שאילת יעבץ, חלק א ל״וSheilat Yaavetz, Volume I 36
א׳מבאר היטב שאין מקום לקושית העולם בד"ת הנ"ל ונ"מ לדינא רבא בעונש המבטל מצו' מילה
והואיל ואתא לידן אידכרנא מילתא דמקשים העולם בדבור תוס' הנ"ל במ"ש שצריך הלימוד אותו ולא אותה משום מילה שלא בזמנה. דכשרה בלילה. ושמעתי בילדותי רבנים גדולים מתמיהים ע"ז דאכתי לא ניחא ומ"מ מצוה שה"ג היא כיון דשלא בזמנה לא דחיא שבת. ואצלי פשוט מאד ששיבוש גדול הוא ומי שהקשה זאת על התוס' לא חש לקמחיה. כי לא ידע ולא בחן גדר המ"ע שה"ג. שלא נקראת מצוה שהזמן גרמא. אלא כל שזמן ידוע. גורם חיוב המצוה. ובזמן זולתו אין חיוב במצוה ההיא כלל באותה שעה. שכך נצטווינו עליה לעשותה בזמן בלתי זמן. כהנהו דחשיב בגמרא סוכה לולב שופר ציצית. שאין שום דבר מונע לעשותן בכל הזמנים. אלא מחמת המצוה בעצמה. שאין לה מקום אלא בזמן מיוחד. ונמשך האיסור ממילא לבלתי זמן משום בל תוסיף. כגון הישן בשמיני בסוכה לשם מצוה. וכן תפלין הן מעשה"ג לפי שאינן נוהגים בשבתות וי"ט דאימעטו מפני שהם עצמן אות. דמאחר שהתורה מיעטתם לזמנים הללו שלא תנהוג בהם מצוה זו. על כן הזמן הוא הגורם למצוה. אבל מצוה שיש לה שייכות בכל הזמנים בלי הפסק. אלא שפעמים איסור אחר התלוי בזמן עומד כנגדה שלא לדחותו מפניה: כגון שלא לחלל שבת על מילה שלא בזמנה. לא מפני זה נקראת מצוה שהזמן גרמא. שאין ימות החול גורמין המצוה. ולא היה לה הפסק בשבת. אלא לפי שלא ניתנה שבת לדחות אצלה. ואיסורא הוא דרביע עלה ההיא שעתא. והיינו משום שהיא שלא בזמנה. דהאידנא כל יומא ויומא זמנה הוא. ולא הי"ל להמתין עד השבת לחללו. ולולי זה היתה דוחה שבת. ופשוט שלא נפטר מהמצוה בשבת. ויש עליו עונש שיהוי המצוה כשאיחר אותה בכוונה. וחייב על כל יום ויום בין חול בין שבת. וגדול שלא מל שעומד בכל יום בכרת (אם אינו אנוס) כמ"ש הרמב"ם ז"ל. גם ביום השבת אינו נפטר. וקאי עלה בכרת. שלא הי"ל לשהות עד יום שבת. וכי אניס נמי. משו"ה פטריה רחמנא. ותו לא דחי שבת כיון דלא מצי לקיומה בזמנה. אבל אין זה נקרא הזמן גרמא. הא למה זה דומה לחולה שאין מלין אותו עד שיבריא. האם בשביל כך יקרא זמן גרמא. ופשוט וברור למבין. וראיה ג"כ מהא דתנן הסמיכות אינן נוהגות בנשים ומייתינן לה מקרא. ותיפוק ליה דקרבנות יחיד שאין קבוע להן זמן אין דוחין שבת. והוה ליה מע"ש הז"ג. ואמאי אצטריך למילף מבני ישראל ולא בנות ישראל סומכות. וכן יש להוכיח עוד ממה שהקשו התו' פ"ט דמנחות דלמאי צריך קרא למעוטי נשים מסמיכה. תיפוק ליה דהו"ל מעשהז"ג משום דאין סמיכה אלא ביום. ולא קשיא להו דאינה נוהגת בשבת (ועמ"ש בס"ד בחיבורי