמנה ואינו עובר. אף כי להבדיל פ"ב על הכוס. הוא בעיני כאוכל שום וריחו נודף. וחוזר לאכלו להוסיף על חטאתו פשע עברה כפולה כעבות העגלה. הרי ברכות לבטלה. ואף כי לגזול את שאינו שלו. ונ"ל דבר נידוי הוי המבדיל בפרהסיא. כ"ש שלא יזכה ע"מ לחטוא. לבטל חברו ממצוה הראויה לו. לא ע"ז אמרו חטוף ובריך. אלא מבר"כתא חביטו ליה חבטא דטבא לאולפנא חביט חביט ולא בריך. ושרי ליה מריה להרמ"ח המכביר מילין ברוח כביר ואינו כובר קמחו כפי הצריך. וערות מלכא קדישא יומא טבא לגו למיחזי לנא לא אריך:
14
ט״ובעל לקט הקמח לא חש לקמחיה ולא אבדיל בין תפלה להבדלה ואף כי לקטוף כוס בפומבי ובאלמות הברכה תחשב לקללה ושונה בדבר שלא מצינו לו חבר ובדה חילוק בענין קריאת התורה שלא היה ולא נברא
כיוצא בו מצאתי לו בהלק"ט ( סוף ס"ד) בחדא מילתא סריך. שהפריז על המדה במ"כ להטיח דברים בלעג ולהג הרבה על שקראוהו לעלות לתורה בליוורנו בי"ט שש"ג והקפיד מאד ע"ז יעיין הקורא בצדק ויראה יעמוד משתאה משתומם. על מסקנתו שלא יברך הבן א"י אם אל על יקראוהו יחד לא ירומם. והחזן יברך במקומו ע"ש שחילק עוד בדבר בדוי שלא מצינו לו חבר. וכמה רב גובריה להראות גדולה ברבים בדברים אשר א"ל שחר. כי כבר מוסכם דבפרהסיא לית דין ולית דיין שמחוייב הבא"י בכל מידי דמתקרי פרהסיא. וכ"ש בנדון ק"הת שאין כאן ספק בעולם ולא שום חשש ברכה לבטלה כלל (ואף לרבותיו לא ציית. והם שכיוונו יפה כפי עדותו. וכמו שהסכימו גדולי האחרונים ז"ל גם לענין קריאה דתענית. ומ"ש הרמ"ח בשם הרג"א. אטו כיפי תלי בה. עמ"ש בס"ד בחיבורי מו"ק (סקל"ה) ויעויין עוד במהדורת לח"ש רפ"ק דמגילה) ואי איתא דגברא לאו בר חיובא הוא. מה לי יום (אגו"ד) מיום (ב"ה) הא מיהא בהך קריאה דיומא לאו בר חיובא הוי. ותיהוי נמי ברכה לבטלה. אלא ליתא לגמרי. וקעבר אדרבנן וטעי בתרתי. דמדינא חיובי מיחייב בכל מילי דפרהסיא. ותו משום שינוי מנהגא ולא תתגודדו ביחוד ביחיד הבא לגור. ואצ"ל כמעשה שהיה שכבר עמד בח"ל כמה שנים ברחוק מא"י כמה מאות פרסאות. וראה מה קרה לו שנתגלגל וירד בעומק ח"ל עוד ונתרחק עד קצה ישוב הצפוני בקרוב. ונשתהא כארבעים שנה עד שחזר למקום גידולו. בזכותו וזכות אבותיו יצא בשלום. וכי כל השנים הרבות ההם יהיה דינו כמי שדעתו לחזור. א"כ כולנו דעתנו לשוב לארצנו אל אחוזת אבותינו המוחזקת ומורשה לנו. הא אין זה אלא דעת זר אחור נזור:
כיוצא בו מצאתי לו בהלק"ט ( סוף ס"ד) בחדא מילתא סריך. שהפריז על המדה במ"כ להטיח דברים בלעג ולהג הרבה על שקראוהו לעלות לתורה בליוורנו בי"ט שש"ג והקפיד מאד ע"ז יעיין הקורא בצדק ויראה יעמוד משתאה משתומם. על מסקנתו שלא יברך הבן א"י אם אל על יקראוהו יחד לא ירומם. והחזן יברך במקומו ע"ש שחילק עוד בדבר בדוי שלא מצינו לו חבר. וכמה רב גובריה להראות גדולה ברבים בדברים אשר א"ל שחר. כי כבר מוסכם דבפרהסיא לית דין ולית דיין שמחוייב הבא"י בכל מידי דמתקרי פרהסיא. וכ"ש בנדון ק"הת שאין כאן ספק בעולם ולא שום חשש ברכה לבטלה כלל (ואף לרבותיו לא ציית. והם שכיוונו יפה כפי עדותו. וכמו שהסכימו גדולי האחרונים ז"ל גם לענין קריאה דתענית. ומ"ש הרמ"ח בשם הרג"א. אטו כיפי תלי בה. עמ"ש בס"ד בחיבורי מו"ק (סקל"ה) ויעויין עוד במהדורת לח"ש רפ"ק דמגילה) ואי איתא דגברא לאו בר חיובא הוא. מה לי יום (אגו"ד) מיום (ב"ה) הא מיהא בהך קריאה דיומא לאו בר חיובא הוי. ותיהוי נמי ברכה לבטלה. אלא ליתא לגמרי. וקעבר אדרבנן וטעי בתרתי. דמדינא חיובי מיחייב בכל מילי דפרהסיא. ותו משום שינוי מנהגא ולא תתגודדו ביחוד ביחיד הבא לגור. ואצ"ל כמעשה שהיה שכבר עמד בח"ל כמה שנים ברחוק מא"י כמה מאות פרסאות. וראה מה קרה לו שנתגלגל וירד בעומק ח"ל עוד ונתרחק עד קצה ישוב הצפוני בקרוב. ונשתהא כארבעים שנה עד שחזר למקום גידולו. בזכותו וזכות אבותיו יצא בשלום. וכי כל השנים הרבות ההם יהיה דינו כמי שדעתו לחזור. א"כ כולנו דעתנו לשוב לארצנו אל אחוזת אבותינו המוחזקת ומורשה לנו. הא אין זה אלא דעת זר אחור נזור:
