שאילת יעבץ, חלק א ל״בSheilat Yaavetz, Volume I 32
א׳הערת המחבר על עסק הנ"ל שלא לקבוע הלכה מקופחת למצוא חשבון התר אגודות מוטה אחת לאחת שא"ל ע"מ שיסמוכו ואת כל ונוכחת
גם אלה דברי יעבץ אשר העתיקו מורשי לבבי על הענין הנ"ל עם היות שאין משיבין על הקלקלה. מכל מקום לאפוקי נפשי מחשדא חיישינן לקלא. אף דבתר נישואין כהאי גוונא ודאי צריך לאודועי מ"ט לא השגחתי בריבוי חנופת המפצירים שאהיה נמנה עם המתירים. ושלא להיות חשוב שוטה בעיניהם שמאסתי בתועלת מדומה והנאה קרובה. (והלא תמצא היונה מנוח היתרה על כרחי בטובה ושלא בטובה). אף כי מוטב ליעשות שוטה ולא להתרפס בריצוי כוסף וללקות בשוטי קצף וכהא דתנינן בבחירתא חשבתי דרכי פן ואולי בחפזי לא יצאתי ידי חובתי בהחליטי האיסור ולא הטיתי אוזן אל קול המולה לקולא. שמא ח"ו נלכדתי במ"ש חז"ל כל שחבריו נמנו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם. כי הרבה חשו חז"ל לתקנת עגונות. והיא ודאי מצוה שהחזיקו בה גדולי הדורות בכל אופן המועיל שעלתה בידיהם. והן אמת לא נחה דעתי בדברו' ראשונו' כמעט שעברתי מהם. חשדתי עיוני. מחמת סבות רבות רחוקות וקרובו' סבוני גם סבבוני. בעת ההיא שכתבתי דברי הראשונים כאשר מראשית כזאת הגדתי בחתימתי דלעיל ועל כולם שלא הייתי בקו הבריאות באותו פרק שהייתי שרוי בלא שמחה בלא טובה. גם עול ד"א עלי ואין מלאכתי נעשית ע"י אחרים ואין אני מוצא הכל מוכן לפני כהכנה דרב"ה. נוסף על כל זאת הנוגשים אצים שלוחי הרב ה"ה נר"ו בע"ה דוחק לאמר כלה מעשיך היום קצר על רגל אחד והמלאכה מרובה. לא ליום א' ולא לשנים. והיה מהראוי להשהותה שלש רגלים כההיא דמוליך את החבל בידו וכההיא דקטול אספסתא. ק"ו לנושא עמוק כזה ארוך ורחב ידים. שהיה מן המחויב לתת זמן כפלים. כדי להחמיץ הדין וללון בעמק הלכה בדבר שבערוה מקצוע גדול שבתורה שהוא כמעיין הנובע תמיד פרה ורבה. אע"פ שנזדקן הדין בס"ד מזמן רב לעולם יהו ד"ת בעינינו כפרוטגמא חדשה. אף כי במעשה חדש צריך להעמיק מחדש לשום לב אל שינוי המקרים המתילדי' בנושא א' בעתים מתחלפים. ומיגמר בעתיקא קשה מדחדתא. ובודאי אינו נכון בפרט לאיש כמוני לבטוח עמ"ש בימים מקדם בימי חורפי או לסמוך על עיון שעה קלה אגב שיטפא וברהיטא והכל צריכין למרי חטי דקדחי באכלבא. (ולתרי סרסורי חטיא עינא ולבא) לא כחטי דטבעי בארבא. בחישתא אדלא אבידתא ואכתי לא שלימא לה עיבידתא דנפיש' בטירחא טובא. ולא להושיטה בקנה המדה שוחק"ת ועצב"ה. כדי שלא יאמרו זונות מפרכסות זא"ז ת"ח לא כ"ש שמחפין זע"ז אפילו למיסר יונה ולמשרי עורבא. פרח פרחייכי איבדור תבלוניכי פרחא זיקא למוריכא חדתא דנקטיתו נשים כספניות המכחישים פה מעליא הך שמעתא דסבא. מי חשידנא בעינייכו לשקורי ח"ו בסבת אהבה וחבה. ואחזה אנכי אשית לבי בעוברי שנית על דברי אם אמצא מקום נטתה ימיני מן הדרך הישרה. ואחזור בי חזרה גמורה. כי לא טוב אנכי מאבותי אשר חכמים יגידו ולא כחדו. לא בושו לתת ידים לאמת והודו. והיא תהלתו של החכם האמיתי וכבודו. להתעטר בעטרת האמת העומדת לעד וענווה צדק הדרו והודו. בקרתי במ"ש אפנקסי חפשתי כפי כחי במוצא הדברים. פשפשתי פנקסים וספרים. הנמצאים אתי עד מקום שידי מגעת. לדעת מקור הקולא מהיכן נובעת. והפעם אודה את ה' בכל לב כי שמר רגלי מלכד. שלא זחה דעתי עלי ולא הגסתי לבי במה שכתבתי מאז להקל במומר מטעם שנסתלק מן האחוה. כי עתה מצאתי ראיתי בתשו' הגאון מוהרי"ט (סי"ח) שלא רצה לטפל עצמו בהכרעה זו (מחמת שמחלוקת שקול הוא בין גדולי חכמי ישראל גבעות עולם ומי יכניס ראשו ביניהם כאשר העידותי בראש חתימתי) והחליט הדבר שהוא ספק גמור של תורה. וספקו לחומרא. ופסק בפשיטות שאפי' נשאת תצא. וכהכרעת בעלי הש"ע ג"כ שאף בנשאת אין מי שמקל אלא בלא ידעה שיש לה יבם דאניסא. וי"א דאפ"ה בכה"ג לא סגי לה בלא חליצה. והכי נמי פשיטא ליה למהרי"ט ז"ל דלא הקיל מהריב"ר אלא בחלצה לבסוף. וכך פירש הלשון הרב"י יע"ש. ולכ"ע לא דמיא לנשאת במשאל"ס דלא תצא. אע"פ שמנדין את החכם שמתירה. דהתם ספיקא דרבנן הוא: ומאן דשרי לה מיקרי עבריינא ובר נידוי הוא. ואיתתא שריא. משום דחומרא דרבנן בעלמא היא. משא"כ בספיקא דאורייתא כה"ג. לא מהני לה שריותא דחכם. ולא אפי' טענת אונס בעולם. ולפ"ד מהרי"ט הכא נמי דינא הוא דתצא אפי' אתי יבם לבסוף וחלץ לה. משום קנסא. הא ספיקא חדא בדאורייתא. ואת"ל שאין כאן אלא ספק זה בלבד די לאסור. כ"ש בהצטרף עוד ב' ספקות לחומרא. שאפי' לכשתמצי לומר שיצאה ב"ק ואמרה הלכה כדברי המתירין ומפקיעין זיקת מומר. עדיין אין משגיחין בב"ק בנדון זה. שספק הוא אם הי"ל דין מומר המוחלט כמש"ל. ומה אם במומר הגמור החמיר מוהרי"ט ועשאו כודאי ישראל. כ"ש בספק מומר. ואת"ל שהיה מומר באותו זמן. עדיין י"ל שחזר בתשובה. באשר איננו אתנו לדעת מה הוא עכשיו. וכל המקילין במומר אין דבריהם אמורים אלא בידוע שהוא מומר בפנינו (בכל תנאיו. ר"ל שעובד ע"ז גמורה אחר שהתרו בו והתיר עצמו למיתה. דאל"ה אע"ג דעובד לפנים מאהבה ומיראה. או לתיאבון לטעמא דאיסורא. לאו מומר הוא לכל דבר. אלא להחמיר בלבד. כמש"ל בס"ד (סי' ג') באריכות. אבל לא יעשה כן בישראל להחשיבו כמת ועבר ובטל מן העולם להקל בערוה החמורה. מחמת טענה זו הרעועה שלא נתבררה) הרי אלו שלש ספקות (לחומרא) בשל תורה. ונעשה חבל האיסור עצום מאד חזק כחוט המשולש. מעתה אין כאן אפי' ריח ספק מצד זה אשר הטעה את המקילין במ"כ: כסבורים הם שכבר הוחלש והוקלש. ולא היא לא מנה ולא מקצתה. אפי' למה שזכינו בעז"הי להראות פנים יפות להסביר דעת כת המתירין. ומצא חן בעיני השומעים הרוצים בכך. לא עלתה על דעתנו לעשותו אפי' סעד באופן זה. אלא כדרך שזכרנו לעיל בתשו' (סל"א) בס"ד באר היטב. לא זולתה. וכי לא יפה עשיתי שלא סמכתי על דעתי להקל. כי יראתי פן אכוה ח"ו בגחלת איסור דאורייתא שלהבת יה. אף כי במקום שהגאון מהרי"ט ז"ל מחמיר. ודאי דברי כלא חשיבי (לגביה דמר ניהו רבה חד בדריה) והיו כלא היו. אפי' היינו מחמירים. כ"ש שאנו מקילין. אלא שכבר מבואר הדבר שלא חשבנו כזאת מעולם. א"כ לא נשאר רק לחקור את העד מה טיבו של עוב"ר זה. ואם יש ממש בדבריו:
גם אלה דברי יעבץ אשר העתיקו מורשי לבבי על הענין הנ"ל עם היות שאין משיבין על הקלקלה. מכל מקום לאפוקי נפשי מחשדא חיישינן לקלא. אף דבתר נישואין כהאי גוונא ודאי צריך לאודועי מ"ט לא השגחתי בריבוי חנופת המפצירים שאהיה נמנה עם המתירים. ושלא להיות חשוב שוטה בעיניהם שמאסתי בתועלת מדומה והנאה קרובה. (והלא תמצא היונה מנוח היתרה על כרחי בטובה ושלא בטובה). אף כי מוטב ליעשות שוטה ולא להתרפס בריצוי כוסף וללקות בשוטי קצף וכהא דתנינן בבחירתא חשבתי דרכי פן ואולי בחפזי לא יצאתי ידי חובתי בהחליטי האיסור ולא הטיתי אוזן אל קול המולה לקולא. שמא ח"ו נלכדתי במ"ש חז"ל כל שחבריו נמנו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם. כי הרבה חשו חז"ל לתקנת עגונות. והיא ודאי מצוה שהחזיקו בה גדולי הדורות בכל אופן המועיל שעלתה בידיהם. והן אמת לא נחה דעתי בדברו' ראשונו' כמעט שעברתי מהם. חשדתי עיוני. מחמת סבות רבות רחוקות וקרובו' סבוני גם סבבוני. בעת ההיא שכתבתי דברי הראשונים כאשר מראשית כזאת הגדתי בחתימתי דלעיל ועל כולם שלא הייתי בקו הבריאות באותו פרק שהייתי שרוי בלא שמחה בלא טובה. גם עול ד"א עלי ואין מלאכתי נעשית ע"י אחרים ואין אני מוצא הכל מוכן לפני כהכנה דרב"ה. נוסף על כל זאת הנוגשים אצים שלוחי הרב ה"ה נר"ו בע"ה דוחק לאמר כלה מעשיך היום קצר על רגל אחד והמלאכה מרובה. לא ליום א' ולא לשנים. והיה מהראוי להשהותה שלש