מו"ק בטא"ח סי"ד ובמשנה פ"ט דמנחות) וכמו כן יש להביא ראיה מאותה ששנינו שהשחיטה כשרה בנשים. אמאי הא לאו בת זביחה היא. כיון שאינה לשחיטה בשבת. והויא לה מצוה שה"ג דאשה פטורה. וכל דלאו בר זביחה. שחיטתו פסולה. דמה"ט שחיטת נכרי פסולה לדעת ר"י כדאיתא ברא"ש. ומי נימא תיקשי עליה הא. והכי נמי בה"ל תפלין דפסלינן בכתבתן אשה. משום דדרשינן וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. תיפוק לן בלא"ה כיון דאי אפשר לכתוב בשבת. מעתה הו"ל כתיבת תפלין מצוה שהזמן גרמא דנשים פטורות. ותקשי לר"ת בהל' ציצית. דס"ל כללא הוא כל שפטור מן המצוה אינו כשר בעשייתה דוק. ולא הוצרכתי לכל זה אלא להוציא מלבן של טועים ומעקשים הישרה. ועוד לא ידעו ולא יבינו ללמוד הדבר במקומו. כי מבואר הוא שם כמ"ש. שהרי בפירוש אמרו איזו היא מצוה עשה שלא ה"ג מזוזה מעקה אבדה ושילוח הקן. לו חכמו ישכילו. אלה המקשים עצמן שלא לדעת. שלפי דעתם המשובש הם בהפך. ומצות שהזמן גרמא יקראו בשמותם. שהרי כולן אי אפשר לקיימן בשבת. שהמעקה צריכה בנין חזק כבח"מ סתכ"ז. מזוזה הרי אמרו שצריך למסמרה במסמרים ולתקעה עי"ד סרפ"ט. אבדה הרי שמצאה בר"ה כסתם אבדה. היאך יכול לקיים מצות השבה. ושלוח קן פשיטא שאינו יכול לצוד עופות בשבת שלא מן המזומן. והבן שאין להאריך בפשוטות. ולדקדק בפרוטות. נשתקע הדבר ולא יאמר לקטנים ולפעוטות:
והואיל ואתא לידן אידכרנא מילתא דמקשים העולם בדבור תוס' הנ"ל במ"ש שצריך הלימוד אותו ולא אותה משום מילה שלא בזמנה. דכשרה בלילה. ושמעתי בילדותי רבנים גדולים מתמיהים ע"ז דאכתי לא ניחא ומ"מ מצוה שה"ג היא כיון דשלא בזמנה לא דחיא שבת. ואצלי פשוט מאד ששיבוש גדול הוא ומי שהקשה זאת על התוס' לא חש לקמחיה. כי לא ידע ולא בחן גדר המ"ע שה"ג. שלא נקראת מצוה שהזמן גרמא. אלא כל שזמן ידוע. גורם חיוב המצוה. ובזמן זולתו אין חיוב במצוה ההיא כלל באותה שעה. שכך נצטווינו עליה לעשותה בזמן בלתי זמן. כהנהו דחשיב בגמרא סוכה לולב שופר ציצית. שאין שום דבר מונע לעשותן בכל הזמנים. אלא מחמת המצוה בעצמה. שאין לה מקום אלא בזמן מיוחד. ונמשך האיסור ממילא לבלתי זמן משום בל תוסיף. כגון הישן בשמיני בסוכה לשם מצוה. וכן תפלין הן מעשה"ג לפי שאינן נוהגים בשבתות וי"ט דאימעטו מפני שהם עצמן אות. דמאחר שהתורה מיעטתם לזמנים הללו שלא תנהוג בהם מצוה זו. על כן הזמן הוא הגורם למצוה. אבל מצוה שיש לה שייכות בכל הזמנים בלי הפסק. אלא שפעמים איסור אחר התלוי בזמן עומד כנגדה שלא לדחותו מפניה: כגון שלא לחלל שבת על מילה שלא בזמנה. לא מפני זה נקראת מצוה שהזמן גרמא. שאין ימות החול