15
ט״זמסייע לן הא דכתב אמה"ג בתשו' דמפליג נמי במנהג שהמקום גורם לו אין שייך לומר בו שנותנין אפי' חומרי מקום שיצא משם וכ"ש דשפיר קאמינא דפשיטא טובא לאידך גיסא דבכל כה"ג ליכא לאשכוחי היתירא לקולי מקום שיצא משם אף בצינעא ואפי' שדעתו לחזור איברא בענין אורחי א"י הבאים מח"ל ס"ל איפכ' מדעת חכמי א"י דילמא לא הוה שמיע לי' למר אבא ואי שמיע הדר ביה ומשום דלפו' ריהטא חומרא היא דאתיא לידי קולא משו"ה לחומרא לא דק
אחר כותבי כל זאת חפשתי עוד באמתחות ספרי שו"ת ומצאתי לאמה"ג ז"ל (סקס"ו) שכתב בדין הלז. ושמחתי לראות שכיוונתי לדעתו הרחבה. דבמקום הגורם הקולא אין שייך לומר שחייבין בני המקום שיצאו משם ממקום שנוהג חומרא לנהוג חומרתם. שכך הוא האמת בעצמו שאינו צריך לראיה ולא יסופק בזה שום בר דעת. שהיא סברא טובה מחוייבת ומכרעת. אלא דצ"ע הא דפשיטא ליה למר אבא דבני א"י אין יכולין להחמיר. מאי פסקא הא ודאי משכחינן לה לחומרא בא"י נמי כדאמרן. איברא הא ל"ק דנקט סתמא בני א"י דסתמא כפירושו. בבני א"י הקרובים לירושלם והידועים בהשגת השלוחין קמיירי ודאי. וכענין שהוצרכנו לפרש לשונו של הר"מ ז"ל. אלא דאכתי לא ידענא מ"ט לא שייך טעמא דילמא אתי לאיקלקולי בא"י כבח"ל. דלפום מאי דאמרן י"ל דשייך ושייך (ודשלחו מתם לא לאפוקי לבני א"י גופייהו אלא משום דלעולם בני בבל מיכף כייפי לבני א"י וצייתי להו בדין והוראה. וכההוא דאמר מייתינא איגרתא ממערבא ודכוותה טובא) וכדמשמע נמי מהרמב"ן ז"ל במלחמות דחייש להאי טעמא אפי' בירושלם גופה. ולפ"ז לא שנא א"י מח"ל לענין האי חומרא. והדר דינא דאף בעולים לשם דרך ארעי חייבין להחמיר מדינא כחומרי מקומם. כדפשיטא להו לחכמי א"י גופייהו. כדאי' בהלק"ט סי' ד'. ועד כאן לא קמיבעיא להו אלא בבחור שלא נשא שמא יקבע שם דירתו ולא מיקרי דעתו לחזור אפי' בסתם. אבל בנשואים דודאי דעתייהו למהדר לקבעייהו קמא. לא אסתפקא להו ז"ל דחייבין לנהוג ב' ימים. ולדידי ק"ו הוא כי עקרו דירתן לגמרי ונתיישבו בא"י עדה וצבור שחפצין להחזיק במנהג אבותיהן כדלעיל:
אחר כותבי כל זאת חפשתי עוד באמתחות ספרי שו"ת ומצאתי לאמה"ג ז"ל (סקס"ו) שכתב בדין הלז. ושמחתי לראות שכיוונתי לדעתו הרחבה. דבמקום הגורם הקולא אין שייך לומר שחייבין בני המקום שיצאו משם ממקום שנוהג חומרא לנהוג חומרתם. שכך הוא האמת בעצמו שאינו צריך לראיה ולא יסופק בזה שום בר דעת. שהיא סברא טובה מחוייבת ומכרעת. אלא דצ"ע הא דפשיטא ליה למר אבא דבני א"י אין יכולין להחמיר. מאי פסקא הא ודאי משכחינן לה לחומרא בא"י נמי כדאמרן. איברא הא ל"ק דנקט סתמא בני א"י דסתמא כפירושו. בבני א"י הקרובים לירושלם והידועים בהשגת השלוחין קמיירי ודאי. וכענין שהוצרכנו לפרש לשונו של הר"מ ז"ל. אלא דאכתי לא ידענא מ"ט לא שייך טעמא דילמא אתי לאיקלקולי בא"י כבח"ל. דלפום מאי דאמרן י"ל דשייך ושייך (ודשלחו מתם לא לאפוקי לבני א"י גופייהו אלא משום דלעולם בני בבל מיכף כייפי לבני א"י וצייתי להו בדין והוראה. וכההוא דאמר מייתינא איגרתא ממערבא ודכוותה טובא) וכדמשמע נמי מהרמב"ן ז"ל במלחמות דחייש להאי טעמא אפי' בירושלם גופה. ולפ"ז לא שנא א"י מח"ל לענין האי חומרא. והדר דינא דאף בעולים לשם דרך ארעי חייבין להחמיר מדינא כחומרי מקומם. כדפשיטא להו לחכמי א"י גופייהו. כדאי' בהלק"ט סי' ד'. ועד כאן לא קמיבעיא להו אלא בבחור שלא נשא שמא יקבע שם דירתו ולא מיקרי דעתו לחזור אפי' בסתם. אבל בנשואים דודאי דעתייהו למהדר לקבעייהו קמא. לא אסתפקא להו ז"ל דחייבין לנהוג ב' ימים. ולדידי ק"ו הוא כי עקרו דירתן לגמרי ונתיישבו בא"י עדה וצבור שחפצין להחזיק במנהג אבותיהן כדלעיל:
16
י״זאמנם חלילה לי לחלוק על דעת אמה"ג ז"ל אפי' שאני מחמיר. כ"ש שלדעתו ז"ל הך חומרא קולא הוא. אלא שכך דעתי הקלה נוטה. ביחוד שיש לנו הסכמת חכמי הדורות ורבני א"י וגדוליה עצמם הודו בכך שגם שם יש מקום לחומרא. מכלל דקים להו דכולה א"י מיחזא חזיא להאי מנהגא כסברא דילן. אלא דכיון דנהוג נהוג. מיהא כי אתו להתם בני ח"ל ודעתן לחזור. פשיטא להו דחייבין בחומרא דידהו. וממילא מוכח דכי איקבעו. ואיתדר להו התם. נמי בדידהו ובדעתייהו תליא למקבע מנהגא ולא מחינן בידייהו:
17
י״חומכל מקום מדברי רבינו למדנו בבירור שסברתנו טובה ובריאה. שעכ"פ בח"ל ששם בודאי המקום גורם החומרא. לא שייך כלל לנהוג הקולא של המקום שבא משם האורח שדעתו לחזור. אפי' בצינעא ובשום אופן. אלא בע"כ חלה עליו חומרת המקום הגורם. מדין גמור ומוחלט. ובכי האי גוונא אפי' אתו כל בני א"י לח"ל בין בקבע בין בארעי. אין כחן יפה לעקור מנהג המקום שגורם לחומרא. ובלי ספק נתחייבו בכל תורת החומרא מחמת המקום שאינו סובל חילוף המנהג. אטו לאו ק"ו הוא אם יתד היא שלא תמוט שאין שייכות לחומרא במקום הגורם לקולא. עאכ"ו שאין מקום לקולא במקום שגורם להחמיר בהכרח. ועוד דהכא איכא תרתי שינוי מנהג החמור. ולא תתגודדו. ולפי סברתו ודאי צ"ל שהיה מפרש ההיא דר"ס כפירושנו דלעיל. שעפ"ז אין לחלק כלל בין צינעא לפרהסיא בכאן. ובין דעתו לחזור או לא. ולפ"ז יתחייב ג"כ בע"ת כמונו. אבל מיהת בפרהסיא ליכא דפליג דלא שרי אפי' לאחמורי בשום גוונא אפי' בדעתו לחזור מיד בלי ספק. ולדעת הרדב"ז (בסע"ג וסרנ"ח) אף בצינעא ודעתו לחזור בר נדוי והכאה נמי הוי וכך העיקר. ואצ"ל בהולך לדרך רחוקה ע"ד להתעכב כמה שנים. מאן הא דלא חש לקמחיה להקל ראש במנהג זה שנמסר למשה מסיני. חס ליה לר' משה חאגיז למעקר תקנתא דמשה רבינו להכריע רבים באורחותיו לרדותן בתוך ביתם ולהוציאן מחזקתם. לא תהא כזאת בישראל שמנהג אבותיהן כזה ודאי תורה שלמה היא. וחמורה מיינה של תורה. אך לא שקר נחלו אבותינו ליסדו בעקירת עשה חמורה של תורה. היא מצות תפלין שהמבטלה בשאט בנפש הוא בכלל פושעי ישראל בגופן דלית להו תקנתא. וכן עוד דחו מפניה מילה שלא בזמנה. עם היותה עשה שיש בה כרת. שלדעת הרא"ש עכ"פ שוה ביט"שג. לבשר"ה. עם שאין זו דעתנו עמש"ל ססל"ה. ולא לשוא הרבו ברכותיה ותפלותיה כי"ט של תורה. ולא חשו לברכה לבטלה דאית בה משום ל"ת את שם כו' לשוא ח"ו. יכול על מגן הרבו פצעים חנם להכות או לנדות העובר בשמתא דחמירא. חלילה לחשוב מנהג כזה כשאר מנהגים קלים רצוניים הבאין בחפץ ובחירה. ומקבלים הסתירה ועקירה. ע"פ סבה וע"י חכם בחרטה דמעיקרא. למאן דס"ל הכי דמהניא כה"ג התרה. משא"כ בזה המנהג שאפי' אם יבוא אליהו ויאמר לבטלו אין שומעין לו עד שיבוא עמו גואל צדק ויבנה בית הבחירה בימינו במהרה:
18
י״טחומר גדול הנהיגו רז"ל בי"ט שש"ג ועקרו בשבילו מ"ע חמור וגם ל"ת התירו ול"ת כי היכי דלא ליתו לזלזולי ביה ועשאוהו כשל תורה חוץ מבשני דברי' ועונש העובר חמור משל תורה ואינו מקבל הביטול עד שיבוא מורה צדק ויבנה בית הבחירה