רגלים כההיא דמוליך את החבל בידו וכההיא דקטול אספסתא. ק"ו לנושא עמוק כזה ארוך ורחב ידים. שהיה מן המחויב לתת זמן כפלים. כדי להחמיץ הדין וללון בעמק הלכה בדבר שבערוה מקצוע גדול שבתורה שהוא כמעיין הנובע תמיד פרה ורבה. אע"פ שנזדקן הדין בס"ד מזמן רב לעולם יהו ד"ת בעינינו כפרוטגמא חדשה. אף כי במעשה חדש צריך להעמיק מחדש לשום לב אל שינוי המקרים המתילדי' בנושא א' בעתים מתחלפים. ומיגמר בעתיקא קשה מדחדתא. ובודאי אינו נכון בפרט לאיש כמוני לבטוח עמ"ש בימים מקדם בימי חורפי או לסמוך על עיון שעה קלה אגב שיטפא וברהיטא והכל צריכין למרי חטי דקדחי באכלבא. (ולתרי סרסורי חטיא עינא ולבא) לא כחטי דטבעי בארבא. בחישתא אדלא אבידתא ואכתי לא שלימא לה עיבידתא דנפיש' בטירחא טובא. ולא להושיטה בקנה המדה שוחק"ת ועצב"ה. כדי שלא יאמרו זונות מפרכסות זא"ז ת"ח לא כ"ש שמחפין זע"ז אפילו למיסר יונה ולמשרי עורבא. פרח פרחייכי איבדור תבלוניכי פרחא זיקא למוריכא חדתא דנקטיתו נשים כספניות המכחישים פה מעליא הך שמעתא דסבא. מי חשידנא בעינייכו לשקורי ח"ו בסבת אהבה וחבה. ואחזה אנכי אשית לבי בעוברי שנית על דברי אם אמצא מקום נטתה ימיני מן הדרך הישרה. ואחזור בי חזרה גמורה. כי לא טוב אנכי מאבותי אשר חכמים יגידו ולא כחדו. לא בושו לתת ידים לאמת והודו. והיא תהלתו של החכם האמיתי וכבודו. להתעטר בעטרת האמת העומדת לעד וענווה צדק הדרו והודו. בקרתי במ"ש אפנקסי חפשתי כפי כחי במוצא הדברים. פשפשתי פנקסים וספרים. הנמצאים אתי עד מקום שידי מגעת. לדעת מקור הקולא מהיכן נובעת. והפעם אודה את ה' בכל לב כי שמר רגלי מלכד. שלא זחה דעתי עלי ולא הגסתי לבי במה שכתבתי מאז להקל במומר מטעם שנסתלק מן האחוה. כי עתה מצאתי ראיתי בתשו' הגאון מוהרי"ט (סי"ח) שלא רצה לטפל עצמו בהכרעה זו (מחמת שמחלוקת שקול הוא בין גדולי חכמי ישראל גבעות עולם ומי יכניס ראשו ביניהם כאשר העידותי בראש חתימתי) והחליט הדבר שהוא ספק גמור של תורה. וספקו לחומרא. ופסק בפשיטות שאפי' נשאת תצא. וכהכרעת בעלי הש"ע ג"כ שאף בנשאת אין מי שמקל אלא בלא ידעה שיש לה יבם דאניסא. וי"א דאפ"ה בכה"ג לא סגי לה בלא חליצה. והכי נמי פשיטא ליה למהרי"ט ז"ל דלא הקיל מהריב"ר אלא בחלצה לבסוף. וכך פירש הלשון הרב"י יע"ש. ולכ"ע לא דמיא לנשאת במשאל"ס דלא תצא. אע"פ שמנדין את החכם שמתירה. דהתם ספיקא דרבנן הוא: ומאן דשרי לה מיקרי עבריינא ובר נידוי הוא. ואיתתא שריא. משום דחומרא דרבנן בעלמא היא. משא"כ בספיקא דאורייתא כה"ג. לא מהני לה שריותא דחכם. ולא אפי' טענת אונס בעולם. ולפ"ד מהרי"ט הכא נמי דינא הוא דתצא אפי' אתי יבם לבסוף וחלץ לה. משום קנסא. הא ספיקא חדא בדאורייתא. ואת"ל שאין כאן אלא ספק זה בלבד די לאסור. כ"ש בהצטרף עוד ב' ספקות לחומרא. שאפי' לכשתמצי לומר שיצאה ב"ק ואמרה הלכה כדברי המתירין ומפקיעין זיקת מומר. עדיין אין משגיחין בב"ק בנדון זה. שספק הוא אם הי"ל דין מומר המוחלט כמש"ל. ומה אם במומר הגמור החמיר מוהרי"ט ועשאו כודאי ישראל. כ"ש בספק מומר. ואת"ל שהיה מומר באותו זמן. עדיין י"ל שחזר בתשובה. באשר איננו אתנו לדעת מה הוא עכשיו. וכל המקילין במומר אין דבריהם אמורים אלא בידוע שהוא מומר בפנינו (בכל תנאיו. ר"ל שעובד ע"ז גמורה אחר שהתרו בו והתיר עצמו למיתה. דאל"ה אע"ג דעובד לפנים מאהבה ומיראה. או לתיאבון לטעמא דאיסורא. לאו מומר הוא לכל דבר. אלא להחמיר בלבד. כמש"ל בס"ד (סי' ג') באריכות. אבל לא יעשה כן בישראל להחשיבו כמת ועבר ובטל מן העולם להקל בערוה החמורה. מחמת טענה זו הרעועה שלא נתבררה) הרי אלו שלש ספקות (לחומרא) בשל תורה. ונעשה חבל האיסור עצום מאד חזק כחוט המשולש. מעתה אין כאן אפי' ריח ספק מצד זה אשר הטעה את המקילין במ"כ: כסבורים הם שכבר הוחלש והוקלש. ולא היא לא מנה ולא מקצתה. אפי' למה שזכינו בעז"הי להראות פנים יפות להסביר דעת כת המתירין. ומצא חן בעיני השומעים הרוצים בכך. לא עלתה על דעתנו לעשותו אפי' סעד באופן זה. אלא כדרך שזכרנו לעיל בתשו' (סל"א) בס"ד באר היטב. לא זולתה. וכי לא יפה עשיתי שלא סמכתי על דעתי להקל. כי יראתי פן אכוה ח"ו בגחלת איסור דאורייתא שלהבת יה. אף כי במקום שהגאון מהרי"ט ז"ל מחמיר. ודאי דברי כלא חשיבי (לגביה דמר ניהו רבה חד בדריה) והיו כלא היו. אפי' היינו מחמירים. כ"ש שאנו מקילין. אלא שכבר מבואר הדבר שלא חשבנו כזאת מעולם. א"כ לא נשאר רק לחקור את העד מה טיבו של עוב"ר זה. ואם יש ממש בדבריו:
1
ב׳והנה גם כאן נמצאים כמה אבני מכשולות. להקל הרבה קולות גדולות. במקום שהחמירו חכמים. אם במה שנצטרך לתת להערל דין מסל"ת. שרציתי לוותר על זאת בראשונה אם היה העד מברר דבריו שלא נתכוין הערל להתיר. (ובזה קצרתי בתחלה לפי שהיה נחשב אצלי האורך שלא לצורך. להיות פשוט בעיני בל"ז שאין מקום להקל בנדון הלז מחמת כמה טעמים שזכרתי. ואמרתי בלבי הערה הראויה תספיק. ועתה אפרש שיחתי) דהיינו שהיה הנער מבאר בדברי שאלתו וחקירתו את הערל על אודות המומר. שכל כוונתו היא לקבל הימנו מעות. באשר הוא קרובו וע"פ כתבו ורצונו בא לשם לתכלית זה בלבד. ואף זה אינו מספיק כלל כמ"ש בסמוך בעז"הי. עד שיוודע שהיה הערל מכיר את המומר וקרוביו שבהמבורג וידע שאין לו אשה או יבמה הנצרכת לידיעה זו אם עודנו בחיים אם לא. ואין לכל זה גילוי ורמז בהגדת הנער ולא משום אדם בעולם. והאמת הברור שהערל לא הכיר את המומר מארץ מולדתו כלל וכלל. וכיון שלא נודע להערל האמת אם יש לאפרים ההוא אשה או לא. סתמא דמילתא ודאי חשב בלבו שהנער הלז חוקר אחריו לצורך אשה. כמו שהוא ע"פ הרוב כשישראל מחפש אחר הנאבד ובודק בין הארמאים. ומה מועיל שאנו יודעין זה שלא היה צריך לו אז בשביל עדות אשה. אם לפנינו גלוי. לפניו מי גלוי. מניין לו להערל לידע שכך הוא. אפי' היה מגלה לו הנער האמת. עדיין י"ל שאין הערל מאמינו וחושב שהיהודי חושדו משפת שקר ומעלים האמת כדרך הרמאים. מדאגה מדבר פן יכזב בו. אם יגלה אליו כל לבו. לכן הוא אומר שעל עסקי ממון בא כיחש לו. ולפיכך אף הוא משטה בו ומרמה אותו בדברים שאינם:
2
ג׳והיינו טעמא דלא מצינו שחילקו ז"ל בשואל את הגוי תחלה. לאיזה צורך היתה השאלה. דלעולם כשמתחיל היהודי לשאול את הערל על אודות היהודי האבוד. שוב אין לו דין מסל"ת ואינו נאמן. משום דסתם גוי בחזקת משקר הוא במתכוין. ואינו נאמן עד שיסיח לפי תומו. שהדברים מוכיחים שאין לו בהם חפץ וכוונה. או בדברים הניכרים שאמת הוא אומר. למאן דאית ליה הכי. דאזיל בתר אומדנות והוכחות. כהנהו עובדי דמהרא"י ומהרי"ק ומ"ב. דמוכחי טובא דקושטא קאמר. דמה לו להתחייב בנפשו ולגרום לעצמו מכת מות על עסקי שוא. הא ודאי שאני. וכדאי למסמך עלה. בשעת הדחק כדסמכי הני רבנן בדכוותה דרב גוברייהו. ואפ"ה סגיאי מרבוותא דלא ס"ל הכי ופליגי עלייהו. דאיכא למימר קסבר דפליט מנגידא דקשי ממותא. משו"ה קמודי מאי דלא עבד:
3
