שאילת יעבץ, חלק א ל׳Sheilat Yaavetz, Volume I 30
א׳ראה ראיתי השאלה. עמוקה מש"אול גבהי שמים מה תדע מה למעלה. מי יעלה לנו השמימה ויודיענו הכרעת ההלכה המונחת עד שיבא אליהו לפשוט הספיקות ועדיין היא תלויה בכף מאזנים מעויין ולא פירשוה חכמים בבה"מ בישיבה. אם מומר זוקק אשתו או אשת אחיו לחליצה וליבום או לא נתחייבה. ואת אשר נגזר עליה מאת מחו' ה"הג אב"ד נר"ו מרא דאתרא הדין כמבואר בתשובתו בארוכה אשר שלח לידינו לעיין בה. ולחוות דעתנו הקלה הרעה או הטובה. והיא גופא גזרה קשה גזרה תורת חכמתו וענוותנותו כי מי אני ומה חיי דל והלך מה האדם שיבוא אחר המלך את אשר כבר עשוהו באר חפרוהו שרים במשענותם גברי מגיחי קרבא. וגם אנכי היום סמכוני באשישות כי חליתי היום שלשה שבועות עלול מנזילות ובמיחוש הקאטהר תשש כחי כנקבה. ולא אוכל ולצאת ולבא. בהויות דאביי ורבא. כאיש חלוץ לצבא. ומר בעי מני מילתא דבעי טעמא רבה. מנזיהותיה מסתפינא ומטיבותיה אמר בה טובא. דצריכא לפנים וצריכה רבה. מכל מקום לעשות רצונו חפצתי כי אין מסרבין לגדול ואנקוט נפשי בקצרה כאשר יוכלון שאת כוחותי החלושות כעת ואתפוס במועט המחזיק את המרובה. מבלי דרישה וחקירה ועיון בספרים כל עיקר ועד בשחק נאמן כי לא יכולתי לדחוק השעה ולאנוס את הזמן לעיין ולחקור בספרי הקדמונים כמו שראוי ומחויב למי שעומד במקום שעומדין בעלי תשובה. וכ"ש שלא מצאתי ידי ורגלי בבית המדרש לפרושים הפורשים בים הגדול לשוט אחר מקום הגדולים בעלי אסופות וחיבורי ש"ות חדשים גם ישנים דגולים מרבבה. לא היה ביכולתי כלל לעת כזאת לפתוח אפילו ספר אחד מהם וכיוצא בהם לעיין בו מטעם הנ"ל אשר לא הניחני מלבד המניעה מפאת משא הטרדו' הכבדות הנועדות עלי היו כולנה (אם אין עזרתי בי) לא ירפוני עד בלעי רוקי לכן הוא דבר בלתי אפשרי כעת כמעט נמנע בחקי להתהלך ברחבה. עד אשר אמצא שעת הכושר עת רצון מילתא לחדודי ולאוקומי אגירסא סייעתא דשמיא ליהוי בהדן לכייל בכיילא רבה. אשובה אראה אשמור דרך העיון איטיב החקירה כראוי וכחובה. הנה הצעתי התנצלותי להיות נקי מה' ומישראל למען דעת כל הרואה מה שכתוב כאן האמת אמנה היו דברינו בפעם הזאת בלי חיפוש ובדיקה יפה כי מאת ה' היתה נסבה. ואין לתפוס אותנו על ככה כי ההכרח לא יגונה זכרה לי אלהי לטובה. עתה אלכה לי אל הר המור הר המוריה תשו' הרב המורה נר"ו שממנו יצאה הוראה להקל בנדון הלז מטעמים שזכר בהרחבה. ואגע בקצהו אפס כולו לא תראה אותי לוקח לקח טוב לחידודי. לא נצרכה אלא לפלפולא בעלמא. רק כפי המצטרך בהכרח לנדון ככשורא לצלמא. כי היכא דלא לימטיין מכשרא שיבא. הא קושיא והא פירוקה הרפה אם חזקה ראיה ראיה ומה טיבה. ובעז"ה אענה חלקי ה' אמרה נפשי אל תצל מפי דבר אמת כאשר חשקתי לאהבה. גרסה נפשי לתאבה:
1
ב׳בירור דברי הראשוני' בענין זיקת מומר לעשותו סעד לצדדי ההיתר מיהא לאו בחד' מחתא מחתינהו וחילוף הנושא הלז מזולתו
אמר יעבץ בעיקר דבר זה שנחלקו בו הגאונים הקדמונים אם מומר זוקק אשתו ואשת אחיו ליבום וחליצה. כבר כתבנו הנלע"ד זה שנים רבות למעלה מעשרה שנשאל אצלינו והשבנו כיד ה' הטובה עלינו בדברים קצרים מספיקים. וחלקנו בין הפרקים. ועפ"ז יכולנו לקרב דעות החולקים. כמעט אפשר לומר דלא פליגי רבוותא אלא מר אמר מילתא ומר אחריתא: עכ"פ לא ראינו להפריד לבבות הפוסקים. קרובים לא נעשו רחוקים. כפי העולה בראשית המחשבה לרואה מחלוקתם. כאשר יתבאר מתוך דברי תשובתנו המועתקת הלום. כרצון מעכ"ת נר"ו. (ועכשיו זיכני השי"ת לראות שכיוונתי לדעת גדולים קדמונים בשבוע הלז במכירת הספרים שעשה הה"ג נר"ו קנו לי ספר א' ישן נקרא כפתור ופרח אשר לא ראיתיו עד הנה. וראה פניו לא פיללתי בעד הדין הלז כי לא יעלה על הדעת שידבר מזה שאינו מענין הספר כלל שכל עסקו בדיני א"י והלכותיה. ובהיותי משוטט בו לרוב חשקי כי חדת הוא לי וקדמון. אגב אורחא מצאתי לו ז"ל דברים בדין זה ממש כחילוק שחילקתי מסברא דנפשי ומהראיה בעצמה. והנאני מאד ותקילא לי כי כולא תלמודאי. ואמינא חדאי נפשאי). ואחר הדברים והאמת האלה אגע בצנור נדון שלפנינו בקצה המטה אשר בידי הכהה ואומר עם קנ"י אם אמנם הפוסקים נחלקו לשתי מערכות בדין זה. וזה זמן רב בעניותנו זכינו לדון להלכה כדעת המתירין שנראית באמת דעה ישרה בריאה וחזקה כראי מוצק וכדאי לסמוך עליה בשעת הדחק אף למעשה במקום שיש סניף טהור להקל בל"ז כאשר גלינו דעתינו בהעתק תשו' הלז הכתובה ומונחת מאז. אבל אין הדברים אמורים אלא בידוע לעובד ע"ז במוחלט כמו שביארנו שם בס"ד. משא"כ היכא דליכא למיקם עלה דמילתא בבירור. בסתמא אמרינן דלבו לשמים כדמוכח בי"ד ובדוכתי טובא והארכתי בתשו' הנדפסת בס"ד מחי' ש"י סי' ג' יע"ש. ובפרט האידנא דאפילו גוים שבח"ל לאו עע"ז נינהו אלא מנהג אבותיהם בידיהם. כ"ש ישראל שהמיר שאינו בחזקת מין גמור (להקל) עד שיוחזק לאדוק בע"ז. הא לא"ה ודאי תלינן דלטעמא דאיסורא בלחוד קעבד. כמו שהוא מדרכן של עוברי עברה הללו רובן אינן עושין אלא להשביע יצרן בעבירה או לחימוד ממון וכה"ג. ומומר כזה פשיטא דאסור להורידו מחיים שאולה. אדרבא מצווים להחיותו. ולהחזיר אבדת גופו