גורמין המצוה. ולא היה לה הפסק בשבת. אלא לפי שלא ניתנה שבת לדחות אצלה. ואיסורא הוא דרביע עלה ההיא שעתא. והיינו משום שהיא שלא בזמנה. דהאידנא כל יומא ויומא זמנה הוא. ולא הי"ל להמתין עד השבת לחללו. ולולי זה היתה דוחה שבת. ופשוט שלא נפטר מהמצוה בשבת. ויש עליו עונש שיהוי המצוה כשאיחר אותה בכוונה. וחייב על כל יום ויום בין חול בין שבת. וגדול שלא מל שעומד בכל יום בכרת (אם אינו אנוס) כמ"ש הרמב"ם ז"ל. גם ביום השבת אינו נפטר. וקאי עלה בכרת. שלא הי"ל לשהות עד יום שבת. וכי אניס נמי. משו"ה פטריה רחמנא. ותו לא דחי שבת כיון דלא מצי לקיומה בזמנה. אבל אין זה נקרא הזמן גרמא. הא למה זה דומה לחולה שאין מלין אותו עד שיבריא. האם בשביל כך יקרא זמן גרמא. ופשוט וברור למבין. וראיה ג"כ מהא דתנן הסמיכות אינן נוהגות בנשים ומייתינן לה מקרא. ותיפוק ליה דקרבנות יחיד שאין קבוע להן זמן אין דוחין שבת. והוה ליה מע"ש הז"ג. ואמאי אצטריך למילף מבני ישראל ולא בנות ישראל סומכות. וכן יש להוכיח עוד ממה שהקשו התו' פ"ט דמנחות דלמאי צריך קרא למעוטי נשים מסמיכה. תיפוק ליה דהו"ל מעשהז"ג משום דאין סמיכה אלא ביום. ולא קשיא להו דאינה נוהגת בשבת (ועמ"ש בס"ד בחיבורי מו"ק בטא"ח סי"ד ובמשנה פ"ט דמנחות) וכמו כן יש להביא ראיה מאותה ששנינו שהשחיטה כשרה בנשים. אמאי הא לאו בת זביחה היא. כיון שאינה לשחיטה בשבת. והויא לה מצוה שה"ג דאשה פטורה. וכל דלאו בר זביחה. שחיטתו פסולה. דמה"ט שחיטת נכרי פסולה לדעת ר"י כדאיתא ברא"ש. ומי נימא תיקשי עליה הא. והכי נמי בה"ל תפלין דפסלינן בכתבתן אשה. משום דדרשינן וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. תיפוק לן בלא"ה כיון דאי אפשר לכתוב בשבת. מעתה הו"ל כתיבת תפלין מצוה שהזמן גרמא דנשים פטורות. ותקשי לר"ת בהל' ציצית. דס"ל כללא הוא כל שפטור מן המצוה אינו כשר בעשייתה דוק. ולא הוצרכתי לכל זה אלא להוציא מלבן של טועים ומעקשים הישרה. ועוד לא ידעו ולא יבינו ללמוד הדבר במקומו. כי מבואר הוא שם כמ"ש. שהרי בפירוש אמרו איזו היא מצוה עשה שלא ה"ג מזוזה מעקה אבדה ושילוח הקן. לו חכמו ישכילו. אלה המקשים עצמן שלא לדעת. שלפי דעתם המשובש הם בהפך. ומצות שהזמן גרמא יקראו בשמותם. שהרי כולן אי אפשר לקיימן בשבת. שהמעקה צריכה בנין חזק כבח"מ סתכ"ז. מזוזה הרי אמרו שצריך למסמרה במסמרים ולתקעה עי"ד סרפ"ט. אבדה הרי שמצאה בר"ה כסתם אבדה. היאך יכול לקיים מצות השבה. ושלוח קן פשיטא שאינו יכול לצוד עופות בשבת שלא מן המזומן. והבן שאין להאריך בפשוטות. ולדקדק בפרוטות. נשתקע הדבר ולא יאמר לקטנים ולפעוטות:
1