שאילת יעבץ, חלק א מ״בSheilat Yaavetz, Volume I 42
א׳ברודא
1
ב׳שאלת אם יש חשש איסור לתת דבר המריח במים לנט"י כהנים בי"ט:
2
ג׳אי שפיר עבדין המטילין שפיקא נרדי לתוך המים שנוטלין בהם כהנים ידיה' לכ"כ בי"ט תליא באשלי רברבי ויש פנים מסבירות לכאן ולכאן
תשובה אבא מארי הגאון ז"ל בספרו סי' צ"ב השיג על הט"ז בא"ח סי' תקי"א במ"ש על השופכין שמן מריח לתוך המים בי"ט דאיסורא קעבדי דמולידין ריח במים (וכ"כ במג"א בפשיטות) ואסר הרב בט"ז אפי' נעשה בעי"ט. לפי שמ"מ מולידין ריח בי"ט על ידי הכהנים הנוטלין ידיהן בהן כשעולין לדוכן. ועל זה כתב א"מ רבינו הגאון ז"ל ואני אומר הנח להם לישראל דלא מיבעיא ברחיצת ידים במים המריחים שאין בה שום נדנוד איסור. דהא אמרינן בהמביא מוללו ומריח בו. ופירש"י בין אצבעותיו עד כאן לשונו. (וראייתו זו ישנה ג"כ בפ"ב דביצה (ד' כ"ג) ששם הוא מקור דין אולודי ריחא) ובאמת אף שהיא נראית ראיה אלימתא. מכל מקום יש מקום לב"ד לחלוק ולפקפק בה. דהא דשרי התם משום דאינו מתכוין אלא להוסיף בריח העץ. ואוסופי ריחא שרי ודאי. ומה שמוליד ריח בבשר האדם. הוי דבר שאינו מתכוין. וסבירא לן כמאן דשרי בדבר שא"מ. ומ"ש א"מ הרב ע"ז דסתמא הוי מתכוין. והביא סעד מדברי אגדה ממשל מוכר אפרסמון. הוא קלוש קצת. אע"פ שדבריו נכונים למשכילים. אינה ראיה מכרחת שיודה בזה החולק על כל פני עקשותו. גם י"ל דלא דמי למשל דאפרסמון שלאחר שמדדו לא נשאר ממנו ביד המודד כלום. לכך אף הוא מתכוין להשאיר אצלו ממנו מאומה בידו ליהנות מריחו. ועוד שכל עצמו של אפרסמון לכך עשוי לסוך ולהתבשם בו. משא"כ בעץ הבושם שמחזיקו בידו. אין כוונתו במלילה רק לחזק כחו בריחו. לא לקלוט הריח בידיו ואצבעותיו:
תשובה אבא מארי הגאון ז"ל בספרו סי' צ"ב השיג על הט"ז בא"ח סי' תקי"א במ"ש על השופכין שמן מריח לתוך המים בי"ט דאיסורא קעבדי דמולידין ריח במים (וכ"כ במג"א בפשיטות) ואסר הרב בט"ז אפי' נעשה בעי"ט. לפי שמ"מ מולידין ריח בי"ט על ידי הכהנים הנוטלין ידיהן בהן כשעולין לדוכן. ועל זה כתב א"מ רבינו הגאון ז"ל ואני אומר הנח להם לישראל דלא מיבעיא ברחיצת ידים במים המריחים שאין בה שום נדנוד איסור. דהא אמרינן בהמביא מוללו ומריח בו. ופירש"י בין אצבעותיו עד כאן לשונו. (וראייתו זו ישנה ג"כ בפ"ב דביצה (ד' כ"ג) ששם הוא מקור דין אולודי ריחא) ובאמת אף שהיא נראית ראיה אלימתא. מכל מקום יש מקום לב"ד לחלוק ולפקפק בה. דהא דשרי התם משום דאינו מתכוין אלא להוסיף בריח העץ. ואוסופי ריחא שרי ודאי. ומה שמוליד ריח בבשר האדם. הוי דבר שאינו מתכוין. וסבירא לן כמאן דשרי בדבר שא"מ. ומ"ש א"מ הרב