ונשמתו. כל כמה דלא פקר להכעיס ואביק מיבק בע"ז. והארכנו בזה בתשו' הנ"ל הדפוסה כעת בעזה"י. וכ"ש היכא דאיכא נמי ידים מוכיחות דלבו לשמים ואוהב קרוביו כמו שמוכיח מ"ש עליו אמו ע"פ כתבו. ש"מ דיהדות תקועה בלבו ואינו עושה אלא לפנים. ביחוד אם הוא כאשר שמעתי שנשכר לחיילות ובא לידי מדה זו מחמת חמוד ממון וחסרון כיס לא מחמת כוונתו לע"ז כלל. דכל כי האי אפשר דאפילו יי"נ אינו עושה. מיהא בנדון זה דזיקה פשיטא דאף לדברי המקילין במומר. כה"ג חיישינן וליכא דשרי לה. דכל כי האי לאו מומר שמיה לכל דבר. ואינהו ז"ל לא איירו אלא במומר לע"ז הגמור והמוחלט בודאי כנז'. וגם שהוא בפנינו ועודנו לא ישוב מדרכו הרעה. לאפוקי היכא דליתיה קמן. דאיכא למימר דהדר ביה ועבד תשובה. כה"ג נמי מי אמרי. לאפקועי זיקה בלא כלום הא לא אשכחן למ"ד אפילו בודאי וק"ו לספק ושמא ר"ל דלא ידעינן ביה השתא דעומד במרדו בברי:
אמר יעבץ בעיקר דבר זה שנחלקו בו הגאונים הקדמונים אם מומר זוקק אשתו ואשת אחיו ליבום וחליצה. כבר כתבנו הנלע"ד זה שנים רבות למעלה מעשרה שנשאל אצלינו והשבנו כיד ה' הטובה עלינו בדברים קצרים מספיקים. וחלקנו בין הפרקים. ועפ"ז יכולנו לקרב דעות החולקים. כמעט אפשר לומר דלא פליגי רבוותא אלא מר אמר מילתא ומר אחריתא: עכ"פ לא ראינו להפריד לבבות הפוסקים. קרובים לא נעשו רחוקים. כפי העולה בראשית המחשבה לרואה מחלוקתם. כאשר יתבאר מתוך דברי תשובתנו המועתקת הלום. כרצון מעכ"ת נר"ו. (ועכשיו זיכני השי"ת לראות שכיוונתי לדעת גדולים קדמונים בשבוע הלז במכירת הספרים שעשה הה"ג נר"ו קנו לי ספר א' ישן נקרא כפתור ופרח אשר לא ראיתיו עד הנה. וראה פניו לא פיללתי בעד הדין הלז כי לא יעלה על הדעת שידבר מזה שאינו מענין הספר כלל שכל עסקו בדיני א"י והלכותיה. ובהיותי משוטט בו לרוב חשקי כי חדת הוא לי וקדמון. אגב אורחא מצאתי לו ז"ל דברים בדין זה ממש כחילוק שחילקתי מסברא דנפשי ומהראיה בעצמה. והנאני מאד ותקילא לי כי כולא תלמודאי. ואמינא חדאי נפשאי). ואחר הדברים והאמת האלה אגע בצנור נדון שלפנינו בקצה המטה אשר בידי הכהה ואומר עם קנ"י אם אמנם הפוסקים נחלקו לשתי מערכות בדין זה. וזה זמן רב בעניותנו זכינו לדון להלכה כדעת המתירין שנראית באמת דעה ישרה בריאה וחזקה כראי מוצק וכדאי לסמוך עליה בשעת הדחק אף למעשה במקום שיש סניף טהור להקל בל"ז כאשר גלינו דעתינו בהעתק תשו' הלז הכתובה ומונחת מאז. אבל אין הדברים אמורים אלא בידוע לעובד ע"ז במוחלט כמו שביארנו שם בס"ד. משא"כ היכא דליכא למיקם עלה דמילתא בבירור. בסתמא אמרינן דלבו לשמים כדמוכח בי"ד ובדוכתי טובא והארכתי בתשו' הנדפסת בס"ד מחי' ש"י סי' ג' יע"ש. ובפרט האידנא דאפילו גוים שבח"ל לאו עע"ז נינהו אלא מנהג אבותיהם בידיהם. כ"ש ישראל שהמיר שאינו בחזקת מין גמור (להקל) עד שיוחזק לאדוק בע"ז. הא לא"ה ודאי תלינן דלטעמא דאיסורא בלחוד קעבד. כמו שהוא מדרכן של עוברי עברה הללו רובן אינן עושין אלא להשביע יצרן בעבירה או לחימוד ממון וכה"ג. ומומר כזה פשיטא דאסור להורידו מחיים שאולה. אדרבא מצווים להחיותו. ולהחזיר אבדת גופו ונשמתו. כל כמה דלא פקר להכעיס ואביק מיבק בע"ז. והארכנו בזה בתשו' הנ"ל הדפוסה כעת בעזה"י. וכ"ש היכא דאיכא נמי ידים מוכיחות דלבו לשמים ואוהב קרוביו כמו שמוכיח מ"ש עליו אמו ע"פ כתבו. ש"מ דיהדות תקועה בלבו ואינו עושה אלא לפנים. ביחוד אם הוא כאשר שמעתי שנשכר לחיילות ובא לידי מדה זו מחמת חמוד ממון וחסרון כיס לא מחמת כוונתו לע"ז כלל. דכל כי האי אפשר דאפילו יי"נ אינו עושה. מיהא בנדון זה דזיקה פשיטא דאף לדברי המקילין במומר. כה"ג חיישינן וליכא דשרי לה. דכל כי האי לאו מומר שמיה לכל דבר. ואינהו ז"ל לא איירו אלא במומר לע"ז הגמור והמוחלט בודאי כנז'. וגם שהוא בפנינו ועודנו לא ישוב מדרכו הרעה. לאפוקי היכא דליתיה קמן. דאיכא למימר דהדר ביה ועבד תשובה. כה"ג נמי מי אמרי. לאפקועי זיקה בלא כלום הא לא אשכחן למ"ד אפילו בודאי וק"ו לספק ושמא ר"ל דלא ידעינן ביה השתא דעומד במרדו בברי:
2
ג׳מ"ש הרב עד"ה כמה קשה להולמו ודבריה' ז"ל ברורים ומוכרחים לחלק בין אחוה לאחוה
השתא דאתינן להכי טירחא דלא צריך הוא ומלאכה שאינה צריכה לגופה של הלכה. לסייע דעת המפקיעין זיקת מומר דמ"מ מסייע שאין בו ממש יהא באופן זה האמור ומה זו סמיכה. אפ"ה ניחוש ליקרא דסבא. מר ניהו רבה. דרמי דיקלא וזקפיה דטבא ליה עבדינן גמרא ניגמור זמורתא תהא לאו טעמא בעי ולא שויוה כהילכתא בלא טעמא מחידושא לא ילפינן. וניחזי אנן מ"ט קדחי מר דברי האומרים בטעמן של המתירין משום דאינו נקרא אח. וקאמר מר דליתא משום דיעקב קרא לעשו אח וכה"ג נסיב קראי אחריני. ותמיהא לי טובא אטו לא שני ליה למר בין אחוה דכתיבא לענין סיפור דברים בעלמא ובין אחוה הנאמרת בדיני התורה וחוקיה ומשפטיה ומצותיה שאין לזר אתנו חלק ונחלה וזכרון בה. ומדוע לא יקרא יעקב לעשו אח. אחר שאחיו הוא מלדה ומבטן. וכי מי נטל יחוסו ממנו. ודעדיפא ה"ל לאתויי דקב"ה נמי קרייה הכי והודה באחוה שלו גם בדין תורה ומקרא מלא הוא לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. אבל