עודני מדבר בענין הלז נזדמנה לי תשובת מהרי"ט צהלון ז"ל וראיתי (בסי' קל"ט) דבר מתמיה לענ"ד וזר מאד בעיני. דאיכפל האי תנא מערבאה לאשמועינן ספיקא באכסנאי בן א"י דאיקלע לח"ל אם מותר לאפות ולבשל בשבילו. ושקיל וטרי טובא בכדי במ"כ. אי שמים לא אחים אנחנו. אטו הני בני א"י לאו ישראל נינהו גבן כגוים ח"ו שוינהו דקארי מאי קארי. ודקסא"ד למיתי עלה מטעמא דדמי האי יומא כי חול לגביה דבר א"י ואשתכח דטרח האי בר ישראל דח"ל בי"ט לחול. איה השכל המכיל דבר כזה לצייר מחמתו רושם ספק בעלמא. ממ"נ אי בתר ב"י דח"ל קאזיל מר. בי"ט לי"ט קטרח לצורך ישראל. ואי בתר בני א"י קאזיל מר בחול קעביד ומאי קמיבעיא. והא לא דמיא אלא לחולה ולתפוס בבית האסורין שאינן יכולין לשמור י"ט ופטורין הן משביתתו לגמרי. וכי סא"ד דההוא יומא לאו ישראל הוא. ונימא דלא שרי אלא לדידיה דלגביה חול הוא. ולא יעשה ישראל מלאכה בשבילו. הא ודאי לאו מילתא. ה"נ אי איתא דבר א"י נאסר לנהוג שביתת י"ט ב' בח"ל. איסורא הוא דרביע עליה. אטו משו"ה האי יומא חול הוא גבן בגיניה. וה"נ נימא בעוסקין בקבורת מת בי"ט או בחש בעינו בי"ט דלדידהו כחול שוינהו. אטו משו"ה חול הוה נמי לגבן בגינייהו. נ"מ דלא שרי לן למטרח בדידהו לבשולי ולמעבד להו צרכייהו. (והו"ל י"ט וחול כחדא לדידן היכא אשכחן דכוותה דפלגי רבנן ביומא גופיה בחדא שעתא בין ישראל לחבריה. ולא דמיא לפלוגתא דרשב"א ור"ן דמייתי בב"י (סי' רס"ג) דההיא איפכא היא ומילתא אחריתא לגמרי. ועמ"ש שם בס"ד. וכ"ש שאין ענין לכאן דין אותן הנוהגין בי"כ). נשתקע הדבר ולא נאמר. והרי זה כמו שני הפכים בנושא אחד בערך מקבל אחד בעינו. על כן אי אפשר לשמוע דבר זה לעשות ממנו ספק כל עיקר. משנה שאינה צריכה היא ודאי. ואפי' היה אפשר לצייר קצת ספק. נפשטה מהא דמאכילין את העניים והאכסניא דמאי. הרי שאפי' איסור גמור התירו לאכסנאי. והלכו בו אחר הרוב. כ"ש שיש לנו לילך אחר רוב העולם ובמקום הנוהג הי"ט ב' שנמצא שם האכסנאי ולא נבדה מלבנו איסור שאין לו ציור. ולא עלה ע"ד אדם מעולם להכניסו בגדר ספק. וכ"ש שלכל זה המו"מ אין מקום לגמרי אליבא דאמת. שהרי הבן ח"ל בודאי חייב בכל תורת י"ט בפרהסיא מיהת לכ"ע. וכדמסיק הרב הנ"ל גופיה. וזה פשוט מאד ולא מטעמיה בלחוד משום שינוי המחלוקת נאסר במלאכה בפניהם בלבד. אלא שבע"כ חלה עליו חומרת המקום כזה אף בדעתו לחזור. וכמש"ל בס"ד. א"כ הרי הוא כמוהם וחשוב כאחד מהם. ואף לפ"ד ז"ל מאי דוחקיה מטעמא דשינוי מחלוקת. אי מיירי בגברא ערטילאי. כסתם אכסנאי. או שאינו בקי במלאכת הבישול. האם ישב בתענית בי"ט של בני המקום. יאכל הלה וחדי קידרא חמימא. וליכול בר בי רב קרירא ברעב ובצמא. הא ודאי תימה שרירא וקיימא:
עודני מדבר בענין הלז נזדמנה לי תשובת מהרי"ט צהלון ז"ל וראיתי (בסי' קל"ט) דבר מתמיה לענ"ד וזר מאד בעיני. דאיכפל האי תנא מערבאה לאשמועינן ספיקא באכסנאי בן א"י דאיקלע לח"ל אם מותר לאפות ולבשל בשבילו. ושקיל וטרי טובא בכדי במ"כ. אי שמים לא אחים אנחנו. אטו הני בני א"י לאו ישראל נינהו גבן כגוים ח"ו שוינהו דקארי מאי קארי. ודקסא"ד למיתי עלה מטעמא דדמי האי יומא כי חול לגביה דבר א"י ואשתכח דטרח האי בר ישראל דח"ל בי"ט לחול. איה השכל המכיל דבר כזה לצייר מחמתו רושם ספק בעלמא. ממ"נ אי בתר ב"י דח"ל קאזיל מר. בי"ט לי"ט קטרח לצורך ישראל. ואי בתר בני א"י קאזיל מר בחול קעביד ומאי קמיבעיא. והא לא דמיא אלא לחולה ולתפוס בבית האסורין שאינן יכולין לשמור י"ט ופטורין הן משביתתו לגמרי. וכי סא"ד דההוא יומא לאו ישראל הוא. ונימא דלא שרי אלא לדידיה דלגביה חול הוא. ולא יעשה ישראל מלאכה בשבילו. הא ודאי לאו מילתא. ה"נ אי איתא דבר א"י נאסר לנהוג שביתת י"ט ב' בח"ל. איסורא הוא דרביע עליה. אטו משו"ה האי יומא חול הוא גבן בגיניה. וה"נ נימא בעוסקין בקבורת מת בי"ט או