ע"ז דסתמא הוי מתכוין. והביא סעד מדברי אגדה ממשל מוכר אפרסמון. הוא קלוש קצת. אע"פ שדבריו נכונים למשכילים. אינה ראיה מכרחת שיודה בזה החולק על כל פני עקשותו. גם י"ל דלא דמי למשל דאפרסמון שלאחר שמדדו לא נשאר ממנו ביד המודד כלום. לכך אף הוא מתכוין להשאיר אצלו ממנו מאומה בידו ליהנות מריחו. ועוד שכל עצמו של אפרסמון לכך עשוי לסוך ולהתבשם בו. משא"כ בעץ הבושם שמחזיקו בידו. אין כוונתו במלילה רק לחזק כחו בריחו. לא לקלוט הריח בידיו ואצבעותיו:
3
ד׳וכן אותה ראיה מבני מלכים שסכין שמן ורד ע"ג מכותיהן. איננה מכרעת לפי סברא זו. כיון דלרפואה מיכווני. וריחא ממילא הוי. ואין לומר דליתסר משום אולודי ריחא. דאפי' למאן דאסר פסיק רישא במלאכה. נמי שרי הכא. ומתכוין להוליד ריח ליכא פשיטא דשרי במקום צערא. אבל לתענוג ובמתכוין כי נ"ד. לעולם אימא לך דאסור:
4
ה׳שני דרכים חלוקים בביאור משנה דב"מ סכין שמן ורד עג"מ בשבת ושניהם מסובלים ומקובלים
ואדרבה לענ"ד משם יש לסייע קצת סברת הרב בט"ז ז"ל. דמדתנן שכן דרכן לסוך בחול. ולא קאמר שכן דרכן לסוך סתמא. או שכן דרכן שלא לרפואה. או שכן דרכן בשמן ורד. דהא אפי' בשבת שריא. והוי אשמועינן הילכתא דאולודי ריחא כי הא בשבת לית לן בה. והוי אשמועינן נמי טעמא דבריר טפי. דשרי משום שאפי' בשבת דרכו בכך. ולמאי נקט בחול דמשמע מיעוטא. אי לאו דאסור לסוך בשבת בלא מכה. משום דהוי מתכוין לאולודי ריחא. וה"ק שכן דרכן לסוך בחול להריח. דאע"ג דבשבת כה"ג בלא מכה אסור. משום אולודי ריחא בבשר האדם בכוונה דאסור. על גבי מכותיהן שרי. כיון דלריחא לא קבעי ליה. הוי ליה גבי ריחא דשא"מ ושרי. ומשום דררא דרפואה לא אסיר. דלא מוכחא מילתא דלרפואה הוא. לפי שדרכן לסוך בחול להריח. ומוכח א"כ דבשבת אסור לסוך להריח אם לא לרפואה.
ואדרבה לענ"ד משם יש לסייע קצת סברת הרב בט"ז ז"ל. דמדתנן שכן דרכן לסוך בחול. ולא קאמר שכן דרכן לסוך סתמא. או שכן דרכן שלא לרפואה. או שכן דרכן בשמן ורד. דהא אפי' בשבת שריא. והוי אשמועינן הילכתא דאולודי ריחא כי הא בשבת לית לן בה. והוי אשמועינן נמי טעמא דבריר טפי. דשרי משום שאפי' בשבת דרכו בכך. ולמאי נקט בחול דמשמע מיעוטא. אי לאו דאסור לסוך בשבת בלא מכה. משום דהוי מתכוין לאולודי ריחא. וה"ק שכן דרכן לסוך בחול להריח. דאע"ג דבשבת כה"ג בלא מכה אסור. משום אולודי ריחא בבשר האדם בכוונה דאסור. על גבי מכותיהן שרי. כיון דלריחא לא קבעי ליה. הוי ליה גבי ריחא דשא"מ ושרי. ומשום דררא דרפואה לא אסיר. דלא מוכחא מילתא דלרפואה הוא. לפי שדרכן לסוך בחול להריח. ומוכח א"כ דבשבת אסור לסוך להריח אם לא לרפואה.