גם מזה אין ראיה. דהתם טעמא דקרא הוא. מאחר שבא לדחותו ולהרחיקו מהאחוה לאוסרו עד דור שלישי. חזר וקירבו ביד אחת לתת טעם למה חזר ונראה אחר שנדחה. והפה הקדוש ית' שאסרו במקצת הוא שהתירו במקצת. אע"פ שהי' ראוי להתרחק וכמו שנאסר באמת יותר משאר אומות. הנה זה עצמו יורה שטעם האחוה לא יספיק להכשירו במקום אחר שלא גילתה תורה. ואין לך בו אלא חידושו. עם היות שאחוותו וקורבתו אלינו ביחוס משפחה לעולם קיימת ואף במדת הרחמנות לא נחלקה התיומת כמ"ש חז"ל במג"ת אי שמים לא אחים אנחנו ונתגוללו רחמיהם עלינו וכן אמרו רחמנא או בטולך או בטולא דבר עשו. אבל אין לכל זה ענין במשפטי התורה כנז'. דהא מיהא בעלמא היכא דכתב רחמנא אחיך סתמא בדינא דאורייתא. ודאי אימעיט עשו לפי שאינו אח במצות כדאיתא טובא. עד ששפת יתר הוא להאריך בכך ולהטפל בהבאת ראיה ומראה מקומות ומבואר הדבר מאד מעצמו. שהרי אם אי אתה אומר כן ח"ו יביא לידי הריסה גדולה. שלפי דבריו לא נתמעט זרע עשו מהיות מלך על ישראל. אע"ג דכתיב מקרב אחיך. וכן אתה אומר בנביא שכתוב בו נביא מקרבך מאחיך. וח"ו נתת פתחון פה למינין לרדות. ויהא זרעו אסור בנשך. אדרבה יתחייב להחיותו מן הכתוב וחי אחיך עמך וכאלה רבות שאין להאריך בהם. ע"כ ודאי זה החילוק שאמרנו בין סתם אחוה תוריית ר"ל הנזכרת בדיני התורה. ובין אחוה יחוסית הנז' בזולת זה. הוא דבר מוכרח בעצמו וברור מאד ולכן נראין דברי האומרים טעם כעיקר הנ"ל ולא נדחין כלל:
השתא דאתינן להכי טירחא דלא צריך הוא ומלאכה שאינה צריכה לגופה של הלכה. לסייע דעת המפקיעין זיקת מומר דמ"מ מסייע שאין בו ממש יהא באופן זה האמור ומה זו סמיכה. אפ"ה ניחוש ליקרא דסבא. מר ניהו רבה. דרמי דיקלא וזקפיה דטבא ליה עבדינן גמרא ניגמור זמורתא תהא לאו טעמא בעי ולא שויוה כהילכתא בלא טעמא מחידושא לא ילפינן. וניחזי אנן מ"ט קדחי מר דברי האומרים בטעמן של המתירין משום דאינו נקרא אח. וקאמר מר דליתא משום דיעקב קרא לעשו אח וכה"ג נסיב קראי אחריני. ותמיהא לי טובא אטו לא שני ליה למר בין אחוה דכתיבא לענין סיפור דברים בעלמא ובין אחוה הנאמרת בדיני התורה וחוקיה ומשפטיה ומצותיה שאין לזר אתנו חלק ונחלה וזכרון בה. ומדוע לא יקרא יעקב לעשו אח. אחר שאחיו הוא מלדה ומבטן. וכי מי נטל יחוסו ממנו. ודעדיפא ה"ל לאתויי דקב"ה נמי קרייה הכי והודה באחוה שלו גם בדין תורה ומקרא מלא הוא לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. אבל גם מזה אין ראיה. דהתם טעמא דקרא הוא. מאחר שבא לדחותו ולהרחיקו מהאחוה לאוסרו עד דור שלישי. חזר וקירבו ביד אחת לתת טעם למה חזר ונראה אחר שנדחה. והפה הקדוש ית' שאסרו במקצת הוא שהתירו במקצת. אע"פ שהי' ראוי להתרחק וכמו שנאסר באמת יותר משאר אומות. הנה זה עצמו יורה שטעם האחוה לא יספיק להכשירו במקום אחר שלא גילתה תורה. ואין לך בו אלא חידושו. עם היות שאחוותו וקורבתו אלינו ביחוס משפחה לעולם קיימת ואף במדת הרחמנות לא נחלקה התיומת כמ"ש חז"ל במג"ת אי שמים לא אחים אנחנו ונתגוללו רחמיהם עלינו וכן אמרו רחמנא או בטולך או בטולא דבר עשו. אבל אין לכל זה ענין במשפטי התורה כנז'. דהא מיהא בעלמא היכא דכתב רחמנא אחיך סתמא בדינא דאורייתא. ודאי אימעיט עשו לפי שאינו אח במצות כדאיתא טובא. עד ששפת יתר הוא להאריך בכך ולהטפל בהבאת ראיה ומראה מקומות ומבואר הדבר מאד מעצמו. שהרי אם אי אתה אומר כן ח"ו יביא לידי הריסה גדולה. שלפי דבריו לא נתמעט זרע עשו מהיות מלך על ישראל. אע"ג דכתיב מקרב אחיך. וכן אתה אומר בנביא שכתוב בו נביא מקרבך מאחיך. וח"ו נתת פתחון פה למינין לרדות. ויהא זרעו אסור בנשך. אדרבה יתחייב להחיותו מן הכתוב וחי אחיך עמך וכאלה רבות שאין להאריך בהם. ע"כ ודאי זה החילוק שאמרנו בין סתם אחוה תוריית ר"ל הנזכרת בדיני התורה. ובין אחוה יחוסית הנז' בזולת זה. הוא דבר מוכרח בעצמו וברור מאד ולכן נראין דברי האומרים טעם כעיקר הנ"ל ולא נדחין כלל:
3
ד׳טעמו של ה"ה בהפקעת זיקה דמומר אינו משביח דעת המתירין כלל במ"כ ואין לו שומעין שלא אמר כהלכה ומומר וזרעו אחריו הרי הן בכל תורת נחלה
ומ"ש הרב נר"ו בטעם הדבר משום דאין מתקיים בו יקום ע"ש אחיו לנחלה דלא שייך במומר ח"ו שיזכהו המקום לנחלה שהוא מן המורידין כו'. פליאה דעת ממני וכי מי נטל ממנו ירושתו בדין תורה ומקרא כתוב הדר הוא כי ירושה לעשו נתתי ובפירוש אמרו חז"ל קידושין (די"ח) דילמא ישראל מומר שאני. וקס"ד דעדיף מעכו"ם בהא. ובמסקנא אף הגוי יורש אביו דבר תורה וכ"ש המומר. והכי קיי"ל בסימן רפ"ג דמומר יורש אביו (וכן הוא בכל תורת נחלה המשמשת והולכת בסדר נחלות) אם לא משום קנסא. ונפקא מניה היכא דאית ליה בני דירתי בחריקיה ובאתריה קיימי ומכחיה קאתו. ואע"ג דלדידיה קנסו לזרעו לא קנסו דכתיב יכין וצדיק ילבש. וא"כ מה טעם נסלקהו מחמת זה מדין יבום וחליצה ונתיר יבמה לשוק על סמך זה. כיון דבר ירושה הוא נמי: אפילו נימא דהכי הוא דלעיכובא טרח וכתב קרא דירד לנחלה. ואם לאו לא יהא זוקק אשת אחיו כלל. ואין לזה גילוי בעולם לא רמז ולא רמיזה בשום מקום מדברי חז"ל שיהא קפידא בנחלה. וזולתה לא תתקיים מצות יבמין. א"כ אף אנו נאמר לפ"ד היכא דמיקיים קרא יקום על שם אחיו בנחלה. היינו דירית מידי מייבם וחליץ. דלא ירית לא. אלא ודאי הא לאו מילתא ומאין הרגלים לחדש דבר כזה מלבנו לתלות קיום המצוה כל עיקר בדבר טפל ומקרה בלתי מחויב שזכרה תורה איך להתנהג כשיזדמן כך שהניח נכסים שירשם הקם על שם אחיו. לא בחיוב החלטי בשום פנים זה פשוט מאד:
ומ"ש הרב נר"ו בטעם הדבר משום דאין מתקיים בו יקום ע"ש אחיו לנחלה דלא שייך במומר ח"ו שיזכהו המקום לנחלה שהוא מן המורידין כו'. פליאה דעת ממני וכי מי נטל ממנו ירושתו בדין תורה ומקרא כתוב הדר הוא כי ירושה לעשו נתתי ובפירוש אמרו חז"ל קידושין (די"ח) דילמא ישראל מומר שאני. וקס"ד דעדיף מעכו"ם בהא. ובמסקנא אף הגוי יורש אביו דבר תורה וכ"ש המומר. והכי קיי"ל בסימן רפ"ג דמומר יורש אביו (וכן הוא בכל תורת נחלה המשמשת והולכת בסדר נחלות) אם לא משום קנסא. ונפקא מניה היכא דאית ליה בני דירתי בחריקיה ובאתריה קיימי ומכחיה קאתו. ואע"ג דלדידיה קנסו לזרעו לא קנסו דכתיב יכין וצדיק ילבש. וא"כ מה טעם נסלקהו מחמת זה מדין יבום וחליצה ונתיר יבמה לשוק על סמך זה. כיון דבר ירושה הוא נמי: אפילו נימא דהכי הוא דלעיכובא טרח וכתב קרא דירד לנחלה. ואם לאו לא יהא זוקק אשת אחיו כלל. ואין לזה גילוי בעולם לא רמז ולא רמיזה בשום מקום מדברי חז"ל שיהא קפידא בנחלה. וזולתה לא תתקיים מצות יבמין. א"כ אף אנו נאמר לפ"ד היכא דמיקיים קרא יקום על שם אחיו בנחלה. היינו דירית מידי מייבם וחליץ. דלא ירית לא. אלא ודאי הא לאו מילתא ומאין הרגלים לחדש דבר כזה מלבנו לתלות קיום המצוה כל עיקר בדבר טפל ומקרה בלתי מחויב שזכרה תורה איך להתנהג כשיזדמן כך שהניח נכסים שירשם הקם על שם אחיו. לא בחיוב החלטי בשום פנים זה פשוט מאד:
4
ה׳ביאור לשון הטור דלא כוותיה
דברי הטור פשוטים לענ"ד דמעיקרא נסיב מאי דפשיטא טפי דמהי תיתי לא תהיה אשת המומר זקוקה. וגם זיקת יבם מומר בכלל דהא בהא תליא לכאורה. והדר קאמר ואת"ל דאינה זקוקה מטעם שיהא. אכתי לא ניחא מ"ט לחלק בין היה מומר בשעת קידושין או לא. דאם איתא דמומר אינו זוקק משום דהמרתו גרמה לו שנסתלק מהאחוה. א"כ בכל גוונא תשתרי מהאי טעמא:
דברי הטור פשוטים לענ"ד דמעיקרא נסיב מאי דפשיטא טפי דמהי תיתי לא תהיה אשת המומר זקוקה. וגם זיקת יבם מומר בכלל דהא בהא תליא לכאורה. והדר קאמר ואת"ל דאינה זקוקה מטעם שיהא. אכתי לא ניחא מ"ט לחלק בין היה מומר בשעת קידושין או לא. דאם איתא דמומר אינו זוקק משום דהמרתו גרמה לו שנסתלק מהאחוה. א"כ בכל גוונא תשתרי מהאי טעמא:
5
ו׳מ"ש בפי' התוס' דב"ק נעדר הבנה
מ"ש הרב נר"ו בפי' התוספות והר"מ לא קאימנא עלה שפיר וי"ל בה הרבה אלא דלא מצינא למשקל ולמטרי ולמטרח בשמעתא דכחיש חילאי. ולא צילא דעתאי כמאן דלא שתי רביעתא דחמרא כמה יומי ואכתי לא ברי נפשאי. משו"ה שביקנא לה השתא מלמידק כולי האי וריהטא דסוגיא כדקאי קאי. ומאי דחדית לן מר בכוונת התוספת נעלם ממני והוא פלאי. וכן מה שהשיג על המפרשים דברי הר"מ דדייק לה מדלא פריך א"מ נפלה לפני מומר ע"כ אין זיקה במומר. וקמהדר מר בבדיחותא לדין זה נבהלתי די"ל לא רצה למפרך א"מ נפלה לפני מומר די"ל אה"נ לא תחלוץ כו'. גם בזו לא ירדתי לסוף דעתו. מה החרדה צר לי על בהלתו. כי מה הועיל בכך והלא זהו מה שרוצים אותן מפרשים וק"ל:
מ"ש הרב נר"ו בפי' התוספות והר"מ לא קאימנא עלה שפיר וי"ל בה הרבה אלא דלא מצינא למשקל ולמטרי ולמטרח בשמעתא דכחיש חילאי. ולא צילא דעתאי כמאן דלא שתי רביעתא דחמרא כמה יומי ואכתי לא ברי נפשאי. משו"ה שביקנא לה השתא מלמידק כולי האי וריהטא דסוגיא כדקאי קאי. ומאי דחדית לן מר בכוונת התוספת נעלם ממני והוא פלאי. וכן מה שהשיג על המפרשים דברי הר"מ דדייק לה מדלא פריך א"מ נפלה לפני מומר ע"כ אין זיקה במומר. וקמהדר מר בבדיחותא לדין זה נבהלתי די"ל לא רצה למפרך א"מ נפלה לפני מומר די"ל אה"נ לא תחלוץ כו'. גם בזו לא ירדתי לסוף דעתו. מה החרדה צר לי על בהלתו. כי מה הועיל בכך והלא זהו מה שרוצים אותן מפרשים וק"ל:
6
ז׳ביאור סוגית כותים דרפ"ק דחולין ולענין מה עשאום כג"ג מפורש יפה וה"ה נר"ו הפליג במ"כ
מה שהאריך רום מעלתו להוכיח מסוגיא דפ"ק דחולין. דמומר אינו זוקק ותמצית ראייתו היא משום דר"ג ור"מ ס"ל דכותים גירי אמת הן כמ"ש התוספות וגזרו עליהם ומסתמא גם ר"א ור"א הכי ס"ל דגירי אמת ואעפ"כ גזרו דאי נאמר שעתה נתברר לפני ר"א ור"א דהאמת כמ"ד גירי אריות הן מאי פריך והא רבנן ר"ג ור"מ גזרו הא נפקא מנה טובא בכל מצות שבתורה וק"ל. והא דלא משני דנ"מ לענין ביטול דלא גזרו ר"ג ור"מ ור"א ור"א גזרו דקשה באמת למה גזרו לענין עירוב וכו'. לפ"ז אחר דגירי אמת הן וישראלים כשרים היו איך עשאום כג"ג הא נ"מ חורבא אם לישראל בן מן אשה כשרה ובן זנונים מן כותית ויטעה אחר שהן ג"ג בנה כבן הנולד מן הגויה וימות בן הישראלית ויטעה שתפק בלי חליצה אם ימות בלי ז"ק אלא ודאי כן האמת מאחר שעובדי ע"ז הן וכגוי גמור אין זקוקה לו כמו כן מומר כו'. זה נלענ"ד טעם דר"י גאון וכת דיליה עכ"ד מעכ"ת. ולענ"ד