ד׳וכן נ"ל כי קולא גדולה היא על פי הסברא. וכן מגמרא. דלא מיקרי מסל"ת בקדמתו שאלה. כדמקשי סתמא דתלמודא. והא איה חברנו קא"ל. ומשני כיון דחזיתינהו בכיא. ואמאי לא משני דעדיפא דהיא לא ידעה ולא הכירה את האיש שמת אצלה ואת שיחו. לדעת אם היתה לו אשה. כמו שהוא האמת בלי ספק דסתמו כפירושו דההוא מעשה דבני לוי. שהיתה בהעלם דבר תחלה וסוף. וכנראה מתואר הלשון. ולהר"ן לא סגי בלי הקדמת קישור דברים. וחשו לה נמי טובא מרבוותא. ודייקא כוותיה סוגיא ופשטא דשמעתא. ולא משכחינן שריותא אלא בהקדימה מסל"ת. וכן בכולהו עובדי דמסל"ת דמייתי תלמודא. הגוי התחיל מעצמו במסל"ת. לא באופן אחר. ולכ"ע לא דמי לההוא דבעלים מרדפין דחדית מהרי"ק. דלא מהני אלא בקדם קול הברה. מחיפוש וחקירה. דלא מפיק מדין מסל"ת בהכי כמבואר בתשו' הגמ"יי המתחלת חזרנו שהוא המקור לזה הדין. ובכמה תשו' אחרונים. אבל לא להקל מטעם זה בקדמה שאלה. דכללא הוא כי היכי דלא מפלגינן במסל"ת לאיזה סיבה הניעה אותו שיגיד ויספר המעשה שהיה. כמו כן להפך בשאל ישראל את הגוי תחלה. ג"כ לא נתנו דבריהם לשיעורין. ואין חילוק לאיזה טעם וצורך היתה השאלה. אלא לעולם הגוי המשיב את השואל. יצא מכלל מסל"ת. וכן בדין שאין לך בדברי חז"ל אלא כמו שאמרו. בין שאמרו לסמוך על הגוי במסל"ת. בין שאמרו שלא לסמוך עליו במשיב לשואל. הכל מדבריהם ז"ל הם אמרו והם אמרו. ואי אתה רשאי להוסיף קולא במקום שהחמירו. ונראה דהיינו טעמיה דתשו' עבודת הגרשוני דהו"ל לאותובי אמשאת בנימן. ותו הו"ל למטען עליה מהירו' דאייתי במרדכי וב"ל ס"ב דכל ששואלין אותו. הו"ל מתכוין להעיד. ור"י נמי מודה בה כמ"ש הרב בתשו' הנ"ל. ועל כרחך אתה אומר כן. שהרי ר"י מחמיר בה יותר מר"ל כדאיתא בגמרין. ובכל ששואלין אותו בין ישראל בין גוי במשמע. וכמה הפליג הר"ן ז"ל להחמיר אפי' בשואל גוי לגוי. כמ"ש בתשו' היבמה. ואע"פ שהיו שם כמה הוכחות נכוחות ואומדנות נאמנות ביותר ורגלים לדבר הרבה מאד כמו שיראה מטבע הענין. עכ"ז לא הועיל להתיר היבמה ממומר ע"ש. הא ודאי פליג הר"ן עליה דמהרא"י ומ"ב דקאי בשטתיה:
4
ה׳ובאמת דברי המ"ב צריכין גדר. ולא לעשותן בקעה פרוצה אין חומה. שמא כל הבא לקפוץ קופץ בראש קל ונוח לתשחורת. להשתמש בהם בכל מקום לפי שיקול דעת כל א' וא' כאשר ישר בעיניו ולבבו לו כן ידמה. ויסמוך בדעתו לומר בודאי אמת נכון הדבר וכדאי להאמינו. אבל חי נפשי אין לתת דבר בחירה כזאת ביד מורי הוראות שבדורנו. ואם בדבר שבממון שהנהיגו ודנו חז"ל להוציא ממון ע"פ אומדנא מוכחת. ואע"פ שגם הפקר ב"ד הפקר. מ"מ הסכימו בתי דינין בדורות שאחר התלמוד מיד (עם כל תקפם וגבורתם). שלא לבטוח בעצמם ולא להשען על בינתם. ובטלוה לדינא דאומדנא כמ"ש הרמב"ם ז"ל ונקבע בש"ע סט"ו ושנ"ו. עאכ"ו שראוי שנגזור על עצמנו בדורנו דור יתום הלז יתמי דיתמי. ובדבר שבערוה ואיסור של תורה שלא לסמוך על אומדנא והוכחה. חדשה שאינה מפורשת בדברי חז"ל. אף שתהיה חזקה לעינינו בעוצם כחה. צא ולמד מפסקי מהרא"י בסי' רכ"ד שעם היות היה דבר ברור אצלו ואצל הכל שאמת הדבר שמת הנעלם. לא רצה לטפל בהיתר לסמוך על אומדנא. עם כל תוקף חכמתו וגבורתו כנודע:
5
ו׳ודאתאן עלה בנדון הלז שאנו דנין עליו איני רואה מקום כלל לאומדנא טובה. ואינני יודע מה טיבה. מה טובה ויפיה ומה שבחה. ולא אוכל לרדת לסוף דעת המורה יצ"ו. מה ראה שגזר אומר שאמת נזרקה בפי הערל כנים דבריו ונאמנים. ודן על דברים שבלב ולב ידברו ולשון תרמית בפיהם ירצו סלה. ואם לפנינו גלוי שלא היה הנער המגיד צריך לעדות בעת ההיא. לפני הערל מי גלוי. (ומהרי"ו ספ"ח שאני דביודעו ומכירו הוה עובדא):
6
ז׳וגדולה מזו אני אומר שאפי' היה הערל מכיר את המומר ממקומו ויודע שאין לו אשה ושגם אחיו עודהו בחיים אז. אם היה בקי בטיב ישראל ויודע שאשת אחיו החשוך מבנים. סופה להיות זקוקה להמומר. אם ימות אישה על פני אחיו. ג"כ אינו נאמן. ולא אם עודנו חי. אם אינו מסל"ת גמור כדינו. דחיישינן דמסיק אדעתיה דמיית אח. מקמי דמיית מומר. ונפלה קמיה ליבום. ומתכוין להעיד ולהתיר לעתיד לכשיצטרך הדבר. ולקלקלה קמיכוין ולא מהימן. דגרע ודאי מה' נשים דחיישינן בהו כה"ג לחומרא. ולא סוף דבר הבקי בתורת משה ויודע בטיב ישראל. אלא אפי' אינו בקי בטיב ישראל ובדיניהם. לא פלוג רבנן. דחזקתו משקר כל שאינו מסל"ת כמש"ל. והוא פשוט וברור:
7
ח׳ותמה על עצמך אם אפשר לומר בענין אחר. אטו כל היכא דשאל היהודי (או אפי' הערל למ"ד) מתחלה אחר הנאבד. דתו לא יהבינן לגוי המשיב דין מסל"ת. מי קמצרכינן דבעי ליה למידע שיש אשה להנאבד. ואל"ה ניתלי במידי אחרינא כגון לתלות שבאו לחקור על עסקי ממון שביד הנאבד וכדומה. ואע"ג דהויא מילתא דשכיחא טובא. לא אזלו רבנן אבתריה לקולא חלילה. אטו פונדקית ושאר עובדי דבגמרא במכירים אותו שהיה נשוי הוה עובדא. אי איתא לא אשתמיט תלמודא לאשמועינן כה"ג. ואיברא איפכא שמעינן מהנהו עובדי דקולר ב"א ושארא. דלא היו מכירים אותם ולא שמותיהם. והחמירו בהם להצריכן קברתיו כמ"ש ז"ל. גם לא שמענו כזאת בדברי המחברים אשר מעולם. דוק ותשכח דוגמתן לאלפים ולרבבות בספרי התשובות. אם אמרתי אספרם מחול ירבון. ומי ומי שמקל בדבר לתלות השאלה בדבר אחר. דווקא בשאלה כללית כגון על עסק ספינה ושיירא. לא פרטית דהיינו השואל על ענין פ' הנאבד ביחוד. בזה אין אומר ואין דברים להקל. לתלות בד"א שאינו נוגע להיתר עגונה. כדי להאמין הגוי המשיב ועונה. נשתקע הדבר ולא נאמר. ונלאיתי לאסוף ולחבר ולהזכיר כל בעלי תשובה המוכיחים אמתת זה. גם יארך הענין מאד. ויצטרך לחיבור בפ"ע. והרוצה לעמוד על האמת ימצאהו מיד אצל כל זוית ופנה בכל ספר וחיבור שעוסק בענין הלז. ויעיד שכך הוא בלי ספק:
8
ט׳ונקוט כללא דריב"ש בידך גמל"ת חידוש הוא. הבו דלא לוסיף. ואפי' בדינא דבמאי עסיקיתו שרצה הריב"ש לתת לו דין מסל"ת ודבריו נכוחים למבין. עכ"ז לא בטח בכחו הרב והעצום. וביטל דעתו מפני דעת הר"ן רבו. ומטעם הנ"ל שאין להוסיף קולא. וק"ו לחידוש בן חידוש ר"ל בקדמה שאלה. שהרי אינו מסל"ת מעתה. ואתה אומר להאמינו מטענת אומדנא והוכחה ורגלים לדבר. להוציאו מחזקתו שהחזיקוהו חז"ל סתמו משקר. שאינך יכול להכניסו בגדר מסל"ת הנאמן. אם לא תהא ההוכחה גמורה ונכוחה לא תוכל לבא בה חשד ואמתלא משום צד. אבל במקום שיש לתלות ולבטל ההוכחה והאומדנא. חזרה חזקה למקומה. שהגוי לעולם בחזקת שקרותו עומד. ואשה בחזקת איסור עומדת. זה ברור מאד לא יעלה על הדעת שימצא חולק ומפקפק בכך. על כן אי אפשר לעמוד על אופיה של סברת המורה יצ"ו כאן. דלא דמיא לשום נדון מכל עדות גוי. הנז' בשום מקום בספרים אשר ראיתי ומצאתי עד הנה. כי בכאן לא ידע הערל ולא הכיר את האיש ממקומו. ועדיין אנו במבוכה אם הכירו מעולם לזה הנעלם. ומסופקים אנחנו אם בא כלל לאיטליא. איך אפשר לתלות להקל מחמת שלא היה היהודי צריך לעדותו אז בשביל היתר אשה. הלא זה ודאי אינו שום אמתלא. אפי' היה בפנינו מכירו בבירור כנז"ל. כ"ש באופן הלז שאי אפשר להוציאו משום זה מחזקת סתם גוי. גם מי הגיד לו שאין הגוי חשוד לשקר אלא דווקא להכשיל לישראל באיסור ערוה. וכי אינו עשוי לשנות ולהעלים האמת מישראל. בסבת שנאה המוטבעת בו. ומן הסתם עינו רעה ורוחו זרה לבן ברית. להגיד לו דבר אמת על פי בקשתו. אפי' בדבר שאין בו תועלת ידוע. כ"ש בדבר שיודע שיועילהו וימשך ממנו איזה טובה בהודיעו האמת היכן פלוני שרוי. שיוכל להשיגו ולהפיק זממו עמו. הלא בלי ספק יטעה אותו בכל ענין שיוכל. כדי להוציאו בפחי נפש. לשוב לביתו ריקן. על כן הוא אומר שמת מזמן רב האיש אשר הוא מבקש. ולא ישיגנו למען יחזור לאחור ולא יוסף עוד לבקשו. וימנע מבוא בדמ"ים. או חושש שלא ימצאנו ויחזירנו למדינתו ולאמונתו אם יתראה עמו פנים בפנים. ויגלה אליו בלב תמים. לכן הוא מייאש את לבו שלא ימצאנו עוד. כדי שישוב לדרכו ויחזור לביתו ולא ירדוף אחריו עוד. ונמלט מידו. והיהודי לא ישיג רצונו ומבוקשו. וממילא לא ניצל ממכשול בעדות אשה הנולד מזה. והרי זה דבר קרוב מאד ופשוט. ומאחר שקדמה שאלת הנער להגדת הגוי. הא ודאי לא מסל"ת שמיה לגמרי. ומה מאד תמהתי מה הלשון אומרת שזה ברור. מה ראה המורה לומר כן. חס ליה למר. מלומר על מר מתוק למתוק מר. ואילמלא אדם אחר היה אומרה הייתי אומר בלול איתמר:
9
