שאילת יעבץ, חלק א כ״גSheilat Yaavetz, Volume I 23
א׳ברודא ח' ניסן תפד"ל
1
ב׳אהו' חביבי כנפשי ה"ה הרב המופלא החכם הכולל בכל מדע נ"י פ"ה כמהורר"י נר"ו:
2
ג׳אמירה נעימה כתיבה יהיבה לי אמרותיו הטהורים מזוקקים ישוב על הקושיא כו' קריתי וערבים עלי מאד. וק"ל דא"כ ה"ל להש"ך להביא ראייה ג"כ מהא. אמנם באשר שהביא מעכ"ת ראייה מהימנא לחילוק הנ"ל הנה אני מודה מודים דרבנן שהוא תירוץ נכון. והנה באשר שתמיד ערבים עלי דבריו אבוא להשתעשע באמרותיו הטהורות. תחלת דברי פיהו שכלות פלפול ארוך דמעלי ללבא שהקשה מעכ"ת וז"ל ומי סני לאוקמי בתלושין דהא סתמא קאמר. ועל התרצן נמי קשה ל"ל לדחוקי כו' הו"ל לתרץ דמיירי בתלושין עכ"ל. הנה אחר העיון תירצתי שהש"ס לא פריך על ר"ש בן יהוצדק רק על ר"י למה הוצרך לומר לר"ל מים של רבים אין נאסרין הלא המעשה בבצרה הוה של מים מחוברין וק"ל. ותירץ ב' של מעכ"ת הנאני מאוד. אלא שעדיין יש לפקפק מגמרא דילן דנשאר בספק כו' ומ"ש מעכ"ת על הט"ז שרצה להוכיח מדלא מצי לאשכוחי כו' לא הבנתי עכ"ל דמעכ"ת לא אוכל לירד לסוף דעתו הלא דברי הט"ז נראין נכונים דא"א כדברי הפרישה כו' אגב גררא אודיע למעכ"ת בעניינא דיומא מהלכות פסח ברא"ש ר"פ א"ע וז"ל ורש"י פירש אלו עוברין בב"י וב"י ולא נהירא לר"ת דהא קתני בסיפא הרי אלו באזהרה ואין בהן כרת כו' ואי בב"י וב"י קאמר צריכא למימר דליכא כרת עכ"ל. לכאורה י"ל שאין בזה השגה על פירש"י. כי בדף מ"ג ע"א בתוספת ד"ה ההוא כל לאתויי נשים תימא לר"י הא תרי כי כל כתיבי כו' ואפילו לרבנן לרבי עירובו לכרת ע"כ. א"כ אצטריך למתני במתניתין אם אכל אין בהן כרת וכי כל אחרינא אתי לשום דרשא כמ"ש התוספת וק"ל. והי' זה שלום מאד"ה וממני אהובו לנצח מרדכי לייפנק:
3
ד׳ובשו"ת שער אפרים שחיבר זקנו דמר בסימן ח' מהלכות פסח בישוב דברי הרמב"ם שכתב תי' ב' לא אוכל להבין דעתו שמפרש הני תרי איכא דאמרי שאין לישנא דהש"ס דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה במטותא דמר להודיעני יושר דברי אמת. ושלום תנינא:
4
ה׳תשובה
5
ו׳בקיצור נמרץ אשיב למעכ"ת על הנ"ל מע"ל ולא נצרכה אלא לרווחא דמלתא. וממילא רווחא שמעתא. מ"ש מדלא הוכיח הש"ך מראיה זו דטפחינהו ע"כ משום דמקרי תלוש גמור. זה אינו כלום וכבר נשמרתי בלשוני מזה. ועל כרחך לומר הרבש"ך ז"ל לא ראה גמרא זו. דאל"כ פשיטא דתקשי ליה. דלפחות הו"ל לאתוייה ולסיועי מנה:
6
ז׳ושכתב לסתור פירושי בטפחינהו דלק"מ על המקשן והתרצן ששניהם שוין לטובה השאלה והתשובה על ר"י ולא על רשב"י וא"כ י"ל דקים ליה לתלמודא דמעשה כך היה במחוברים. אלו דברי האוהב לפרוק ולא שונא לטעון טענות של מה בכך במ"כ והו"ל למכ"ת לפרש מנ"ל. וכל מעיין בצדק ישפוט במשרים. דקושטא דמילתא דארשב"י קפריך הא דיחיד ואין להאריך. רק אעידה לי גברא דמהימן כבי מאה פוק חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עלה הר"ש אלגאזי בז"ש דמעיקרא כתב לכאורה נראה לפרש כמו שסובר מעכ"ת. ודחה זה ותפס לו דרך הישר כאשר ת"ל עלה במצודת עיוני בהשקפה מעוטה. ואע"פ שגם בזה לא הונח לו וראיתי אחרי רואי שהוקשה לו קושיתי בגמרא דילמא רשב"י איירי במים תלושים בספל. לא מחמת זה חזר בו מפירוש האמת בגמרא. וניחא ליה מדמייתי דרשב"י אעובדא דבצרה. משמע דבהכי מיירי. ולא אשא פני איש ולא אכחיד תחת לשוני דהך דידי עדיפא והרואה באמונתו יוכיח בין שנינו. כי מבואר הדוחק שיש בדרכו מה שאין מהצורך לבאר. לכל אדם חזו בו מעט מזער.