אין משם ראייה כלל דהא פשיטא דגירי אמת הן אליבא דר"ג ור"מ כדברי התוספות ומשו"ה מעיקרא יהבי להו דין ישראל לכל דבר עד שמצאו להם ע"ז שהיו עובדין אותה במקום אחד בלבד. וגזרו על כולן. דאזדו לשיטתייהו דחיישי למיעוטא. משו"ה גזרו עלייהו בתר הכי להיות דינם כג"ג והיינו ודאי לחומרא דוקא. לומר שדין גוים יש להם לכל דבריהם במקום שהוא להחמיר כשאנו עושין אותן כג"ג. והיינו דמסיק תלמודא מאי כגוים גמורים לאתויי נמי עד שישכיר. דאע"ג דמקולי עירוב שנו בכל מקום. מ"מ הני תנאי דיהבי להו דין ג"ג לא פלוג בהו תו. אפילו במילי דרבנן דקילי טובא כגון עירוב. ג"כ נתנו להם דין ג"ג לחומרא שכן כח חכמים יפה. אבל לקולא מי אמור. הא ודאי לאו מילתא היא לגמרי חס ליה למר למימר הכי ולבנות דיוק על זה להקל באיסור ערוה חלילה והרי זה מוכרח בפירוש הסוגיא בלי ספק וסרו מהר כל הדקדוקים דבודאי הוה מצי לאשכוחי נפקותא טובא לכמה מצות ודינים גדולים וחמורים מזו שזכרו. והוה להו למינקט רבותא אי כדעתיה דמר. אלא פשיטא הא לא ס"ד כלל. דלהקל ודאי לא אמרו לעשותן כג"ג (אע"פ שיש בידינו כיוצא בה שאמרו להקל כמ"ש בתשו'. ההיא ודאי שאני וק"ל) כיון דלא אתו עלה אלא מטעם חששא דמיעוטא. וגזרו רובא אטו מיעוטא. והיכא דהוי לחומרא כגון לאפקועי קידושין. צריך לומר איפכא דאפי' בהנך דקביעי באתרייהו דשכיחי וידיעי בעובדי ע"ז. ניחוש לקדושין דידהו משום רובא דשכיח בשאר דוכתי. דלא ידעינן בהו דפלחי לע"ז. וקידושיהן קידושין מסתמא עד שיוחזקו. והן גוררין את המיעוט להחמיר. שכן בכל מקום הולכין אחר הרוב לדברי הכל. ולאו ק"ו הוא אם למיעוט חשו כאן לחומרא בדרבנן בעלמא. עאכ"ו לחוש לרוב. ובאיסור של תורה ודבר ערוה החמורה. שנמשכין המיעוט אחר הרוב. כללו של דבר נותנין עליהן חומרי גוים וחומרי ישראלים בכל הדברים. למ"ד גירי אמת הן כדס"ל להני תנאי ואמוראי. זה פשוט ברור ומוכרח בשיטת סוגיא זו ותו לא מידי. ולפי הבנתו לא ידעתי מה הוצרך מעכ"ת להתלבש בחששת נפקותא דחורבא ביבם דוקא. הא ודאי נפקא מנה טובא בכל מילי דעריות ואשת איש. ולימא בפשיטות דנפקא מנה חורבא דסברי אם קידש אשה בעדים אינה מקודשת ולא תיבעי גיטא. והוא הדין ליבם וכל דדמי. א"ו דכך הוא האמת וכסברתו הנ"ל. איברא לאו מילתא היא כדאמרן ולית בה ספיקא דלא עשאום כג"ג אלא להחמיר בלבד. ולחורבא כזו אין נכנסין ביחיד כלל. שאין הדבר מסור אלא לחכמים יודעי דת ודין. והם בעצמם פירשו את הדבר לענין מה עשאום כגוים גמורים. מכלל שלשאר דברים שהן להקל לא אמרו. וזה מובן באופן שלא ראינו ריח ראיה כל עיקר משם. והכל נכון בסוגיא בלי דוחק בעולם. וכן אינו דיוק כלל מה שהוקשה לו דלא משני דר"א ור"א גזרו לענין ביטול. ר"ל דלעולם ר"ג ור"מ גזרו וקיבלו ואתו ר"א ור"א והוסיפו ביטול. שהרי אי אפשר לומר כן דהא חזינן דשדור בתר הכי לאתויי חמרא. משמע ודאי דלענין יין נסך נמי הוצרכו לגזור מחדש. והיינו דקשיא לתלמודא למאי אי לשחיטה ויי"נ כדמשמע לכאורה דהשתא דשמיע להו לית כאן שומרי תורה הוא דגזור איינן ומעיקרא לא. אדרבה בחזקת היתר הוי קאי דהא שדרי אבתריה. וקמתמה עלה הא ודאי מהתם גזרו עלה ר"ג ור"מ איינם. ומאי טעמא באמת שדר ר' אבהו דבתרא הוה לאתויי חמרא מנייהו אטו לא שמיע ליה גזרתייהו דרבנן דקמיה. ולא סגי לשנויי שינויא דלאו שינויא דאביטול רשות גזרו. דאכתי לא ניחא מה טעם היקל ר"א ביין נסך. להכי שפיר משני דאינהו גזור ולא קיבלו. ובודאי ר"ג ור"מ אכולה מילתא גזרו בהו לחומרא. ולביטול רשות נמי עשאום כג"ג. כיון דמשום חששא דע"א נגעו בה וכנ"ל. אלא שלא נתקיימה גזרתם עד שבאו ר"א ור"א וחזרו ויסדוה. כל זה ברור מאד בס"ד:
מה שהאריך רום מעלתו להוכיח מסוגיא דפ"ק דחולין. דמומר אינו זוקק ותמצית ראייתו היא משום דר"ג ור"מ ס"ל דכותים גירי אמת הן כמ"ש התוספות וגזרו עליהם ומסתמא גם ר"א ור"א הכי ס"ל דגירי אמת ואעפ"כ גזרו דאי נאמר שעתה נתברר לפני ר"א ור"א דהאמת כמ"ד גירי אריות הן מאי פריך והא רבנן ר"ג ור"מ גזרו הא נפקא מנה טובא בכל מצות שבתורה וק"ל. והא דלא משני דנ"מ לענין ביטול דלא גזרו ר"ג ור"מ ור"א ור"א גזרו דקשה באמת למה גזרו לענין עירוב וכו'. לפ"ז אחר דגירי אמת הן וישראלים כשרים היו איך עשאום כג"ג הא נ"מ חורבא אם לישראל בן מן אשה כשרה ובן זנונים מן כותית ויטעה אחר שהן ג"ג בנה כבן הנולד מן הגויה וימות בן הישראלית ויטעה שתפק בלי חליצה אם ימות בלי ז"ק אלא ודאי כן האמת מאחר שעובדי ע"ז הן וכגוי גמור אין זקוקה לו כמו כן מומר כו'. זה נלענ"ד טעם דר"י גאון וכת דיליה עכ"ד מעכ"ת. ולענ"ד אין משם ראייה כלל דהא פשיטא דגירי אמת הן אליבא דר"ג ור"מ כדברי התוספות ומשו"ה מעיקרא יהבי להו דין ישראל לכל דבר עד שמצאו להם ע"ז שהיו עובדין אותה במקום אחד בלבד. וגזרו על כולן. דאזדו לשיטתייהו דחיישי למיעוטא. משו"ה גזרו עלייהו בתר הכי להיות דינם כג"ג והיינו ודאי לחומרא דוקא. לומר שדין גוים יש להם לכל דבריהם במקום שהוא להחמיר כשאנו עושין אותן כג"ג. והיינו דמסיק תלמודא מאי כגוים גמורים לאתויי נמי עד שישכיר. דאע"ג דמקולי עירוב שנו בכל