בחש בעינו בי"ט דלדידהו כחול שוינהו. אטו משו"ה חול הוה נמי לגבן בגינייהו. נ"מ דלא שרי לן למטרח בדידהו לבשולי ולמעבד להו צרכייהו. (והו"ל י"ט וחול כחדא לדידן היכא אשכחן דכוותה דפלגי רבנן ביומא גופיה בחדא שעתא בין ישראל לחבריה. ולא דמיא לפלוגתא דרשב"א ור"ן דמייתי בב"י (סי' רס"ג) דההיא איפכא היא ומילתא אחריתא לגמרי. ועמ"ש שם בס"ד. וכ"ש שאין ענין לכאן דין אותן הנוהגין בי"כ). נשתקע הדבר ולא נאמר. והרי זה כמו שני הפכים בנושא אחד בערך מקבל אחד בעינו. על כן אי אפשר לשמוע דבר זה לעשות ממנו ספק כל עיקר. משנה שאינה צריכה היא ודאי. ואפי' היה אפשר לצייר קצת ספק. נפשטה מהא דמאכילין את העניים והאכסניא דמאי. הרי שאפי' איסור גמור התירו לאכסנאי. והלכו בו אחר הרוב. כ"ש שיש לנו לילך אחר רוב העולם ובמקום הנוהג הי"ט ב' שנמצא שם האכסנאי ולא נבדה מלבנו איסור שאין לו ציור. ולא עלה ע"ד אדם מעולם להכניסו בגדר ספק. וכ"ש שלכל זה המו"מ אין מקום לגמרי אליבא דאמת. שהרי הבן ח"ל בודאי חייב בכל תורת י"ט בפרהסיא מיהת לכ"ע. וכדמסיק הרב הנ"ל גופיה. וזה פשוט מאד ולא מטעמיה בלחוד משום שינוי המחלוקת נאסר במלאכה בפניהם בלבד. אלא שבע"כ חלה עליו חומרת המקום כזה אף בדעתו לחזור. וכמש"ל בס"ד. א"כ הרי הוא כמוהם וחשוב כאחד מהם. ואף לפ"ד ז"ל מאי דוחקיה מטעמא דשינוי מחלוקת. אי מיירי בגברא ערטילאי. כסתם אכסנאי. או שאינו בקי במלאכת הבישול. האם ישב בתענית בי"ט של בני המקום. יאכל הלה וחדי קידרא חמימא. וליכול בר בי רב קרירא ברעב ובצמא. הא ודאי תימה שרירא וקיימא:
19
כ׳הא דבעי מהר"ר י"ט (צהלון סקל"ט) למימר י"ש שני לגבי חי כחול שויוה ולא שיחיה בו אלא יסגף עצמו ברעב מי ס"ד ותמיהא טובא. ובתרייתא עדיפא אחריתא דאמר האי גברא רבא ממערבא סהדא רבה מסייע לדידן בקמייתא
עודהו הספר ש"ות מהריט"ץ בין עיני. ואראה לו ז"ל תשובה אחרת בענין שאנו עסוקין בו נהנתי ממנה מאד הלא היא בסימן (רי"ו) שנשאל הרב על אודות העיר עגלון שבעבר הירדן מה דינה לענין בי"ט ש"ג. והנה ראיתי שתי ראיות כי כן דברתי ויפה דברתי בכל מה שכתבתי למעלה בראש דברינו אלה. בענין י"ט ש"ג שאינו קשור בח"ל דווקא. ואף גם זאת מצאנו ראינו מתוכה אנשים חכמים שחשבו כמו כן מחשבה רחבה התפוסה ביד רוב העם. שהלכו אחר שיתוף השם בלבד. בשמעם שבני א"י המיושבים בה במקומות המפורסמות עתה כירושלם צפת חברון עושים רק י"ט א' של תורה. כסבורים שכך הדין בכל מקום שנקרא א"י אפי' כשהיתה גדולה ארוכה ורחבה ד"מ פרסה עד"מ פרסה. כולה פטורה מעשיית י"ט שש"ג עוד היום. כי נשתרש אצלם דמיון כוזב כאילו קדושת המקום הוא הגורם. ועתה ידעתי כי אין זה דבר חדש שכבר היה מלפנינו בדור שכולו מלא חכמה כליל יופי. גם מאז נמצאו חכמים שלא שמשו כל צרכם שהלכו בזאת הסברא. עד שהוצרך הרב הנ"ל להוציאו מדעתם ובירר הדבר ג"כ ע"פ לשון הר"מ פ"ה מהק"ה הנ"ל. שממנו למד כמונו שענין עשיית בי"ט לאו בח"ל תליא מילתא. וברוך הש"ית אשר הראני כזאת. אז ידעתי כי ה' לי לא דבר רק הוא ממני. וכיוונתי לאמת ת"ל מצאתי לי רב גדול אחז צדיק דרכו שמרתי ולא אט בהבנת לשון הר"מ עם שלא השגיח לבארו. (אע"פ שהטריח עצמו בהעתקת הלשון הארוך כולו.) אולי לפשיטותו. אף הוא ז"ל הודה בפירוש שאפי' בארץ צפ"תו עיר מושבו הגדולה בשם שישבו בה הגדולים אנשי השם אשר מעולם. היה מהדין לעשות בי"ט מאחר שאינה מאותן הידועות בזמן ב"ד כאושא ושפרעם. אלא שסמכו ז"ל על חזקת מנהגם שנמשך דור אחר דור (אע"פ שהיא חזקה גרועה כמש"ל) מכלל שהיתה להם ידיעה ברורה בדורות הקודמים שהגיעו לשם. אלה דבריו ז"ל. הרי בפירוש שאפי' הסמוכות לירושלם כצפת שאינה רחוקה (שהרי היא בארץ יהודה ככתוב) אינן נמלטות מליכנס בעול מנהג זה דח"ל. אף רק מחמת ספק דהגעת שלוחין לשם בזמן ב"ד. וק"ו לודאי ר"ל במקום שידוע שלא הגיעו לשם. שאין שם א"י מצילו עם כל קורבתו לירושלם. מעתה לא נשאר ספק ופקפוק שהאמת אתנו בזה:
עודהו הספר ש"ות מהריט"ץ בין עיני. ואראה לו ז"ל תשובה אחרת בענין שאנו עסוקין בו נהנתי ממנה מאד הלא היא בסימן (רי"ו) שנשאל הרב על אודות העיר עגלון שבעבר הירדן מה דינה לענין בי"ט ש"ג. והנה ראיתי שתי ראיות כי כן דברתי ויפה דברתי בכל מה שכתבתי למעלה בראש דברינו אלה. בענין י"ט ש"ג שאינו קשור בח"ל דווקא. ואף גם זאת מצאנו ראינו מתוכה אנשים חכמים שחשבו כמו כן מחשבה רחבה התפוסה ביד רוב העם. שהלכו אחר שיתוף השם בלבד. בשמעם שבני א"י המיושבים בה במקומות המפורסמות עתה כירושלם צפת חברון עושים רק י"ט א' של תורה. כסבורים שכך הדין בכל מקום שנקרא א"י אפי' כשהיתה גדולה ארוכה ורחבה ד"מ פרסה עד"מ פרסה. כולה פטורה מעשיית י"ט שש"ג עוד היום. כי נשתרש אצלם דמיון כוזב כאילו קדושת המקום הוא הגורם. ועתה ידעתי כי אין זה דבר חדש שכבר היה מלפנינו בדור שכולו מלא חכמה כליל יופי. גם מאז נמצאו חכמים שלא שמשו כל צרכם שהלכו בזאת הסברא. עד שהוצרך הרב הנ"ל להוציאו מדעתם ובירר הדבר ג"כ ע"פ לשון הר"מ פ"ה מהק"ה הנ"ל. שממנו למד כמונו שענין עשיית בי"ט לאו בח"ל תליא מילתא. וברוך הש"ית אשר הראני כזאת. אז ידעתי כי ה' לי לא דבר רק הוא ממני. וכיוונתי לאמת ת"ל מצאתי לי רב גדול אחז צדיק דרכו שמרתי ולא אט בהבנת לשון הר"מ עם שלא השגיח לבארו. (אע"פ שהטריח עצמו בהעתקת הלשון הארוך כולו.) אולי לפשיטותו. אף הוא ז"ל הודה בפירוש שאפי' בארץ צפ"תו עיר מושבו הגדולה בשם שישבו בה הגדולים אנשי השם אשר מעולם. היה מהדין לעשות בי"ט מאחר שאינה מאותן הידועות בזמן ב"ד כאושא ושפרעם. אלא שסמכו ז"ל על חזקת מנהגם שנמשך דור אחר דור (אע"פ שהיא חזקה גרועה כמש"ל) מכלל שהיתה להם ידיעה ברורה בדורות הקודמים שהגיעו לשם. אלה דבריו ז"ל. הרי בפירוש שאפי' הסמוכות לירושלם כצפת שאינה רחוקה (שהרי היא בארץ יהודה ככתוב) אינן נמלטות מליכנס בעול מנהג זה דח"ל. אף רק מחמת ספק דהגעת שלוחין לשם בזמן ב"ד. וק"ו לודאי ר"ל במקום שידוע שלא הגיעו לשם. שאין שם א"י מצילו עם כל קורבתו לירושלם. מעתה לא נשאר ספק ופקפוק שהאמת אתנו בזה:
20
כ״אכללים העולים ממו"מ הלז לעולים לא"י יחיד או רבים לאורחים ולאזרחים הבאים להשתקע
והכלל העולה מזה לדעתנו זהו. כל מקום שנודע שמו בזמן ב"ד בהגעת שלוחין לשם. אם נהגו התושבים לעשות יום א'. בודאי הם נשארים על מנהגם הקדום. באין מוחה (אע"פ שהיה מקום להרהר אחר כל תושבי א"י שנכללים בבני גולה בענין זה עודם משועבדים בעול מלכות כמונו. שעדיין לא נסתלקה חששת הגזרה מאתנו כמוהם כמונו. מ"מ אחר שכבר נהגו ע"פ גדולי עולם דור דור וחכמיו. חלילה לנו לעשות ספק מזה לחוש פן יצא דבר שגגה ובלתי מתוקן כראוי מתחת ידם. כי רגלי חסידיו ישמור. ובזה אין אומר ואין דברים. אכן הבאים להתיישב שם מבני ח"ל והם עדה שלמה. בזה הורשינו עצמנו לומר שיש מקום להשאר במנהג אבותיהם שנתחייבו בו במקומם ושלא במקומם. ואין בזה משום ולא תתגודדו ב"ב ב"ד. אבל יחידים העולים דרך ארעי ודעתם לחזור. כבר הושוו חכמי הדורות והורו להניח להם מנהגם וכן הוא מדין גמור. וכיון שבאנו לכלל זה מעתה הוסר מעלינו טורח מו"מ של אחרונים בענין בחור שלא נשא עדיין ולא הוקבע להיות מבני א"י. אם חשבינן ליה כוותייהו. דילמא מתרמי ליה איתתא ומיתדר ליה. דהא ודאי לחומרא מיבעי לן למיזל כל כמה דדעתו לחזור. אחר