י׳מה שאמרתי שהקל לסמוך ע"ד המתירין בלא שם אביו. באמת כן הדברים מעידים על עצמן שהיא קולא גדולא נגד כת חזקה ועצומה מחכמי ישראל היושבים ראשונה במלכות ההוראה. והסכים על ידיהם הרב המובהק ומומחה לרבים המאסף לכל המחנות הגאון מהרח"ש בקונטרס עגונות. החליט הדבר דלא סגי בלא הני תלתא שמו ושם אביו ושם עירו. ועוד הוסיף לומר שיש לחוש לדברי הנ"י דקאי בשטת הרמב"ן ודעמיה. דסברי בכולי האי לא סגי. היכא דהוחזקו ב' יוסף בן שמעון. אע"ג דלא שכיחי שיירתא ומצרכי בדיקה. ובעיר גדולה ודאי הוחזקו טובא דמתרמי שמא כשמא ביה ובאבוה. ומה גם בשמו בלחוד. דפשיטא כמה יוסף ואפרים שכיחי בשוקא. ואע"ג דלא הוחזקו. כהוחזקו דמיין. כדאמרינן בחבו בר נאני. ויש שמחמירין בה אפי' בבדיקה. וחפוש לא מהני לזמן מרובה. דאיכא למימר אינש אחרינא דשמיה כשמיה נמי נפק מהתם. ונשכח זכרו מרוב ימים. ומילתא דלא רמיא עלייהו דאינשי היא לאדכורי אי לא נפק אפרים אחרינא מה"ב כל ההוא זימנא. וגם אם לא סיים שם העיר. חייש הגאון מהרח"ש לשטת הרמב"ן וסיעתו. דפסקו כר"ז דחייש לתרי שוירי. ועכ"פ בבציר מתרי מגו תלת הנז' לא סגי. ר"ל בשמו ושם אביו או שם העיר. עד דאיכא נמי סימנים נאמנים כמ"ש מהרח"ש. וכל זה בלא הוחזקו. כ"ש בהוחזקו. ובלא שכיחי שיירתא. כ"ש היכא דשכיחן. וכל זה בהוחזקה הליכת הנעלם (שאנו מבקשין להתיר אשתו או זקוקתו) או הנמצא הוחזק שהלך לאותו מקום שהועד שמת שם. ויש שמצריך לידע ג"כ שהגיע ובא לשם. אז אין חוששין ליוסף בן שמעון השני שבא ג"כ שם. בדלא הוחזק שהלך משם לשם בדלא שכיחי שיירתא. לא באופן אחר. ולכ"ע לא דמי לעובדא דיצחק ר"ג ולא לשני יוסף בן שמעון בעיר א'. דהתם רגלים לדבר ושור שחוט לפניך. שהרי ידענו שיצא מכאן לילך לאספמיא. שאפי' לא ידעו עדים שהגיע לשם. אומרים כאן נמצא וכאן היה. ותו דאיכא נמי סימנין טובא. וכ"ש בב' יוסף בן שמעון בעיר א' דאיתנהו בבדיקה. משא"כ בהלך לו למדינת הים. ולא ידענו לאיזו מדינה הלך ופנה. כענין הלז. אפי' הועד עדות גמור שמת במקום רחוק מי ששמו כשם הנאבד שהלך מכאן. פשיטא שאין משיאין על פי עדות כזו. ובחזקת א"א עומדת. דכיון דפריש ואזיל לעלמא ולא ידעינן להיכא אזל. ודאי דאזלינן בתר רובא דעלמא. אע"ג דליתיה קמן. כדקיי"ל בכל דוכתא דאזלינן בתר רובא דשכיח. כ"ש במידי דאיסורא דאפי' בתר מיעוטא דלא שכיח אזלי רבנן. כ"ש בשמא גרידא דלאו כלום הוא. פוק חזי כמה יוסף ואפרים איכא בשוקא. כ"ש בכולא עלמא. דטובא איתנהו בהך שמא. ותלינן ליה ברובא דעלמא דשכיחי אינשי בכל דוכתא. דמיקרו אפרים. דודאי הוחזקו רבים בזה השם. וכה"ג לא צריך לשכיחי שיירתא וכ"ש בדשכיחן נמי. דבאיטליא ודאי שכיחי שיירתא טפי מבעלמא (עיין בכל זה בק"ע דמהרח"ש (ד"ל ול"א ביחוד) ותמצא הכל מבואר היטב) ומ"ש המורה מפורש בהרבה ש"ות דסגי בלי הזכרת ש"א. והראה איזה מקומות. אמינא ליה רבותא למחשב גברי. עיין בקונטרס הנפלא הנ"ל ותראה אגודה גדולה של חכמים וסופרים קדמונים ואחרונים אחזו שער סגרו ואין פותח מהר להקל. וכזה ראוי למורי הוראות לעמוד בפרצות לגדור ואבני מכשול לסקל. ולא להשען על המקל. המגיד לכל לב יודע מרת נפשו אם לע"קל. בי"ת הבד"אי כ"ריך ותנא לברא מנא מנא תקל:
10
י״אומ"ש דבמומר יצא מכלל איסור דאורייתא. כבר אמורה מפי זקן יחיד מומחה בהוראה מהרי"ט ז"ל דליתא. וכבר זכרנו שגם דעת בעלי הש"ע כך היא. ועוד אדרבא י"ל דגרע טפי במומר. דמשו"ה אפי' ע"א גמור לא מהני ביה אפי' למאן דמקל גם ביבמה. במומר י"ל דמודה דלא מהימן ע"א אף הכשר להעיד. וכדבעינן למימר לקמן בס"ד. וכ"ש במי שאינו מוחלט למומר גמור כמו שהצענו. שלא נתברר כל עיקר אם עבד ע"א בפועל ובמתכוין להכעיס. וגם אפשר שחזר בתשובה לע"ע באחת המדינות הרחוקות במקום בטוח שלא יעבירוהו על דת ולא יתפשוהו בשביל שעזב ע"א וחזר לאמונת ישראל. על כן נתרחק ופירש למקום שאין מכירין אותו. למען לא יוודע לאיש זר ולא יתגלה ענינו. ולכן לא נודעו עקבותיו ונעלם ענינו ומעמדו כעת. ואיך אפשר א"כ להקל כלל מטעם זה. שאין מי שעלה על דעתו מעולם כך. כי אם דווקא בידוע בבירור גמור שעומד במרדו וכופר בעיקר במזיד בלי פקפוק. מה שלא נמצא כאן:
11
י״בואף לכשתימצי לומר דדווקא הוחזקו שנים בשם זה שנאבדו בעינן. ואי לא לא צריך בדיקה. ונאמר נא דדי בהוחזק בשם פלוני ע"פ עצמו. הני מילי בישראל דעלמא. אבל מומר ודאי אינו נאמן על עצמו לומר שכך היה שמו ביהדות. ולתמיהתי הנ"ל דבעינן עד דאמר הני בי תלתא. ר"ל שמו ושם אביו ושם עירו. כבר הייתי רוצה לתרץ דעת המורה יצ"ו דשאני הכא כיון דקאמר מומר. הדר הוה ליה כי כינוי. דמהני נמי כמו שם אביו לדעת כמה גדולים בעלי תשובה. וכן הדעת נותן. אע"ג דמעובדא דיצחק ר"ג לא משמע הכי לכאורה. אם לא שנדחוק ונאמר מעשה שהיה כך היה. וכבר היינו מפויסים בכך אם לא עמדה בפנינו זו החששה. דאי הכי איברא אדרבה גרועי גרעה לסהדותיה. דבמומר חשו לו ז"ל ולא מהימן כלל להחזיק לעצמו שם פ'. דשכיח דמכוין לקלקלה. וכ"כ מהרמ"ל בתשו' (סי' קי"ח) וכ"ש הכא דלא הוחזק במומר כ"א ע"פ עצמו. דילמא גוי הוא דאסיק בשמא דיהדות כדי להרויח ממון בין הנכרים ע"י המצאה זו. להחזיק עצמו ביהודי העובר לדתם. שרגילין להרבות לו מתנותיהם. מי ראה מי ידע אותו שהגיד עליו הגוי שמת בהסגר: אם היה יהודי מעולם. גם הערל המגיד לא יוכל לדעת זאת ולא ביאר שהכירו היותו יהודי בתחלה. רק מפי המת הוא חי:
12
י״גודקאמינא לחוש לתרי המבורג. שפיר קאמינא. לאו ק"ו הוא. אם לתרי שוירי חיישינן. אע"ג דלא הוחזקו. איך לא נחוש לשתי המבורג. שהרי הוחזקו בעולם. ואף אם נקרא הא' הומבורג או האמבורג. בחילוף נקודה א' אינו משתנה השם על ידי זה שינוי נרגש. ולא ניכר כל כך (וחזי מאי דקמן שהסופר המעתיק תשובת המורה י"ץ. לא קפיד בלישנא. וכאן נמצא כתוב הומברג במקום המבורג. כמו שתראה לעיל בגוף התשובה. שלא נשתנה הכתב כל עיקר) ומאחר שהן דומין במבטא. וביחוד במדינות מיושבות מעם לועז. בודאי אין מקפידין על לשונם בקריאת שמות המקומות הרחוקות מהם. אם הוא בדקדוק כראוי. ואינם מבחינים ההבדל אם קורין בפת"ח או בקמ"ץ או בחול"ם או קבוץ. כי בקל מתחלף הניקוד בלשון אחרת. מאחר שהשם דומה בכל אותיותיו. כה"ג אף מאן דלא חייש לתרי שוירי מסתמא. הכא חייש. וכ"ש למ"ד דחיישינן לתרי שוירי אע"ג דלא הוחזקו. דניחוש ודאי לתרי המבורג אפי' תימא דלא הוחזקו. ואי משום דהמבורג עיר גדולה היא ומפורסמת ולא שכיחי תרי בעלמא. כדס"ד דמהרח"ש לענין נהרדעא. הא לאו מילתא במ"כ. ואיברא איפכא הוא. תדע ירושלם ורומי וקונסטנדינה ואלעכסאנדריע אנטוכיא יוכיחו כי לכולם מצינו דוגמתן. ירושלים הרי בפירוש אמרו חז"ל בעירכין תרי ירושלם הוו. רומי ישנה עיר אחד בא"י ששמה כך כמ"ש בכפ"ו. מלבד מה שנז' במפת העולם. אלכסאנדריע יש יותר מעשרה בעולם. וכן אנטיוכיא יש הרבה יותר מעשרה הנקראים בשם זה. וכן קונסטאנטינה יש יותר מא' כנראה למביט ברושמי הגיאוגרפיא. (ומכאן השגה ג"כ על מה שכתב הרב הנ"ל ז"ל בתשו' לענין שם מתא קונסטאנטינה) וכן תמצא רוב העיירות הגדולות המפורסמות ומופלגות בשם. לכולן יש להן אחיות לפחות בשמותן. אם לא באיכותן בארכן ורחבן ומהותן. כמו לונדון העיר הגדולה לאלהי' יש כנגדה עיר א' במדינת שונין במלכות שווידן. הנקראת גם כן לונדון. פרנקבורט דמיין מטרופולין בארץ אשכנז. יש לה שותפת בשם על נהר אודר וכהנה רבות מאד דוק ותשכח. לפיכך נהפוך הוא ממה שחשב הרב ז"ל. אבל באמת העיירות הגדולות דבר פלא הוא כשימצאון יחידאין בשמן. כי ע"פ הרוב נתקנאו בהם אחרים להקרא ג"כ בשמן. לייקר ולפאר שם מקומם בשם הנודע לתהלה ולתפארת. משא"כ במקומות הקטנים פחותי הערך. אינו דבר מצוי לגמרי שיקראו שנים בשם א'. כגון שוירי. כי לא לכבוד וגדולה יחשב. לכן רקבובית תעלה בשמותן ולא מסקי בשמייהו. אלא בדרך זרות:
13
י״דועוד יתר על כל האמור הא ודאי לא דמי כלל לעובדי דתלמודא במי שהזכיר שם עירו שהיה דר בה (מלבד מה שכתוב לעיל שצריך ג"כ שיוחזק בדרך ההיא ע"פ עדים שבא מעיר מושבו ודירתו ושהגיע לעיר ההיא שמת בה) לפחות צריך שיאמר הוא שדר שם ובא עכשיו לכאן. משא"כ בזה. שאפי' לפי דברי הערל לא הגיד שהיה דר בהמבורג זה האיש אפרים. שלא אמר הגוי אלא שאפרים מהמבורג מומר מת בקלוסטר. ואין זו הוכחה שנולד או דר בהמבורג. ולא אפי' שבא משם. דאפי' אי מהתם קאתי. דילמא מעלמא אתא. ואורחא הוה ליה ואיקלע להמבורג. ואזיל מהתם לאיטליא. והרי לא הוחזק זה שהלך מה"ב ובא לאיטליא. לא ע"פ עדים. ולא ע"פ עצמו. ולא אפי' שהלך בדרך ההיא בלבד. לא נודע ולא נתברר בשום אופן. אם כן אפי' אתה מאמינו לערל בדברים הללו כמסל"ת. ולא תחוש להמבורג אחרת כלל. אני אומר שכך נקרא בשם ליווי אפרים המבורג. על שם אבותיו שהיו דרים בה (כמו שידעתי בשם אנשים חשובים באמשטרדם נקובים בשמותם הנאה להם ראובן ויעקב אחים המבורגר וידועים ונקראים כך בפי כל אדם. עם היות לא ראוה מימיהם ולא עמדה רגליהם בשערי ה"ב מעולם. רק על שם אבי אבי אביהם דור רביעי ישובו הנה. ושלשה דורות שיצאו ממנו. לא ידעו לא ראו המקום. אעפ"כ לא נעתק השם מן המשפחה ונשאר זכרון לבני בניהם לדור אחרון) או לפי שצמח ונתגדל בה"ב שנולד בה. ונתיישב אח"כ בעיר אחרת. שלא נעקר שם לידתו ממנו. או מולדת אבותיו היא. והוא לא נולד בה ולא מצפה לראותה. וזה דבר המצוי לרוב שהרבה בני אדם דרים כאן אתנו פה. ונקראין על שם מקומן הראשון שיצאו משם הם בקטנותן. או אבותיהן באו משם לכאן. והבנים בניהם לפעמים לא ראו אותו מקום מעולם. ועדיין לא זז שמו מהיותו נקרא עליהן בכ"מ שהם מאותו גזע. כגון שיש פה משפחות ידועות שכל אנשיה נקראין בשם ליווי ויחס עיר כמו פ' קליף פ' שטט הגין פ' רינטל וכדומה רבים מאד עם שלא ראו ולא הכירו אותן המקומות מעולם. נטפלו להם שמות אותן המקומות והוחזקו בהם ע"י אבותיהן שבא גזעם משם ונתיישבו כאן. וירשו הבנים הכינויים ויחוסם למקומותם מאבותם. והוא דבר ידוע הנהוג מאד ושכיח בכל המדינות. וכן נמצא בכתוב רבים כמו זה דואג האדומי צלק העמוני אוביל הישמעלי יזיז ההגרי וזולתם. שהיו ישראלים ונקראים על שם המדינה מארץ העמים שהיו דרים בה מלפנים בימים קדמונים הם או אבותיהם וזקניהם למשפחותיהם. וכך אני אומר אפרים זה שהיה קורא עצמו על שם המבורג. לא זהו שאנו מבקשין. אלא אחר הוא שנקרא כן. מחמת אבותיו שהיו דרים בה. והוא לא ראה אותה מימיו. או שבילדותו נעתק משם ונתיישב באיטליא או במדינה אחרת בשנים קדמוניות. ואעפ"כ לא נעתק שם כינויו ממנו. והוא שהמיר ומת שם. ומי מוכיח שזהו הנדרש. וכן מצאתי להרב בצ"צ בעובדא דחיים בון. ופשוט הוא דאפי' חיפוש אינו מוציאנו מידי ספק זה. שאפי' נבדקה המבורג. ונמצא שלא יצא משם אפרים אחר אף ממאה שנה והלאה. עדיין הספק במקומו עומד:
14
ט״וקולא דעד א' ביבם. ודאי קולא גדולה וידועה היא. שאין א' מהגדולים שבטח בכחו לדחות דעת הרא"ש ולסמוך על היתר זה בלבד. וכן בדין. אי משום דסלקא סוגיא הכי. ואי משום דבל"ה אפי' את"ל דאיפשיטא בעיא דלא משקרא מחמת דסניא ליה. דאיכא למימר נמי דמרחמא ליה. נמי איכא לספוקי. שאם אמרו ע"א נאמן באשת איש דחמיר לה טובא. הבו דלא לוסיף להאמינו ביבמה לעלמא דקיל. וכי היכי דאיהי לא מהימנא. משום דטעמא דאקילו בעיגונא. דדייקא ומינסבא מתוך חומר שהחמרת בה בסופה. לא שייך ביבמה. (אע"פ שכל י"ג דרכים בה. מ"מ אין בניה ממזרים אלא לדברי יחיד) משו"ה נמי מסתברא דאוקמוה אדאורייתא דע"א לא מהימן. ואם לחשך אדם לומר. א"כ אדקמיבעיא לתלמודא בעד א' אי טעמא משום דסניא ליה. תיבעי אפי' דזימנין רחמא ליה. וקמ"ל רבותא לדידן האידנא. דאף למשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת. דתו לא שייך טעמא דסניא. אפ"ה מיבעיא אי מהימן משום דקיל לה ולא דייקא. אף אתה אמור לו אין הכי נמי דלא הוה צריך תלמודא לטעמא דסניא. אלא אליבא דר"ע דס"ל יש ממזר מחייבי לאוין. דלדידיה לא קיל לה. משו"ה איצטריך לאשכוחי טעמא דשייך אפי' לר"ע. דאכתי לא מהימן מטעמא דלזימנין סניא ליה (דהוא ודאי ספק שקול וחמור. וכדמסקינן גבי מזכה גט במקום יבם דחולצת מה"ט) וכדשנינן למתני' דאין האשה נאמנת לומר מת יבמי. אבל לפום מאי דקיי"ל דאין ממזר מחייבי לאוין. פשיטא דלא צריכינן למדחק ולמיהדר אטעמא דסניא ליה. דבלא"ה לא מהימנא. מטעמא דקיל לה איסור לאו ולא דייקא. משו"ה לא אקילו בה רבנן לאשתרויי בעד א'. לעקור דבר מן התורה. שאין דבר שבערוה פחות משנים. כך אני אומר לקיים דעת הרא"ש שהיא מסכמת עם פשטה של הסוגיא. והעיד נ"י שכ"ה הסכמת רוב הפוסקים. ולא שבאתי אני להכריע בין ההרים. ח"ו ידעתי ביני לבין עצמי ידעתי. שאינני כדאי להגיד דעתי. ואין הכרעתי מכרעת. לעקור או לטעת. אלא שהאמת עד לעצמו. וכל הגדולים לא עשוהו אלא סניף במקום שראוי להקל מטעם אחר. משא"כ בנדון כזה שיש בו כמה קולות בלא"ה. ואצ"ל בעד א' מפי הגוי. שהיא עוד קולא אחרת נגד הריב"ש ז"ל וסיעתו. שאפי' בעגונה דעלמא לא התירוהו. ואף כי בגוי משיב לשאלה. דפשיטא טובא הבו דלא לוסיף עלה תו קולא אחריתא:
15
ט״זועוד יש כאן קולא נוספת שנשמטה זכרונה מאתנו בראשונה אגב ריהטא. דהא בעד א' בקטטה. אפי' באשת איש פסקו כל הפוסקים לחומרא. וכ"ש ביבם כה"ג ליכא דשרי בקטטה. אף לדידן דקיימא לן מח"ק. דאפי' בע"א שלא בקטטה. מיבעיא מיהא. ומידי ספק לא יצאנו לדברי הכל. ק"ו במקום קטטה נמי. ומומר דין קטטה יש לו בלי ספק וגרע מנה. וכן כתוב בהג"ה ומוסכם. מעתה עאכ"ו דלא סגי בע"א כהאי גוונא. וזה ודאי ק"ו שאין עליו תשובה. וכולהו טטמי דאיתמרו במאי דאקילו רבנן בעיגונא. פשיטא דלא שייכי בגווה. דהא ודאי סניא ליה לכ"ע. ולא דייקא כלל. ולא חמיר לה נמי. אי משום דאיסור לאו הוא. ואי משום דהוה נמי מומר. דזיל וקיל לה טובא. נמצא תקנתה קלקלתה. ולא חיישא כלל לחומר שהחמרת עליה בסופה. ומילתא דעבידא לאיגלויי נמי ליתא הכא. מאחר שנטמע בין הגוים (וזה שלא כדברי ב"ש דקסבר דמהני קולא דמומר. לאצטרופי לקולא דע"א ביבם. דלא ליחוש לה לגמרי. והא ודאי הויא תיובתא דאזיל בתר איפכא. אדרבה אפי' לכשתימצי לומר ע"א ביבמה דעלמא מהימן. מ"מ גבי מומר לא. כדאמרן. והמורה יצ"ו נמשך אחר ב"ש ולא חש לקימחיה במ"כ) עאכ"ו בזה שנעלם מעינינו זה י"ב שנים והלך למרחקים. על כן אבד שמו וענינו ונאסף זכרו מבין היהודים. פשיטא דאזל ליה חזקה דדייקא ומינסבא אפי' באשת איש דעלמא. ואצ"ל ביבם דבלא"ה סניא ליה וקיל לה טובא. דלא דייקא כלל וסמכא על קול ענות חלושה. והויא נמי מילתא דלא עבידא לאיגלויי כי האי גוונא. בשגם טעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי לא מהני אלא בע"א ישראל. להימוניה כבי תרי. משום דלא משקר כה"ג אפי' לשום הנאה ותועלת. משא"כ בגוי דחשיד לשקורי אפי' בלא סיבה. רק מחמת אשר פיהם דיבר שוא. ולכן חזקתו משקר ואין לו נאמנות כלל. אלא במסל"ת בלי כוונה. דלא אדידיה סמכינן. אלא דקושטא דמילתא הוא כה"ג. על כן אינו מועיל לו מילתא דעבידא לגלויי. דאפ"ה חציף לשקורי בה. גוי עז פנים ולא נמסר סימן הבושה למי שלא עמדו אבותיו על הר סיני. על כן לא יבוש ולא יכלם אף אם יודע שיתבדה לא יאחז בסבך הכזב ולא תחשב לו חרפה. ולא חייש אי מיגליא מילתא לבסוף ולא אכפת ליה בכיסופא. וכיון דאיהו לא מהימן. לא עדיף מניה הך דאתי מחמתיה. ואפי' היה ישראל כשר ונאמן. כדאמרינן בעלמא מי איכא מידי דאילו נכרי אמר לא מהימן. ואילו אמר ישראל משמיה מהימן פרק חזקת (דף ל"ו):