מקום. מ"מ הני תנאי דיהבי להו דין ג"ג לא פלוג בהו תו. אפילו במילי דרבנן דקילי טובא כגון עירוב. ג"כ נתנו להם דין ג"ג לחומרא שכן כח חכמים יפה. אבל לקולא מי אמור. הא ודאי לאו מילתא היא לגמרי חס ליה למר למימר הכי ולבנות דיוק על זה להקל באיסור ערוה חלילה והרי זה מוכרח בפירוש הסוגיא בלי ספק וסרו מהר כל הדקדוקים דבודאי הוה מצי לאשכוחי נפקותא טובא לכמה מצות ודינים גדולים וחמורים מזו שזכרו. והוה להו למינקט רבותא אי כדעתיה דמר. אלא פשיטא הא לא ס"ד כלל. דלהקל ודאי לא אמרו לעשותן כג"ג (אע"פ שיש בידינו כיוצא בה שאמרו להקל כמ"ש בתשו'. ההיא ודאי שאני וק"ל) כיון דלא אתו עלה אלא מטעם חששא דמיעוטא. וגזרו רובא אטו מיעוטא. והיכא דהוי לחומרא כגון לאפקועי קידושין. צריך לומר איפכא דאפי' בהנך דקביעי באתרייהו דשכיחי וידיעי בעובדי ע"ז. ניחוש לקדושין דידהו משום רובא דשכיח בשאר דוכתי. דלא ידעינן בהו דפלחי לע"ז. וקידושיהן קידושין מסתמא עד שיוחזקו. והן גוררין את המיעוט להחמיר. שכן בכל מקום הולכין אחר הרוב לדברי הכל. ולאו ק"ו הוא אם למיעוט חשו כאן לחומרא בדרבנן בעלמא. עאכ"ו לחוש לרוב. ובאיסור של תורה ודבר ערוה החמורה. שנמשכין המיעוט אחר הרוב. כללו של דבר נותנין עליהן חומרי גוים וחומרי ישראלים בכל הדברים. למ"ד גירי אמת הן כדס"ל להני תנאי ואמוראי. זה פשוט ברור ומוכרח בשיטת סוגיא זו ותו לא מידי. ולפי הבנתו לא ידעתי מה הוצרך מעכ"ת להתלבש בחששת נפקותא דחורבא ביבם דוקא. הא ודאי נפקא מנה טובא בכל מילי דעריות ואשת איש. ולימא בפשיטות דנפקא מנה חורבא דסברי אם קידש אשה בעדים אינה מקודשת ולא תיבעי גיטא. והוא הדין ליבם וכל דדמי. א"ו דכך הוא האמת וכסברתו הנ"ל. איברא לאו מילתא היא כדאמרן ולית בה ספיקא דלא עשאום כג"ג אלא להחמיר בלבד. ולחורבא כזו אין נכנסין ביחיד כלל. שאין הדבר מסור אלא לחכמים יודעי דת ודין. והם בעצמם פירשו את הדבר לענין מה עשאום כגוים גמורים. מכלל שלשאר דברים שהן להקל לא אמרו. וזה מובן באופן שלא ראינו ריח ראיה כל עיקר משם. והכל נכון בסוגיא בלי דוחק בעולם. וכן אינו דיוק כלל מה שהוקשה לו דלא משני דר"א ור"א גזרו לענין ביטול. ר"ל דלעולם ר"ג ור"מ גזרו וקיבלו ואתו ר"א ור"א והוסיפו ביטול. שהרי אי אפשר לומר כן דהא חזינן דשדור בתר הכי לאתויי חמרא. משמע ודאי דלענין יין נסך נמי הוצרכו לגזור מחדש. והיינו דקשיא לתלמודא למאי אי לשחיטה ויי"נ כדמשמע לכאורה דהשתא דשמיע להו לית כאן שומרי תורה הוא דגזור איינן ומעיקרא לא. אדרבה בחזקת היתר הוי קאי דהא שדרי אבתריה. וקמתמה עלה הא ודאי מהתם גזרו עלה ר"ג ור"מ איינם. ומאי טעמא באמת שדר ר' אבהו דבתרא הוה לאתויי חמרא מנייהו אטו לא שמיע ליה גזרתייהו דרבנן דקמיה. ולא סגי לשנויי שינויא דלאו שינויא דאביטול רשות גזרו. דאכתי לא ניחא מה טעם היקל ר"א ביין נסך. להכי שפיר משני דאינהו גזור ולא קיבלו. ובודאי ר"ג ור"מ אכולה מילתא גזרו בהו לחומרא. ולביטול רשות נמי עשאום כג"ג. כיון דמשום חששא דע"א נגעו בה וכנ"ל. אלא שלא נתקיימה גזרתם עד שבאו ר"א ור"א וחזרו ויסדוה. כל זה ברור מאד בס"ד:
7
ח׳תשובו' חבילות שיש בהן ממש להפקיע מכל הקולו' הגדולות אשר כאן נמצאו בנדון הלז נוסף על הנז''. תמיהות קיימו' בדברי ה"ה נר"ו ותיוהות גדולו' נפלאות בעדות נער ובער
מעתה נבוא למסקנא דמילתא בנ"ד אשר העלה ואשר הביא בידו הה"ג נר"ו להיתר כי ראה מעכ"ת לסמוך עכ"פ על העד המעיד מפי גוי שהחליט לו דין מסל"ת. ואם אמנם אפשר היה הדבר להשמע שי"ל דין מסל"ת (ולא אחוש לדקדק בו כי אינני מטפל בכאן בדעות בעלי שו"ת כאמור) אם היה מברר דבריו העד שלא נתכוין להתיר. מה שלא נתבאר מלשונו (וסתמו כפירושו מבואר בהפך ע"ל ס"לב באורך) ומידי ספק לא יצאנו. עוד היקל עלינו לסמוך על דעת המקילין בלא הזכיר שם אביו. ולא נעלם ממנו שיש כת קודמין מגדולי עולם המחמירים בזה. ולפחות היל"ל תבדק המבורג מאותו זמן שיצא אפרים זה אם לא יצא אחר משם. אע"ג דלא הוחזק אפרים אחר שיצא מן הכלל. מ"מ כמה אפרים שכיחי בשוקא ודילמא בתר דנפק יצא מ"ה. ותו ניחוש לתרי המבורג דשכיחן. ולא דמי לשוירי דלא הוחזקו תרי. אבל תרי המבורג איתנהו בעלמא. עוד יש קולא נגד דעת הרא"ש לסמוך על עד אחד ביבם. וכ"ש בעד כזה מפי גוי שאין עדותו ברורה ולא מספקת כלל. גם היה לו לחוש לדעת הרמב"ם דבעינן בגוי שיאמר קברתיו. ובאינו מכירו כה"ג דנ"ד לפחות חשו לו ז"ל אפי' בא"א. דקילא ליה להרא"ש וכן בדין מתוך חומר שהחמרנו עליה בסופה (שבניה ממזרים) דייקא ומינסבא. ק"ו ליבמה. דיו לבא מן הדין להיות כנדון ודון מנה ומנה. מה גם בדאיכא קולי טובא בלאו הכי. ופשיטא דקיל לה טובא וסמכא על קול דברים שרובן למיתה. משום הכי נחמיר עליה בתחלתה כל חומר אשת איש לפחות. (ואיך נשען על המקל ומגיד לנו כל הקולות הללו שכשרים בסופר ועד שנינו. ולא ראינו ראיה אחרונה כדאי לסמוך אף בשעת הדחק. אהאי ספרא בצירא חזי מאן קמסהיד סהדא רבה פר"ץ מרובה על האומד דמסל"ת עברו תורות חלפו חק) ובהצטרף כל אלו הקולות נעשה מהם חבל חזק מאוד כעבות העגלה אשר לא ירחק מהר ולא