שהוכחנו שכל א"י ראויה היא למנהג זה. ועוד שהולכין אחר רוב העולם דקביעי ודניידי. ומי שמע כזאת לילך אחר מחשבה בטרם הולדה. כדי להפקיע איסור המוטל על שכמו של האורח ואינו רשאי לפרוק עולו. אם לא בדבר ברור. ואצ"ל במקום שלא היו דרים עדיין ישראלים לעת כזאת. עם שהיו שם בתחלה בזמן ב"ד. שמעתה הרשות נתונה לבאים לגור שם מחדש לקבוע בה מנהג ח"ל ולית דימחא בידייהו. ובמקום המסופק ביציאת שלוחין לשם. עם היותו ודאי א"י מוחלט. לית דין ולית דיין דחייבים ג"כ לעשות בי"ט. שכבר הורה זקן ומי יבוא אחר המלך הר"מ ז"ל:
והכלל העולה מזה לדעתנו זהו. כל מקום שנודע שמו בזמן ב"ד בהגעת שלוחין לשם. אם נהגו התושבים לעשות יום א'. בודאי הם נשארים על מנהגם הקדום. באין מוחה (אע"פ שהיה מקום להרהר אחר כל תושבי א"י שנכללים בבני גולה בענין זה עודם משועבדים בעול מלכות כמונו. שעדיין לא נסתלקה חששת הגזרה מאתנו כמוהם כמונו. מ"מ אחר שכבר נהגו ע"פ גדולי עולם דור דור וחכמיו. חלילה לנו לעשות ספק מזה לחוש פן יצא דבר שגגה ובלתי מתוקן כראוי מתחת ידם. כי רגלי חסידיו ישמור. ובזה אין אומר ואין דברים. אכן הבאים להתיישב שם מבני ח"ל והם עדה שלמה. בזה הורשינו עצמנו לומר שיש מקום להשאר במנהג אבותיהם שנתחייבו בו במקומם ושלא במקומם. ואין בזה משום ולא תתגודדו ב"ב ב"ד. אבל יחידים העולים דרך ארעי ודעתם לחזור. כבר הושוו חכמי הדורות והורו להניח להם מנהגם וכן הוא מדין גמור. וכיון שבאנו לכלל זה מעתה הוסר מעלינו טורח מו"מ של אחרונים בענין בחור שלא נשא עדיין ולא הוקבע להיות מבני א"י. אם חשבינן ליה כוותייהו. דילמא מתרמי ליה איתתא ומיתדר ליה. דהא ודאי לחומרא מיבעי לן למיזל כל כמה דדעתו לחזור. אחר שהוכחנו שכל א"י ראויה היא למנהג זה. ועוד שהולכין אחר רוב העולם דקביעי ודניידי. ומי שמע כזאת לילך אחר מחשבה בטרם הולדה. כדי להפקיע איסור המוטל על שכמו של האורח ואינו רשאי לפרוק עולו. אם לא בדבר ברור. ואצ"ל במקום שלא היו דרים עדיין ישראלים לעת כזאת. עם שהיו שם בתחלה בזמן ב"ד. שמעתה הרשות נתונה לבאים לגור שם מחדש לקבוע בה מנהג ח"ל ולית דימחא בידייהו. ובמקום המסופק ביציאת שלוחין לשם. עם היותו ודאי א"י מוחלט. לית דין ולית דיין דחייבים ג"כ לעשות בי"ט. שכבר הורה זקן ומי יבוא אחר המלך הר"מ ז"ל:
21
כ״בוכן ליורדים משם לח"ל בין בארעי בין לקבוע
ובענין היורדים מא"י לח"ל דבר ברור הוא שכל האורחים שוים בזה עם האזרחים שחייבים. לנהוג בישוב כל חומרי המקום בפרהסיא. ואין חילוק כלל בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור (ומלאכה בכל גוונא מיקרי פרהסיא) ולענין צינעא הוא דמחלקים קצת פוסקים בין דעתו לחזור. דאיהו דמצי עביד בצינעא. ועכ"ז העיקר שצ"ל דעתו לחזור מיד. אבל ההולך להתגורר שם ימים רבים ומתרחק משם והלאה כהנהו דנחתין מתם ואזלי בשליחות מצוה לצורך עניי א"י. אע"ג דדעתייהו ודאי למיהדר. משפרשו לדרך רחוקה מהלך חדש ימים או להתעכב שם ימים או עשור. ואצ"ל שנים. פשיטא דלא מיקרו דעתן לחזור לענין זה. אלא ע"כ חייבין בחומרת בני ח"ל גם בצינעא ולכל דבר מנהג המקום. ומאן דעבר מחינן ליה בסילוא דלא מבע דמא לא שנא יחיד או רבים. בזה הכל שוין שממילא חלה עליהם חומרת מנהג המקום שגורם. ואי אפשר להפקיעו בשום ענין מן הבאים להשתקע. אף אם ח"ו כל בני א"י ישובו הנה. אין כחם יפה בזה להקל אפי' בצינעא אם אין דעתם לחזור מיד. וכ"ש לכל מידי דפרהסיא דבכל גוונא מיחייבי כדאמרן ולית בה ספיקא. וכל זה אליבא דכ"ע. איברא לעניותין הוה מסתברא דאף אותן שדעתן לחזור מיד. גם הם אינן נפטרין מחומרת מנהג זה לפי דרכנו בפירוש ההיא דר"ס. ולפ"ז ודאי זקוקין הם לעירוב תבשילין בכל אופן. ואצ"ל שאין צריך ליזהר עוד להכין להם מאכל ולבשל בשבילם. ופנוי המתארח בכאן לעשות דרכו למצוא מחיה ופרנסה או זווג. ודאי חשוב אין דעתו לחזור. אפי' שבדעתו לחזור לקץ ימים או שנים אחר השגת מבוקשו. שאפי' נשוי כזה אינו בכלל כמש"ל. (כי לא לאדם דרכו. צא ולמד מיעקב אע"ה שלא ירד להשתקע ) ועוד שלדעתינו אין נפקותא בכל זה:
ובענין היורדים מא"י לח"ל דבר ברור הוא שכל האורחים שוים בזה עם האזרחים שחייבים. לנהוג בישוב כל חומרי המקום בפרהסיא. ואין חילוק כלל בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור (ומלאכה בכל גוונא מיקרי פרהסיא) ולענין צינעא הוא דמחלקים קצת פוסקים בין דעתו לחזור. דאיהו דמצי עביד בצינעא. ועכ"ז העיקר שצ"ל דעתו לחזור מיד. אבל ההולך להתגורר שם ימים רבים ומתרחק משם והלאה כהנהו דנחתין מתם ואזלי בשליחות מצוה לצורך עניי א"י. אע"ג דדעתייהו ודאי למיהדר. משפרשו לדרך רחוקה מהלך חדש ימים או להתעכב שם ימים או עשור. ואצ"ל שנים. פשיטא דלא מיקרו דעתן לחזור לענין זה. אלא ע"כ חייבין בחומרת בני ח"ל גם בצינעא ולכל דבר מנהג המקום. ומאן דעבר מחינן ליה בסילוא דלא מבע דמא לא שנא יחיד או רבים. בזה הכל שוין שממילא חלה עליהם חומרת מנהג המקום שגורם. ואי אפשר להפקיעו בשום ענין מן הבאים להשתקע. אף אם ח"ו כל בני א"י ישובו הנה. אין כחם יפה בזה להקל אפי' בצינעא אם אין דעתם לחזור מיד. וכ"ש לכל מידי דפרהסיא דבכל גוונא מיחייבי כדאמרן ולית בה ספיקא. וכל זה אליבא דכ"ע. איברא לעניותין הוה מסתברא דאף אותן שדעתן לחזור מיד. גם הם אינן נפטרין מחומרת מנהג זה לפי דרכנו בפירוש ההיא דר"ס. ולפ"ז ודאי זקוקין הם לעירוב תבשילין בכל אופן. ואצ"ל שאין צריך ליזהר עוד להכין להם מאכל ולבשל בשבילם. ופנוי המתארח בכאן לעשות דרכו למצוא מחיה ופרנסה או זווג. ודאי חשוב אין דעתו לחזור. אפי' שבדעתו לחזור לקץ ימים או שנים אחר השגת מבוקשו. שאפי' נשוי כזה אינו בכלל כמש"ל. (כי לא לאדם דרכו. צא ולמד מיעקב אע"ה שלא ירד להשתקע ) ועוד שלדעתינו אין נפקותא בכל זה:
22
כ״גואולם מכיר אני מיעוט ערכי עלי ומתיירא אני להכניס ראשי בין הרים גדולים פן ירוצו גולגלתי. אך הכל לפי הסכמת חכמי האמת רבותי מורי התורה ויודעיה וחלילה לי לילך בגדולות ונפלאות להתהדר לעמוד במקום גדולים חקרי לב להשמיע חדשות בקרב הארץ הקדושה. מגודל לבב חס לזרעא דאבא מלדבר גבוהה מרוח יתירא או שמץ יוהרא. אין קול ענות גבורה או חלושה. חלילה לי מה' הלא הוא יחקר זאת יודע תעלומות לב נשבר ונדכה ועד בשחק נאמן סלה כי אחת דברתי מאהבת ה' אלהי אמת ותורתו הקדושה תורת אמת האהובה על כל אהבת חבת חמדת תבל הבל הנעשה על הארץ דבר שאין בו ממש. ואין יתרון תחת השמש. אחת שאלתי מאת ה' שבתי בבית ה' לחזות בנועם ה' ואת נוהו נוה שאנן ירושלים הבנויה בנויה ותפארתה משוש לבנו מחמד נפשנו מלך ביופיו תחזינה עינינו חזה ציון קרית מועדינו. כבוד ה' הדר אלהינו. ונוגה זרחו יראה עלינו. והלכו גוים ומלכים לאורנו. המה יראו וקמו שרים וישתחוו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים שבוי ואסור באזיקים בארץ מרחקים. כוהה ונוהה. הומה וכומה. גונח ומתאנח. משתאה ומשתומם. על הר ציון ששמם. מחושק כוסף עת יוסף ה' לקנות שאר עמו נדחי ישראל שארית יוסף נפוצות יהודה יקבץ. אדדם אל בית אלהים בקול רנה ותודה המון חוגג חג לה' שם יזבח זבחי צדק שם ירעה בצהרים שם ירבץ. על מצפה עומד חומד מתאוה יום ליום יחוה באור ה' נלכה ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב. המכונה יעב"ץ:
23