7
ח׳ועל אשר חתר למצוא תיוהא בישוב השני שלי להצדיק צדיק הרב בעל ש"ך ז"ל. לא ידעתי מה היה לו שהרבה דברים ללא צורך. והלא כה דברי יאיר נתיב הישר ברור מלולי. כל חיך הטועם אומר לי לי. ולדעתי ביארתיו כל הצורך באר היטב אין מהראוי לשנותו ומה שהוסיף מעכ"ת יטול מה שחידש. רק תאותו להשיב וכיון דדש דש:
8
ט׳בירור מ"ש בתחלה שדברי הט"ז בהשגה על הפרישה אינם מחוורים. ודברי הר"ב הפרישה יפה מתפרשים בב' דרכים וממוצא דבר נלמוד דמים נעבדים במחוב' דיחיד נאסרין בסתם עד שיוודע שלא חפרן העובדן וכה"ג בידוע דנחפרו לשם אלילים אפילו של רבי' אסורין
ואיישר חיליה דמכ"ת אשר שבר"ת אלי הוכחת הט"ז. ואע"ג דמסבר לן לא גמרינן והלוואי ילמדני דעת ודרך תבונות יודיעני אם לא אענדנו עטרות להרב בעל טורי זהב הוא רישא דדהבא. וניחוש ליקרא דההוא סבא. והא ידע מכ"ת דטרידנא בעבידתא טובא. בענינים שונים ועסקים משונים. והמלאכה מרובה ולא דיה שעתה. אף אם אדחוק אותה אחישנה בעתה. ולזה אני מוכרח לברוח מהאריכות שלא לצורך. וטבעי אוהב הקיצור בלשון. אולם מאשר ראיתי עתה שלא הספיק לו קיצור לשוני ונתתי מכשול לפניו בעיונו. על כן הנני אפרש מה שסתמתי. והריני צריך להציע מתחלה עיקרן של דברים איך דעת הפרישה לאסור במחובר דיחיד דלא ליתו למטעי בלישניה. והוא זה דהפרישה מיירי בעובד מים מחוברים ואין אנו יודעין אם היתה החפירה מתחלה לשם כך אם לא. בזה חלק בין רבים ליחיד. דבמעיין של רבים אע"ג דחזינן דסגדי להו. אין תולין לומר שמתחילה חפרוהו רבים במשענותם משענת קנה רצוץ לאליל. אלא למיא קסגדי דמחוברין נינהו ולא אתסרו. אבל דיחיד דסגיד ליה. אמרינן מתחלה לשם אליל חפרו. ואף על גב דמחובר הוא. נאסר מחמת מעשה. והא דמחובר שרי אפילו בדיחיד. היינו כשידענו שזה המעיין הוא שלו עתה ועובדו. לא חפרו הוא בעצמו. אלא בא לו מאחר או נודע שנבע מעצמו וכן נהר המושך. בהא ודאי מודה הפרישה דיחיד נמי שרי במחובר כה"ג וזה ברור מאד. א"כ מה שכתב עליו הרב בעל ט"ז מתחלה לא דק בגמרא שהבאתי. מדויל ידיה משתלים וגולל הב"ן הדק אליו תשוב. דלעניות דעתי הרב בעל הפרישה דייק טפי. וממילא רווחא דאזדא לה ההוכחה מדלא מצי לאשכוחי דיחיד נאסר אלא בטפחינהו. ולא אוקמיה בחפרו לשם אלילים דשאני בין של רבים לשל יחיד. דלפום מאי דפרישית משום הכי לא בעי לאוקמי לדרשב"י בהכי. דניחא ליה לתלמודא לאשכוחי דיחיד נאסר בכל גוונא בין שהמעיין שלו שחפרו. או אע"פ שקנאו מאחר ועכשיו הוא עובדו. דבכל גוונא מיתסר מטעם שעשה בו מעשה תלישה. אבל אי אוקמיה במחובר שחפרו. לא הוי משתמע דיחיד אסיר אפי' במעיין שבא לו מאחרים או בידוע שנבע מעצמו. ורשב"י סתמא קאמר מים של רבים. ודיוקא דיחיד נאסר נמי איירי בכל אופן שהוא שלו. שחפרו או שקנאו ודוק היטב כי נכון הוא מאד. (ותו אי בחפרו קמיירי. מאי איריא דיחיד הא ודאי גם בדרבים נאסר. כיון דאית ביה תפיסת ידי אדם. וכל היכא דאיכא תפיסת י"א לא שאני לן בין דיחיד לדרבים כדכתיבנא לעיל בס"ד ולית בה ספיקא דלא משכחת מאן דמפליג בהא. ודבר זה נעלם מהרב בט"ז דמשו"ה פשיטא ליה נמי במים תלושים של רבים דאינן נאסרין):