ינתק בהריחו אש קולא אחרת גדולה מכולם. מה שסמכו קצת הגאונים להקל ביבם מומר. ואפי' היה מומר גמור ומוחלט: אע"פ שבאמת כן היינו סבורים ועדיין כך אנו אומרים. שיש מקום מרווח להקל כדעתם ז"ל בהצטרף עוד סניפים אחרים העוזרים להקל. מ"מ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. וכ"ש היכא דבלא"ה צריך לאקולי קולי טובא ונפישי מילי ולא מצינא למיקם בהו. ולא סגי דלא איקרי בהו בי דינא שריא. ומ"ש הרב נר"ו דהויא כי ספקא דרבנן מאחר דאם נשאת לא תצא. מסתיין דנימא הכי היכא דליכ' אלא חד ספיקא. (היינו במומר גמור העומד בפנינו וידוע בהמרה) הבו דלא לוסיף עלה. ודאי לא שפרת מילתא למסמך אקולי דמר ודמר. וכל זה אם היה הנדון במומר לע"א המוחלט. עדיין לא היינו מרשים עצמנו להקל באופן הלז. אמנם במומר הלזה שלא ידענו מה היה לו. ומי יודע אם יש לו דין מומר כלל. וקרוב הדבר בהפך כמו שמחשבתו מוכחת וניכרת מתוך הדברים שהגיעו לאזני אמו. וכל כי כה"ג דלתיאבון וחימוד ממון ולהשביע יצר דעברה קעבד. לאו מומר שמיה לכל דבר כמ"ש בפתיחת דברינו ובתשו' הנדפסת הארכנו בזה מילתא בטעמא יע"ש. על אחת כמה וכמה שאין אנו יודעין ממנו כלום היאך הוא עכשיו. שמא חזר בו כמו שלבו וכוונתו מעידין על מחשבה זאת. מפי כתבו לאמו כמוזכר בתשו' הרב נר"ו. ומ"ש הרב כל באיה לא ישובון. במ"כ לאו מילתא היא. ההיא במינות איתמר ובאביק מיבק. אבל לא"ה לא אדרבה מחכין ומצפין לתשובתו וישועתו הקרובה וגם הקב"ה מחכה לו ולא יחפוץ מות המת באולתו ושבואל יוכיח (ששב וחי לפחות ד' מאות שנה לדעת תלמוד שלנו ולדעת הירו' אולי חי ח' מאות שנה) למימרא כל דפרי"ץ מרובא פריש מע"ז ולא מיית. איברא מסגי חיי כי גדולה תשובה שמקרעת ג"ד ומארכת ימים כדאיתא בבתרא דיומא (דפו"ב). גם מש"ע הרב דחיישינן למיתה. על זאת מאד תמהתי ואשתומם כשעה חדא היכא אשכח דכוותה. והא ודאי ליתא אלא לחומרא משכחת לה. אבל לקולא לא משכחינן לה בשום דוכתא. כדמוכח בדוכתי טובא במשנה וגמרא. ולגבי נדרים נמי מיתה נולד הוא ואין פותחין בה. ואטו מי עדיף מיוצא לידון וספינה המטורפת בים שהן בחזקת קיימין. וכן הזקן מאד. ק"ו בן ק"ו לזה שלא ידענו לו סבה לחוש לאקדומי פורענותא ולמהר מיתתו בלא עתו: ואף בשלשה החמורים מאלו נתנו להם חומרי חיים. אבל זה חי גמור הנחנוהו והרי הוא בחזקתו. חי הוא כמו שהוחזק לפנינו כל זמן שלא הובררה מיתתו. וכמו ששנינו בכמה מקומות. ומה ענין ספק זה לספק דתשובה. דספק דשכיח הוא טובא. וליכא חזקה דגופא נגדה אדרבה חזקה קמייתא מסייעא. אבל חזקת חי חזקה דגופא הוא הודאי שמו ואין כאן ריח ספק בעולם שכל הדברים בחזקתן. גם עדות הגוי רעועה שנראה כמכחיש להדברים שהגידה אמו שהי' בימים לא כביר קודם נסיעת הנער מכלל שעדיין לא היה בחזקת מת. ולפ"ד זה שתי' עשרה אב"דו והרי זה סותר אותה שמועה שבשבילה טרח הנער וכתת רגליו למרחקים ללכת לבקשו ולקבל ממנו ממון כאשר זמם. ואיך א"כ לא נודעה מיתתו בכל משך זה הזמן אפילו באיטליא נעלמה מעיני ואזני כל חי. ולפ"ד הרב קלא אית ליה כי גברא רבה להבדיל בין קודש לחול. (אולי י"ל סמך מן הירושלמי דאמתני' רפ"ו דפאה). וגם עדות בר רפאל מטלת ארס ריעותא בהגדת הגוי כי מעיד שהיה מכיר בג' מומרים שהיו ברוים וא' מהם הי' לפליטה מכלל שהיה מכיר ובקי בהן ובשמותיהן ולא ידע ולא שמע מאפרים זה. ודילמא איהו ניהו דערק ואזל לעלמא. גם עדות הנער נער כשמו וכגימ' הידועה רופפת היא וגרועה מהמסל"ת וק"ל מטעם נודע לרבים. ועוד הוא בן חמש נשים שמתכוונות לקלקלה. שאמו היא אחת מהנה ושמא שייך טעמא גם בבן אע"ג דחדת היא לי. מ"מ מספקא מילתא כדמבעיא להו לקצת הפוסקים בזכרים שכנגדן וק"ל: מכל הני טעמי חזינא דלא שפיר דמי לאקולי בהך מילתא. עכ"פ אינני רואה כחי יפה להמנות ולהצטרף עם המקילין בנדון זה. כי כבד ממני הדבר חס לזרעא דאבא להגיס לבי בהוראה כי מכיר אני מקומי. ורואה נגעי עצמי. מיראי הוראה אני מומי. עזובה דא למי שכחו יפה וכסאו מוטלת בין גדולי רומי. על גפי מרומי. לא כן עמדי אני העני ורש מתהלך בתומי. הנלע"ד ואמר לי לבי מבלי עיון בספרים כתבתי באלטונא ט' אדר ב' תצט"ל וחתמתי שמי. הטרוד מאד יעקב בהגאון כמוהרר"ץ זצללה"ה ס"ט בנל"ך ולאע"י:
מעתה נבוא למסקנא דמילתא בנ"ד אשר העלה ואשר הביא בידו הה"ג נר"ו להיתר כי ראה מעכ"ת לסמוך עכ"פ על העד המעיד מפי גוי שהחליט לו דין מסל"ת. ואם אמנם אפשר היה הדבר להשמע שי"ל דין מסל"ת (ולא אחוש לדקדק בו כי אינני מטפל בכאן בדעות בעלי שו"ת כאמור) אם היה מברר דבריו העד שלא נתכוין להתיר. מה שלא נתבאר מלשונו (וסתמו כפירושו מבואר בהפך ע"ל ס"לב באורך) ומידי ספק לא יצאנו. עוד היקל עלינו לסמוך על דעת המקילין בלא הזכיר שם אביו. ולא נעלם ממנו שיש כת קודמין מגדולי עולם המחמירים בזה. ולפחות היל"ל תבדק המבורג מאותו זמן שיצא אפרים זה אם לא יצא אחר משם. אע"ג דלא הוחזק אפרים אחר שיצא מן הכלל. מ"מ כמה אפרים שכיחי בשוקא ודילמא בתר דנפק יצא מ"ה. ותו ניחוש לתרי המבורג דשכיחן. ולא דמי לשוירי דלא הוחזקו תרי. אבל תרי המבורג איתנהו בעלמא. עוד יש קולא נגד דעת