5
ו׳אלא שיש להשיב על זה דעל כרחך לאו דיוקא הוא. אלא לישנא קלילא הוא דנקיט הך תנא. דאי איתא דבשבת אסור שלא לרפואה. הא קמוכחא מילתא דלרפואה קעבדי וליתסר. וי"ל קצת ודו"ק היטב:
6
ז׳אכן העקר לענ"ד שסתמה כפירושה להקל ומסייעא לדעת אמ"הג ז"ל
ובאמת אין לדמות גזרות חז"ל זו לזו ואין לך אלא מה שאמרו. כמ"ש אין דנין מד"ס לד"ס. לכן עדיין לא נדחה פירושי במשנתינו. ועל כרחין א"מ הגאון ז"ל גופיה הכי סבר בפירושא דמתני' כדאמינא מעיקרא. דאל"כ מאי דוחקיה למידק מבני מלכים שסכין ע"ג מכותיהן. דאיכא לדחויי כדאמרן. הא הוי מצי לאוכוחי בהדיא מדשרי לסוך שלא ע"ג מכה. ואפי' לכל אדם וק"ל. אלא לאו משום די"ל דילמא לכל אדם שלא במקום מכה אסור. וא"ה מבני מלכים ליכא למשמע. אבל באמת נ"ל שכן הוא העיקר. דעד כאן לא איפליגו אלא במקום מכה. אבל שלא במקום מכה. לדברי הכל מותר אף לשאר כל אדם. וכי הא דתנן לעיל אבל שותה מ"ד וסך שמן עיקרין שלא לרפואה דכללא הוא לענין שמן ורד נמי. וליכא למידק אי הכי אדתני אבל שותה מי דקלים וסך שמן עיקרין כו'. ליתני וסך שמן ורד. ולישמעינן רבותא. אע"ג דאית ביה משום ריחא. קמ"ל דלא חיישינן לרפואה. ולא לאולודי ריחא בבשר האדם. היכא דלא הוי לרפואה. דהא לאו דיוקא הוא. דאכתי לא קמיירי בהכי. ואיידי דאשמעינן ברישא דבכוס עיקרין אסור לרפואה. נסיב בסיפא היתירא דשמן עיקרין שלא לרפואה. והוא כולל לכל השמנים. ואף שמן ורד בכלל. והדר אשמעינן בשמן ורד לרפואה פלוגתא דר"ש ורבנן. ותו דבשמן עיקרין קמ"ל רבותא. אע"ג דמידע ידיע טפי דאורחיה ברפואה. וסתמא לאו לריחא עביד. ואפשר דאית ביה ריחא נמי. והשתא דאתינן להכי ראיה גמורה היא וא"צ לדחוק כלל ודו"ק:
ובאמת אין לדמות גזרות חז"ל זו לזו ואין לך אלא מה שאמרו. כמ"ש אין דנין מד"ס לד"ס. לכן עדיין לא נדחה פירושי במשנתינו. ועל כרחין א"מ הגאון ז"ל גופיה הכי סבר בפירושא דמתני' כדאמינא מעיקרא. דאל"כ מאי דוחקיה למידק מבני מלכים שסכין ע"ג מכותיהן. דאיכא לדחויי כדאמרן. הא הוי מצי לאוכוחי בהדיא מדשרי לסוך שלא ע"ג מכה. ואפי' לכל אדם וק"ל. אלא לאו משום די"ל דילמא לכל אדם שלא במקום מכה אסור. וא"ה מבני מלכים ליכא למשמע. אבל באמת נ"ל שכן הוא העיקר. דעד כאן לא איפליגו אלא במקום מכה. אבל שלא במקום מכה. לדברי הכל מותר אף לשאר כל אדם. וכי הא דתנן לעיל אבל שותה מ"ד וסך שמן עיקרין שלא לרפואה דכללא הוא לענין שמן ורד נמי. וליכא