16
י״זוהאחרון הכביד. כמשא כבד מחול ימים יכבד. כבד פה וכבד לשון עלגים. תמהר לדבר ז"כות. וללמוד חובה לאדם שלא בפניו. שאפי' לא הוכרז. מ"מ כמה הרחיקו להתרחק מן הכיעור. ותו דכה"ג לא בעי הכרזה וק"ל. לא יהא אלא סנו שומעניה. או יצא עליו קול וחשד בעלמא שרגיל להתייחד עם העריות. שפסול לעדות אשה. כדאי' בסל"ד. עם שכשר לעדות ממון כדאי'. ואף בדיני ממונות אשכחן סוג כשרים. ואפ"ה לכתחלה מכוער הדבר לקבל עדותן. כ"ש לדבר שבערוה. דאפי' את"ל בדיעבד כשר. אין ראוי לכתחלה לעשותו עד. והא ודאי דמיא ממש למ"ש בכתבי מהרא"י (סי' רכ"ד) הובא ביתה יוסף. וכ"כ כה"ג כמה גדולים בעלי תשובה אחרונים ז"ל. וק"ו בזה שהיה פסול גמור דבר תורה כמפורסם. דלא מתכשר אלא בתשובה מעלייתא והדבר ידוע שלא עשה מאומה לא מנה ולא מקצתה. אפי' לשאר דברים. ואצ"ל לעדות אשה. ועוד שעדותו סתורה מעצמה וכלה מאליה. כאלה נובלת עליה. שהרי כל יסודו בנה על פי אמו זקנתו. שהגידה מבנה פלוני איך הוא כעת חי באיטליא. וכתב לה שיש לו ממון רב. ושחושק לראות א' מבני משפחתו לתת לו ממון הרבה. ע"פ הדברים האלה נסע הוא לשם כרודף אחריו להשיגו. והלך בדרך רחוקה כזו ובהוצאה רבה. מכלל שנתברר לו שעודנו חי בימים ההם. ובעת ההיא ששם הנער לדרך פעמיו לאיטליא לבקשו (דמספיקא לא עקר נפשיה. מאן ציית למילי דכדי וכדיבי. ועקר סיכיה ומשכניה ורהיט. לאורחא רחיקא וזוודא קלילא. אי לאו דברי ליה וקים ליה בגווה דמילתא דקושטא היא) והרי אנו יודעים וכל העם אשר בשער עדים פה היום כולנו חיים ת"ל. וזוכרים היטב שנסיעת הנער מכאן לאיטליא לא עברו עליה שש שנים. מאותו זמן עד עכשיו. ואם אתה מאמינה לזו בהליכת בנה לאיטליא שלא הוחזק ללכת בדרך ההיא ולא נודע לזולתה. כי אם על פיה (ובאת לסמוך עליה בזו. נגד מה שאמרו שאין חמש נשים ולא גוי שאינו מסל"ת נאמן. לא לאסור ולא להתיר) א"כ איך אפשר להאמין להערל המגיד שכבר עברו יותר מי"ב שנים שמת הנעלם. ולסתור הדברים שאמרה האם היודעת את בנה ומכרת בו וענינו וטיבו. ואיה מקום מצבו באמת. והגיע לה מכתב ממנו כנזכר בתשו' המורה יצ"ו. ועל פיה עשה נכדה מעשה רב. ואף בלא"ה אפי' גוי מסל"ת. בהכחשה ודאי לאו כלום הוא. ואפי' הוכחש משאר פסולי עדות דכוותיה. כ"ש אשה דאין פסולה מחמת עצמה. וכ"ש באומדנות המוכיחות ורגלים לדבר שכך הוא האמת. שהשיגה ממנו כ"י בהודעה כדברים האלה. שאמר הנער משמה. ועל פיהם שלחתהו לשם. ואם רצונך להאמין הערל יותר מאיזה טעם שיהא. ועם היותו בלתי מסל"ת. א"כ על כרחך שקר דיברה האשה. ומניין לנו לדעת שיצא כלל לאיטליא. והארץ רחבת ידים לפניו. ואפרים טובא שכיחי בשוקא. ומהמבורג דקאמר לאו מילתא מכמה טעמי. חדא דלהמבורג נמי איכא למיחש לתרתי. ותו דאיכא למימר אפרים אחרינא נמי נפק מה"ב מזמן רב. או דילמא אפרים אחרינא עבר דרך ה"ב ואתא לאיטליא. או דילמא אפרים מה"ב שנולד שם ולא המצפה לראותה. ובילדותו עקר משם. או על שם אביו ואבות אבותיו שהיו מה"ב הלכו לגור במקומות אחרים. והמנהג שנקראים על שם מקומם הראשון שיצא משם גזעם ושרשם וכנ"ל. ולא דמי לגמרי לב' יוסף ב"ש בעיר א'. ולא לעובדא דיצחק ר"ג. ורב ענן ב"ח וחבו בר נאני. כאמור. דהתם באתרייהו הוו קביעי וידיעי. משא"כ כאן אין הוכחה כלל שיצא מכאן ובא לו לאיטליא הרחוקה מה"ב הרבה. ואמאי לא ניזיל בתר רובא דעלמא דפריש ואזיל לגבייהו. ולא ידעינן להיכא. והך אפרים אחרינא הוא מרובא דעלמא דשכיחי טובא בהאי שמא וכנ"ל. והא אפי' למיעוטא דמיעוטא דלא שכיח לגמרי חשו בגוף עדות שבערוה החמורה. ואשה זו בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה הותרה:
17
י״חובדבר מ"ש המורה יצ"ו נגד ספק עשה תשובה איכא ספק מת. הא ודאי קשיא כחומץ לשנים וכעשן לעינים. דספק מת אין כאן לד"ה. שכל הדברים בחזקתן. כמ"ש בס"ד בתשו' הראשונה וא"צ פנים. דאפי' לקולא אמרינן הכי בכל דוכתא. וכדתנן נמי בבתרא דיבמות בהדיא. (עם היות שבחי' כתבתי דיש לחלק בין בריא וזקן ומסוכן ע"ש. היינו במופלג בזקנה דווקא ולחומרא בלחוד) ואיכא למימר דעבד תשובה דהוא ודאי ספק מעליא דשכיח. להכי דל ספק מת מהכא. דאפי' בהשכים ומצאו מת. מת למפרע לא אמרינן כדתנן. וא"ת ספק עשה תשובה נמי לא מיקרי ספק. דהעמידנו על חזקתו. (וכך היה יותר נוח לו לומר) לא דמי דחזקה קמייתא. מסייעא. וחזקה דגופא עדיפא כדאיתא בהמדיר. ותו זיל בתר רובא דממירים דחוזרים בתשובה. וכולם מלאים חרטות. ובורחים כשמוצאים מקום לנוס. ורובא דרובא סופם מוכיח על תחלתם. שכל עיקר אינם עושים אלא לפנים. להשביע יצרא בטעמא דאיסורא. ולמלא תאותם. ולא אבד סברם לא בטל סיכויים ותוחלתם להטיב אחריתם. ואלמלא היה מתחלה ידוע במומר גמור ומוחלט. וגם היה הדין פסוק מוסכם מכל הפוסקים שאין המומר זוקק. אזי שמא היה עולה ע"הד לומר שעדיין בחזקת מומר הוא עומד. אע"פ שאינו בפנינו. משא"כ בכה"ג אין זה מעלה ומוריד בנ"ד. ולא נכנס בגדר ספק. ועוד שידים מוכיחות יש שרוצה לשוב וכנז"ל. ומעשה בא לידי בא' שנטמע בין הגוים (היידין) כ"ה שנה באושטאינדיא ושב ממדינת הים. וחזר לצורו אחר שנזדקן גם שיבה זרקה בו. וכבר נתיאש מלישא אישה להעמיד תולדות. ואני בתוך סדר קבלת תשובה שהטלתי עליו. כפיתיו לישא אשה לקיים פ"ו. וכן עשה והצליח והוליד ת"ל בן תוך שנתו. זכרה לי אלהי לטובה. ברם לקושטא דמילתא אינה חזקה אפי' ידענו וראינו שעודנו לא ישוב. ועובד ע"ז אף באותה שעה. מידי ספק לא יצא. שמא לבו לשמים. וכענין שאמרו הרי את מקודשת ע"מ שהוא צדיק. אפי' הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו. הרי שאפי' לא נראה ששב בנגלה במעשה חוששין להרהור תשובה בלב. וכן הדבר אפי' עדיין עע"ז. שמא אנוס הוא ולבו לשמים. דכה"ג לאו מומר הוא. כמ"ש בתשו'(ס"ג) כ"ש במי שמעשיו סתומין ולא ידענו מה היה לו. שאין זו חזקה:
18
י״טעדותו של הנער ודאי אינה כלום מהרבה צדדים. אם מצד מהות גוף המעיד גוף כחוש שאינו ראוי לסמוך עליו כלל אף בדבר קל כמפורסם ונודע לכל באי שער העיר הזאת. וכענין דמהרא"י ממש. ואע"פ שבאותו נדון הוה פסיקא ליה טובא למהרא"י דאיתתא שריא. כמו שבפה מלא אמר הרב ז"ל שהכל יודעין שמת הנאבד. והוה קים ליה שפיר בגווה דמילתא דקושטא הוא מאי דקמסהיד ההוא סהדא. אפ"ה משום דלאו בר סמכא הוה. משך ידיו ממנו. ולא משך ידו את לוצצים שהיה מכת הפריצים. ואפי' שהיה יודע שימצא חכמים זולתו שיתירו האשה. לא רצה לתת ידו ואצבעו עמהם ליטול חלק במצוה. וכיוצא בו אף רק על נער משולח ונעזב. לא רצה הרב בצ"צ לסמוך עד שיבדק היטב אם אולי בא בשכרו שוכר כסיל יהי לה כמו אכזב. וכך נאה וראוי לנושא בעול ההוראה. וכך נהגו אנשי השם מעולם. שלא להקל ראש לסמוך על קלי עולם באיסור דאורייתא. ואם מצד הערל גופא סריקא שאינו מסל"ת כלל. גם לא ידע ולא הכיר את הנעלם אפרים זה מעירו ומקומו. לדעת אם זהו הנדרש. אף לא ביאר את מיתתו. גם לא ראה ולא ידע איש את קבורתו. ואם מצד איכות גופה של עדות היא גופה קשיא. שהעד עם הגוי שמעיד בשמו מכחישין זא"ז כנ"ל. ואם מפני שהדברים מוכיחים וניכרים שהיא עדות מוכחשת וסתורה מאליה. שלפי דברי היהודי מפרארא הבקי בהן ובשמותיהן. לא נודע לו מזה. רק ידע שא' היה לפלטה. ושמא הוא הפליט. כללו של דבר על עדות עד זה נאמר הרוצה לשקר ירחיק עדיו. הסומך עליו עתיד ליתן דין וחשבון כי לא ימצא בב"המ רגליו וידיו:
19