הרא"ש לסמוך על עד אחד ביבם. וכ"ש בעד כזה מפי גוי שאין עדותו ברורה ולא מספקת כלל. גם היה לו לחוש לדעת הרמב"ם דבעינן בגוי שיאמר קברתיו. ובאינו מכירו כה"ג דנ"ד לפחות חשו לו ז"ל אפי' בא"א. דקילא ליה להרא"ש וכן בדין מתוך חומר שהחמרנו עליה בסופה (שבניה ממזרים) דייקא ומינסבא. ק"ו ליבמה. דיו לבא מן הדין להיות כנדון ודון מנה ומנה. מה גם בדאיכא קולי טובא בלאו הכי. ופשיטא דקיל לה טובא וסמכא על קול דברים שרובן למיתה. משום הכי נחמיר עליה בתחלתה כל חומר אשת איש לפחות. (ואיך נשען על המקל ומגיד לנו כל הקולות הללו שכשרים בסופר ועד שנינו. ולא ראינו ראיה אחרונה כדאי לסמוך אף בשעת הדחק. אהאי ספרא בצירא חזי מאן קמסהיד סהדא רבה פר"ץ מרובה על האומד דמסל"ת עברו תורות חלפו חק) ובהצטרף כל אלו הקולות נעשה מהם חבל חזק מאוד כעבות העגלה אשר לא ירחק מהר ולא ינתק בהריחו אש קולא אחרת גדולה מכולם. מה שסמכו קצת הגאונים להקל ביבם מומר. ואפי' היה מומר גמור ומוחלט: אע"פ שבאמת כן היינו סבורים ועדיין כך אנו אומרים. שיש מקום מרווח להקל כדעתם ז"ל בהצטרף עוד סניפים אחרים העוזרים להקל. מ"מ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. וכ"ש היכא דבלא"ה צריך לאקולי קולי טובא ונפישי מילי ולא מצינא למיקם בהו. ולא סגי דלא איקרי בהו בי דינא שריא. ומ"ש הרב נר"ו דהויא כי ספקא דרבנן מאחר דאם נשאת לא תצא. מסתיין דנימא הכי היכא דליכ' אלא חד ספיקא. (היינו במומר גמור העומד בפנינו וידוע בהמרה) הבו דלא לוסיף עלה. ודאי לא שפרת מילתא למסמך אקולי דמר ודמר. וכל זה אם היה הנדון במומר לע"א המוחלט. עדיין לא היינו מרשים עצמנו להקל באופן הלז. אמנם במומר הלזה שלא ידענו מה היה לו. ומי יודע אם יש לו דין מומר כלל. וקרוב הדבר בהפך כמו שמחשבתו מוכחת וניכרת מתוך הדברים שהגיעו לאזני אמו. וכל כי כה"ג דלתיאבון וחימוד ממון ולהשביע יצר דעברה קעבד. לאו מומר שמיה לכל דבר כמ"ש בפתיחת דברינו ובתשו' הנדפסת הארכנו בזה מילתא בטעמא יע"ש. על אחת כמה וכמה שאין אנו יודעין ממנו כלום היאך הוא עכשיו. שמא חזר בו כמו שלבו וכוונתו מעידין על מחשבה זאת. מפי כתבו לאמו כמוזכר בתשו' הרב נר"ו. ומ"ש הרב כל באיה לא ישובון. במ"כ לאו מילתא היא. ההיא במינות איתמר ובאביק מיבק. אבל לא"ה לא אדרבה מחכין ומצפין לתשובתו וישועתו הקרובה וגם הקב"ה מחכה לו ולא יחפוץ מות המת באולתו ושבואל יוכיח (ששב וחי לפחות ד' מאות שנה לדעת תלמוד שלנו ולדעת הירו' אולי חי ח' מאות שנה) למימרא כל דפרי"ץ מרובא פריש מע"ז ולא מיית. איברא מסגי חיי כי גדולה תשובה שמקרעת ג"ד ומארכת ימים כדאיתא בבתרא דיומא (דפו"ב). גם מש"ע הרב דחיישינן למיתה. על זאת מאד תמהתי ואשתומם כשעה חדא היכא אשכח דכוותה. והא ודאי ליתא אלא לחומרא משכחת לה. אבל לקולא לא משכחינן לה בשום דוכתא. כדמוכח בדוכתי טובא במשנה וגמרא. ולגבי נדרים נמי מיתה נולד הוא ואין פותחין בה. ואטו מי עדיף מיוצא לידון וספינה המטורפת בים שהן בחזקת קיימין. וכן הזקן מאד. ק"ו בן ק"ו לזה שלא ידענו לו סבה לחוש לאקדומי פורענותא ולמהר מיתתו בלא עתו: ואף בשלשה החמורים מאלו נתנו להם חומרי חיים. אבל זה חי גמור הנחנוהו והרי הוא בחזקתו. חי הוא כמו שהוחזק לפנינו כל זמן שלא הובררה מיתתו. וכמו ששנינו בכמה מקומות. ומה ענין ספק זה לספק דתשובה. דספק דשכיח הוא טובא. וליכא חזקה דגופא נגדה אדרבה חזקה קמייתא מסייעא. אבל חזקת חי חזקה דגופא הוא הודאי שמו ואין כאן ריח ספק בעולם שכל הדברים בחזקתן. גם עדות הגוי רעועה שנראה כמכחיש להדברים שהגידה אמו שהי' בימים לא כביר קודם נסיעת הנער מכלל שעדיין לא היה בחזקת מת. ולפ"ד זה שתי' עשרה אב"דו והרי זה סותר אותה שמועה שבשבילה טרח הנער וכתת רגליו למרחקים ללכת לבקשו ולקבל ממנו ממון כאשר זמם. ואיך א"כ לא נודעה מיתתו בכל משך זה הזמן אפילו באיטליא נעלמה מעיני ואזני כל חי. ולפ"ד הרב קלא אית ליה כי גברא רבה להבדיל בין קודש לחול. (אולי י"ל סמך מן הירושלמי דאמתני' רפ"ו דפאה). וגם עדות בר רפאל מטלת ארס ריעותא בהגדת הגוי כי מעיד שהיה מכיר בג' מומרים שהיו ברוים וא' מהם הי' לפליטה מכלל שהיה מכיר ובקי בהן ובשמותיהן ולא ידע ולא שמע מאפרים זה. ודילמא איהו ניהו דערק ואזל לעלמא. גם עדות הנער נער כשמו וכגימ' הידועה רופפת היא וגרועה מהמסל"ת וק"ל מטעם נודע לרבים. ועוד הוא בן חמש נשים שמתכוונות לקלקלה. שאמו היא אחת מהנה ושמא שייך טעמא גם בבן אע"ג דחדת היא לי. מ"מ מספקא מילתא כדמבעיא להו לקצת הפוסקים בזכרים שכנגדן וק"ל: מכל הני טעמי חזינא דלא שפיר דמי לאקולי בהך מילתא. עכ"פ אינני רואה כחי יפה להמנות ולהצטרף עם המקילין בנדון זה. כי כבד ממני הדבר חס לזרעא דאבא להגיס לבי בהוראה כי מכיר אני מקומי. ורואה נגעי עצמי. מיראי הוראה אני מומי. עזובה דא למי שכחו יפה וכסאו מוטלת בין גדולי רומי. על גפי מרומי. לא כן עמדי אני העני ורש מתהלך בתומי. הנלע"ד ואמר לי לבי מבלי עיון בספרים כתבתי באלטונא ט' אדר ב' תצט"ל וחתמתי שמי. הטרוד מאד יעקב בהגאון כמוהרר"ץ זצללה"ה ס"ט בנל"ך ולאע"י:
8