למידק אי הכי אדתני אבל שותה מי דקלים וסך שמן עיקרין כו'. ליתני וסך שמן ורד. ולישמעינן רבותא. אע"ג דאית ביה משום ריחא. קמ"ל דלא חיישינן לרפואה. ולא לאולודי ריחא בבשר האדם. היכא דלא הוי לרפואה. דהא לאו דיוקא הוא. דאכתי לא קמיירי בהכי. ואיידי דאשמעינן ברישא דבכוס עיקרין אסור לרפואה. נסיב בסיפא היתירא דשמן עיקרין שלא לרפואה. והוא כולל לכל השמנים. ואף שמן ורד בכלל. והדר אשמעינן בשמן ורד לרפואה פלוגתא דר"ש ורבנן. ותו דבשמן עיקרין קמ"ל רבותא. אע"ג דמידע ידיע טפי דאורחיה ברפואה. וסתמא לאו לריחא עביד. ואפשר דאית ביה ריחא נמי. והשתא דאתינן להכי ראיה גמורה היא וא"צ לדחוק כלל ודו"ק:
7
ח׳שקלא וטריא בדברי אמ"הג ונ"מ לדינא דצביעה באוכלין בשבת
ומ"ש א"מ הגאון ז"ל עוד ממלאכת הצובע. י"ל דשאני צביעה דהיא אב מלאכה. וממשכן גמרינן. משו"ה בעינן דווקא דומיא דמשכן. שלא היו צריכין לצבוע אוכלין או בשר אדם. אבל אולודי ריחא במשכן לא הואי כלל. ולא איתסרא אלא מדרבנן דדמי למלאכה. כדפרש"י (ומעשיית שמן המשחה ליכא לאגמורה. דלאו מלאכת המשכן היא. ובלא"ה נמי מוכח דליכא למימר הכי ודו"ק) ולא שנא באוכלין או בבשר האדם. כולהו חדא גזרה דמיחלפי במלאכה חדשה. ועוד קשיא לי דהא ודאי צביעה אסורה אף בבשר האדם כשדרכו בכך. כדאי' בהדיא בסי' ש"ג. וכן צביעה דאוכלין לאו כללא הוא למישרייה לגמרי. אדרבה יש לי להביא ראיה שאפי' חיוב חטאת מצינו בה כשצובע אוכל שדרכו לצובעו. דהא לרב מיהא השוחט חייב שתים. א' משום צובע כיון דניחא ליה דלתווס בית השחיטה דמא. א"כ ה"ה בכל האוכלין היכא דמתכוין לצביעה ודרכו בכך. איסורא איכא מיהת לכ"ע. וצביעת כרכום דשרינן באוכלין. צ"ל דהיינו טעמיה כיון דלטעמא עביד ולא מתכוין לחזותא. כה"ג דווקא חזותא לאו מילתא היא. ואפ"ה לא ברירא כולי האי לענ"ד. כיון דפסיק רישא דניחא ליה הוי. כי טוב מראה עינים אף באוכלין מהלך נפש (ואפשר דלא הוי צבע המתקיים. משו"ה שריא) ומרגלא בפומא דאינשי כל עץ ופרי נחמד למראה טוב למאכל. על כן באמת צל"ע בהיתר הכרכום לכתחלה. ומה שמצינו במשנה שנותנין תבלין לקדרה בשבת. דילמא לא מיירי בצובעין וגם לא בנותני ריח. דתבלין לטעמא לחוד עבידי. וכן אין להביא ראיה להיתר מאותה ששנינו שיוצאת בפלפל שתתן לתוך פיה וכן התירו ללעוס מצטכי לריח הפה. דשאני הני דלעבורי ריח רע קעבדי להו. ולאו לאולודי ריחא קבעו להו:
ומ"ש א"מ הגאון ז"ל עוד ממלאכת הצובע. י"ל דשאני צביעה דהיא אב מלאכה. וממשכן גמרינן. משו"ה בעינן דווקא דומיא דמשכן. שלא היו צריכין לצבוע אוכלין או בשר אדם. אבל אולודי ריחא במשכן לא הואי כלל. ולא איתסרא אלא מדרבנן דדמי למלאכה. כדפרש"י (ומעשיית שמן המשחה ליכא לאגמורה. דלאו מלאכת המשכן היא. ובלא"ה נמי מוכח דליכא למימר הכי ודו"ק) ולא שנא באוכלין או בבשר האדם. כולהו חדא גזרה דמיחלפי במלאכה חדשה. ועוד קשיא לי דהא ודאי צביעה אסורה אף בבשר האדם כשדרכו בכך. כדאי' בהדיא בסי' ש"ג. וכן צביעה דאוכלין לאו כללא הוא למישרייה לגמרי. אדרבה יש לי להביא ראיה שאפי' חיוב חטאת מצינו בה כשצובע אוכל שדרכו לצובעו. דהא לרב מיהא השוחט חייב שתים. א' משום צובע כיון דניחא ליה דלתווס בית השחיטה דמא. א"כ ה"ה בכל האוכלין היכא דמתכוין לצביעה ודרכו בכך. איסורא איכא מיהת לכ"ע. וצביעת כרכום דשרינן באוכלין. צ"ל דהיינו טעמיה כיון דלטעמא עביד ולא מתכוין לחזותא. כה"ג דווקא חזותא לאו מילתא היא. ואפ"ה לא ברירא כולי האי לענ"ד. כיון דפסיק רישא דניחא ליה הוי. כי טוב מראה עינים אף באוכלין מהלך נפש (ואפשר דלא הוי צבע המתקיים. משו"ה שריא) ומרגלא בפומא דאינשי כל עץ ופרי נחמד למראה טוב למאכל. על כן באמת צל"ע בהיתר הכרכום לכתחלה. ומה שמצינו במשנה שנותנין תבלין לקדרה בשבת. דילמא לא מיירי בצובעין וגם לא בנותני ריח. דתבלין לטעמא לחוד עבידי. וכן אין להביא ראיה להיתר מאותה ששנינו שיוצאת בפלפל שתתן לתוך פיה וכן התירו ללעוס מצטכי לריח הפה. דשאני הני דלעבורי ריח רע קעבדי להו. ולאו לאולודי ריחא קבעו להו:
8
ט׳ומשמן ערב שמעכב לרגיל בו. עם שבאמת ראיה גדולה הוא אלי. מ"מ צל"ע מפני שיוכל ג"כ הדוחה לדחות. דשאני שמן ערב שמעכב הברכה לרגיל בו. והוי דומיא דבני מלכים שסכין למכותיהן. ועדיפא מנה דכיון דעכובי מעכב. ליתיה בגזרת חכמים שלא אסרוהו כל עיקר אלא לתענוג. אבל לא במקום מצוה. אחר שאין עיקרו אלא מדבריהם. ועוד שעשוי להעביר הזוהמא ולא להריח. וכמו לענין מכה דשרי משום דמכתו מוכחת. הוא הדין העברת הזוהמא לצורך ברכת המזון מוכרחת. משא"כ בנטילת ידי הכהנים (ודברי רש"י בשמן ערב צ"ע) וכן הדמיון מדשרינן לתת תבלין לתוך הקדרה (מלבד מש"ל. אלא אפי' כשתמצי לומר תבלין היינו בשמים. עדיין) י"ל שהותר מפני שהתבלין כל עיקרן ליתן טעם בקדרה עשויין ולטעמא הוא דעבידי. וכל עצמן אינן עשויין להוליד בה ריח. הדר הו"ל ריחא