ואיישר חיליה דמכ"ת אשר שבר"ת אלי הוכחת הט"ז. ואע"ג דמסבר לן לא גמרינן והלוואי ילמדני דעת ודרך תבונות יודיעני אם לא אענדנו עטרות להרב בעל טורי זהב הוא רישא דדהבא. וניחוש ליקרא דההוא סבא. והא ידע מכ"ת דטרידנא בעבידתא טובא. בענינים שונים ועסקים משונים. והמלאכה מרובה ולא דיה שעתה. אף אם אדחוק אותה אחישנה בעתה. ולזה אני מוכרח לברוח מהאריכות שלא לצורך. וטבעי אוהב הקיצור בלשון. אולם מאשר ראיתי עתה שלא הספיק לו קיצור לשוני ונתתי מכשול לפניו בעיונו. על כן הנני אפרש מה שסתמתי. והריני צריך להציע מתחלה עיקרן של דברים איך דעת הפרישה לאסור במחובר דיחיד דלא ליתו למטעי בלישניה. והוא זה דהפרישה מיירי בעובד מים מחוברים ואין אנו יודעין אם היתה החפירה מתחלה לשם כך אם לא. בזה חלק בין רבים ליחיד. דבמעיין של רבים אע"ג דחזינן דסגדי להו. אין תולין לומר שמתחילה חפרוהו רבים במשענותם משענת קנה רצוץ לאליל. אלא למיא קסגדי דמחוברין נינהו ולא אתסרו. אבל דיחיד דסגיד ליה. אמרינן מתחלה לשם אליל חפרו. ואף על גב דמחובר הוא. נאסר מחמת מעשה. והא דמחובר שרי אפילו בדיחיד. היינו כשידענו שזה המעיין הוא שלו עתה ועובדו. לא חפרו הוא בעצמו. אלא בא לו מאחר או נודע שנבע מעצמו וכן נהר המושך. בהא ודאי מודה הפרישה דיחיד נמי שרי במחובר כה"ג וזה ברור מאד. א"כ מה שכתב עליו הרב בעל ט"ז מתחלה לא דק בגמרא שהבאתי. מדויל ידיה משתלים וגולל הב"ן הדק אליו תשוב. דלעניות דעתי הרב בעל הפרישה דייק טפי. וממילא רווחא דאזדא לה ההוכחה מדלא מצי לאשכוחי דיחיד נאסר אלא בטפחינהו. ולא אוקמיה בחפרו לשם אלילים דשאני בין של רבים לשל יחיד. דלפום מאי דפרישית משום הכי לא בעי לאוקמי לדרשב"י בהכי. דניחא ליה לתלמודא לאשכוחי דיחיד נאסר בכל גוונא בין שהמעיין שלו שחפרו. או אע"פ שקנאו מאחר ועכשיו הוא עובדו. דבכל גוונא מיתסר מטעם שעשה בו מעשה תלישה. אבל אי אוקמיה במחובר שחפרו. לא הוי משתמע דיחיד אסיר אפי' במעיין שבא לו מאחרים או בידוע שנבע מעצמו. ורשב"י סתמא קאמר מים של רבים. ודיוקא דיחיד נאסר נמי איירי בכל אופן שהוא שלו. שחפרו או שקנאו ודוק היטב כי נכון הוא מאד. (ותו אי בחפרו קמיירי. מאי איריא דיחיד הא ודאי גם בדרבים נאסר. כיון דאית ביה תפיסת ידי אדם. וכל היכא דאיכא תפיסת י"א לא שאני לן בין דיחיד לדרבים כדכתיבנא לעיל בס"ד ולית בה ספיקא דלא משכחת מאן דמפליג בהא. ודבר זה נעלם מהרב בט"ז דמשו"ה פשיטא ליה נמי במים תלושים של רבים דאינן נאסרין):