כ׳ומה שאמרתי והוספתי וחידשתי מדעתי חומרא אחרת מחמת שהמעיד הוא בן א' מחמש נשים. עם היות שבאמת לא הוצרכנו לה. כי מלבד זה יש ד"י (קולות קטנות עם גדולות במספר י"ד לפחות עולות) והותר להחמיר מעיקרא דדינא: אלא לעשותו סעד וסניף לאמת. ומשל לצייד השולה דגים כו'. ולאו לקושטא קאמינא. לקבעה הלכה בעובדא אחרינא. (אלא שבכאן מצאה לה הקפידא מקום לנוח ונחה) עד שיסכימו עליה בעלי הוראה דנחתי לעומקא דדינא. מיהת כי היכי דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלוואי. דאמינא מילתא חדתא כי האי מדעתאי. אימא בה מילתא יהא רעווא דתתקבל אע"ג דמתאמרא משמאי. כגון אנא דלאו בעל השם אנא כדקים לי בגוואי. ואיברא דצריך חקירה מ"ש בש"ג בשם הר"י ז"ל בפשיטות כל כך דזכרים שכנגדן של ה' נשים. כשרים להעיד לה. אם לא ביבם להכניסה לו אינו מעיד. אבל לעלמא מעיד. מנא ליה הא. אי מדתנן ואין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם. ודייק מנה הא לעלמא נאמן להתירה. הא לאו דיוקא הוא. דאיכא למימר לעלמא נמי לא מהימן. ולייבם דווקא אצטריכא ליה. סד"א כיון דאיסור אשת אח בכרת. חמירא ליה. והא קאמר בעינא דאיעבד מצוה. ליהמניה. קמ"ל דאפ"ה לא. וכ"ש לעלמא דלא מהימן למישרי לה. משום דקיל ליה איסורא דלאו. לא עדיף מיבמתה דחשידא לשקורי מספיקא. אע"ג דלא רגיש לה צערא. כ"ש איהו דרגיש ליה. כיון דסניא ליה. דמשו"ה עד א' אינו נאמן לגביה. וכן במזכה לה גט במקום יבם. אינה מתייבמת מה"ט. משום ספק דזכות הוא לה. וכיון דאיהי סניא לדידיה. ה"נ סני איהו לדידה. דכמים הפנים לפנים כתיב. וכן אני אומר בחמות כי היכי דסניא חמות לכלה. משום דאכלה לגירסנא. ומשום דמגלה לברה וממלא מילי עילוה. האי טעמא איתיה נמי בחמיה. דהא קאכלה לגירסניה ודאי. וקמרגלה נמי קטטה בהדיה כדאי' פ' כיצד משתתפין נבח בך גורייתא פוק. ש"מ דשכיח דמינציא בהדיה (ובלח"ש הקשיתי קושיא חמורה ורמינא מתנייתי אהדדי. וזקיפנא להו בס"ד). שוב ראיתי בתשו' להגאון מהרי"ט זצ"ל (סל"א) שהביא ג"כ ראיה זו ודחאה. ואינו מוכרח כל כך מ"ש ז"ל יע"ש:
20
כ״אגם הלום ראיתי לא"מ הגאון זצ"ל בתשו' (סצ"ה) דמייתי ראיה לאידך גיסא דאדרבה חמיה מירחם רחים לה לכלתיה. מהא דאמרינן בפ"מש (דקמ"ג) בשולח חפצים ממד"ה הראוי לבנות לבנות. ואי אית ליה כלתא לדידה שדר. ותמיהא לי דהא עלה קאמרינן והוא דלית ליה בנתא דלא נסיבן. אבל כי אית ליה לא שבק להו ושדר לה. הא בהדיא דרחים לבנתיה דלא נסיבן טפי מכלתיה. אי הכי נימא אנן דשייך בודאי טעמא דאכלה לגירסניה. דלא ניחא ליה דתיכול כלתיה במקום בנתיה דלא נסיבן. ומיסנא סני לה מה"ט כדסניא חמות לכלה מה"ט:
21
כ״בגם צריך חקירת חכם בההיא דשולח חפצים ממד"ה. אם אין הדברים אמורים באיש ולא באשה. מי נימא דסתמא לבנות משדרא בכל גוונא. או דילמא הוא הדין לאשה השולחת לביתה. אי אית לה כלתא לדידה שדרא. והכי מסתברא טפי דלא דיברו חכמים אלא בהווה ובמידי דשכיח. ואטו כי רוכלא ליחשוב וליזול. אלא נקטו בכל דוכתא דוגמא באיש. וה"ה לאשה דחד דינא הוא מסתמא. עד דמפרשי לן בהדיא. וניחזי אנן אטו חמות מי לא מרחמא לברה טפי מבנתא דידה. וגם שנאת החמות לכלתה. אע"ג דהויא מילתא דשכיחא טובא. מ"מ נראה שעיקרו אינו מצוי אלא בדרות יחד. דמרגלן קטטה אי משום אכילת גירסנא. ואי משום מילי. מתוך שרגילה בה. קצה מפניה. נפשה בחלה בה. יוצאת ונתקלת נכנסת ונתקלת בה (על כן יאמרו המושלים אם ירעו זאב וטלה כאחד. תדור כלה עם חמותה) אך מה שיצדק מחובר לא יצדק נפרד. רצוני (בהשאלה זו) כי אמנם באינן דרות ושוכנות יחד. אינו דבר מחויב בהחלט. והרי הנביא צווח. והתנא קרא אחריו מלא. על דור אחרון כי בת קמה באמה. כלה בחמותה. מכלל שהוא דבר היוצא מהמנהג הטבעי והנאות בבני אדם. כמו בת קמה באמה דסמיכא לה. והראוי לעולם שיתנהגו באהבה. אלא על כרחך כמ"ש שיש לחלק בין כשדרים יחדו בבית. אזי הקטטה מצויה ביניהם ושונאות זו את זו. משא"כ בנפרדות. קרוב הדבר שיאהבו זא"ז לפי הטבע. ולכן בשולחים חפצים אין חילוק בין איש לאשה לענ"ד בענין זה. כי מ"מ לבן חבה יתרה נודעת שקולה ומכרעת בכל אופן מוטבעת. דאומדן דעתא הוא בין באיש בין באשה דדעתם קרובה לבנם וחבתם לו עצומה ביתר שאת אהבה עזה. ונע"רות לא ישטפוה רבות בנות לא יעשו חיל להקטין איפת אהבת הבן ממקומה לא תמיש ואינה זזה. ובעדות אשה חשו חז"ל למיעוטא דמיעוטא דלא שכיח. וכ"ש במאי דשכיח דמינציין בהדי הדדי וסנו להדדי (כדאשכחן בעובדא דמשחא דאפרסמון פב"מ) דפסילי לעדות זו. משו"ה אע"ג דזימנין מרחמי אהדדי חמות וכלה. (וכמ"ש שילהי פ' חלון מעשה בכלתו של ר"א שעירבה עליה חמותה משלה) וכגון שדרים נפרדים. אפ"ה לא פלוג רבנן וגזור בכולהו. ולעולם אימא לך דהוא הדין לחמיה דפסיל ג"כ להעיד לה מה"ט. דלזימנין מרגלא קטטה בהדיה כדלעיל. משו"ה חשו לה אפי' תיהוי מיעוטא. ואמאי לא. הא אשכחן חומרי טובא דאחמירו בה רבנן בגופה של עדות. וחששו לחששות רחוקות זרות ונפלאות מאד. כמבואר בגברא חרוכא ובמגוייד וצלוב ובמשאל"ס ודכוותייהו טובא. וכמ"ש בפ' יש בכור כי אקול בסופה בתחלתה לא אקול. משום חומרא דערוה. וכן בחמש נשים שפסולות לעדות זו. הא ודאי מיעוטא דמיעוטא הוא דתיהוי להו שנאה גדולה כולי האי דניחוש דמקלקלן לה. ולא זו בלבד אלא דחשדו להו אף לקלקל עצמן וגם מספק רחוק בלבד. שחוששת שמא תהיה צרתה באיזה זמן. לפיכך מקלקלת עצמה ואותה. ומיקיימא בנפשה תמות נפשה עם פלשתים. ופשיטא דאין זה דבר מצוי כלל וכלל. אף כי בשארית ישראל. אעפ"כ חששו לכל ספק רחוק שבעולם. כל שאפשר לציירו שיזדמן פעם במקרה. לגודל חומר דבר שבערוה. ולא אמרו בעגונא הקלו. אלא היכא דקים לן דקושטא דמילתא הכי הוא ודאי. דלא איברו סהדי אלא לשיקרא. הילכך לא הקפידו על עדים כשרים של תורה. במקום שברור לנו שמעידים האמת. דאנן סהדי ולא עלייהו סמכינן. וגלויי מילתא בעלמא היא. אבל כל היכא דאיכא למיחש. חיישי טובא. א"כ מ"ט לא נחוש לעדות חמיה. דשכיח דסניא ליה. וה"נ איהו לדידה מיסנא סני לה כדאמרן. אפי' היה מיעוט דמיעוט בדרך אפשרי רחוק. בדין היה לחוש לספק לחומרא. ואפי' לא נאמר ראוי היה ליאמר:
22
כ״גואי קשיא אי הכי מאי שנא דתנן נשים דפסולות להעידה. ולא תני זכרים דכוותייהו. תריץ הכי דבאנשים לא משכחת חמש כבנשים. ותני תנא חמש. והוא הדין לזכרים במאי דדמי להו. והא ה' נשים נמי לאו דווקא כדאיתא בגמרא. וכיוצא בזו כתב מהרח"ש לענין בת חמות הבאה לאחר מכאן כו'. שי"ל שהן בכלל הה' נשים. והיא המדה בזכרים במקום שמצאה החששה מקום. משמע ממילא. אטו תנא ליזול וליחשוב כי רוכלא. ובאמת לא ידעתי מה טעם לחלק בין בת חמותה לבן חמותה וכן בשארא. אע"ג דלגבי חמיה איכא למימר דלא סני לה כולי האי כחמותה. אע"ג דמינציא נמי בהדיה. דשאני אשה דקשה לפייסה. וכמ"ש רז"ל לפי שנבראה מן העצם. משא"כ האיש שנוח לרצות. ואינו נוטר איבה כמוה. אף שהיא שונאה אותו ביותר. שמא כמים הפנים לפנים וגו'. לא שייך אלא בשוים בטבעם כגון איש לאיש. ואשה לאשה ביחוד דדעתה קלה. אבל איש לאשה לא. מ"מ בבני הנשים שאינן מעידות לה מטעמא דאכילת גרסנא. לא ידענא לפלוגי כלל. ואפי' טעמא דכיון דאיכא דסניא. נמי שייך בבן כמו בבת. אלא מאי אית לך למימר ודאי בת הוא הדין לבן. ולא נקטה מתני' בת אלא משום דהכי מיתני ליה לתנא שפיר מנינא דחמש נשים. משא"כ בזכרים דבצרי להו (מלבד שתולין הקלקלה במקולקלין ביותר):
23
כ״דאבל בן החמות נ"ל פשוט דמיפסיל. דאפי' בדיני ממונות לא מתכשר. כל דאיכא חשד הנאה וקירוב דעת. או ההפך. דהו"ל נוגע בדבר. ק"ו לדבר שבערוה. ואף בבן הבת יש להקפיד ולהחמיר מטעמים שנזכרו בגמרא. דכולהו שייכי נמי בגויה:
24