דשא"מ: ותו דלצורך אוכל נפש ודאי שרי. דמי עדיף ממלאכה. והרי על כרחנו צ"ל כן בקדרה עצמה. דתיקשי היכא שרי ליתן תבלין לקדרה הא קדרה קולטת ג"כ ריח התבלין. ובכלי חרס לכ"ע שייך בה אולודי ריחא. הלא על כרחנו צ"ל אחת משתי אלה שזכרתי. ומה"ט נמי ליכא לאתויי ראיה מפורשת להתיר מברדא דפ' במ"ט. דהוא תילתא אסא תילתא סיגלי ותילתא אהלא. ושרי ועבדי בה רבנן עובדא כדאיתא התם. די"ל משום דלא מתכוין אלא לעבורי זוהמא. ולהתנאות קעבדי ליה:
9
י׳מסקנא דמילתא כי נהגו ודאי לא מחינן בהו וכי מחמרי שבקינן להו ולהטיל ריח לכתחלה לתוך המים בי"ט מסתברא להחמיר
מכל מקום נראין דברי הגאון א"מ ז"ל וכל דבריו נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת תורה. וכן דעתי הקלה נוטה. ולא כתבתי ח"ו כמשיב על דבריו. אלא לצאת ידי הרהור הספק. ולהסיר ממנו ז"ל עקשות פה חו"לק יעשה מדחה. לכן העליתי לך ענ"ד על ספר. לומר שכל זה בודאי לא נעלם ממנו ז"ל שהיה לבו פתוח כפתחו של אולם. ולא חשש לדחיות אלו שזכרתי ונער יכתבם. ואעפ"כ לא בא אלא ליישב מנהגן של ישראל במקום שנהגו שיש להם ע"מ שיסמוכו. זכרה לו אלהי לטובה. ומעתה יש להם אילן גדול להתלות בו ואין להם לזוז ממה שנהגו. ודווקא היכי דנהוג. אבל היכא דלא נהוג להתיר לכתחלה מי אמר. ונ"ל פשוט שלא היה ז"ל מתיר לנוהגים איסור. אלא היה מניחן במנהגם. (מיהת בי"ט שלא להטיל ריח במים. מסתברא דמנהגא הוא אי מחמרי בה. לא שרינן להו באנפייהו) שמענה ואתה דע לך ושלו' כנפש אהו' יעב"ץ ס"ט:
מכל מקום נראין דברי הגאון א"מ ז"ל וכל דבריו נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת תורה. וכן דעתי הקלה נוטה. ולא כתבתי ח"ו כמשיב על דבריו. אלא לצאת ידי הרהור הספק. ולהסיר ממנו ז"ל עקשות פה חו"לק יעשה מדחה. לכן העליתי לך ענ"ד על ספר. לומר שכל זה בודאי לא נעלם ממנו ז"ל שהיה לבו פתוח כפתחו של אולם. ולא חשש לדחיות אלו שזכרתי ונער יכתבם. ואעפ"כ לא בא אלא ליישב מנהגן של ישראל במקום שנהגו שיש להם ע"מ שיסמוכו. זכרה לו אלהי לטובה. ומעתה יש להם אילן גדול להתלות בו ואין להם לזוז ממה שנהגו. ודווקא היכי דנהוג. אבל היכא דלא נהוג להתיר לכתחלה מי אמר. ונ"ל פשוט שלא היה ז"ל מתיר לנוהגים איסור. אלא היה מניחן במנהגם. (מיהת בי"ט שלא להטיל ריח במים. מסתברא דמנהגא הוא אי מחמרי בה. לא שרינן להו באנפייהו) שמענה ואתה דע לך ושלו' כנפש אהו' יעב"ץ ס"ט:
10