9
י׳ומאחר שזכינו לדין שאין מן הגמ' הנז' ראיה לסתור דברי הפרישה. דלעולם מודה תלמודא במעיין סתמא. דנאסר במחובר אפי' בדיחיד היכא דאית לן למיחש שהוא חפרו מתחלה לשם כך. בחנם דחה הרב בעל ט"ז בסברא בעלמא דלא מיקרי מעשה במה שהשתחוה למים. כי מה בכך שאינו עושה מעשה במים. כיון דבמעשה כל דהו נאסר כל שיש בו תפיסת י"א. והנך בורות תפיסת ידי אדם אית בהו דאי נמי לא סגדי אלא למיא דוקא. מיתסרו להו משום משמשי אלילים. (ובמשמשין אף המחובר נאסר ולא צריך אפי' לתפיסת ידי אדם). דהא משמשין לאלילים שהן המים. ובמים אע"ג דלא קעביד מעשה. אלילים עצמה נאסרת בהשתחואה גרידא. ואע"ג דמחובר נינהו. כבר חילקנו שלא התירו במחובר. אלא כל שלא חלו בו ידי אדם שנבע מעצמו. משא"כ בכה"ג דחפירת ידי אדם גרמה להם. לא גרע נמי מטפחינהו אבל מלבד זה מי הגיד לנו שכוונת הפרישה לאסור המים משום דסגיד להו. שאני אומר הא דאסור במחובר אפי' דיחיד מטעמא דמעיקרא חפר לשם אליל. היינו שעבד הבורות בחפירה מתחלה. דאינהו גופייהו ע"א נינהו.ופשיטא דמתסרו להו. כדכתב הוא ז"ל בעצמו. והכי פירושו מדחזינן דסגיד להו השתא להנהו מיא. ביחיד מסתמא אמרינן דבתחלה חפר הבור לשם אלילים. ר"ל לעבוד הבור תיכף. והשתא נמי כי סגיד לבור הוא דקסגיד. וגילוי מילתא הוא דמעיקרא כד חפריה לשם הכי חפריה. וא"כ אפי' תימא דהמים דין מחובר יש להם בזה אע"פ שבאין מכח אדם. פשיטא דמתסרו מטעם דהוו כי צפוי דהר ומשמשיו דאסורין בהנאה. כ"ש כי האי גוונא דעדיף מהר דלית ביה תי"א והנך אית בהו תפיסת י"א דוק ומספיק לקיים דברי הגאון בעל הפרישה ז"ל. במה שהוקשה לו הבנת לשון א"א זקני הגאון בש"א זצ"ל. כבר שמתי הדברים בפיו שאין בו קושי כל עיקר:
10
י״אומ"ש על הרא"ש פ' א"ע. אגב שיטפיה לא דק כלל. כי מה ענין שמטה אצל הר סיני. ואם כתבו התו' שיש שני מקראות בכרת דאכילה. מה יועיל זה לכאן. דמשו"ה איכפל תנא דמתני' למתני אין בהן כרת. וכי מי נחלק בזו דבתערובת שייך כרת למ"ד. ופשיטא דאצטריך. ולא משנה שאינה צריכה היא. כשנפרש המשנה דעוברין אאיסור אכילה קאי. והיינו פירושו של ר"ת. אך הרא"ש קשיא ליה אפרש"י דפירש רישא בב"י וב"י. דלפ"ז לא יתכן סיפא דמתני'. דלפי פירושו משמע דהשתא אתי לפרושי מדרגת האיסור דרישא. דהיינו שאינו עובר אלא באזהרה. ושפיר קאמר צריכא למימר דבאיסור ב"י ליכא למ"ד שום כרת כלל באיזה אופן שיהיה. ואע"פ שרש"י ז"ל חולק המשנה לתרתי בבי. ובבא דסיפא משמע ליה דקאי אאכילה משום קושיא דרא"ש. אמנם הרא"ש נראה לו זה דוחק. ורוצה לפרש המשנה דסיפא לגלויי ארישא קאתי. דמשו"ה בפירושו דר"ת ניחא ליה וק"ל: ושלום יעב"ץ ס"ט:
11