כ״הואי תיקשי לך אי הכי שית הויין. לא ליקשי. דהשתא דחזינן דהיכא דאיכא אימא דסניא מילתא היא. מכללא נשמע דבן ובת נמי פסילי. וכי תימא עד אימת נפסלינהו וניזיל. אמינא לך בני בנים הרי הן כבנים:
25
כ״וכללו של דבר כבר אמרו חז"ל התרחק מהכיעור ומהדומה לו. ובכיוצא בו הזהירו חז"ל אף בדיני ממונות גם בדבר שלא חשו לו מעולם. אף כי בזה שאל נא בן מי זה העלם. ריקה כמה מכוער הוא מלדה מבטן ומהריון הולך אחר רוב בנים שדומין לאחי האם: בנים לא אמון בם. ואומרים לאומן שגדלו ויולדו כמה לא נאה כלי זה שעשיתם. ראו גדולים שגדלתם. עם שעכשיו פושט טלפיו. הרי הקול יוצא כי שכור הוא מהאשה הנעצ"בת שהלבישה אותו בגד חדש ומשחה ידו בשמן המשיכה ופועל חמס בכפיו. וזה קול וסברו עמו תולין את הקלקלה במקולקל. גם רגלים לדבר שהנער מבודה ואלפוה שיקרא. שהרי מעת שובו מאיטליא לכאן זמן רב חמק עבר. ולא נשמע ממנו דבר. בענין המומר דודו ומהעדרו הטובה ממציאותו לקרוביו ויולדתו. ובלי ספק היה גורם שמחה גדולה להם. אשר לתתו להם בשורה. באבוד רשעים רנה עליהם לתת לו חגורה. וכסף עשרה. כמו שסופם מוכיח. שכן דחקו השעה ותקעו עצמן לדבר הלכה זו יותר מדאי. שהשכימו לפתחו של המורה והרבו עליו רעים וכפוהו בהפצרות גדולות וזוזי דאנסוהו. שיעשה רצונם וימצא פתח תקוה להאשה באופן זה. ויחלטוה ממנו מיתת המומר לצמיתות. עד שפתוהו ויכלו לו אנשי שלומו. לא הניחו לו עד שנעתר להם ורפאם לפי דעתם. שמעתה נעקר שם המומר מן המשפחה. ולא יזכר עוד בקהל ה' עד עולם. להזכירו לגנאי ביחוסם. (אף כי באמת טעו מאד האנשים האלה. לו חכמו ישכילו יבינו לאחריתם הלא טוב להם לקיים מציאותו במצב טוב במקום שב"ת עומדים. או לפחות מוטב לבחור הרע במיעוטו לחשוב אולי הוא מום עובר שקרוב הוא לדרך הישר לשוב אל ה'. ולא להכרית מארץ זכרו ולהשרישו מארץ חיים סלה. לכתוב עליו מרורות מיתת עולם. והלא טוב לכלב החי לקנות לב שלא תאבד תקותו ולא בטל סיכויו כל ימי היותו להטיב אחריתו. ולא להחליטו לאבדון נצחי מבלי משים ומאין יודע. ולגרום נזק לעצמם להיות להם חרפת עולם לא תשכח. גם דמו הנה נדרש מאתם (תמה אני מה יענו לו אם אולי ישוב אל משפחתו ויוכיחם על פניהם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי. למען ימחה שמו מישראל. הסכלתם עשה והכשלתם רבים בתורה שחתם ברית. לשפוך דם אחיכם כנחל כרית. לשלול ממנו תקוה ואחרית. ולא לעזוב לו שם ושארית) ומאחר שלא נודעה ולא נתפרסמה מיתתו מפי המעיד עד עתה שהוצרכנו לעדותו. כענין הלז. כה"ג אפי' ע"א כשר ונאמן דעלמא. לא מהימן בדבר שאינו בידו אף להחמיר כדאי' בגטין (ד' נ"ד) וכ"ש דין מרומה כזה שאף בד"מ צריך דרישה וחקירה. וכן עדות כזו שיש לחוש לערמה. גם בהתרת עגונה לא סגי בלא חקירה ודרישה. ולקבל שכר על הפרישה. ומפורסם ג"כ בעיר הזאת איך דיין א' מן המנויין בהתרה הודה ולא בוש שלא רצה להסכים בהיתר ולא אבה לבוא על החתום. וקרקיש ליה בזוזי עד דכרכיש רישא בחמימי. דשיתין תיכלי מטי לככא דקל חבריה שמע דאכל כו'. על זה ידוו כל הדווים כי דברי תורה מעות קונות. יאמרו כסף מכניס כסף מוציא דינר אוסר דינר מתיר. אי לזאת נמס כל לב ויתר ממקומו מתהפך כחומר חותם תעודה תתיר. צאו וראו מפעלות אלהי' אשר שם שמות ושאוף להעלות אותן האנשים על שפת לשון. כי חזר וניעור הנער לסורו ככלב שב על קיאו מקץ שנתים הי"ל כשירת הזונה אשר עמה ברח ורכב סוס ביש"ק ותפש לו אומנותו לבקש למודו למוד אותו שבט להיות נמנה את פושעים מבטן קורא לו. ונגלה עונו שתשובתו קשת רמיה. ללכוד בני משפחתו להוציא מהם ממון בצדיה. כאשר עשה והצליח מעשה ש"ט שהציל עיניהם בכמות רב. חבל על אדם רשום גיסו שלקה על ידו בסך מסויים שהאמינו והלך לדרכו המדברה למרות עליון בציה. להשביע נפשו בעברה לאתהני בהאי עלמא ונפשו לא חיה. איך שיהיה עלה בידינו מספר קולות מלא הי"ד החזקה שהתירה וקרבה רחוקים בזרוע נטויה. הנשמע כדבר הזה בכל הש"ות הנראה כמוהו או הנהיה:
26
כ״זונחזור לפורטם אחת לאחת למצוא חשבון. (א) הפקעת זיקת מומר הודאי. (ב) שאינו אלא ספק מומר מעיקרו.(ג) שמא עשה תשובה. (ד) בעדות שאינו מסל"ת כל עיקר. (ה) שהוא עד מפי עד גוי. (ו) שלא אמר קברתיו. (ז) שלא הזכיר שם אביו. (ח) שגם שם עירו אינו מועיל. כיון שלא הוחזק בדרך ההיא. ועוד כמאן דליתיה דמי מכמה טעמי. (ט) אפי' תימצי לומר שיספיק באדם אחר להחזיק שם לעצמו. זה אינו נאמן על שמו. מאחר שהוא מומר. (י) ע"א ביבמה וק"ו בזה. (יא) ע"א בקטטה וביבם. (יב) מטבע העדות גופה ותוארה שמעצמה היא סתורה. ומזוייפת מתוכה. לפי דברי העד שפיו הכשילו. (יג) שהיא מבוטלת מחמת דברי היהודי בר רפאל. (יד) (זוהי שכחת האומר. שלא הוזקקנו לה מתחלה מפני שהוא בבל תשוב תשובה נצחת. היאך החי יכול להכחיש החי ולכפור בשעת הדין אוי לנו מיום הדין איך יוכל לעמוד בתוכחת) מצד עיבור צורת השאלה שהונחה בילדה (כמדומה שנתכוין המורה למ"ש במ"ב להקל במקום ילדה) ויקם בה כחשה בפניה יענה כפיס מעץ ואבן מקיר תזעק תחיל בחבליה. היהפוך כושי עורה וקורין לה אימא זקנה שאינה ראוי לילד עוד. כנודע לכל באי שער עירנו. וכבר היה לה בן שמת. והוא כבן עשרים. זה לפני עשרה שנים. ומה לנו לטפל בדברים בטלים לחלוק במציאות. נייתי וניחזי ספר כתובתה. ונשיילינהו לבני מתא. ולכל העם מקצה. אכן נודע שהמכשלה הזאת תחת יד המורה גלוי לכל שנתפש נאחז בעקב פח יקוש ואבן נגף אבן חן טמנו לו שולח ברשת ברגליו ונלכד במצודה החזקה כי גדול כחה לעוור פקחים. כאילו עיניהם בדבק טחים. ונראה לעין השמש מהמעשה אשר לא יעשה להרים יד בתורה שלא כדת בעון בצעו נאחז בסבך כולו בחכה העלה. כי מה שחשב להפוך הקערה על פיה לשנות הידוע. הפך ומחה למען ימצא סניף ימצה דם הקולא. ונהפוך הוא והשיגה אותו חומרא אחרת לפי האמת שיעשה דרכו ויבוקש הדבר וימצא כי איננה בת בנים עוד. ומעתה לא שייך לומר בה מתוך חומר כו' בסופה. מאחר שאינה יראה מקלקול הבנים. וכן כתוב על ספר הישר תשו' מהר"מ ז"ל (סי' תתקע"ב) בפירוש. א"כ כשל עוזר ונפל עזור. אין דן דינה למזור. (לשוא הרבה לה צרי קו"ל ע"ד) רפואת תעלה אין לה. ויש די והותר. על כן על תוספת קולא אחרת בסגולה. שהנער בן א' מה' נשים נוכל לוותר. כי בל"ז א"ל להמורה כרעים לנתר. להשיב אל יבשת ההתר. לא יוכל לחתר. בהא סליקנא ובהא נחיתנא. קטיר קחזינא. ואי לא אשכחה סהדותא אחרינא. אסורה מדינא. ואין לנו אלא כפסקו של מהרי"ט. עאכ"ו בנדון זה כאן שנוספו עליה קולי קולות צבורים חמרים חמרים. אמאן סמכא. הך עדות חספא. תחלתה וסופה. מוכיח על זיופה. משו"ה אפי' נשאת תצא דינ"ה. בת לוא"ה חייתא דקיטרא לא סבירת ולא קבילת וחוששני מחטאת אם אשים ידי למופי. כי במקום שיש ח"ה כו'. וכבר היתה מותרה ועומד קודם מעשה ולא השגיח ועשה כרצונו בכחו שאינו יפה. לכן מוטל על כל אשר נגע ה' בלבו הירא וחרד על דברו. שיחגור מתניו אזור קנאת ה' צבאות ותורתו המושפלת בסבת מחריבי עולם כאלה המוכרים אותה בעשרה גרה. יהי למלא בטנם להעלות גרה. סבי דאזלי אתיגרא. קדרו באגרא ופגרא. נגר ובר נגרא. דלא בקיאי לשמה כהנהו דאתו מרקם וחגרא. יקנא ה' לארצו ולשמו ולא תפוג תורה. ורוחו ממרום עלינו יערה. תושלב"ע הנותן ליעף כח לסיים האגרת הזאת הנקראת בשם חייתא דקיטרא על שם האשה דין גרמ"א חיה הוא שמה נפשה לא חיה. הזקוקה בכבלי היבם קשורה. ושמה קטור"ה. אשר היתה לאיש שלא כדת וכתורה. היא והיולדה ומחזיקה ליעול בהו קוטרא. עד דמפקי זיקא לברא. כי היכי דתיהוו להו כפרה. אי לא הדרי בהו חזרה גמורה. להוציאה בגט פטורא. בתשובה מעליא ובחרטה דמעיקרא. ושבו עד ה' ורפאם.
27